מנחות נח ע"א

ושואלים: ולדעת ר' יוחנן הסבור שכל המנויים בברייתא הריהם בכלל איסור הקטרה אף על הכבש, האי [כתוב זה] "אתם" האמור בפסוק "קרבן ראשית תקריבו אותם" (ויקרא ב, יב) שממנו למד ר' אלעזר למעט את שאר המנויים בברייתא (מלבד שתי הלחם וביכורים), מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו, לומד ממנו]?

ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה ללמדנו הלכה אחרת, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], יכול יהא הדין שאף יחיד (אדם מישראל) מתנדב ומביא למקדש כיוצא בה (כמו) מנחת שתי הלחם (הבאה דווקא על ידי ציבור) ויביאנה בנדבה, וקורא אני בה בנדבה זו את האמור בדינו של הנודב למקדש "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כג, כד), שחלה עליה קדושה וחייב להביאה כדבריו?

לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "קרבן ראשית תקריבו" הכתוב בלשון רבים ("תקריבו") כי דווקא ציבור אמרתי לך שמקדיש ומביא את שתי הלחם (שהם "קרבן ראשית"), ולא יחיד מקדיש ומביא אותם.

ודנים עוד בדבר: יכול שלא יהא היחיד מביא שתי הלחם בנדבה, משום שהיחיד אינו מביא חובתו כיוצא בה, שהרי אין לו מנחת חובה בדומה לזו, אבל אפשר יהא הציבור מביא בנדבה שתי הלחם, שהרי הציבור מביא חובתו כיוצא בה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "אתם" למעט אף את הציבור מהבאת שתי הלחם בנדבה. ומסכמים: מה יש לך להביא לקיום הנאמר בכתוב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו... קרבן ראשית תקריבו אותם"? את שתי הלחם הבאים מן השאור, שבאים רק בציבור, ואת הבכורים הבאים מן הדבש (מן הפירות המתוקים) שאותם מביא היחיד.

ושואלים: והאם שתי הלחם לא יקרבו נדבה? והתניא [והרי שנויה ברייתא] על האמור בפסוק "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו" — אם כבר נאמר בכתוב איסור "כל שאר", שהריהו לשון ריבוי, למה נאמר עוד "ו כל דבש", ואינו נלמד מ"כל שאור". וכן לצד האחר: אם נאמר "כל דבש", למה נאמר "כל שאר"? ומשיבים: נצרכו שניהם להיאמר, שאין אחד למד מחבירו, מפני שיש דין הנוהג דווקא בשאור, מה שאין נוהג בדבש. ויש דין הנוהג דווקא בדבש, מה שאין נוהג בשאור.

ומפרטים: דבר הנוהג בשאור, ואינו נוהג בדבש — השאור, אף שבכללו הריהו אסור בהקרבה על המזבח, מצאנו בו שהותר איסור זה מכללו במקדש, שהרי שתי הלחם ולחמי תודה קרבים חמץ, ואילו הדבש לא הותר מכללו במקדש שאין קרבן הבא מהפירות המתוקים.

ולהיפך, דבר הנוהג בדבש, ואינו נוהג בשאור — הדבש הותר באכילה בשירי מנחות, שמותר לאוכלם כשמעורב בהם דבש, ואילו שאור לא הותר בשירי מנחות, שאסור להחמיץ אותם. הא [הרי] מפני שיש בשאור מה שאין בדבש, ויש בדבש מה שאין בשאור, לכך הוצרך הכתוב לומר "כל שאר" והוצרך גם לומר "ו כל דבש", ונדייק בדברי הברייתא הללו: זה ששנינו בה כי השאור הותר מכללו במקדש, מאי ניהו [מה הוא עניינו]? לאו [האם לא] הכוונה היא שמנחת שתי הלחם קרבה על ידי הציבור גם בנדבה, ושלא כדברי הברייתא הקודמת! אמר רב עמרם: לא, אין כוונת הברייתא בצד ייחודו של השאור שהותר מכללו, ששתי הלחם באים בנדבת ציבור, אלא כוונתה שהשאור בא ליקרב עמהם, ששתי הלחם שהם חמץ באים עם כבשי העצרת. ואף שהכבשים בלבד הם שעולים למזבח ובלא שתי הלחם, מכל מקום הריהם באים כאחד, ולכך הוא נחשב כאילו הותר מכללו.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שהלשון "הותר מכללו" מתייחסת אף לחלק הנלווה לקרבן, בבכורים נמי [גם כן] יש הותר מכללו כיוצא בזה בדבר הקרב עם הביכורים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: את הגוזלות שהיו על גבי הסלין בהם נתונים הביכורים המובאים למקדש היו מביאים לקרבנות עולות, ואילו הסלים שבידם של מביאי הביכורים היו ניתנין לכהנים. הרי איפוא שיש עולות שהותרו מכלל, שהרי הן באות מ"דבש" (מפירות המתוקים של הביכורים)! ומתרצים: הנהו [אלה] העופות הבאים עם הביכורים, אינם באים כחובה, ולכך אינם נחשבים כחלק הקשור לביכורים, שכן הגוזלות הללו רק כדי לעטר בהם את הבכורים בלבד הוא דאתו [שבאו] ואף שאחר כך מעלים אותם כעולות אינם חלק מהביכורים.

א ועוד בדינו של המעלה למזבח מן הקרבנות לאחר שהוקרב חלקם. בעי [שאל] רמי בר חמא מרב חסדא: המעלה מבשר חטאת העוף שאינה עולה למזבח אלא כולה עומדת לאכילת הכהנים על גבי המזבח, מהו דינו? האם לוקה על העלאה זו משום בל תקטירו?

וצדדי השאלה: האם דווקא בכל דבר מן הקדשים שניתן ממנו לאישים (על אש המזבח) אמר רחמנא [אמרה התורה] שהחוזר ומעלה ממנו על המזבח עובר בבל תקטירו, והאי [ואילו זה בשר חטאת העוף] אין ניתן ממנו לאישים, שהרי אינו קרב כלל על המזבח, ולכן פטור על כך. או דלמא [שמא] הכוונה היא שכל ששמו 'קרבן' הריהו בכלל איסור העלאה, והאי נמי [וזה, בשר חטאת העוף, גם כן] שמו 'קרבן', ויהיה חייב? אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר חמא בפתרון שאלתו: כל ששמו 'קרבן' הריהו בכלל איסור העלאה, וכיון שהאי נמי [זה, בשר חטאת העוף, גם כן] שמו 'קרבן', לכן הריהו חייב על כך.

ומעירים: ספקו זה של רמי בר חמא, הריהו כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בדבר. שכן שנינו שר' אליעזר אומר: רק כל שממנו לאישים הריהו בכלל איסור העלאה. ואילו ר' עקיבא אומר: אף כל ששמו 'קרבן' הריהו בכלל איסור זה.

ומבררים: מאי בינייהו [מה, איזה הבדל להלכה, יש ביניהם]? אמר רב חסדא: הבדל בדינו של המעלה מבשר חטאת העוף למזבח איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת ר' עקיבא חייב שהרי שם 'קרבן' עליו, ולדעת ר' אליעזר פטור שהרי אינו עולה לאישים.

רב אמר: בדינו של המעלה למזבח לוג שמן של מצורע איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. דתני [שכן שנה] לוי על הכתוב בקדשים הניתנים לכהנים לאכילה "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם... קדש קדשים לך והוא ולבניך" (במדבר יח, ט), ובאה לשון ריבוי זה "כל קרבנם" לרבות לוג שמן של מצורע, שאף הוא נקרא "קרבן", ואולם אינו עולה לאש המזבח. ומעתה, לדעת ר' עקיבא המעלהו למזבח חייב, שהריהו בכלל "כל ששמו קרבן", ואילו לדעת ר' אליעזר פטור, שכן איננו בכלל "כל שממנו לאישים".

ב ודנים עוד באיסור הקטרת שאור. תנו רבנן [שנו חכמים]: ממה שנאמר בתורה "כי כל שאור... בל (לא) תקטירו ממנו" (ויקרא ב, יא) אין לי אלא המקטיר את כולו, ואולם המקריב רק את מקצתו של השאור מנין לנו שאף הוא בכלל איסור זה? — תלמוד לומר "כל שאור" בלשון ריבוי, שאף זה אסור. ודנים עוד: אין לי בכלל האיסור אלא המקריב את השאור בעינו, ואולם המקריב אותו בעירובו בדבר אחר, מנין? — תלמוד לומר בתוספת הלשון "כי כל", שאף זה בכלל האיסור.

ומבררים את דברי החכם בברייתא, מאי קאמר [מה הוא אמר], מה כוונת הדברים "כולו" ו"מקצתו"? אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא אמר]: ממה שנאמר בתורה "שאר בל תקטירו" אין לי ללמוד איסור אלא לענין הקטרת שאור ששיעורו כזית, ואולם שאור ששיעורו הוא רק כחצי זית מנין? — תלמוד לומר: "כל". הקטרת שאור שאינו בעין אלא עירובו מנין לי שגם הוא אסור? לכך תלמוד לומר: "כי כל". שהלשונות "כולו" ו"מקצתו" מתייחסים לשיעור שלם של כזית, ולחלק משיעור זה.

ואילו רבא אמר לפרש את דברי הברייתא באופן שונה, והכי קאמר [כך הוא, החכם שבברייתא, אמר]: ממה שנאמר בתורה "שאר בל תקטירו" אין לי ללמוד איסור אלא לענין הקטרת כל הקומץ של השאור, ואולם איסור הקטרתו של חצי קומץ מנין? — תלמוד לומר לשון הריבוי "כל". הקטרת שאור בעירובו מנין לי שאף הוא אסור? — תלמוד לומר: "כי כל".

ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עיקרון, הם, אביי ורבא חלוקים]? אביי סבר: יש קומץ גם פחות משיעור של כשני זיתים. ולכן האיסור "שאור לא תקטירו" המתייחס לקומץ שלם אמור אף בפחות משני זיתים, והריבוי "כל שאור" מלמד שאף בחלק מקומץ זה, ואפילו פחות משיעור כזית הריהו עובר ב"לא תקטירו",

The Gemara asks: And what does Rabbi Yoḥanan, who maintains that the prohibition against bringing leftover portions up to the ramp applies to all of the items listed in the baraita, do with this term: “Them,” in the verse: “As an offering of first produce you may bring them” (Leviticus 2:12), from which Rabbi Elazar learns that only first fruits and the two loaves are included in the prohibition?

The Gemara answers: He requires it for that which is taught in a baraita: One might have thought that an individual may donate and bring to the Temple a gift offering similar to those two loaves brought by the community, and in support I will read with regard to this offering the verse that deals with other gift offerings: “That which has gone out of your lips you shall observe and do; according to what you have vowed freely to the Lord your God, even that which you have promised with your mouth” (Deuteronomy 23:24), which would mean that the offering is consecrated and he must bring it as he declared.

Therefore, the verse states: “As an offering of first produce you may bring.” The phrase: “You may bring,” is written in the plural, meaning that it is addressed to the community. Therefore, it is interpreted to mean: I said to you that a community may consecrate and bring the two loaves, which are an offering of first produce, but an individual may not consecrate and bring two loaves of this nature.

The baraita continues: One might have thought that only an individual may not bring two loaves as a gift offering, as an individual does not bring his obligatory offering in a manner similar to those two loaves, i.e., perhaps specifically an individual, who never has an obligatory offering of two loaves, may not bring two loaves as a gift offering. But the community shall bring two loaves as a gift offering, as the community does bring its obligatory offering in a manner similar to those two loaves. Therefore, the verse states: “You may bring them,” to exclude the possibility of a communal gift offering of two loaves. The baraita concludes: And what is there left for you to bring as offerings that come from leaven and honey? The two loaves that comes from leaven, and the first fruits that come from honey, i.e., sweet fruits.

The Gemara asks: And may the two loaves not be sacrificed as communal gift offerings? But isn’t it taught in a baraita with regard to the verse: “As any leaven, and any honey, you shall not burn any of it” (Leviticus 2:11): If it is stated: “Any leaven,” why is it stated: “Any honey”? And if it is stated: “Any honey,” why is it stated: “Any leaven”? In other words, why is it necessary for the verse to repeat the inclusive term “any,” from which it is derived that offering an insufficient quantity of honey or leaven is included in the prohibition? The baraita answers: Both of these terms had to be stated, because there is a halakha that applies to leaven that is not applicable to honey, and there is another halakha that applies to honey that is not applicable to leaven.

The baraita explains: In the case of leaven, although it may not be sacrificed on the altar, its general prohibition was permitted in certain circumstances in the Temple, as the two loaves and the bread of the thanks offering, i.e., the four loaves of the thanks offering that were eaten by the priests, are leavened bread. By contrast, with regard to honey, there are no circumstances in which its general prohibition was permitted in the Temple.

There is a halakha that applies to honey but not to leaven, as the prohibition concerning honey is permitted in the case of the remainder of meal offerings, meaning that the priests may eat their portion of meal offerings with honey, whereas the prohibition concerning leaven is not permitted in the case of the remainder of meal offerings, since one may not leaven this remainder. The baraita summarizes: Due to the fact that there is a halakha that applies to leaven that is not applicable to honey, and there is a halakha that applies to honey that is not applicable to leaven, it was necessary for the verse to state: “Any leaven,” and it was also necessary for it to state: “Any honey.”

The Gemara analyzes the baraita. When the baraita states concerning leaven that its general prohibition was permitted in certain circumstances in the Temple, what is this? Isn’t this referring to the halakha that the meal offering of the two loaves may be sacrificed by the community as a gift offering on the altar, as the two loaves of the communal offering themselves were not sacrificed on the altar? This would mean that two loaves may be brought as a gift offering by the community, which contradicts this claim of the previous baraita. Rav Amram said: No, the baraita is referring to the fact that the two loaves, which were leaven, are brought as an offering with the two lambs, which are brought up onto the altar as communal peace offerings. Since they are brought together, the two loaves and the two lambs are considered a single offering, and the lambs are sacrificed on the altar.

The Gemara asks: If so, in the case of first fruits also, the fruits should be considered part of the offering that was brought with them. As we learned in a mishna (Bikkurim 3:5): As for the fledglings that were placed on top of the baskets that contained the first fruits brought to the Temple, they would sacrifice these as burnt offerings, and the baskets themselves that were in the possession of those bringing the first fruits would be given to the priests. Accordingly, with regard to honey as well, its general prohibition was permitted in certain circumstances, as these first fruits containing honey are included with the sacrifice of burnt offerings. The Gemara answers: These fledglings came only to decorate the first fruits, despite the fact that they were later sacrificed as burnt offerings. Bringing the fledglings is not obligatory, and therefore cannot be considered part of the same offering as first fruits.

§ The Gemara continues to discuss the prohibition against bringing leftover parts of offerings up to the altar after the sacrificial parts have been burned. Rami bar Ḥama asked Rav Ḥisda: With regard to one who offers up on the altar some of the meat of a bird sacrificed as a sin offering, which is meant to be eaten by the priests, what is the halakha? Is he liable to receive lashes for this action?

The Gemara clarifies the possibilities: The Merciful One states with regard to any item that has already had some portion of it burned in the fire on the altar that one who sacrifices any leftover part of it violates the prohibition. And as no part of this bird sacrificed as a sin offering is burned in the fire on the altar, is he therefore exempt? Or perhaps, any item that is called an offering is included in the prohibition, and since this bird is also called an offering, one is liable. Rav Ḥisda said to Rami bar Ḥama: Any item that is called an offering is included in the prohibition, and this bird sacrificed as a sin offering is also called an offering.

The Gemara notes: Rami bar Ḥama’s dilemma is subject to a dispute between tanna’im, as is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: Only any item that has already had some portion of it burned in the fire on the altar is included in the prohibition: Do not burn. Rabbi Akiva says: Any item that is called an offering is included in this prohibition.

The Gemara asks: What is the difference between the opinions of Rabbi Akiva and Rabbi Eliezer? Rav Ḥisda said: The difference between them concerns the case discussed earlier, of one who brings some of the meat of a bird sin offering up to the altar. Rabbi Akiva maintains that he is liable, as it is called an offering, whereas Rabbi Eliezer holds that he is exempt, as no portion of it is burned on the altar.

Rav said: The difference between them concerns the log of oil that accompanies the guilt offering of a recovered leper, as Levi teaches: Concerning the consecrated items given to priests as gifts, the verse states: “Every offering of theirs…shall be most holy for you and for your sons” (Numbers 18:9). The phrase “every offering” serves to include the log of oil of a leper. This oil is not burned on the altar. Nevertheless, Rabbi Akiva would deem one who brings some of this log up to the altar liable, as it is called an offering, whereas Rabbi Eliezer would deem him exempt, since no part of it is burned in the fire.

§ The Gemara returns to the discussion about the prohibition against sacrificing leaven. The Sages taught in a baraita: When the Torah states with regard to leaven: Do not burn it (see Leviticus 2:11), I have derived only that one who burns all of it is liable, as will be explained. From where is it derived that one who burns only part of it is also included in the prohibition? The verse states: “Any [kol] leaven,” which serves to include such a case. The baraita adds: This halakha has been derived only with regard to leaven in a pure state; from where is it derived that the same applies to one who sacrifices it in its mixed state, i.e., mixed with another substance? The verse states the additional expression: “As [ki] any leaven.”

The Gemara analyzes this baraita: What is it saying? What is the meaning of the term: All of it, and the term: Part of it? Abaye said: This is what the baraita is saying: When the verse states about leaven: Do not burn it, I have derived only that this prohibition applies to an olive-bulk of leaven. From where is it derived that this prohibition applies if it is only half an olive-bulk? The verse states: “Any leaven.” Furthermore, from where is it derived that one is liable not only for leaven by itself, but also for leaven in its mixed state? The verse states: “As any leaven.”

Rava said that there is a different interpretation of the baraita: This is what the baraita is saying: When the verse states about leaven: Do not burn it, I have derived only that this prohibition applies to the entire handful that is removed from the meal offering. From where is it derived that this prohibition applies to half of the handful? The verse states: “Any leaven.” Furthermore, from where is it derived that one is liable not only for leaven by itself, but also for its mixed state? The verse states: “As any leaven.”

The Gemara asks: With regard to what principle do Abaye and Rava disagree? The Gemara answers: Abaye holds: There is such an entity as a handful that is less than the volume of two olives.