דלג לתוכן

מנחות נט ע"א - טקסט הדף

מתני' יש טעונות שמן ולבונה שמן ולא לבונה לבונה ולא שמן לא לבונה ולא שמן ואלו טעונות שמן ולבונה מנחת הסולת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקין מנחת כהנים מנחת כהן משיח מנחת עובד כוכבים מנחת נשים מנחת העומר מנחת נסכים טעונה שמן ואין טעונה לבונה לחם הפנים טעון לבונה ואין טעון שמן שתי הלחם ומנחת חוטא ומנחת קנאות אין טעונין לא שמן ולא לבונה:
גמ' אמר רב פפא כל היכא דתנן עשר תנן לאפוקי מדרבי שמעון דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא קמ''ל דלא תנו רבנן {ויקרא ב-טו} ונתת עליה שמן ולא על לחם הפנים שמן שיכול והלא דין הוא ומה מנחת נסכים שאינה טעונה לבונה טעונה שמן לחם הפנים שטעון לבונה אינו דין שטעון שמן ת''ל עליה עליה שמן ולא על לחם הפנים שמן {ויקרא ב-טו} ושמת עליה לבונה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה שיכול והלא דין הוא ומה לחם הפנים שאינו טעון שמן טעון לבונה מנחת נסכים שטעונה שמן אינו דין שטעונה לבונה תלמוד לומר עליה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה מנחה לרבות מנחת שמיני ללבונה היא להוציא שתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה אמר מר עליה שמן ולא על לחם הפנים שמן אימא עליה שמן ולא על מנחת כהנים שמן מסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי שכן עשרון כלי חוץ וצורה הגשה ואישים אדרבה לחם הפנים הוה ליה לרבויי שכן ציבורא חובה טמיא דאכיל פיגולא בשבתא מסתברא נפש אמר מר עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה אימא עליה לבונה ולא על מנחת כהנים לבונה מסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי שכן עשרון בלול בלוג מוגש בגלל עצם אדרבה מנחת נסכים הוה ליה לרבויי שכן ציבורא חובה ואיטמי בשבתא מסתברא נפש: מנחה לרבות מנחת שמיני ללבונה ואימא להוציא האי מאי אי אמרת בשלמא לרבות שפיר אלא אי אמרת להוציא למה לי שעה מדורות לא ילפינן: היא להוציא שתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה ואימא להוציא מנחת כהנים מסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי שכן עשרון כלי מצה ועצם הגשה ואישים אדרבה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

מתניתין:

יש מנחות שהן טעונות שמן ולבונה. ויש מנחות שהן טעונות שמן ולא לבונה. ויש מנחות שהן טעונות לבונה ולא שמן. ויש מנחות שאינן טעונות לא שמן ולא לבונה.

ואלו הן המנחות שהן טעונות שמן ולבונה:

א. מנחת הסולת, שהיא המנחה היחידית שאינה נאפת לפני הקמיצה, אלא הכהן קומץ מהסולת עצמה [לאחר שבלל את הסולת בשמן], ורק בה כתבה התורה שיש להביא עמה לבונה. ומכאן למדנו לכל מנחות היחיד שמביא עמהן לבונה.

ב. ומנחת המחבת, המתטגנת בכלי שטוח.

ג. ומנחת המרחשת המתטגנת בכלי עמוק.

ד - ה. ומנחת מאפה, החלות, העשויה בצורת חלות אפויות, והרקיקין, מצות דקות, כמצות שלנו.

ובגמרא מתבאר שלפי הסובר שאדם הנודר להביא מנחת מאפה יכול להביא חלות או רקיקין, נחשבת מנחת מאפה תנור כשתי מנחות. ואילו למאן דאמר שיכול הנודר להביא גם באופן שלישי - מחצה חלות ומחצה רקיקין, נחשבת מנחת מאפה תנור כשלש מנחות.

ו. מנחת כהנים, המוקטרת כליל על המזבח.

ז. מנחת כהן משיח, המוקטרת כל יום, חציה בבוקר וחציה בערב.

ח. מנחת עובד כוכבים, שיכול לנדוב מנחה.

ט. מנחת נשים שנדבו מנחה.

י. מנחת העומר, שעל אף שהיא מנחת ציבור, נאמר בה בפירוש שיביא עמה שמן ולבונה.

ולעומת זאת

מנחת נסכים הבאה עם זבחי עולה ושלמים - טעונה שמן ואין טעונה לבונה.

לחם הפנים - טעון לבונה בשני הבזיכין שמונחים על השולחן ומוקטרים על מזבח החיצון, ואין טעון שמן.

שתי הלחם, ומנחת חוטא, ומנחת קנאות של סוטה - אין טעונין לא שמן ולא לבונה!

גמרא:

אמר רב פפא: כל היכא דתנן "מנחות" [במתניתין דמנחות] - עשר לחמים בכל מנחה, תנן. שכל מנחה המוזכרת היא מנחה העשויה מעשרה לחמים מאותו הסוג, ומנחת מאפה באה או עשר חלות או עשרה רקיקין, לאפוקי מדרבי שמעון. [1] דאמר רבי שמעון: האומר "הרי עלי מנחת מאפה", הרי הוא יכול להביאה בשלשה אופנים: רצה להביא עשר חלות - יביא חלות. רצה להביא עשר רקיקין - יביא רקיקין. רצה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין [חמש חלות וחמשה רקיקין] - יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין.

קא משמע לן רב פפא, באומרו בכל מקום ששנינו "מנחה" הכונה היא לעשרה לחמים מאותו הסוג, שמשנתנו היא דלא כרבי שמעון, כי לפיו במנחת מאפה אפשר להביא את עשרת הלחמים משני סוגים - מחמש חלות ומחמשה רקיקין.

תנו רבנן: נאמר במנחת העומר "ונתת עליה שמן".

"עליה" - מיעוטא הוא, לומר שדוקא עליה אתה מצווה לתת שמן, ולא על לחם הפנים שמן.

שיכול הייתי לומר, שנלמד בקל וחומר שלחם הפנים כן יהיה טעון שמן. כי והלא דין הוא, ומה מנחת נסכים, הבאה עם קרבנות עולה ושלמים, שאינה טעונה לבונה, בכל זאת היא טעונה שמן [כדכתיב בה בהדיא "בלולה בשמן כתית"]. לחם הפנים, החמור ממנחת הנסכים, בכך שהוא טעון לבונה, אינו דין שטעון שמן כמו מנחת נסכים!? [2]

תלמוד לומר במנחת העומר "ונתת עליה שמן" - עליה אתה נותן שמן, ולא על לחם הפנים אתה נותן שמן.

עוד כתיב במנחת העומר "ושמת עליה לבונה", וממעטינן מהאי "עליה" - עליה אתה שם לבונה, ולא על מנחת נסכים אתה שם לבונה.

שיכול הייתי לומר שנלמד בקל וחומר שמנחת נסכים תהיה טעונה לבונה. כי והלא דין הוא, ומה לחם הפנים הקל, שאינו טעון שמן, הרי הוא טעון לבונה. מנחת נסכים החמורה ממנו בכך שהיא טעונה שמן, אינו דין שטעונה לבונה?!

תלמוד לומר במנחת העומר "ושמת עליה לבונה" - עליה אתה שם לבונה, ולא על מנחת נסכים אתה שם לבונה.

עוד נאמר בהמשך לאותו הפסוק של מנחת העומר "מנחה היא". ודרשינן מכך הכי:

"מנחה" - לרבות מנחת היום השמיני למילואים ללבונה.

"היא" - להוציא שתי הלחם, שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.

אמר מר: "עליה" שמן, ולא על לחם הפנים שמן.

והוינן בה: מנין למעט את לחם הפנים? ואימא - "עליה" שמן, ולא על מנחת כהנים שמן?! וכן לא על מנחת נשים ולא על מנחת עובדי כוכבים. [3]

ומשנינן: מסתברא - מנחת כהנים הוה ליה לרבויי שיש בה שמן ולא למיעוטא, משום שהיא דומה יותר למנחת העומר מאשר לחם הפנים, שכן יש למנחת כהנים דמיון למנחת העומר בדברים הבאים:

א. עשרון. מנחת העומר וסתם מנחות באות מעשרון קמח, ואילו לחם הפנים בא כל לחם משני עשרונים, וביחד כ"ד עשרונים.

ב. כלי. מנחת העומר ושאר המנחות מתקדשות בכלי שרת שבו הן נילושות, ואילו לחם הפנים אינו מתקדש בלישה בכלי שרת אלא בשעה שהוא נאפה בתנור בפנים העזרה. [4]

ג. חוץ. כל המנחות, כל עבודתן, היא חוץ להיכל, על מזבח החיצון, ואילו לחם הפנים סידורו הוא על השולחן, בהיכל.

ד. ועיבור צורה. כל המנחות נפסלות, לאחר שהתקדשו בכלי שרת, אם לנו את הלילה, משום שאחרי לינת לילה משתנה צורת המנחה, ואילו לחם הפנים היה עומד על השולחן משבת לשבת.

ה. הגשה. כל המנחות טעונות הגשה לקרן המזבח, ולחם הפנים אינו טעון הגשה.

ו. ואישים. כל המנחות מוקטר מהן הקומץ, או שכולן מוקטרות, על האש שעל המזבח, ואילו לחם הפנים עצמו אינו מוקטר כלל, ורק הלבונה שבבזיכים מוקטרת ממנו.

ופרכינן: אדרבא, לחם הפנים הוה ליה לרבויי, דדמי למנחת העומר, שכן:

א. ציבורא. מנחת העומר ולחם הפנים הן מנחות הציבור, ושאר המנחות כגון מנחת כהן וגוי ונשים הן מנחת יחיד.

ב. חובה. מנחת העומר ולחם הפנים חובה להביאן, ושאר המנחות לעיל הן רשות.

ג. טמיא. שתיהן באות בטומאה, כדין טומאה הותרה בציבור, ולא מנחות היחיד.

ד. דאכיל. שיירי מנחת העומר, לאחר שהיא נקמצת, ולחם הפנים, נאכלים, ואילו מנחת כהנים מוקטרת כליל.

ה. פיגולא. שיירי מנחת העומר ולחם הפנים מתפגלין במחשבת פיגול, אבל מנחת כהנים אין בה פיגול, כי רק בדבר שיש לו מתירין, בין לאדם ובין למזבח, נוהג בו דין פיגול, והמתיר של שיירי מנחת העומר הוא הקומץ, והמתיר של לחם הפנים הוא שני הבזיכין. אבל למנחת כהנים אין "מתיר", משום שהיא מוקטרת כולה כליל.

ו. בשבתא. עבודתם של מנחת העומר ולחם הפנים נעשית אפילו בשבת, ואילו מנחת יחיד אינה נעשית בשבת. [5]

וכיוון שיש ששה עניני דמיון מול ששה עניני דמיון, מדוע אנו מרבים מנחת כהנים לשמן וממעטים לחם הפנים משמן?

ומשנינן: מסתברא שמנחת יחיד התרבתה לשמן. אך לא ממנחת העומר ילפינן לה, אלא משום שנאמר במנחת סולת, הטעונה שמן, "נפש", ומכאן למדנו לכל מנחת יחיד, שכל מנחה של נפש יחידית טעונה שמן, כמו מנחת סולת.

אמר מר: "עליה", על מנחת העומר, אתה שם לבונה, ולא על מנחת נסכים לבונה.

והוינן בה: אימא "עליה" לבונה - ולא על מנחת כהנים לבונה?!

ומשנינן: מסתברא כי מנחת כהנים הוה ליה לרבויי, שכן מנחת כהנים דומה למנחת העומר בכמה דברים:

א. עשרון, הן באות מעשרון אחד, ואילו מנחת נסכים באה משלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל, ורק לכבש היא באה עשרון.

ב. בלול בלוג שמן. בכל המנחות בוללים עשרון בלוג שמן, ואילו במנחת נסכים של כבש בוללים עשרון בשלשה לוגין שמן, ובשל פר ואיל לכל עשרון שני לוגין שמן.

ג. מוגש. מנחת העומר ומנחת כהנים טעונים הגשה למזבח, ולא מנחת נסכים.

ד. בגלל עצם. מנחת העומר ומנחת כהנים באות בגלל עצמן, ואילו מנחת נסכים באה בגלל הזבח.

ופרכינן: אדרבה, מנחת נסכים הוה ליה לרבויי ללבונה, דדמי למנחת העומר, שכן:

א. ציבורא: מנחת העומר היא מנחת ציבור ומנחת נסכים היא באה בצבור, שקרבנות צבור טעונות נסכים, ואילו מנחת כהן באה ביחיד ולא בציבור.

ב. חובה. את מנחת העומר ומנחת נסכים חייבים להביא, שהמביא זבח חייב במנחת נסכים, ואילו מנחת כהן לעולם אינה חובה.

ג. ואיטמי. מנחת העומר ומנחת נסכים של קרבנות צבור דוחות את הטומאה, ולא מנחת כהנים דוחה טומאה, שהרי אינה אלא ביחיד.

ד. בשבתא. וכן דוחות עבודות מנחות הציבור את השבת ולא מנחת כהן.

ומשנינן: מסתברא לרבות מנחת יחיד של כהן יותר ממנחת נסכים שבאה גם כמנחת ציבור, כשהיא באה עם קרבנות הציבור, משום שנאמר במנחת סולת "נפש", ללמדנו, שכל מנחת יחיד של נפש יחידית כמותה, טעונה שמן ולבונה.

עוד דרשינן לעיל מסיפא דקרא במנחת העומר: "מנחה" - לרבות מנחת שמיני למילואים ללבונה.

והוינן בה: ואימא - להוציא מנחת שמיני משום שהיא מנחה שנאמרה לשעתה בלבד!?

ומשנינן: האי מאי? ! אי אמרת בשלמא דאתי קרא ד"מנחה" לרבות, שפיר איצטריך לרבות מנחת שמיני, שעל אף שהיא מנחה שנאמרה לשעתה, בכל זאת נוהגים בה דיני מנחה - לדורות. אלא אי אמרת דאתי קרא להוציא מנחת שמיני, למה לי קרא להוציא? והרי מסברא היינו אומרים שמנחת שעה ממנחת דורות לא ילפינן. אלא, בהכרח, לרבות מנחת שמיני קא אתי.

ועוד דרשינן לעיל מהאי קרא דמנחת העומר, "מנחה היא", להוציא שתי הלחם, שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.

והוינן בה: ואימא - להוציא מנחת כהנים?!

ומשנינן: מסתברא, כי מנחת כהנים הוה ליה לרבויי ולהוציא שתי הלחם, שכן היא דומה למנחת העומר בדברים האלה:

א. עשרון. ואילו שתי הלחם היו שני עשרונים.

ב. כלי. ואילו שתי הלחם אינן מתקדשות אלא באפייתן בתנור שבעזרה.

ג. מצה. ואילו שתי הלחם באות חמץ.

ד. ועצם. ואילו שתי הלחם באות בגלל שני הכבשים.

ה. הגשה. ואילו שתי הלחם לא בעו הגשה.

ו. ואישים. ואילו שתי הלחם אינם מוקטרים על האש.


הערות

[1] רש"י מפרש בלשון א', שרב פפא בא ללמדנו, שכל המנחות הנזכרים במשנה, הרי הם באות עשר עשר חלות, כלומר שכל מין צריך לחלקו לעשר חלות, ובזה השמיע לנו שאין הלכה כרבי שמעון הסובר שאפשר להביא ה' חלות וה' רקיקין למנחת מאפה תנור, והלחם משנה [מעה"ק יג י] כתב להוכיח מכאן, שאפילו מנחת הסולת שהיא נאפית רק לאחר הקמיצה, צריכה לבוא עשר חלות, שהרי במשנה נזכר גם מנחת הסולת. אולם העולת שלמה העיר על דבריו, שהרי במשנה נזכר גם מנחת כהן משיח, והלא היא באה י"ב חלות כמבואר במשנה [לקמן עו], ואם כן מוכרח מזה שאין זה כלל הנאמר בכל המנחות שנזכרו כאן. אלא כונת רב פפא לומר, שבאותם מיני מנחות שנאמר בהם הדין שהם באים עשר חלות, צריך שמכל מין יהיו עשר, ואין אפשרות לצרף ה' חלות וה' רקיקין כסברת רבי שמעון. והמשנה למלך שם הרבה לתמוה על עיקר פירוש א' של רש"י. ולכן מפרש כפירושו הב', שממה שהמשנה הזכירה רק י' מיני מנחות, ולרבי שמעון הרי יש עוד מין נוסף, שלדבריו יכול הוא להביא ה' חלות וה' רקיקין, אלא מוכרח מכך שאין התנא של המשנה סובר כר"ש. ובעיקר הנידון האם מנחת סולת צריכה לבוא עשר חלות, כתב המשנה למלך שהוא דבר פשוט שאין צריך, שהרי לא נאמר כלל דין אפיה במנחת סולת, ואם רצה יכול לאכלה סולת בלא אפיה, ואם כן ודאי שלא נאמר בה דין עשר חלות.

[2] התוס' מבארים שאין עיקר הלימוד מכח הקל וחומר, שאם זהו עיקר הלימוד, לא היה צריך לכתוב "עליה" בשמן ובלבונה, וממילא לא היה לנו מקור לזה שאין לבונה במנחת נסכים, ושוב אין אפשרות ללמוד מק"ו להצריך שמן בלחם הפנים. וכן לא היה לנו מקור למעט שמן בלחם הפנים, ושוב אין לימוד של ק"ו להטעין לבונה במנחת נסכים, אלא עיקר הלימוד הוא, או מהפסוק "מנחה" שנדרש לקמן בגמרא לרבות שאר מיני מנחות לשמן ולבונה, או שהם נלמדים אחד מחבירו, כלומר לחם הפנים נלמד ממנחת נסכים להטעינו שמן, ומנחת נסכים נלמד מלחם הפנים להטעינו לבונה.

[3] רש"י מפרש שבכלל הקושיא מונח גם כן, שנמעט מ"עליה" מנחת נשים ומנחת נכרים, אולם התוס' חלקו עליו. וכתבו שהקושיא היא דוקא על מנחת כהנים, ומשום שדינה חלוק משאר מנחות שנאמר בהם שמן, בזה שאינה נקמצת והיא כליל. ובאמת שבעיקר הדבר כבר תמה הקרן אורה, על כך שהמשנה הזכירה מנחת נשים ומנחת נכרים בתורת מנחות נפרדות, שלכאורה מה נפקא מינה יש אם המקריב הוא איש או אשה, סוף סוף מנחה אחת היא. וכן מנחת נכרים, מאחר שנלמד שנכרים מקריבים קרבנות כישראל, הרי מנחתו דין אחד לה עם מנחת ישראל.

[4] רש"י מבאר שמנחת העומר ומנחת כהנים דינם הוא שעריכתם ולישתם נעשים בכלי שרת, מה שאין כן לחם הפנים שאינו טעון כלי שרת בעשייתו. והתוס' הקשו עליו, שהרי כל החילוק שבין לחם הפנים לשאר המנחות הוא, ששאר המנחות מאחר שהם טעונים שמן, וכלי המקדש שמודדים בהם את הלח נתקדשו, לכן נאמר בהם שצריכים להיות נעשים בכלי שרת, מה שאין כן בלחם הפנים שאין בה שמן, ומדות היבש לא נתקדשו, משום כך אפשר לעשותם בכלי חול, ואם כן כשבאנו עתה ללמוד שלחם הפנים יהיה טעון שמן, יהיה הדין גם שטעון כלי בעשיתו כשאר המנחות, ושוב לא שייך לומר חילוק זה. ולכן פירשו התוס' שהכונה היא שבלחם הפנים נאמר דין שצריך שולחן, מה שאין כן מנחת העומר ומנחת כהנים. ועיי"ש.

[5] פירש רש"י שהעומר היה קרב בשבת, וכן לחם הפנים היו מסדרין אותו בשבת. והעיר הרש"ש שלכאורה היה יותר נוח לפרש על הקטרת הבזיכין, שהיה נעשה בשבת כשסילקו הלחם הישן, שהרי בזה יש מלאכה, מה שאין כן בסידור הלחם שאין בו מלאכה כלל. והשואל ומשיב [ו נד] כתב ליישב על פי מה שמבואר בדברי רש"י ביצה [כז], שאסור לבער קדשים ביום טוב אפילו שלא על ידי שריפה, שמאחר והתורה החשיבה ביעור וכילוי זה, אם כן פעולה זו נחשבת למלאכה ואסור לעשותה ביו"ט, ואם כן הוא הדין לסידור לחם הפנים על השולחן, שהיה צריך להיות אסור לעשותו בשבת, מאחר שהיא פעולה חשובה שנצטוינו עליה בתורה.

א משנה יש מנחות שטעונות (חייבות שיהיה בהן) הן שמן והן לבונה. ויש שחייבות בשמן ולא בלבונה. ויש שחייבות בלבונה ולא בשמן, ויש שאין חייבות לא בלבונה ולא בשמן.

ומפרטים, ואלו הן הטעונות גם שמן וגם לבונה אף שהתנדב ואמר "מנחה" סתם, ולא פירש שבכלל זה שמן ולבונה: מנחת הסולת (בה נאמר בכתוב "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה". ויקרא ב, א), והוא הדין במנחת המחבת, ובמנחת המרחשת, ומנחת מאפה תנור, הבאה חלות (לחמים) וכן זו הבאה רקיקין (הדקות כמצות), שכן יכול הוא להביאה אם מחלות אם מרקיקים.

וכיוצא באלה אף מנחת כהנים המתנדבים להביא אחת מהמנחות הללו, וכן מנחת כהן משיח (גדול) ("מנחת חביתין"), וכן מנחת הגוי שהתנדב אחת מהמנחות הללו, וכן מנחת נשים שהתנדבו אחת מהמנחות הללו, וכן מנחת העומר הקרבה ביום ט"ז בניסן, למחרת יום ראשון של חג הפסח.

ולעומת כל אלה מנחת נסכים הקרבה עם קרבנות העולה והשלמים — טעונה שמן ואולם אין היא טעונה לבונה. ולחם הפנים הריהו טעון לבונה, ואולם אין הוא טעון שמן.

ונבדלות מכל אלה שתי הלחם הבאה בחג השבועות, ומנחת חוטא הבאה על ידי העני כשחטא בדבר המחייב קרבן חטאת הבא לפי מעמדו הכספי של החוטא ("עולה ויורד"), ומנחת קנאות (מנחת הסוטה) — כל אלה אין טעונין לא שמן ולא לבונה, אם משום שלא הוזכרו בהן שמן או לבונה (כבשתי הלחם), מנחת חוטא — משום שנאמר בה במפורש שאין נותנים עליה שמן ולבונה "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" (ויקרא ה, יא), ומנחת סוטה — שנאמר בה "לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה כי מנחת קנאות הוא מנחת זכרון מזכרת עון" (במדבר ה, טו).

ב גמרא אמר רב פפא כי כלל הוא בלשון משניות מסכת מנחות (ובכלל זה משנתנו): כל היכא [מקום] במסכתנו דתנן [ששנינו] בו "מנחות" — במנחות הבאות בעשר דומות (שיש בהן או עשרה לחמים או עשרה רקיקים, ובלבד שיהיו כולם מאותו הסוג) תנן [שנינו]. ומסבירים: דברים אלה של רב פפא באו לאפוקי [להוציא, לשלול] משיטת ר' שמעון שאמר שהנודר להביא מנחת מאפה, מביא עשרה לחמים, ואולם סוג הלחמים תלוי ברצונו: שיכול הוא להביאה בעשרה לחמים, או בעשרה רקיקים, ואם רצה להביא מחצה (חמש מהן) חלות ומחצה (וחמש אחרות) רקיקין — יביא, ולכך קא משמע לן [הוא רב פפא משמיע לנו] בכלל זה שאמר, שלא כך סבורה משנתנו, ואין עשרת הלחמים באים אלא מאותו הסוג.

ג שנינו במשנתנו כי מנחת העומר חייבת בשמן ובלבונה, ומקור הדבר בפסוק "ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה היא" (ויקרא ב, טו). ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ונתת עליה שמן" המלה "עליה" שלשון מיעוט היא באה ללמד כי דווקא על מנחת העומר נותנים שמן, ולא על לחם הפנים נותנים שמן.

ונצרך הכתוב למעט את לחם הפנים מנתינת שמן עליו, שכן יכול היה אדם לטעון: והלא דין (דבר הנלמד במידת קל וחומר) הוא שיהא לחם הפנים חייב בנתינת שמן עליו, ובאופן זה: ומה מנחת נסכים (הנלוית לקרבנות העולה והשלמים) הקלה בדינה מלחם הפנים, שהרי היא אינה טעונה לבונה — בכל זאת הריהי טעונה שמן, לחם הפנים החמור בדינו ממנחת נסכים, שהרי הוא טעון לבונה — אינו דין שיהא גם הוא טעון שמן! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) במנחת העומר "עליה" שהוא לשון מיעוט — דווקא עליה אתה מצווה לתת שמן, ולא על לחם הפנים אתה מצווה לתת שמן. ודנים עוד בכתוב זה שבמנחת העומר.

נאמר עוד בכתוב: "ושמת עליה לבנה" והרי המלה "עליה" לשון מיעוט היא, וללמד כי דווקא עליה, על מנחת העומר אתה נותן לבונה, ולא על מנחת נסכים נותנים לבונה.

ונצרך הכתוב למעט את מנחת נסכים מנתינת לבונה עליה, שכן יכול היה אדם לטעון: והלא דין הוא שתהא מנחת נסכים חייבת בנתינת לבונה עליה, ובאופן זה: ומה לחם הפנים הקל בדינו ממנחת נסכים, שהרי אינו טעון שמן — בכל זאת הריהו טעון לבונה, מנחת נסכים החמורה מלחם הפנים בדינה, שהרי היא טעונה שמן — אינו דין שתהא טעונה לבונה! לכך תלמוד לומר במנחת העומר "עליה" שהוא לשון מיעוט — דווקא עליה אתה נותן לבונה, ולא על מנחת נסכים אתה נותן לבונה.

ועוד נאמר באותו כתוב שבמנחת העומר "מנחה היא" — והרי הכתוב "מנחה" בא לרבות (להוסיף) לחיוב לבונה אף את מנחת היום השמיני למילואים בחנוכת המשכן במדבר. שכן נאמר שם "...ומנחה בלולה בשמן" (ויקרא ט, ד). ואולם חיוב לבונה לא נאמר, לכך נאמר "מנחה" להוסיף את חובת נתינת לבונה עליה. אכן נאמר בסיומו של כתוב זה "מנחה היא", והרי הלשון היא" לשון מיעוט — דווקא מנחת העומר חייבת בשמן ולבונה — להוציא (למעט) את שתי הלחם הבאות בחג השבועות שלא יטענו (שאינן חייבות) לא בנתינת שמן עליהן ולא בנתינת לבונה עליהן.

ד ולאחר שהובאו בברייתא זו כמה הלכות הנלמדות מהכתוב במנחת העומר, דנים בכל הלכה לעצמה. אמר מר [החכם] בברייתא כי הכתוב "ונתת עליה שמן" בא ללמדנו כי דווקא עליה (על מנחת העומר) אתה מצווה בנתינת שמן, ולא על לחם הפנים אתה מצווה בנתינת שמן. ומקשים: מדוע נמעט מכאן דווקא את לחם הפנים, אימא [אמור] מיעוט אחר: דווקא עליה (על מנחת העומר) אתה נותן שמן, ולא על מנחת כהנים (שהתנדבו לתת מנחה) אתה נותן שמן!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שאת מנחת כהנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שאף עליה נותנים שמן, שכן מנחת כהנים דומה למנחת העומר בצדדים מרובים. ומפרטים את צדדי הדמיון ביניהן: שתיהן באות מעשרון קמח (בעוד שבלחם הפנים, כל לחם מבין שנים עשר הלחמים שבו בא משני עשרונים). וכן שתיהן נילושות ומתקדשות בכלי שרת (בעוד שלחם הפנים אינו מתקדש בכלי שרת, אלא באפייתו בתנור בעזרה).

ועוד, ששתיהן נעשות חוץ להיכל, על מזבח החיצון (בעוד שלחם הפנים נעשה על השולחן שבהיכל). ועוד, שבשתיהן נוהג דין עיבור צורה (שינוי מהות), שנפסלו אם עבר עליהן הלילה בלא שקרבו (ואילו לחם הפנים מונח על שולחן הפנים כל ימי השבוע). ועוד, שבשתיהן נוהגת חובת הגשה כנגד הקרן הדרומית_מערבית של המזבח למטה (בעוד שלחם הפנים אינו טעון הגשה למזבח).

וכן שבשתיהן (כבכל המנחות) יש דבר הניתן לאישים (אש המערכה), שמנחת העומר קומצה קרב, ומנחת כהנים קרבה כולה, בעוד שלחם הפנים אינו קרב על המזבח כלל. הרי איפוא ששה צדדי דמיון בין מנחת כהנים למנחת העומר, שאינם קיימים בלחם הפנים. ומשום כך, ריבו את מנחת הכהנים לדין נתינת שמן ולא את לחם הפנים.

ודוחים: אדרבה [להיפך], דווקא את לחם הפנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] לדין נתינת שמן עליו, ולא את מנחת הכהנים, שכן יש בו צדדי דמיון למנחת העומר. ומפרטים: שתיהן מנחות ציבורא [ציבור] (בעוד שמנחת כהנים היא מנחתם של יחידים). ועוד, ששניהם באים כחובה ולא בנדבה (כמנחת כהנים). ועוד, ששניהם באים אף בטמיא [טומאה], שטומאה הותרה בקרבן ציבור (בעוד שמנחת כהנים, שהיא של יחידים, אינה באה בטומאה). ועוד, שאת שניהם אכיל [אוכל] הכהן (בעוד שמנחת כהנים מוקטרת כולה, ואינה נאכלת).

ועוד, שבשניהם נוהג דין פיגולא [פיגול], שנפסלים הם במחשבת הכהן לאוכלם לאחר זמנם (בעוד שאין דין פיגול במנחת כהנים). ועוד, שעבודת שניהם נעשית אף בשבתא [בשבת], מה שאין כן במנחת כהנים. הרי איפוא שאף בלחם הפנים יש ששה צדדי דמיון למנחת העומר, ומדוע איפוא לא נרבה מהכתוב את לחם הפנים שהוא החייב בנתינת שמן עליו, ואילו מנחת כהנים תתמעט מדין זה!

ומשיבים: אף על פי כן מסתברא [מסתבר], יותר לרבות את מנחת כהנים לדין נתינת שמן עליה, שכן בראשיתה של פרשת המנחות (בה הובאה פרשיית מנחת העומר), אמר הכתוב בדין מנחת הסולת "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו" (ויקרא ב, א), והרי זה בא לרבות כל מנחות יחיד, ובכלל זה מנחת כהנים.

ה ודנים עוד בדברי הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא: נאמר בכתוב "ונתן עליה לבונה" — עליה (על מנחת העומר) אתה מצווה לתת לבונה ולא על מנחת נסכים אתה מצווה לתת לבונה. ומקשים: אימא [אמור] דרשה זו באופן אחר: עליה אתה מצווה לתת לבונה, ולא על מנחת כהנים אתה מצווה לתת לבונה!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר שמנחת כהנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] שתינתן בה לבונה, שכן יש במנחת כהנים כמה צדדי דמיון למנחת העומר. ומפרטים: שתיהן באות מעשרון אחד של קמח (בעוד מנחת נסכים באה באופנים שונים, שיש בה שלושה עשרונים כשהיא נלוית לקרבן מפר, ושני עשרונים לקרבן מאיל, ועשרון לקרבן מכבש). ועוד, שבשתיהן עשרון הקמח הריהו בלול בלוג שמן אחד (בעוד שבמנחת נסכים נבלל העשרון הבא עם הכבש בשלושה לוגים שמן, ובמנחת נסכים הבאה עם הפר והאיל נבלל כל עשרון בשני לוגים שמן).

ועוד, שבשתיהן נוהג דין מוגש (הגשה) למזבח (מה שאין כן במנחת נסכים). ועוד, ששתיהן באות בגלל עצם (עצמן), שאין מנחת העומר ומנחת הכהנים נלוות לקרבן אחר (מה שאין כן במנחת נסכים הבאה עם קרבן). הרי איפוא ארבעה צדדי דמיון בין מנחת כהנים למנחת העומר, שאינם במנחת נסכים.

ודוחים: אדרבה [להיפך], מנחת נסכים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] לדין נתינת לבונה, שכן יש בה צדדי דמיון למנחת העומר, שאין במנחת כהנים. ומפרטים: שתיהן מנחות ציבורא [ציבור] (מה שאין כן מנחת כהנים, שהיא מנחת היחיד).

ועוד, שתיהן באות כחובה (מה שאין כן מנחת כהנים הבאה בנדבה). ועוד, ששתיהן באות אף באיטמי [טומאה], שהרי טומאה הותרה בקרבן ציבור (מה שאין כן במנחת כהנים).

ועוד, ששתיהן נעשות אף בשבתא [בשבת] (מה שאין כן במנחת כהנים). הרי איפוא שיש גם בין מנחת נסכים למנחת העומר ארבעה צדדי דמיון, ותתרבה היא לדין נתינת הלבונה עליה! ומשיבים: על כל פנים מסתברא [מסתבר] יותר כי מנחת כהנים היא שהתרבתה לענין נתינת הלבונה עליה, שכן בתחילת פרשת המנחות נאמר "נפש" (וכדרך שהוסברו הדברים למעלה).

ו עוד שנינו בברייתא שם: נאמר בכתוב "מנחה" — הרי זה בא לרבות אף את מנחת היום השמיני למילואים לנתינת לבונה עליה. ומקשים: ואימא [ואמור] שבא הדבר להוציא (למעט) את מנחת היום השמיני מחובת נתינת לבונה עליה, לומר שאין נותנים בה לבונה? ודוחים בתמיהה: האי מאי [הצעה זו, מה מקומה], שכן, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי הכתוב בא לרבות את מנחת היום השמיני למילואים שאף לבונה ניתנת בה — שפיר [יפה, מובן הדבר] שנאמר ריבוי לעניינה, שכן לא הייתי למד דינה של מנחה זו שבאה לשעה בלבד מדינה של מנחת העומר שהיא לדורות, ולא הייתי יודע בה שחייבת בלבונה.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי להוציא (למעט) את הלבונה מנתינת לבונה עליה בא הכתוב — למה לי כתוב לשם כך? והרי כלל הוא שדינו של דבר הבא לשעה (לזמנו בלבד, חד פעמי) מדינו של דבר הבא לדורות (הקבוע) לא ילפינן [אין אנו למדים], ולא היינו מעלים על דעתנו שמנחת היום השמיני חייבת בלבונה ואין איפוא צורך בכתוב הממעט מהנחה זו.

ז ועוד שנינו בברייתא כי מהמלה "היא" האמורה במנחת העומר למדים אנו להוציא (למעט) את שתי הלחם, שלא יטענו לא שמן ולא לבונה. ומקשים: ואימא [ואמור] שבא הכתוב להוציא מנחת כהנים מדין שמן ולבונה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר שמנחת כהנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] לדין זה, ולמעט את שתי הלחם, שכן ישנם כמה צדדי דמיון בין מנחת כהנים לבין מנחת העומר, שאינם בשתי הלחם. ומפרטים: שתיהן באות בעשרון קמח (מה שאין כן שתי הלחם).

ושתיהן מתקדשות בלישתן בכלי שרת (בעוד ששתי הלחם מתקדשות באפייתן בתנור). ושתיהן באות מצה, שאסורות הן בחימוץ (בעוד ששתי הלחם באים חמץ). ושתיהן באות בגלל עצם (עצמן) ולא מחמת קרבן אחר (בעוד ששתי הלחם באים עם הכבשים בעצרת). ועוד, שבשתיהן נוהג דין הגשה למזבח (מה שאין כן בשתי הלחם). ועוד, ששתיהן ניתנות לאישים אש המזבח, אם בקומצן ואם כולן (מה שאין כן שתי הלחם שאינם קרבים)

. ודוחים: אדרבה [להיפך],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: There are four types of meal offerings: Those that require both oil and frankincense, those that require oil but not frankincense, those that require frankincense but not oil, and those that require neither frankincense nor oil.

The mishna elaborates: And these are the meal offerings that require both oil and frankincense: The fine-flour meal offering, as it is stated: “And he shall pour oil upon it, and put frankincense thereon” (Leviticus 2:1); the meal offering prepared in a pan (see Leviticus 2:5–6); the meal offering prepared in a deep pan (see Leviticus 2:7–10); and the meal offering baked in an oven, which can be brought in the form of loaves or in the form of wafers (see Leviticus 2:4).

Additional meal offerings that require both oil and frankincense are the meal offering of priests; the meal offering of the anointed priest, i.e., the griddle-cake offering brought by the High Priest every day, half in the morning and half in the evening; the meal offering of a gentile; a meal offering brought by women; and the omer meal offering (see Leviticus 23:15).

The meal offering brought with libations that accompany burnt offerings and peace offerings requires oil but does not require frankincense. The shewbread requires frankincense but does not require oil.

The two loaves brought on the festival of Shavuot (see Leviticus 23:17), the meal offering of a sinner, and the meal offering of jealousy brought by a sota require neither oil nor frankincense. The two loaves do not require oil or frankincense because these additions are not mentioned with regard to it. The meal offering of a sinner does not require them, as it is written: “He shall not put oil upon it, neither shall he give any frankincense upon it; for it is a sin offering” (Leviticus 5:11). With regard to the meal offering brought by a sota, it is similarly written: “He shall pour no oil upon it, nor give frankincense upon it, for it is a meal offering of jealousy, a meal offering of memorial, bringing iniquity to remembrance” (Numbers 5:15).

GEMARA: Rav Pappa stated a principle with regard to all the mishnayot in tractate Menaḥot: Anywhere that we learned in a mishna that one brings a meal offering, we learned that one must bring ten items of the same type, either loaves or wafers. The Gemara explains: This statement of Rav Pappa serves to exclude the opinion of Rabbi Shimon, who says: One who takes a vow to bring a meal offering baked in an oven must bring ten items. If he wishes, he may bring ten loaves or ten wafers, and if he wishes he may bring half of them as loaves and the other half as wafers. Rav Pappa teaches us that the tanna of the mishna maintains that one may not do so; all ten must be of the same type.

§ The mishna teaches that the omer meal offering requires both oil and frankincense. With regard to this meal offering, the Sages taught in a baraita: The verse states: “And you shall put oil upon it and lay frankincense upon it; it is a meal offering” (Leviticus 2:15). From this it can be inferred: One must put oil specifically “upon it,” but one does not place oil upon the shewbread.

As one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference, to conclude that the shewbread should require oil? The baraita explains: And if the meal offering brought with libations that accompany burnt offerings and peace offerings, which does not require frankincense, nevertheless requires oil, then with regard to the shewbread, for which the halakha is more stringent in that it requires frankincense, is it not logical that it should also require oil? Therefore, the verse states “upon it,” which indicates that one places oil upon it, the omer meal offering, but one does not place oil upon the shewbread.

Similarly, the phrase “and lay frankincense upon it” indicates that one must place frankincense “upon it,” but one does not place frankincense upon the meal offering brought with libations.

As one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference? And if the shewbread, for which the halakha is more lenient than the meal offering brought with libations in that it does not require oil, nevertheless requires frankincense, then concerning the meal offering brought with libations, which does require oil, is it not logical that it should also require frankincense? Therefore, the verse states “upon it,” to indicate that one places frankincense upon it, the omer meal offering, but one does not place frankincense upon the meal offering brought with libations.

In the phrase “it is a meal offering,” the term “meal offering” serves to include in the obligation of frankincense the meal offering of the eighth day of the inauguration of the Tabernacle in the wilderness. With regard to that offering the verse states: “And a meal offering mixed with oil” (Leviticus 9:4), but it does not mention frankincense. Therefore, the term “meal offering” written in the context of the omer meal offering serves to apply the requirement of frankincense to the meal offering of the eighth day of inauguration. And the term “it is” in the same phrase serves to exclude the two loaves sacrificed on Shavuot, to indicate that they will require neither oil nor frankincense.

The Gemara analyzes the halakhot stated in the baraita: The Master said that the phrase: “And you shall put oil upon it,” teaches that one places oil upon the omer meal offering, but one does not place oil on the shewbread. The Gemara raises a difficulty: Why does the baraita conclude that this verse excludes the shewbread? One can say instead: “Upon it” you shall place oil, but one does not place oil on the meal offering of priests.

The Gemara answers: It stands to reason that the meal offering of priests should be included in the requirement of oil, as the meal offering of priests is similar in many ways to the omer meal offering that is the subject of the verse. The Gemara details the points of similarity between the two types of meal offerings: Both are prepared from a tenth of an ephah of flour, whereas each of the twelve loaves of the shewbread is prepared from two-tenths of an ephah. Furthermore, both are kneaded and consecrated in a service vessel, whereas the shewbread is not consecrated in a service vessel but rather is baked in an oven in the Temple courtyard.

Thirdly, both the meal offering of priests and the omer meal offering are sacrificed outside the Sanctuary on the outer altar, whereas the shewbread is placed on the Table inside the Sanctuary. And in both cases the halakha of a change in form applies, i.e., if they were left overnight without being sacrificed they are disqualified, whereas the shewbread is left on the Table for a week. Furthermore, in both cases there is the obligation of bringing the meal offering near to the lower part of the altar, at the southwest corner, an obligation that does not apply to the shewbread.

And finally, some portion of both the meal offering of priests and the omer meal offering is placed in the fire, as the handful of the omer meal offering is sacrificed, while the entire meal offering of a priest is burned on the altar. By contrast, the shewbread is not sacrificed on the altar at all. In total, there are therefore six points of similarity between the meal offering of priests and the omer meal offering, all of which are not shared by the shewbread. Consequently, the requirement of oil stated with regard to the omer meal offering should also apply to the meal offering of priests, not to the shewbread.

The Gemara counters: On the contrary [adderabba], it stands to reason that the shewbread, not the meal offering of priests, should be included in the requirement of oil, as the shewbread has points of similarity with the omer meal offering in that both the shewbread and the omer meal offering are communal meal offerings, whereas the meal offering of priests is an individual meal offering. Furthermore, they are both obligatory offerings, whereas the meal offering of priests is voluntary. Additionally, both can sometimes be sacrificed in a state of ritual impurity, as the prohibition against performing the Temple service in a state of impurity is disregarded in cases involving the public. Like the offering of an individual, the meal offering of priests is not brought in a state of impurity.

Also, there is the halakha that both the shewbread and the omer meal offering are eaten by priests, while the meal offering of priests is entirely burned on the altar. Furthermore, the halakha of an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [piggul] applies to both the shewbread and the omer meal offering, but not to the meal offering of priests. And finally, both the shewbread and the omer meal offering are brought even on Shabbat, as they are communal offerings, whereas the meal offering of priests is not sacrificed on Shabbat. Accordingly, there are also six points of similarity between the shewbread and the omer meal offering. Why, then, isn’t the verse interpreted as including the shewbread in the requirement of oil, and excluding the meal offering of priests?

The Gemara answers: Even so, it stands to reason that one should include the meal offering of priests, as in the same passage that deals with the omer meal offering the verse states: “And when anyone brings a meal offering to the Lord, his offering shall be of fine flour” (Leviticus 2:1). This verse includes all meal offerings of individuals in the halakhot of meal offerings stated in this chapter, including the meal offering of priests.

The Gemara further analyzes the baraita. The Master said: The phrase: “And lay frankincense upon it” (Leviticus 2:15), teaches that one must place frankincense upon the omer meal offering, but one does not place frankincense upon the meal offering brought with libations. The Gemara asks: Why does the baraita state that this verse excludes the meal offering brought with libations? One can say: One places frankincense upon the omer meal offering, but one does not place frankincense upon the meal offering of priests.

The Gemara answers: It stands to reason that the meal offering of priests should be included in the requirement of frankincense, as the meal offering of priests is similar in many respects to the omer meal offering. The Gemara elaborates: Both are prepared from a tenth of an ephah of flour, whereas the libations that accompany meal offerings come in various amounts, depending on the type of animal offering they accompany. Furthermore, in both cases the flour is mixed with a log of oil, whereas in the case of the meal offering brought with libations, the amount of oil mixed with the flour depends on the type of animal offering it accompanies.

Additionally, both the meal offering of priests and the omer meal offering are brought near to the altar, a ritual that is not performed with the meal offering brought with libations. And finally, both are sacrificed due to themselves, i.e., they do not accompany any other offering, whereas meal offerings brought with libations accompany animal offerings. There are therefore four points of similarity between the meal offering of priests and the omer meal offering that do not apply to the meal offering brought with libations.

The Gemara counters: On the contrary, it stands to reason that the meal offering brought with libations and not the meal offering of priests should be included in the requirement of frankincense. This is because the meal offering brought with libations is similar to the omer meal offering in that both the meal offering brought with libations and the omer meal offering are communal meal offerings, whereas the meal offering of priests is that of an individual.

Furthermore, both the meal offering brought with libations and the omer meal offering are obligatory offerings, while the meal offering of priests is a gift offering. And both may sometimes be sacrificed in a state of ritual impurity, as the prohibition against performing the Temple service in a state of impurity is disregarded in cases involving the public; whereas the meal offering of priests must be brought in a state of purity because it is an offering of an individual.

Finally, both are brought even on Shabbat, whereas the meal offering of priests may not be brought on Shabbat. Accordingly, as there are also four points of similarity between the meal offering brought with libations and the omer meal offering, one can ask why the meal offering brought with libations is not included in the requirement of frankincense. The Gemara answers: It stands to reason that one should include the meal offering of priests in the requirement of frankincense, as the verse states: “Anyone” (Leviticus 2:1), which is referring to all meal offerings of individuals.

The baraita teaches that the term: “Meal offering” (Leviticus 2:15), serves to include the meal offering of the eighth day of the inauguration of the Tabernacle in the requirement of frankincense. The Gemara raises a difficulty: But one can say that this term serves to exclude the meal offering of the eighth day from the requirement of frankincense. The Gemara is puzzled by this suggestion: What is this suggestion? Granted, if you say that the verse serves to include the meal offering of the eighth day of inauguration in the requirement of frankincense, it works out well. This is because the only reason one could know that the requirement of frankincense applies would be that the halakha of this meal offering, which was brought on one occasion, is derived from the halakha of a meal offering that is brought in all generations.

But if you say that the verse serves to exclude the meal offering of the eighth day of the inauguration of the Tabernacle from the requirement of frankincense, why do I need a verse for this purpose? There is a principle that we do not learn the requirements of transitory offerings from the requirement of offerings of later generations. In other words, even without this verse one would not have thought that the requirement of frankincense applies to the meal offering of the eighth day, so there is no need for the verse to exclude this possibility.

The baraita teaches that the term: “It is” (Leviticus 2:15), serves to exclude the two loaves sacrificed on Shavuot, to indicate that they will require neither oil nor frankincense. The Gemara raises a difficulty: But one can say that this serves to exclude the meal offering of priests from the requirements of oil and frankincense. The Gemara answers: It stands to reason that the meal offering of priests should be included in these requirements, while the two loaves should be excluded, as the meal offering of priests is similar to the omer meal offering in several respects that do not apply to the two loaves. The Gemara elaborates: Both are prepared from a tenth of an ephah of flour, unlike the two loaves, which are prepared from two-tenths.

Furthermore, both are consecrated in a service vessel, unlike the two loaves, which are consecrated by being baked in an oven. Both come as matza, whereas the two loaves are leaven. And both come due to themselves, not with any other offering, whereas the two loaves come together with the lambs on Shavuot. With regard to both the meal offering of priests and the omer meal offering, there is an obligation to bring them near to the altar, which does not apply to the two loaves. And finally, they are both placed in the fire atop the altar, whereas the two loaves are not sacrificed on the altar.

The Gemara counters: On the contrary,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מנחת הסולת שקומצה כשהיא סולת:

חלות ורקיקין. היינו מנחת מאפה:

אמר רב פפא כל היכא דתנן כל הני ה' מנחות עשר עביד מכל חדא וחדא:

לאפוקי מדר' שמעון דאמר האומר הרי עלי מנחה מאפה יביא ה' (ומחצה) חלות ה' (ומחצה) רקיקין קמ"ל דלא. דאין חלות פחות מעשר ולא רקיקין פחות מעשר ואי בעי מביא עשר חלות ואי בעי מביא עשר רקיקין וי"א ה' חלות וה' רקיקין:

לישנא אחרינא כל היכא דתננהי למנחות עשר תנן דעשר מנחות קא חשיב במתניתין לאפוקי מדר' שמעון דלטעמיה הוו חדסרי דאיהו עביד ממנחת מאפה תלת דאי בעי להביא י' חלות מביא ואי בעי להביא י' רקיקין יביא ואי בעי להביא ה' חלות וה' רקיקין יביא קמ"ל דלא דעשר תנן ואין מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין:

ונתת עליה שמן. במנחת העומר כתיב ואם תקריב מנחת בכורים וגו' ונתת עליה שמן:

מנחת שמיני של מלואים דכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן:

שכן עשרון. עומר אין בו אלא עשרון כדכתיב והעומר עשירית האיפה. ומנחת כהנים עשרון. לאפוקי לחם הפנים דהוו כ"ד עשרונים. דכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת:

מנחת העומר ומנחת הכהנים הוו חוץ בעזרה על מזבח החיצון. וצורה היינו לינה כלומר דנפסלין בלינה:

וטעונין הגשה אצל המזבח. ואישים שיש בהן הקטרה לאפוקי לחם הפנים דאינן באין בחוץ אלא בפנים בהיכל ואינו נפסל בצורה בלינה דז' ימים היה לן. ואין טעון הגשה אצל המזבח. ואין ממנו הקטרה לאישי' מגופו:

שכן ציבורא. עומר ולחם הפנים של צבור הן ובאין חובה. ובאין נמי בטומאה ויש בהן אכילה לכהנים. ויש בהן משום פיגול. דכל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח יש בו משום פיגול. ובאין נמי בשבת לאפוקי מנחת כהנים דאין בה חד מכל הני:

אפילו הכי מסתברא נפש. מסתברא דמרבי' מנחת כהנים משום דבתרא)נראה דצ"ל משום דבאתחלתא דפרשתא דמנחות כתיב ונפש וסמיך להו וכו'. אאתחלתא דפרשתא דמנחות ונפיש וסמיך להו פרשת מנחת העומר. וכל דנפש הוא [מרבי] כלומר דיחיד כגון מנחת כהנים מרבינא דניהוי כמנחת העומר אבל לחם הפנים דציבור לא:

מנחת כהנים בלול בלוג שמן כמו מנחת העומר. וטעונה הגשה ובאה בגלל עצמה כמו מנחת העומר לאפוקי מנחת נסכים דבאה בג' עשרונים ובלול בשמן ג' לוגין. ואינה טעונה הגשה. ואינה באה אלא בגלל הזבח:

כלי. מנחת העומר ומנחת כהנים כלי מקדשן לאפוקי שתי הלחם דתנור מקדשן דלאחר שנאפו מתקדשין. ועצם לאפוקי שתי הלחם דלא באין בגלל עצמן אלא בגלל כבשים ואין מקטיר משתי הלחם כלום לאישים:

מתני' יש וכו', פי' אמנחות דלחם הפנים ומנחת נסכים ושתי הלחם קאי דקא ממעט להו במתני' מדין שאר מנחות:

ונתת עליה שמן במנחת העומר כתיב. ומה מנחת נסכים שאינה טעונה לבונה, כדקתני לקמיה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה. טעונה שמן, כדכתי' בלולה בשמן, ל"ה. ויש להקשות למאי אצטרי' עליה לבונה למעט מנחת נסכים מלבונה תיפוק לי מדאצטריך שמן למעט לחם הפנים משמן דלא נימא דנבעי שמן מק"ו מנסכים דאינה טעונה לבונה וטעונה שמן דנסכים אינה טעונה לבונה, וכן נמי נוכל להקשות להיפך למאי אצטריך עליה שמן למעט לחם הפנים משמן תיפוק לי' מדכתי' ושמת עליה לבונה למעוטי מנחת נסכים דאינה טעונה לבונה דלא נימא מק"ו דלחם הפנים (שאינם) [שהם] טעונין דלחם הפנים אינו טעון שמן:
וי"ל דבלאו ק"ו נמי מצי ילפינן דלחם הפנים יהא טעון שמן ומנחת נסכים תהא טעונה לבונה במה מצינו משאר מנחות וק"ו הוי לרווחא דמילתא הילכך אי שתיק משמן ולבונה ה"א דמנחת נסכים טעונה לבונה ולחם הפנים שמן במה מצינו דאע"ג דמנחת נסכים תהא טעונה שמן ולבונה נימא נמי דלחם הפנים טעון שמן ולבונה אע"ג דליכא ק"ו דמנחת נסכים דאינה טעונה לבונה דהא טעונה לבונה משום דליתי במה מצינו וכמו כן נמי נימא בכה"ג גבי מנחת נסכים דתהא טעונה לבונה אע"ג דלחם הפנים טעונה שמן וליכא ק"ו משום דתיתי כלבונה במה מצינו וק"ו דעביד בהא אינו אלא לרווחא דמילתא, ומצאנו כזה בפ"ק דחולין ומ"מ בב"ק פירשתי דרך אחרת בק"ו כיוצא בזה:

לרבות מנחת שמיני, ע"כ ר"ל שמיני יום שמיני למלואים:

במשנה לחה"פ כו'. בתוי"ט אי אכללא דכה"מ קאי כו'. ולי מוכח להדיא דקרינן ליה מנחה ממתני' דשקלים והובאה בגמ' לעיל (מו ב) אלא שהכהנים כו' וכל מנחת כהן כו' הואיל כו' ולחה"פ כו' האיך נאכלין וע"ש בגמרא. וכ"מ לקמן (ס ב) דקס"ד לרבויי לחה"פ להגשה מאת המנחה:

גמרא מנחה לרבות מנחת שמיני ללבונה ואימא להוציא. נראה דר"ל דלמא היא אתי למעוטי מנחת שמיני. ומנחה לרבות ב' הלחם:

רש"י ד"ה מנחת הסלת. דמתנדב מנחה סתם מביא כו'. וכ"כ הרע"ב אחריו. ושנו משנתם כר"י ברפי"ג לקמן דל"ה כוותיה. עי' מל"מ פי"ז מהל' מעה"ק הל' ה':

רש"י ד"ה בשבתא. ולה"פ סידורו בשבת. בסידור ליכא מלאכה. יותר ה"ל לפרש על הקטרת בזיכין בשעת סילוקו שדוחה אה"ש:

רש"י ד"ה קמ"ל עשר (הוא) נינהו. נמחק תי' הוא:

(נט א) לאפוקי מדר"ש וכו'.—כלשון שני של רש"י עיקר. אלא דמ"ש, דלר"ש איכא י"א וכו', אינו מחוור, דמ"מ במשנה לא מנו אלא עשר. אבל הענין להיפך, דלר"ש אינן אלא תשע, דלדידיה החלות והרקיקין אינן אלא מנחה אחת בלבד, מאחר שתלוי ברצונו, שאם הוא רוצה מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין. לכן במספר המנחות אינם ראויים להימנות אלא לאחת.

מתני' מנחת הסולת. דמתנדב מנחה סתם מביא עשרון סלת ושמן ולבונה ובוללה וקומצה כמו שהיא חיה ובדידיה כתיב שמן ולבונה בכל הנך אחריני לא כתיב לבונה אלא ממנחת סלת גמרינן דכתיב בה נפש ומשמע דכל מנחת יחיד טעונה שמן ולבונה כזו: החלות והרקיקין . האומר הרי עלי מנחת מאפה מביא חלות או רקיקין כדכתיב בויקרא ולהנך חשיב תרתי כיון דאי בעי חלות מייתי ואי בעי רקיקין מייתי: ומנחת נשים. אשה שהתנדבה מנחה: ומנחת העומר. בה נמי כתיב שמן ולבונה כדכתיב (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים והיא מנחת העומר אבל מנחת נסכים לא בעיא לבונה כדמפרש בגמ': גמ' כל היכא דתנן. הנך מנחות דמתניתין (מנחות) עשר תנן כלומר כולן באות עשר עשר חלות כדאמרי' באלו מנחות (לקמן עו.): לאפוקי מדרבי שמעון. דאמר לקמן בהאי פירקין (דף סג.) האומר הרי עלי מנחת מאפה אם רצה יביא מחצה חלות מחצה רקיקין: קמ''ל. רב פפא דכל מנחות דמתניתין עשר (הוא) נינהו דהך חלות עשר חלות והך דרקיקין עשר רקיקין דהנך תרתי דומיא דאינך: ל''א כל היכא דתנן עוד בבא אחרת דמתני' ובפ' אלו מנחות שתנו האי סידרי מנחות דמתניתין דדינן שוה עשר תנן ממנחת הסלת עד מנחת העומר לאפוקי מדר' שמעון דאמר כו' דלדידיה איכא י''א דבמנחת מאפה איכא ביה ג' מנחות אי בעי כוליה מצות ואי בעי כוליה רקיקין ואי בעי ה' חלות וה' רקיקין ומתני' מדין שאר מנחות: ונתת עליה שמן. במנחת העומר קאי: מה מנחת נסכים שאינה טעונה לבונה. כדקתני לקמן עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה: טעונה שמן. כדכתיב (במדבר כח) בלולה בשמן כתית: לרבות מנחת שמיני ללבונה. ההיא דכתיב ויהי ביום השמיני וגו' וכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח ומנחה בלולה בשמן: ולא על מנחת כהנים שמן. וה''ה נמי למנחת נשים וגרים דכל הנך לא כתיב בהו שמן בהדיא וחד מינייהו נקט: מסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי. בכל דיני מנחת העומר ולא להוציא שכן דומות יחד שתיהן באות עשרון כדכתיב (שמות טז) והעומר עשירית האיפה וסתם מנחות באות עשרון אבל לחם הפנים כתי' (ויקרא כד) שני עשרונים יהיה החלה וגו': כלי. כל המנחות טעונות כלי ללוש בפרק שתי הלחם שאלו את רבי זו מנין כו' אבל לחם הפנים אינו נקדש אלא בתנור: חוץ. כל המנחות עבודתן בחוץ אבל לחם הפנים סידורו בהיכל ועוד הכל נפסלו בלינה דקדשי קדשים הם ואין נאכלות אלא ליום אבל לחם הפנים עומד על השולחן משבת לשבת: [הגשה]. כל המנחות טעונות הגשה ולחם הפנים אין טעון הגשה כדתנן במתני' דהאי פירקין: אישים. כל המנחות יש מהן מגופן לאישים דמנחת העומר נקמצת כדמפרש באלו מנחות (לקמן דף עב:) ומנחות כהנים כליל לאפוקי לחם הפנים דאין מגופן לאישים: ציבור. לחם הפנים ומנחת העומר קרבן ציבור הם ומנחת כהן יחיד הוא: בטומאה. העומר ושתי הלחם ולחם הפנים חובה ודוחות טומאה בפרק כיצד צולין בפסחים (דף עו:) ה' דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כו' אבל קרבן יחיד לא דחי טומאה: דאכיל. שירי עומר נאכלין לכהנים וכן לחם הפנים אבל מנחת כהנים כולה כליל: פיגולא. בשירי עומר נוהג פיגול שהרי קומץ מתירן ובלחם הפנים נוהג פיגול דבזיכין מתירין אותו וקיימא לן במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף ס.) כל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח נוהג בו פיגול אבל מנחת כהנים כולה כליל ואין לה מתירין ואין פיגול נוהג בה: בשבתא. דעומר קרב אפילו בשבת כדאמר בפ' רבי ישמעאל (לקמן דף סג:) ולחם הפנים סידורו בשבת: מסתברא מנחת כהנים [ה''ל לרבויי. מפני שבמנחה כתיב נפש למדנו] דכל מנחת יחיד טעונה שמן: [בלול]. מנחת כהנים בלול: בלוג. בכל המנחות סגי בחד לוג [לעשרון] ומנחת נסכים יש ג' [לוגין] לעשרון: מוגש. עומר ושאר מנחות טעונות הגשה ולא מנחת נסכים כדמפרש במתני': בגלל עצם. עומר ומנחת כהנים באות בגלל עצמן ומנחת נסכים באה בגלל זבח: מנחת נסכים ציבור היא שהרי באה עם התמידין ועומר נמי ציבור ושתיהן חובה ודוחות שבת וטומאה: מסתברא נפש. במנחת סלת כתיב נפש וכתיב לבונה ומהתם גמרינן לכל מנחת יחיד שטעונה לבונה: אי אמרת בשלמא לרבות שפיר. דסד''א שעה מדורות לא ילפינן קמ''ל:

ונתת עליה שמן. האי קרא במנחת העומר כתיב ואיצטריך למעוטי לחם הפנים משמע דלא תיתי בק''ו ממנחת נסכים שאינה טעונה לבונה טעונה שמן והיא גופה דאינה טעונה לבונה לא ידעינן אלא מסיפיה דקרא דדריש עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה דלא ניהדר ונילף בק''ו מלחם הפנים שאין טעון שמן כדממעטינן מרישיה דקרא וטעון לבונה ואין שייך כאן לומר דלא ניכתוב עליה למעוטי לא בשמן ולא בלבונה ונימא חד וחד תיקום בדוכתיה כי ההוא דפ''ב דזבחים (דף יז.) דלא דמי דהכא בלא ק''ו נמי הוו גמירי מהדדי או משאר מנחות או מדאיקרו מנחה תדע דהא אהני ק''ו דהכא איכא פירכי טובא: היא להוציא שתי הלחם. איצטריך למעוטי משום דאיקרו מנחה כדכתיב (ויקרא כג) מנחה חדשה: ואימא עליה שמן ולא על מנחת כהנים שמן. פי' בקונטרס והוא הדין למנחת נשים וגרים ונראה דלא בעי לאקשויי מהנהו משום דדמו טפי לכל המנחות הכתובות שם דבעו שמן אבל מנחת כהנים לא דמיא להו דכליל: כלי. פי' בקונטרס כל המנחות בעו כלי ללוש בפרק שתי הלחם (לקמן דף צו.) שאלו לרבי [זו] מנין כו' אבל לחם הפנים אינו נקדש אלא בתנור וקשה אי מדת יבש נתקדשה לחם הפנים נמי בעי כלי כדמוכח לעיל (דף נז.) דמרבי לחם הפנים לחימוץ ואי מדת יבש לא נתקדשה תרוייהו לא בעו כלי ואי משום השמן בעו כלי אם כן לחם הפנים נמי דהא בעי למימר שיהא טעון שמן בלישה כמנחה ונראה לפרש דכלי היינו דלענין כלי שוו אהדדי מנחת העומר ומנחת נסכים אבל לחם הפנים בעי שולחן ובזיכין ללבונה ומיהו גבי לבונה דבסמוך לא יתכן לומר כן: פיגול בשבת. אין זה כרבא דאמר בפ''ק (לעיל ה:) דאין מחשבה פוסל אלא במי שראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר ואע''ג דהתם איירי במחשבה שלא לשמו ה''ה במחשבת פיגול מייתי לה בפ''ב דזבחים (דף כו:):

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד