מנחות נט ע"ב

ראוי לומר כי את שתי הלחם ולא את מנחת הכהנים הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] ממנחת העומר, לענין חיובם בנתינת שמן ולבונה, שכן יש ביניהם צדדי דמיון מרובים. ומפרטים: מנחת העומר ושתי הלחם הריהן קרבנות ציבור (מה שאין כן מנחת כהנים שהיא של יחידים). ועוד, שתיהן באות כחובה (בעוד שמנחת כהנים באה בנדבה). ועוד, שתיהן קרבות אף בטמיא [טומאה], שהרי טומאה הותרה בקרבן ציבור (מה שאין כן מנחת כהנים שאינה קרבה בטומאה). ועוד, את שתיהן אכל [אוכל] הכהן (בעוד שמנחת כהנים קרבה כליל על המזבח ואינה נאכלת).

ועוד, בשתיהן נוהג דין פיגולא [פיגול], שמחשבת הכהן בשעת עבודתו בהן לאוכלן חוץ לזמנם הראוי פוסלתן (מה שאין כן במנחת כהנים שאין נוהג בה דין פיגול, שהרי כולה מוקטרת ואין בה כלל אכילה). ועוד, ששתיהן קרבות בשבתא [בשבת] (מה שאין כן מנחת כהנים, שאינה קרבה בשבת). ועוד, שהן מנחת העומר והן שתי הלחם הריהן דבר המתיר דברים אחרים (מנחת העומר מתירה את אכילת התבואה החדשה, ושתי הלחם מתירות את הקרבת המנחות הבאות מהתבואה החדשה, מה שאין כן מנחת כהנים שאינה מתירה דבר). ועוד, שבשתיהן נוהג דין התנופה (מה שאין כן מנחת כהנים שאין מניפים אותה). ועוד, ששתיהן אינן באות אלא מתבואת הארץ, ארץ ישראל (מה שאין כן מנחת כהנים הבאה אף מתבואת חוץ לארץ). ועוד, שלשתיהן זמן מסויים קבוע להקרבתן (מנחת העומר — למחרת יום ראשון של חג הפסח, ושתי הלחם — בחג השבועות, מה שאין כן מנחת כהנים שאין לה זמן קבוע).

ועוד, ששתיהן אינן באות אלא מן יבול התבואה החדש, ואילו מנחת כהנים באה אף מן התבואה הישנה. ונמצא איפוא כי הני [אלה], צדדי הדמיון שבין שתי הלחם ומנחת העומר (שמספרם אחד עשר), נפישן [מרובים] הם מצדדי הדמיון שבין מנחת כהנים ומנחת העומר (שמספרם ששה)!

ומשיבים: אף על פי כן, מסתברא [מסתבר] יותר לרבות ממנחת העומר את מנחת כהנים לדין חיוב נתינת שמן ולבונה, ולא את שתי הלחם, שכן נאמר בתחילת פרשת מנחת הסולת "ו נפש כי תקריב קרבן מנחה..." (ויקרא ב, א), והרי זה מורה שיש לרבות לענין מתן השמן והלבונה את המנחה הבאה מיחידים, כמנחת כהנים, ולא את קרבן הציבור כשתי הלחם.

א משנה וכהמשך למה ששנינו בסוף המשנה הקודמת כי אין נותנים שמן ולבונה על מנחת חוטא או על מנחת קנאות (מנחת סוטה). מוסיפים כי העובר ונותן על אחת מן המנחות הללו שמן ולבונה, הריהו חייב מלקות על איסור נתינת השמן בפני עצמו, וכן הריהו חייב מלקות על איסור נתינת הלבונה בפני עצמה. שכן אלו הם שני איסורים נפרדים. והמנחה עצמה שנתן עליה שמן — פסלה בכך, שהרי אין הוא יכול לחזור וללקט את השמן שניתן בה. ואולם אם נתן עליה לבונה — ילקטנה את הלבונה מהמנחה, שהדבר ניתן להיעשות, והריהי כשרה בכך.

ועוד באיסור נתינת שמן במנחת חוטא: אין הדבר אסור אלא כשטרם נקמצה המנחה, ואולם מי שנתן שמן על שיריה של מנחת החוטא, לאחר שכבר נקמצה, ואלה נאכלים לכהנים — אינו עובר בלא תעשה. ועוד בדין נתינת שמן למנחת חוטא: אין נתינת השמן פוסלת אותה אלא רק כאשר ניתן השמן עצמו לתוכה, ואולם אם נתן כלי שבתוכו שמן על גבי כלי שבתוכו המנחה — לא פסלה בכך.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי מנחת חוטא נפסלת במתן שמן לתוכה, ואין היא נפסלת במתן לבונה עליה אם חזר ולקט את הלבונה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] נאמר בדינה של מנחת החוטא "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא" (שם ה, יא). ודנים: מן הכתוב "לא ישים עליה שמן" הנאמר בכתוב זה למדים אנו איסור נתינת שמן, ושאם עבר ושם שמן במנחה — פסל אותה בכך.

יכול יהא כן הדין אף באיסור "לא יתן עליה לבונה", ושאם עבר ונתן עליה לבונה — פסל אותה בכך? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בסוף הפסוק "כי חטאת היא" — שאף אם נתן עליה לבונה, עדיין בגדר חטאת היא, שאינה פסולה בכך. ודנים עוד: יכול יהא כן הדין אף בשמן שניתן למנחה, שאין היא נפסלת בכך? לכך תלמוד לומר הלשון "היא" ("מנחה היא"), למיעוט: דווקא בנתינת הלבונה עליה היא עדיין בכלל חטאת, מה שאין כן בנתינת שמן לתוכה.

ושואלים: ומה ראית (מדוע עדיף) בעיניך לדרוש באופן זה את הכתוב, ולפסול את המנחה בנתינת שמן ולהכשיר את המנחה בנתינת לבונה, אפשר היה ללמוד באופן הפוך: להכשיר את המנחה בנתינת שמן, ולפסול אותה בנתינת לבונה! ומשיבים: סברה היא, פוסל אני בנתינת שמן, שכן אי אפשר לשוב וללקטו ולהוציאו מהמנחה, שהרי השמן נספג בקמח בו הוא ניתן, ומכשיר אני בנתינת לבונה, שהרי אפשר ללוקטה ולהוציאה מהמנחה.

ג בעא [שאל] רבה בר רב הונא מר' יוחנן: אם נתן עליה על מנחת החוטא לבונה השחוקה לאבקה דקה, שאי אפשר ללוקטה ולהוציאה, מהו דינה של המנחה, האם נפסלה בכך? וצדדי השאלה: האם הטעם בהכשר המנחה לאחר שנתנה עליה הלבונה הוא משום שאפשר ללקטה, ואילו הא [זו], לא אפשר ללקטה, ותהא איפוא המנחה פסולה. או דלמא [שמא] הטעם שאין המנחה שניתנה עליה לבונה נפסלת משום דלא מיבלעא [שאין הלבונה היבשה נבלעת, נספגת] בתוך קמח המנחה, ולפי טעם זה, הא [זו] הלבונה השחוקה שניתנה על המנחה, נמי [גם כן] לא מיבלעא [לא נבלעת] במנחה, ותהא המנחה כשרה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע]: פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו "ולבונה שניתנה על המנחה ילקטנה", וכשרה בכך. הרי שהכשר המנחה תלוי בליקוט, ולבונה שחוקה שאינה יכולה להילקט, פוסלת נתינתה את המנחה!

ודוחים: דלמא [שמא] התנא במשנתנו בסגנון "חדא [טעם אחד] ועוד טעם" קאמר [הוא אומר, שונה דבריו], שיש שני טעמים בדבר, האחד (שלא הזכירו במפורש) ועוד טעם שני. ואף כאן, אמר התנא כי יש שני טעמים להתיר את המנחה שניתנה עליה לבונה: טעם חדא [אחד], הריהו משום שלא פסלה התורה את המנחה שניתן עליה דבר האסור בנתינה, אלא בנתינה שמיבלעא [נבלעת] בה, ולכך אין נתינת הלבונה (אף השחוקה) פוסלת, שהרי אינה נבלעת במנחה. ועוד טעם שאין המנחה נפסלת בנתינת לבונה עליה, שהרי יכול הוא שילקטנה, ותחזור המנחה לכמות שהיתה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה : מכשיר אני בלבונה, משום שאפשר ללוקטה, ומכאן שהכשרה של המנחה שנתנו לבונה עליה, אינו אלא משום שאפשר ללוקטה, ואילו לבונה שחוקה, שאי אפשר ללוקטה — פסולה. ודוחים: אין זו ראיה, שכן הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר כדרך שאמרנו כי התנא בברייתא בסגנון "חדא [אחד] ועוד" קא אמר [הוא אומר, שונה דבריו], והנימוק שאפשר ללוקטה הוא הסבר נוסף, ואולם הנימוק הראשון הוא שאין היא נאסרת אלא בדבר הנבלע בה, ולפי טעם זה — אף בנתינת לבונה שחוקה, אינה נאסרת.

ושואלים: אם כן מאי הוי עלה [מה היה עליה, כיצד הוכרעה] בעייתו זו של רבה בר רב הונא? אמר רב נחמן בר יצחק, תניא [שנויה ברייתא]: מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה — מלקט את הלבונה, וכשרה. ואם עד שלא (בטרם) ליקט את לבונתה חישב (חשב) עליה הכהן העובד בה להקטיר את קומצה או לאכול את שייריה בין חוץ לזמנו הראוי, בין חוץ למקומו הראוי — בכך עשאה קרבן פסול, ואולם אין בו באכילתו חיוב כרת כשאר קרבן שהתפגל משום מחשבת אכילה חוץ לזמנו.

וטעם הדבר: שהרי בשעה שחשב מחשבת פסול זו, לא היתה המנחה כשרה (שהרי יש עליה לבונה). ואכן אם משכבר ליקט (לאחר שליקט) את לבונתה מחשב עליה מחשבת פסול של עבודה או אכילה חוץ למקומו — הרי דינו כמו בשאר מחשבת חוץ כזו שפסול הקרבן ואולם אין בו באכילתו כרת. ואם חשב עליה מחשבת פסול של עבודה או אכילה חוץ לזמנו — הרי זה כשאר פיגול, שנפסל בכך הקרבן, וחייבין עליו כרת. למדנו איפוא מדברי ברייתא זו שכל עוד הלבונה נמצאת על המנחה, הרי המנחה פסולה, ומכאן שטעם הכשרה של המנחה שניתנה עליה לבונה הוא משום ליקוט הלבונה, ולא מטעם שאין דבר שאינו בלוע פוסל את המנחה. ונפתרה בכך בעייתו של רבה בר רב הונא, והנותן לבונה שחוקה על לבונה — פסלה בכך.

ד בברייתא שהובאה למעלה שנינו שמחשבת פסול במנחה, בזמן שיש עליה לבונה, פוסלת אותה. ושואלים: ותיהוי [ושתיחשב] מנחה זו שניתנה עליה לבונה, כמנחה שניתן עליה מפך שמן, שנפסלה בכך, ושוב אין מחשבת פסול פועלת בה, ואמאי פסלה [ומדוע פוסלת] במנחה שניתנה עליה לבונה מחשבה של פסול, והלא כל עוד לא ליקטו את הלבונה מעליה דחוי הוא הקרבן מקדושה!

אמר אביי: אף על פי שפסולה היא המנחה בזמן שנתונה עליה לבונה, עדיין "חטאת" קרייה רחמנא [קראה אותה התורה], ולכך פועלת בה מחשבת פסול באותה עת. רבא אמר הסבר אחר: ברייתא הא [זו] כשיטת מני [מי היא]? — כשיטת חנן המצרי הוא, דלית ליה [שאין לו, שאינו מקבל] כלל מושג זה של דחויין בקדשים.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינם של שני שעירי יום הכיפורים, האחד הקרב לה' לאחר שנשחט, והשני הנשלח לעזאזל, חנן המצרי אומר: אם מת השעיר המשתלח לעזאזל, אפילו מת משכבר נשחט השעיר הפנימי, והדם העומד לזריקה כבר נתון בכוס ועומד להיזרק על המזבח — אין השעיר הפנימי נדחה ולכן אין אותו הדם נדחה מזריקה. ומה עושים? מביא חבירו (שעיר אחר להשתלח), ובוחר אותו (שלא כמו השעיר הראשון שאבד) שלא בהגרלה בין שני שעירים, ומזווג את השעיר החדש כבן זוג לו, לשעיר הנשחט, וזורק את הדם כראוי.

רב אשי אמר הסבר אחר, שכן כלל הוא: כל דבר שבידו לתקן — לא הוי [אין בו] דין דחוי, ואף כאן, כיון שבידו לחזור וללקט את הלבונה מעל המנחה, אין היא נחשבת כדחויה מן הקדשים, ולכך תופסת בה מחשבת פסול של הכהן.

ולאחר שהובאו הסבריהם של אביי, רבא ורב אשי, אמר רב אדא: כוותיה [כמותו, כהסברו] של רב אשי שאין דיחוי במקום שבידו לתקן את הדבר מסתברא [מסתבר] לומר. דמאן [שכן מיהו] החכם ששמעת ליה דאית ליה [ששמעת אותו שיש לו, שסבור הוא שיש דין] דחויין? הלא שיטת ר' יהודה היא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ועוד אמר ר' יהודה: אם נשפך הדם של שעיר יום הכיפורים המוקרב לה' — ימות בן זוגו, השעיר המשתלח לעזאזל, וכן אם מת השעיר המשתלח קודם שנזרק דם השעיר הקרב לה' — ישפך הדם. הרי שסבור ר' יהודה כי השעיר המשתלח (או במקרה השני, דם השעיר הקרב) נדחה לגמרי.

ואילו היכא [היכן, באופן] שבידו לתקן, תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: לאחר שנשחטו קרבנות הפסח בעזרה, כוס היה ממלא הכהן מדם התערובות שעל הרצפה, וזרקו זריקה אחת על המזבח כנגד היסוד כדינו של קרבן פסח. שאם נשפך דמו של אחד מן הקרבנות לרצפה, יוכשר בדרך זו. משמע מכאן, שלמרות שנשפך הדם מן הכלי בתחילה ולכאורה נדחה, כיון שבידו לתקן את הדבר — אין זה נחשב דיחוי.

ה ועוד בדיני נתינת שמן על מנחת חוטא (או על מנחת סוטה), אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: אם נתן שיעור משהו שמן על גבי כזית מן המנחה של חוטא — פסל בכך את המנחה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן נאמר באיסור נתינת שמן במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן", ולשון זו של שימה אין לה שיעור, והריהי אף בשיעור כל דהו [שהוא]. וממה שנאמר בכתוב זה הלשון "עליה", למדנו שאין המנחה נפסלת בנתינת שמן עליה אלא עד דאיכא שיעורא [שיש בה שיעור] ראוי שהוא כזית.

ועוד הלכה בדין נתינת לבונה על מנחת חוטא אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: אם נתן כזית לבונה על גבי כשיעור משהו במנחה של חוטא — פסל בכך את המנחה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן בכתוב זה "לא יתן עליה לבונה" כתיב [נאמר] — ללמדנו, שאין היא אסורה אלא עד דאיכא [שיש] בה כשיעור נתינה, שהוא לפחות בכזית. ואולם מה שנאמר עוד בכתוב זה הלשון "עליה",

it stands to reason that the two loaves, not the meal offering of priests, should be included in the requirement of oil and frankincense, as the two loaves have points of similarity with the omer meal offering. The Gemara elaborates: The two loaves and the omer meal offering are communal meal offerings, whereas the meal offering of priests is a meal offering of an individual. Both are obligatory offerings, whereas the meal offering of priests is a gift offering. Both are sometimes sacrificed in a state of ritual impurity, while the meal offering of priests may not be. Also, they are similar in that priests eat the two loaves and the omer meal offering, whereas the meal offering of priests is entirely burned upon the altar.

Furthermore, the halakha of piggul applies to the two loaves and the omer meal offering, but not to the meal offering of priests. And these offerings are sacrificed even on Shabbat, whereas the meal offering of priests is not. Additionally, both the two loaves and the omer meal offering render other items permitted, as the omer meal offering renders permitted the consumption of the new crop and the two loaves render permitted the sacrifice of meal offerings from the new crop; whereas the meal offering of priests does not render anything permitted. And both cases include the requirement of waving, while the meal offering of priests is not waved. In addition, the two loaves and the omer meal offering must come from the produce of Eretz Yisrael, whereas the meal offering of priests may consist of produce from outside Eretz Yisrael.

Also, the two loaves and the omer meal offering are sacrificed at a fixed time, as the omer meal offering is brought on the day after the first Festival day of Passover and the two loaves are sacrificed on Shavuot. By contrast, there is no fixed time for a meal offering of priests. Finally, the two loaves and the omer meal offering must come from the new crop, whereas the meal offering of priests may be brought from the old crop. And these eleven points of similarity between the two loaves and the omer meal offering are more numerous than the six points of similarity between the meal offerings of priests and the omer meal offering.

The Gemara answers: Nevertheless, it stands to reason that one should include the meal offering of priests in the requirement of oil and frankincense, as in the passage discussing the omer meal offering the verse states: “Anyone.” This verse is referring to all meal offerings of individuals, including meal offerings of priests.

MISHNA: And if one places oil or frankincense on the meal offering of a sinner or on the meal offering of jealousy brought by a sota, he is liable to be flogged for violating the prohibition against placing the oil by itself, and he is liable to be flogged for violating the prohibition against placing the frankincense by itself, as these are two separate prohibitions. If one placed oil upon the meal offering he has disqualified it, but if one placed frankincense upon the meal offering he should gather the frankincense and remove it. In this manner, the meal offering can be salvaged.

Furthermore, one violates the prohibition only by placing oil on the meal offering prior to the removal of the handful; if he placed oil on its remainder he does not violate a prohibition. If one placed a vessel with oil on top of a vessel that contains a meal offering of a sinner or a meal offering brought by a sota he did not disqualify the meal offering, as the oil was not placed on the meal offering itself.

GEMARA: The mishna teaches that the meal offering of a sinner is disqualified if oil is placed upon it, but if frankincense is placed upon it he should gather and remove the frankincense. The Sages taught a baraita: The verse states: “He shall place no oil upon it, neither shall he give any frankincense upon it, for it is a sin offering” (Leviticus 5:11). The phrase “he shall place no oil upon it” teaches that one may not place oil on the meal offering of a sinner, and that if he did place oil on this meal offering he has thereby disqualified it.

One might have thought that the same applies to the clause: “Neither shall he give any frankincense upon it,” and that if one gave frankincense on this meal offering he has consequently also disqualified it. Therefore, the verse states: “For it is a sin offering,” from which it is derived that even if one placed frankincense on it, it remains a sin offering, which is not the case if he placed oil upon it. One might have thought the same would also apply with regard to oil placed on a meal offering of a sinner, that in this case as well the meal offering would not be disqualified. Therefore, the verse states: “It is a sin offering,” to indicate that although it is still deemed a sin offering when frankincense is placed on it, this is not the case when oil is placed on it.

The baraita asks: And what did you see to interpret the verse in this manner, to disqualify the meal offering due to the addition of oil but to render it valid with the addition of frankincense, when one could have equally drawn the opposite conclusion? The baraita answers: This interpretation is logical for the following reason: I disqualify it due to the addition of oil, since the oil is absorbed in the flour and it is impossible to gather it and remove it from the meal offering. But I render it valid with the addition of frankincense, as it is possible to gather the frankincense and remove it from the meal offering.

§ Rabba bar Rav Huna raised a dilemma to Rabbi Yoḥanan: If one placed frankincense that had been ground into a fine powder, which cannot be gathered up and removed, on the meal offering of a sinner, what is the halakha? The Gemara clarifies: Is the reason that a meal offering on which frankincense was placed is generally valid due to the fact that it is possible to gather the frankincense, and since in this case it is impossible to gather it the meal offering is disqualified? Or perhaps the reason that the meal offering is usually not disqualified is due to the fact that the dry frankincense is not absorbed by the flour of the meal offering, and therefore, as this ground frankincense is also not absorbed, the meal offering is valid.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution of this dilemma from the mishna: And if one placed frankincense upon the meal offering he should gather and remove it, and it is then valid. This indicates that the status of the meal offering depends on whether or not the frankincense can be gathered up. Since ground frankincense cannot be gathered and removed from the flour, the meal offering should be disqualified.

The Gemara rejects this proof: Perhaps there are two reasons for this halakha but only one of them is explicitly stated in the mishna, as the tanna states one reason and adds another. One reason is that the Torah did not disqualify a meal offering upon which an improper item was placed, if that item is not absorbed in the flour. And another reason the meal offering is not disqualified by frankincense is that one can gather up the frankincense and restore the meal offering to its former state.

The Gemara suggests: Come and hear another proof, as the aforementioned baraita states: I render it valid with the addition of frankincense, as it is possible to gather the frankincense and remove it from the meal offering. This also indicates that the reason the meal offering is valid is that the frankincense can be gathered up, and since ground frankincense cannot be gathered up the meal offering should be disqualified. The Gemara answers: This is no proof, as here too one can say that the tanna of the baraita states one reason and adds another. The justification he states, that the frankincense can be gathered up, may be in addition to the reason that only a substance that is absorbed by the meal offering disqualifies it.

The Gemara asks: What conclusion was reached about Rabba bar Rav Huna’s dilemma? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is taught in a baraita: With regard to a meal offering of a sinner or a meal offering of jealousy brought by a sota upon which one placed frankincense, he should gather up the frankincense and the meal offering is valid. And if, before he gathered its frankincense, the priest performing the service had intent to sacrifice its handful or eat its remainder either beyond its designated time or outside its designated area, the offering is disqualified, but there is no liability for karet, unlike the usual case of an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [piggul]. This is because at the time the priest had the improper intent the meal offering was not valid, as it had frankincense upon it at that time.

And if after he gathered its frankincense the priest has intent to sacrifice its handful or to eat its remainder outside its designated area, the offering is disqualified, but there is no liability for karet. But if he had intent to sacrifice its handful or to eat its remainder beyond its designated time, it is piggul, and one who eats it is liable to receive karet for it. This baraita indicates that until the frankincense is removed from the meal offering, the meal offering is disqualified. This proves that the reason a meal offering upon which frankincense has been placed is valid is due to the ability to remove the frankincense, and not because it is not absorbed. This resolves Rabba bar Rav Huna’s dilemma: If ground frankincense is placed on the meal offering of a sinner, the meal offering is disqualified.

§ The baraita teaches that if the priest had improper intent while there was frankincense on the meal offering, the meal offering is disqualified. The Gemara challenges: But let this meal offering of a sinner that has frankincense on it be like a meal offering on which oil had been poured from a cruse. Such a meal offering is disqualified. Why is it stated that the improper intent disqualifies the meal offering in the case where there is frankincense on it? It is already rejected from its consecrated state by the presence of the frankincense, and therefore the improper intent should have no effect.

Abaye says: Even though the meal offering is disqualified while there is frankincense on it, nevertheless the Merciful One calls it “a sin offering” (Leviticus 5:11) even in that state, and therefore the improper intent has an effect with regard to it. Rava said there is a different explanation: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Ḥanan the Egyptian, who does not subscribe to the halakha of rejection, but holds that a sacrifice that was rejected temporarily is not rejected entirely.

This is as it is taught in a baraita: Ḥanan the Egyptian says: In the event that the scapegoat of Yom Kippur was lost, even if the blood of its counterpart that is sacrificed to God has already been slaughtered and its blood has been collected in the cup, the blood is not rejected, but rather one brings another scapegoat as its counterpart and pairs it with the goat that has already been slaughtered, and the blood is sprinkled.

Rav Ashi said that there is a different answer: Any matter that is within one’s power to remedy is not deemed rejected. In this case, since one can gather up the frankincense from the meal offering it is not rejected as an offering, and therefore the priest’s improper intention is significant.

Rav Adda says: It stands to reason that the correct explanation is in accordance with the opinion of Rav Ashi, as whom did you hear who accepts the principle of rejected offerings? It is Rabbi Yehuda, as we learned in a mishna (Yoma 62a): And Rabbi Yehuda also says: If the blood of the goat sacrificed to God was spilled before it was sprinkled, the scapegoat, its counterpart, is left to die. Similarly, if the scapegoat dies, the blood of the goat sacrificed to God should be spilled. In either case, two other goats must be brought and lots drawn again. This indicates that according to Rabbi Yehuda, when one of the goats dies, the remaining one is rejected.

And yet concerning a case where it is in one’s power to remedy the situation, it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: After the Paschal offerings were slaughtered in the courtyard, before the floor was rinsed a priest would fill a cup with the blood of the many offerings brought that day that was now mixed together on the floor, and sprinkle it with a single sprinkling against the base of the altar, i.e., against its north and west sides, where there was a base, as is required for the Paschal offering. This was done in case the blood of one of the offerings had been spilled. The offering would be rendered valid, as some of its blood was now sprinkled on the altar. This indicates that even if the blood of an offering was spilled onto the floor, since a priest has the power to remedy this problem the offering is not rejected.

§ The Gemara continues to discuss the placement of oil upon the meal offering of a sinner or the meal offering of jealousy brought by a sota. Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed any amount of oil on top of an olive-bulk of a meal offering of a sinner, he has thereby disqualified the meal offering. The Gemara inquires: What is the reason for this halakha? The verse states: “He shall place no oil upon it” (Leviticus 5:11). This indicates an act of placing that has no minimum amount, and therefore one is liable for any amount of oil. When the verse states “upon it,” this teaches that a meal offering is disqualified by the oil only if it has the requisite measure of an olive-bulk.

And Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed an olive-bulk of frankincense on top of any amount of a meal offering, he has thereby disqualified the meal offering. What is the reason for this halakha? It is written: “Neither shall he give any frankincense upon it” (Leviticus 5:11), which indicates that frankincense disqualifies the meal offering only if there is at least an amount that constitutes giving, which is an olive-bulk. When the verse states “upon it,”