דלג לתוכן

מנחות ס ע"ב - טקסט הדף

מנחת חובה ונאמר הכא מנחת נדבה מה מנחת נדבה טעונה הגשה אף מנחת חובה טעונה הגשה מה למנחת נדבה שכן טעונה שמן ולבונה מנחת סוטה תוכיח מה למנחת סוטה שכן טעונה תנופה מנחת נדבה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוו להגשה אף אני אביא מנחת חוטא ששוה להן לקמיצה תשוה להן להגשה מה להצד השוה שבהן שכן הוכשרו לבא בעשיר כבעני תאמר במנחת חוטא שלא הוכשרה לבא בעשיר כבעני תלמוד לומר את המנחה רבי שמעון אומר והבאת לרבות מנחת העומר להגשה וכן הוא אומר {ויקרא כג-י} והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכן הוא אומר {במדבר ה-כה} והקריב אותה אל המזבח ודין הוא ומה מנחת חוטא שאינה טעונה תנופה טעונה הגשה מנחת סוטה שטעונה תנופה אינו דין שטעונה הגשה מה למנחת חוטא שכן באה חיטין מנחת העומר תוכיח מה למנחת העומר שכן טעונה שמן ולבונה מנחת חוטא תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן ששוו לקמיצה ושוו להגשה אף אני אביא מנחת סוטה ששוותה להן לקמיצה תשוה להן להגשה מה להצד השוה שבהן שכן לא הוכשרו לבא קמח תאמר מנחת סוטה שהוכשרה לבא קמח ת''ל והקריבה ר' יהודה אומר והבאת לרבות מנחת סוטה להגשה וכן הוא אומר {במדבר ה-טו} והביא את קרבנה עליה אבל מנחת העומר לא צריכא קרא מאי טעמא מדינא קא אתיא ומה מנחת חוטא שאינה טעונה תנופה טעונה הגשה מנחת העומר שטעונה תנופה אינו דין שטעונה הגשה מה למנחת חוטא שכן באה חיטין מנחת סוטה תוכיח מה למנחת סוטה שכן באה לברר עון דמזכרת עון היא מנחת חוטא תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן שוו לקמיצה ושוו להגשה אף אני אביא מנחת העומר ששוותה להן לקמיצה תשוה להן להגשה ומאי פרכת רבי שמעון פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן מצויין ורבי יהודה אדרבה הא מצוייה טפי הנך זימנין דלא משכחת לה כלל או אינו אומר והבאת אלא שיחיד מתנדב ומביא מנחה אחרת חוץ מאלה שבענין ודין הוא ציבור מביא מנחה מן החיטין חובה ומביא מנחה מן השעורין חובה אף יחיד שמביא מנחה מן החיטין נדבה (יכול) יביא מנחה מן השעורין נדבה ת''ל אלה אין לי אלא אלה או אינו אומר אלה אלא לאומר הרי עלי מנחה שמביא חמישתן ת''ל מאלה רצה אחת מביא רצה חמישתן מביא רבי שמעון אומר את המנחה לרבות שאר מנחות כגון מנחת נכרים מנחת נשים להגשה יכול שאני מרבה אף שתי הלחם ולחם הפנים ת''ל מאלה ומה ראית לרבות שאר מנחות ולהוציא שתי הלחם ולחם הפנים מרבה אני שאר מנחות שיש מהן לאישים ומוציא אני שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאישים והלא מנחת נסכים כולה לאישים יכול יהא טעונה הגשה ת''ל והקריבה והא אפיקתיה והקריב והקריבה ומה ראית לרבות שאר מנחות ולהוציא מנחת נסכים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

שהרי נאמר הכא  מנחת חוטא, שהיא חובה, ונאמר נמי הכא מנחת נדבה.

מה מנחת נדבה טעונה הגשה, כדכתיב במנחת מרחשת, אף מנחת חובה של חוטא טעונה הגשה.

וכי תפרוך: מה למנחת נדבה שכן טעונה שמן ולבונה, תאמר במנחת חוטא שאין בה שמן ולבונה!?

מנחת סוטה תוכיח, שאין בה שמן ולבונה, ובכל זאת היא טעונה הגשה, וכדילפינן לה לקמן.

אלא דאכתי איכא למיפרך: מה למנחת סוטה שכן היא טעונה תנופה, ואילו מנחת חוטא ומנחת נדבה אינן טעונות תנופה!?

מנחת נדבה תוכיח שאינה טעונה תנופה ובכל זאת היא טעונה הגשה.

וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן במנחת נדבה ובמנחת סוטה ששוו לקמיצה, ושוו להגשה. אף אני אביא מנחת חוטא, ששוה להן לקמיצה, ולכן היא גם תשוה להן להגשה.

ואכתי איכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן, שכן הם הוכשרו לבא בעשיר כבעני, תאמר במנחת חוטא, שלא הוכשרה לבא בעשיר כבעני, שהרי העשיר מביא קרבן בהמה או עופות!?

הילכך, כיון שלא ניתן ללמוד דין הגשה במנחת חוטא בלימוד של במה מצד, תלמוד לומר ריבויא - "את המנחה", לרבות מנחת חוטא להגשה.

רבי שמעון אומר [ולא בא רבי שמעון לחלוק על תנא קמא, אלא להוסיף לימודים נוספים]: נאמר בתחילת הפסוק "והבאת את המנחה" - לרבות מנחת העומר להגשה. והראיה דלישנא ד"הבאה" היא לרבות את מנחת העומר, שהרי וכן הוא, הכתוב, אומר: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן". ומכך שנאמר בהמשך הפסוק "והקריבה", יש לנו לרבות מנחת סוטה להגשה. שהרי, וכן הוא אומר בפרשת מנחת סוטה - "והקריב אותה אל המזבח".

אלא שיש לתמוה, אמאי איצטריך להאי ריבויא, והלא דין הוא, שאפשר ללמד בקל וחומר שמנחת סוטה טעונה הגשה מדין מנחת חוטא:

ומה מנחת חוטא, הקלה, שאינה טעונה תנופה, בכל זאת היא טעונה הגשה. מנחת סוטה החמורה ממנה, שטעונה תנופה, אינו דין שטעונה הגשה?!

ואיכא למידחי: מה למנחת חוטא שכן באה חיטין, והרי היא חמורה ממנחת סוטה שאינה באה אלא מן השעורין.

אלא דשוב איכא למיפרך: מנחת העומר שהיא באה מן השעורין תוכיח שהיא טעונה הגשה, וכדילפינן לה לעיל.

ומשנינן: מה למנחת העומר שכן טעונה שמן ולבונה, תאמר במנחת סוטה שאינה טעונה שמן ולבונה.

ואיכא למיפרך: מנחת חוטא תוכיח, שאין בה שמן ולבונה ובכל זאת היא טעונה הגשה. וכי תימא מה למנחת חוטא שכן באה מן החיטין תאמר במנחת סוטה שהיא מן השעורין, מנחת העומר תוכיח. וכי פרכת מה למנחת העומר שכן טעונה שמן ולבונה, מנחת חוטא תוכיח.

וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן, שבמנחת העומר ובמנחת חוטא, ששוו לקמיצה ושוו נמי להגשה, אף אני אביא מנחת סוטה, ששוותה להן לקמיצה, ולפיכך תשוה להן להגשה. ואם כן תיקשי, אמאי איצטריך לריבויא דקרא למנחת סוטה להגשה!?

ומשנינן: משום דאיכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן, שכן לא הוכשרו לבא כשהן קמח אלא סולת [שמנפים את הקמח היטב], תאמר במנחת סוטה שהוכשרה לבא קמח.

הילכך, תלמוד לומר ריבויא למנחת סוטה, שנאמר במנחת מרחשת "והקריבה".

רבי יהודה אומר: מהכא ילפינן, מדכתיב בתחילת הפסוק "והבאת", [דיליף מינה רבי שמעון הגשה במנחת העומר] מכאן למדנו לרבות מנחת סוטה להגשה. [23] וכן הוא אומר בפרשת סוטה "והביא את קרבנה עליה". אבל, מנחת העומר סבר רבי יהודה לא צריכא קרא.

מאי טעמא לא צריכה מנחת העומר קרא? - כי מדינא, מלימוד קא אתיא:

ומה מנחת חוטא, שאינה טעונה תנופה, הרי היא טעונה הגשה. מנחת העומר, שטעונה תנופה, אינו דין שטעונה הגשה!

וכי תפרוך: מה למנחת חוטא שכן באה חיטין - מנחת סוטה שבאה מן השעורין תוכיח! [24]

וכי תפרוך: מה למנחת סוטה שהיא חשובה, שכן היא באה לברר עון - מנחת חוטא תוכיח.

וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן שכן שוו מנחת חוטא ומנחת סוטה לקמיצה, ושוו להגשה. אף אני הביא מנחת העומר, ששוותה להן לקמיצה, ולפיכך תשוה להן להגשה.

ולימוד זה של מנחת העומר ממנחת סוטה וממנחת חוטא הוא לימוד הגון - ומאי פרכת?! שאין עליו פירכא.

אלא שלימוד זה של רבי יהודה הוא קושיא לרבי שמעון דיליף מ"והבאת" למנחת העומר, ואמאי לא יליף לה מהצד השווה שבסוטה ובחוטא!? ומתרצינן: רבי שמעון פריך הכי: מה להצד השוה שבהן, שכן הם חשובים ממנחת העומר, משום שהם מצויין בכל השנה פעמים רבות, תאמר במנחת העומר שאינה קריבה אלא פעם אחת בשנה!

ורבי יהודה סבר, אדרבה, הא, מנחת העומר, מצויה טפי, שודאי שהיא באה בכל שנה, אבל הנך, זימנין דלא משכחת לה כלל. [25]

והשתא מביאה הגמרא את המשך הברייתא, דקאמר התנא: או אינו אומר "והבאת" אלא לענין אחר לגמרי, ללמד שיחיד מתנדב ומביא סוג של מנחה אחרת, חוץ מאלה שבענין [דהיינו, חוץ מחמשת המנחות הכתובות באותה פרשה, שהן מנחת סולת, מחבת, מרחשת ורקיקין וחלות של מאפה תנור] שכל אלו הכתובות בענין באות מן החיטין, ובא הכתוב ללמדך שיחיד יכול להתנדב גם מנחה מן השעורין!?

ודין הוא שיהיה היחיד מביא מנחה מן השעורין כשם שמצינו אצל מנחת ציבור - ציבור מביא מנחה מן החיטין חובה, ומביא מנחה מן השעורין חובה, ואם כן, אף יחיד שמביא מנחה מן החיטין נדבה, יביא נמי מנחה מן השעורין נדבה. תלמוד לומר "אלה" - אין לי אלא אלה החמשה שבענין, ותו לא.

או אינו אומר הכתוב "אלה" אלא ביחס לאומר "הרי עלי מנחה" סתם שמביא חמישתן, משום שלא פירט בנדרו איזה מהן נדר!? [26]

תלמוד לומר "מאלה" ללמדך, רצה אחת מאלה מביא, רצה חמישתן מביא.

רבי שמעון אומר, "את המנחה" שלמדנו מהכתוב הזה לרבות שאר מנחות, כגון מנחה של חוטא להגשה, [27] יכול שאני מרבה מכאן אף שתי הלחם ולחם הפנים שיהיו טעונין הגשה?

תלמוד לומר "מאלה", דמשמע מיעוטא, שאין טעון הגשה אלא דבר הדומה לאלו. [28]

ומה ראית לרבות שאר מנחות ולהוציא שתי הלחם ולחם הפנים? מרבה אני שאר מנחות, שיש מהן הקרבה לאישים, ומוציא אני שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאישים.

והלא מנחת נסכים כולה לאישים, ואם כן, יכול יהא טעונה הגשה?

תלמוד לומר "והקריבה", דהווי מיעוטא, דמשמע: אותה האמורה בפרשה אתה מגיש ולא אחרת - למעט מנחת נסכים.

ופרכינן: והא אפיקתיה, הרי כבר דרשנו מ"והקריבה", וילפת ממנה לעיל לרבות מנחת סוטה!?

ומשנינן: הא מצי למיכתב "והקריב", וכתב "והקריבה". ומיתור האות ה"א ילפינן למעט מנחת נסכים.

ומה ראית לרבות שאר מנחות ולהוציא מנחת נסכים?


הערות

[23] הקשה הרש"ש, הרי בפרשת סוטה נאמר קודם הקמיצה "והקריב אותה אל המזבח". ופירש רש"י שם שזהו הגשה. והביא שכבר הקשה כן המהרש"א בסוטה. והעולת שלמה יישב שאמנם ידענו משם עיקר דין הגשה, אבל עדיין לא ידענו שצריכה קרן מערבית דרומית, ולכן צריך ריבוי כדי לכוללה עם שאר המנחות שנאמר בהם דין מערבית דרומית, וכמו שנדרש לעיל [יט ב] מפסוקים שנאמרו בהם. אולם עדיין יקשה קושית הטהרת הקדש, מאחר שבמנחת סוטה נאמר בפירוש שההגשה נעשית קודם הקמיצה, אם כן למה הוצרכנו לעיל לדרוש מ"מנחה" שכל המנחה טעונה הגשה, ולא רק הקומץ, וצ"ע.

[24] לכאורה יש להעיר, מנין לרבי יהודה לרבות מ"והבאת" מנחת סוטה, ושוב ללמוד בקל וחומר מנחת העומר? ומדוע לא נאמר ש"והבאת" מלמד על מנחת העומר, ושוב אין ללמוד קל וחומר על מנחת סוטה, כי מה למנחת חוטא ומנחת העומר, שהן סולת! ? וצריך לומר, שהיה יותר נראה לרבי יהודה ללמוד משם מנחת סוטה, וכמו שכתבו התוס' לרבי שמעון, שהיה נראה לו יותר ללמוד מ"והבאת" על מנחת העומר ולא על מנחת סוטה.

[25] כתב הרש"ש, מכאן יש ללמוד גם כן הלכה לענין דין תדיר ושאינו תדיר, באופן שיש לפניו קריאת שמע וברכת המזון, שקריאת שמע קודמת, כי אף על גב שבברכת המזון יכול להתחייב כמה פעמים ביום, מה שאין כן בקריאת שמע, שהיא רק שתי פעמים ביום, מכל מקום, קריאת שמע נחשבת תדירה יותר, משום שבה הוא מתחייב על כל פנים, ואינה תלויה במעשה כל שהו כמו ברכת המזון, שחיובה תלוי באכילתו, שהרי קיימא לן כרבי יהודה נגד רבי שמעון. ולר"י העומר נחשב תדיר יותר ממנחת חוטא וסוטה, מטעם שבו מתחייבים על כל פנים, וכן דן הקרן אורה לענין תקיעת שופר ומילה, שלכאורה השופר נחשב תדיר יותר מהמילה מהטעם הנ"ל, ועיי"ש.

[26] רש"י מעמיד דין זה באומר הרי עלי מנחה סתם. ולכאורה צריך ביאור, שאם כן, נמצא למסקנא דגמרא, שאם ירצה, יכול להביא חמשתן יחד. והרי עד כאן לא נחלקו רבי יהודה ורבנן לקמן [קד ב], אלא שלרבי יהודה מביא מנחת סולת בדוקא, ולרבנן איזה שירצה יביא, אבל שיוכל להביא את כל ה' מיני מנחות, כשאמר הרי עלי מנחה, בלשון יחיד, זה לא שמענו.

[27] לפי גירסא אחת בגמרא, רבי שמעון לומד מכאן לרבות מנחת נכרים ומנחת נשים להגשה. והקשה החשק שלמה [סא ב], שהרי מבואר לקמן [עג], שרבי שמעון יכול לסבור כרבי עקיבא הסובר שנכרי אינו מביא אלא קרבן עולה, [שאינה נאכלת], ולדבריו גם אין העכו"ם מביא מנחה הנאכלת, כמבואר שם בגמרא, ואם כן אינו מביא אלא מנחת נסכים, והרי לרבי שמעון ודאי אין בה הגשה, שהיא כולה כליל. והניח בצ"ע.

[28] יש להעיר, שהרי לעיל כבר למדנו מ"אלה", שאין היחיד מביא מנחת נדבה משעורין, וצ"ע.

שיש להביאה, והריהי איפוא מנחת חובה, ונאמר הכא [כאן] במנחת מרחשת, שהיא מנחת נדבה.

ומעתה נאמר: מה מנחת נדבה כמנחת המרחשת — טעונה הגשה, אף מנחת חובה כמנחת החוטא — טעונה הגשה! ואולם השווואה זו ניתנת לפירכה: מה למנחת נדבה החייבת בהגשה, שכן יש בה צד מעלה, שטעונה נתינת שמן ולבונה עליה, מה שאין כן מנחת חוטא! ומשיבים: מנחת סוטה תוכיח, שאף בה אין נתינת שמן ולבונה, וחייבת בהגשה!

ודוחים: אין ללמוד מנחת חוטא ממנחת סוטה לענין הגשה, שהרי יש צד מעלה במנחת סוטה, שכן מה למנחת סוטה, החייבת בהגשה, שכן טעונה תנופה, מה שאין כן מנחת חוטא! ומשיבים: מנחת נדבה תוכיח, שאף שאין בה דין תנופה, נוהג בה דין הגשה. ונאמר כן שמנחת חוטא תנהג בה הגשה, אף שאין בה תנופה.

ומסכמים: וחזר הדין, כלומר, חוזרת ההוכחה למקומה, שהרי לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, כל אחת מן ההוכחות אינה דומה לחברתה, שיש בה צד חמור יותר, אבל צד דמיון שווה לכולם, והצד השוה שבהן, במנחת נדבה ובמנחת סוטה — ששתיהן שוו בדינן לענין חובת הקמיצה בהן, וכן שוו בדינן לחובת הגשה, אף אני אביא (ארבה) את מנחת חוטא ששוה להן לחובת הקמיצה, שתשוה להן אף להגשה!

ודוחים: אינך יכול לומר כן, שהרי מה להצד השוה שבהן, בין מנחת נדבה ומנחת סוטה, שכן שתיהן הוכשרו (ראויות) לבא בעשיר כבעני, תאמר במנחת חוטא שלא הוכשרה לבא בעשיר כבעני, שהרי אין מנחה זו אלא של העני בלבד, תלמוד לומר (מלמדנו האמור), הכתוב היתר במנחת המרחשת "את המנחה" (ויקרא ב, ח) — לרבות את מנחת חוטא לדין ההגשה.

ומוסיף ר' שמעון על דברי חכמים בדין הגשה במנחות, ואומר, נאמר במנחת המרחשת: "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אשה ריח ניחוח לה' " (שם ח— ט). ומן הכתוב "והבאת" יש לרבות אף את מנחת העומר לחובת הגשה למזבח. שכן במנחת העומר הוא אומר לשון "הבאה": "והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן" (שם כג, י). והאמור במנחת המרחשת "והקריבה" בא לרבות אף את מנחת סוטה לחובת הגשה למזבח. שכן במנחת סוטה הוא אומר לשון "הקרבה": "ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה לפני ה' והקריב אתה אל המזבח" (במדבר ה, כה).

ודנים בהלכה זו: והלא דבר הנלמד מן הדין (קל וחומר) הוא זה. ובאופן זה: ומה מנחת חוטא שיש בה צד קל, שכן אינה טעונה תנופה — הריהי טעונה הגשה. מנחת סוטה, שיש בה צד חמור, שכן היא טעונה תנופה — אינו דין שתהא טעונה הגשה! ודוחים: יש לפרוך קל וחומר זה, שכן יש צד חמור במנחת חוטא ממנחת סוטה, מה למנחת חוטא שכן היא באה מן החיטין שהן משובחות, מה שאין כן במנחת סוטה הבאה מן השעורים, הפחותות!

ודוחים: מנחת העומר תוכיח, שאף שהיא באה מן השעורים, בכל זאת היא חייבת בהגשה ויהא כן אף דין מנחת סוטה! ומשיבים: אין להביא ראיה ממנחת העומר למנחת סוטה, שכן מנחת העומר דינה חמור משל מנחת סוטה, שהרי מה למנחת העומר שנוהג בה דין הגשה, שכן חמורה היא שהרי טעונה שמן ולבונה, בעוד שמנחת סוטה אין ניתנים בה שמן ולבונה. ודוחים: מנחת חוטא תוכיח שאין בה שמן ולבונה, ובכל זאת חייבת בהגשה.

ומסכמים: וחזר הדין, כלומר, חוזרת ההוכחה למקומה, שהרי לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, כל אחת מן ההוכחות אינה דומה לחברתה, שיש בה צד חמור יותר, אבל הצד השוה שבהן, בשתי המנחות הללו, מנחת העומר ומנחת חוטא, ששוו שתיהן לחובת הקמיצה ושוו לחובת ההגשה. אף אני אביא את מנחת סוטה כיון ששוותה להן לקמיצה — תשוה להן גם להגשה!

ודוחים: אינך יכול לומר כן, שהרי מה להצד השוה שבהן במנחת העומר ומנחת חוטא — שיש בהן צד חמור, שכן שתיהן לא הוכשרו (ראויות) לבא קמח אלא סולת (הקמח המנופה היטב) בלבד, תאמר שיהא כן הדין במנחת סוטה הקלה מהן בדינה, שהוכשרה לבא קמח? לכך תלמוד לומר הכתוב היתר בפרשת מנחת המרחשת "והקריבה" לרבות את מנחת הסוטה להגשה. מקודם נאמר כי ר' שמעון לומד מלשון "הבאה" האמורה בכתוב ("והבאת") שבפרשת מנחת מרחשת את דינה של מנחת העומר להגשה, שכן אף בה נאמרה לשון "הבאה".

ואילו ר' יהודה אומר כי האמור "והבאת" בא לרבות את מנחת סוטה להגשה, שכן במנחת הסוטה הוא אומר לשון "הבאה": "והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים... כי מנחת קנאות היא מנחת זכרון מזכרת עון" (שם ה, טו).

אבל מנחת העומר לא צריכא קרא [לא צריכה פסוק] ללמדנו שחייבת היא בהגשה, מאי טעמא [מה טעם]? שכן הלכה זו, מדינא קא אתיא [מן הדין, מקל וחומר היא באה, נלמדת], ובאופן זה: ומה מנחת חוטא שיש בה צד קל, שכן היא אינה טעונה תנופה — הריהי טעונה בכל זאת הגשה. מנחת העומר שיש בה צד חמור, שכן טעונה תנופה — אינו דין שטעונה הגשה!

ודוחים: קל וחומר זה ניתן לפירכה: מה למנחת חוטא שכן יש בה צד חמור, שבאה חיטין, ואילו מנחת העומר קלה שבאה מן השעורים! ומשיבים: מנחת סוטה תוכיח, שאף שבאה מן השעורים חייבת בהגשה. ודוחים: אין להוכיח ממנחת סוטה, שכן מה למנחת סוטה שיש בה דין מיוחד, שכן היא באה לברר עו‍ן (אם זנתה האשה), שכן "מזכרת עו‍ן" היא נקראת בכתוב! ואומרים: אם כן מנחת חוטא תוכיח שאינה באה לברר עוון, וחייבת בהגשה.

וחזר הדין, כלומר, חוזרת ההוכחה למקומה, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שיש אמנם בכל הלכה שהובאה כהוכחה צד חמור שאין בהלכה הנלמדת, ואולם הצד השוה שבהן, בשתי ההלכות שהובאו כהוכחה — שכן שתיהן שוו בדין לענין הקמיצה בהן, וכמו כן הן שוו בדינן לענין ההגשה. אף אני אביא ללמוד מכאן את מנחת העומר ששוותה להן לענין הקמיצה, שתשוה להן גם לענין ההגשה.

ונמצא שלמדנו דין הגשה במנחת העומר ממנחת סוטה וממנחת חוטא, ומאי פרכת [ובמה אתה פורך, דוחה, אותו]?! אין לכך פירכה, ומדוע היה צריך ר' שמעון ללמוד את דין הגשה במנחת העומר מהכתוב "והבאת"? ומשיבים: ר' שמעון פריך הכי [פורך לימוד זה כך]: מה להצד השוה שבהן, במנחת סוטה ובמנחת חוטא, שכן בשתיהן יש צד חמור שאין במנחת העומר, שהן מהדברים המצויין תמיד, שיכולות לבוא פעמים רבות במהלך ימות השנה, תאמר במנחת העומר שאינה אלא פעם אחת בשנה!

ושואלים: ור' יהודה, שלמד ממנחת סוטה וממנחת חוטא, מה הוא משיב על פירכה זו? — לדעתו אין זו פירכה, שכן אדרבה [להיפך] הוא, שהרי הא [זו, מנחת העומר] היא מצוייה טפי [יותר] מאשר מנחת סוטה ומנחת חוטא, שכן מנחת העומר בוודאי באה פעם אחת בשנה, ואילו הנך [הללו], מנחת חוטא ומנחת סוטה, זימנין דלא משכחת לה [פעמים שאין מוצא אתה אותם] כלל, אם אין חוטאים, ואין נשים נחשדות. ושבים אל המשך דברי הברייתא.

או אפשר לומר שאינו אומר הכתוב "והבאת" לרבות חיוב הגשה, אלא לענין אחר: שהיחיד (אדם מישראל) מתנדב ומביא אף מנחה אחרת הבאה מן השעורים (כמנחת העומר), חוץ מאלה חמש המנחות שהזכירן הכתוב בענין (באותה פרשה, ויקרא ב, א— יג: מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, חלות שבמנחת מאפה תנור, ורקיקין שבמנחת מאפה תנור), שכולן באות מחיטים.

ולכאורה הרי דבר זה בדין (היקש) הוא נלמד, ובזה האופן: כשם שציבור מביא מנחה מן החיטין כחובה שתי הלחם, והריהו מביא מנחה מן השעורין כחובה (מנחת העומר). אף יחיד שמביא ככלל מנחה מן החיטין כנדבה, יכול שיביא מנחה מן השעורין גם כן בנדבה! לכך תלמוד לומר "אלה" ("והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה") — אין לי בנדבת מנחה של היחיד אלא את חמש המנחות האלה בלבד.

ומקשים: או אינו אומר "אלה" אלא למעט דבר אחר, לנודר מנחה ואומר "הרי עלי מנחה", בלא שאמר במפורש איזו מנחה נדר — שמביא את חמישתן? לכך תלמוד לומר "מאלה" — רצה הנודר, מנחה אחת הוא מביא, רצה הנודר, את חמישתן הוא מביא. ועוד בדברי הברייתא.

ר' שמעון אומר: מה שנאמר בכתוב שבמנחת המרחשת "את המנחה" בא לרבות אף את שאר המנחות, כגון מנחת גוים, ומנחת נשים לחיוב הגשה. ויש לשאול: יכול שאני מרבה מכתוב זה לענין הגשה אף את שתי הלחם ואת לחם הפנים? לכך תלמוד לומר לשון הכתוב "מאלה" למעט, שאין כל המנחות בכלל הגשה.

ושואלים: אחר שבכתוב זה יש לשון ריבוי ("את המנחה") ולשון מיעוט ("מאלה"), מה ראית להעדיף לרבות את שאר המנחות להגשה, ולהוציא (למעט) את שתי הלחם ולחם הפנים מהגשה, והרי אפשר היה לומר להיפך, לרבות את שתי אלה להגשה ולמעט את שאר המנחות?! ומשיבים: מרבה אני את שאר המנחות להגשה, שכן יש מהן חלק שניתן לאישים (הקרב על אש המזבח), ומוציא (ממעט) אני את שתי הלחם ולחם הפנים מהגשה, כיון שאין מהן דבר הניתן לאישים, אלא נאכלים כולם לכהנים.

ושואלים: והלא מנחת נסכים שכולה ניתנת לאישים, יכול יהא דינה, לפי סברה זו, שתהא טעונה הגשה? לכך תלמוד לומר בהמשך אותו כתוב "אשר יעשה מאלה לה' והקריבה", והרי זה בא להורות שאין דין ההגשה ("והקריבה") אלא במנחות האמורות באותה פרשה, ולא במנחת נסכים שאינה נזכרת בה.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי כבר הוצאת, דרשת] מלה זו "והקריבה" לענין שאף מנחת סוטה בכלל הגשה? ומשיבים: היה יכול הכתוב לומר "והקריב" ונאמר "והקריבה" ובאה האות ה"א היתרה ללמדנו מיעוט זה של מנחת נסכים מהגשה. ושואלים: אחר שבכתוב זה יש לשון ריבוי ("את המנחות") ויש לשון מיעוט ("והקריבה"), מה ראית להעדיף לרבות את שאר המנחות לדין הגשה, ולהוציא (למעט) את מנחת נסכים מהגשה, והרי אפשר היה לומר להיפך, לרבות את מנחת הנסכים ולמעט את אלה?!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

which is an obligatory meal offering; and it is stated there, with regard to the deep-pan meal offering, which is a voluntary meal offering. Just as a voluntary meal offering requires bringing near, so too an obligatory meal offering, such as the meal offering of a sinner, requires bringing near.

The baraita rejects this inference: What is notable about a voluntary meal offering? It is notable in that it requires oil and frankincense upon it, rendering its halakha more stringent than that of the meal offering of a sinner, which does not include oil and frankincense. Therefore, it would be logical to suggest that a voluntary meal offering requires bringing near but the meal offering of a sinner does not. The baraita responds: The meal offering brought by a sota, i.e., the meal offering of jealousy, can prove that this factor is not decisive, as it does not include oil and frankincense either, and yet it requires bringing near.

The baraita rejects this claim: One cannot derive the halakha of the meal offering of a sinner from the meal offering brought by a sota, as there is another requirement that applies to the meal offering brought by a sota but not to the meal offering of a sinner: What is notable about the meal offering brought by a sota? It is notable in that it requires waving, whereas the meal offering of a sinner does not. The baraita responds: The voluntary meal offering can prove that waving is not the decisive factor, as a voluntary meal offering does not require waving and yet it requires bringing near.

Therefore, the inference has reverted to its starting point, as the aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case; their common element is that the voluntary meal offering and the meal offering brought by a sota are equal with regard to the requirement of the removal of a handful, and similarly they are equal with regard to the requirement of bringing near. I will also bring the additional case of the meal offering of a sinner, which is equal to them with regard to the requirement of the removal of a handful, and conclude that it should likewise be equal to them with regard to the requirement of bringing near.

The baraita rejects this suggestion: What is notable about the common element of the voluntary meal offering and the meal offering brought by a sota? It is notable in that they are suited to come as the meal offering of a wealthy person just as they are suited to come as the meal offering of a poor person. Shall you say the same with regard to the meal offering of a sinner, which is not suitable to come either as the meal offering of a wealthy person or as the meal offering of a poor person, since a sinner who is not poor does not bring a meal offering but a different offering (see Leviticus 5:6–11)? Therefore, the verse states: “The meal offering” (Leviticus 2:8), with the addition of the definite article, to include the meal offering of a sinner in the requirement of bringing near.

Rabbi Shimon adds to the logical inference and says that other cases are included in the derivation from the verse, as the term “and you shall bring” serves to include the omer meal offering in the requirement of bringing near to the altar; and so the verse states with regard to the omer meal offering: “Then you shall bring the omer, the first of your harvest to the priest” (Leviticus 23:10). Furthermore, “and it shall be drawn near” serves to include the meal offering brought by a sota in the requirement of bringing near; and so the verse states with regard to the meal offering brought by a sota: “And draw it near to the altar” (Numbers 5:25).

The baraita challenges: But this halakha is capable of being derived a fortiori by logical inference: And if the meal offering of a sinner, which includes a lenient aspect, as it does not require waving, nevertheless requires bringing near, then with regard to the meal offering brought by a sota, which does require waving, is it not logical to conclude that it should require bringing near? The baraita rejects this logical inference, as there is a stringency that applies to the meal offering of a sinner which does not apply to the meal offering brought by a sota: What is notable about the meal offering of a sinner? It is notable in that it comes from wheat, whereas the meal offering brought by a sota comes from barley, an inferior product.

The baraita responds: The omer meal offering can prove that this factor is not decisive, as it also comes from barley, and yet it requires bringing near. Therefore, the same should apply to the meal offering brought by a sota. The baraita rejects this claim: What is notable about the omer meal offering? It is notable in that it requires oil and frankincense, whereas the meal offering brought by a sota does not. The baraita answers: The meal offering of a sinner can prove that the requirement of oil and frankincense is not a decisive factor, as the meal offering of a sinner does not require oil and frankincense and yet it requires bringing near.

Consequently, the inference has reverted to its starting point, as the aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case; their common element is that both the omer meal offering and the meal offering of a sinner are equal with regard to the requirement of the removal of a handful, and they are equal with regard to the requirement of bringing near. I will also bring the additional case of the meal offering brought by a sota, which is equal to them with regard to the requirement of the removal of a handful, and conclude that it should likewise be equal to them with regard to the requirement of bringing near.

The baraita rejects this suggestion: What is notable about the common element of the omer meal offering and the meal offering of a sinner? It is notable in that they are both not suited to come as coarse flour, but only as fine flour. Shall you say the same with regard to the meal offering brought by a sota, which is suited to come as coarse flour? Therefore, the verse states: “And draw it near,” which serves to include the meal offering brought by a sota in the requirement of bringing near.

It was stated that Rabbi Shimon derives from the term “and you shall bring” (Leviticus 2:8), written in the context of the deep-pan meal offering, that the omer meal offering is included in the requirement of bringing near. Conversely, Rabbi Yehuda says: The term “and you shall bring” serves to include the meal offering brought by a sota in the requirement of bringing near; and so the verse states with regard to the meal offering brought by a sota: “Then the man shall bring his wife to the priest, and shall bring her offering for her, a tenth of an ephah of barley flour; he shall pour no oil upon it, nor give frankincense upon it, for it is a meal offering of jealousy, a meal offering of memorial, bringing iniquity to remembrance” (Numbers 5:15).

But with regard to the omer meal offering, a verse is not needed to teach that it requires bringing near. The baraita asks: What is the reason that no verse is needed for the omer meal offering? It is because this halakha is derived a fortiori by logical inference: And if the meal offering of a sinner, which includes a lenient aspect, as it does not require waving, nevertheless requires bringing near, then with regard to the omer meal offering, which includes a stringent aspect, as it does require waving, is it not logical to conclude that it should require bringing near?

The baraita rejects this inference: What is notable about the meal offering of a sinner? It is notable in that it comes from wheat, whereas the omer meal offering comes from barley. The baraita responds: The meal offering brought by a sota can prove that this factor is not decisive, as it comes from barley and yet it requires bringing near. The same should apply to the omer meal offering. The baraita rejects this claim: What is notable about the meal offering brought by a sota? It is notable in that it comes to clarify whether or not the wife committed the transgression of adultery, as it is described with the phrase: “Bringing iniquity to remembrance,” whereas the omer meal offering does not come to clarify whether or not one transgressed. The baraita answers: The meal offering of a sinner can prove otherwise, as it does not come to clarify transgression and yet it requires bringing near.

Therefore, the inference has reverted to its starting point, as the aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case; their common element is that both the meal offering brought by a sota and the meal offering of a sinner are equal with regard to the requirement of the removal of a handful, and they are equal with regard to the requirement of bringing near. I will also bring the additional case of the omer meal offering, which is equal to them with regard to the requirement of the removal of a handful, and conclude that it should likewise be equal to them with regard to the requirement of bringing near. In this manner the requirement of bringing the omer meal offering near to the altar is derived jointly from the meal offering brought by a sota and the meal offering of a sinner.

The Gemara asks: And how would you refute this logical inference? In other words, there is no refutation of this claim, and it is therefore unclear why it was necessary for Rabbi Shimon to derive the requirement of bringing near concerning the omer meal offering from the term: “And you shall bring.” The Gemara answers: Rabbi Shimon refutes the claim in this manner: What is notable about the common element of the meal offering brought by a sota and the meal offering of a sinner? It is notable in that they are common offerings, i.e., they can be brought many times over the course of a year, whereas the omer offering is sacrificed only once a year.

The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda respond to this claim? He maintains that this is not a valid refutation, as on the contrary, this omer meal offering is more common than the meal offering brought by a sota and the meal offering of a sinner. The omer meal offering is definitely brought once a year, whereas in the case of these offerings, there may be times when you do not find it at all, if no poor sinners come forward and no women are accused of adultery by their husbands.

The Gemara cites a baraita: Or perhaps when the verse states: “And you shall bring,” this does not serve to teach about the requirement of bringing near but rather is written for a different reason: To indicate that an individual Jew may donate and bring a different kind of meal offering, one made from barley, apart from these five meal offerings, all made from wheat, which the verse mentions with regard to this matter (see Leviticus 2:1–13). The five offerings are the fine-flour meal offering, the meal offering prepared in the pan, the meal offering prepared in the deep pan, and the meal offering baked in the oven, either in the form of loaves or in the form of wafers.

And this halakha is necessary because the opposite conclusion could otherwise have been derived by logical inference based on juxtaposition: The community brings an obligatory meal offering from wheat, i.e., the two loaves brought on the festival of Shavuot, and the community also brings an obligatory meal offering from barley, the omer meal offering. So too an individual, who brings a meal offering from wheat as a voluntary gift offering, can likewise bring a meal offering from barley as a voluntary gift offering. Therefore, to prevent this inference, the verse states: “And you shall bring the meal offering that is made of these to the Lord” (Leviticus 2:8), which teaches: I have nothing other than these five meal offerings as individual meal offerings.

The baraita raises a difficulty: Or perhaps the verse states “these” not in order to exclude other individual meal offerings but rather to teach a halakha with regard to one who takes a vow to bring a meal offering and says: It is incumbent upon me to bring a meal offering, without specifying a particular type of meal offering, and it teaches that he must bring all five of them. The baraita explains: The verse states: “Of these,” which indicates that if the one who took a vow wants, he brings one meal offering, and if he wants, he brings all five of them.

The baraita continues: Rabbi Shimon says: When the verse states: “The meal offering” (Leviticus 2:8), this serves to include the other meal offerings, for example the meal offering of gentiles and a meal offering brought by women, with regard to the requirement of bringing near. One might have thought that I should include from this verse even the two loaves and the shewbread. Therefore, the verse states: “Of these,” which indicates that not all meal offerings are included in the requirement of bringing near.

The baraita asks: And what did you see that led you to include the other meal offerings in the requirement of bringing near, and to exclude the two loaves and the shewbread from this halakha? One could suggest the opposite conclusion, to include these two offerings while excluding the others. The baraita answers: I include the other meal offerings, as there is a portion of them burned in the fire on the altar, and I exclude the two loaves and the shewbread from the requirement of bringing near, as there is no portion of them burned in the fire on the altar. Rather, they are eaten by the priests in their entirety.

The baraita asks: But with regard to the meal offering brought with libations, which is entirely burned in the fire, by this logic one might have thought that it should require bringing near. The baraita answers: The verse states: “And you shall bring the meal offering that is made of these to the Lord, and it shall be drawn near to the priest, and he shall bring it near to the altar” (Leviticus 2:8). This indicates that the requirement of bringing near applies only to those meal offerings listed in this chapter, not to the meal offering brought with libations, which is not mentioned.

The baraita asks: But didn’t you already derive from the term: “And it shall be drawn near,” that the meal offering brought by a sota is included in the requirement of bringing near? The baraita answers: As the verse could have stated: And shall be drawn near, and instead it states: “And it shall be drawn near,” this addition serves to exclude the meal offering brought with libations from the requirement of bringing near. The baraita asks: And what did you see that led you to include the other meal offerings in the requirement of bringing near and to exclude the meal offering brought with libations from this requirement?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אף מנחת חוטא שהיא חובה טעונה הגשה:

מנחת סוטה תוכיח שטעונה הגשה ותנופה כדאמרי' במתני' ואין בה שמן ולבונה. מנחת חוטא לא הוכשרה לבוא בעשיר כבעני דעשיר חוטא מביא פר בהמה ועני מנחה:

מה להצד השוה שכן לא הוכשרו לבא קמח שמנחת חוטא באה סולת נקיה מנחת העומר אע"ג דשעורים היה י"ג פעמים היה מנופה עד שהיה סולת נקיה מנחת [סוטה] באה לברר עון אם זינתה אם לא תאמר במנחת העומר שאינה באה על עון:

מנחת חוטא תוכיח שאינה לברר עון:

שכן מצויין כמה פעמים בשנה סוטה וחוטא:

אדרבה מנחת העומר מצויה טפי. דלא סגיא דלא הויא פעם אחת בשנה:

או אינו אומר והבאת לר' יהודה קאמר דדריש והבאת למנחת סוטה אלא לרבות שיחיד מתנדב ומביא מנחה אחרת חוץ מאלה חמש מנחות שבענין וממין אחד כלומר מן השעורין לרבות שאר מנחות להגשה כגון מנחת עובדי כוכבים ונשים וחוטא:

והא אפיקתיה לרבות מנחת סוטה אם כן הוה ליה למימר [והקריב] מאי והקריבה למעוטי מנחת נסכים:

מנחת נדבה תוכיח, פי' שמנחת נדבה ומנחת חוטא אינן טעונין תנופה כדאיתא במתני', ל"ה. ויש להקשות אמאי לא הוה מייתי מנחת חוטא שתהא טעונה הגשה ממנחת סוטה דדמיא לה שבאין על עון, וי"ל דאיכא למפרך מה למנחת סוטה שכן טעונה תנופה וכיון דצריכה להתלמד מצד השוה דמנחת נדבה ומנחת סוטה כדמייתי להו הא עדיפא ליה לעשות תחלת הדין ממנחת נדבה דביה כתיבא הגשה ומקרא דזאת המנחה דכתיב בנדבה מדמי לה לבסוף לכך עביד תחלת הדין ממנחת נדבה:

תד"ה מנחת חוטא. דתלתא רבויי כו' את המנחה כו'. ר"ל דאת הוא רבוי. וכדמוכח להדיא מדבריהם לקמן ד"ה ר"ש. ודלא כהתוי"ט דהשמיט בהעתקת דבריהם מלת את. דמשמע דדריש ה' דהמנחה לרבוי:

בא"ד אבל ה"א דוהגישה כו' לא דרשינן כו' במכילתא אחריתא. ק"ל מדוע סני להו למימר דמאלה מבע"ל למעוטי שלא יביא שעורים נדבה ומהמ"ם דרשינן דרצה אחת מביא כדלקמן:

גמרא והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכה"א והקריב אותה אל המזבח. לכאורה תמוה דתיפוק ליה דבגופה כתיב והקריב אותה אל המזבח דהיינו הגשה כדפרש"י בחומש. כבר עמד בזה המהרש"א בר"פ היה נוטל וישבו ע"ש ועמש"כ שם:

שם ור"י אדרבה הא מצויה טפי כו'. מכאן נ"ל ראיה להש"א בתשובה סי' כ"א בסופו. דמצוי ותדיר של חובה שאינו מצוי כ"כ התדיר קודם. ולו ז"ל פשיט ליה שם מסברא. והרי היא גמרא. ואע"ג דר"ש פליג עליה הלא הלכה כר"י נגדו. ועוד בסוגיא דזבחים (צא) דלא כוותיה דאמר שם מצוי קאמרת כו'. ואין לומר דהכא הוה כמו מילה לגבי פסח להואב"א דשם. ז"א דיחוי מב' טעמים. חדא דהא התם הוא מתו"כ כדפרש"י שם וסתם סיפרא ר"י הוא. ועוד דלו יהיה כן מ"מ מר"י נשמע לדידן עכ"פ במצוי שאינו כמו מילה לגבי פסח דתדיר של חובה עדיף:

(ס ע"ב תוספות) ד"ה מנחת וכו' אך תימה לוג של מצורע וכו'.—נראה ליישב, די"ל מה לאלו שכן אינן מן המנחות.

מנחת חובה. חוטא דהאי קרא דהגשה במנחת נדבה כתיב: מנחת סוטה תוכיח. שאינה טעונה שמן ולבונה וטעונה הגשה כדאמרי' לקמן והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה: במנחת סוטה כתיב (במדבר ה) והניף את המנחה מנחת חוטא ומנחת נדבה [אין] טעונין תנופה כדקתני במתני': מנחת חוטא לא הוכשרה לבא אלא בעני. דכתיב בויקרא בקרבן עולה ויורד והביאה אל הכהן וקמץ וגו': ורבי שמעון ותנא קמא לא פליגי אלא מר דריש חדא ומר דריש חדא: וכן הוא אומר. במנחת סוטה והקריב אותה אל המזבח: והלא דין הוא. ולא בעי קרא למנחת סוטה: מה מנחת חוטא כו' טעונה הגשה. כדרבינן לעיל מאת המנחה: מנחת העומר באה שעורין בפרק רבי ישמעאל (לקמן סח:): ולא הוכשרו לבא קמח. אלא סולת דבמנחת חוטא כתי' עשירית האיפה סולת (ויקרא ה) ובעומר כתיב (שם ב) מגרשה ומשמנה דהא דכתיב בויקרא וכי תקריב מנחת בכורים במנחת העומר כתיב וגרשה היינו סלת ובמנחת סוטה כתיב קמח שעורים: ת''ל והקריבה. לרבות מנחת סוטה הואיל ולא אתא מדינא: אבל מנחת העומר לא צריכא קרא. וא''ת לר' יהודה והקריב מאי דריש ביה תריץ ומוקי לה להך דרשה דדריש רבי שמעון לקמן מן והקריב והקריבה להוציא שתי הלחם ולחם הפנים: לברר עון. לידע אם טמאה אם לאו הלכך (לאו) חשיבא היא: ורבי שמעון. דמצריך קרא למנחת העומר פריך הכי מה להנך שכן מצויין אפי' מאה פעמים בשנה אם אירע הדבר תאמר בעומר דפעם אחת ותו לא: והא מצוייה טפי. דבכל שנה היא: וקפריך תנא או אינו אומר והבאת לא למנחת סוטה ולא לעומר אלא לומר ולרבות שיחיד מתנדב מנחה אחרת שאינו מענין אלו ה' מנחות האמור בפרשה (ויקרא ב) סלת ומחבת ומרחשת ומאפה שיש בה שתים דכל הנך חיטין הן כדכתיב סלת וסלת חטין וקאתי והבאת לרבות שיחיד מתנדב מן השעורין: ומביאין מן השעורין חובת מנחת העומר: (ת''ל אלה) להך דרשה אלא ללמד על העומר: הרי עלי מנחה. סתם שמביא כל אלה חמישתן בעל כרחו: מאלה. מקצת אלה: רבי שמעון אומר את המנחה. אמרנו לרבות את שאר מנחות כגון של חוטא להגשה יכול שאני מרבה הימנו אף שתי הלחם ולחם הפנים: מאלה. משמע מיעוטא כלומר אין טעון הגשה אלא הדומה לאלו: והא אפיקתיה. לרבות מנחת סוטה: והקריב. מצי למכתב וכתיב והקריבה: ממעטה מנחת נסכים דמשמע מיעוט אותה דאיירי בה ולא אחרת: מרבה אני שאר מנחות. שאין כתובים בפרשה כגון של חוטא ונשים הבאות בגלל עצמן ודומות לה' מנחות שבפרשה: והא מבעי לגופיה. שיהיו מנחות האלו טעונות הגשה:

פירקין (דף נג.) ילפינן מזאת תורת לענין מצה אפילו מנחת מרחשת אע''ג דבזאת תורת כתיב סולת וזו אינה באה סולת אלא מרחשת ועוד הא רבי שמעון בריש מכילתין דנפקא לן מזאת תורת כל המנחות דאין מחשבה פוסלת בהן והכא בעי קרא לרבויי מנחת העומר ומנחת קנאות (סוטה) ולא נפקא לן מזאת תורת ונראה לפרש דלא שייך הכא למדרש מזאת תורת כלל משום דכתיבי ריבויי ומיעוטי דתלתא ריבויי כתיבי ותלת מיעוטי את המנחה והבאת והקריבה לרבות מאלה והקריב והקריבה והגיש והגישה למעט כדמוכחא סוגיא דשמעתין לפיכך צריך לדון מה יש לנו לרבות ומה יש לנו למעט ורבנן דהכא מאלה למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים דדרשינן כרבי שמעון וכן ה''א דוהקריבה למעוטי מנחת נסכים אבל ה''א דוהגישה למעוטי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח לא דרשינן ואי לא דרשינן ליה הכא דרשי' ליה במכילתא אחריתי ומסתבר להו למעוטי הנך טפי ממנחת כהנים ומנחת כהן משיח מתוך סברתו של רבי שמעון גופה דלקמן דמעיקרא אמעט להו והדר אמעט מנחת כהנים ומנחת כהן משיח: והבאת לרבות מנחת העומר והקריבה לרבות מנחת סוטה. תימה דמוהבאת הוה ליה למילף נמי מנחת סוטה דכתיב בה נמי הבאה כדקאמר ר' יהודה וי''ל דסברא הוא לאוקומי טפי במנחת העומר דאיכא שמן ולבונה ואיכא נמי סולת וזו קמח: מנחת סוטה שטעונה תנופה אינו דין וכו'. ותימה ולימא שתי הלחם יוכיחו דטעונים תנופה ולא הגשה כדקאמר במתני' וי''ל דאיכא למיפרך מה לשתי הלחם שכן אין מהן לאישים אך תימה לוג של מצורע ואשמו יוכיחו וכבשי עצרת ושלמי יחיד דטעונין תנופה ולא הגשה ולקמן לרבי יהודה קשה טפי דלא מצריך קרא למנחת העומר מדינא יליף דאיכא למיפרך כדפרישית: רבי שמעון אומר את המנחה כו'. הכא דריש רבי שמעון את ובספ''ק (לעיל יא:) גבי את כל הלבונה לא דריש [ושם פירשתי]: יכול שאני מרבה את שתי הלחם ולחם הפנים. משמע הכא דהוי טפי בכלל את המנחה ממנחת העומר ומנחת סוטה ולעיל (דף נז.) משמע איפכא גבי מחמץ ושם פירשתי וי''ל משום דבאין משעורים גריעי אי נמי בתר דממעטי כל הנהו שתי הלחם ולחם הפנים כתיבי הנך ריבויי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד