דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - ב

כתיב הכא בביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך", וכתיב התם בשלמים "ידיו תביאנה  - את החלב על החזה - להניף אותו תנופה", מה כאן בבכורים כהן, אף להלן בשלמים כהן מניף.

ומה להלן בשלמים בעלים מניף, כדכתיב "המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו... ידיו תביאנה... להניף". אף כאן בבכורים בעלים מניף.

הא כיצד יתקיימו שני הלימודים, כאשר מצד אחד יש ללמוד בגזירה שוה שהכהן מניף, ומצד שני יש ללמוד מאותה גזירה שוה שהבעלים מניף? כהן מניח ידו [34] תחת ידי בעלים - ומניף. [35]

והוינן בה: ולימא נמי דבכורים טעונים תנופה כדברי רבי יהודה. [36] דתניא: רבי יהודה אומר: נאמר בסיומה של פרשת ביכורים "והנחתו [לטנא עם הביכורים] לפני ה' אלהיך" הנחה זו - תנופה היא. אתה אומר "זו - תנופה", או אינו אלא "הנחה", כפשוטו של מקרא? כשהוא אומר בתחילת הפרשה "והניחו" הרי "הנחה" אמור, הא מה אני מקיים "והנחתו" שבסוף הפרשה - זו תנופה. [37]

ומשנינן: אמר רבא: הא דנקט תנא דמתניתין דבכורים טעונים תנופה כדברי רבי אליעזר בן יעקב ולא קאמר כדברי רבי יהודה, הואיל ופתח בו הכתוב תחילה, שדרשתו של רבי אליעזר בן יעקב לתנופה בביכורים נלמדת מרישא דקרא, דכתיב "ולקח הכהן הטנא מידך". ואילו רבי יהודה יליף מסיפא דקרא, מדכתיב "והנחתו".

רב נחמן בר יצחק אמר: הא דנקט תנא דמתניתין כדברי רבי אליעזר בן יעקב, הואיל ורב גבריה, שהוא חכם ביותר, דקיימא לן דמשנתו של רבי אליעזר בן יעקב היא "קב ונקי. ".

שנינו במשנה: ואימורי שלמי יחיד וחזה ושוק שלהן, אחד האנשים ואחד הנשים, בישראל ולא באחרים. והוינן בה: מאי קאמר? לכאורה יש סתירה בדברי תנא דמתניתין, דבתחילה נקט דאחר שלמי האנשים ואחד שלמי הנשים טעונים תנופה, ולבסוף נקט "ולא באחרים" שמשמעותו - אנשים ולא נשים!?

ומשנינן: אמר רב יהודה: הכי קאמר - אחד האנשים ואחד הנשים קרבנן טעון תנופה, ותנופה עצמה נעשית בישראל, באנשים, המניפים את קרבנם יחד עם הכהן, אבל לא בידי נשים, שהכהן לבדו מניף את קרבנן.

תנו רבנן: "בני ישראל" מניפין, לפי שנאמר בפרשת הנפת השלמים "דבר אל בני ישראל", ואין העובדי כוכבים מניפין.

וכמו כן ממעטינן: "בני ישראל" מניפין, ואין הנשים מניפות.

אמר רבי יוסי: מצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן עובדי כוכבים וקרבן נשים בסמיכה, שרק קרבן אנשים ישראלים חייב בסמיכה ולא קרבן עובדי כוכבים וקרבן נשים, יכול נחלוק גם בין קרבן אנשים ישראלים לבין קרבנות עובד כוכבים ונשים בדין תנופה, שרק קרבן אנשים יהיה בו דין תנופה ולא בקרבנות עובד כוכבים ונשים, שהרי הלימוד בסמיכה ובתנופה הוא מאותו לימוד, דבשניהם כתיב "בני ישראל", וכמו דממעטינן מ"בני ישראל" האמור בסמיכה שלא יהיה נוהג כלל דין סמיכה בקרבנות עכו"ם ונשים, כן נמעט מ"בני ישראל" האמור בתנופה דלא ינהג בהם דין תנופה כלל?

לא נחלוק הכי! כי מה לי חלק בסמיכה [דהיינו, יש טעם להא דחילק הכתוב בדין סמיכה בין קרבן אנשים לבין קרבנות עכו"ם האשה, שאינו נוהג בהם כלל] לפי שהסמיכה היא בבעלים עצמן דממעט קרא שלוחו של אדם לסמיכה מדכתיב "ידו", ולפי שמיעט הכתוב מישהו אחר מלבד הבעלים, ומיעט הכתוב עכו"ם ואשה, שוב אין הכהן יכול לסמוך במקומם של העכו"ם והנשים, ולכן התמעט קרבנם לגמרי מדין סמיכה. אבל בתנופה לא מיעט הכתוב מישהו אחר מלבד הבעלים. הילכך, וכי נחלוק בתנופה בין קרבן ישראלים לקרבנות עכו"ם ואשה!? אלא ודאי נאמר שכל מה שמיעט הכתוב עכו"ם ואשה מתנופה הוא רק שהם לא יעשו את התנופה בעצמם, אבל קרבנם טעון תנופה, שהתנופה הרי נעשית גם כן בכהנים. [38] אם כן מה תלמוד לומר בדין תנופה "בני ישראל", לאחר שגם קרבן עכו"ם ואשה טעון תנופה? לומר לך, רק "בני ישראל" מניפין, ואין העובדי כוכבים מניפין. [39] וכן לומר לך, רק "בני ישראל" מניפין, [40] ואין הנשים מניפות. [41]

תניא אידך: כתיב בפרשת תנופה של שלמים "בני ישראל", אין לי אלא בני ישראל. גרים ועבדים משוחררין, מנין שגם הם מניפים?

תלמוד לומר "המקריב" - כל דהוא!

אתה אומר שהבעלים הנקרא "מקריב" הוא המניף, או אינו "המקריב" אלא כהן, שהוא המקריב את החלב, והוא יניף, ולא הבעלים!?

תשובתך: כשהוא אומר "המקריב את זבח שלמיו - ידיו תביאנה... להניף", הרי בעלים אמור שהוא מניף, הא כיצד יתקיימו שני המקראות, כשמצד אחד למדנו שהבעלים מניף כדכתיב "ידיו תביאנה" ומצד שני משמע שהכהן המקריב את החלב הוא המניף?

כהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים - ומניף.

הערות

[34] לפי פשוטו, הכונה היא ששניהם היו אוחזין מלמטה ומניפין. והקשו התוס' מדוע ידי הבעלים אינם נחשבים כחציצה בין הקרבן לידי הכהן, והרי לקמן [צד] למדנו שכאשר ישנם כמה שותפין בקרבן אחד, אזי אינם יכולין להניף כולן יחד, משום שידי האחד חוצצות בין הקרבן ובין ידי השני. ותירצו בשם רש"י שמאחר ועיקר התנופה היא בבעלים, משום כך לא איכפת לנו אם ישנה חציצה בתנופת הכהן. והתוס' בקידושין [לו] תירצו, שמאחר וכך הוא דין התורה שיהיו הבעלים והכהן מניפין יחד, משום כך אין זה חשוב חציצה. וביאר הגרי"ז בזה, שעיקר דין תנופה שנאמרה בכהן היא, שיהיה מניף את הקרבן בתוך ידי הבעלים, וכאילו שידי הבעלים הם כלי שרת שבו נמצא הקרבן, שבודאי אינו חוצץ. ובקהלות יעקב [קידושין] ביאר דברי התוס', שמאחר ושתי התנופות, כלומר תנופת הכהן והבעלים, הם נגרמים מחמת סיבה אחת המחייבת את שתיהן, משום כך אין זה נחשב כחציצה, [ששתיהן כתנופה אחת אריכתא], מה שאין כן בשותפין הנ"ל, שכל אחד מתחייב בתנופה מכח מה שהוא בעלים על חלקו בקרבן, ואין לו שייכות עם חיובו של חבירו, שהוא גם מתחייב מצד עצמו, משום כך הרי זה חציצה, [שהרי יש כאן בעצם שתי תנופות נפרדות]. אולם התוס' כאן הביאו מהמשנה בביכורים [ג], שהבעלים היו אוחזין מלמעלה בשפת הכלי, והכהן היה אוחז מלמטה בשולי הכלי, באופן שכל אחד מהם היה נוגע בשעת התנופה בלא שום חציצה. והאחרונים העירו שכל זה שייך רק בביכורים, שהיו מונחין בתוך כלי, אבל בתנופת חזה ושוק של שלמים, שלא היו בכלי, לכאורה לא שייך דבר זה. והריטב"א בסוכה [מז] כתב שבאמת היו אוחזים הכהן והבעלים זה בצד זה. ומה שאמרו "תחת ידי בעלים", הכונה שהבעלים הוא העיקר, והכהן הוא רק כמסייע. ולכאורה ביאור דבריו הוא כשיטת רש"י הנ"ל, שעיקר התנופה הוא על ידי הבעלים.

[35] נחלקו הרמב"ם והראב"ד [מחו"כ ד ב] בדין תנופת לוג שמן של מצורע ואשמו, שלהרמב"ם הכהן לבדו מניפם, ולא נאמר בהם תנופת בעלים כלל. והראב"ד סובר שגם בהם נאמר תנופת הבעלים, ואף על גב שאינו יכול ליכנס לעזרה, שהרי הוא מחוסר כיפורים, מכל מקום מכניס ידין להניף, כשם שמכניס ידיו לסמיכה. וביאר שם הלחם משנה בדעת הרמב"ם, שמאחר ונאמר שם בפסוק שהתנופה נעשית "לפני ה"', [והמשמעות היא שפעולת ההנפה צריכה ליעשות "לפני ה"', כלומר שגם המניף יהיה שם], והרי למדנו לעיל שהכונה היא למזרח העזרה, ואם כן מאחר והמצורע אינו מותר ליכנס ולעמוד לגמרי בעזרה, משום כך אנו מפרשים שהתנופה נאמרה רק על הכהן בלבד, ולא על הבעלים. והראב"ד יפרש ש"לפני ה"' האמור שם הכונה היא לשער ניקנור, וכמו שמתפרש "לפני ה"' האמור שם בפרשה, לענין עמידת המצורע בשעת טהרתו.

[36] בגמרא מכות [יח] מבואר שיש נפקא מינה בין רבי אליעזר ב"י לרבי יהודה לענין מצות הנחה בביכורים האם היא מעכבת, שלרבי אחיעזר בן יעקב היא מעכבת, משום ששנה עליה הכתוב פעמיים, "והניחו - והנחתו". ואילו לרבי יהודה, מאחר ש"והנחתו" הכונה לתנופה, ממילא לא מצינו ששנה הכתוב על הנחה, ואם כן אינו מעכב. ולפי זה מבאר האור שמח [ביכורים ד א] את קושית הגמרא כאן, שמאחר ובמשנה במכות [יז א] משמע שרק מצות הקריאה בביכורים מעכבת, ולא ההנחה. נמצא אם כן שסתם משנה סוברת כרבי יהודה, ואם כן היה התנא צריך להזכיר כאן גם את דברי רבי יהודה.

[37] התוס' במכות [יח] הקשו, שלרבי יהודה אין מקור להצריך כהן בתנופת ביכורים, שהרי הפסוק "והנחתו", שממנו דורש ר"י דין תנופה בביכורים, נאמר רק על הבעלים, ולא נזכר שם כהן כלל, ובאמת שהגר"א בשנות אליהו [ביכורים ג ו] גורס להיפך בדברי רבי יהודה, באופן ש"והנחתו" מדבר על מצות הנחה, ותנופה נלמד מ"והניחו", עי"ש, ולפי גירסתו מיושבת גם קושית התוס', שהרי "והניחו" מדבר על הכהן.

[38] רש"י מפרש שהאשה והעכו"ם עושין את הכהן שליח להניף עבורם. ותמהו האחרונים בדבריו כמה תמיהות: א', הרי אין שליחות לעכו"ם. ב', הרי כל דבר שהמשלח אינו יכול לעשות בעצמו, אינו יכול גם למנות אחרים שליח עליו. ג', למה הוצרך רש"י לפרש כן, ולא פירש בפשיטות, שאמנם הבעלים אינם מניפין, מאחר שאשה אינה כשירה להניף, אבל מכל מקום עדיין תנופת הכהן נוהגת בקרבן זה. ויש להוסיף ולהעיר לכאורה, שמלשון הגמרא "שהתנופה בכהנים" משמע שהחילוק הוא מצד זה שנאמר תנופה בכהן, [מה שאין כן בסמיכה שהיא רק בבעלים], ולא מצד שיש אפשרות לעשות שליח בתנופה. אולם כנראה שרש"י סובר שתנופת הכהן והבעלים אינם שתי תנופות נפרדות וחלוקות שנזדמנו לפונדק אחד, אלא שתיהן חשובות כתנופה אחת ממש, ומשום כך הבין שאין שייך לומר בקרבן נשים שיהיה רק את תנופת הכהן, שהרי זה כמו חצי עבודה, ומשום כך פירש שהכהן נעשה שליח בעבור האשה והעכו"ם, ואם כן מתקיימים כאן באמת שתי התנופות, של הכהן ושל הבעלים על ידי שליח, ומה שאמרה הגמרא "שהתנופה בכהנים" הכונה היא, שלולא זאת היינו אומרים שתנופה היא שייכת מצד עצם מצותה רק בבעלים, ואם כן לא שייך בה שליחות, אבל מאחר שמצינו תנופה בכהן, [והרי תנופת הכהן ותנופת הבעלים ענינם אחד כמו שנת'], אם כן כבר נוכחנו לראות שאין התנופה שייכת רק לבעלים עצמם, וממילא כבר שייך לומר שיועיל בזה שליחות, שיניף אחר עבור הבעלים. ובאשר לקושיות הראשונות, כתב בטהרת הקדש שכאן הכהן הוא שליח דרחמנא, כלומר שהמקום עשאו שליח להניף עבור העכו"ם והאשה, ואין הם ממנים אותו להיות מניף בעבורם. וכתב המקדש דוד [יח ב] שלשיטת רש"י הנ"ל יהיו שני כהנים מניפין יחד, שכהן אחד מניף כדי לקיים מצות תנופת הכהן, והשני מניף בתורת שליח של האשה והעכו"ם. והוכיח כן ממה שהביאו התוס' בסוטה [יט] בשם הירושלמי, לענין מנחת סוטה, שכאשר האשה היא גידמת ואינה יכולה להניף, אזי שני כהנים מניפין יחד, כדי לקיים שתי התנופות. וכתב המקדש דוד, שלכאורה צריך ביאור, למה לא יוכל כהן אחד לקיים את דין שתי התנופות על ידי תנופתו, ולמה צריך לזה דוקא שניים? וביאר, שאופן וצורת התנופה נאמר שיהיה על ידי שנים יחד בדוקא. אולם היה אפשר לבאר באופן נוסף, שמאחר והכהן מניף כדי לקיים את דין התנופה שנאמרה עליו, ממילא אינו יכול להיות נעשה שליח על אותה פעולה עצמה, להיות נחשב שהוא עושה אותה גם עבור אחר, שהרי הוא עושה אותה עבור עצמו ולא בעבור חבירו [עיין בית הלוי [א י] כעין סברא זו לענין שליחות במצות מילה]. ויש נפקא מינה רבתי בין שני ביאורים אלו, שהמנחת חינוך [קמא] כתב שכהן המקריב שלמים אינו צריך לכהן אחר שיניף עמו, אלא הוא מניף לבדו ומקיים בזה דין תנופת הכהן ותנופת הבעלים. ולפי סברת המקדש דוד הנ"ל אין הדין כן לכאורה, שהרי אופן וצורת התנופה היא על ידי שנים בדוקא, אולם לפי הביאור השני הנ"ל, ודאי צדקו דברי המנחת חינוך, שרק לענין שליחות שייך לומר שצריך שנים, מכח הסברא הנ"ל, אבל כשאינו מניף בתורת שליח, לא איכפת לנו שיהיה נעשה על ידי אחד בלבד. [עוד דן שם המקדש דוד, מדוע צריך דוקא שני כהנים, ולמה לא יניפו כהן וישראל]. והשפת אמת כתב שלולא דברי רש"י היינו אומרים שבאמת אין מועיל כלל שליחות בתנופה, ואינו דומה למה שמצאנו לקמן [סב] שבקרבן שותפין אחד מניף עבור כולם, ששם מאחר והם שותפין, אנו אומרים שאחד יכול להניף בשם כולם, אבל אין אפשרות לשלוח אחר שאינו מבעלי הקרבן שיניף עבור הבעלים. וכן דן המנחת חינוך [קמא] בעיקר הדבר אם מועיל שליחות בתנופה. אולם יש להעיר לכאורה מדברי התוס' בסוטה הנ"ל, שמבואר בדבריהם שמועיל שליחות בזה, וצ"ע.

[39] התוס' כתבו שלפי גירסא זו נמצא שגם קרבן עכו"ם טעון תנופת כהן. והתוס' הביאו בשם הקונטרס גירסא אחרת, שבאמת רק קרבן נשים טעון תנופת כהן, ולא קרבן עכו"ם. והתוס' טרחו למצוא טעם לחלק בזה. והשיטה מקובצת [ב] ביאר הטעם, מאחר ואין העכו"ם בעלים על בשר הקרבן שלו, נמצא שאין כאן בעלים להניף, מה שאין כן באשה שהאכילה שייכת לה. וביאור דבריו, שהוא סובר כשיטת רש"י הנ"ל, שלא שייך תנופה לחצאין, ובקרבן אשה שהיא בעלים על הקרבן, אם כן נאמר תנופת בעלים בקרבן זה, והיא עושה שליח להניף, ומתקיימים תנופת הכהן והבעלים, אבל בקרבן עכו"ם שאין כאן בעלים על אכילת הבשר, אם כן לא שייך בזה תנופת בעלים, ומאחר שאין תנופה לחצאין, אין בו תנופה כלל. ומבואר מדבריו, שעיקר הגדרת הבעלים לדין תנופה הוא תלוי בזכות האכילה, ואינו תלוי בשם המתכפר שבקרבן. והיה מקום לדון באופן שאחד מקדיש קרבן כדי שיתכפר בו חבירו, מיהו הנקרא בעלים לענין תנופה, המקדיש או המתכפר. ומדברי התוס' כאן [סוף ד"ה בישראל] נראה שהמתכפר קרוי בעלים. אולם לפי דברי השיטה מקובצת הנ"ל, יהיה ספק זה תלוי בהנידון שדנו האחרונים לענין אכילת הבשר, האם הוא של המקדיש או המתכפר, עיין אבי עזרי [תמורה א ד] מה שכתב בשם הגר"ח והגרי"ז זצ"ל.

[40] כתב האור שמח [ביכורים ד א], שגם בתנופת ביכורים אין האשה כשירה. וביאר שם, שלר"א בן יעקב שעיקר דין תנופה בביכורים נלמד משלמים, ודאי הדין כן, שהרי בשלמים מיעטנו אשה מתנופה, ואפילו לרבי יהודה שנלמד תנופה מ"והנחתו" הנאמר בביכורים, מכל מקום אנו לומדים לענין זה משלמים, ועיי"ש שהוכיח כן מכח קושית הגמרא לעיל, "ולימא נמי כדברי רבי יהודה", שאם לרבי יהודה אשה כשירה לתנופת ביכורים, אם כן ודאי לא שייך לומר במשנה "כדברי רבי יהודה", שהרי במשנה מבואר שאשה אינה כשירה לכל התנופות שנזכרו בה. עוד מבואר במשנה בקידושין [לו], שמנחת סוטה וקרבן נזיר הם יוצאים מן הכלל, שבהם האשה גם מניפה, וכמו שנדרש שם מפסוקים.

[41] התוס' בקידושין שם הקשו, למה צריך לימוד על כך, והרי התנופה אינה אלא ביום, ואם כן הרי היא מצות עשה שהזמן גרמא שאין הנשים חיבות בה. ותירצו שבלא פסוק זה, היינו לומדים כל התנופות מתנופת סוטה שנאמרה באשה. והקרן אורה כתב ליישב, שהכלל במצות עשה שהז"ג הוא, שמצוה שחיובה נגרם מחמת הזמן, הרי היא פטורה ממנו, אבל בתנופה אין היום גורם לחיובה, אלא שעבודת התנופה אינה כשירה אלא ביום, ומשום כך אשה גם היתה שייכת בה, לולא המיעוט ד"בני ישראל". [ויש להעיר לכאורה, ממה שציצית נחשבת מצוה שהז"ג, אף על גב אין היום גורם החיוב, אלא שכסות של יום מחויבת בציצית, עיין תוס' [ברכות יד ב]].

ולמדנו עוד מגזירה שווה זו: מה כאן במצות הביכורים הכהן הוא שמניף את הביכורים, אף להלן בשלמים, הכהן הוא שמניף את השלמים. ומה להלן בשלמים הבעלים הוא שמניף, אף כאן בביכורים הבעלים הוא שמניף. הא [הרי] כיצד מקיים את שני הדברים יחד? כהן מניח ידו תחת ידי בעלים ומניף.

ושואלים: ומדוע יוחסה הלכה זו לר' אליעזר בן יעקב, ולימא נמי [ושיאמר במשנה גם כן] שהוא כדברי ר' יהודה! דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בפרשת הביכורים "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך... והנחתו לפני ה' אלהיך..."(דברים כו, ד— י), ר' יהודה אומר: אין משמעות הכתוב "והנחתו לפני ה' אלהיך" כמשמעה שצריך לעשות הנחה, אלא הרי זו תנופה (הנפה). ודן הוא בדבר: אתה אומר כי הרי זו תנופה, או שמא אינו אלא הנחה ממש?

אינך יכול לומר כן, כי כשהוא (הכתוב) אומר לפני כן "והניחו לפני מזבח ה' אלהיך" — הרי דין הנחה כבר אמור, הא [הרי] מעתה במה אני מקיים את הכתוב "והנחתו"? — זו תנופה. הרי שאף ר' יהודה סבור שנוהגת מצות הנפה בביכורים!

אמר רבא: אכן אפשר היה לייחס הלכה זו כשיטת ר' יהודה, והתנא העדיף לייחסה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב הואיל ופתח בו בדין הנפה בביכורים הכתוב תחלה, שהרי לשיטת ר' אליעזר בן יעקב נלמד דין זה מן האמור בתחילת הדברים (מן הכתוב "ולקח הכהן הטנא מידך"), בעוד שר' יהודה למד דין זה מן הנאמר לאחר מכן ("והנחתו"). רב נחמן בר יצחק אמר תשובה אחרת: התנא העדיף לייחס הלכה זו כר' אליעזר בן יעקב, הואיל ורב גבריה [וגדול כוחו] של ר' אליעזר בן יעקב בתורה, שהלכה כמותו תמיד.

א ועוד שנינו במשנתנו כי אימורי (החלבים הקרבים על המזבח) של שלמי יחיד וכן החזה ושוק שלהן, הניתנים לכהנים לאכילה, חייבים בתנופה. וחיוב זה נוהג אחד (בין) בשלמים של האנשים ואחד בשל הנשים. ואין נוהגת מצות התנופה אלא בקרבנות של ישראל, אבל לא בקרבנות של אחרים. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר]? שכן נראים הדברים כסתירה, שבראשית הדברים אנו למדים כי קרבנות הנשים חייבים בתנופה, והמשכם של הדברים מורה כי אין קרבנות הנשים ("אחרים") חייבים בתנופה.

אמר רב יהודה בהסבר דברי התנא, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונתו]: אחד אנשים ואחד נשים — קרבנן טעון תנופה, ואולם התנופה עצמה נעשית בידי גברים "ישראל", והבעלים והכהן מניפים יחד, אבל בקרבן של נשים התנופה לא נעשית בידי נשים בעלות הקרבן, אלא הכהן בלבד הוא המניף.

ב ועוד בדין תנופה בקרבנן של נשים, תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשית פרשת הנפת השלמים נאמר "דבר אל בני ישראל לאמר המקריב את זבח שלמיו... ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' " (ויקרא ז, כט-ל). ומן הכתוב "בני ישראל" למדים אנו כי רק בני ישראל המביאים קרבנות מניפין אותם, ואין הגוים המביאים קרבנות מניפין אותם. ועוד נלמד מכתוב זה כי רק בני ישראל הגברים מניפין את קרבנותיהם, ואין הנשים המביאות קרבן מניפות.

אמר ר' יוסי: מצינו (מצאנו) שחלק (שהבדיל) הכתוב בין קרבן ישראל לבין קרבן של גוים וכן לבין קרבן נשים בענין חיוב הסמיכה על הקרבן. שכן קרבן גברים מישראל חייב בסמיכה, ולא של גוים ושל נשים. ומעתה יש לשאול: יכול שנלמד מדין הסמיכה לדין התנופה ונחלוק ביניהם גם בדין התנופה בקרבנות שרק של האנשים מישראל יהא חייב בה?

ויש להשיב: לא, אין ללמוד כך, שיש לומר כי מה לי (מה טעם) חלק הכתוב בין אנשים מישראל לבין גוים ונשים בסמיכה — משום שמיוחד הוא דין הסמיכה, שנעשית רק בבעלים של הקרבן עצמם, ואין אחרים יכולים לסמוך עבורם. ומעתה יש מקום לומר, כי כשם שהתמעטו הכהנים ממעשה הסמיכה, התמעטו הגוים והנשים מסמיכה.

ואולם האם נבוא ונחלוק בין אנשים לבין גוים ונשים גם בענין התנופה? שהתנופה נעשית אף בכהנים, וממילא אין סיבה גם לחלק בין גוים ונשים לבין אחרים שיכולים לעשות את הכהנים לשליחיהם לתנופה! אם כן שאף קרבנם של גוים ושל נשים חייב בתנופה, יש לשאול: מה תלמוד לומר "בני ישראל"? — בני ישראל מניפין בעצמם את קרבנם, ואין הגוים מניפין בעצמם את קרבנם. וכמו כן: בני ישראל מניפין בעצמם את קרבנם, ואין הנשים מניפות בעצמן את קרבנן.

ועוד בענין מצות התנופה תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ממה שנאמר בתחילת פרשת הנפת השלמים "בני ישראל" — אין לי ללמוד שחייבים בתנופה אלא בני ישראל ממש, ואולם גרים ועבדים משוחררין שדינם כישראל, מנין לי שגם הם חייבים בתנופת קרבנם? — תלמוד לומר מיד לאחר מכן "המקריב את זבח שלמיו" — לרבות לדין ההנפה כל אדם המביא קרבן למקדש ("המקריב"), ובכלל זה אף הגרים והעבדים המשוחררים.

ואם תשאל: או אפשר שכוונת הכתוב "המקריב" אינו כן, אלא לומר שהמניף הוא זה הכהן המקריב ממש את אימורי וחלבי הקרבן על המזבח? — אינך יכול לומר כן, שהרי כשהוא (הכתוב) אומר בפסוק הבא "ידיו תביאינה את אשי ה'... להניף אותו תנופה לפני ה' " — הרי שבבעלים אמור דין ההנפה. ומעתה יש לשאול: הא [הרי] כיצד מתקיימת איפוא מצוות ההנפה, על ידי הבעלים ועל ידי הכהן? — הכהן מניח את ידיו תחת ידי הבעלים, ומניף את הקרבן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Just as here, in the case of first fruits, it is the priest who takes the basket in his hand and waves it, so too there, in the case of the peace offering, a priest performs the waving. Just as there, with regard to a peace offering, it is the owner who performs the waving, as it is written: “He who offers…his hands shall bring it,” so too here, the owner waves the first fruits. How so; how can the waving be performed by both the priest and the owner? The priest places his hands beneath the hands of the owner and waves the first fruits together with the owner.

The Gemara asks: And let the mishna also say that the halakha that first fruits require waving is in accordance with the statement of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says with regard to the verse written in the portion of first fruits: “And you shall place it before the Lord your God” (Deuteronomy 26:10), the reference is not to the placement of the fruits alongside the altar. Rather, this is a reference to waving the first fruits. Do you say that this is a reference to waving, or perhaps it is a reference only to actual placement of the first fruits?

He explains: When it states earlier: “And the priest shall take the basket from your hand, and place it before the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 26:4), placement alongside the altar is already stated; how do I realize the meaning of: “And you shall place it”? This is a reference to waving. It is therefore clear that Rabbi Eliezer ben Ya’akov is not the only tanna who holds that there is a requirement of waving the first fruits, as indicated by the mishna; Rabbi Yehuda also maintains this opinion.

Rava says: The tanna of the mishna could have said that this halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. He preferred to ascribe this opinion to Rabbi Eliezer ben Ya’akov, since the verse opened first with the phrase cited by Rabbi Eliezer ben Ya’akov as the source for the requirement of waving the first fruits, as Rabbi Eliezer ben Ya’akov derives this halakha from the verse: “And the priest shall take the basket from your hand” (Deuteronomy 26:4); whereas Rabbi Yehuda derives it from the later verse: “And you shall place it before the Lord your God” (Deuteronomy 26:10). Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The tanna preferred to cite this halakha in the name of Rabbi Eliezer ben Ya’akov since his strength in Torah is great, as the halakha is invariably in accordance with his opinion.

§ The mishna teaches: And the sacrificial portions of the peace offerings of an individual, which are consumed on the altar, and their breast and thigh, which are eaten by the priests, require waving. This requirement applies to peace offerings belonging both to men and to women, by male Jews and not by others. The Gemara asks: What is the mishna saying? This statement is apparently self-contradictory, as the mishna first states that offerings brought by women require waving, and then it indicates that the offerings of others, including women, do not require waving.

Rav Yehuda said that this is what the tanna of the mishna is saying: Both with regard to men and with regard to women, their offerings require waving, but the waving itself is performed only by male Jews, i.e., if the owner is a male he waves the offering together with a priest. But in the case of offerings brought by women, the female owner does not participate in the waving, as the priest alone performs the mitzva.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to peace offerings, the verse states: “Speak to the children of Israel, saying: He who offers his sacrifice of peace offerings to the Lord shall bring his offering out of his sacrifice of peace offerings. His own hands shall bring the offerings of the Lord made by fire. The fat with the breast he shall bring, that the breast may be waved for a wave offering before the Lord” (Leviticus 7:29–30). From the phrase: “The children of [benei] Israel,” it may be derived that the Jewish people wave their offerings, but gentiles who bring their offerings do not wave them. Furthermore, as the term “benei” can also mean: Sons of, it may be derived that only sons of Israel, i.e., males, wave their offerings, but that women do not wave their offerings.

Rabbi Yosei says: We have found that the Torah differentiates between the offering of a Jew and the offering of gentiles and also between the offering of men and the offering of women, with regard to the obligation of placing hands. Placing hands is performed only on offerings of male Jews, not on those brought by gentiles and women. Therefore, one might have thought that a similar distinction should apply to the halakha of waving. Can we therefore differentiate between these different offerings also with regard to waving, and conclude that this requirement also applies only to offerings of male Jews, not those brought by gentiles or women?

Rabbi Yosei explains: No; this conclusion is incorrect, since what is the reason that the Torah differentiates between males Jews on the one hand and gentiles and women on the other hand, with regard to placing hands? The reason is that the case of placing hands is unique, as it is performed only by the owner of the offerings; he cannot appoint an agent to perform this ceremony on his behalf. Therefore, since gentiles and women may not perform this ceremony themselves, it is logical that their offerings are excluded from this requirement.

By contrast, can we differentiate between males Jews on the one hand and gentiles and women on the other hand, with regard to waving as well? Since waving is also performed by priests, there is no reason to distinguish between offerings of male Jews and offerings brought by others, as the priests can wave those on behalf of their owners. If so, what is the meaning when the verse states: “The children of [benei] Israel”? It means that only the Jewish people wave their offerings, but gentiles who bring their offerings do not wave them. Only sons of [benei] Israel, i.e., males, wave their offerings, but women do not wave their offerings.

It is taught in another baraita: With regard to the phrase: “The children of Israel,” I have derived only that the requirement of waving applies to the children of Israel, i.e., those who were born Jewish. From where is it derived that the same applies to converts and to emancipated Canaanite slaves? The verse states, immediately after that phrase: “He who offers [hammakriv] his sacrifice of peace offerings” (Leviticus 7:29), which indicates that the halakha of waving applies to anyone who brings his offering to the Temple, including converts and emancipated slaves.

The baraita challenges: Or perhaps this term does not serve to include converts and emancipated Canaanite slaves, but rather this is referring to the priest who sacrifices [hammakriv] the sacrificial portions on the altar? The baraita answers: This term cannot be referring to the priest, as when it states: “His own hands shall bring the offerings of the Lord made by fire. The fat with the breast he shall bring, that the breast may be waved for a wave offering before the Lord” (Leviticus 7:30), the requirement of waving by the owner is stated. Since the obligation of the owner to wave is stated in this verse, and the obligation of the priest is derived from the verbal analogy from the term “hand” written with regard to a peace offering, evidently both the owner and the priest must wave the offering. The Gemara asks: How so? The Gemara answers: The priest places his hands beneath the hands of the owner and waves the offering together with the owner.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הואיל ופתח בו הכתוב תחלה הואיל ור' אליעזר מפיק לתנופה מוהניחו דכתיב ברישא דקרא חביבא ליה לר' דסידר מתני' והבכורים כדברי ר' אליעזר:

ורב גבריה כדאמרינן משנת ר"א קב ונקי:

ותנופה עצמה ישראל מניפה אבל לא נשים (אלא שלהן) ישראל אבל לא באחרים. לפי שמצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן עובדי כוכבים לקרבן נשים בסמיכה בפרק שתי מדות של יבש:

מה לי חלק בסמיכה שאין טעונה סמיכה שהסמיכה בבעלים ועובדי כוכבים ונשים אין נכנסין לעזרה אבל תנופה בכהנים הלכך קרבנן טעון תנופה ומה ת"ל בני ישראל מניפין בקרבנן עם הכהנים ואין העובדי כוכבים מניפין בקרבנן אלא כהנים היכא. הוא לחם:

גמרא מאי קאמר. פרש"י בזה דחוק דבכ"מ אחרים משמעו עובדי כוכבים לבד כמו בפסחים פ"ק אבל אתה רואה של אחרים לפרש"י דהיינו עובדי כוכבים. ועי' בהגר"א ז"ל סי' תמ"ג סקי"א. ולע"ד נל"פ דפריך משום דכתיב גבה בני ישראל ובכ"מ אמרי' בני ישראל ולא בנות ישראל וכבסמוך בברייתא. ואיך קאמר אחד האנשים ואחד הנשים:

שם (בסה"ע) הא כיצד כהן כו'. פרש"י כיצד יתקיימו המקריב דהיינו כהן. משמע דגם לפי האמת מפרשינן דהמקריב היינו הכהן המקריב את החלב וא"כ הוא בעצמו המניף דוקא. והרי לקמן אמרי' דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה כו'. וזה י"ל דהמקריב פירושו הראוי להקרבה כמו דמפרשינן בר"פ טבו"י המחטא הראוי לחיטוי. אבל קשה דא"כ למאי איצטריך למילף לעיל ובסוכה (מז ב) יד יד מן ולקח הכהן הטנא מידך ובקדושין (לו ב) מן ולקח הכהן מיד האשה מה שם כהן אף כאן כהן. הלא בגופו כתיב כהן. אשר ע"כ נ"ל דידיו תביאנה מגלה לנו דגם המקריב פירושו הבעלים. והא דקאמר הא כיצד הוא מחמת ילפותא דיד יד כנ"ל דמשם ידעינן דבעינן ג"כ כהן:

רש"י ד"ה שהתנופה בכהנים. ויכולים כו' לעשות כהן שליח. תמוה דהא קי"ל אין שליחות לעובד כוכבים (ב"מ עא ב). וי"ל ע"ד שאמר רבא שם (ח) לעולם המגביה מציאה לחבירו לק"ח והכא ה"ט מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבירו תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור (דאין שליח לד"ע) ושותפין שגנבו חייבין כו'. והכא נמי חיוב על הכהן עצמו ג"כ להניף אמרי' מיגו ונכון בס"ד ועי' תוס' כתובות (יא) ד"ה מטבילין. אבל קשה מי איכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושליח מצי משוי כדאיתא בקדושין (כג ב). בשלמא נשים איכא למימר משום דמצינו בהן תנופה מיהא גבי מנחת סוטה ברפ"ג דסוטה וכמו דאמרי' בקדושין שם בעבד. אבל בעובד כוכבים מא"ל. ויש לדחוק גם בזה ע"ד תירוץ הראשון. אמנם מדוע לא פירש כפשוטו דבישראל המצוה בבעלים ובכהן. לכן בנשים ובעובדי כוכבים אע"ג דהם בעצמם נמעטו מ"מ הכהן לא אימעוט. וכמו דמשמע מפי' התוס'. ואולי דאיהו לשיטתי' שהביאו התד"ה כהן בשמו דעיקר תנופה בבעלים וע"ע תד"ה מצינו וי"ל דאיצטריך כו':

גמ' אבל לא בידי נשים. יש לכלול גם נכרים גם באחרים. ויש לי ג' עדים במשנה שוב ראיתי בתוס' שכה"ג והנאני:

תוס' ד"ה אין לי אלא בני ישראל וכו' ותימה דבפרק בנות כותים וכו' ושמא בכל הני יש שום ריבוי דמרבה גרים. וכ"כ התוס' בסוכה דף כ"ח. וק"ק במ"ש ושמא בכל הני יש שום ריבוי וכו' שמא ס"ד והלא הדבר מפורש דאיכא רבוי בכל הנהו דמייתי בתורת כהנים ובש"ס וכמו שכתבתי באורך בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תר"ם בס"ד:

(סא ב) בישראל אבל לא באחרים. מאי קאמר וכו'.—צ"ע למה לא נאמר "לא באחרים" היינו גוים ואתיא דלא כר' יוסי דסבר דקרבן גוים טעון תנופה בכהן, ולמשנתנו אינו טעון תנופה כל עיקר. ועי' בפ"א דבכורות דאחרים היינו גוים. עוד שם ט ב. אתה עובד בשלך ובשל אחרים. שם: אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים. עוד בתמורה יא ב: אתה גוזז בשלך ובשל אחרים.

מה כאן. בבכורים [כהן]: ונימא נמי. תנא דמתניתין והבכורים כדברי ר' יהודה דשמעינן ליה נמי דאמר דבעי תנופה לבכורים: הנחה. שיניחוהו לפני המזבח: הואיל ופתח כו'. ולהכי נקט ר' אליעזר בן יעקב משום דהוא יליף טעמא מידיו דהוא רישא דקרא: ורב גבריה. שהוא חכם ביותר דקיימא לן (עירובין דף סב:) משנת ר''א [ב''י] קב ונקי: מאי קאמר. רישא קתני אחד נשים ואחד אנשים והדר קתני אבל לא באחרים דמשמע אנשים ולא נשים: קרבנן טעון תנופה. ושל נשים מניף להו כהן לחודיה: בני ישראל מניפין. דכתיב בצו את אהרן דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וגו': מצינו כו'. דתניא בת''כ ברישיה בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות: יכול נחלוק בתנופה. שלא יהא קרבן נשים ועובדי כוכבים טעון תנופה כישראל: לא. כלומר לא נחלוק: דמה לי חלק בסמיכה. כלומר טעם יש בסמיכה שהסמיכה בבעלים עצמן כדאמרינן בפ' שתי מדות (לקמן צג:) ידו ולא יד שלוחו הלכך עובדי כוכבים ונשים אחר שמעטן הכתוב מלסמוך אין בקרבנן סמיכות: נחלוק בתנופה. בתמיה: שהתנופה בכהנים. ויכולים עובדי כוכבים ונשים לעשות כהן שליח: א''כ. דטעון תנופה מה ת''ל בני ישראל בני ישראל מניפין הן עצמן ואין הנשים מניפין הן עצמן אלא כהן: תניא אידך. בתנופה: ת''ל המקריב. כל דהו: או אינו. אומר המקריב אלא המקריב את החלב הוא יניף ולא בעלים:

דתנופת אשם מחיים אבל לפני ה' דהנך למה לי אי לאו משום דבעינן במערב ומיהו קשה דמשמע הכא גבי הגשה דאי לא בעי יסוד הוה מכשרנא קרן דרומית מזרחית להגשה אע''ג דכתיב לפני ה' והגשה במזבח היא ולא איצטריך למעוטי בחוץ א''כ לא אתא אלא לאצרוכיה מערב ועוד קשה דבהך דהגשה גופה משמע בהקומץ רבה (לעיל יט:) דבעינן לפני ה' ממש דקאמר רבי אלעזר יכול יגישנה במערבה של קרן או בדרומה של קרן ומסיק כשאתה אומר לפני ה' במערב ביטלת אל פני המזבח וכשאתה אומר אל פני המזבח בדרום קיימת לפני ה' במערב כדמפרש דקסבר כוליה מזבח בצפון קאי אלמא דאי לאו הכי לא הוה קרינא ביה לפני ה': כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף. לאו דווקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דא''כ הויא לה יד הבעלים חציצה בין הכלי ובין יד הכהן ובסוף שתי מדות (לקמן צד.) מסקינן גבי בעלי חברין לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה אלא הבעלים אוחזין באוגני הכלי והכהן בשוליו מלמטה והיינו תחת יד הבעלים והכי תנן בהדיא בשילהי מס' בכורים (מ''ו) הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתיפו ואוחז בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניפו ובקונטרס פי' לקמן בפרק שתי מדות (דף צג.) דתנופת הכהן לא איכפת לן אם יש בה חציצה דעיקר תנופה בבעלים היא וקשה דמנא ליה הא הא תרוייהו כתיבן ובירושלמי משמע קצת דהוי [תחת ידיו] ממש דגרסי' גבי תנופת מנחת סוטה וכהן מניח ידו כו' ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפילו תימא ילד אין יצר הרע מצוי לאותה שעה ומיהו מצינו למימר דאע''פ שזה למטה וזה למעלה פעמים נוגעין ידיו בידה על ידי שמתיחד בתנופה: מצינו שחילק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן עובדי כוכבים לקרבן נשים בסמיכה. פי' בקונטר' דתניא בת''כ ברישיה בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ולא העובדי כוכבים סומכין בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות ולקמן בסוף שתי מדות (ג''ז שם) אמרינן נמי בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין וא''ת ותיפוק לי מדדרשי' בסוף שתי מדות (גז''ש) קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים וי''ל דאיצטריך קרבנו דלא תימא שיסמוך ישראל בשבילן כגון שמביא נסכים בשבילו וא''ת מקרבנו ולא קרבן חבירו נפקא ויש לומר דהוה אמינא כיון דאינו יכול לסמוך יסמוך אחר בשבילו ולא דמי לקרבן חבירו דבר סמיכה הוא וכי תימא אשה נמי ליבעי מיעוט שלא יסמוך אחר בשבילה שמא יש מיעוט אי נמי כיון דגלי בעובדי כוכבים הוא הדין באשה וא''ת ול''ל קרא למעוטי התם ידו ולא יד שלוחו תיפוק לי מקרבנו ולא קרבן חבירו וי''ל דאיצטריך תרי קראי דלא תימא כי שוייה שליח עדיף דשלוחו של אדם כמותו: יכול נחלוק בתנופה. שלא יהא קרבן עובדי כוכבים וקרבן נשים טעון תנופה (בישראל) לא מה לי חלק בסמיכה כו'. כלומר לא נחלוק כדמסיק דיש טעם בסמיכה שיהא בבעלים והכתוב מיעט עובדי כוכבים ונשים אבל תנופה בכהנים נמי וכשמיעט הכתוב עובדי כוכבים ונשים מיעט ולא כהנים ויש ספרים שכתוב בהן מת''ל בני ישראל בני ישראל מניפין ואין העובדי כוכבים מניפין ואין הנשים מניפות וברוב ספרים לא מסיים בהו ואין העובדי כוכבים מניפין ועוד קשה דלקמן (דף סב:) דתניא והאשה כהן מניף על ידה ה''ל למיתני והאשה והעובד כוכבים כהן מניף על ידיהם ועוד מתני' דתנן א' אנשים וא' נשים ה''ל למתני א' אנשים וא' נשים וא' עובדי כוכבים: בישראל אבל לא באחרים. מפ' רב יהודה דהכי קאמר אחד אנשים ואחד נשים ואחד עובדי כוכבים קרבנן טעון תנופה ותנופה עצמה בישראל אבל לא בידי נשים ולא בידי עובדי כוכבים ובקונטר' כתוב גירסא אחרת כמו ששנינו בת''כ אמר רבי יוסי מצינו שלא חלק הכתוב בין קרבן עובדי כוכבים לקרבן נשים לסמיכה יכול לא נחלוק בתנופה מה לי חלוק בסמיכה שאין סמיכה אלא בבעלים לא נחלוק בתנופה שהתנופה בכהנים וכיון שיש תנופה שלא בבעלים יש לנו לחלוק ולהוציא קרבן עובדי כוכבים לגמרי מדין תנופה שאין חזה ושוק שלהן חלוק משאר הבשר שהכל לכהנים אבל קרבן נשים שחזה ושוק לכהנים והשאר לבעלים יהא קרבנן טעון תנופה בכהנים ומה ת''ל בני ישראל בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות ולשון זה מיושר שבכמה מקומות בשמועה זו יש להבין שקרבן עובדי כוכבים אין טעון תנופה כלל כך הגי' בקונטרס וקצת קשה דאע''פ שאין חזה ושוק חלוק משאר הבשר יהו כזבחי שלמי צבור דתנופתן כמו שהן לרבי כדלקמן ועוד דתני דכל שלמי העובד כוכבים לכהנים משום דערל אסור בקדשים כדאמר בפ' הערל (יבמות עד.) מ''מ אי בעי יהיב ליה לישראל דשאר הבשר שרי לישראל בר מחזה ושוק דאסור ומה נפשך חזה ושוק שלהן חלוק משאר הבשר שזה מותר לזרים וזה אסור לזרים וגירסא ראשונה יש ליישב קצת דלא בעי למיתני במתניתין אחד אנשים ואחד נשים ואחד עובדי כוכבים וכן בברייתא דלקמן לא בעי למיתני והאשה והעובד כוכבים משום דלמאן דאמר לקמן בפרק ואלו מנחות (דף עג:) שלמי העובד כוכבים עולות לא שייך עובד כוכבים בתנופה כלל דעולה לא בעיא תנופה אפילו בישראל ואי דיהיב ליה לישראל כדתניא התם עובד כוכבים שהתנדב להביא שלמים נתנן לישראל אוכלן ישראל ומפ' דהכי קאמר על מנת שיתכפר בהן ישראל אוכלן ישראל מסתברא דכי האי גוונא בעי תנופה דדינן כקרבן ישראל ומיהו רישא דמתני' ודאי לאו כמאן דאמר שלמי העובד כוכבים עולות דקתני הגשה ולא תנופה מנחת העובדי כוכבים משמע דנקמצת ושיריה לכהנים מדבעי' הגשה ולמאן דאמר שלמי העובד כוכבים אין מתנדב עובד כוכבים אלא עולות במנחות נמי אין מתנדב אלא מנחת נסכים דכוליה כליל ובמנחת נסכים תנן ולא תנופה ולא הגשה ואע''פ דהא דממעטינן מהגשה הוי טעמא משום דאינה באה בגלל עצמה אלא עם הזבח כדאמר ר' שמעון כיון דהתנדב מנחת נסכים הוי דינה כבאה עם הזבח תדע מדלא חשיב לה גבי הגשה: אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים משוחררים מנין תלמוד לומר המקריב. משמע דלא הוו בכלל בני ישראל וכן בפ' הערל (יבמות עד:) אמרי' דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת''ל אשה ואית דלא גרסי משוחררת ושם פירשתי ותימה דבפרק בנות כותים (נדה לד.) דרשי' בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין אבל גרים ומשוחררין לא ממעטינן וכן גבי גונב נפש בפ' הנחנקין (סנהדרין פו.) לא ממעטינן מבני ישראל גרים ומשוחררין וכן בפ''ק דערכין (ד' ה:) דרשי' בני ישראל מעריכין ואין העובדי כוכבים מעריכין ולא ממעטינן לא גרים ולא עבדים אע''פ שאינם משוחררין ושמא בכל הנך יש שום ריבוי דמרבי גרים ומשוחררין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד