מנחות סב ע"א

וכיצד מניף הקדשים עושה בהם לפני הנפתם? — בתחילה הוא מניח את האימורין (החלקים הקרבים על אש המזבח) על פיסת (כף) היד, ואת החזה והשוק (הניתנים לכהנים לאכילה) מניח עליהן. ובכל מקום שיש עם הקרבן גם לחם — הלחם מונח מלמעלה בהנפה.

ושואלים: היכא [היכן] מצאנו בקרבנות המונפים שהלחם המונף צריך להיות מלמעלה? אמר רב פפא: באיל המלואים שנאמר בו "ויקח את החלב ואת האליה ואת כל החלב אשר על הקרב... ואת שוק הימין. ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד וישם על החלבים ועל שוק הימין. ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וינף אותם תנופה לפני ה' " (ויקרא ח, כה— כז).

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לכך שבתחילה מניחים את האימורים, ומעליהם את החזה והשוק? אילימא [אם תאמר] שנלמד הדבר משום דכתיב [שנאמר]: "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף תנופה לפני ה' והיה לך ולבניך אתך לחק עולם...." (שם י, טו), הרי שהחזה והשוק ניתנים על החלבים בתנופה, והכתיב [והרי נאמר] כתוב אחר "את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' " (שם ז, ל), להיפך, שהחלבים ניתנים על החזה והשוק להנפה, ולא מתחתיהם!

אמר אביי: אין להקשות מאותו כתוב, שכן הכתוב ההוא אינו מדבר על אופן ההנחה בשעת התנופה אלא על אופן ההנחה בזמן דמייתי ליה [שמביא אותו, את הקרבן העומד להנפה] הכהן הבא מבית המטבחיים לאחר שנשחט הקרבן לכהן אחר לצורך הנפתו. ואצל הכהן המביא מניחים בתחילה את השוק ואת החזה, ולאחר מכן מניחים את החלבים. ובאופן זה של נשיאת החלקים, נמצא שכאשר רמי ליה [מטיל אותו, הופך ומניח] את הקרבן על כפי הכהן המניף, בתחילה יושמו על כפיו החלבים (הנמצאים למעלה), ואחר כך מעליהם יושמו החזה והשוק.

ומקשים על כך: והכתיב [והרי נאמר] כתוב נוסף המורה ששמים את החלבים מעל החזה והשוק, ולא מתחתיהם, שכן נאמר "וישימו את החלבים על החזות" (שם ט, כ)! ומשיבים: אף מכתוב זה אין להקשות, שכן הכתוב ההוא מדבר בזמן דיהיב ליה [שנותן אותו, את החלקים המונפים] הכהן המניף, לאחר ההנפה, לכהן אחרינא [אחר], המעלה על המזבח את החלקים הקרבים עליו, ונמצא איפוא שבתחילה שם הכהן המניף על ידו של הכהן המקטיר את החזה והשוק, ולאחר מכן הוא שם עליהם את החלבים. ואזיל [והולך] כהן זה ומקטר ליה [ומקטיר אותו].

והא [וזה], שלושת הכתובים הללו ופירושם קא משמע לן [הוא משמיע לנו, מלמדנו], דבעינן [שצריכים אנו] שלשה כהנים, לעבודה (המביא מבית המטבחיים, המניף, המקטיר), ואין כהן אחד עושה את שלוש העבודות הללו. וטעם הדבר: משום דכתיב [שנאמר]: "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח), שכבודו של מלך הוא שתיעשה מלאכתו בידי רבים.

א ועוד שנינו במשנתנו כי שתי הלחם ושני כבשי עצרת חייבים בהנפה, וכיצד הוא עושה בהנפתם? נותן את שתי הלחם על גבי שני הכבשים, ומניפם. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר "והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קדש יהיו לה' לכהן" (ויקרא כג, כ), ומן האמור בתחילתו "והניף הכהן אתם על לחם הבכרים"

יכול היית ללמוד כי מצווה הכהן המניף שיניח את הכבשים על גבי הלחם, ויניפם. ולכך תלמוד לומר בהמשך הכתוב "תנופה לפני ה' על שני כבשים" — ללמדנו ששתי הלחם נמצאים על הכבשים בשעת ההנפה! וכן לצד האחר, אי [אם] תלמד דין הנפה מן "על שני כבשים", יכול היית לומר כי מצווה הכהן המניף שיניח את שתי הלחם על גבי כבשים, ויניפם. לכך תלמוד לומר "על לחם הבכורים" — ללמדנו שהלחם נתון מתחת לכבשים בשעת ההנפה.

נמצא כי נישתקל [שקול] הוא הכתוב, שיש בו שתי אמירות סותרות. ומעתה איני יודע כיצד היא הנפתם, אם הלחם נמצא על גבי כבשים, ואם הכבשים הם הנמצאים על גבי הלחם. ותיפתר הבעיה כך: מה מצינו (כשם שמצאנו) בכל מקום שנעשית הנפה, שהלחם נתון למעלה, אף כאן בשתי הלחם וכבשי העצרת הלחם נתון למעלה בהנפה. ואגב הרצאת דברי הברייתא מבררים: היכא [היכן] באיזה מקום מצאנו שהלחם נתון למעלה בהנפה? אמר רב פפא: באיל המילואים.

ושבים לדברי הברייתא, ר' יוסי בן המשולם חולק על דברי חכמים, ואומר שאין כבשי העצרת מונחים למטה ושתי הלחם מונחים למעלה בשעת ההנפה, אלא הכבשים הם המונחים למעלה, ושתי הלחם מלמטה. ומה (כיצד) אני מקיים את האמור בכתוב "על שני כבשים" המורה לכאורה ששתי הלחם נמצאים מעל הכבשים? — בא כתוב זה לומר שאין הנפת הכבשים עם הלחמים נוהגת אלא בשני הכבשים (של עצרת), שהם שלמי ציבור, ולהוציא (למעט) מכלל דין זה את שבעה הכבשים, שהם עולות, הבאים גם הם עם הלחם, שאין הם מונפים עם הלחם.

ואילו החכם חנינא בן חכינאי אומר: מניח את שתי הלחם בין ירכותיהן של שני הכבשים, ומניף אותם כך, ונמצא שבאופן זה הריהו מקיים את שני המקראות הללו, שיש באופן זה גם לחם על גבי כבשים וגם כבשים על גבי הלחם. על כך אמר רבי: אין לנהוג כדברי חנינא בן חכינאי, שהרי אם לפני מלך בשר ודם אין עושין כן להניח על שולחנם לחם הנתון בין ירכותיהם של הכבשים, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עושין כן?! אלא כך יש לעשות: מניח את שתי הלחם ושני הכבשים הבאים בעצרת זה בצד זה, ומניף אותם יחד, ונמצא מקיים את שני המקראות, בדרך של כבוד לפני המקום.

ומקשים על שיטת רבי: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיתקיים בהנפה הכתוב "על" ("על לחם הביכורים" או "על שני כבשים") ואילו באופן זה אין האחד נמצא על חבירו אלא לצידו! אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב המנונא לרב חסדא: רבי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] דאמר [שאמר] שהתיבה "על" משמשת גם במובן של בסמוך.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר בלחם הפנים "ונתת על המערכת לבנה זכה" (ויקרא כד, ז), רבי אומר: "על" האמור בכתוב זה משמעו בסמוך, שאין הלבונה ניתנת על מערכת לחם הפנים עצמו, אלא לידו. אתה אומר כי "על" משמעה בסמוך, או אינו אלא שמשמעה על ממש? על כך יש להשיב: כשהוא (הכתוב) אומר בדינה של הפרוכת והארון: "ושמת שם את ארון העדות וסכת על הארן את הפרכת" (שמות מ, ג), והרי אין הפרוכת נתונה מעל הארון, אלא מצידו, כמחיצה. ומכאן הוי אומר כי אף בענייננו הכתוב "על" כוונתו בסמוך, ולא על ממש.

ב שנינו במשנתנו שהנפת שתי הלחם ושני כבשי עצרת נעשית כך, מניח את שתי ידיו מלמטה ומוליך (מושיט) כלפי כל רוח מארבע רוחות השמים, ומביא (ומחזיר אליו), ומעלה כלפי מעלה ומוריד מטה. ובענין זה עוד אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: מוליך כנגד ארבע רוחות השמים ומביא — כהודיה לקדוש ברוך הוא, מי שכל הרוחות (הצדדים בעולם) הן שלו, ומעלה ומוריד — כהודיה לקדוש ברוך הוא, מי שהשמים והארץ הם שלו.

במערבא מתנו הכי [בארץ ישראל היו שונים כך], אמר רב חמא בר עוקבא, אמר ר' יוסי בר ר' חנינא: מוליך ומביא לארבע רוחות השמים — כדי לעצור בעד רוחות רעות שלא תבואנה לעולם, ומעלה ומוריד — כדי לעצור בעד טללים רעים מלרדת לעולם.

אמר ר' יוסי בר רב אבין: זאת אומרת כי מעלת שירי (נספחי, טפלי) מצוה, וכגון ההנפה שאינה עיקר מצות הקרבן (שהרי הקרבן מכפר אף אם לא נעשתה בו הנפה), שהם מעכבים (מונעים) את הפורענות מלבוא, דהא [שהרי] התנופה שירי מצוה היא, והריהי עוצרת רוחות רעות וטללים רעים מלבוא לעולם. אמר רבה: וכן צריך להוליך ולהביא לארבע רוחות השמים ולהעלות מעלה ולהוריד מטה את הלולב בחג הסוכות.

ונמסר כי רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה ומחוי הכי ואמר [היה מוליך אותו ומביא אותו, את הלולב, ומראה כך ואומר]: יורה אני גירא בעינא דשטנא [חץ בעינו של השטן]. ומעירים: ולאו מילתא [ולא דבר, עשייה] ראויה היא, משום דאתי [שבכך יבוא] השטן לאתגרויי ביה [להתגרות בו].

ג ועוד בענין ההנפה בקרבנות תנו רבנן [שנו חכמים]: זבחי שלמי צבור חייבים בתנופה בעודם חיים, וכן הריהם טעונין (חייבים) תנופה לאחר שחיטה, ותנופתן לאחר שנשחטו הריהי נעשית בשלמותם, כמות שהן בחייהם. אלו דברי רבי. ואילו חכמים אומרים: אין ההנפה בכל הקרבן השחוט, אלא רק בחזה ושוק.

ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, הם חלוקים]? אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב המנונא לרב חסדא בהסבר מחלוקת רבי וחכמים, כי בשאלה העקרונית לגבי הלימוד מגזירה שווה הם נחלקים. האם נלמד מגזירה שווה באופן שיש לדון מינה ומינה [ללמוד ממנה וממנה], כלומר, נלמד מכל פרטיו של הדבר המלמד לעניינו של הדבר הלמד. או שמא גזירה שווה מלמדת באופן שיש לדון מינה ואוקי באתרה [ללמוד ממנה רק לענין הפרט בו נגזרה הגזירה שווה, והעמד את הדבר הלמד בשאר פרטיו במקומה]. ובזאת קא מיפלגי [הם חלוקים].

ומפרטים: למדים אנו דין הנפה בשלמי ציבור מדין הנפה בשלמי יחיד בגזירה שווה, רבנן סברי [חכמים סבורים] כגישה העקרונית האומרת דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], ולכך בענייננו גם כן נאמר: מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה לאחר שחיטה, אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה לאחר שחיטה. ומינה [וממנה] נוסיף ונלמד עוד בשאר הפרטים: מה התם [שם, בשלמי יחיד] ההנפה נעשית בחזה ושוק בלבד, אף הכא נמי [כאן, בשלמי ציבור, גם כן] ההנפה נעשית בחזה ושוק בלבד.

ואילו רבי סבר [סבור] כשיטה העקרונית שיש לדון מינה ואוקי באתרה [ללמוד ממנה ולהעמיד במקומה], ומשום כך, אף בענייננו, אכן לומד הוא בגזירה שווה: מה זבחי שלמי יחיד — טעונין תנופה לאחר שחיטה, אף זבחי שלמי צבור — טעונין תנופה לאחר שחיטה, ואולם בשאר פרטים אוקי באתרה [העמד את ההלכה הנלמדת במקומה], ודווקא התם [שם, בשלמי יחיד] דין ההנפה הוא בחזה ושוק, אבל הכא [כאן, בשלמי ציבור] ההנפה היא כמות שהן, שמונפים הם בשלמותם, כמות שהן בחיים.

The Gemara asks: How does one perform the ritual of waving? First he places the sacrificial portions on the palm of the hand, and puts the breast and the thigh on them. And in any place, i.e., with regard to any offering, where there are loaves brought with together with the animal, the loaves are placed on the top.

The Gemara asks: Where is it stated that the loaves must be placed on the top? Rav Pappa says: This is stated explicitly with regard to the ram offered at the inauguration of the priests, as the verse states: “And he took the fat, and the tail, and all the fat that was upon the inward, and the lobe of the liver, and the two kidneys, and their fat, and the right thigh. And out of the basket of matzot that was before the Lord he took one matza, and one cake of oiled bread, and one wafer, and placed them on the fat, and upon the right thigh. And he put it all upon the hands of Aaron, and upon the hands of his sons, and waved them for a wave offering before the Lord” (Leviticus 8:25–27).

The Gemara inquires: What is the reason, i.e., from where is it learned, that the sacrificial portions should be placed on the bottom, and the breast and thigh on top of them? If we say it is because it is written: “The thigh of heaving and the breast of waving they shall bring upon the offerings of the fat made by fire, to wave it for a wave offering before the Lord” (Leviticus 10:15), which indicates that the breast and thigh are placed on top of the fats, that is insufficient: But isn’t it written elsewhere: “The fat upon the breast he shall bring, that the breast may be waved for a wave offering before the Lord” (Leviticus 7:30)? That verse leads to the opposite conclusion, as it indicates that the fats are to be placed on top of the breast.

Abaye said: That second verse is not referring to the placement of the portions for waving. Rather, it describes their placement when the priest brings the parts of the offering from the slaughtering area in order to be waved. This priest carries the breast and thigh below the fats, and accordingly, when he overturns these parts onto the hand of the priest who will wave them, the fat will be under the breast and thigh.

The Gemara asks: But isn’t it written: “And they put the fat upon the breasts” (Leviticus 9:20), which also indicates that the fat is to be on top of, not beneath, the breast and thigh? The Gemara answers: That verse is referring to the stage when the priest who waved them gives them to another priest, who brings the sacrificial portions up to the altar. Once again the parts are turned over in this exchange, so that the sacrificial fats are on top of the breast. And this third priest then goes and burns the sacrificial portions on the altar.

The Gemara adds: And this teaches us that we require three priests to perform this service: One to bring the parts from the slaughtering area, one to wave them, and a third to burn them upon the altar. The reason why all three acts cannot be performed by a single priest is because it is written: “In the multitude of people is the King’s glory” (Proverbs 14:28). If a larger number of priests are involved in the Temple service, this represents greater glory for God. Therefore, it is preferable for the service to be carried out by three priests rather than one.

§ The mishna teaches: And the two loaves and the accompanying peace offering of two lambs brought on Shavuot also require waving. With regard to this waving, the Sages taught in a baraita: The verse states: “And the priest shall wave them upon the bread of the first fruits for a wave offering before the Lord, upon the two lambs; they shall be holy to the Lord for the priest” (Leviticus 23:20).

One might have thought that the priest who performs the waving must place the lambs on top of the bread for the waving. Therefore, the verse states: “A wave offering before the Lord upon the two lambs,” which indicates that the two loaves must be on top of the lambs. If the verse had stated only: “Upon the two lambs,” one might have thought the priest must place the bread on top of the lambs. Therefore, the verse states: “Upon the bread of the first fruits,” which indicates that the loaves are to be placed under the lambs for waving.

Consequently, the verse is evenly balanced, as two contradictory conclusions can be derived from it, and I do not know whether the bread should be on top of the lambs, or whether the lambs should be on top of the bread. The baraita resolves the contradiction: Just as we find everywhere that waving is performed that the bread is placed above the other portions, so too, in the case of the two loaves and the two lambs, the bread is placed above the lambs. The Gemara interrupts its citation of the baraita to ask: Where is it stated that the loaves must be placed on top? Rav Pappa says: This is stated explicitly with regard to the ram offered at the inauguration of the priests.

The Gemara resumes its citation of the baraita. Rabbi Yosei ben HaMeshullam disagrees with the previous ruling, and says: It is the lambs that are placed above, and the two loaves underneath them. And how do I realize the meaning of the phrase: “Upon the two lambs,” which seems to indicate that the two loaves are to be placed above the lambs and not under them? Rabbi Yosei ben HaMeshullam explains: This verse teaches that the requirement to wave the lambs together with the loaves applies only to the two lambs sacrificed as communal peace offerings on Shavuot, to exclude the seven other lambs, brought as burnt offerings, which are not to be waved with the loaves.

Ḥanina ben Ḥakhinai says there is a different answer: The priest places the two loaves between the thighs of the two lambs and waves them. And in this manner it is found that he realizes the meaning of both of these two verses, as the bread is on top of the lambs and the lambs are also on top of the bread. Rabbi Yehuda HaNasi says, in objection to this opinion: One would not do so, i.e., place bread that had been placed between the thighs of lambs, before a flesh and blood king; should one do so before the King of kings, the Holy One, Blessed be He? Rather, he places the two loaves and the two lambs alongside each other, and waves them together, and thereby fulfills the requirements of the verses in a respectful manner.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: But we require fulfillment of the term “upon [al]” in the verse, either by placing the bread upon the lambs or the lambs upon the bread. In response, Rav Ḥisda says to Rav Hamnuna, and some say that Rav Hamnuna says to Rav Ḥisda: With this opinion, Rabbi Yehuda HaNasi conforms to his standard line of reasoning, as he says that the word al can mean next to.

This is as it is taught in a baraita: With regard to the shewbread, the verse states: “And you shall put pure frankincense upon [al] each row” (Leviticus 24:7). Rabbi Yehuda HaNasi says: Al in this instance means: Next to. The baraita asks: Do you say that al means: Next to? Or perhaps it means only actually upon? The baraita explains: When it says: “And you shall put there the Ark of the Testimony, and you shall place a cover over [al] the Ark with the Curtain” (Exodus 40:3), the word al cannot mean upon, as the Curtain that separated the Sanctuary from the Holy of Holies was hanging near the Ark, not placed on top of it. Therefore, you must say that al means next to.

§ The mishna teaches that the two loaves and the two lambs are waved in the following manner: The priest places his two hands below the lambs, extends them to each of the four directions and brings them back, then raises and lowers them. Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: He extends the lambs and brings them back in order to dedicate them to He to Whom the four directions belong. He raises and lowers them in order to dedicate them to He to Whom the heavens and the earth belong.

In the West, Eretz Yisrael, they taught the idea like this: Rabbi Ḥama bar Ukva says that Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina says: He extends the lambs and brings them back in order to request a halt to harmful winds and storms that come from all directions. Similarly, he raises and lowers them in order to halt harmful dews and rains that come from above.

Rabbi Yosei bar Rav Avin says: That is to say, i.e., it can be derived from here, that a non-essential mitzva helps prevent calamity, as waving is a non-essential mitzva; even if one failed to wave the loaves he has fulfilled his obligation, and nevertheless waving halts harmful winds and dews. Rava says: And one should conduct himself similarly with a lulav on the festival of Sukkot, i.e., he should extend and bring back and raise and lower the lulav, for the same reasons.

The Gemara relates: Rav Aḥa bar Ya’akov would extend and bring back the lulav in this manner, and would say: I am hereby shooting an arrow in the eye of Satan, as despite Satan’s best efforts, the Jewish people continue to fulfill mitzvot joyously. The Gemara comments: It is not correct to say this, because this will induce Satan to come to incite the Jewish people to sin. Gloating about his victory over the evil inclination will lead Satan to redouble its efforts to corrupt them.

§ The Gemara continues to discuss halakhot concerning the waving of offerings: The Sages taught in a baraita: The communal peace offerings, which were brought on the festival of Shavuot and which must be waved while the animals are still alive, also require waving after their slaughter, and their waving after they are slaughtered is to be performed as they are, meaning that the whole animal must be waved, as was done when it was alive; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: One does not wave the whole animal; rather, the waving is performed only with the breast and thigh.

The Gemara inquires: With regard to what principle do Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree? Rav Ḥisda said to Rav Hamnuna, and some say Rav Hamnuna said to Rav Ḥisda: They disagree with regard to a principle about the application of verbal analogies. One adopts the exegetical principle: Infer from it and derive the details from it, meaning that when one case is derived from another by means of a verbal analogy, all the details of the source case are applied to the second case. The other Sage accepts the principle: Infer from it but interpret the halakha according to its own place, meaning that one derives only the specific detail referred to by the verbal analogy, and all other aspects of the source case are not applied to the other case.

The Gemara elaborates: The waving of communal peace offerings is derived from the waving of individual peace offerings through a verbal analogy. The Rabbis maintain: Infer from it and derive the details from it, leading to the conclusion: Just as individual peace offerings require waving after slaughter, so too, communal peace offerings require waving after slaughter. And derive the details from it: Just as there, in the case of individual peace offerings, the waving is performed with the breast and thigh alone, so too here, with regard to communal peace offerings as well, the waving is with the breast and thigh alone.

And Rabbi Yehuda HaNasi maintains: Infer from it but interpret the halakha according to its own place, meaning that the basic halakha of the verbal analogy is accepted: Just as individual peace offerings require waving after slaughter, so too, communal peace offerings require waving after slaughter. But interpret the halakha according to its own place: It is only there, in the case of individual peace offerings, that the waving is performed with the breast and thigh alone. But here, in the case of communal peace offerings, the waving is as they are, i.e., the animals are waved whole, as they were when they were alive.