מנחות סב ע"ב

רב פפא אמר הסבר אחר למחלוקתם של רבי וחכמים: דכולי עלמא [שלדעת הכל], אף לדעת רבי אופן הלימוד בגזירה שווה, יש לדון מינה ומינה [ללמוד ממנה וממנה] הוא, ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של רבי הסבור שמניפים את שלמי הציבור לאחר שחיטתם בשלמותם, ולא את החזה והשוק בלבד (כבשלמי יחיד): כי התם [כמו שם, בשלמי יחיד], מה התם [שם] מניפים את הדבר שהוא מתנה (הניתן) לכהן, שהרי החזה והשוק ניתנים לכהנים לאכילה, אף הכא [כאן, בשלמי ציבור] מניפים את הדבר שהוא מתנה לכהן, וכיון ששלמי ציבור ניתנים כולם לכהנים, אף הנפתם בשלמותם.

ואילו רבינא אמר הסבר הפוך מזה של רב פפא: דכולי עלמא [לדעת הכל], אף לדעת חכמים בגזירה שווה יש לדון מינה ואוקי באתרה [ממנה רק בפרט המסויים, ולהעמיד את ההלכה הנלמדת בשאר פרטיה במקומה], ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של רבנן [חכמים] הסבורים שאין מניפים בשלמי ציבור אלא את החזה והשוק: משום שנאמר בדינם של שלמי יחיד "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו..." (ויקרא ז, לד), והרי המלה "שלמיהם" הנאמרת בלשון רבים (ולא בלשון יחיד, אף שבשלמי יחיד הכתוב מדבר) ריבויא [ריבוי] הוא, וללמדנו שאף בשלמי ציבור הוא הדין, שמניפים מהם את השוק ואת החזה בלבד.

א שנינו במשנתנו שר' שמעון אומר כי שלשה מינין של קרבנות טעונין שלש מצו‍ת הנעשות בהם. שתים משלוש המצוות הללו נוהגות בכל אחד ואחד משלשת מיני הקרבנות הללו, ואילו המצוה השלישית אין נוהגת בהן. ואלו הן שלושת מיני הקרבנות: זבחי שלמי יחיד (קרבנות שלמים שמביא אדם יחיד), וזבחי שלמי צבור (שני כבשי עצרת), וקרבן אשם שמביא המצורע הנרפא מצרעתו.

זבחי שלמי יחיד — הריהם טעונין סמיכה על ראש הקרבן בהיותו עדיין בחיים, וכן תנופה של האימורים הבאים מהקרבנות השחוטין, ואולם אין בהן מצות תנופה בעודם חיים. ואילו זבחי שלמי צבור טעונין תנופה של הקרבנות בעודם חיים וכן של החזה והשוק שלהם בהיותם כבר שחוטין, ואולם אין בהן מצות סמיכה, שאין הסמיכה נוהגת בקרבנות ציבור (מלבד בשעיר המשתלח ביום הכיפורים ובפר העלם דבר של ציבור). ואילו אשם מצורע — טעון הן סמיכה (ככל קרבנות היחיד, מלבד הבכור והמעשר והפסח), והן תנופה של הקרבן בעודו חי. ואולם אין בו מצות תנופה בקרבן השחוט. ונמצא איפוא שבכל אחד משלושת הקרבנות הללו אין אלא שתי מצוות מתוך אלה השלוש.

ודנים בדברי ר' שמעון: ויהיו זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה אף בעודם חיים כדרך שהם טעונים תנופה שחוטים, ויילמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה זבחי שלמי צבור הקלים בדינם משלמי יחיד, שהרי אין הם טעונין סמיכה בעודם חיים (כשלמי יחיד), ובכל זאת הריהם טעונין תנופה כשהם חיים, זבחי שלמי יחיד החמורים בדינם משלמי ציבור, שהרי הם טעונין סמיכה בעודם חיים בעוד ששלמי ציבור אינם טעונים סמיכה חיים — אינו דין שיהיו טעונין תנופה כשהם חיים!

ומשיבים: אין אומרים כן, כיון שמיעט רחמנא גבי [הכתוב אצל] הנאמר בזבחי שלמי צבור, בלשון "אתם" ("והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים...", שם כג, כ), והמלה "אתם" באה למעוטי [למעט]: שלמי ציבור מניפים בחיים, ואין מניפים בחיים זבחי שלמי יחיד.

ושואלים עוד על דברי ר' שמעון: ויהיו זבחי שלמי צבור טעונין סמיכה כמו שלמי יחיד, ויילמד הדבר מקל וחומר כך: ומה זבחי שלמי יחיד הקלים בדינם משלמי ציבור, שהרי אין הם טעונין תנופה בעודם חיים כדרך ששלמי ציבור טעונים — הריהם טעונין סמיכה. מעתה, זבחי שלמי צבור החמורים משלמי יחיד, שהרי הם טעונין תנופה בעודם חיים — אינו דין שיהיו אף הם טעונין סמיכה! אמר רבינא בתשובה לשאלה זו: גמירי [למודים] חכמים במסורת הבאה מסיני, כי אין נוהגות אלא שתי סמיכות בלבד בקרבנות צבור, בפר העלם דבר, ובשעיר המשתלח, ולכך אין ללמוד שתנהג סמיכה בשלמי ציבור.

ועוד שואלים על דברי ר' שמעון: ויהא אשם מצורע טעון תנופה כשהוא כבר שחוט, כדרך ששלמי יחיד טעונים תנופה כשהם שחוטים, ויילמד הדבר מקל וחומר כך: מה זבחי שלמי יחיד הקלים בדינם מאשם מצורע, שכן אין הם טעונין תנופה בעודם חיים, בעוד שאשם מצורע חייב בתנופה כשהוא חי — הריהם טעונין תנופה כשהם שחוטין. מעתה, אשם מצורע החמור בדינו משלמי יחיד, שהרי הוא טעון תנופה בעודו חי, מה שאין כן שלמי יחיד — אינו דין שיהא טעון תנופה כשהוא שחוט!

ומשיבים: אין לומר כן, כיון שמיעט רחמנא גבי [הכתוב אצל] הנאמר בזבחי שלמי יחיד בלשון "אתו" ("ידיו תביאינה את אשי ה'... את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' ", ויקרא ז, ל), והרי המלה "אתו" באה למעוטי [למעט]: בשלמי יחיד נוהגת הנפה בחיים, ואין היא נוהגת באשם מצורע.

ב ועוד בדין התנופה תנו רבנן [שנו חכמים]: חמשה אנשים שהביאו בשותפות קרבן אחד — אחד מהם מניף על ידי (עבור) כולם. והאשה — כהן מניף על ידה (עבורה). וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים (מחוץ לארץ) — כהן מניף על ידו (עבורו).

Rav Pappa said there is a different explanation of the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis: Everyone, even Rabbi Yehuda HaNasi, agrees that with regard to a verbal analogy, the guiding principle is: Infer from it and derive the details from it. And this is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling that after the slaughter of the communal peace offering one waves the entire body offering, not just the breast and thigh: It is done here like it is done there, in the case of individual peace offerings: Just as there, one waves the item that is a gift to the priest, as the breast and thigh are given to the priests to eat, so too here, with regard to the communal peace offerings, one waves the item that is a gift to the priest. Since the communal peace offerings are given to the priests in their entirety, they are also waved in their entirety.

Ravina said an explanation which is the opposite of Rav Pappa’s: Everyone, even the Rabbis, agrees that the guiding principle is: Infer from it but interpret the halakha according to its own place. And this is the reason for the ruling of the Rabbis that one waves only the breast and thigh of communal peace offerings: The verse states with regard to individual peace offerings: “For the breast of waving and the thigh of heaving I have taken from the children of Israel out of their sacrifices of peace offerings, and have given them to Aaron the priest and to his sons as an eternal portion from among the children of Israel” (Leviticus 7:34). The term: “Their sacrifices of peace offerings,” is in the plural, despite the fact that the verse is referring to individual peace offerings. This is an amplification, which teaches that the same halakha applies to communal peace offerings, i.e., that only the breast and the thigh are to be waved.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon says: There are three types of offerings that require performance of three mitzvot. Two mitzvot are performed on each and every one of them, but the third mitzva is not performed in their sacrifice, meaning that each of these offerings requires two out of the same three mitzvot, but not necessarily the same two as the others. And these are the three offerings: Peace offerings brought as gift offerings by an individual, communal peace offerings, i.e., the two lambs brought with the two loaves on the festival of Shavuot, and the guilt offering of a leper.

The mishna continues: Peace offerings brought by individuals require placing hands on the head of the animals while the animals are still alive, and waving after they are slaughtered, but there is no obligation of waving them while they are alive. Communal peace offerings require waving both while they are still alive and after they are slaughtered, but there is no obligation of placing hands on them. And the guilt offering of a leper requires placing hands and waving it while it is still alive, but there is no obligation of waving it after it is slaughtered.

The Gemara challenges: And let peace offerings brought by an individual require waving while still alive, as this can be derived via an a fortiori inference: And if communal peace offerings, whose halakha is more lenient than that of individual peace offerings in that they do not require placing hands on the head of offerings while they are alive, nevertheless require waving when alive, then with regard to peace offerings brought by an individual, which do require placing hands while alive, is it not logical to conclude that they require waving when alive?

The Gemara answers: This a fortiori inference is not accepted, because the Merciful One excluded peace offerings brought by an individual, as the verse states with regard to communal peace offerings: “And the priest shall wave them with the bread of the first fruits for a wave offering before the Lord, with the two lambs” (Leviticus 23:20). The word “them” serves to exclude peace offerings brought by an individual from the requirement of waving while the animal is alive.

The Gemara asks: And let communal peace offerings require placing hands, as this can be derived via an a fortiori inference: And if peace offerings brought by an individual, whose halakha is more lenient than that of communal peace offerings in that they do not require waving while alive, nevertheless require placing hands, then with regard to communal peace offerings, which do require waving when alive, is it not logical to conclude that they require placing hands? Ravina said: This a fortiori inference is not accepted, as it is learned as a tradition from Sinai that there are only two cases of placing hands in communal offerings: The scapegoat on Yom Kippur and the bull brought for an unwitting communal sin.

The Gemara further asks: And let the guilt offering of a leper require waving after the animal has been slaughtered, as this can be derived via an a fortiori inference: And if peace offerings brought by an individual, whose halakha is more lenient than that of the guilt offering of a leper in that they do not require waving when alive, nevertheless require waving after they are slaughtered, then with regard to the guilt offering of a leper, which requires waving while alive, is it not logical to conclude that it also requires waving after it is slaughtered?

The Gemara answers: The Merciful One excluded the guilt offering of a leper, as the verse states with regard to peace offerings brought by an individual: “His own hands shall bring the offerings of the Lord made by fire; the fat with the breast shall he bring; the breast, to wave it before the Lord” (Leviticus 7:30). The word “it” serves to exclude the guilt offering of a leper from the requirement of waving after the animal has been slaughtered.

§ The Sages taught: With regard to five people who brought one offering together, one of them waves the offering on behalf of all of them. And in the case of a woman who brings an offering, the priest waves the offering on her behalf. And similarly, with regard to one who sends his offerings from overseas, the priest waves them on his behalf.