דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - ב

רב פפא אמר: דכולי עלמא אית להו דילפינן דון מינה ומינה. והיינו טעמא דרבי, כי התם. מה התם, בשלמי יחיד, מניפים דבר שהוא מתנה לכהן, את החזה והשוק, אף הכא מניפים דבר שמתנה לכהן, וכאן שלמי העצרת ניתנין כולן לכהן, ולכן מניפין אותן בשלמותן.

רבינא אמר: דכולי עלמא אמרי דון מינה ואוקי באתרה, ולכן סבר רבי שמניפים אותן שלימים. והיינו טעמא דרבנן דמניפים רק חזה ושוק, משום דכתיב בשלמי יחיד "שלמיהם" בלשון רבים, ריבויא הוא, ללמד שגם שלמי ציבור מניפים את חזה ושוק שלהן ולא את כולן.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: שלשה מינין טעונין שלש מצות, שתים בכל אחד, ושלישית אין בהן. וכו'.

והוינן בה: ויהיו זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה חיים מקל וחומר: ומה זבחי שלמי ציבור, שאין טעונין סמיכה חיים, טעונין תנופה חיים. זבחי שלמי יחיד, שטעונין סמיכה חיים, אינו דין שטעונין תנופה חיים?! ומשנינן: מיעט רחמנא גבי זבחי שלמי ציבור "אותם", אותם מניפים, למעוטי זבחי שלמי יחיד מתנופה!

ותו הוינן בה: ויהיו זבחי שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר: ומה זבחי שלמי יחיד, שאין טעונין תנופה חיים, טעונין סמיכה. זבחי שלמי ציבור, שטעונין תנופה חיים, אינו דין שטעונין סמיכה? [49]

אמר רבינא: גמירי מסיני שיש רק שתי סמיכות בציבור ותו לא, האחת בפר העלם דבר, והשניה בשעיר המשתלח, כפי שמבואר במפורש, ולכן אין סמיכה בשלמי ציבור.

ותו הוינן בה: ויהא אשם מצורע טעון תנופה כשהוא שחוט מקל וחומר: מה זבחי שלמי יחיד, שאין טעונין תנופה חיים, טעונין תנופה שחוטין. אשם מצורע שטעון תנופה חי, אינו דין שטעון תנופה שחוט?! [50] ומשנינן: מיעט רחמנא גבי זבחי שלמי יחיד, "אותו", דהוי "אותו" למיעוטי אשם מצורע מתנופה לאחר שחיטה.

תנו רבנן: חמשה שהביאו קרבן אחד - אחד מניף על ידי כולם [במקום כולם]. [51] והאשה - כהן מניף על ידה. [52]

וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים - כהן מניף על ידו. [53]


הערות

[49] בזבחים [לג] נחלקו אמוראים, האם סמיכה באשם מצורע הוא מן התורה או רק מדרבנן. והקשו התוס' שם, לדברי האומר שהוא מדרבנן, אם כן איך אפשר ללמוד שלמי ציבור משלמי יחיד להצריך סמיכה, הרי יש לומר אשם מצורע יוכיח, שטעון תנופה חי ואינו טעון סמיכה. והניחו בקושיא. והגרע"ק איגר שם כתב ליישב, שיש לומר שצורת הקל וחומר הוא כך, ומה שלמי יחיד שאינם טעונים תנופה ב' פעמים, טעונים סמיכה, שלמי ציבור הטעונים תנופה ב' פעמים, אינו דין שיהיו טעונים סמיכה, ובזה ודאי שלא שייך כלל לומר אשם מצורע יוכיח, שהרי גם בו אין אלא תנופה אחת, ועיי"ש.

[50] הקרן אורה העיר, שלכאורה היה אפשר גם ללמוד משלמי ציבור באופן זה, ומה שלמי ציבור שאינם טעונים סמיכה, טעונים תנופה שחוט, אשם מצורע שטעון סמיכה, [מן התורה, לדברי האומר כן בזבחים כנ"ל], אינו דין שיהיה טעון תנופה שחוט. ותירץ, מאחר ושלמי ציבור עצמם שטעונים תנופה שחוט, לא נאמר דין זה בגופם, אלא נלמדים הם בבנין אב משלמי יחיד, והרי בזבחים [נא] נשארה הגמרא בספק האם דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בקל וחומר, לכן כשבאנו ללמוד על אשם מצורע שיהיה טעון תנופה שחוט - מקל וחומר, נקטנו שלמי יחיד, שנאמר בהם דין זה בפירוש.

[51] לקמן [צד] מבואר בגמרא הטעם שאין כולם מניפין יחד, שבאופן זה יהיה חציצה בין הקרבן לידי הבעלים. והטהרת הקדש הקשה לשיטת הריטב"א [שהובא לעיל], שהבעלים והכהן אוחזים זה בצד זה באופן שאין חציצה, אם כן למה לא יעשו כן גם כמה שותפין, שיניפו זה בצד זה? והביא שם לתרץ, שאמנם שני אנשים יכולים לאחוז יחד באופן שלא יהיה חציצה, וכמו הכהן והבעלים, אבל ודאי הוא שכאשר כמה אוחזים ביחד, לא יתכן לעשות באופן שלא תהיה חציצה, ולכן גזרו ואמרו שלעולם שותפין אינם מניפין יחד. ולכאורה היה אפשר לבאר באופן נוסף, שהריטב"א כתב שם לבאר הלשון "כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים", [אף על גב שבאמת שניהם אוחזין בידיהם], שהכונה הוא, שהבעלים עיקר והכהן אינו אלא מסייע. ולכאורה כונתו לומר, שבאמת אילו היו שניהם אוחזין יחד, באופן שכל אחד יכול להחזיקו בעצמו שלא יפול ארצה, באופן זה אין כאן תנופה כלל, שהרי מצינו במלאכת שבת שאם עשו שני אנשים מלאכה ביחד באופן ש"זה יכול וזה יכול", פטורים שניהם, ומשום שכל פעולה של כל אחד מהם, אינה אלא כמסייע, שאין בו ממש, שהרי השני יכול לעשותה בלעדיו, ולכן הצריך הריטב"א שיהיה הבעלים אוחזו ממש בידיו, והכהן אינו אלא כמסייע, שאז הדין לענין שבת "זה יכול וזה אינו יכול, זה שיכול חייב", וגם כאן, מאחר שעיקר התנופה בבעלים היא, לכן די לנו במה שהבעלים נחשב לעושה את עיקר התנופה, אף על גב שהכהן אינו אלא כמסייע שאין בו ממש. ומיושבת הקושיא הנ"ל, שלענין שותפין אי אפשר שכולם יהיו מניפין יחד, שהרי בזה ודאי שכולם צריכים לעשות את עיקר התנופה, שהם הבעלים. והתוס' סוכה [לז] הקשו עוד, הרי מין במינו אינו חוצץ, וידי הכהן עם ידי הבעלים הרי הם כמין אחד, ומדוע חוצצים, ותירצו [בתירוץ הב'], שכלל זה דמין במינו אינו חוצץ, הוא דוקא באופן שכן הוא גם הרגילות, אבל באופן שאין זה דבר הרגיל, חוצץ. והברכי יוסף [או"ח עד ב] כתב לתרץ, שדוקא באופן ששני הדברים הם גם גוף אחד, אבל בשני גופים אפילו הם מין אחד, חוצצין.

[52] כתבו האחרונים, שמלשון זה יש משמעות כשיטת רש"י שהובא לעיל [סא], שהאשה עושה שליח את הכהן שיניף בעבורה.

[53] התוס' הקשו, ממה שמבואר בגיטין [כח], שאי אפשר לשלוח קרבן ממדינת הים כדי להקריבה, הואיל ואין הבעלים יכולים לסמוך עליו, [דאף על גב שאין הסמיכה מעכבת, מכל מקום לכתחילה אין לבטל מצותה]. ובגיטין תירצו התוס', שכאן בברייתא מדובר ביורש המביא קרבן שירשו, וסובר תנא דברייתא כרבי יהודה [לקמן צג] שיורש אינו סומך. והרמב"ם [מעה"ק ט טו- טז] לא הזכיר אופן זה. וביאר האור שמח [פסוה"מ ו ד] שהוא גם סובר כתירוץ התוס' בגיטין, ומאחר שהרמב"ם [מעה"ק ג ט] פוסק שיורש סומך, ממילא לא שייך כלל דין זה.

רב פפא אמר הסבר אחר למחלוקתם של רבי וחכמים: דכולי עלמא [שלדעת הכל], אף לדעת רבי אופן הלימוד בגזירה שווה, יש לדון מינה ומינה [ללמוד ממנה וממנה] הוא, ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של רבי הסבור שמניפים את שלמי הציבור לאחר שחיטתם בשלמותם, ולא את החזה והשוק בלבד (כבשלמי יחיד): כי התם [כמו שם, בשלמי יחיד], מה התם [שם] מניפים את הדבר שהוא מתנה (הניתן) לכהן, שהרי החזה והשוק ניתנים לכהנים לאכילה, אף הכא [כאן, בשלמי ציבור] מניפים את הדבר שהוא מתנה לכהן, וכיון ששלמי ציבור ניתנים כולם לכהנים, אף הנפתם בשלמותם.

ואילו רבינא אמר הסבר הפוך מזה של רב פפא: דכולי עלמא [לדעת הכל], אף לדעת חכמים בגזירה שווה יש לדון מינה ואוקי באתרה [ממנה רק בפרט המסויים, ולהעמיד את ההלכה הנלמדת בשאר פרטיה במקומה], ואולם היינו טעמא [זהו הטעם] של רבנן [חכמים] הסבורים שאין מניפים בשלמי ציבור אלא את החזה והשוק: משום שנאמר בדינם של שלמי יחיד "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו..." (ויקרא ז, לד), והרי המלה "שלמיהם" הנאמרת בלשון רבים (ולא בלשון יחיד, אף שבשלמי יחיד הכתוב מדבר) ריבויא [ריבוי] הוא, וללמדנו שאף בשלמי ציבור הוא הדין, שמניפים מהם את השוק ואת החזה בלבד.

א שנינו במשנתנו שר' שמעון אומר כי שלשה מינין של קרבנות טעונין שלש מצו‍ת הנעשות בהם. שתים משלוש המצוות הללו נוהגות בכל אחד ואחד משלשת מיני הקרבנות הללו, ואילו המצוה השלישית אין נוהגת בהן. ואלו הן שלושת מיני הקרבנות: זבחי שלמי יחיד (קרבנות שלמים שמביא אדם יחיד), וזבחי שלמי צבור (שני כבשי עצרת), וקרבן אשם שמביא המצורע הנרפא מצרעתו.

זבחי שלמי יחיד — הריהם טעונין סמיכה על ראש הקרבן בהיותו עדיין בחיים, וכן תנופה של האימורים הבאים מהקרבנות השחוטין, ואולם אין בהן מצות תנופה בעודם חיים. ואילו זבחי שלמי צבור טעונין תנופה של הקרבנות בעודם חיים וכן של החזה והשוק שלהם בהיותם כבר שחוטין, ואולם אין בהן מצות סמיכה, שאין הסמיכה נוהגת בקרבנות ציבור (מלבד בשעיר המשתלח ביום הכיפורים ובפר העלם דבר של ציבור). ואילו אשם מצורע — טעון הן סמיכה (ככל קרבנות היחיד, מלבד הבכור והמעשר והפסח), והן תנופה של הקרבן בעודו חי. ואולם אין בו מצות תנופה בקרבן השחוט. ונמצא איפוא שבכל אחד משלושת הקרבנות הללו אין אלא שתי מצוות מתוך אלה השלוש.

ודנים בדברי ר' שמעון: ויהיו זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה אף בעודם חיים כדרך שהם טעונים תנופה שחוטים, ויילמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה זבחי שלמי צבור הקלים בדינם משלמי יחיד, שהרי אין הם טעונין סמיכה בעודם חיים (כשלמי יחיד), ובכל זאת הריהם טעונין תנופה כשהם חיים, זבחי שלמי יחיד החמורים בדינם משלמי ציבור, שהרי הם טעונין סמיכה בעודם חיים בעוד ששלמי ציבור אינם טעונים סמיכה חיים — אינו דין שיהיו טעונין תנופה כשהם חיים!

ומשיבים: אין אומרים כן, כיון שמיעט רחמנא גבי [הכתוב אצל] הנאמר בזבחי שלמי צבור, בלשון "אתם" ("והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים...", שם כג, כ), והמלה "אתם" באה למעוטי [למעט]: שלמי ציבור מניפים בחיים, ואין מניפים בחיים זבחי שלמי יחיד.

ושואלים עוד על דברי ר' שמעון: ויהיו זבחי שלמי צבור טעונין סמיכה כמו שלמי יחיד, ויילמד הדבר מקל וחומר כך: ומה זבחי שלמי יחיד הקלים בדינם משלמי ציבור, שהרי אין הם טעונין תנופה בעודם חיים כדרך ששלמי ציבור טעונים — הריהם טעונין סמיכה. מעתה, זבחי שלמי צבור החמורים משלמי יחיד, שהרי הם טעונין תנופה בעודם חיים — אינו דין שיהיו אף הם טעונין סמיכה! אמר רבינא בתשובה לשאלה זו: גמירי [למודים] חכמים במסורת הבאה מסיני, כי אין נוהגות אלא שתי סמיכות בלבד בקרבנות צבור, בפר העלם דבר, ובשעיר המשתלח, ולכך אין ללמוד שתנהג סמיכה בשלמי ציבור.

ועוד שואלים על דברי ר' שמעון: ויהא אשם מצורע טעון תנופה כשהוא כבר שחוט, כדרך ששלמי יחיד טעונים תנופה כשהם שחוטים, ויילמד הדבר מקל וחומר כך: מה זבחי שלמי יחיד הקלים בדינם מאשם מצורע, שכן אין הם טעונין תנופה בעודם חיים, בעוד שאשם מצורע חייב בתנופה כשהוא חי — הריהם טעונין תנופה כשהם שחוטין. מעתה, אשם מצורע החמור בדינו משלמי יחיד, שהרי הוא טעון תנופה בעודו חי, מה שאין כן שלמי יחיד — אינו דין שיהא טעון תנופה כשהוא שחוט!

ומשיבים: אין לומר כן, כיון שמיעט רחמנא גבי [הכתוב אצל] הנאמר בזבחי שלמי יחיד בלשון "אתו" ("ידיו תביאינה את אשי ה'... את החזה להניף אותו תנופה לפני ה' ", ויקרא ז, ל), והרי המלה "אתו" באה למעוטי [למעט]: בשלמי יחיד נוהגת הנפה בחיים, ואין היא נוהגת באשם מצורע.

ב ועוד בדין התנופה תנו רבנן [שנו חכמים]: חמשה אנשים שהביאו בשותפות קרבן אחד — אחד מהם מניף על ידי (עבור) כולם. והאשה — כהן מניף על ידה (עבורה). וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים (מחוץ לארץ) — כהן מניף על ידו (עבורו).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa said there is a different explanation of the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis: Everyone, even Rabbi Yehuda HaNasi, agrees that with regard to a verbal analogy, the guiding principle is: Infer from it and derive the details from it. And this is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling that after the slaughter of the communal peace offering one waves the entire body offering, not just the breast and thigh: It is done here like it is done there, in the case of individual peace offerings: Just as there, one waves the item that is a gift to the priest, as the breast and thigh are given to the priests to eat, so too here, with regard to the communal peace offerings, one waves the item that is a gift to the priest. Since the communal peace offerings are given to the priests in their entirety, they are also waved in their entirety.

Ravina said an explanation which is the opposite of Rav Pappa’s: Everyone, even the Rabbis, agrees that the guiding principle is: Infer from it but interpret the halakha according to its own place. And this is the reason for the ruling of the Rabbis that one waves only the breast and thigh of communal peace offerings: The verse states with regard to individual peace offerings: “For the breast of waving and the thigh of heaving I have taken from the children of Israel out of their sacrifices of peace offerings, and have given them to Aaron the priest and to his sons as an eternal portion from among the children of Israel” (Leviticus 7:34). The term: “Their sacrifices of peace offerings,” is in the plural, despite the fact that the verse is referring to individual peace offerings. This is an amplification, which teaches that the same halakha applies to communal peace offerings, i.e., that only the breast and the thigh are to be waved.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon says: There are three types of offerings that require performance of three mitzvot. Two mitzvot are performed on each and every one of them, but the third mitzva is not performed in their sacrifice, meaning that each of these offerings requires two out of the same three mitzvot, but not necessarily the same two as the others. And these are the three offerings: Peace offerings brought as gift offerings by an individual, communal peace offerings, i.e., the two lambs brought with the two loaves on the festival of Shavuot, and the guilt offering of a leper.

The mishna continues: Peace offerings brought by individuals require placing hands on the head of the animals while the animals are still alive, and waving after they are slaughtered, but there is no obligation of waving them while they are alive. Communal peace offerings require waving both while they are still alive and after they are slaughtered, but there is no obligation of placing hands on them. And the guilt offering of a leper requires placing hands and waving it while it is still alive, but there is no obligation of waving it after it is slaughtered.

The Gemara challenges: And let peace offerings brought by an individual require waving while still alive, as this can be derived via an a fortiori inference: And if communal peace offerings, whose halakha is more lenient than that of individual peace offerings in that they do not require placing hands on the head of offerings while they are alive, nevertheless require waving when alive, then with regard to peace offerings brought by an individual, which do require placing hands while alive, is it not logical to conclude that they require waving when alive?

The Gemara answers: This a fortiori inference is not accepted, because the Merciful One excluded peace offerings brought by an individual, as the verse states with regard to communal peace offerings: “And the priest shall wave them with the bread of the first fruits for a wave offering before the Lord, with the two lambs” (Leviticus 23:20). The word “them” serves to exclude peace offerings brought by an individual from the requirement of waving while the animal is alive.

The Gemara asks: And let communal peace offerings require placing hands, as this can be derived via an a fortiori inference: And if peace offerings brought by an individual, whose halakha is more lenient than that of communal peace offerings in that they do not require waving while alive, nevertheless require placing hands, then with regard to communal peace offerings, which do require waving when alive, is it not logical to conclude that they require placing hands? Ravina said: This a fortiori inference is not accepted, as it is learned as a tradition from Sinai that there are only two cases of placing hands in communal offerings: The scapegoat on Yom Kippur and the bull brought for an unwitting communal sin.

The Gemara further asks: And let the guilt offering of a leper require waving after the animal has been slaughtered, as this can be derived via an a fortiori inference: And if peace offerings brought by an individual, whose halakha is more lenient than that of the guilt offering of a leper in that they do not require waving when alive, nevertheless require waving after they are slaughtered, then with regard to the guilt offering of a leper, which requires waving while alive, is it not logical to conclude that it also requires waving after it is slaughtered?

The Gemara answers: The Merciful One excluded the guilt offering of a leper, as the verse states with regard to peace offerings brought by an individual: “His own hands shall bring the offerings of the Lord made by fire; the fat with the breast shall he bring; the breast, to wave it before the Lord” (Leviticus 7:30). The word “it” serves to exclude the guilt offering of a leper from the requirement of waving after the animal has been slaughtered.

§ The Sages taught: With regard to five people who brought one offering together, one of them waves the offering on behalf of all of them. And in the case of a woman who brings an offering, the priest waves the offering on her behalf. And similarly, with regard to one who sends his offerings from overseas, the priest waves them on his behalf.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומינה. מה התם בשלמי יחיד בחזה ושוק שתנופתן לאחר שחיטה:

מה התם בשלמי יחיד דבר שמתנה לכהן טעון תנופה היינו חזה ושוק:

אף הכא בשלמי צבור היינו כבשי עצרת [דבר] שמתנה לכהן טעון תנופה ושלמי צבור הויין כולן מתנה לכהן:

שלמיהם ריבוייא הוא דכתיב את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ריבה כל השלמים שאין טעונין תנופה אלא חזה ושוק:

טעונים שלש מצות בין שלשתן ושתים מאותן שלש מצות בכל מין ומין והשלישי אין בהן:

מיעט גבי שלמי צבור אותם דכתיב והניף הכהן אותם אותם טעונין תנופה חיים ולא אחרים:

גמירי ב' סמיכות בצבור ומאי נינהו פר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח ותו ליכא:

גבי שלמי יחיד כתיב אותו דכתיב ואת החזה להקריב אותו לפני ה':

גמ' ויהיו זבחי שלמי צבור כו'. עיין זבחים דף לג ע"א תוספות ד"ה סמיכת:

(סב ב תוספות) ד"ה וכן השולח וכו' א"נ בקרבן הקבוע לו זמן כגון עולת ראייה וכו'.—הנה בחגיגה (ד ב) מבואר, דערל וטמא פטורין מן הראייה. ועי' מ"ש ע"ז בחק נתן זבחים עה א.

דון מינה. שלמי צבור משלמי יחיד מה שלמי יחיד טעונין תנופה שחוטין דבחיין לא איצטריך ליה למיתני (מה שלמי יחיד טעונין תנופה אף שלמי צבור כו') דבגופיה כתיב: ואוקי באתרה. כדין שמצינו לשלמי ציבור עצמן שטעונין תנופה שלימים מה מחיים תנופה שלימים אף לאחר שחיטה תנופתן שלימים: מה להלן בשלמי יחיד דבר שמתנה לכהן טעון תנופה אף כו'. והיינו כולן שלימים אבל משלמי יחיד אין לכהן אלא חזה ושוק: שלמיהם. בשלמי יחיד כתיב (ויקרא ז) את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם דמשמע לשון רבים והוה ליה למיכתב לשון יחיד דביחיד משתעי ומדכתיב לשון רבים לומר על חזה ושוק של שלמי צבור שיונפו: גמירי. מסיני ב' סמיכות בצבור פר העלם דבר של צבור דכתיב (שם ד) וסמכו זקני העדה ושעיר המשתלח דכתיב (שם טז) וסמך אהרן את שתי ידיו וגו' ומצבור הוא ותו ליכא שום סמיכה בצבור: אותו. (שם ז) ואת חזה התנופה להניף אותו וגו':
רב פפא אמר דכולי עלמא דון מינה ומינה. הך מילתא דרב פפא מקמי דלישמעה לההיא דסוף כל התדיר (זבחים דף צא:) דפליגי רבי ורבנן במתנדב שמן ומסקינן דפליגי בדון מינה ומינה דרבי סבר דון מינה ואוקי באתרה וקאמר רב פפא התם אי תניא תניא וכן ההיא דפסחים בפרק כל שעה (דף לב:) דיליף מזיד דמעילה פטור מקרבן מק''ו משאר מצות שיש בהן כרת ופטור מזיד וקאמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה כו' ופריך האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה ומשני דהכי קאמר לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה בפחות מכזית תאמר במעילה דחייב בפרוטה אע''ג דלית ביה כזית ופריך מאן שמעת ליה דאמר הזיד במעילה במיתה רבי דיליף חט חט מתרומה ומינה מה תרומה בכזית אף מעילה בכזית והשתא מאי קושיא הא רבי היא דאית ליה דון מינה ואוקי באתרה ורב פפא דוחק שם לתרץ דרבי סבר לה כאבא שאול דמחייב התם בתרומה בששוה פרוטה אע''ג דלית בה כזית וצריך לומר דמקמי דלישמעה לההיא דזבחים אמרה אי נמי י''ל הכא והתם דהכי קאמר דמהני ליכא למשמע מינה: ויהיו זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה חיים כו'. כאן נמי שייך לדקדק אמאי צריך קרא נימא כל חד וחד תיקו בדוכתיה וי''ל דמכל מקום הוה יליף מה מצינו כדפרישית לעיל ומשום דאיקרו שלמים תדע דהא איכא למיפרך מה לשלמי צבור שכן חובה אלא אהא דאיקרו שלמים סמיך ועוד כדאמרן לעיל שלמיהם ריבויא הוא: ויהא אשם מצורע טעון תנופה שחוט כו'. ואף על גב דאמרן לעיל (דף סא.) תנופה ולא תנופות הכא לא דמי כיון דחדא מחיים וחדא לאחר שחיטה: וכן השולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו. תימה דבפ' כל הגט (גיטין כח.) תנן השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ופריך בגמ' והא בעיא סמיכה אמר רב יוסף בקרבן נשים והכא לא שייך לשנויי הכי דכבר תנא ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה וליכא נמי לשנויי כדמשני רב פפא בגיטין (גם זה שם) בחטאת העוף עסקינן דחטאת העוף לא בעי תנופה וכמו כן קשיא בפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב.) דאמר דאילו כל הזבחים ערל וטמא משלחים קרבנותיהם וליכא לשנויי באשה דערל קתני וליכא לאוקומי נמי בחטאת העוף דזבחים קתני ובכור ומעשר ופסח נמי דלא בעו סמיכה [ליכא לאוקמי] דהא כל הזבחים קאמר וספק מצורע בפרק התערובות (זבחים עו.) דקאמר רבי שמעון למחרת מביא אשמו ולוגו עמו ומתנה בשלמים דאותו אשם טעון סמיכה ולא אפשר לסמוך אלא בהקפת יד למאן דאמר סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא בפרק כל הפסולין (זבחים דף לג.) ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא ובפ' בתרא דמועד קטן (דף טו:) איתא דאבל אינו משלח קרבנותיו משום דכתיב שלמים כשהוא שלם הא לאו הכי משלח ובמנודה מיבעיא לן אם משלח או לא ולא חיישינן לסמיכה ודוחק הוא לתרץ באשה או בעוף ולקמן בפרק בתרא (דף קז:) גבי ששה לנדבה אחד מהן לפר ועגל ועוד תנן בפרק דם שחיטה (כריתות כג.) ושניהם מביאין חטאת אחד ובפרק שני נזירין (נזיר נז.) שמביאין קרבן על תנאי ובפרק שני דקדושין (דף נה.) גבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות ולא חיישינן לסמיכה בכל הני ותירץ ה''ר שמעון דלא שייך לאקשויי אלא דוקא התם בחטאת משום דאיכא עדיין חששא אחרת דלמא הויא ליה חטאת שמתו בעליה וסמכינן להקריבה בחזקת שהוא קיים וא''ת והא בפרק התערובות (זבחים עד: ושם) תנן בקדשים מין במינו קרב לשם מי שהוא ופריך בגמ' הא בעי סמיכה ומשני בקרבן נשים וי''ל דהתם כיון דאיכא תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה דכי האי גוונא מפלגינן התם גבי אשם וערל וטמא איכא לאוקמי בדלית ליה תקנתא ערל שמתו אחיו מחמת מילה טמא זב ומצורע שאין רפואתו תלוייה בעצמו אי נמי בקרבן הקבוע לו זמן כגון עולת ראייה וחגיגה או שהיה עובר עליהן בבל תאחר וא''ת הרי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן בפסחים בפרק האשה (דף פח:) ונמצאת יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני ולא מייתו מותר הפסח משום סמיכה ויש לומר דכיון שהוא ספק דשמא פטור הוא מלעשות פסח שני ולא עשו לו חכמים תקנה דאי אפשר לתקן אם לא יעבור מצות סמיכה וא''ת נהי דסמיכה לא מעכבא מכל מקום ערל וטמא שאין יכולין לסמוך לימא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכן בההיא דשקלים (דף יא:) ודכריתות (דף כג.) ודנזיר (דף נז.) דכל הני נמי דאין יכולין לסמוך משום ספק חשיב שפיר אין ראויין לבילה כדאשכחן בפרק המוכר את הספינה (ב''ב פא:) גבי ביכורים וי''ל דנפקא לן מהא דאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (דף טו:) וביום בואו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו זו עשירית האיפה פירוש שהכהן מביא בשעה שמתחנך לעבודה ודריש התם ר''ש בבואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה כגון טמא מת ומצורע משמע דווקא עשירית האיפה אבל שאר קרבנות משלח ומיהו אין כל כך ראיה מזה דדילמא הא דמשלח שאר קרבנות היינו בהני דלא בעו סמיכה דומיא דעשירית האיפה ויש לדקדק מהא דדרשינן בת''כ מזובו ולא מנגעו ש''מ דטמא משלח קרבנותיו דבהבאת קרבן איירי ועוד יש לדקדק מדממעטינן בפ''ק דחגיגה (דף ד:) טמא מראייה דכתיב והבאתם שמה דכל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש''מ דשאר קרבנות משלח ולא חיישינן לענין סמיכה בראוי לסמיכה ומיהו למאן דאמר בפ' כל הפסולין (זבחים דף לג:) דטמא בר סמיכה דאפשר דמעייל ידיה וסמיך לא מצינו למידרש מהני קראי ושמא י''ל דמאן דאית ליה (שם) ביאה במקצת לא שמה ביאה קסבר כל הסומך ראשו ורובו הוא מכניס אי נמי אית ליה דמרחק צפון ומאן דסבירא ליה דלא בעינן ראשו ורובו קסבר ביאה במקצת שמה ביאה ומיהו אכתי קשה אי תיכף לסמיכה שחיטה לאו

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד