מנחות סג ע"ב

וכי נאמר במנחת מאפה תנור המלה "קרבן" "קרבן" שני פעמים, אחת במנחת חלות ואחת במנחת רקיקים, שאז יכול היית לומר כי שני מיני קרבן הם. והלא לא נאמר אלא "קרבן" פעם אחד ("וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן". ויקרא ב, ד), ונאמר בו באותו "קרבן" חלות ורקיקין, לומר ששני אלה הם קרבן אחד.

ומעתה נסיק, שאם רצה להביא עשר חלות — מביא עשר חלות, ואם רצה להביא עשרה רקיקין — מביא רקיקים, ואם רצה להביא מחצה מהן (חמש) חלות ומחצה מהן (חמישה) רקיקין — הריהו מביא. וכשמביא חמש חלות וחמישה רקיקים כיצד הוא נוהג? הריהו בוללן (מערבב את כולם) וקומץ משניהם, ואם אירע שקמץ ועלה בידו רק מסוג אחד (מחלות או מרקיקים בלבד) על שניהם — יצא בכך ידי חובה.

ר' יוסי בר (בנו של) ר' יהודה אומר: מנין לנו לדינו של אדם האומר "הרי עלי מנחת מאפה", שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין? — שכן תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בדין המנחות "וכל מנחה אשר תאפה בתנור" (שם ז, ט), וממשיך הכתוב ואומר "וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אתה לו תהיה", ובפסוק שלאחריו נאמר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (שם י).

הקיש הכתוב את דינה של מנחת מאפה תנור לדין מנחת מרחשת ומנחת מחבת, שבשתיהן נאמר "וכל", וכן לדינה של מנחת נדבה ("בלולה בשמן") ומנחת חוטא ("חרבה"), שכן אף בהן נאמר "וכל" — ללמדנו: מה "וכל" האמור למטה (מאוחר יותר), במנחת מרחשת ומנחת מחבת, וכמו כן במנחת נדבה ומנחת חוטא — מדבר בשני מינין של מנחות חלוקין (שונים). אף "וכל" האמור למעלה (מקודם, בתחילת פסוק ט), במנחת מאפה תנור — בשני מינין חלוקין מדובר בו. ומכאן, שאין להביא מחצה מזה ומחצה מזה ולצרפם.

ומבררים: ור' יהודה, שלדעתו החלות והרקיקים שבמנחת מאפה תנור הם שני מיני קרבנות, והרי שפיר קאמר [יפה אמר] ר' שמעון בדחיית ראיה זו, שנאמר בכתוב "קרבן" פעם אחת בלבד, ומה משיב ר' יהודה על טענה זו? ומתרצים: אמר [יכול לומר] לך בתשובה: אף שלא נאמר בכתוב "קרבן" שתי פעמים, ואולם כיון דכתיב [שנאמר] בו "בשמן" "בשמן" שתי פעמים ("...חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן") — הרי זה כמאן דכתיב [כמו שכתוב] "קרבן" "קרבן" דמי [נחשב], ללמדנו כי שני מיני קרבן הם.

ושואלים שוב: ור' שמעון, מה משיב הוא על טענתו זו של ר' יהודה? ומתרצים: נכתבה המלה "בשמן" "בשמן" שתי פעמים, לצורך לימוד אחר. שכן אי לא כתיב [אם לא היה כתוב] "בשמן" "בשמן", הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא באופן זה באה מנחת מאפה תנור, מחצה חלות ומחצה רקיקין, אבל חלות לחודייהו [לחוד] ורקיקין לחודייהו [לחוד] אימא [אמור] שלא באות. לכך קא משמע לן [הכתוב "בשמן" "בשמן" משמיע לנו] שבאה מנחת מאפה תנור, או בעשר חלות, או בעשרה רקיקים, או בעשרה המצורפים מזה ומזה.

ומבררים עוד: בברייתא הובאו דבריו של ר' יוסי בנו של ר' יהודה האומר כי החלות והרקיקים שני מינים הם, ומה צורך להשמיענו זאת, שהרי שיטת ר' יוסי בר' יהודה היינו [זוהי] כשיטת אבוה [אביו, ר' יהודה] הנזכרת בברייתא? ומסבירים: צריך היה להביא אף את דבריו של ר' יוסי בנו של ר' יהודה, שכן איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, במקרה דאי [שאם] עבר אדם ועבד [עשה] מנחת מאפה תנור המצורפת מחלות ומרקיקים, שלדעתו של ר' יהודה — הריהי כשרה בדיעבד, ולדעתו של ר' יוסי בנו — איננה כשרה אף בדיעבד.

א משנה ר' ישמעאל אומר: כאשר זמן הקרבת העומר (למחרת יום הראשון של חג הפסח, בששה עשר בניסן) היה בא (חל) ביום השבת — מצמצמים בעבודה ולא היו קוצרים לצורך העומר אלא שלש סאין (איפה) שעורים בלבד. ומהם היו מוציאים עשירית האיפה קמח מובחר. ואם חל זמן הקרבת העומר ביום חול — היו קוצרים מחמש סאים, ומהן היו מוציאים את עשרון הקמח לצורך המנחה. וחכמים אומרים: אחד (בין) ביום שבת ואחד (ובין) ביום חול — משלש סאים בלבד היה העומר בא.

ועוד נחלקו חכמים בדרך קצירת העומר בשבת ובחול, שר' חנינא סגן הכהנים אומר: אם חל ששה עשר בניסן ביום השבת — היה העומר נקצר ביחיד (על ידי אדם אחר), והקצירה היתה נעשית באמצעות מגל אחד, והשיבולים הקצורות היו מוכנסות בתוך קופה (סל) אחת, ואולם אם חל ששה עשר בניסן ביום חול — היה העומר נקצר בידי שלשה קוצרים, והשיבולים הקצורות היו ניתנות בתוך שלש קופות, והקצירה היתה נעשית באמצעות שלש מגלות. וחכמים אומרים: אחד ביום שבת ואחד ביום חול — הקצירה נעשית בידי שלשה קוצרים, וניתנות השיבולים הקצורות בתוך שלש קופות, והיתה הקצירה נעשית באמצעות שלש מגלות.

ב גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים בשאלה מכמה סאים שעורים היה בא עשרון הקמח למנחת העומר, שלדעת ר' ישמעאל אם זמן הבאת העומר חל בשבת — בא העשרון משלוש סאים, ואם חל ביום חול — בא העשרון מחמש סאים, ואילו לדעת חכמים, בין כשחל ביום שבת ובין כשחל ביום חול — בא העשרון משלוש סאים. ודנים בשיטותיהם, בשלמא רבנן [נניח, מובנת היא שיטת חכמים], שאינם מחלקים בדין העומר בין אם חל זמנו ביום חול או בשבת, שכן קא סברי [הם סבורים] כי עשרון קמח מובחר אף בניפוי משלשה סאין שעורים הוא אתי [בא], ולכן לא שנא [לא שונה] דין הכנת העומר ביום חול ולא שנא [ולא שונה] דינו ביום השבת, שבשניהם קוצרים בתחילה שלוש סאים בלבד.

אלא ר' ישמעאל המבחין בין שבת ויום חול, מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם הוא סבור]: שעשרון קמח מובחר לא אתי [לא בא] אלא מתוך חמש סאים — אפילו בשבת נמי [גם כן] יעשה מחמש סאים! ואי [אם] הוא סבור כי עשרון מובחר אף משלש סאים הוא אתי [בא] — אפילו בחול נמי [גם כן] לא יביא אלא משלוש סאים!

אמר רבא בהסבר שיטת ר' ישמעאל: קסבר [סבור הוא] ר' ישמעאל כי עשרון מובחר בלא טירחא מרובה הריהו אתי [בא] רק מחמש סאים, ואולם בטירחא מרובה, שירבה בניפוי הקמח יותר מהרגיל, הריהו אתי [בא] גם משלש סאים. ולכן, כשחל זמן הבאת העומר ביום חול — מייתינן [מביאים אנו] את העשרון דווקא מתוך חמש סאים, משום דהכי שביחא מילתא [שכך משובח יותר הדבר]. ואולם כשחל זמן הבאת העומר ביום שבת — אומרים אנו כי מוטב שירבה במלאכה אחת, במלאכת הרקדה (ניפוי) של שלוש סאים, ואל ירבה במלאכות הרבה בשבת, בקצירה ושאר מלאכות, בשתי הסאים הנוספות.

ג כיון שאמרו בהסבר שיטת ר' ישמעאל שהיא משום מניעת טירחה יתירה בשבת, מביאים עוד מה שאמר רבה: ר' ישמעאל במשנתנו, ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד, כלומר, הולכים בשיטה אחת, שיש למעט ככל האפשר בטירחה ביום השבת אף בדבר המותר. ומפרטים: דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יום ארבעה עשר בניסן (זמן הקרבת קרבן הפסח) שחל להיות ביום השבת, הריהו מפשיט את עורו של קרבן הפסח (על מנת להוציא מגופו את האימורים הקרבים) רק עד החזה, אלו דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: הריהו מפשיט את עור הקרבן עד שיפשיט את כולו.

ומסבירים את מחלוקתם: מי [האם] לא אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה התם [שם, בדין הפשטת הפסח] שמפשיט רק עד החזה ולא יותר משום שכל היכא [היכן, אופן] שבו אפשר להגיע ביום השבת אל התוצאה הדרושה בדרך שיש בה מלאכה מועטת, לא טרחינן [אין אנו טורחים] ועושים מלאכה מרובה (ולכך, מפשיטים את עור קרבן הפסח רק עד החזה, שכן די בכך כדי להוציא את אימוריו). ומעתה נאמר, כי הכא נמי [כאן, בהבאת העומר, גם כן] סבור ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שכיון שאפשר להביא עשרון משלוש סאים בניפוי מרובה — לא טרחינן [אין אנו טורחים] ומביאים אותו מחמש סאים, וכשיטת ר' ישמעאל.

ודוחים את דברי רבה: ממאי [ממה] אתה מוכיח ששוות הן השיטות, ואף ר' ישמעאל סבור שאין מפשיטים את עור קרבן הפסח בשבת אלא עד החזה, דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל הכא [כאן] את שיטתו זו שיש למעט במלאכות בשבת, אלא משום דליכא [שאין] כרוך בדבר כל בזיון לקדשים, בכך שמביאים את העשרון משלוש סאים ולא מחמש. אבל התם [שם] בהפשטת עור הפסח דאיכא [שיש] בדבר משום בזיון קדשים, שנשאר הקרבן כך, עורו מופשט למחצה, עד הלילה, והריהו נראה כנבילה,

And is it stated with regard to a meal offering baked in an oven: “Offering,” and again: Offering, for a total of two times, once in connection to a meal offering of loaves and once in connection to a meal offering of wafers? If that were the case, it would indicate that these are two types of offerings. But doesn’t it actually say “offering” only one time: “And when you bring a meal offering baked in an oven, it shall be unleavened loaves of fine flour mixed with oil, or unleavened wafers spread with oil” (Leviticus 2:4)? And it is stated with regard to this meal offering both loaves and wafers, which indicates that these are two varieties of the same offering.

Rabbi Shimon continues: From now it may be inferred that if one wants to bring ten loaves he may bring ten loaves, and if he prefers to bring ten wafers, he may bring ten wafers, and if he decides that half of them should be loaves and half of them wafers, he may bring it in this manner. And if he brings part as loaves and part as wafers, how does he proceed? He mingles all of them and removes a handful from both of them. And if he removed a handful and it happened that only part of one type, either loaves or wafers, came up in his hand for both of them, he has fulfilled his obligation, as they are both part of a single offering.

Rabbi Yosei bar Rabbi Yehuda says: From where is it derived with regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a baked meal offering, that he may not bring half of the offering as loaves and half as wafers? He answers: The verse states: “And every meal offering that is baked in an oven, and every one that is made in the deep pan, and on the shallow pan, shall belong to the priest who sacrifices it. And every meal offering, mixed with oil, or dry, shall belong to all the sons of Aaron, one as well as another” (Leviticus 7:9–10).

The verses juxtapose the meal offering baked in an oven to the meal offering prepared on the pan and the meal offering prepared in the deep pan, and similarly to the meal offering brought as a gift, alluded to by the phrase: “Mixed with oil,” and to the meal offering of a sinner, which is called: “Dry.” This teaches that just as the term: “And every” (Leviticus 7:10), stated below with regard to those meal offerings, is referring to two different types of meal offering, so too, the term: “And every” (Leviticus 7:9), stated above, with regard to the two forms of meal offering baked in an oven, is referring to two different types of meal offering, and therefore one may not bring part as loaves and part as wafers.

The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda, who maintains that loaves and wafers are two different types of meal offerings baked in an oven, respond to Rabbi Shimon’s proof? After all, Rabbi Shimon is saying well when he points out that the verse mentions “offering” only once. The Gemara explains: Rabbi Yehuda could have said to you: Since it is written: “With oil,” and: “With oil,” in the verse: “It shall be unleavened loaves of fine flour mixed with oil, or unleavened wafers spread with oil” (Leviticus 2:4), it is considered as though it is written “offering” and “offering,” and therefore these are deemed two different types of meal offering.

The Gemara asks: And how does Rabbi Shimon respond to this claim? The Gemara answers: Rabbi Shimon maintains that the repetition of the term “with oil” teaches a different halakha. If it were not written “with oil,” and again “with oil,” I would say that a meal offering baked in an oven must be specifically brought half as loaves and half as wafers, and if he wanted to bring only loaves alone or wafers alone, I would say that he may not bring a meal offering in this manner. The repetition of the term “with oil” teaches us that a meal offering baked in an oven can comprise ten loaves, or ten wafers, or a combination of both types.

The Gemara further inquires: The baraita states that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds that loaves and wafers are two different types of meal offerings. The opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, is the same as that of his father, Rabbi Yehuda, whose opinion is also mentioned in the baraita. Why is it necessary to cite Rabbi Yosei bar Rabbi Yehuda’s opinion separately? The Gemara explains: It is necessary to cite the opinion of Rabbi Yosei bar Rabbi Yehuda, because there is a practical difference between his ruling and that of his father; as, if someone transgressed and performed the sacrifice of a meal offering baked in an oven by bringing a mixture of loaves and wafers, according to Rabbi Yehuda the offering is valid after the fact, whereas Rabbi Yosei bar Rabbi Yehuda deems it not valid even after the fact.

MISHNA: Rabbi Yishmael says: When the day of the sacrifice of the omer meal offering would occur on Shabbat, the labors performed that would otherwise be prohibited were kept to a minimum, and the one-tenth of an ephah of flour that was brought as an offering was processed from three se’a of reaped barley. And if it occurred during the week, the flour was processed from five se’a of reaped barley. And the Rabbis say: Both on Shabbat and during the week, the omer offering would come from three se’a of reaped barley.

Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: On Shabbat the barley was reaped by an individual and with one sickle and with one basket into which the barley was placed; and during the week, it was reaped by three people with three baskets and three sickles. And the Rabbis say: Both on Shabbat and during the week, it was reaped by three people with three baskets and with three sickles.

GEMARA: Rabbi Yishmael and the Rabbis disagree in the mishna with regard to how many se’a of barley were reaped for the omer meal offering on Shabbat. According to Rabbi Yishmael three se’a were reaped when the offering was brought on a Shabbat, and five se’a were reaped when the offering was brought on a weekday. The Rabbis maintain that both during the week and on Shabbat, three se’a were reaped. The Gemara asks: Granted the opinion of the Rabbis is clear, as they maintain that a select tenth of an ephah of flour comes from three se’a of reaped barley, and therefore there is no difference whether the barley is reaped during the week or whether it is reaped on Shabbat, as a select tenth is required.

Rather, there is a question with regard to the opinion of Rabbi Yishmael, who differentiates between Shabbat and during the week. What does he hold? If he holds that a select tenth of an ephah of flour can come only from five se’a of reaped barley, then even on Shabbat five se’a should also be required. And if the select tenth of an ephah of flour can come from even three se’a, then even on a weekday three should suffice.

Rava said: Rabbi Yishmael holds that a select tenth of an ephah of flour can come without exertion from five se’a, and with exertion from three. Therefore, on a weekday we reap and bring flour from five se’a, as this produces a better final product, since only the highest-quality flour of each se’a is selected. On Shabbat, it is preferable that one should increase the effort involved in one prohibited labor, that of sifting the flour numerous times, and one should not increase the number of prohibited acts involved in performing many prohibited labors, such as reaping and winnowing, which are required for the processing of five se’a.

§ Rabba said: Rabbi Yishmael and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, said the same thing. As it is taught in a baraita: If the fourteenth of Nisan occurs on Shabbat, when the Paschal offering is sacrificed but not roasted until Shabbat ends, one flays the Paschal offering up to the breast, to enable removal of the parts of the animal that are sacrificed upon the altar on Shabbat, and flays the rest of the animal after Shabbat. Further skinning is only to facilitate eating the animal and therefore it does not override Shabbat. This is the statement of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. And the Rabbis say: One has not performed the obligation properly unless he flays it in its entirety.

The Gemara explains why the statements of Rabbi Yishmael and Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, are the same. Didn’t Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, say there that anywhere that it is possible to perform the necessary task without an additional action, we do not exert ourselves on Shabbat? Here, too, since it is possible to perform the necessary task without the extra flaying, we do not exert ourselves.

The Gemara rejects this comparison: From where is this conclusion reached? Perhaps Rabbi Yishmael states his ruling only here, in the case of reaping three se’a on Shabbat, where there is no degradation of consecrated items. But there, where there is degradation of consecrated items, as the animal will be left half-flayed overnight,