מנחות סד ע"א

אימא [יכול אני לומר] לך כי ר' ישמעאל כשיטתם של רבנן סבירא ליה [חכמים החולקים על ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה הוא סבור], ולדעתו יש להפשיט את עור קרבן הפסח כולו, ומוסיפים,

אי נמי [או גם כן] יש לפרוך לצד השני: שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אלא דווקא התם [שם, בהפשטת עור הפסח], ואין טעמו אלא משום שכאשר מגיע המפשיט את עור הקרבן לחזהו — כבר איתעביד ליה [נעשה לו, התקיים] צורך גבוה (עבודת הקודש), שהרי עתה יכול הוא להוציא את האימורים, ואין בהמשך הפשטת עור הקרבן עוד ענין לעבודת הקודש, ומשום כך סבור ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כי לא צריך עוד אחולי [לחלל] שבת ולהוסיף ולפשוט את העור כולו. אבל הכא [כאן, בדין הבאת העומר] שעדיין לא איתעביד ליה [לא נעשה לו] צורך גבוה, שהרי מובחר הדבר כאשר העשרון בא מחמש סאים, ולשם כך צריך עוד לאחולי [לחלל] שבת במלאכות נוספות — אימא [יכול אני לומר] לך כי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כשיטת רבנן סבירא ליה [חכמים החולקים על ר' ישמעאל הוא סבור]!

אלא אמר רבה באופן שונה: ר' ישמעאל שבתחילת משנתנו ור' חנינא סגן הכהנים שבסוף משנתנו שניהם אמרו דבר אחד. שר' ישמעאל סבור כר' חנינא סגן הכהנים בדרך הקצירה בשבת, ור' חנינא סבור כר' ישמעאל במספר הסאים מהן בא העומר בשבת. דתנן [שכן שנינו במשנתנו], ר' חנינא סגן הכהנים אומר: אם חל ששה עשר בניסן (יום הקרבת העומר) ביום השבת היה העומר נקצר בידי אדם יחיד, ובמגל אחד לקצירה, והשיבולים הקצורות ניתנות בתוך קופה אחת. ואילו כאשר חל ביום חול — העומר היה נקצר בידי שלשה קוצרים, והשיבולים הקצורות ניתנות בתוך שלש קופות והיו קוצרים בשלש מגלות. וחכמים חולקים על כך ואומרים כי אחד (בין) בשבת ואחד (ובין) בחול — השיבולים הקצורות ניתנות בתוך שלש קופות ונקצרות בשלש מגלות.

ומסבירים כיצד משתווה דעת ר' חנינא סגן הכהנים לדעת ר' ישמעאל, מי לא קאמר [האם לא אמר] ר' חנינא סגן הכהנים התם [שם] שקוצרים בשבת באדם אחד ולא בשלושה, שמ כיון שאפשר לקצור באדם אחד — לא טרחינן [אין אנו טורחים] שיעשו את הקצירה כמה אנשים. ומכאן נסיק, כי הכא נמי [כאן, בשאלה בכמה סאים בא העומר בשבת, גם כן] יש לומר כי כיון שאפשר להביא עשרון קמח לעומר משלוש סאים — לא טרחינן [אין אנו טורחים], מתירים להוסיף מלאכה בשבת ולהביא את העומר מחמש סאים, שיש בדבר ריבוי מלאכות, וכר' ישמעאל.

ודוחים את ההשוואה: ממאי [ממה, מנין] לנו שמשתווים בדעותיהם ר' ישמעאל ור' חנינא סגן הכהנים? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל את דינו הכא [כאן, בענין מספר הסאים בהבאת העומר בשבת], שאין מרבים במלאכה, אלא רק משום דליכא פרסומי מילתא [שאין כאן, בהבאה מחמש סאים, פרסום הדבר יותר מאשר בהבאה משלוש סאים], אבל התם, דאיכא פרסומי מילתא [שם, בדרך הקצירה, שיש פרסום דבר] כאשר העומר נקצר בשבת בשלושה יותר מכאשר הוא נקצר באחד — אימא [אמור] כי כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' חנינא סגן הכהנים סבירא ליה [סבור הוא].

ומקשים עוד על ההשוואה אף מצד שני, אי נמי [או גם כן] נקשה: מנין לנו שסבור ר' חנינא סגן הכהנים כר' ישמעאל, שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' חנינא סגן הכהנים את דינו שקוצרים באחד ולא בשלושה, שאין מרבים במלאכה, אלא דווקא התם [שם, בדרך הקצירה בשבת], וטעמו: משום דאי בחד [שאם, בין באחד] הקוצר, אי [אם, בין] בשלשה הקוצרים — צורך גבוה (הנדרש לעבודת הקודש) מיתעביד [נעשה] כהלכתו, ולכך אין מרבים במלאכה בשבת, ואין קוצר אלא אחד. אבל הכא [כאן, לגבי מספר הסאים], שלא איתעביד [לא נעשה] כהלכתו צורך גבוה, שהרי עשרון משובח ניטל מחמש סאים — אימא [אמור] כי כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' ישמעאל סבירא ליה [סבור הוא], ואפשר ששיטת ר' חנינא היא שמביאים מחמש סאים בשבת!

אלא אמר רב אשי באופן שונה: ר' ישמעאל שבמשנתנו הסבור שאין מרבים במלאכת השבת אף במקום המותר, ור' יוסי שדבריו יובאו להלן, שניהם אמרו דבר אחד בענין ריבוי מלאכה בשבת. דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין עדות ראיית מולד הלבנה: בין שנראה הירח החדש בעליל (בגלוי לכל), ובין שלא נראה בעליל — עדים שראו אותו בחידושו מחללין עליו לצורך עדותם את השבת. ר' יוסי אומר: אם נראה בעליל — אין מחללין עליו את השבת, מפני שמן הסתם ראו אותו אף הדיינים, ויכולים לקדש את החודש על פי ראייתם.

ומסבירים כיצד משתווה דעת ר' יוסי זו לדעתו של ר' ישמעאל שבמשנתנו, מי [האם] לא אמר ר' יוסי בטעם דעתו התם [שם, בעדות המולד], שמ כיון שאפשר שיתקדש החודש אף בלא עדותם של אלה — לא טרחינן [אין אנו טורחים], מתירים להוסיף מלאכה בשבת, שיבואו העדים להעיד על ידי חילול שבת. ומכאן נסיק כי הכא נמי [כאן, בשאלה מכמה סאים מביאים את העומר בשבת, גם כן] יש לומר כדעת ר' יוסי, כי כיון שאפשר להביא עשרון משלוש סאים — לא טרחינן [אין אנו טורחים], מתירים להוסיף מלאכה בשבת ולהביא מחמש סאים.

ודוחים את ההשוואה: ממאי [ממה, מנין] לנו שמשתווים ר' ישמעאל ור' יוסי בדעותיהם? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל את דינו אלא הכא [כאן, במספר הסאים שמהן מביאים את העומר בשבת] בלבד, שאין מתירים להוסיף בחילול שבת, אלא משום דליכא [שאין כאן] לחשוש שאם לא נתיר להם להביא מחמש סאים, יבואו לומר כי אין מביאים את העומר בשבת, ונמצאת שבכך אתה גורם ומכשילן לעתיד לבא שלא יביאוהו, שהרי בפועל הביאו עומר בשבת, אבל התם [שם, בעדות החודש] יש לחשוש, שאם לא נתיר לעדים לחלל שבת כדי להעיד על מולד הלבנה, נמצאת שבכך אתה מכשילן לעתיד לבא, שלא ילכו להעיד על מולד הלבנה שראו, ונמצא איפוא שנגרם קלקול בכך — אימא [אמור] כי ר' ישמעאל כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' יוסי סבירא ליה [סבור הוא], ואף דעתו בדין עדות החודש היא שמחללים את השבת, אף כשנראתה הלבנה בעליל.

ומקשים על ההשוואה מהצד השני, אי נמי [או גם כן] נקשה: מנין לנו שסבור ר' יוסי כר' ישמעאל, שמא עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי אלא התם [שם] בלבד, שאין מתירים לחלל שבת לעדים, ואין זה אלא משום דליכא [שאין כאן] צורך גבוה, שהרי אין זה מכלל עבודות המקדש והקרבנות, ולא ניתנה שבת לדחות בעדות החודש, אלא אם כן יש צורך בכך. אבל הכא, דאיכא [כאן, בהבאת העומר, שיש כאן] משום צורך גבוה, וניתנה שבת לדחות בהבאת העומר משלוש סאים — אימא [אמור] כי כדעת רבנן [חכמים] החולקים על ר' ישמעאל סבירא ליה [סבור הוא] ר' יוסי, שמכיון שנדחית השבת בשל העומר תידחה אף לענין שיביאוהו מחמש סאים!

א ועוד בענין ריבוי מלאכות בשבת בדבר שהותר בשבת, איתמר [נאמר]: מי שעבר ושחט בשבת שתי חטאות של ציבור, כגון שעירי רגלים (שדוחים את השבת, כשאר קרבנות ציבור שקבוע להם זמן), ואף שאינו צריך לשחוט אלא חטאת אחת בלבד. והיה זה מתוך שסבר בטעות שכיון שחטאת ציבור דוחה את השבת, יכול הוא להוסיף ולשחוט חטאת ציבור אחרת שאין זמנה קבוע. אמר רבה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אמי: חייב קרבן חטאת על שחיטתה של חטאת הציבור השניה, שנשחטה שלא כדין, ופטור מקרבן על שחיטת חטאת הציבור הראשונה. וחייב על שחיטת השניה, אפילו אם בסופו של דבר נתכפר לו לציבור בחטאת השניה ולא בראשונה (וכגון שנשפך דמה של החטאת הראשונה). ואף שהיה מקום לומר שלא יתחייב על שחיטת השניה, שהרי התכפר בה הציבור. ועוד, חייב על שחיטת השניה, אפילו אם נמצאת לפני שחיטת החטאת השניה, כי החטאת הראשונה הינה כחושה ואינה ראויה לבא לקרבן, ושואלים:

ומי [והאם] אמנם אמר רבה הכי [כך], שחייב על שחיטת השניה אפילו כאשר התברר כי הראשונה שנשחטה הינה כחושה? והא [והרי] אמר רבה: היו עומדות לפניו לשחיטה, בשבת, שתי חטאות ציבור, אחת מהן שמינה הראויה יותר להיקרב, ואחת מהן כחושה, וטעה ושחט את השמינה כדין, ואחר כך עמד ושחט אף את השניה הכחושה — הרי זה חייב על שחיטת השניה הכחושה, שלא היה לו לשוחטה. ואולם אם שחט בתחילה את הכחושה, ואחר כך עמד ושחט את השמינה — הריהו פטור על השחיטה השניה, לפי שנהג כראוי. ולא עוד אלא שאף בית דין מורים ואומרים לו במקרה שכזה: הבא את החטאת השמינה לכתחלה, ושחוט אותה!

ומתרצים את הסתירה בדברי רבה: איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי אכן סבור רבה כפי ששנינו בשמו בברייתא השניה, וסמי [מחק] את מה שנאמר בדין השוחט את השמנה כשנמצאה הראשונה כחושה מקמייתא [מהמאמר הראשון] של רבה, שלא אמר כן רבה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת: אין לפנינו סתירה בדברי רבה, שכן ההלכה ההיא האומרת שחייב על שחיטת השניה אף כאשר נמצאה הראשונה כחושה, ר' אמי הוא שאמרה ולא רבה.

ב שנינו למעלה שמי שהיו לפניו שתי חטאות, ושחט את שתיהן בשבת, הריהו פטור על שחיטת השניה אם נמצאה הראשונה כחושה. ובעקבות דברים אלה אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי את הבעיה הבאה: אם אמנם נמצאת הראשונה כחושה, אלא שהדבר התגלה רק בבדיקת בני מעיין לאחר שנשחטה, מהו הדין? ומציג רבינא את צדדי הבעיה: האם בתר [אחר] מחשבתו אזלינן [אנו הולכים], והרי גברא [האיש] ששחט את השניה לאחר שנשחטה הראשונה, לא ידע בשעה ששחט את השניה שהראשונה היא כחושה, ולמעשה של איסורא קא מיכוין [איסור הוא התכוון], או דלמא [שמא] נאמר כי בתר [אחר] מעשיו, מה שבפועל נעשה על ידו, אזלינן [אנו הולכים], והרי עתה התברר שנהג כראוי כששחט את השניה?

אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא בפתרון בעייתו: לאו היינו [האם אין זה] דבר הנלמד ממשמעות מחלוקת רבה ורבא בענין אחר. דאיתמר [שנאמר] בדינו של אדם ששמע שטבע תינוק בים, ועמד אותו אדם ופרש ביום השבת מצודה (מלכודת דגים) באותו מקום על מנת להעלות (לדוג) במצודה זו דגים (ולא כדי להציל את התינוק), ואכן העלה בה דגים — הרי זה חייב משום איסור צידה בשבת. אבל אם התכוון בפרישת המצודה על מנת להעלות בה דגים, ואולם העלה בה גם דגים וגם את התינוק שטבע, מה דינו? רבא אמר: חייב, שהרי התכוון להעלות דגים ואף העלה אותם. ואילו רבה אמר: פטר, שהרי בפועל עשה דבר בהיתר, משום שהוא מציל נפש.

ומעתה נאמר, לשיטת רבא המחייב על פרישת המצודה, אף שבפועל הציל את התינוק, משום שאחר מחשבתו אנו הולכים, ואף לשיטת רבה הפוטר בפרישת המצודה, יש לומר כי עד כאן רבה לא קא פטר [אינו פוטר] אלא מן הטעם שכיון שאותו אדם שמע שטבע תינוק, ועמד ופרש מצודת דגים, אמרינן נמי [אומרים אנו] שהיתה דעתיה [דעתו, כוונתו] בפרישת המצודה גם על מנת להעלות בה את התינוק שטבע באותו מקום בים, וכיון שהעלה במצודה את התינוק, לכך פטר רבה. אבל אם לא שמע אותו אדם שטבע תינוק בים, ופרש מצודה על מנת להעלות בה דגים, אף שבפועל העלה בה גם את התינוק — לא פטור. אף שבפועל הועיל מעשה פרישת המצודה להעלאת התינוק, כיון שאחר מחשבתו אנו הולכים. ונמצאנו למדים כי הכל סבורים שאחר מחשבתו אנו הולכים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שבאופן זה אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא בפתרון בעייתו: היינו פלוגתייהו [זהו כמחלוקתם] של רבה ורבא. דאיתמר [שנאמר]: שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות בה דגים, ואכן העלה בה דגים — חייב. אבל במקרה שאמנם פרש את המצודה להעלות בה דגים ואולם העלה בה תינוק ודגים, חלוקות הדעות, שרבה אמר: הריהו פטור על פרישת המצודה, ואילו רבא אמר שחייב על פרישת המצודה. ומסבירים את דעותיהם: רבה אמר שפטור על פרישת המצודה — כי זיל בתר [לך אחר] מעשיו, והרי נמצא שבמעשהו זה העלה את התינוק, ולכך הריהו פטור. ואילו רבא אמר שחייב על פרישת המצודה — כי זיל בתר [לך אחר] מחשבתו, ומחשבתו היתה על מנת להעלות דגים, ולכך הריהו חייב. ונמצא איפוא שבעייתו של רבינא תלויה במחלוקת זו שבין רבה ורבא.

ג ועוד בענין ריבוי מלאכה בשבת, בדבר שהותר לעשות בשבת, אמר רבה: חולה שיש בו פיקוח נפש, שאמדוהו (שהעריכו) הרופאים שלצורך רפואתו הוא זקוק לגרוגרת (תאנה) אחת, וקמו ורצו עשרה בני אדם ביום השבת, וקטפו והביאו עשרה גרוגרות בבת אחת — אף שלא נצרך החולה אלא לגרוגרת אחת, כולם פטורין, מפני שכולם עשו בהיתר. ואפילו קטפו את התאנים לא באותו זמן, אלא בזה אחר זה — הריהם פטורים. ולא עוד אלא אפילו קדם והבריא החולה מיד לאחר שאכל את הגרוגרת הראשונה — כולם פטורים.

ובעקבות הדברים הללו, בעי [שאל] רבא את הבעיה הבאה: חולה שאמדוהו הרופאים שצריך לרפואתו לאכול שתי גרוגרות. ויש לפנינו עץ תאנה שיש עליו אמנם שתי גרוגרות התלויות בשתי עוקצין, ונדרש הקוטף לעשות שני מעשי קטיפה. ואילו בענף אחר יש שלש גרוגרות התלויות בעוקץ אחת, ואין הקוטף נדרש אלא לקטיפה אחת. ומעתה הבעיה היא: הי מינייהו מייתינן [איזו מהן אנו מביאים]? ומסביר רבא את צדדי הבעיה: האם מהענף שיש בו שתים גרוגרות בשני עוקצים מייתינן [אנו קוטפים ומביאים], וטעם הדבר: משום דחזו ליה [שהן הראויות לו] ולא שלוש. או דלמא [שמא] מהענף שיש בו שלש גרוגרות על עוקץ אחד מייתינן [אנו מביאים], וטעם הדבר: משום דקא ממעטא [שבכך מתמעטת] מלאכת הקצירה שיש בקטיפת פרי מהעץ, שהרי הוא קוטף פעם אחת בלבד?

ומשיבים: פשיטא [פשוט] הוא הדין במקרה זה שמהענף שיש בו עוקץ אחד ובו שלש גרוגרות מייתינן [מביאים אנו],

I could say to you that he holds in accordance with the opinion of the Rabbis that the entire animal should be flayed.

Alternatively, it is possible that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, states his ruling only there, in the case of the Paschal offering, where the requirements for the Most High, i.e., the Temple service, have been fulfilled, and therefore there is no need to desecrate the Shabbat. But here, where the community must bring a select tenth of an ephah and therefore the requirements for the Most High have not been fulfilled, and it is necessary to desecrate the Shabbat, say that he holds in accordance with the opinion of the Rabbis, that one reaps the same amount of barley on Shabbat as during the week.

Rather, Rabba said: Rabbi Yishmael and Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, said the same thing. As we learned in the mishna that Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: On Shabbat the barley was reaped by an individual with one sickle and with one basket into which the barley was placed; and during the week, it was reaped by three people with three baskets and with three sickles. And the Rabbis say: Both on Shabbat and during the week, it was reaped by three people with three baskets and with three sickles.

The Gemara explains Rabba’s comparison: Doesn’t Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, say there, with regard to the process of gathering the barley, that since it is possible to reap by means of one person, we do not exert ourselves to reap it by means of three? Here, too, Rabbi Yishmael maintains that since it is possible to bring the omer meal offering from three se’a of barley, we do not exert ourselves on Shabbat to bring it from five se’a.

The Gemara rejects this comparison: From where is this conclusion reached? Perhaps Rabbi Yishmael states his ruling only here, because there is no greater publicity of the event achieved by using five se’a rather than three. But there, in the case of reaping the barley, where there is greater publicity of the event through the involvement of more people, one can say that he holds in accordance with the opinion of the Rabbis.

Alternatively, perhaps Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, states his ruling only there, as whether one individual or three people reap, the rite is still being performed in its proper manner for the requirement of the Most High. But here, when only three se’a are used, and the rite is not being performed in its proper manner for the requirement of the Most High, as five se’a are usually needed, say that he holds in accordance with the opinion of the Rabbis that on Shabbat the mitzva is performed in the same manner as on a weekday.

Rather, Rav Ashi said: Rabbi Yishmael and Rabbi Yosei said the same thing. As we learned in a mishna (Rosh HaShana 21b): Whether the new moon was seen clearly [ba’alil] by everyone or whether it was not seen clearly, one may desecrate the Shabbat in order to testify about its appearance. Rabbi Yosei says: If the moon was clearly seen, witnesses may not desecrate the Shabbat for it, as other witnesses located nearer to the court will certainly testify. If these distant witnesses go to court to testify, they will desecrate Shabbat unnecessarily.

The Gemara explains Rav Ashi’s comparison: Didn’t Rabbi Yosei say there: Since it is possible to receive testimony about the new moon without further witnesses, we do not exert ourselves and travel on Shabbat? Here, too, Rabbi Yishmael holds that since it is possible to bring the omer meal offering from three se’a of barley, we do not exert ourselves on Shabbat to bring it from five se’a.

The Gemara rejects this comparison: From where do you draw this conclusion? Perhaps Rabbi Yishmael states only here that three se’a are brought on Shabbat, as there is no concern that ultimately you will cause people to stumble in the future and refrain from bringing the omer offering. But there, in the case of witnesses testifying about the new moon, he concedes that all potential witnesses may travel on Shabbat because if not, you will cause them to stumble in the future. People will say: Why should we go to such trouble, as our testimony is unnecessary? Yet at some point they will be needed, and no witnesses will come to the court. Therefore, in that case one can say that Rabbi Yishmael agrees with this reasoning and holds in accordance with the opinion of the Rabbis.

Alternatively, it is possible that Rabbi Yosei states his ruling only there, with regard to the new moon, as this is not a requirement for the Most High, and therefore Shabbat may not be desecrated. But here, as the omer meal offering is a requirement for the Most High, and therefore Shabbat may be desecrated for it, say that Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of the Rabbis that on Shabbat the mitzva is performed in the same manner as on a weekday.

§ It was stated in a baraita (Tosefta, Pesaḥim 5:7): If one mistakenly slaughtered two communal sin offerings, e.g., the goat offerings of a Festival, on a Festival that occurred on Shabbat, and only one was required, Rabba said, and some say it was Rabbi Ami who said: He is liable for the second, superfluous communal sin offering, but is exempt for the first. And this is the halakha even if he achieved atonement with the second offering, e.g., if the blood of the first offering was spilled after the slaughter of the second. And this is the halakha even if the first offering was found to be gauntand thereby disqualified as an offering, which meant that only the second offering was fit.

The Gemara asks: And in a case where the first animal was found to be gaunt, did Rabba really say this? But doesn’t Rabba say that if one had before him two communal sin offerings on Shabbat, one choice animal and one gaunt, and he slaughtered the choice one and then slaughtered the gaunt one, he is liable for the gaunt animal, as it should not have been slaughtered. But if he first slaughtered the gaunt one and subsequently slaughtered the choice animal, he is exempt for slaughtering the choice animal. And moreover, members of the court say to him after he slaughtered the gaunt animal: Bring the choice animal and slaughter it ab initio. If so, in a case where the first animal was found to be gaunt, he certainly should not be liable for slaughtering the second.

The Gemara answers: If you wish, say: Remove [semei] the clause with regard to the gaunt animal from the first statement of Rabba. In other words, Rabba merely said that he is exempt for the slaughter of the first animal; he did not state a ruling about the second animal. And if you wish, say instead that the ruling that he is liable for the slaughter of the second animal was stated by Rabbi Ami, not Rabba.

Ravina said to Rav Ashi: If the first offering is found to be gaunt, i.e., weakened, in its intestines after it was slaughtered, what is the halakha? Do we follow his intention and hold him accountable, and this man, who was unaware at the time of its slaughter that the first animal was gaunt, intended to transgress the Shabbat prohibition by slaughtering the second offering? Or perhaps we follow his actions and exempt him from liability, as the first offering had been disqualified when he brought the second.

Rav Ashi said to Ravina: Isn’t this the same as a case subject to a disagreement between Rabba and Rava, and in fact both agree that in this case he is liable? As it was stated: If one heard that a child was drowning at sea, and he spread a net to raise fish and the result was that he raised only fish, he is liable for transgressing the Shabbat prohibition of trapping. If he intended to raise fish, and he raised both fish and the child, Rava says: He is liable, as his intention was to transgress a prohibition, and Rabba says: He is exempt, as his act saved a life and was therefore permitted on Shabbat.

The Gemara explains why everyone would agree that one is liable in the case involving two offerings. And Rabba deemed him exempt only there, since the one who spread the net heard that a child had fallen in, and therefore we say that his intention in spreading the net was also to save the child. But had he not heard that the child had fallen in, he would not be exempt. This is comparable to the case of two offerings, where he could not have known before its slaughter that the first animal had weak intestines.

And there are those who say that Rav Ashi said to Ravina conclusively: This is subject to the disagreement between Rabba and Rava. As it was stated: If one heard that a child was drowning at sea, and he spread a net to raise fish and the result was that he raised only fish, he is liable for transgressing the Shabbat prohibition of trapping. If he intended to raise fish, and he raised both fish and the child, Rava says: He is liable, and Rabba says: He is exempt. Rav Ashi adds that Rabba did not exempt him because he heard that a child was drowning. Rather, Rabba says that he is exempt because one follows his actions, whereas Rava says that he is liable because one follows his intention. Consequently, the same dispute applies to the case of two offerings.

§ The Gemara continues its discussion concerning performing extra prohibited labor on Shabbat in extenuating circumstances where the desecration of Shabbat is allowed. Rabba says: With regard to a dangerously ill person on Shabbat whom the doctors evaluated as needing to eat one fig to regain his health, and ten men ran and each cut and brought ten figs simultaneously, one each, they are all exempt from liability for transgressing the prohibition of reaping on Shabbat. This applies even in a case where the ten come one after the other, and even if the ill person had already recovered his health by eating the first fig.

Rava raises a dilemma: In the case of a dangerously ill person on Shabbat whom the doctors evaluated as needing to eat two figs to regain his health, and there are two figs attached to a tree by two stems [okatzin] and another three figs attached to the tree by one stem, which one of them do we bring? Do we bring two figs, as that is the amount that is fit for him, i.e., this is the number of figs the ill person needs? Or perhaps we bring the three figs, as although he requires only two, this serves to limit the labor of reaping, as the three figs are attached to the tree by a single stem.

The Gemara answers: It is obvious that we bring the three figs,