מנחות ע ע"א

דְּאַמְדִינְהוּ וְעַשְּׂרִינְהוּ וְשַׁתְלִינְהוּ (וְהוֹסִיפָה) [וְאוֹסִיפָא] לְהוּ
אִם תִּמְצָא לוֹמַר לָא אָזְלִינַן בָּתַר עִיקָּר וְתוֹסֶפֶת בָּעֵי עַשּׂוֹרֵי עִיקָּר מַאי אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מַאי שְׁנָא מִכׇּל חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי דְּעָלְמָא
אֲמַר לֵיהּ דָּבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה לָא מִיבַּעְיָא לִי אֶלָּא כִּי קָמִיבַּעְיָא לִי דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה מַאי
תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִיטְרָא בָּצָל שֶׁתִּיקְּנוֹ וּזְרָעוֹ מִתְעַשֵּׂר לְפִי כּוּלּוֹ
הָתָם הַיְינוּ זְרִיעָתוֹ הָכָא לָאו הַיְינוּ זְרִיעָתוֹ
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא בַּר מִנְיוֹמֵי לְאַבָּיֵי עָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב מַהוּ אִי לֹא נָקוּב הָא לֹא נָקוּב
דִּלְמָא חָזַר וּנְקָבוֹ קָא אָמְרַתְּ
הָכָא חֲדָא זְרִיעָה הִיא אִיחַבּוֹרֵי הוּא דְּקָא מִיחַבְּרָא וְעוֹלָה הָתָם שְׁתֵּי זְרִיעוֹת נִינְהוּ
בָּעֵי רַבִּי אֲבָהוּ שִׁבּוֹלֶת שֶׁמֵּרְחָהּ בִּכְרִי וּשְׁתָלָהּ וְקָרָא עָלֶיהָ שֵׁם בִּמְחוּבָּר מַהוּ כֵּיוָן דְּמֵרְחָהּ טָבְלָא לַהּ כִּי קָרָא עָלֶיהָ שֵׁם קָדְשָׁה לַהּ אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּשַׁתְלַהּ פְּקַע לֵיהּ טִבְלָא מִינַּהּ
אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְאַבָּיֵי אִם כֵּן מָצִינוּ תְּרוּמָה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע וּתְנַן לֹא מָצִינוּ תְּרוּמָה בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע
אֲמַר לֵיהּ כִּי תַּנְיָא הָהִיא לְעִנְיַן אִיחַיּוֹבֵי מִיתָה וָחוֹמֶשׁ דְּאִי תָּלֵישׁ וְאָכֵיל תָּלוּשׁ הוּא וְאִי גָּחֵין וְאָכֵיל בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם
וּמַאי שְׁנָא מִדִּכְתַב אַפִּינַקְסָא דְּאִילְפָא בֵּיצֵי נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר מִקְצָתָן בַּחוּץ וּמִקְצָתָן בִּפְנִים מִבִּפְנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה מִבַּחוּץ אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה
תָּלוּשׁ עֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּאָכְלִי הָכִי בִּמְחוּבָּר לָא עֲבִידִי אִינָשֵׁי דְּאָכְלִי
אָמַר רַב טָבְיוֹמֵי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל הַזּוֹרֵעַ כִּלְאַיִם בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב אָסוּר אָמַר אַבָּיֵי בִּשְׁלָמָא אִי אַשְׁמְעִינַן לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן שַׁפִּיר אֶלָּא אָסוּר מַאי קָא מַשְׁמַע לַן
דְּמִדְּרַבָּנַן הָוְיָא זְרִיעָה תְּנֵינָא תָּרַם מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב תְּרוּמָה וְיַחְזוֹר וְיִתְרוֹם
מַתְנִי' הַחִיטִּין וְהַשְּׂעוֹרִין וְהַכּוּסְּמִין וְהַשִּׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין בַּחַלָּה וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח וּמִלִּקְצוֹר מִלִּפְנֵי הָעוֹמֶר אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר הָעוֹמֶר מַתִּירָן וְאִם לָאו אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא הָעוֹמֶר הַבָּא
גְּמָ' תָּנָא כּוּסְּמִין מִין חִיטִּים שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מִין שְׂעוֹרִין כּוּסְּמִין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - א

ומפרשינן: היכי דמי? כגון דקצר שבלים הרבה ולא דשן, ואמדינהו ועשרינהו [עישרם באומד] ^[1] ושוב שתלינהו בקרקע והוסיפה להו, ובזה יש להסתפק שתי ספיקות: ^[2] א. האם התוספת הולכת אחר העיקר המותר ואין צריך לעשרה, או לא?

ב. אם תמצא לומר ^[3] לא אזלינן בתר עיקר לומר שתהיה התוספת פטורה ממעשר, ומשום שלא אמרו חכמים שתלך התוספת אחר העיקר אלא לחומרא, וכצד זה בספק הגמרא לענין חדש, ואם כן תוספת בעי עשורי [צריך לעשרה] - יש להסתפק:

אותו עיקר ששתלו בקרקע מאי הוא דינו, האם אף הוא חזר ונתחייב במעשר, או לא?!

אמר תמה ליה אביי לרבא שנסתפק לומר שהתוספת הולכת אחר העיקר לפוטרה מן המעשר:

והרי מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא [מה בין זה לשאר זריעות של חטים ושעורים] שאף על פי שהזרעים כבר נתעשרו, מכל מקום חייבים הגידולים במעשר!? ^[4]

אמר תירץ ליה רבא לאביי:

דבר שזרעו כלה, וכגון חיטים ושעורים דעלמא שהזרע כלה בקרקע ומתעכל, בהא לא מיבעיא לי שהגידולין הבאים מהם אסורים, וכאשר הוכחת -

אלא כי קמיבעיא לי דבר שאין זרעו כלה, וכגון שבולת ששתלה, שאין העיקר מתעכל, אלא השבולת עצמה הולכת ומוסיפה, מאי דין התוספת ומה דין העיקר עצמו.

ומקשינן: תפשוט ליה מהא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן:

ליטרא בצל שתיקנו והוציאו מידי טבל, וחזר וזרעו והוסיף, הרי זה הבצל מתעשר לפי כולו [נוטל מעשר כנגד העיקר והתוספת גם יחד], שהכל חייב במעשר - ^[5]

הרי למדנו שהן העיקר והן התוספת חייבים במעשר, ונפשט ספיקו של רבא!?

ומשנינן: התם גבי בצל היינו זריעתו, כלומר, דרכן ליזרע; אבל הכא גבי שיבולת לאו היינו זריעתו כלומר, אין דרך לזרוע שיבולת לפני הדישה והזרייה. ^[6]

הנזרע בעציץ שאינו נקוב, הרי הוא פטור מתרומות ומעשרות מן התורה וחייב מדרבנן.

היות ואין הנזרע בעציץ שאינו נקוב חייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אי אפשר לתרום מן הנזרע בעציץ שאינו נקוב על הנזרע בשדה או על הנזרע בעציץ נקוב, שהרי ביחס לדין תורה הרי זה תורם מן הפטור במעשר על החייב במעשר, ואין זו תרומה.

אמר ליה רבי חנינא בר מניומי לאביי:

עציץ שאינו נקוב מעציץ לא נקוב, מהו [מפרש לה ואזיל]?

הבין אביי את כוונת השאלה, האם אפשר לתרום מן הנזרע בעציץ שאינו נקוב על הנזרע בעציץ שאינו נקוב, ולפיכך תמה אביי על שאלתו של רבי חנינא בר מניומי:

אי לא נקוב, אם מעציץ שאינו נקוב הוא תורם על הנזרע בעציץ שאינו נקוב - הא לא נקוב, כלומר, הרי פשיטא שאין בכך חסרון, שהרי מדרבנן תורם הוא מן החיוב על החיוב, ומן התורה מן הפטור על הפטור, ומה חסרון יש בכך!?

הוסיף אביי ואמר לו: דלמא חזר וניקבו קא אמרת, כלומר, שמא פירוש דבריך הם כך: עציץ שאינו נקוב וחזר ונקבו, מהו לתרום עליו מן הלא נקוב; והיינו:

אם לאחר שצמחו החטים בעציץ, חזר וניקב את העציץ והוסיפו החטים לאחר הנקיבה, בזה הוא שנסתפק לך: אם יכול הוא לתרום על חטים אלו מיניה וביה, מאחר שיש במה שהוא תורם גם מן העיקר שצמח קודם נקיבה; ויסוד שאלתך היא: אם תמצי לומר, שהתוספת שביסודה חייבת היא בתרומה מן התורה אינה הולכת אחר העיקר, והיא ודאי חייבת בתרומה; ^[7] אם כן נסתפק לך:

שמא הולכים אחר התוספת לחייב אף את העיקר בתרומה מן התורה, וכל החיטה כולה חייבת; או שמא: מה שגדל קודם הנקיבה אינו הולך אחר התוספת שצמחה לאחר הנקיבה, ועומדת היא בפטורה [מדאורייתא] כשהיתה, ואם כן אינו יכול לתרום ממה שכבר צמח קודם הנקיבה על התוספת, שהרי זה ביחס לדין תורה כתורם מן הפטור על החיוב, וממילא אינו יכול לתרום מיניה וביה, שהרי יש במה שהוא תורם מן הפטור על החיוב. ^[8]

ומכל מקום אין מקום לשאלתך, ואף על פי שהרי כעין זה ממש נסתפקנו לעיל גבי חטים שעישרם וחזר ושתלינהו "עיקר מאי", אין הנידון דומה לראיה, ובאופן ששאלת אין ספק שהעיקר נתחייב אף הוא על ידי הנקיבה, ומשום דהכא גבי עציץ שניקב חדא זריעה היא, שהרי איחבורי הוא דקא מיחברא ועולה -

כלומר, משעת הזריעה [כשהיה עדיין העציץ בלתי נקוב] ועד שעת הנקיבה, הכל חשוב כזריעה אחת, שהרי מתחברים שרשי החיטים לקרקע על ידי הנקיבה, ונמצא אף מה שכבר צמח תחילה כאילו נזרע בעציץ נקוב, ונתחייב בתרומה מן התורה. ^[9]

אבל התם - בספק שנסתפקנו לעיל - שתי זריעות נינהו, שהרי קצר ושוב שתל.

שנינו במשנה בתרומות א ה: אין תורמין... ולא מן התלוש על המחובר, ולא מהמחובר על התלוש [ואף לא מן המחובר על המחובר]... ואם תרמו אין תרומתן תרומה. ^[10]

בעי רבי אבהו:

שבולת שמרחה בכרי ^[11] ועל ידי זה נתחייבה בתרומות ומעשרות, ושתלה, וקרא עליה שם תרומה במחובר לקרקע, מהו שיחול עליה שם זה?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר: כיון שמרחה הרי איטבלה ליה [כבר נעשית טבל לחייבה בתרומה], ואם כן כי קרא עליה שם תרומה ואפילו במחובר קדשה לה. ^[12]

או דילמא: כיון דשתלה פקע לה טיבלא מיניה [פקע שם טבל ממנה]. ^[13] אמרי ליה תמהו רבנן לאביי:

אם כן - כפי שצידדת לומר דתרומה חל עליה בעודה מחוברת - מצינו תרומה במחובר לקרקע, והרי תנן "לא מצינו תרומה במחובר לקרקע". ^[14]

אמר [ליה] [להו] אביי:

לעולם יש לומר דבאופן זה שאמרנו, יש תרומה במחובר לקרקע, וכי תניא ההיא, לענין איחיובי מיתה וחומש [שחייב זר האוכל תרומה, דהיינו מיתה כשאכל במזיד, וחומש כשאכל בשוגג] -

כלומר, כוונת המשנה היא שלא נמצא מי שיתחייב מיתה וחומש על אכילת תרומה מחוברת, ומשום דאפילו באופן זה שחל עליה תרומה, אין שייך שיתחייב עליה מיתה ומשום:

דאי תליש ליה ואכיל [אם יתלשנה תחילה וכך יאכלנה], הרי תלוש הוא, ואין זו אכילת תרומה מחוברת -

ואי גחין ואכיל [ואם יגחן ואכל מן התרומה בעודה מחוברת] הרי בטלה דעתו אצל כל אדם, ואינו חייב עליה מיתה וחומש; וזו היא ששנינו "לא מצינו - אכילת - תרומה במחובר לקרקע"; ולעולם תרומה עצמה יש לומר דמשכחת לה במחובר באופן שנתבאר. ^[15]

ומקשינן עלה: ומאי שנא - גחינת ואכילת תרומה במחובר שאין חייבים עליה משום שבטלה דעתו אצל כל אדם - מדכתב אפינקסא דאילפא [מההלכה שהיתה כתובה על פנקסו של אילפא]:

נבלת עוף טהור אינה מטמאת במגע או במשא כשאר נבלות, אלא בבית הבליעה בלבד, דהיינו: אם אכל נבלת עוף טהור הרי הוא טמא, וטעון כיבוס בגדים, ולשון הגמרא בכל מקום הוא "מטמא בגדים אבית הבליעה".

ביצי נבלת העוף הטהור, שמת תוך כדי הטלתם, והיו מקצתן של הביצים בחוץ [מחוץ לגוף הנבילה] ומקצתן עדיין בפנים שלא נגמרה הטלתם, כך הוא דינם לענין טומאה:

אם הכניס פיו למעי העוף ואכל את הביצים מבפנים, הרי דינם כנבלת העוף עצמה, ומטמאין בגדים אבית הבליעה.

ואם אכלם מבחוץ, ^[16] אין מטמאין בגדים אבית הבליעה.

הרי למדנו שאף המכניס פיו למעי העוף ואכל, חשובה אכילתו אכילה, ואין אומרים "בטלה דעתו אצל כל אדם"; ומאי שנא הגוחן ואוכל תרומה במחובר לקרקע, שאתה אומר "בטלה דעתו אצל כל אדם" ואין אכילתו חשובה לחייבו עליה מיתה וחומש. ^[17]

ומשנינן: תלוש מן הקרקע ואף שהוא במעי העוף, עבידי אינשי דאכלי הכי [יש האוכלים כך] -

אבל במחובר לקרקע לא עבידי אינשי דאכלי הכי [אין דרך אנשים לאוכלו כך] ולפיכך אינו חייב מיתה וחומש על אכילה זו.

אמר רבי טובי בר קיסנא אמר שמואל:

הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב, אסור מדרבנן, שהחמירו על עציץ שאינו נקוב כמו בעציץ נקוב שמן התורה הזורע בו חייב.

אמר תמה אביי:

בשלמא אי אשמעינן שמואל דלוקה מכת מרדות מדרבנן, הרי שפיר יש חידוש בדבריו.

אלא "אסור" מאי קא משמע לן!? דמדרבנן הויא זריעה, והרי כבר תנינא:

תרם מהנזרע בעציץ שאינו נקוב על הנזרע בעציץ הנקוב, הרי זו תרומה, ומשום שביחס לדין דרבנן שחייבו לתרום אף מעציץ שאינו נקוב, הרי זה מחיוב על החיוב, ומכל מקום יחזור ויתרום, שהרי ביחס לדין תורה שאין הנזרע בעציץ נקוב, חייב, הרי זה כתורם מן הפטור על החיוב -

ועל כל פנים למדנו שהנזרע בעציץ שאינו נקוב חייב בתרומה דרבנן, שאם לא כן אם תרם מעציץ שאינו נקוב על הנקוב לא עשה כלום, ואינה תרומה; ואם כן הוא הדין שמדרבנן אסור לזרוע בעציץ שאינו נקוב.

מתניתין:

חמשת מיני הדגן שהם: החיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון, הרי אלו חייבין בחלה אם גלגל עיסה מהם, ומצטרפין זה עם זה כשגלגל אותם כאחד להשלים את השיעור המחייב בחלה ["חמשת רבעים קמח, ועוד"], ויתבאר יותר בגמרא.

ואסורין - חמשת מיני דגן אלו - בחדש מלאוכלם מלפני העומר - ^[18]

ומלקצור אותם מלפני הפסח, שכך אמרה תורה: "והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן" הרי שהעומר הוא ראשית קציר; ואולם משקצר את העומר בליל יום שני של פסח הותר הקציר, וזו היא ששנינו "ומלקצור מלפני הפסח", שהרי ביום טוב ראשון של פסח אסורה הקצירה משום יום טוב, ולאחריו מותרת הקצירה, שמיד עם חשיכה היו קוצרים. ^[19]

ומפרשת המשנה באיזה שלב של גידול התבואה - העומר מתיר אף את גידוליה שיבואו לאחר העומר:

אם השרישו קודם לעומר, הרי העומר מתירן.

ואם לאו - שלא השרישו קודם לעומר - הרי הגידולים אסורין עד שיבוא העומר הבא ויתירם. ^[20]

גמרא:

שנינו במשנה: החיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל והשיפון הרי אלו חייבין בחלה, ומצטרפין זה עם זה:

שנינו במשנה בחלה ד א:

שתי נשים שעשו שני קבים [שתי עיסות מקב קמח לכל עיסה, ונמצאת כל עיסה כשלעצמה פטורה מן החלה, שהרי אין בה שיעור חיוב, שהוא חמשת רבעי קב קמח ועוד] ונגעו [העיסות] זה בזה, אפילו הם ממין אחד, פטורין [ומשום שסופם ליחלק]; ובזמן שהן של אשה אחת, [אם] מין במינו [הם] חייב [בחלה], ושלא במינו, פטור; איזה הוא מין במינו: החטים אינן מצטרפות עם הכל [עם שאר מיני הדגן] אלא עם הכוסמין; השעורים מצטרפות עם הכל, חוץ מן החטים; [ואילו שאר המינים אין מצטרפין זה עם זה]; רבי יוחנן בן נורי [חולק על תנא קמא בדין צירוף שאר המינים] אומר: שאר המינים מצטרפין זה עם זה.

ונחלקו הראשונים בביאור משנה זו:

דעת רוב הראשונים - והוא על פי הירושלמי - שהמבואר במשנתנו על כל המינים "ומצטרפין זה עם זה", ודין המשנה בחלה, שני ענינים הם:

משנתנו [וכן המשנה בחלה א א שהיא כמשנתנו], עוסקת בצירוף קמחים לעיסה אחת, ולענין זה אכן כל המינים מצטרפין זה עם זה, וכפשטות לשון המשנה; ואילו המשנה בחלה בפרק ד עוסקת בצירוף עיסות הנושכות זו בזו, ולענין זה אין כל המינים מצטרפים, אלא באופן שנתבאר שם.

אך דעת רש"י היא: הכל ענין אחד, ומה ששנינו במשנתנו "ומצטרפין זה עם זה" היינו דוקא באופן שנתבאר במשנה בחלה.

תנא בברייתא לפרש את המשנה בחלה פרק ד:

כוסמין אף מין חיטים הם ^[21] מלבד שהם מין שעורים, ולכן הם מצטרפין הן עם השעורים והן עם החיטים ; שיבולת שועל ושיפון מין שעורין הם בלבד, ולכן מצטרפים הם עם השעורים בלבד.

ועוד מפרשת הברייתא: כוסמין:

הערות

^[1] קיימא לן שאין התבואה מתחייבת במעשר רק משנגמרה מלאכתה, וגמר מלאכת התבואה הוא, לאחר שדש את התבואה וזרה ברוח, ועשה מגרעיני התבואה כרי, והחליקם [והוא נקרא "מירוח"] ; ומכל מקום, אף קודם שנגמרה מלאכת התבואה - שעדיין אין היא "חייבת" בתרומות ומעשרות אם תרם או עישר תרומתו תרומה. ובפשוטו נראה מדברי רש"י, וכפי מה שנקט בשפת אמת בדעתו - שספק הגמרא הוא כשלא מירחן עדיין ולא נתחייבו במעשר, אלא שהוא עישרן קודם המירוח, ומשום שאף קודם מירוח חלה התרומה; והטעם שפירש כן, מתבאר מדברי ה"שפת אמת", שהוא משום שנידון הגמרא הוא כששתל דבר שאין זרעו כלה, והוא עצמו מוסיף והולך, וזה שייך רק בשבולת קודם הדישה הזרייה והמירוח. ומה שאמרו "ואמדינהו" [דהיינו מעשר במאומד ולא בחישוב מדויק], ביאר ב"שיטה מקובצת": להכי נקט דאמדינהו, לפי שאי אפשר לעשר שיבולת אלא במאומד; וכן כתב ב"שפת אמת". אבל הרמב"ם [מעשר ו ה], מפרש, שכבר מירחן והפריש כדין ואחר כך נטען. והקשה עליו השפת אמת, דחטים כי האי גוונא - שכבר נידושו ונתמרחו - הוי זרעו כלה [ואילו הנידון בסוגייתנו הוא כשאין זרעו כלה, כמבואר בהמשך הענין], וראה עוד שם. וביאר ה"חזון איש" [נדפס קדשים עמוד קנו ד"ה ר"מ] מפרש, שאף הרמב"ם לא נתכוין לומר שדש את השבולת ומירחה, אלא שעשה לה מירוח בעודה שיבולת קודם הדישה, והא דמהני מירוח בשיבולת, והלא עיקר מירוח הוא החלקת הכרי, וכמו שכתב הרמב"ם מעשר ג יג! ? צריך לומר דשיבולת שנתמרחה בתוך הכרי בטלה אגב כרי, וכמו שכתב הרמב"ם [תרומות יא כו], והרמב"ם גרס "דמרחינהו", וראה עוד שם; [וראה סוגיית הגמרא בהמשך העמוד "שבולת שמרחה בכרי"]. וכל דברי החזון איש מבוארים בפירוש רבינו גרשום כאן, שכתב: היכי דמי, כגון דאמרחינהו להני שיבולות עם שאר דגן בכרי, ונגמרו למעשר, ועשרינהו הכרי עם השבולות, והדר שתלינהו להנך שבולות, ואוסיפו להו. ולפי זה אף בדעת רש"י יש לפרש כדעת רבו, שהרי לא כתב רש"י אלא שלא דשן, והיינו משום שאם דש את התבואה אין הוא יכול לשותלה באופן שלא יהא זרעו כלה, אבל מכל מקום יש לומר שעשה להם מירוח עם שאר דגן.

^[2] נתבאר על פי רבינו גרשום המבאר, ששתי ספיקות מסתפקת הגמרא, מתחילה על התוספת, ושוב מסתפקת הגמרא על העיקר עצמו; וראה לשון רש"י; וראה הערה 6 אות א מה שנרשם בשם ה"חזון איש" בתמיהתו על הרמב"ם.

^[3] א. כתב ב"חזון איש" [נדפס קדשים עמוד 310, בחידושים לדף זה]: משמע [ממה שהקדימה הגמרא לספק זה: "אם תמצי לומר" שאין התוספת נמשכת אחר העיקר], דאי יש מקום לומר דהתוספת בתר עיקר גריר, ודאי לא ניקו ונימא, דאין כח בעיקר למשוך התוספת בתריה מפני שהתוספת ביטלה את העיקר; אלא: אם תמצי לומר שאין העיקר מושך את התוספת אבתריה אף אי התוספת לא מבטל את העיקר - אלא הגדל בחיוב חייב הגדל בפטור פטור - אז יש מקום לומר דהתוספת מבטל את העיקר; ובזה מתיישב מה שהקשיתי [שביעית סימן ח ג], למה לא פירש בגמרא, דמיבעיא ליה אי עיקר מושך אבתריה את התוספת, או דהתוספת מבטל את העיקר כמו בדרך זריעתו. ב. כתב ב"שיטה מקובצת": והוא הדין דמצי למיבעי בעיא דלעיל דעומר: אם תמצי לומר לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעיא עומר אחר, גוף העיקר מאי; אלא משום דאי אפשר, דאם הגידולים אסורים גם העיקר אסור, לפי שאין ידוע מהו העיקר, [כלומר, אין נפקא מינה אם העיקר אסור משום חדש, כי בלאו הכי אי אפשר לאוכלו, כי מעורב הוא בתוספת האסורה]. ג. חידוש יש בלשון רבינו גרשום, שכתב: מי צריך לעשר נמי על העיקר הואיל ושתלן, דאמרינן ביטלן לגבי ארעא וצריך לעשר עליהן, או דילמא הא עישר על העיקר; ומבואר, שאין הספק אם התוספת מבטלת את העיקר, אלא העיקר עצמו שמא הוא חוזר ומתחייב, ומשמע אפילו לא הוסיף כלום; וראה את ספק הגמרא לעיל סט א "חטין שזרען בקרקע עומר מתירן או לא", וברש"י ורבינו גרשום שם, וב"קרן אורה" שם, הובאו דבריהם בהערות שם ; [ולפי דבריו יש מקום עיון בהערות ה"חזון איש" וה"שיטה מקובצת" המובאים באות א וב]. ד. כתב ב"חזון איש" [נדפס קדשים עמוד קנו]: יש להוכיח דקודם שליש אין התוספת נגרר אחר העיקר [ובזה ביאר את הטעם שנסתפקה הגמרא לעיל גבי שבולת ששתלה לענין עומר, דוקא בהביאה שליש], מדבעי רבה בעשרינהו, ולא מבעיא ליה בעקרן קדם שהביאו שליש והרי הן פטורין שהרי לא הגיעו לעונת המעשרות, ואי אמרת דתוספת בתר עיקר גריר, כולו פטור, אלא ודאי, כל שאינו פרי עדיין ולפיכך הוא פטור, ודאי כי אתוסיף והגיע לעונת המעשרות חייב.

^[4] בפשוטו, קושיית אביי היא על הספק הראשון של הגמרא, דהיינו: אם הגידולים מותרים מכח העיקר המותר, דלענין זה אכן יש ראיה מכל שאר זריעות של חטים ושעורים; אבל לענין הספק השני - דהיינו על העיקר עצמו - אין מקום להוכיח, שהרי בשאר זריעות לא מצאנו שהעיקר עצמו אינו צריך מעשר, שהרי זרעו כלה ואין אנו דנים כלל על העיקר; ועל פי זה נתבאר בפנים. אלא שלשון רבינו גרשום הוא: מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא, דכל חיטי ושערי דעלמא דאדם זורע מעושרין הן קודם שזרען, וכשגדילין מתעשרין לפי כולן התוספת והעיקר.

^[5] כתב רש"י: להכי נקט "ליטרא", שיודע שיעור מה ששתל שהיה מעושר, דאפילו הכי צריך לעשר אף הליטרא.

^[6] כתב הרמב"ם [מעשר ו ה]: זרעונים שהביאו שליש ומרחן ועשרן ואחר כך זרען, והוסיפו, ואין זרעם כלה; הרי זה ספק, אם חייבין במעשר מדבריהם הואיל והוסיפו, או אין חייבין, שהרי הזרע שעדיין הוא קיים ולא אבד מעושר הוא; וזה הוא הספק שבסוגייתנו. וכתב על זה בחזון איש [נדפס קדשים עמוד קנו ד"ה וכ' רבינו]: וכתב רבינו דהספק הוא רק אי חייבים מדבריהם, וצריך עיון: אלמה לא מחייב מן התורה; [וכן תמה ב"אר שמח" שם, ולא יישב]! ? למה לא כתב רבנו דיש ספק דהתוספת חייב והעיקר פטור, ומלשון רבנו שכולו בחד ספק, מותר לעשר מיניה וביה, אבל בגמרא תרתי מבעיא ליה: אם תוספת בעי עשורי, ואם עיקר בעי עשורי. והא דלא פסק הרמב"ם דתוספת בעי עשורי ככללא ד"אם תמצי לומר פשיטותא היא"; דהכא כבר קאים בתיקו בעיא דרבי שמעון בן פזי [לגבי חדש, והוא הדין לגבי מעשר], ועל כרחך האי "אם תמצי לומר" לאו פשיטותא היא.

^[7] וכדלעיל "אם תמצי לומר לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי".

^[8] תמהו התוספות: הרי הכל מעורב לגמרי, הן מה שגדל קודם הנקיבה והן מה שגדל לאחר הנקיבה, ואם כן למה לא יעשר מיניה וביה, והרי בכל חלק שיתרום יש מזה ומזה! ? וכתבו: ושמא אפשר להיות שהעיקר לא הוסיף לאחר נקיבה, ומלמעלה הוסיף ענפים הרבה.

^[9] נתבאר על פי לשון ה"שיטה מקובצת", שכתב: כלומר, הא נמי לא מבעי לך! דלא דמיא לדרבא, דהתם גבי עציץ, משעת זריעה עד שעת נקיבה דמיא כחדא זריעה, וחבורי הוא דמחברי שרשין בקרקע לאחר נקיבה, הלכך הוא ועיקר כהדדי נינהו ומיחייבי תרוייהו, דחדא זריעה הוא. וב"חק נתן" הגיה בדברי הגמרא: "דלמא חזר ונקבו קא אמרת? אמר ליה: אין; אמר ליה: היינו דרבא! ? אמר ליה: הכא חדא זריעה. ולפי גירסא זו לא נפשט הספק.

^[10] משנה זו הובאה בקדושין סב א, וכתב שם רש"י בטעם מחובר: מחובר אינו חייב בתרומה, ד"ראשית דגנך [תירושך ויצהרך תתן לו] " כתיב, מידי דמידגן שנאסף בכרי, הלכך לא חל שם תרומה על התלוש, שהופרש עליו וטבל הוא ביד כהן, ויכול לתרום עליה ממקום אחר, וכולה חולין, והמחובר שהופרש עליו לא נתקן, ולכשיתלוש צריך לתרום. ובתוספות הקשו עליו: אם כן לדבריו בתלוש נמי קודם שנתמרח לא הוי תרומה שהרי לא מידגן, וליתא, דהא אמר "מעשר ראשון שהקדימו [לתרומה] בשבלים [שהוא קודם המירוח] פטור מתרומה גדולה, דמשמע דמהני [חל המעשר] ; ועוד קשה, מההיא דאמר: התורם מדבר שנגמר מלאכתו דהיינו אחר מירוח על דבר שלא נגמרה מלאכתו, והיינו קודם מירוח תרומתו תרומה! ? לכן נראה לר"י: הא דמחובר פטור נפקא לן מדכתיב "והרמותם ממנו תרומת ה"', דדריש בספרי "ממנו, ולא מן המחובר", דהא קרא בתלוש מיירי; ועל כרחך אתא למימר "ממנו" אפילו בדיעבד נמי אסור, דאי משום לכתחילה אתא, תיפוק לי משום דכתיב "דגנך" ומחובר לאו מידגן הוא, אלא שמע מינה, דפסול אפילו בדיעבד במחובר; וההיא דמעשר שהקדימו בשבלין דמהני בדיעבד, מיירי בתלוש וקודם מירוח. וביאר הריטב"א שם את שיטת רש"י: ד"דגנך" היינו שבא לכלל דיגון [כלומר, ראוי להיות מתמרח בכרי] דהיינו תלוש, וכן לשון רבינו ז"ל דקאמר "דגנך, מידי דמידגן", לא אמר ז"ל דאידגן אלא דמידגן; [ומיהו לשון רש"י בפסחים לג א ד"ה שהיתה לו שעת הכושר, הוא: "כל זמן חיבורו לא היה ראוי לחול שם תרומה עליו, ד"ראשית דגנך" כתיב, משנדגן, ודיגון לשון אסיפה והעמדת כרי הוא"; וברש"י מעילה יח ב ד"ה ובתלוש מן הקרקע "תרומה אינה נוהגת אלא בתלוש דכתיב "ראשית דגנך", היינו דאידגן"]. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז כאן כתבו משמו: ביאור דברי רש"י, דבמחובר הוי "לא נגמרה מלאכתו" חסרון דמפקיע ליה לגמרי מתרומות ומעשרות, ולא רק שאינו חייב, דפסול מחובר משוה ליה לתרומה כלא נגמרה למעשר, וזה לעיכובא דלא חל הפרשה; ואין כוונת רש"י לפסול מטעם חסרון מירוח, אלא דחסרון זה הוא שאינו בר חיובא למעשר, דעדיין אינה תבואה, ולכך לא חיילא לגמרי הפרשה.

^[11] ראה מה שנתבאר בהערה 2 בשם רבינו גרשום וה"חזון איש", ולכאורה צריך לבאר כאן כפי שנתבאר שם; וראה "דבר אברהם" חלק א סימן כח בהגה"ה בד"ה וחד מגדולי.

^[12] בביאור הסברא שבאופן זה מצדדת הגמרא שחל שם תרומה על המחובר, כתבו משם הגרי"ז על פי המבואר משמו - לעיל בהערה 9 - בדעת רש"י; דלפי זה ניחא, דאף על פי ששתלה מכל מקום איכא למיבעי, מכיון שמרחה טבלה לה וכבר נגמרה התבואה למעשרות, שוב לא איכפת לנו כלל במה שנעשה מחובר, כיון דחסרון של גמר תבואה ליכא. ולדעת התוספות הפוסלים מחובר משום שנאמר "ממנו", כתבו משמו, דצריך לומר, דגם להתוספות אין זה חסרון בהפרשה גרידא, אלא דחסר החיוב של תרומות ומעשרות במחובר, דמחובר אין לו דין תרומות ומעשרות, אלא דאין זה חסרון דלא הוי התבואה גמורה למעשר וכמו שפירש רש"י, אלא דהוא חסרון דמחובר אינו מחוייב בתרומות ומעשרות מגזירת הכתוב ד"ממנו", ואם כן אתי שפיר הא דמיבעי ליה הכא, דכיון דכאן כבר נגמרה וטבלה וכבר חל החיוב דתרומות ומעשרות, שוב לא פקע במה שהוא מחובר. [וראה עוד ב"שלמי יוסף" סימן קא אות ב].

^[13] פשטות לשון הגמרא משמע, שצד הספק הוא, שמא מאחר ששתלה פקע טיבלה ממנה, ואין שייך להחיל עליה שם תרומה, [וב"דבר אברהם" חלק א סימן כח אות ג בהגה"ה ד"ה עפי"ז, דן: אם פקע טיבלא רק בשעה שהיא מחוברת לקרקע, או אף לכשתלשה, ראה שם מה שכתב ליישב בזה, למה לא נסתפקה הגמרא לענין אכילה; וראה עוד בזה ב"אור שמח" מעשר ו ד]. אבל ב"שיטה מקובצת" פירש לא כן: לא להתירה באכילה שהרי גידולים טבל [פירוש: הרי שנינו - בתרומות ט ד, הובא בנדרים ס א - "הטבל גידוליו מותרין, בדבר שזרעו כלה, אבל דבר שאין זרעו כלה גידולי גידולים אסורין", [היינו: טבל שהוקבע למעשר וכגון שנתמרח בכרי שאסור לאכול ממנו עראי, וזרעו, ואין זרעו כלה, הרי גידוליו אסור לאכול מהם עראי, אף על פי שמצד עצמם כיון שלא נתמרחו היה מותר לאכול מהם עראי; הרי מבואר שלא פקע טיבלו ממנו, אלא אפילו גידוליו כמותו], וכן לעיל פשיטא ליה דבעי עישורי לתוספת [ראה "יד בנימין" ו"שלמי יוסף" על ראיה זו] - אלא כלומר: פקע טיבלא מינה, דהויא לה כאילו לא טבלה בתלוש, וקרינא ביה "ממנו" ולא מן המחובר; וכן ביאר בכתבים המיוחסים לגרי"ז שספק הגמרא הוא, שמא כיון ששתלה הוי ליה מחובר, ודלא כהסברות שנתבארו לעיל הערה 11 משמו, בביאור סברת הגמרא שאין בשבולת זו חסרון "מחובר", ראה שם. ואולם ראה בדבר אברהם סימן כח אות ג בהג"ה ד"ה וזה, שהוכיח מדברי הר"ש תרומות ט ז ד"פקע טיבלא מינה" היינו כפשוטו, ואף באכילה היא מותרת [ראה היטב בר"ש שם] ; ולפי זה כתב ב"דבר אברהם" שם, דלפי צד זה של הגמרא, גידוליו אסורים מדרבנן, אבל מדאורייתא פקע טיבלה מינה. ולשון הרמב"ם - תרומות יא כו - בצד זה של הגמרא הוא: "הואיל וזרעה, שמא פרח הטבל ממנה ונעשית כפירות שלא נגמרו", [ולשון זה נוטה כפירוש רש"י בפסול מחובר, וספק הגמרא הוא שמא עדיין דין מחובר להם, והיינו שהם כפירות שלא נגמרו].

^[14] האחרונים נתלבטו בזה, כי לא מצינו משנה בנוסח שמביאה הגמרא; וראה בזה ב"קרן אורה" ועוד אחרונים; וב"חזון איש" מעילה [לח ב], כתב להגיה "ותניא", וברייתא בנוסח זה היתה שנויה בידם, וכמה ברייתות יש שנזכרו בגמרא, ואינם בתוספתא שלפנינו; וראה עוד שם.

^[15] ב"מנחת חינוך" מצוה רפ אות לח, נקט בפשיטות שגדר דין זה הוא משום "דלא קאכיל להו דרך הנאתן" [ראה פסחים כד ב, בדין זה בכל שאר איסורים שבתורה], ולפי זה באותם איסורים שחייב עליהם אפילו שלא כדרך הנאה [כגון ערלה וכלאי הכרם, כמבואר בפסחים שם], יהיה הדין שאפילו אם גחין ואכיל, הרי זה חייב. ואולם במצוה רפא אות ז ד"ה אחר שכתבתי, כתב שנזכר מה שראה ב"נודע ביהודה" [או"ח תניינא סימן קטו] מבן המחבר, דהמבואר כאן אינו מדין "שלא כדרך הנאה" שבכל הש"ס, אלא דין אחר הוא, דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרך בני אדם בכך, וכן הוא לשון הרמב"ם בסוף פרק יא מתרומות, וגם רש"י מפרש דלא מיחשב אכילה, וזה גרע טפי משלא כדרך אכילה, דבטלה דעתו אצל כל אדם ללקוט בפיו דבר מאכל מן המחובר; ולפי זה כתב ב"מנחת חינוך" שם, דהוא הדין בערלה וכלאי הכרם יהיה פטור באופן זה, ונשאר בצ"ע; וראה עוד בענין זה ב"אמרי בינה" או"ח סימן יז ד"ה ומלבד.

^[16] ראה ברש"י ובתוספות בענין ביצים שהיו בנבילה ותלש אותם ואכלם בחוץ; וראה עוד בשם רבינו תם גירסא אחרת בגמרא, וראה עוד ברמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות ג ז.

^[17] האחרונים [ראה "מנחת חינוך" מצוה קסא, "אתוון דאורייתא" כלל א, "חידושי רבינו חיים הלוי" הלכות שאר אבות הטומאות פרק ג, "חזון איש" סוף זבים ותחילת טהרות ו"קהלות יעקב" טהרות סימן מג], דנו בגדר טומאת בגדים בבית הבליעה בנבלת עוף טהור, אם הוא משום ש"אכילה" מטמאתו, או שביסודו הוא דין טומאת מגע, אלא שאין מקום הטומאה אלא בבית הבליעה. ובפשוטו מוכח מסוגיא זו שהוא משום שם "אכילה", שאם לא כן אין שייך לדמות אכילת נבלת עוף טהור לאכילת תרומה, ועמד בזה ה"חזון איש" בתחילת מסכת זבים; וב"קהלות יעקב" טהרות סימן מד, כתב ליישב, דאם כי ביסודה טומאת מגע היא [וכאשר יש ראיות לזה], על כל פנים, תנאי הוא שאינו מטמא אלא כשבא לבית הבליעה דרך אכילה, ראה שם.

^[18] הגירסא שלפנינו - כאן, ובחלה א א - היא: "ואסורין בחדש מלפני הפסח ולקצור לפני העומר", אלא שכולם הגיהו בהיפך, ראה "שיטה מקובצת", ובהגהות הב"ח בעמוד ב, ועל הגליון בשם רש"ק, וכן הגיה ב"שנות אליהו" בחלה שם; [וראה בירושלמי חלה א א: ואסורין בחדש מלפני הפסח: אית תניי תני מלפני הפסח, ואית תניי תני מלפני העומר, וראה בביאור הגר"א שם].

^[19] נתבאר על פי רש"י תוספות ורבינו גרשום בעמוד ב.

^[20] א. פשטות כוונת המשנה היא לענין היתר אכילת החדש, וראה לעיל סט א שהובאה משנה זו, ופשטות כוונת הגמרא היא לענין היתר אכילה - אלא שמדברי הרמב"ם בפירוש המשניות נראה, שהוא מפרש את עיקר כוונת המשנה לענין קצירה, שכך כתב: לפיכך אין מותר לקצור שום דבר מחמשת המינים קודם קצירת העומר, והוא ענין מה שאמר: השרישו מותר לקצור אותו אחר קצירת העומר, ומה שהוא גרגרים המפוזרים בארץ בשעת קצירת העומר, ונקצר, ואותן הגרגרים לא השרישו, אינן מותרין לקצור אותן עד שקוצרים העומר מהשנה הבאה; ודומה לזה מבואר ברע"ב. [והרמב"ם בפרק ז מתמידין ומוספין הביא דין זה לענין קצירה, ראה לשונו שם; ובפרק י ממאכלות אסורות הביא דין זה לענין אכילה; ויתבאר עוד מזה בהערות שעל סוגיית הגמרא בסוף עמוד ב]. ב. כבר נתבאר בהערה לעיל סט ב, שדין זה אפשר לבארו בשני אופנים: האחד: "דגזירת הכתוב, שהגידולין שגדלו משורש המותר, כיון דהשורש מותר כל הגידולין מותרים", כלשון ה"מנחת חינוך" [מצוה שב ב ד"ה ובעיקר; וראה שם שכתב לפי זה, דלאו דוקא אם היתה השרשה קודם לעומר, אלא הוא הדין אם היתה השרשה בהיתר מטעם אחר, וכגון שהיתה ההשרשה ביד גוי, והוסיפה התבואה גידולין ביד ישראל, יהיו הגידולים מותרים, דגבי חדש גילתה התורה שהגידולים הולכים אחר ההשרשה המותרת, והשיג בזה על "המקנה" שכתב לא כן, ראה שם באריכות]. השני: כל תבואה השייכת לתקופה שלפני העומר היא ניתרת בעומר של שנה זו, וקבעה תורה שלפי זמן ההשרשה אנו קובעים אם כולה שייכת לשנה שלפני העומר והותרה על ידו, או לשנה שלאחריו; והרי זה כמו שמצינו לענין כמה וכמה דינים שיש שלב מסויים בגידול התבואה הקובע אם התבואה כולה שייכת לשנה זו או שלאחריה; ומצאנו גם במקום אחר שההשרשה היא הקובעת, ראה ראש השנה יג ב "תנן התם - שביעית ב ז - האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר [לענין מעשר שני או עני] ומותרין בשביעית, ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה; אמר רבה: אמור רבנן, אילן בתר חנטה, תבואה וזיתים בתר שליש, ירק בתר לקיטה:. [אורז ודוחן פרגין ושומשמין] מתוך שעשויין פרכין פרכין, אזלי רבנן בתר השרשה" ; וכן הוא ממש הגדר לענין עומר. [ואפשר, שלזה נתכוין בהגהות הר צבי, הובאו דבריו בהערות על ה"מנחת חינוך" הנדמ"ח] ; ויתבאר עוד מזה בהערות על הסוגיא בגמרא.

^[21] נתבאר על פי התוספות.

שקצר שיבולים רבות, ולא דש אותן, ואמדינהו [אמד אותן, את כמות השיבולים שקצר], ועשרינהו [ועישר אותן, הפריש מהן תרומות ומעשרות] כשיעור הראוי, ולאחר מכן חזר ושתלינהו [ושתל אותן], וצמחו השיבולים והוסיפה להו [להן], כמות השיבולים על מה שהיתה בתחילה. ומעתה יש לשאול: האם הולכים אנו אחר העיקר, השיבולים שכבר נפטרו מתרומות ומעשרות, ואף התוספת תהיה פטורה מהן. או שהולכים אנו אחר התוספת, ויש לעשר אותה.

ויש להוסיף עוד שאלה: אף אם תמצא מקום להכריע ולומר כי לא אזלינן בתר [אין אנו הולכים אחר] העיקר, ומשום כך התוספת בעי עשורי [צריכה עישור], עדיין יש לשאול: העיקר מאי [מה] דינו, האם גם אותו צריך לעשר (אף שעושר כבר), או שאין צורך לעשרו? אמר ליה [לו] אביי לרבה בשאלה על בעייתו זו: מאי שנא [במה שונה] מקרה זה של בעייתך מכל מקרה רגיל של זרעי חיטי ושערי דעלמא [חיטים ושעורים סתם], שאף שהופרשו מאותם זרעים תרומות ומעשרות, בכל זאת כאשר חוזרים וקוצרים את התבואה שגדלה מהם, חייבת היא במעשר. ואף במקרה זה של בעייתך — מדוע תהיינה השיבולים שחזרו וצמחו מהשיבולים פטורות מן המעשר!

אמר ליה [לו] רבה לאביי בתשובה: באופן הזריעה הרגיל, בו זורעים גרגרי חיטה ושעורה מעושרים, שהרי זה דבר שזרעו כלה (נרקב ומתפרק באדמה עד תום) ולאחר מכן צומח ממנו הפרי, לא מיבעיא [לא נשאלה] לי שאלתי, שהרי ברור הוא שהתבואה הגדלה מהם חייבת בתרומות ומעשרות. אלא כי קמיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלתי, הרי זה רק בדבר שאין זרעו כלה באדמה עם זריעתו, אלא הולך ומתפתח ומוסיף על מה שהיה בו מקודם. וכאן יש מקום לשאול מאי [מה] הדין? האם תהא התוספת פטורה ממעשרות ותרומה, כיון שהולכת התוספת אחר העיקר שכבר עושר, אם לאו.

ומציעים: תפשוט ליה [תפתור לו, לרבה] את בעייתו מהא [מהלכה זו] שאמר ר' יצחק, אמר ר' יוחנן: ליטרא (מידת נפח ומשקל) של בצל שתיקנו (שעישר אותו), וחזר וזרעו אחר כך, וצמח והוסיף הבצל על מה שהיה קודם לכן — הריהו מתעשר לפי כולו, והרי זו ראיה שגם כאשר אין העיקר כלה לאחר שתילתו מחדש והוא עצמו מוסיף וצומח, שחייב בהפרשת תרומות ומעשרות וכאילו לא נתעשר מעולם! ודוחים את הפתרון: אין מכאן תשובה לשאלת רבה.

שכן יש הבדל בין המקרים, שהרי התם [שם], במקרה של בצל שחזר ונשתל — היינו [זהו] אופן זריעתו הרגיל. מה שאין כן הכא [כאן] — לאו היינו [אין זה] אופן זריעתו הרגיל. ולא נמצא פתרון לשאלה זו, ונשארה בספק.

א ובעקבות בעייתו של רבה אמר ליה [לו] ר' חנינא בר מניומי לאביי: דבר שגדל בעציץ שאינו נקוב, שאינו חייב מן התורה בהפרשת תרומות ומעשרות, מהו דינו להפרשת תרומות ומעשרות? ותמה על הספק: אי [אם] אמנם המדובר באופן זה של הפרשה מן הגדל בעציץ לא נקוב זה על הדבר שגדל בעציץ לא נקוב אחר — אין כאן כל מקום ספק, שכן הא [הרי] הדבר הגדל בעציץ לא נקוב חייב אף הוא מדברי חכמים. ומעתה כשם שהצמח הגדל בעציץ לא נקוב זה הריהו חייב מדברי חכמים, אף הצמח הגדל בעציץ לא נקוב אחר הריהו חייב מדברי חכמים, והרי זה איפוא כמפריש מן החיוב על החיוב!

והציע אביי לר' חנינא בר מניומי: דלמא [שמא] למקרה אחר, שבתחילה גדל הצמח בעציץ שאינו נקוב (והרי איפוא חלק זה שגדל אינו חייב מן התורה בהפרשת תרומות ומעשרות), ולאחר מכן חזר הבעלים ונקבו, והוסיף הצמח וגדל (והרי איפוא חלק זה חייב בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה), ולענין הפרשת תרומות ומעשרות מן הצמח הזה כשלעצמו, קא אמרת [הוא שאמרת, התכוונת בשאלתך]. וצדדי הבעיה: מן הצד האחד יש לומר שהולכים אחר התוספת אף לענין זה שיהיה הצמח כולו (ובכלל זה גם עיקרו שגדל בעציץ שאינו נקוב) חייב בהפרשה מן התורה, ומפריש מן הצמח את תרומותיו ומעשרותיו ונפטר בכך. ואולם מן הצד האחר יש לומר שאין העיקר הולך אחר התוספת, ואין חיובו בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן, ולכך אי אפשר להפריש מהצמח תרומות ומעשרות על עצמו, שהרי במה שהוא מפריש יש חלק הבא מן העיקר (הפטור מן התורה) המופרש אף על התוספת (החייבת מן התורה), ואין מפרישים מן הפטור על החייב. וממשיך אביי ואומר, שאף זו אינה בעיה, שאין היא כבעייתו של רבה (בדין השיבולים שנקצרו וחזרו ונשתלו), ואין להשוותן.

כי הכא [כאן], במקרה זה שבבעייתך — כפעולה חדא [אחת] של זריעה היא נחשבת, שהרי לא נזרע הצמח בעציץ אלא פעם אחת בלבד, שכשניקב העציץ איחבורי [חיבור] הוא דקא מיחברא [שהיא מתחברת] אל האדמה ועולה (וצומחת), שאף החלק שצמח בעציץ הלא נקוב מתחבר עתה אל הקרקע, ומתחייב איפוא בהפרשת תרומות ומעשרות מן התורה. ואילו התם [שם] בבעיתו של רבה — שתי זריעות נינהו [הן].

ב ועוד בעיה דומה לבעיית רבה בעי [שאל] ר' אבהו: שבולת שמרחה בכרי (שהחליק את ערימת התבואה, הגורן, והתחייבה בכך בתרומות ומעשרות), ולאחר מכן חזר ושתלה בקרקע, וקרא עליה שם (תרומות ומעשרות, שייחדה להפרשה) בהיות הצמח עדיין מחובר לקרקע, מהו דינה של שיבולת זו? האם הפרשה זו חלה. וצדדי השאלה: האם כיון שעמד בתחילה ומרחה בכך השיבולת טבלא לה [נעשתה טבל התבואה החייבת בהפרשת תרומות ומעשרות], ומשום כך, כי [כאשר] קרא עליה שם — קדשה [התקדשה] לה התבואה, שחלה ההפרשה. או דלמא [שמא] יש לומר מן הצד האחר, כי כיון שלאחר מכן חזר ושתלה — פקע ליה טבלא מינה [פקע לו בכך שם טבל ממנה], ואין השיבולת הזו חייבת עדיין בתרומות ומעשרות, ולכך לא חלה קריאת השם עליה בהיותה מחוברת לקרקע?

אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לאביי: אם נאמר (כאחד מצדדי הבעיה) שחלה התרומה על התבואה המחוברת לקרקע, אם כן מצינו (מצאנו) איפוא תרומה בדבר המחובר לקרקע, ואולם הרי תנן [שנינו] כי לא מצינו תרומה במחובר לקרקע!

אמר ליה [להם] אביי לחכמים: אין להקשות מכאן, שכן כי תניא ההיא [כאשר נשנתה אותה הלכה] הרי זה רק לענין איחיובי [חיוב] מיתה בידי שמים על אכילת תרומה זו במזיד על ידי זר, ולענין חיוב תשלומי חומש (חמישית) נוסף לקרן, אם אכלה בשוגג. וטעם חיוב זה: משום דאי תליש ואכיל [שאם הוא תולש מן המחובר לקרקע ואוכל] — הרי זו אכילתו של דבר תלוש הוא, ובכגון זה ודאי שחייב. ואי גחין ואכיל [ואם הוא גוחן ואוכל] מן המחובר לקרקע — אין זו נחשבת אכילה, שאין בני אדם אוכלים כך, ואף שהוא עשה כן, בטלה (אינה נחשבת) דעתו אצל (בהתייחס אל) כל אדם, והריהו פטור ממיתה ומחומש על אכילה זו.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דינו של האדם האוכל ישירות מן הדבר המחובר, שאין זו נחשבת אכילה, שכן בטלה דעתו אצל כל אדם, מדכתב אפינקסא [מדין זה שנמצא כתוב על הפנקס] של החכם אילפא בענינן של ביצי נבלת העוף הטהור, ובאופן שהיו מקצתן (חלק מהביצים) נמצאות בחוץ, מחוץ לגוף העוף, ומקצתן נמצאות בפנים. שהביצים שהן מבפנים — נחשבות כגוף העוף, וכשם שנבלת עוף טהור מטמאת את האדם ואת בגדיו להצריכם כיבוס ("מטמא בגדים") אף הן מטמאין את האוכלן בטומאת בגדים כשהן אבית (בבית) הבליעה. ואילו אכילת הביצים שמבחוץ — אין מטמאין בגדים אבית הבליעה. הרי שאף דרך אכילה לא מקובלת שכזו נחשבת כאכילה, וחייבים עליה!

ודוחים: אין הדברים דומים, שכן דבר התלוש כביצים הנמצאות בתוך גוף העוף — עבידי אינשי דאכלי הכי [עשויים אנשים שאוכלים כך], אבל בדבר המחובר, וכגון אכילה מן הצמח המחובר לקרקע — לא עבידי אינשי דאכלי [אין עשויים אנשים לאכול כך]. ולא נפתרה בעיית ר' אבהו, ותעמוד במקומה.

ג למעלה נידון דין דבר הנזרע בעציץ שאינו נקוב לענין חובת המעשר, ועוד בדין הדבר הנזרע בעציץ שאינו נקוב, אמר רב טביומי בר קיסנא, אמר שמואל: הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב — אסור מדברי חכמים. אמר אביי: מה השמיענו שמואל שאמר שהדבר אסור, בשלמא אי אשמעינן [נניח אם היה משמיע לנו] שהעובר על כך לוקה מכת מרדות מדרבנן [מדברי סופרים] — שפיר [יפה] לימדנו בכך, אלא במה שאמר שאסור הדבר, מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]?

אם תאמר שמשמיע לנו דמדרבנן הויא [שמדברי סופרים הריהי נחשבת] זריעה — הלא כבר תנינא [שנינו] זאת, שכן שנינו: אם תרם מדבר שגדל בעציץ שאינו נקוב (החייב בתרומה רק מדרבנן) על דבר שגדל בעציץ הנקוב (החייב בתרומה מן התורה) — הרי זו תרומה, שהרי מדרבנן נחשב כתורם מן החייב על החייב. ואולם דינו הוא שיחזור ויתרום, שכן ביחס לדין תורה, הרי זה כתורם מן הפטור על החייב. והרי איפוא שנחשבת היא הזריעה בעציץ שאינו נקוב?

ד משנה חמשת מיני דגן, החיטין, והשעורין, והכוסמין, והשיבולת שועל, והשיפון — הרי אלו חייבין בהפרשת חלה מן העיסה שנעשתה מהם. ומצטרפין זה עם זה לכדי שיעור המחייב הפרשת חלה מן העיסה. ואסורים באיסור אכילת היבול החדש מלפני הבאת העומר בפסח, וכן אסור לקצור מכל אלה מלפני קציר העומר. אם השרישו כל אלה קודם לעומר — העומר מתירן, ואם לאו [לא] — הריהם אסורין עד שיבא העומר הבא בשנה הבאה.

ה גמרא שנינו במשנתנו דינם של חמשת מיני דגן, ובעניינם של אלה עוד תנא [שנה בברייתא]: הכוסמין — הריהם מין חיטים, שיבולת שועל ושיפון — הריהם מין שעורין. ומפרשים מה טיבם: כוסמין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one estimated the amount of tithe necessary, and then he separated those tithes, and then he planted the grain again and it added to its growth. The question is whether we follow the initial growth, and therefore the subsequent growth is exempt from the obligation to separate tithes, or do we follow the additional growth and deem it obligated in tithes?

Rabba adds: If you say that we do not follow the main growth and therefore the additional growth requires the separation of tithes, what is the halakha with regard to the main, initial growth? Does it require an additional separation of tithes, or does it not, as tithes were already set aside for it? Abaye said to Rabba: In what way is this case different from any general case of wheat or barley? When grain is tithed and replanted, the obligation of tithes always applies to what then grows.

Rabba said to Abaye: I do not raise the dilemma with regard to a substance whose seed disintegrates in the ground. In such a case it is clear that the new growth requires a new tithe to be separated, as the original seed is no longer extant. Rather, when I raise the dilemma it is with regard to a substance whose original seed does not disintegrate. What is the halakha? Do we follow the original growth, for which tithes have already been separated, or do we follow the additional growth that is still being generated by that original seed?

The Gemara asks: Let him resolve the dilemma from that which Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a litra of onions that one tithed, and then he sowed a field with the entire litra of onions, when the field yields a crop it is tithed according to the entire crop. Although some of the onions he sowed were already tithed, he is obligated to tithe them again because the growths exceed the original onions and therefore the entire crop has untithed status.

The Gemara rejects that resolution: There, in the case of the field sowed with the tithed onions, the entire field must be tithed because that is the normal way in which a field is sowed. One generally replants a full onion, and therefore the focus is not on the original onion but on the yield, which must be fully tithed. Here, in the case of grain, this is not the normal way in which a field is sowed. Generally one plants individual kernels, not fully grown ears of grain. Consequently, any subsequent growth from that fully grown ear is considered part of the original growth.

Rabbi Ḥanina bar Minyumi said to Abaye: In a case of a flowerpot [atzitz] that is not perforated, what is the halakha with regard to separating teruma and tithes? Abaye replied: What is the difficulty here? If it is not perforated, this halakha is the same as that of any non-perforated flowerpot, i.e., the separation of teruma and tithes is required by rabbinic law.

Abaye continues: Perhaps what you meant to say is that he subsequently went and perforated it. In such a case the question is whether one may separate teruma and tithes from the initial growth of the plant. Is the initial growth considered a separate entity, in which case one part of the growth requires the separation of teruma and tithes by rabbinic law and the rest by Torah law, and therefore one may not separate from the initial growth? Alternatively, perhaps the initial growth is nullified by the subsequent growth, which would mean that the obligation of teruma and tithes applies to the entire plant by Torah law. Consequently, this obligation can be fulfilled by separating teruma and tithes from the initial growth of the plant. This would be similar to Rabba’s dilemma with regard to an ear of grain that is replanted.

Abaye explains that the two cases are not comparable. Here, in the case of the non-perforated flowerpot which was subsequently perforated, it is one single sowing. Therefore, although the original growth occurred while the pot was not perforated, since it is now perforated, the plant is considered attached to the ground and it rises and grows from there. Consequently, the obligation of teruma and tithes applies to the entire plant by Torah law. There, in Rabba’s dilemma involving the replanting of an ear of grain, there are two distinct sowings. Therefore, there is room to debate whether or not the additional, second sowing is part of the original, first sowing.

§ Rabbi Abbahu raises a dilemma: With regard to an ear of grain that one smoothed into a pile and then sowed it again and subsequently designated it as teruma or tithes while it was attached to the ground, what is the halakha? Does one say that since he smoothed it, which is the act that renders produce subject to the obligation of teruma and tithes, he has given it the status of untithed produce, and therefore when he subsequently designated it he thereby sanctified it? Or perhaps, since he had sowed it again after he had smoothed it, its status as untithed produce lapsed from it.

The Sages said to Abaye: If so, that the grain is sanctified in this situation, we have found a case of teruma that is sanctified while it is still attached to the ground. But we learn in a baraita: We do not find a case of teruma attached to the ground. Therefore, one must conclude that its status as untithed produce has been removed, and his designation does not render it teruma.

Abaye said to one of those Sages: When that baraita is taught, it is taught with regard to teruma, which renders a non-priest liable to death at the hand of Heaven or payment of a fifth. If a non-priest ate teruma intentionally he is liable to receive death at the hand of Heaven; if he ate it unintentionally, he must restore the amount he ate with the addition of one-fifth (see Leviticus 22:9, 14). The reason there is no penalty for eating teruma that is attached to the ground is that if one detaches it and eats it, it is considered detached. And if he stooped down and ate it while it was attached to the ground he is not liable, as his intention is rendered irrelevant by the opinions of all other people. In other words, this is an abnormal manner of eating, for which one is not liable.

The Gemara asks: In what way is this case different from the halakha that is written on the tablet [appinkesa] of Ilfa: With regard to eggs found with the carcass of a kosher bird, some of them outside the bird and some of them inside the bird, if one ate from those inner eggs directly from inside the bird, they render the garments of one who swallows them ritually impure when they are in the throat. If he removed those same eggs and ate from them when they were outside the bird, they do not render the garments of one who swallows them ritually impure when they are in the throat. Apparently, even the abnormal method of eating eggs while they are inside the bird is still considered eating. If so, the same should apply to consuming teruma abnormally by stooping down and eating it while it is still attached to the ground.

The Gemara answers: With regard to an item that is detached, i.e., the eggs inside the bird, it is relatively common for people to eat even in this manner. But with regard to an item that is attached to the ground, it is not common for people to eat such produce at all.

§ Rav Tavyumei bar Kisna says that Shmuel says: With regard to one who plants diverse kinds of plants in a non-perforated flowerpot, this is prohibited. Abaye said: What is novel about this halakha? Granted if Shmuel had taught us that one who plants in this manner is flogged with lashes for rebelliousness by rabbinic law, it is well and understandable. But with this basic ruling he stated, that it is prohibited, what is he teaching us?

Is he teaching that planting in a non-perforated flowerpot is considered sowing by rabbinic law? We already learn this in a mishna (Demai 5:10): If one separated teruma from produce grown in a non-perforated pot for produce of a perforated pot, it is teruma by rabbinic law, and he must again separate teruma from the produce obligated in teruma by Torah law to render the produce grown in the perforated pot permitted in consumption. Since this separation has the status of teruma by rabbinic law, evidently sowing in a non-perforated pot is considered sowing.

MISHNA: Wheat, barley, spelt, oats, and rye; these are obligated in the separation of ḥalla, and each one of them joins together with the othersto constitute the measure that obligates one to separate ḥalla. And they are prohibited due to the prohibition of partaking of the new crop prior to the Passover Festival, and likewise it is prohibited to reap them prior to the omer offering. If these grains took root prior the omer offering, the omer permits their consumption; and if not, they are prohibited until the next omer is brought and sacrificed the following year.

GEMARA: The Gemara discusses the identity of the species mentioned in the mishna. A Sage taught in a baraita: Spelt is a type of wheat, while oats and rye are a type of barley. The Gemara translates the lesser-known species into the vernacular Aramaic: Spelt is called

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאי בתר עיקר אזלינן וכבר איעשרו או דלמא בתר תוספת אזלינן ואכתי לא איעשר ותוספת בעיא עישורי לפי מידה דידע דהוסיפו:

מאי. מי צריך לעשר נמי על העיקר הואיל ושתלן דאמרי' ביטלן לגבי ארעא וצריך לעשר עליהן או דילמא הא עישר על העיקר ולא צריך אע"ג דשתלן:

א"ל אביי ואמאי אינו מעשר על העיקר מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא. דכל חיטי ושערי דעלמא דאדם זורע מעושרין הן קודם שזרען וכשגדילין מתעשרין לפי כולן התוספת והעיקר:

דבר שזרעו כלה. כגון חטין ושעורין שהחטין כשזורעין כלין בארץ והוו עשב וגדילין חטים אחרים משום הכי מתעשרין לפי כולן:

בצלים ושבולת ששתלן אין זרעו כלה אלא מיתוסף וגדל:

ליטרא בצלים שתקנו. משום הכי קאמר ליטרא דידע כמה הוי העיקר ואח"כ זרען שנטען וניתוספו:

מתעשר לפי כולן. העיקר והתוספת. אף גבי שבולין ששתלן נמי:

לא דמי דהתם גבי ליטרא בצל שזרעו נטיעתן היינו כזריעה דעלמא הלכך מתעשר לפי כולו. הכא בשבולין ששתלן לאו היינו זריעתן. ואכתי קא מבעיא לי:

עציץ שאינו נקוב^א)נראה דצ"ל מלא נקוב מהו. כלומר שאלו אם יכול לעשר מעציץ שאינו נקוב על לא נקוב וכו'. מלא נקוב. כלומר שאלו אם יכול לעשר מן שאינו (מינו) [נקוב] על שאינו נקוב וקא מהדר ליה מלא נקוב על שאינו נקוב מאי קא מבעיא לך פשיטא הא לא נקוב לא זה ולא זה:

שמא חזר ונקבו לאחר כך קא מבעיא לך אם יכול להפריש ממה שגדל באותו צד שאינו נקוב תחתיו על אותו שגדל במקום הנקב הואיל ומתחלה לא היה נקוב כלל או דילמא דינן כשבולת ששתלו שמעשר התוספת לבד והעיקר לבד:

ומשיב אביי לא דמי התם בעציץ שחזר ונקבו חדא זריעה היא. מאחר שזרעו בתחלה בעציץ שאינו נקוב שוב לא חזר וזרעו פעם אחרת אלא נקב הכלי ומעצמה איחיבורי דקא מיחברה בארץ וגדלה משום הכי מתעשר לפי כולו. הכא בשבולת שתי זריעות נינהו שחזר ושתלה:

כי תניא ההיא. דלא מצינן תרומה במחובר:

לענין איחיובי מיתה וחומש על אכילתה:

דאי תליש ואכיל לא הויא תלוש ולא מחובר. ואי גחין ואכיל לה במחובר בטלה דעתו. אבל לקרוא לה שם דאסורה לזרים קדשה:

מקצת בחוץ. חוץ מגופה:

שבפנים. בגופה:

מטמא בגדים אבית הבליעה. כדין נבלת העוף כשאכלם כשהן במחובר לגופה הכא נמי גבי תרומה במחובר ליחייב עלה מיתה וחומש:

לא דמי האי נבלת עוף טהור תלוש היא אינה מחוברת לקרקע וכיון דתלוש היא אע"ג דביצים מחוברים נינהו לגופה עבידי אינשי דאכלי ביצים המחובר לתרנגולת. במחובר לקרקע לא עבדי אינשי דאכלי הכי:

תרומה. דאסורה לזרים אבל יחזור ויתרום ממנו. ומדקאמר תרומה ממילא ידענא דהוי זריעה אלא למאי הילכתא אמר אסור ללקות מדרבנן:

חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה. שאם יש לו חמשת רבעים קמח מכולם חייבים בחלה:

במשנה ומלקצור לפני העומר. נ"ל דבזמן שאין מקדש מותר לקצור דאיסור קצירה הוא מדכתיב ראשית קצירכם וכיון דאין קציר בעומר שרי ודלא כדמשמע בס' משכנות יעקב סי' ס"ד ליו"ד (דף צא ע"ד) ד"ה ויש למצוא. במה שהביא ראיה מפ' א"נ ע"ש. (גם מש"כ דאפשר דבח"ל מותר לקצור. כן מבואר להדיא ברמב"ם בפ"ז מהל' תומ"ס הי"ג דאין איסור קצירה אלא בא"י). ונ"ל עוד דלמ"ד לקמן (לגי' התוס' ופירושם) בל"ק דאיסור קצירה נמשך עד הבאת העומר. יש לאסור אף בזמן שאין מקדש. אולם לפי מאי דמסקינן שם דאסיפא איתמר. ולכ"ע איסור קצירה אינה נמשכת אלא עד קצירת העומר. איסורה אינה נוהגת אלא בזמן שיש עומר. ובזה אתי כעין חומר הגי' שלפנינו כאן ובריש חלה ואסורין בחדש מלפני הפסח. מפני דאיסור אכילה אינו תלוי בעומר דאף בזמן דליכא עומר אסור. (ומלפני הפסח ר"ל היום שבפסח שמביאין בו העומר כמש"כ התוי"ט בחלה שם בסד"ה ואסורים להירושלמי). ומלקצור לפני העומר. משום דאיסור קצירה תלוי בעומר דוקא. ומקשה שפיר הגמרא למ"ד דאיסור קצירה נמשך עד הבאת העומר ליערבינהו וליתנינהו כיון דלדידיה אין חילוק בשום דבר בין איסור קצירה לאיסור אכילה. וא"ש בין להגי' ליערבינהו וליתנינהו אסורין כו' לפני הפסח. או לגי' לפני העומר. דלגי' רש"י ותוס' וכפי שהגיהו הבה"ז והתוי"ט ומלקצור מלפני הפסח. קשה דהא אפילו במוצאי יו"ט הא' נמי אסור עד שנקצר העומר. והתוס' נדחקו לומר דמיד בליל ט"ז קוצרין העומר (גם י"ל משום שאין דרך לקצור בלילה כמש"כ לעיל (סח). וכש"כ דקשה טפי למ"ד עד הבאה. והגמ' לא פריך עליה אלא דליערבינהו כו'):

תד"ה תנא (בע"ב

. וה"מ בתוספתא כו' הרי אלו מצטרפין כשהוא תורם תורם מכל אחד וא' כו'. כצ"ל ועי' ר"ש ריש כלאים ובמש"כ אנכי בס"ד בסוף חלה:

גמ' ואי גחין ואכיל. עיין תבואת שור בחידושיו שבת דף עג ע"ב ד"ה רא"א:

תוס' ד"ה ליטרא וכו' צריך ליישב. עיין תשובת חות יאיר סימן רכ"ד:

דאמדינהו ועשרינהו וכו' דבר שזרעו כלה לא מיבעיא לי וכו'. על סוגיא זו ודברי התוס' ד"ה ליטרא צריך לישב דלא תקשי הא דתניא סוף הנודר מן הירק וכו' דרך קס"תו הגאון מהר"ד אופנהיים ושקיל וטרי בתשובתו הרמתה הנה באה ונהייתה בשו"ת חוות יאיר סימן רכ"ד ע"ש באורך ואני בעניי כתבתי בקונטריסי על דבריו באורך בס"ד:

(ע ע"א) ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע.—משנה שלימה היא בבכורים פ"ב מ"ד.

(ע ע"א תוספות) ד"ה ליטרא וכו' צריך ליישב וכו'.—נראה ליישב דיש הפרש בין זורע חולין לזורע טבל, דכאן מיירי בליטרא בצל, שתיקנו כהלכה מן המעשרות, והוא חולין גמורין, וכשהוא מפריש לפי כולו כבר תיקנו כדין; אבל בזורע טבל תנן בתרומות פ"ט מ"ו, שדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. ומלבד פירוש המפרשים שם, שאסורין מלאכול אכילת עראי, עוד יש בכלל זה, שהגידולין אסורין עד שיפריש עליהם מעשרות ממקום אחר כדי שיעור הטבל שזרע תחלה, שלא יהא חוטא נשכר. ועוד צריך להפריש מעשרות על הגידולין כפי מה שהם עתה כהלכה. וכן הדין בזורע מעשר טבל (דכן מבואר בנדרים שם דמיירי בטבל) לבד ממעשר על הגידולין עוד צריך להפריש ממקום אחר על ליטרא טבל שזרע, ואף שעל הליטרא עצמה הוא מפריש עתה שתי פעמים - אין זה כמפריש מן החיוב על הפטור, דמעשר דבר שאין זרעו כלה אינו אלא מדרבנן והם אמרו והם אמרו (ועי' מ"ש הכ"מ ורדב"ז על הרמב"ם הל' מעשר פ"ו ה"ד).

דאמדינהו ועשרינהו. שקצר שבולין הרבה ולא דשן אלא עישרן ושתלם לאותן של חולין אם תמצא לומר לחומרא דלא אזלינן בתר עיקר למיפטר תוספת ממעשר ותוספת בעי עשורי עיקר גופיה מאי למהדר בעי עשורי או לא: מאי שנא מכל חטי ושערי דעלמא. דאע''ג דמיעשרי כי הדר זרע להו בעי עשורי הא נמי בעי עשורי: דבר שזרעו כלה. כגון חיטי ושערי שהזרע כלה בקרקע ומתעכל ויצא זרע ירק ובא זרע אחר: לא מיבעיא לי. דודאי בעי עשורי הכל דכולהו אחריני נינהו: כי קמיבעיא לי שאין זרעו כלה. כגון הך שבולת ששתלו אין העיקר מתעכל אלא הולך ומוסיף מאי: שתקנו. שעישרו וזרעו כלומר ששתלו: מתעשר לפי כולו. שצריך לעשר אף ליטרא ראשונה אלמא הדר בעי עשורי ואע''ג דאין זרעו כלה להכי נקט ליטרא שיודע שיעור מה ששתל שהיה מעושר דאפ''ה צריך לעשר אף הליטרא: עציץ שאינו נקוב מהו. וקא פריך הש''ס אי לא נקוב הא לא נקוב ושפיר תרם דמן הפטור על הפטור הוא: דלמא. בניחותא חזר ונקבו קאמרת דהכי קמיבעיא לן עציץ שאינו נקוב וגדלה התבואה במקצת ואחר כך נקבו מהו לעשורי מיניה וביה ואם תמצא לומר לא אזלינן בתר עיקר ותוספת שגדל אחר נקיבה בעי עשורי הלכך לא מצי עשורי מן העיקר על התוספת דהוה ליה מן הפטור על החיוב או דלמא עיקר נמי מיחייב דזיל בתר תוספת לחומרא לחייב את העיקר ומצי לאפרושי מיניה וביה וכעין בעיא דרבא מיבעיא ליה דהכי משמע עציץ שאינו נקוב ונקבו מהו לתרום מלא נקוב ממה שגדל קודם הנקיבה על מה שגדל לאחר הנקיבה: חדא זריעה היא. ועכשיו כשנקבה היא מתחלת להשריש אבל גבי בעיא דרבא שתי זריעות הן דשבולת הלכך אצטריך ליה למיבעי אי הדר מחייבא ליה תוספת לעיקר למיהדר עשורי או לא: שמירחה בכרי. שהשוו אותה ברחת דזהו קביעותא למעשר וקרא עליה שם תרומה במחובר: מהו. מי הויא תרומה או לא: א''כ. דחל עליה שם תרומה מצינו כו': כי תניא ההיא. דלא מצינו לענין איחיובי עלה מיתה וחומש: תלושה היא. ואכתי במחובר לא משכחנא לה: ואי גחין ואכיל לה. כשהיתה מחוברת בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה: מאי שנא מדכתיב אפינקסיה דאילפא ביצי נבילת עוף טהור. כגון ביצים המעורין בתרנגולת ומקצתן בחוץ שבשעת מיתתה התחילה להטיל ביצתה: מבפנים. כגון אם הכניס פיו למעיה ואכלן בפנים מטמא בגדים אבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור והא דתניא בגמרא דביצה (דף ז.) האוכל מנבלת עוף טהור ומן השלל של ביצים טהור מיתוקמא נמי בדתלשינהו ואכלינהו אבראי אבל אכלינהו אגואי הכי נמי דמטמו אלמא הויא אכילה ולא אמר בטלה דעתו: תרומה היא ויחזור ויתרום. מן הנקוב אלמא מדחייל עלה שם תרומה זריעה היא מדרבנן: מתני' ומצטרפין זה עם זה. מפרש בגמרא: ואסורין בחדש. לאכול: גמ' כוסמין מין חיטין. לענין חלה איצטריך כדאמרינן במסכת חלה החיטין אין מצטרפין עם הכל חוץ מן הכוסמין השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין והאי דתנא ליה הכא משום דמתני' איירי בחלה וקתני ומצטרפין זה עם זה ואתא תוספתא לפרושה:

ליטרא בצל שתיקנו וזרעו מתעשר לפי כולו. צריך ליישב דלא תיקשי הא דתניא בסוף הנודר מן הירק (נדרים נח:) ליטרא מעשר שזרעה בקרקע והצמיחה והרי היא כעשר ליטרין חייבת במעשר ובשביעית ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון ובדבר שאין זרעו כלה מיירי כדמשמע באותה סוגיא לכאורה: חזר ונקבו קאמרת. פירש בקונט' דאת''ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת שגדל לאחר נקיבה בעי עשורי אבל עיקר לא מיחייב הלכך לא מצי לעשורי מן העיקר על התוספת דהוה ליה מן הפטור וזהו תימה שהרי הכל מעורב לגמרי. מה שגדל קודם נקיבה ומה שגדל לאחר נקיבה ובהקומץ רבה (לעיל דף ל:) אמר גבי חדש וישן כיצד עושה צובר גורנו לתוכו ושמא אפשר להיות שהעיקר הוסיף לאחר נקיבה ומלמעלה הוסיף ענבים הרבה: ביצי נבלת עוף טהור. כגון ביצים המעורים בתרנגולת מקצתן בחוץ שבשעת מיתה התחילה להטיל ביצתה שבפנים כגון אם הכניס פיו למעיה ואכלן בפנים מטמאין בגדים אבית הבליעה כדין נבילת עוף טהור ולא אמרינן בטלה דעתו והא דתניא בגמרא דביצה (דף ז.) האוכל מנבלת עוף טהור ומן השלל של ביצים טהור מיתוקמא נמי בתלשינהו ואכלינהו אבראי אבל אכלינהו גואי הכי נמי דמטמאו כך פי' בקונטרס וזו היא הלכתא בלא טעמא דאטו בשביל שהכניס פיו בתוך מעיה יחשבו יותר בשר אלא התם מיירי בגמורות שנגמר חלמון שלהם והא דמפליג בין אשכול לשלל ולא מפליג בשלל גופיה בין גמורות לשאינם גמורות דלמא שאינם גמורות אשכול קרי להו כדקאמר התם בחד לישנא ומאי אשכול מהנך דמעורי באשכול ואפי' למאן דמטהר נמי באינם גמורות היינו בשקרובות לגמר דלא מערו כולי האי והא דמטהר הכא שבחוץ היינו טעמא משום דמיתה עושה ניפול כדאמר פ' בהמה המקשה (חולין עג:) גבי אבר המדולדל וא''ת ומנא ליה דמיירי הכא באכלן בפנים דלמא בתלשינהו ואכלינהו ויש לומר דאי בתלשינהו אם כן הוה לן למגזר בחוץ אטו שבפנים לפי שאין לידע מה היה בחוץ ומה היה בפנים ועוד דלא הוה לן למימר אלא שבחוץ אין מטמאין ואנא ידענא דשבפנים מטמאין ומדנקט שבפנים שמע מינה דמיירי אפילו אכלו בפנים ור''ת מצא בספר רבינו גרשון מעי נבלת עוף טהור מקצתה בחוץ כו' שדרך העוף סמוך למיתתו חולה ויוצאין מיעיו לחוץ וקאמר שבפנים מטמאין בגדים אבית הבליעה אע''פ שהם מאוסים ולא אורחא למיכלינהו דלא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם וכי גחין ואכיל נמי לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם ומשני תלוש עבידי אינשי דאכלי הכי: תנא כוסמין מין חיטין שבולת שועל ושיפון מין שעורין. לאו לענין כלאים מיתניא דהתנן בריש כלאים החיטין והזונין אינן כלאים זה בזה השעורין ושבולת שועל הכוסמין והשיפון הפול והספיר הפורקדן והטופח פול הלבן והשעועית אינם כלאים זה בזה וכולן זוזי קתני משמע דאינך הוו כלאים ולענין לצאת ידי מצה בפסח לא מיתניא דתניא לקמן בסוף ואלו מנחות (עה:) ליקט מכולן כזית ואכלו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ומכולן היינו מכל חמשת המינין דאי מכל חמש מנחות הא קתני חמץ וכולן באות מצה