מנחות עא ע"ב

מנחות עא ע"ב - Steinsaltz

They would permit the use of consecrated branches of carob and of sycamore trees; they would make breaches in the walls of their gardens and orchards, in order to feed fallen fruit to the poor during drought years on Shabbatot and Festivals; and they would designate for the poor the produce in the corner [pe’a] in a field of vegetables. And the Sages reprimanded them for those actions. It is clear from the baraita that according to Rabbi Yehuda the reaping of the grain before the omer offering was performed without the approval the Sages. So why does the mishna, which represents Rabbi Yehuda’s opinion, teach that it was with the approval of the Sages?

The Gemara responds: And according to your reasoning, why did the baraita say that the residents of Jericho performed six actions without the approval of the Sages? Counting the cases listed in the baraita, there were in fact seven actions, as reaping and piling count as two actions. Evidently, the text of the baraita is problematic. The Gemara concludes: Rather, omit from here the case of the reaping of the grain before the omer offering was brought. If so, then in the baraita Rabbi Yehuda never commented about the reaping of the grain before the omer, and therefore it does not contradict the mishna’s statement that it was performed with the approval of the Sages.

§ The mishna teaches: One may reap crops in any field for fodder and feed it to an animal even before the omer offering. The Gemara notes that we learned in a mishna there (Pe’a 2:1): And these divide a field for the purpose of pe’a, i.e., the presence of any of these separates a field so that each section constitutes a distinct field from which pe’a must be allocated independently: A stream that passes through the field, and a canal [vehashelulit], and a private road that is four cubits wide, and a public road that is at least sixteen cubits wide, and a permanent public trail or a private trail that is used whether in the summer or in the rainy season, i.e., winter, and an uncultivated field, and a plowed field, and a seed of a different kind of plant, e.g., a section of barley seed in a field full of wheat.

In all of the aforementioned instances a field is considered divided into two distinct fields. Another type of separation is subject to dispute: And in the case of one who reaps crops in a field for fodder, this action also divides a field in two. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: It does not divide a field unless one also plowed the area that he reaped. Only then is the field divided, as it is a plowed field.

With regard to the opinion of Rabbi Meir, Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Meir said his statement in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says in the mishna: One may reap and feed the crops to animals even after they reached one-third of their potential growth. Apparently, Rabbi Shimon holds that any reaping performed for fodder is not considered reaping. Likewise, Rabbi Meir maintains that reaping for fodder, even after the crop has reached one-third of its potential growth, is not considered the start of the reaping of the entire field, and therefore it divides the field.

Rabba sat and stated this halakha. Rav Aḥa bar Huna raised an objection to Rava from a baraita: If a section of crops in a field was consumed by grasshoppers, or ants nibbled away at those crops [kirsemuha], or the wind broke it down, all concede that if that section was subsequently plowed, it divides the field, and if it was not plowed, it does not divide the field. When the baraita states: All concede, to whom is it referring? It must be referring to Rabbi Meir, who maintains that usually, reaping for fodder divides a field without subsequent plowing, yet in this case he admits that it divides the field only if it is subsequently plowed.

Rav Aḥa bar Huna explains his objection to the opinion that Rabbi Meir holds in accordance with Rabbi Shimon: Granted, Rabbi Meir’s opinion can be explained if you say that the mishna, where Rabbi Meir maintains that reaping fodder is not considered reaping, is referring to a case where the fodder had not yet reached one-third of its potential growth, and the baraita, where he maintains that only if it was plowed, yes, it divides the field, but if was not plowed, no, it does not divide the field, is referring to a case where the fodder had already reached one-third of its growth. If so, the difference between the rulings of Rabbi Meir is clear, as it all depends on the growth of the produce.

But if you say that Rabbi Meir holds in accordance with Rabbi Shimon, and the mishna is also referring to a case where the fodder had reached one-third of its growth, how can his ruling in the baraita be explained? Now, if with regard to reaping there, in a case where it involves human intervention, Rabbi Meir said: It is not called reaping; here in the baraita, where the reaping is performed by grasshoppers or ants, is it not clear all the more so that Rabbi Meir would not consider it reaping? And yet the baraita indicates that all agree that it is considered reaping, as it does not divide the field without plowing.

Rather, Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says, with regard to the statement of the first tanna in the mishna that one may reap fodder and feed it to an animal: When [eimatai] may one do so? At a time when he began reaping before the crop reaches one-third of its potential growth. But if he began after the crop reached one-third, it is prohibited. If so, the discrepancy between Rabbi Meir’s opinion in the mishna and in the baraita can be resolved, as the mishna is referring to a case where the crops had not yet reached one-third of their growth, whereas the baraita is speaking of crops that had already reached one-third of their growth and therefore their harvesting is considered the start of the reaping of the field, which divides it only if he subsequently plows.

The Gemara asks: You can say that you heard Rabbi Yehuda express his opinion with regard to fodder that is reaped for the purposes of feeding an animal, but did you hear him say so with regard to a case where the reaping is performed for human consumption? That cannot be his opinion, since if it were so, then there would be three disputing opinions among the tanna’im: The opinion of the first tanna, who holds that reaping fodder for animal consumption is permitted; the opinion of Rabbi Yehuda, who maintains that it may be reaped even for human consumption provided that it has not grown one-third; and the opinion of Rabbi Shimon, who holds that it is permitted for human consumption even in a case where it had grown one-third. This is problematic, as the Gemara in tractate Sanhedrin (25a) states a principle that whenever Rabbi Yehuda says in a mishna: When [eimatai], he is clarifying, rather than disagreeing with, the opinion of the previous tanna.

Rather, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael he said: Rabbi Meir stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, his teacher. Rabbi Akiva holds that even harvesting for human consumption is not considered reaping with regard to the halakhot of pe’a, as we learned in a mishna (Pe’a 3:2): With regard to one who reaps alternate rows of his field, and he leaves in it moist stems that are not yet fully grown, Rabbi Akiva says: One must separate pe’a in each and every row, as each one is considered a separate field.

And the Rabbis say: One separates pe’a from one row for the whole field, as they are all considered a single field. And Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Akiva maintained that one is obligated to separate pe’a from each row only when he reaps alternate rows and the grain is unripe kernels used for making roasted grains. But when one reaps alternate rows and the grain is fully grown produce for his storehouse, there is no obligation to separate pe’a from each row, as all the rows are considered part of one field. Rav Dimi is suggesting that Rabbi Meir holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, and therefore the discrepancy between the mishna and the baraita can be resolved: The mishna is discussing unripe grains that have not yet grown one-third, similar to unripe kernels used for roasted grains, whereas the baraita is discussing fully grown, ripened grains.

The Gemara asks: Is that so? But when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he reported that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Akiva deems one obligated in the separation of pe’a from each row even where he reaped fully grown fodder in alternative sections of his field for the purposes of storing in a storehouse. According to Ravin, Rabbi Akiva holds that reaping even fully grown fodder is not considered the start of the entire field’s reaping process, but only of the individual row. Therefore, one must separate pe’a from each row. This is inconsistent with Rabbi Meir’s opinion that the harvesting of fodder that has grown one-third is considered reaping.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

א. מתירין גמזיות של הקדש של חרוב ושל שקמה,

ב. ופורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן, כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת ואפילו בשבתות ובימים טובים.

ג. ונותנין פאה לירק שאינו חייב מן הדין, ולא היה זה ברצון חכמים, משום שהיו העניים אוכלין אותה בטיבלה כשאר פאה, ואינו מן הדין, שהרי אינה פאה. ^[1]

ובכל אלו מיחו בידם.

והשתא תיקשי: "מאן קתני מיחו ולא מיחו", כלומר, מדקתני במשנתנו לענין גדישה לפני העומר "ולא מיחו בידם", הרי משמע שרבי יהודה היא, כי הוא זה שחילק במעשי אנשי יריחו שבחלקם מחו בהם חכמים ובחלקם לא, ואמר על גדישה שלא מיחו בהם חכמים; כי רבי מאיר הלוא לא נתייחס כלל לענין המחאה -

ואם כן תיקשי מה ששנינו ברישא: "קוצרין ברצון חכמים", כי לרבי יהודה אף קצירתם שלא ברצון חכמים היה!?

ומשנינן: וליטעמיך שאתה סבור: ברייתא זו אינה משובשת, ואכן אמר רבי יהודה שקוצרים היו שלא ברצון חכמים, הלוא תיקשי:

וכי ששה מעשים של אנשי יריחו היו, וכדקתני "ששה דברים עשו אנשי יריחו"!? והרי שבעה דברים הוו לדעת רבי יהודה, שהרי הוסיף בין אלו שלא מיחו בידם את הקצירה, ועוד לו שלשה שמיחו בידם, ואם כן שבעה הוו.

אלא סמי מכאן [הסר מדברי רבי יהודה שבברייתא] את הקצירה, ולדעת רבי יהודה אין הקצירה בכלל הששה כלל, ומשום שקצירתם ברצון חכמים היה, ואין נמנים בין הששה אלא אותם שלא ברצון חכמים היו עושים -

ואם כן משנתנו רבי יהודה היא כולה.

שנינו במשנה: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה; אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש; רבי שמעון אומר: אף יקצור ויאכיל אף משהביא שליש:

הגמרא מביאה משנה הדנה בדיני פאה, ומפרשת הגמרא את המבואר שם על פי המבואר במשנתנו לענין עומר: תנן התם, שנינו במסכת פאה ב א:

ואלו מפסיקין שדה גדולה לענין פאה, שאם חצה אחד מאלו את השדה, הרי היא נחשבת כשתי שדות, וצריך ליתן פאה לכל אחת ואחת:

הנחל, והשלולית [של מי גשמים] -

ודרך היחיד [דרך רחבה ארבע אמות], ודרך הרבים [דרך רחבה שש עשרה אמות] - ושביל הרבים [דרך צרה מאד, ^[2] והוא מקום הילוך רבים, ואינו כמו דרך שמהלכים שם עגלות וסוסים] ^[3] ושביל היחיד הקבוע [ים] הן בימות החמה והן בימות הגשמים, שחצה אחד מאלו את השדה -

והבור [חלק מהשדה שאינו זרוע], והניר [חלק שאינו זרוע אלא חרוש בלבד], וזרע אחר [שונה] שנזרע בשדה הזרועה במין אחר. ^[4]

בכל אלו לא נחלקו תנאים, אבל בדין המבואר בהמשך המשנה נחלקו תנאים:

וקוצר לשחת, אם קצר חלק מתבואת השדה כשהיא שחת שלא נתבשלה כל צרכה - ואפילו קצרה בשביל אדם - ^[5] אף הוא מפסיק את השדה שמשני עבריו, ולכשתתבשל התבואה יתן מכל עבר פאה נפרדת; ובהמשך הסוגיא מתבאר, אם שחת זה עדיין לא הביא שליש או אף כשהביא שליש מגידולו -

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: קוצר לשחת אין מפסיק, אלא אם כן אף חרש שם והרי הוא כניר שהוא מפסיק, אבל כשלא חרש מחשיבים את קצירת השחת כתחילת קצירת השדה, ולכשתיגמר בישולה של כל התבואה ויקצרנה, הרי זה כגומר את קצירתו, ונותן פאה אחת על הכל.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

רבי מאיר במסכת פאה, הסובר: קצירת שחת אינה חשובה קצירה, ומשמע: אפילו הביאה שליש, כל שלא נתבשלה כל צרכה - ^[6]

בשיטת רבי שמעון שבמשנתנו - אמרה, שאף הוא סובר: אין קצירת שחת חשובה קצירה, ואפילו קצרה לאחר שהביאה שליש -

דהרי אמר רבי שמעון במשנתנו: יקצור שחת קודם לעומר ויאכיל, אף משהביאה התבואה שליש -

אלמא קסבר רבי שמעון: כל קצירה לשחת - אפילו הביאה התבואה שליש, אלא שלא נתבשלה כל צרכה - לאו קצירה היא ולכן מותרת היא לפני העומר, והוא הדין שאין קצירת השחת חשובה כהתחלת קצירת השדה, וממילא היא מפסקת אפילו כשלא חרש.

יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא [ישב רבה וחזר על שמועה זו משמו של רבי יוחנן], איתיביה רב אחא בר הונא לרבא על דברי רבי יוחנן, הסובר: קצירה לשחת אפילו כשכבר הביאה התבואה שליש אינה חשובה קצירה לדעת רבי מאיר - ממה ששנינו בתוספתא דפאה:

אכלה חגב לחלק מתבואת השדה ואותו חלק חוצה את השדה, או שקרסמוה נמלים, או שברתהו הרוח, ^[7] הכל מודים:

אם חרש שם הרי הוא מפסיק בשדה ונעשו כשתי שדות, אבל אם לא חרש, אינו מפסיק, ומשום שתחילת קצירה היא ואפילו כשלא קצרה אדם.

והרי הכל מודים - מאן, מי הוא זה שהצרכה הברייתא לומר שהוא מודה בזה, הלוא רבי מאיר הוא, שנחלק בקוצר לשחת, וסובר: אין זו קצירה; ומודה בזה שהיא תחילת קצירה, ואינו מפסיק בלי חרישה.

והשתא תיקשי:

אי אמרת בשלמא: מתניתין דפאה - ששנינו: וקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר - עוסקת רק בשלא הביאה שליש, וברייתא דפאה גבי אכלה חגב, ששנינו בה: דחרש אין [אכן הוא מפסיק] לא חרש - לא מפסיק, עוסקת בשכבר הביאה שליש -

הרי שפיר מבואר החילוק ביניהם, כי קצירת תבואה שלא הביאה שליש אינה חשובה תחילת קצירה ואפילו קצרה אדם, ולכן מפסיק; ואילו קצירת תבואה כשהביאה שליש חשובה קצירה אפילו כשלא נעשתה על ידי אדם, ^[8] ואינו מפסיק אלא אם כן חרש -

אלא אי אמרת כדבריך: מתניתין דפאה נמי [אפילו] בשהביא שליש, ומכל מקום סובר רבי מאיר: כל קצירת שחת לאו שמה קצירה; אם כן תיקשי:

השתא, ומה התם - "קוצר לשחת, מפסיק"

- דקצירה דאדם היא, אדם הוא שקצרה ויותר סברא היא לומר שתחילת קצירה היא, מכל מקום אמר רבי מאיר קצירת שחת לא שמה קצירה -

הכא בברייתא גבי חגב ונמלים שלא נעשתה הקצירה על ידי אדם לא כל שכן שאם קצרוה כשהיא שחת שאין זו תחילת קצירה, ומן הדין שתהא השדה מופסקת!? ^[9]

אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את שיטת רבי מאיר באופן אחר:

רבי מאיר שאמר "וקוצר לשחת, מפסיק", והיינו דוקא כשלא הביאה שליש וכפי שנתבאר, לא בשיטת רבי שמעון אמרה, אלא אדרבה בשיטת רבי יהודה שבמשנתנו - אמרה, דאמר רבי יהודה במשנתנו:

אימתי מותר הוא לקצור שחת בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש, כי קצירת שחת בשלא הביאה שליש אינה חשובה קצירה, אבל אם התחיל עד שהביא שליש, אסור; ומשום שקצירת שחת חשובה קצירה אם כבר הביאה התבואה שליש -

ואף רבי מאיר - המחלק בקצירת שחת בין פחות משליש לשליש - כשיטת רבי יהודה אמרה.

ומקשינן עלה: אימר דשמעת ליה לרבי יהודה - דקצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש אינה קצירה - רק בכגון שקצר לבהמה, שבזה אנו עוסקים במשנתנו וכמו ששנינו "וקוצר לשחת ומאכיל לבהמה" -

אבל כשקצר שחת לאדם [לעשות ממנו קליות] וכאופן שדיבר בו רבי מאיר, מי שמעת ליה לרבי יהודה שלא תהא קצירת שחת חשובה קצירה!? ^[10] דאם כן, שאם תאמר: רבי יהודה במשנתנו אינו מחלק בין קצירה לאדם לקצירה לבהמה, ונחלק בזה על תנא קמא שלא התיר אלא קצירת שחת לבהמה - ^[11]

הרי הוו להו במשנתנו תלתא תנאי [שלש שיטות תנאים] -

א. תנא קמא לא התיר קצירת שחת אלא כשקוצרה על מנת להאכיל לבהמה, וכמו ששנינו: "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה".

ב. רבי יהודה מתיר - לדבריך - קצירת שחת אפילו לאדם, ובלבד שלא הביאה התבואה שליש.

ג. רבי שמעון מתיר קצירת שחת ואפילו לאדם ^[12] ואפילו משהביאה שליש.

והרי קיימא לן: כל מקום ששנה רבי יהודה "אימתי" אינו אלא לפרש, ולא לחלוק עם תנא קמא. ^[13]

ובהכרח דכשם שלתנא קמא לא הותרה קצירת שחת אלא לבהמה, אף לרבי יהודה כן, ואם כן קצירת שחת לאדם שאינה קצירה כדברי רבי מאיר בפאה, זאת לא תשמע מרבי יהודה, ואיך נאמר: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה!? ^[14]

אלא כי אתא רב דימי, אמר: רבי מאיר -

הסובר: קצירת שחת שלא הביאה שליש אפילו לאדם לא הוי קצירה - בשיטת רבי עקיבא רבו, אמר [ה], דאמר רבי עקיבא: אף לאדם נמי לא הויא קצירת שחת קצירה כשלא הביאה שליש.

דתנן במסכת פאה:

המנמר מקצת שדהו [קוצר שורות לסירוגין, קוצר אחת ומניח אחת, ושוב קוצר] ושייר בו קלחים לחים, כלומר, ומה שלא קצר הם קלחים לחים שלא בישלו כל צרכן. ^[15]

רבי עקיבא אומר: הרי זה נותן פיאה מכל אחד ואחד [מכל שורה ושורה] מהשורות שיקצור.

וחכמים אומרים: מאחד על הכל -

ואמר רב יהודה אמר שמואל:

לא חייב רבי עקיבא אלא במנמר לקליות, היינו שקוצר תבואה שלא הביאה שליש לאדם לעשות ממנה קליות, אבל במנמר לאוצר, כלומר שקוצר תבואה שהביאה שליש ^[16] כדי לאוצרה וליישנה - לא.

הרי למדנו מדברי רבי עקיבא, שכל קצירת שחת כשלא הביאה התבואה שליש ואפילו כשקוצרה לאדם אינה קצירה, ולכך נותן הוא שתי פיאות.

ומקשינן על מה דאמרינן "רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה": איני!?

והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן שלא כדברי שמואל:

מחייב היה רבי עקיבא, אף במנמר לאוצר שהיא תבואה שהביאה שליש; ואם כן אין דברי רבי מאיר - המחלק בין הביאה שליש ללא הביאה שליש - כרבי עקיבא!?

הערות

^[1] ראה הביאור בזה בפסחים נו ב.

^[2] כתב הרע"ב: שביל: זוטר טובא, דשקיל כרעא ומנח כרעא.

^[3] על פי רשב"ם בבבא בתרא נה א.

^[4] שיעור רוחב שלשת אלו, כתב הרע"ב בפאה שם: כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה.

^[5] וכמתבאר בהמשך הגמרא, וראה בהערות שם.

^[6] כן היא פשטות כוונת הגמרא, ראה בזה בהערות בהמשך הענין.

^[7] רש"י פירש את חילוק הלשון: אכלה חגב קרסמוה נמלים, דרך חגב לאכול מלמעלה, דרך נמלה לקרסם קנה השבולה מלמטה.

^[8] ולהשמיענו פרט זה נקטה הברייתא "אכלה חגב", "קרן אורה"; וב"טהרת הקודש" ביאר באופן אחר למה לא נקטה הברייתא בפשוטו, "הכל מודים בשהביאה שליש".

^[9] הקשו התוספות: והרי יש לומר, שהברייתא דקצירת חגב ונמלים עוסקת בתבואה שנתבשלה כל צרכה ועומדת היא ליקצר, ולכן קצירה היא אפילו כשנקצרה שלא על ידי אדם, אבל משנתנו עוסקת בתבואה שהביאה שליש ולא נתבשלה כל צרכה, ולכן אינה קצירה ואפילו על ידי אדם! ? וכתבו ליישב בשלשה אופנים: א. אם הברייתא עוסקת כשכבר נתבשלה כל צרכה, בזה לא היה מועיל אפילו אם חרש, ואילו בברייתא מבואר שאם חרש הרי זה מפסיק; ובהכרח שאף הברייתא עוסקת כשלא נתבשלה התבואה כל צרכה. ב. אם הברייתא עוסקת בתבואה שנתבשלה כל צרכה, לא היתה צריכה הברייתא להשמיענו שאין זה הפסק אלא אם כן חרש, כי קצירת תבואה שנתבשלה כל צרכה - ואפילו שלא על ידי אדם ולא בשביל אדם - ודאי תחילת קצירה היא. ג. אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר. וב"קרן אורה" תמה מאד על תירוצם השלישי: אם כן, לפי מאי דסלקא דעתין דרבי מאיר אפילו בהביא שליש קאמר דמפסיק, הוא הדין דאפילו עומדת ליקצר דמפסיק, וזה אי אפשר, דאם כן מאי קאמר רבי מאיר "וקוצר לשחת, מפסיק", הא אפילו בתבואה גמורה קאמר דמפסיק; ועוד, הא רבי מאיר אף בקוצר לאדם מיירי כדאמרינן בשמעתין, אם כן אמאי הוי הפסק, כיון דהוי קצירה כתיקנה; אלא על כרחך דוקא בהביא שליש קאמר, וגם זה מיקרי "קוצר לשחת", כיון דעדיין לא נגמרה, אבל אם נגמרה לגמרי, ודאי לא הוי הפסק. ולכן כתב ליישב, דהא דלא מוקי לברייתא דאכלה חגב בעומדת ליקצר, דאם כן, מאי האי דקאמר "הכל מודים", פשיטא דרבי מאיר מודה בזה, דהא רבי מאיר לא אמר אלא "קוצר לשחת"; אבל אי איירי בהביאה שליש, הוי סלקא דעתין דזה גם כן בכלל "קוצר לשחת", כיון דלא נגמרה עדיין, קא משמע לן דרבי מאיר דוקא שחת קאמר, היינו שלא הביא שליש.

^[10] א. כתב רש"י להכריח שדברי רבי מאיר בפאה הם אף כשקצר לאדם, מדאמר "קוצר לשחת" ולא הזכיר בהמה, מה שאין כן במשנתנו. וב"שפת אמת" כתב שזה דוחק, כי יש לומר שסתם קוצר לשחת לבהמה הוא - ולכן פירש באופן אחר: כיון שרבי מאיר הלוא לא אמר שקצירת שחת אינה קצירה אלא אם כן לא הביאה התבואה שליש, אם כן בהכרח דהיינו אפילו לאדם, דאי לבהמה גם חכמים מודים דודאי לאו קצירה היא; וראה בהערה 14 אות א הוכחה לפירושו מדברי רש"י בפסחים כג א. ב. הקשו התוספות: למה לא הקשתה כן הגמרא גם לעיל, לפי מה דסלקא דעתין דרבי מאיר בשיטת רבי שמעון אמרה! ? [וראה ב"שיטה מקובצת" במשנה שהוא מבאר את דברי רבי שמעון שהוא מתיר אפילו לאדם, וכתב שכן מוכח בגמרא, ואפשר שכוונתו ליישב את קושיית התוספות] ; ויישבו, דבאמת יש לומר שרבי שמעון מיירי אפילו לאדם, כי על זה לא תיקשי: אם כן תלתא תנאי הוו. וב"שפת אמת" תמה: האיך אפשר לומר שרבי שמעון אמר אפילו לאדם, והרי לשונו הוא "יקצור ויאכיל"! ? ולכן יישב את קושייתם באופן אחר, ועל פי מה שנתבאר באות א, שהכרח הגמרא לפרש את דברי רבי מאיר אפילו לאדם, הוא רק משום שהכריחה הגמרא בדעת רבי מאיר, שאף הוא לא אמר אלא כשלא הביאה התבואה שליש, ובהכרח לומר שאף לאדם אינה קצירה לדעתו, כי קצירת שחת שלא הביאה שליש - שאינה ראויה עדיין לקציר - ולבהמה, בזה אפילו חכמים מודים; אבל לפי מה דסלקא דעתין שלרבי מאיר קצירת שחת אפילו כשהביאה שליש אינה קצירה, אם כן יש לפרש את דבריו כשאר קצירת שחת שהיא לבהמה, וחכמים שנחלקו עליו הלכו בשיטת רבי יהודה, שקצירת שחת בתבואה שהביאה שליש אפילו לבהמה חשובה קצירה; ואם כן שפיר אמרינן, דבשיטת רבי שמעון אמרה. ג. הרע"ב בפאה פירש את דברי רבי מאיר: דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה ; שחת: תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ורבי עקיבא איגר בגליונו תמה עליו: דהא במנחות אמרינן להדיא, דעל כרחך רבי מאיר לאו בשיטת רבי יהודה אמרה, דאימר דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה, אבל לאדם מי שמעת ליה ; ופירש רש"י שם: ורבי מאיר אפילו בקוצר לאדם, מדלא קתני "והקוצר לבהמה"; וב"תפארת ישראל" הביא מתשובת רבי עקיבא איגר אליו בענין זה, שכתב: וחידוש ראיתי כעת, שהאיש אלקי הגאון מהר"א ווילנא זצ"ל בספרו "שנות אליהו", כתב גם כן כהר"ב ובמפורש יותר, וז"ל: כיון שקצר לבהמה ולא לאדם, לפיכך מפסיק. וב"תפארת ישראל" שם כתב, דבירושלמי מבואר, דבאמת רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, וכדי שלא תיקשי קושיית הגמרא כאן על זה, צריך לומר, שאף רבי מאיר עוסק רק בקצירה לבהמה; והם הלכו בשיטת הירושלמי.

^[11] לכאורה אין מובן מאי סלקא דעתין לפרש בדברי רבי יהודה דהיינו אפילו לאדם, והיכן יש רמז בדברי רבי יהודה שהוא חולק בזה על תנא קמא! ? ואפשר, דהכי קאמר: שמא, כל שלא הביאה התבואה שליש סברא היא שאינה קצירה ואפילו לאדם, ומה שאמרו: רבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, היינו רק לענין שאם הביאה שליש חשובה היא קצירה אפילו לבהמה; ודוחה הגמרא, שרבי יהודה סובר לא כן, אלא דוקא קצירה לבהמה אינה קצירה ואפילו כשלא הביאה שליש.

^[12] נתבאר על פי רש"י, ולכאורה מוכרח מכאן כדברי ה"שיטה מקובצת" שרבי שמעון אמר אפילו לאדם.

^[13] נתבאר על פי רש"י; וראה מה שביאר הרש"ש, למה לא פירש רש"י כפשטות לשון הגמרא, שההוכחה היא משום דלא משמע לגמרא שיש כאן שלש שיטות תנאים; [ומיהו לא נתבאר עדיין, כיון שההוכחה היא ממה שאמר רבי יהודה "אימתי", למה הזכירה הגמרא דהוה תלתא תנאי].

^[14] א. איתא בפסחים כג א, גבי מה שאמר רבי אבהו שם כא ב: כל מקום שנאמר "לא יאכל", "לא תאכל", "לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה: והרי חדש, דרחמנא אמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה", ותנן: קוצר לשחת ומאכיל לבהמה; והיינו, דכיון דמאכיל חדש לבהמה, הרי מוכח שחדש מותר בהנאה. ופירש רש"י שם: "קוצר לשחת: אף על גב דכתיב "עומר ראשית קצירכם אל הכהן", דמשמע דאסור לקצור לפני העומר, מותר לקצור לשחת כשהוא עשב דלאו קציר הוא; ומאכיל לבהמה: אף חיטין גמורים על ידי קיטוף ; מכל מקום [מוכח] חדש מותר בהנאה. ומבואר, דרש"י שם אינו מפרש כמו שפירש כאן ד"קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דבר אחד, אלא שני דינים הם; ומיהו בהכרח צריך לומר, ד"קוצר לשחת" היינו נמי להאכיל לבהמה, וכאשר מבואר בסוגייתנו בהדיא, שלא התיר תנא קמא אלא להאכיל לבהמה. והנה בסוגייתנו מבואר, דממשנתנו לא משמע אלא קוצר לבהמה, ואילו מהמשנה בפאה משמע אפילו לאדם; ורש"י כאן פירש את החילוק, משום שכאן שנינו "ומאכיל לבהמה" ובפאה שנינו סתם "קוצר לשחת"; ולדברי רש"י שם, שאף במשנתנו לא שנינו אלא "קוצר לשחת", ו"ומאכיל לבהמה" הוא דין בפני עצמו, צריך לפרש כמו שפירש השפת אמת [הובא בהערה 9], שהחילוק הוא, משום שבאמת סתם "קוצר לשחת" משמע שהוא מאכיל לבהמה, ובמשנה בפאה מתוך הכרח סוברת הגמרא דהיינו אפילו לאדם, ומשום שבקצירת שחת שלא הביאה שליש לבהמה, אפילו חכמים היו מודים. ב. הוקשה לתוספות בפסחים שם, כיון דמוכח מסוגייתנו שאף "קוצר לשחת" היינו במאכיל לבהמה, אם כן בפשוטו משמע ד"קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דין אחד, ואם כן לא מצינו במשנתנו אלא שמותר להאכיל שחת לבהמה, ומזה הרי אין להוכיח שחדש מותר בהנאה, דבתבואה שלא הביאה שליש אין כלל איסור חדש! ? וכתבו לפרש בתירוצם הראשון, דמשמע לגמרא, ש"ומאכיל לבהמה" אינו דין אחד עם עם "וקוצר לשחת", אלא הוא דין נוסף, דהיינו האכלת חיטים גמורים לבהמה על ידי קיטוף, וכפירוש הקונטרס. ובתירוצם השני כתבו, דבאמת "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה" הוא דין אחד, אלא שכוונת הגמרא להוכיח מרבי שמעון שהוא מתיר אפילו בהבאת שליש; וכאן כתבו התוספות, שהגמרא סומכת על המשך המשנה בדברי רבי יהודה, שאם התחיל לקצור כשלא הביא שליש מותר להמשיך אפילו כשהביא שליש ולהאכיל לבהמה. ג. האחרונים - ראה "קרן אורה" ו"שפת אמת" בסוגיין, ו"מנחת חינוך" מצוה שב, ועוד - נתקשו בדברי התוספות שם, מנין להם שחדש אינו אסור אלא בשהביאה התבואה שליש; ומכל מקום בפשוטו, אף מדברי רש"י משמע לכאורה כן, שאם לא כן מה הכריחו לידחק בביאור המשנה; [וראה סוגיית הגמרא לעיל סט ב גבי שבולת שלא הביאה שליש ששתלה, בהערות שם על דברי רש"י]. ומיהו יש לומר [וראה "שפת אמת" כאן], שהכריח את רש"י לפרש כן מטעם אחר, ומשום שאם כפשוטו, מנין שמאכיל הוא לבהמה מיד, שמא קוצר ומאכיל לבהמה לאחר הבאת העומר, ואין ראיה שחדש מותר בהנאה ; ומזה מוכרח ש"ומאכיל לבהמה" הוא דין העומד בפני עצמו ואף שלא בקצירת שחת, ובהכרח הכוונה היא שמאכיל לבהמה מיד, שאם תפרש שהוא כמו "ולהאכיל לבהמה", אם כן משמע דקאי על "קוצר", וכאילו אמר "קוצר להאכיל לבהמה", וזה פשיטא ליה לרש"י שאף לבהמה אין מותר אלא על ידי קיטוף. ד. יש לעיין בדברי רש"י ותוספות שם: הרי קצירה על ידי קיטוף מותרת אפילו לאדם, כדמוכח לעיל סח א גבי שוקי ירושלים שהיו מלאים בקמח קלי שנקצר על ידי קיטוף! ? אך ראה ב"שאגת אריה" דיני חדש סימן י, שכתב על סוגיית הגמרא לעיל "אומר אני דלאו דברי הכל היא, אלא דבר זה תליא בפלוגתא דתנאי", ראה שם; וגם הרמב"ם לא הזכיר היתר קצירה על ידי קיטוף, וכמו שהעיר ב"מנחת חינוך" מצוה שב. ה. מבואר מכל סוגייתנו, שדין קצירת שחת לענין עומר ודין קצירת שחת לענין הפסקה בפאה דין אחד להם -

^[15] ביאר רש"י, דלכך אמר רבי עקיבא ששייר בו קלחים לחים, משום שאם היו אלו קלחים שנתבשלו כל צרכן וראויים לקצירה, ודאי שהנימור היה נחשב כתחילת קצירה.

^[16] כן פירשו תוספות ורבינו גרשום; ואולם רש"י פירש: דמנמר לקליות היינו כשלא הביאה שליש, ואילו מנמר לאוצר, היינו כשבישל כל צרכו, וכן פירש הר"ש במשנה דפאה שם; ולפי זה החילוק אינו בין לא הביאה שליש להביאה שליש וכשיטת רבי מאיר, אלא בין לא הביאה שליש לנתבשלה כל צרכו, אבל בהביאה שליש לא שמענו; ובהכרח צריך לומר, שאין הגמרא מביאה מדברי רבי עקיבא אלא לענין תבואה שלא הביאה שליש, שאפילו כשקוצרה לאדם אינה קצירה, ולא לענין החילוק שחילק רבי מאיר בין פחות משליש ליותר משליש; ובפרט, דלענין חילוק זה שפיר קיימינן דרבי מאיר בשיטת רבי יהודה אמרה, כי בתבואה שהביאה שליש שהיא קצירה ואפילו לבהמה, זאת אכן שמענו מרבי יהודה, ורק לענין תבואה שלא הביאה שליש שאפילו לאדם אינה קצירה זאת לא שמענו מרבי יהודה, ולזה הביאה הגמרא שרבי עקיבא סובר כן.

על שהיו אנשי יריחו מתירין גמזיות של הקדש של עצי חרוב ושל עצי שקמה, וכן על שהיו פורצין פרצות בגנותיהן ובפרדסותיהן כדי להאכיל נשר לעניים בשני בצורת בשבתות ובימים טובים. וכן על שהיו נותנין פאה לעניים מערוגות הירק, שאינן חייבות בפאה, וחייבות בתרומות ומעשרות (בעוד שהפאה פטורה מתרומות ומעשרות). ומיחו בידם חכמים. הרי שלדעת ר' יהודה אף הקצירה לפני העומר של אנשי יריחו היתה שלא ברצון חכמים, ושלא כאמור במשנתנו!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה סומך על דיוקה של ברייתא זו, הרי נאמר בה שהיו ששה דברים שעשו אנשי יריחו שלא ברצון חכמים, והרי לא ששה אלא שבעה דברים הוו [היו] מנויים שם, משמע שאין דברי ר' יהודה שבברייתא מדוייקים, ויש לגרוע אחד משבעת הדברים שמנה, אלא סמי [מחק] מכאן מדברי ר' יהודה שבברייתא את ענין הקצירה לפני העומר שהיתה שלא ברצון חכמים. ונמצא איפוא שאין סתירה בין דברי ר' יהודה שבברייתא לבין דברי משנתנו.

א שנינו במשנתנו כי אף לפני העומר קוצר אדם לשחת ומאכיל לבהמה, ונחלקו ר' יהודה ור' שמעון בפרטי היתר זה. ובענין זה מביאים, תנן התם [שנינו שם, במסכת פאה] בדינם של הדברים הנחשבים כחוצים את השדה לשתים, שיש לתת פאה מכל אחת מהן, ואלו מפסיקין (חוצים) את השדה לענין נתינת פאה: הנחל העובר בתוך השדה, והשלולית (תעלת מים), ודרך היחיד (שרוחבה ארבע אמות), ודרך הרבים (שרוחבה שש עשרה אמות), ושביל צר, המשמש את הרבים העוברים בו לשדותיהם, ושביל היחיד הקבוע למעבר בו, בין בימות החמה בין בימות הגשמים, והבור (שדה לא מעובדת), והניר (שדה שנחרש ולא נזרע), וכן זרע ממין אחר שנזרע בשדה, כגון שזרע חלקת חיטים בתוך שדה שעורים — כל אחד מאלה נחשב כהפסק,

ונחלקו חכמים בדינו של הקוצר תבואה לצורך שחת מתוך השדה, האם נחשב הדבר כהפסק בשדה, והרי זה מפסיק, ואלו הם דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים שאין הקוצר לשחת מפסיק את השדה, אלא אם כן הוסיף וחרש את המקום הקצור, ואזי מפסיק הדבר, כדרך שניר מפסיק את השדה. ואולם הקצירה לשחת כשלעצמה אינה נחשבת כדי לעשות את המקום כשדה בפני עצמו, משום שרואים חכמים את הקצירה לשחת כתחילתה של קצירת השדה.

ובהסבר שיטת ר' מאיר אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: ר' מאיר הסבור בדין הפאה שאין הקצירה לשחת נחשבת כתחילת קצירת כל השדה (ולכך היא מפסיקה את השדה) בשיטת ר' שמעון חבירו, שבמשנתנו, אמרה את שיטתו זו, שכן אמר ר' שמעון במשנתנו: יקצור לפני העומר ויאכיל מן התבואה החדשה אף משהביאה שליש, אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] כי כל שקוצר לשחת — לאו [לא] כקצירה היא נחשבת.

ומוסרים כי כאשר יתיב [ישב] רבה וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את השמועה הזו] של ר' יוחנן, איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר הונא לרבא ממה ששנינו בברייתא בדין הפסק השדה לענין הפאה: אם חלק מתבואת השדה אבדה שלא על ידי מעשה אדם, כגון שאכלה החגב, וכתוצאה מכך נותר חלק מן השדה ריק מתבואה, או שמקצת מתבואת השדה קרסמוה נמלים, או ששברתהו הרוח — הכל מודים שאם חרש באותו מקום — הרי זה מפסיק, ואם לא חרש — אינו מפסיק. ויש לדייק בדברי הברייתא: הביטוי "הכל מודים" רומז לתנא מסויים החולק בנושא דומה, אף כי כאן הוא מודה, ומאן [מיהו] תנא זה? ודאי הכוונה היא לר' מאיר, הסבור שהקוצר לשחת אף בלא חרישה הרי זה מפסיק, ואילו כאן מודה שאין אלה מפסיקים בלא חרישה. ויש להקשות:

אי אמרת בשלמא מתניתין [נניח אם אומר אתה כי משנתנו במסכת פאה], שאינה מתנה את ההפסק בקצירה לשחת (לשיטת ר' מאיר) בחרישה, מדברת בקצירתה של שחת שלא הביאה שליש (וכשיטת ר' יהודה במשנתנו), בעוד שברייתא זו המתנה את ההפסק בחרישה, ולכך דווקא אם חרש — אין [כן] מפסיק, ואם לא חרש — לא מפסיק, מדברת בשהביא שליש, נמצא שאין סתירה בין המשנה לברייתא.

אלא אי אמרת מתניתין נמי [אם אומר אתה שמשנתנו במסכת פאה מדברת גם כן] בשהביא שליש, השתא [מעתה] יש מקום להקשות: ומה התם [שם, בקצירה לשחת לענין פאה] בקצירה דהתם [של שם], שנעשית על ידי אדם, אמר ר' מאיר כי לא שמה (אין היא נחשבת) כתחילת הקצירה ולכך היא מפסיקה לפאה, הכא [כאן, בברייתא], שאין זה מעשה אדם, אלא מעשה חגבים או רוח — לא כל שכן הוא, לדעת ר' מאיר שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה, והרי זה הפסק אף אם לא חרש. ושלא כדברי הברייתא שר' מאיר מודה ("הכל מודים") שאין זה נחשב הפסק אלא אם כן חרש!

אלא יש לדחות את הסברו של ר' יוחנן, ולומר כי ר' מאיר שבמסכת פאה האומר שקצירה לשחת נחשבת כהפסק לענין הפאה, בשיטת ר' יהודה שבמשנתנו, אמרה לשיטתו. שכן אמר ר' יהודה במשנתנו: אימתי מותר לקצור מהתבואה החדשה לפני העומר לצורך שחת? רק בזמן שהתחיל לקצור עד שלא (טרם) הביא היבול שליש גידולו, שסבור ר' יהודה שאין זו נחשבת כתחילת הקצירה. ואף ר' מאיר שבמסכת פאה סבור שקצירה לשחת מפסיקה רק בקצירה של דבר שטרם הביא שליש גידולו. אבל אם התחיל לקצור עד (אחר) שהביא כבר שליש גידולו — אסור לקצור לפני העומר.

ומקשים על הסבר זה: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו], את ר' יהודה שקצירה לשחת של התבואה שעדיין לא הביאה שליש אינה נחשבת כקצירה, אלא בקצירה לבהמה, ואולם בקצירה לצורך אכילת אדם (כגון לעשות מגרגרי התבואה הללו קליות), מי [האם] גם כן שמעת ליה [אותו]?! שהרי אם תאמר ששיטת ר' יהודה אמורה בין בקצירה לבהמה ובין בקצירה לאדם, אם כן, הוו להו תלתא תנאי [הרי אלה במשנתנו, שלוש דעות תנאים], דעת תנא קמא (המתיר קצירה לשחת רק לבהמה), דעת ר' יהודה (המתיר קצירה לשחת אף לאדם, בטרם הביאה שליש), ודעת ר' שמעון (המתיר לקצור אף לאדם, אפילו לאחר שהביאה שליש)!

אלא יש לדחות אף הסבר זה. ומוסרים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל הביא עמו הסבר אחר ואמר: ר' מאיר במסכת פאה בשיטת ר' עקיבא רבו אמר את דבריו, שכן סבור ר' עקיבא שאף קצירת שחת לאדם נמי [גם כן] לא הויא [אין היא] נחשבת כתחילת הקצירה. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת פאה, בדין הפסק בשדה לחיוב נתינת פאה מכל חלק שבה: המנמר שדה (הקוצר מקומות פזורים במקומות שונים בשדה, בהם בשלו פירותיה, ומשאיר מקומות אחרים בלתי קצורים, ונראית השדה על ידי כך כעורו של הנמר בו כתמי צבע פזורים), ושייר בו עדין קלחים לחים (שטרם הבשילו), מה דין השדה לענין הפאה? ר' עקיבא אומר: אין קצירה שכזו נחשבת כתחילת הקצירה הכללית, ולכך כל אחד מהחלקים הלא קצורים נחשב כשדה בפני עצמו, ולכשיחזור ויקצור את הנשארים, הריהו נותן פאה לכל אחד ואחד מהם.

ואילו חכמים אומרים: קצירה זו נחשבת כתחילת הקצירה, ולכך אין היא מפסקת בין החלקים שלא נקצרו, והריהו נותן פאה ממקום אחד שבה על הכל. ובהסבר שיטתו זו של ר' עקיבא אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא חייב ר' עקיבא לתת פאה מכל חלק וחלק לעצמו, אלא במנמר לצורך עשיית קליות מגרגרי התבואה הנקצרת, שאין התבואה הנקצרת בשלה עדיין, והריהי כקצירה לשחת. אבל במנמר את השדה לצורך שמירתה באוצר (מחסן), שהתבואה הביאה כבר שליש גידולה — לא אמר ר' עקיבא שמפריש פאה מכל חלק וחלק, שכן באופן זה הקצירה הריהי תחילתה של הקצירה הכללית. הרי ששיטת ר' עקיבא היא שאין הקצירה לשחת כשהתבואה עדיין לא הביאה שליש נחשבת תחילת הקצירה הכללית, והרי זו כשיטת ר' מאיר לענין הפסק השדה בקצירה לשחת.

ומקשים על מסורת זו בשמו של שמואל: איני [האם כך הוא]? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מחייב היה ר' עקיבא אף במנמר לאוצר, כלומר, סבור הוא שהרי זה הפסק אף בקוצר תבואה שהביאה שליש, ושלא כשיטת ר' מאיר המבחינה בין קצירת התבואה שהביאה שליש לקצירת תבואה שלא הביאה שליש!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ונותנין פאה לירק ומיחו בידם. דתנן כל שהוא אוכל ונשמר ולקיטתו כאחד חייב במעשר. וגזרי דאי יהבי פאה אתי לאפרושי מן ירק דאינו חייב על שהוא חייב:

קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. קודם לעומר בין הביאה שליש בין לא הביאה שליש קוצר לשחת להאכיל לבהמתו:

א"ר יהודה אימתי קוצר לבהמה בזמן שהתחיל לקצור לבהמה קודם שהביאה שליש קוצר אף לאחר שהביא שליש אבל לא התחיל לא. דכבר ראויה לאדם. ר' שמעון אומר כו':

ואלו מפסיקין לפאה. דאם היה שדה גדולה מלאה תבואה והיא של אדם אחד ובתוך השדה עובר נחל או שלולית של גשמי' או דרך יחיד שהוא רחב (ט"ז) [ד"א] או דרך רבים שהוא (רבים שהוא) רחב [ט"ז] או שביל רבים שהוא צר או שביל יחיד הקבוע או שדה בור או שדה ניר או שדה זרועה או שנקצר לשחת לבהמה באמצע זו השדה כל אלו מפסיקין השדה וצריך להניח פאה מזה ומזה לבד:

וחכ"א קוצר לשחת אין מפסיק בשדה לחייבה שתי פאות אלא א"כ חרש באותו מקום שקצר לשחת מיד הוי הפסקה ואי לא לא:

ר' מאיר דלא בעי חרש בשיטת ר' שמעון אמרה דקסבר ר' שמעון כל לשחת לצורך בהמה אפי' הביאה שליש לא הויא קצירה ומותר לפני העומר הכא נמי גבי פאה לא הויא קצירה גמורה דליהוי אתחלתא דקצירה דהאי^א)נראה דצ"ל דלהוי אתחלתא דקצירה דהאי שדה לחייבה בפאה אחת דהא לאו לצורך אדם נקצרה אלא לצורך בהמה וכו'. שדה לצורך אדם לחייבה בפאה א'. אלא לצורך בהמה הוא ומפסיק השדה לחייבה שתי פאות. בשעה שקצירתה קצירה גמורה. וקאמר להא שמעתא דר' מאיר בשיטת דר' שמעון אמרה:

אכלה חגב. באמצעית התבואה:

הכל מודים מאן ר' מאיר. דאע"ג דאמר ר' מאיר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש מודה הכא באכלה חגב וכו'. דלא מפסיק אלא א"כ חרש דלא הויא קצירה בידי אדם:

אי אמרת בשלמא מתניתי' דאלו מפסיקין לפאה וכו'. בשלא הביאה שליש וברייתא דאכלה חגב וכו' דחרש אין לא חרש לא בשהביאה שליש. ואע"ג דהביא שליש כיון דלאו אדם קצרה משום הכי בעי חרש שפיר:

אלא אי אמרת אידי ואידי כשהביא שליש וכו'. א"ר מאיר לאו שמה קצירה גמורה דתיהוי התחלת קצירה אלא מפסקת לפאה. הכא דלא הוי ע"י אדם כ"ש דמפסקא ולא היה צריך לשנות הברייתא:

אלא לא אמר ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אלא בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר עד שלא הביאה שליש לא הויא קצירה ומפסקת. והא דתניא הכל מודים חרש לאחר שהביאה שליש:

אימור דשמעת ליה לר' יהודה דלא הויא קצירה גמורה ומפסיק היינו כי קצר לבהמה. אבל אי קצירה לאדם מי שמעת ליה דלא הויא קצירה גמורה אפי' קודם שהביא שליש הכא נמי גבי פאה כי קוצר לשחת קודם שמביא שליש נימא דתיהוי התחלה דקצירה גמורה ולא תפסיק ולא בשיטתו אמרה. דא"כ דר' יהודה סבר דלא הויא קצירה אפי' לאדם הוו להו תלתא תנאי במתניתי' דת"ק סבר קוצר לשחת ומאכיל לבהמה דקצירה לבהמה לא הויא קצירה. אבל אי קצר לאדם הויא קצירה ואסור. ר' יהודה סבר לא הויא קצירה קודם שהביא שליש אפי' לאדם. ור' שמעון. הא תלתא תנאי ואנן קי"ל דכל היכא דא"ר יהודה אימתי לפרש דברי ת"ק. אלא ודאי ר' יהודה כת"ק סבירא ליה דלאדם הויא קצירה אפי' קודם שהביאה שליש. ור' מאיר דאמר דלאדם נמי לא הוי קצירה גמורה ומפסיק לפאה לאו בשיטת ר' יהודה אמרה אלא בשיטת ר' עקיבא קאמר דאמר אף לאדם לא הויא קצירה קודם שהביאה שליש:

דתנן המנמר שדהו. וקוצר במקומות מקומות מה שיבש כמעט:

ר' עקיבא אומר פאה מכל אחד ואחד ממה ששייר. דהאי דמנמר לא הויא קצירה גמורה אלא הוי הפסקה לפאות:

וחכ"א פאה מאחד על הכל. דההוא נימור הויא קצירה גמורה והויא התחלת קצירה ולא מפסקה:

לא חייב ר' עקיבא פאה מכל א' וא' במפסיק אלא במנמר לקליות. דלא הביא שליש ואוכלה קלי מיד דלא הויא קצירה גמורה. אבל במנמר כשהיא יבשה לצורך אוצר הויא קצירה גמורה ולא מפסקה ופאה אחת על הכל. ור' מאיר דאמר קוצר לשחת מפסקת כר' עקיבא דאמר מנמר לקליות מפסיק ובשלא הביאה שליש. וברייתא כשהביאה שליש כדתרצינן מעיקרא:

איני והא כי אתא וכו' מחייב היה רבי עקיבא פאה מכל אחד אף במנמר לאוצר. היינו לאחר שהביאה שליש והיכי מוקמת ר' מאיר כר' עקיבא:

אלא אי אמרת מתני' נמי בשהביאה שליש השתא ומה התם, דקתני קוצר לשחת ומפסיק אע"ג דאדם קצר לה אמ"ר מאיר לאו קצירה. הכא, דחגב ונמלים קצרי לה לא כ"ש דלא תהא קציר', ל"ה:
יש להקשות מאי טעמיה דר' יוחנן דאמר ר' מאיר בשיטת ר"ש ואף בהביאה שליש ודלא אוקמא דוקא בלא הביאה שליש דאז לימא דלא קצירה הוא אבל בהביאה שליש להוי קצירה:
ונ"ל לומר הטעם משום דקוצר לשחת כל שחת משמע {*) הגה"ה א"ה זה אינו מחוור לע"ד דהא במתני' דהכא דקאמר ת"ק קוצר לשחת ומאכיל לבהמה סתם ואפ"ה מפר' ר' יהודה הה"ד כשהתחיל בשלא הביא שליש ולא אמרי' מדנקט ת"ק סתם כל שחת במשמע ודו"ק. ממני אג"ן ס"ט} דאי בלא הביא שליש דוקא הוה ליה לפרושי ולמימר בלא הביא שליש:

אימר דשמעת ליה לר' יהודה דלאו קצירה בקוצר לבהמה לאדם מי שמעת ליה דאפי' לאדם אם לא הביא שליש לא תהא קצירה ור' מאיר אפי' בקוצר לאדם קאמר כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת מפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה, ל"ה:
וקשיא דהא אית ליה דשלא ברצון חכמים היו עושין וא"כ לא היו קוצרין לאדם, גם יש להקשות על מה שפירש"י דר' מאיר אפי' לאדם מדלא קתני קוצר שחת לבהמה משמע דמיירי אף לאדם א"כ כמו כן נאמר דמיירי אף בהביאה שליש מדלא קתני שלא הביאה שליש:
וי"ל אע"ג דלא קתני לא הביאה שליש אית לן לאוקמא לה בלא הביאה שליש כי היכי דלא תקשי דר' מאיר אדר' מאיר דאית ליה בההיא דאכלה חגב דהויא קצירה הילכך אע"ג דלא מפרש בלא הביא שליש הוי כמאן דפריש ליה אבל לומר דבקוצר לבהמה מיירי ודלהוי כאלו פירש בהמה כדי לאוקמא ליה בשיטתא דר' יהודה בהא נוכל לומר דכיון דלא פירש לבהמה דמיירי אף לאדם משום דמה לנו לאוקמא ליה בשיטתיה דר' יהודה במאי דמשמע דלא אזיל בשטתיה דאיהו בסתם קוצר קאמר דמשמע אף לאדם הרי הוא יכול לחלק על ר' יהודה וכדי לאוקמ' ליה כר' יהודה אין לנו לומר דמה שנשנה סתם דמשמע בכל גווני אף לאדם ודלהוי כאלו פי' לבהמה:
דא"כ דלאדם נמי שרי ר' יהודה. א"כ הוו להו תלתא תנאי במתני'. פי' ת"ק דאמר בהדיא לבהמה ואתא ר' יהודה ואמר אימתי בזמן שהתחיל וכו' ואפי' לאדם נמי שרי ור' שמעון אף יקצור משהביא שליש והא ליתא דכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים, ל"ה.
וקשיא דלמה לו להאריך כל כך דא"כ הוו להו תלתא תנאי לא הי"ל לומר אלא אימר דשמעת ליה לר' יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה שהרי מדקאמר אימתי הוא בא לפרש ולא לחלוק וא"כ לבהמה אמר כמו ת"ק ולא היה צריך להזכיר להדיא משום דאימתי לפרש לפי שזה הפי' דמי שמעת מבחוץ דר"ל דצ"ל כן משום דאימתי בא לפרש והרי מאחר דאמר דא"כ הוו תלתא תנאי הוי כח קושיתו משום דאימתי בא לפרש אף עפ"י שלא הזכירו הספר משום דהוא פי' של מי שמעת ליה א"כ לא היה צריך לומר עוד הא מי שמעת ליה:
וי"ל דלכך צריך לטעם דא"כ הוו תלתא משום דמכח אומתי לפרש לבד לא הוה מצי להוכיח דר' יהודה לבהמה לבד קאמר משום דאע"ג דסובר דאף לאדם מ"מ היה כח אימתי לפרש מילתא דת"ק לומר דמאי דשרינן לקצור הוי דוקא כשהתחיל עד שלא הביא שליש ובזה מפרש מילתא דת"ק ולא פליג לומר דקציר' לא הותרה אף לבהמה אלא משלא הביאה שליש אבל ממאי דסבר ר' יהודה דקוצר אף לאדם וחולק על ת"ק בזה לא דבר כלום והרי לעולם במה שאמר אימתי הרי אימתי לפרש דברי ת"ק ובמאי דסבר אף לאדם וחולק על ת"ק במבחוץ בזה לא דברה משנתנו לומר שיקשה לנו הרי לא בא אימתי לפרש כיון דחולק עליו שהרי על מה שנא' אימתי אינו חולק עליו הילכך מכח אימתי לבד לא היה יכול להוכיח דר' יהודה לא שרי אדם אבל מכח דא"כ הוו תלתא תנאי עם סברא דאימתי בא לפרש מוכח שפיר משום דר' שמעון סבר אף בהביא שליש ואף לאדם מדקאמר סתמא ולא פי' לבהמה דליכא למימר דסמיך אמלתא דת"ק דאמר לבהמה שהרי ר' יהודה הפסיק בנתים וגם דכל מלתא דסתמא בכל גווני משמע כדפי' נמי לעיל על ר' מאיר דשחת מפסיק דר"ל אף בקוצר לאדם מדלא פירש לבהמה וגם לר' יהודה נמי היינו אומרי' דר"ל אף לאדם משום דסתמא מתני' אם לא מפני שאמר אימתי דמפרש, וכן צ"ל דר"ש אף לאדם קאמר מדאמרי' לעיל ר' מאיר בשיטת ר' שמעון אמרה ודאף בהביא שליש לא הוי קצירה והלא מסתמא ת"ק דמתני' דהכא דקוצר לשחת הוי ר' מאיר דכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר יש לנו להעמידו חדא דסתם מתני' ר' מאיר ועוד דבר פלוגתיה דר' יהודה ור"ש הוי ר' מאיר ואי נימא דאף בהביא שליש סבר דלאו קצירה וא"כ לא פליג על ר' שמעון במידי אלא צ"ל דבהא פליגי דת"ק דוקא לבהמה שרי ולא לאדם ור"ש שרי אף לאדם והרי היה יכול להקשות לו לעיל איך לימא דר' מאיר לימא דלא הוי קציר' אף בהביאה שליש דהא ת"ק דהכא מסתמא הוי ר' מאיר כדפי' ור' יהודה דאמר אימתי הכא לפרש אמר בלא הביא שליש אלא דטפי עדיפא ליה למפרך מאכלה חגב דהוי מילתא דמפרש דמקשה דר' מאיר אדר' מאיר משיבא להקשות דסתמ' דמתני' ר' מאיר שהרי אינו הכרח דלהוי ר' מאיר אלא נוכל לומר דכל א' מאלו דקוצר לשחת מפסיק משמע ליה אף כדבריו:
ומ"מ יש להוכיח מדקאמר דאזיל בשטתיה דר"ש דפליגי במתני' במאי דר"ש סבר אף לאדם הילכך כיון דנימא דר"ש אף לאדם קאמר נימא בשיטת ר' יהודה דבא לפרש מילתא דת"ק נהי דפרשה כך הוי דוקא במאי דבעי בלא הוי שליש דכמו כן יש לנו לומר דסבר כותיה במאי דקאמר דוקא לבהמה ולא לאדם דכיון דת"ק ור"ש חולקי' בזה דבהמה ואדם יש לנו לומר קודם דבא לפרש וסבר כותיה גם בהא מילת' דבהמה דוקא לבהמה ולא לאדם מדנימא דסבר כר"ש אף לאדם הילכך הוצרך הספר לב' טעמי' לסבר' דא"כ הוו תלתא ולסבר' דאימתי בא לפרש:
וא"ת אמאי לא מוכח דר' יהודה דוקא לבהמה שרי ולא לאדם משום דלאדם לא הוה שרי לקצור דהא קאמר דשלא ברצון חכמים היו עושין:
וי"ל דמשום הא ליכא לאוכוחי משום דאיכא למימר דמה שלא ברצון חכמים היו עושין הוי דוקא בהביא שליש אבל בלא הביא שליש סבר ר' יהוד' דאף לאדם:
עוד יש להקשות לפי מאי דפי' דת"ק דמתניתין הוי ר' מאיר איך לימא דר' מאיר דאמר דקוצר לשחת דפסיק הוי אף לאדם דלאו קצירה הוא ומתני' אסיר קצירה לאדם דסבר דקצירה:
וי"ל דכמו כן כדפרי' לעיל דאינו הכרח שיהא ר' מאיר אלא שכל זמן שנוכל להעמיד שהוא ר' מאיר נעמידהו אך כשיראה דבר שיקשה כנגד זה נימא דלאו ר' מאיר הוא וכיון דקוצר לשחת מפסיק משמע בין לאדם בין לבהמה מדלא פי' בהמה קאמר דת"ק דמתני' לאו ר' מאיר היא:

רש"י ד"ה מתירין. ענפים של חרוב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לאדם מי שמעת לי'. דקתני קוצר לשחת מפסיק. כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ל תלתא תנאי. ורש"א אף יקצור לכתחלה ומאכיל כו'. כצ"ל:

בא"ד א"כ אתי ר"י לחלוק וקי"ל כו'. דאי משום תלתא תנאי. גם למסקנא הכי הוי כמש"כ התוספות לקמן. ועוד דמצינו בד"ט דפליגי ג' תנאי וגם יותר:

(עא ב תוספות) ד"ה ומתירין וכו' וי"ל דאסרוה בקונם וכו'.—פי' שלדעת התוס' אין פדיון לקונמות (עי' תוס' עירובין ל ע"א ד"ה כבר ושבועות כב ב ד"ה וחכמים).

מתירין גמזיות של הקדש. בהנאה ענפים של חרוב ושקמה שהיו אומרים אבותינו לא הקדישו אלא קורות עיקר האילן ואנו נתיר גמזיות וקא סברי אין מעילה בגידולין ולהכי נקט חרוב ושקמה דסתמייהו לקורות קיימי: להאכיל נשר. פירות שתחת האילן שנשרו ורבנן גזרו שמא יעלה ויתלוש: ונותנים פאה לירק. ואין פאה נוהגת בה דכלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר ומכניסן לקיום ואמרינן (שבת דף סח.) מכניסו לקיום למעוטי ירק וכי יהבי פאה מפקעי לה להך פאה ממעשר שלא כדין: מפסיקין לפאה. לתת שתי פאות: שלולית. מקום שמי גשמים שוללים שם ואם יש שם זריעה מכאן ומכאן נותן פאה לכל אחד ואחד דההיא שלולית מפסקא להו: ודרך היחיד. ארבע אמות: ודרך הרבים. ט''ז אמה: ושביל רבים או יחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. אי לא קביע לא מפסיק דמקום צר הוא ולא חשוב: והבור. שדה בור שבין שתי זריעות וכן שדה ניר וזרע אחר שזרע עדשים בין שתי ערוגות של חטין: וקוצר לשחת מפסיק. לתת פאה לכל אחד כשתגמר בישולו לקצור: וחכ''א אין מפסיק. קוצר לשחת אלא א''כ חרש מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר אבל לא חרש לא דקוצר לשחת תחילת קצירה היא וכי גמר בישוליה וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל: רבי מאיר. דלא חשיב קוצר לשחת קצירה בשיטת רבי שמעון אמרה: להא שמעתא. דא''ר יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון דמתני' אמרה: אכלה חגב. לאמצע שדהו דרך חגב לאכול מלמעלה דרך נמלה לקרסם קנה השבולת מלמטה: רבי מאיר. דאמר קוצר לשחת מפסיק בלא חרש הכא מודי: אי אמרת בשלמא מתניתין. דפאה דקתני לשחת מפסיק לר''מ בלא הביא שליש דלאו קצירה היא וברייתא דחגב ונמלים דקתני חרש אין לא חרש לא משום דתחילת קצירה היא בשהביא שליש שפיר ולא כרבי שמעון סבירא ליה דאפילו בהביא שליש קאמר רבי שמעון דלשחת לאו קצירה היא: השתא ומה התם. דקתני קוצר לשחת מפסיק דאדם קא קצר ליה אמר ר''מ לאו קצירה היא: הכא. חגב ונמלים קצרי לה: לא כל שכן. דלא תיהוי קצירה: אלא ר''מ. דאמר לא הביא שליש לא הויא קצירה וכי הביא שליש הויא קצירה: בשיטת ר' יהודה. דמתני' אמרה: לאדם מי שמעת ליה. דאפילו לאדם כי לא הביא שליש לא תיהוי קצירה ור''מ אפילו בקוצר לאדם כגון שחת לקליות נמי אמר דקתני קוצר לשחת ומפסיק ולא קתני קוצר לשחת לבהמה מפסיק: דאם כן. דאף לאדם נמי א''ר יהודה: הוו להו תלתא תנאי. במתני' תנא קמא אומר בהדיא לבהמה ואתא רבי יהודה למימר אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש ואפילו לאדם נמי שרי ורבי שמעון אומר אף יקצור לכתחילה מאכיל לאדם משהביא שליש אם כן אתא רבי יהודה לחלוק וקיימא לן בסנהדרין בפ' זה בורר (דף כה.) כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש ובמה לחלוק: אף לאדם נמי לא הויא קצירה. עד שלא הביא שליש: המנמר. קוצר שורה ומניח שורה דהוי שדה מנומר: קלחים לחים. דאי הוו גדלי כל צרכן דכ''ע פאה אחת על הכל דתחילת קצירה היא: ואמר רב יהודה כו' לקליות. דהיינו דומיא דשחת שלא הביאה שליש שקצרו לאדם דקליות לאדם נינהו ואפ''ה לר''ע לא הויא קצירה: לאוצר. שבישל כל צרכו ומלקט ע''מ לאצרו וליישנו: אף במנמר לאוצר. ורבי מאיר בשהביא שליש אית ליה דקצירה היא כדקתני לעיל אכלה חגב וכו':

ונותנין פאה לירק ולא יתכן כלל חדא מדלא פריך עלה ששה שבעה הוו ועוד כי דייק מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו הוה ליה למידק מאן שמעת ליה דאמר גודשין לפני העומר שלא ברצון חכמים רבי יהודה: ומתירין גמזיות של הקדש. וא''ת ויחללו שוה מנה על שוה פרוטה דבזמן הזה שרי אפילו לכתחילה כדמוכח בסוף המקדיש שדהו (ערכין דף כט.) וי''ל דאסרום בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין (ב''מ דף ו:) אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו: ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים. לפי שהיו מפקיעין הפאה ממעשר כדפירש בקונט' וא''ת והא כיון דהוי הפקר. פטור ממה נפשך וי''ל דהתנן (פאה פ''ו מ''א) ב''ה אומרים עד שיהיה הפקר בין לעניים בין לעשירים כשמיטה ואפי' לב''ש דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר הכא הפקר בטעות הוא ופאה דפטור לב''ה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו חלק ונחלה עמך: הנחל והשלולית. משנה זו במסכת פאה פרק שני ומפרש בירושלמי בגמרא שלולית כל שהיא מושכת נחל אע''פ שאינו מושך ופריך התם מכיון דתנינן דרך היחיד דרך הרבים מה צריכא אתא למימר לך אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר פירוש דקתני בתר הך בבא הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר והדר פריך מכיון דתנינן שביל הרבים ושביל היחיד מה צורכה ונראה דגרסינן איפכא דזו אינה קושיא דהא איצטריך לאשמועינן דאפילו שביל היחיד מפסיק אבל איפכא פריך שפיר דכיון דתנא שביל היחיד שביל הרבים מה צריכא דאי משום אילן דסיפא אפי' דרך הרבים לא מפסיק ומשני להוציא הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים: דרך הרבים ודרך היחיד. בסוף המוכר פירות (ב''ב ק:) תניא דרך היחיד ד' אמות דרך הרבים ט''ז אמה דרך מעיר לעיר שמנה אמות דרך ערי מקלט שלשים ושנים אמות: אלא אי אמרת אידי ואידי בהבאת שליש כו'. ואם תאמר ולימא מתני' בהבאת שליש וברייתא בתבואה העומדת ליקצר ויש לומר דהתם אפי' חרש לא מהני א''נ אהא לא הוה צריך לאשמועינן דבעי חרש א''נ אין לחלק בין הביא שליש לעומדת ליקצר: אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לבהמה לאדם מי שמעת ליה. בפרק כל שעה (פסחים דף כג.) גבי לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע ופריך והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופי' שם בקונטרס קוצר לשחת להאכיל לאדם ומאכיל לבהמה חטין גמורין והקשה ה''ר יעקב דאורליינ''ש דהכא משמע בהדיא דלבהמה איירי וכולה חדא מילתא קתני והא דדייק התם מהכא דשרי אסיפא סמיך דקאמר רבי יהודה אימתי בזמן שהתחיל עד שלא הביא שליש אלמא שרי אפילו משהביאה שליש: לאדם מי שמעת ליה. הא דלא פריך כה''ג לעיל דקאמר ר''מ בשיטת ר''ש דאימר דשמעת ליה לר''ש לבהמה לאדם מי שמעת ליה משום דהכא לא פריך אלא מכח דא''כ הוי להו תלתא תנאי: במנמר לקליות. היינו לא הביאה שליש דהא לר''מ בלא הביא שליש איירי כדאמרן לעיל ומנמר לאוצר היינו הביאה שליש:

מנחות עא ע"ב