מנחות עב ע"ב

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ
אֶלָּא שָׁאנֵי הָתָם שֶׁהֲרֵי דָּחֲתָה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת
וּלְרַבִּי הָכִי נָמֵי דָּחֲתָה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא קָסָבַר רַבִּי קְצִירַת הָעוֹמֶר לָא דָּחֲיָא שַׁבָּת
וְלָא וְהָתְנַן וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חוֹל מִשָּׁלֹשׁ הָיָה בָּא דְּלָא כְּרַבִּי
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חוֹל בִּשְׁלֹשָׁה בְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת דְּלָא כְּרַבִּי
וּבְשַׁבָּת יֹאמַר לָהֶם שַׁבָּת זוֹ דְּלָא כְּרַבִּי
נִקְצַר בַּיּוֹם כָּשֵׁר וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר נִקְצַר בַּיּוֹם כָּשֵׁר רַבִּי וְקָתָנֵי וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת מַאי לָאו קְצִירָה לֹא לְהַקְרָבָה
אֲבָל לִקְצִירָה לָא וְהָתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' מָה תַּלְמוּד לוֹמַר לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ אֶלָּא לְתָמִיד וּפֶסַח שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן בְּמוֹעֲדוֹ בְּמוֹעֲדוֹ וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת בְּמוֹעֲדוֹ וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה
שְׁאָר קׇרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם
מִנַּיִן לְרַבּוֹת עוֹמֶר וְהַקָּרֵב עִמּוֹ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְהַקָּרֵב עִמָּהֶן תַּלְמוּד לוֹמַר וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' הַכָּתוּב קֶבַע מוֹעֵד לְכוּלָּן
לְמַאי אִילֵימָא לְהַקְרָבָה שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בְּנֵי הַקְרָבָה נִינְהוּ
אֶלָּא פְּשִׁיטָא לִטְחִינָה וְהַרְקָדָה וְדִכְוָתַהּ גַּבֵּי עוֹמֶר לִקְצִירָה וְקָא דָחֵי אֶת הַשַּׁבָּת
אֶלָּא עוֹמֶר לְהַקְרָבָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם לַאֲפִיָּה וְקָסָבַר רַבִּי תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ אִי אָפֵי לַהּ מֵאֶתְמוֹל אִיפְּסִילָה לַהּ בְּלִינָה
וְסָבַר רַבִּי תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ וְהָתַנְיָא כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַלֶּחֶם אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה כֵּיצַד שְׁחָטָן לִשְׁמָן וְזָרַק דָּמָן לִשְׁמָן קָדַשׁ הַלֶּחֶם
שְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם שְׁחָטָן לִשְׁמָן וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ דִּבְרֵי רַבִּי
רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לְעוֹלָם אֵינוֹ קָדוֹשׁ עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט לִשְׁמָן וְיִזְרוֹק דָּמָן לִשְׁמָן
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הוּקְבְּעוּ וְלֹא הוּקְבְּעוּ קָא אָמַר
הֲדַרַן עֲלָךְ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל
מַתְנִי' וְאֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים מִנְחַת הַסֹּלֶת וְהַמַּחֲבַת וְהַמַּרְחֶשֶׁת וְהַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין מִנְחַת גּוֹיִם וּמִנְחַת נָשִׁים וּמִנְחַת הָעוֹמֶר וּמִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת וְקוֹמֵץ קָרֵב לְעַצְמוֹ וְשִׁירַיִם קְרֵיבִים לְעַצְמָן
גְּמָ' אָמַר רַב פָּפָּא כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן עֶשֶׂר תְּנַן מַאי קָא מַשְׁמַע לַן
לְאַפּוֹקֵי מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין יָבִיא קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא
וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים מְנָלַן דִּכְתִיבָא כְּתִיבָא וּדְלָא כְּתִיבָא כְּתִיב בַּהּ וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אוֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן וְגוֹ' וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו
בָּאָה חִיטִּין לָא קָמִיבַּעְיָא לַן כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן בָּאָה שְׂעוֹרִין בָּאָה שְׂעוֹרִין נָמֵי מִדְּנִקְמֶצֶת שְׁיָרֶיהָ לַכֹּהֲנִים
אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר אִיכָּא מִנְחָה דְּמִיקַּמְצָא וְלָא מִיתְאַכְלָא
דִּתְנַן רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת הַקּוֹמֶץ קָרֵב בְּעַצְמוֹ וְהַשִּׁירַיִם קְרֵיבִין בְּעַצְמָן מְנָלַן
אָמַר חִזְקִיָּה דְּאָמַר קְרָא וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִבְלוּלָה שֶׁל חִיטִּין תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְלוּלָה שֶׁל שְׂעוֹרִין וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַחֲרֵבָה שֶׁל חִיטִּין תְּנֵהוּ עִנְיָן לַחֲרֵבָה שֶׁל שְׂעוֹרִין
וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא מִנַּיִן שֶׁאֵין חוֹלְקִין מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - ב

ומקשינן עלה: וכי רבי אלעזר ברבי שמעון לא שמיע ליה מה שאמר אביו רבי שמעון גבי הקטר וחלבים!? והרי ודאי שמיע ליה -

אלא בהכרח, שמכל מקום סובר רבי אלעזר ברבי שמעון: אם העומר שלא נקצר כמצותו כשר, אינו בדין שתדחה קצירתו את השבת, משום שמלאכה הראויה לעשותה מערב שבת היא, ואין נידון קצירה בשבת דומה דומה לראיה מהקטר חלבים, כי:

שאני התם - גבי הקטר חלבים ואברים שהם דוחים את השבת על אף שאפשר לעשותם במוצאי שבת - שהרי כבר דחתה שחיטה של קרבנות אלו את השבת, וכיון שכבר ניתנה השבת לידחות בקרבן זה אצל שחיטה, ניתנה השבת נמי שתידחה לאחר השחיטה אצל הקטר חלבים, ואף שאפשר לעשותם במוצאי שבת; תאמר בקצירה, שעדיין בשעת קצירה לא דחה הקרבת העומר את השבת, שההקרבה אינה אלא לאחריה. ^[1]

ואם כן לרבי הכי נמי, אין להביא ראיה מהקטר חלבים לקצירת העומר, כיון דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת!? ^[2]

אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את דעת רבי, שמטעם אחר הוא חולק על ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון; שהרי כל ראייתו של רבי אלעזר ברבי שמעון היא משום שלדעתו קצירת עומר דוחה את השבת כרבי ישמעאל, ואם כן ממילא מוכרח שהעומר הנקצר שלא כמצותו פסול; אבל לדעת רבי אין ראיה -

משום דקסבר רבי: קצירת העומר לא דחיא שבת, ודלא כרבי ישמעאל. ^[3]

ומקשינן עלה: וכי לא דוחה - לדעת רבי

- קצירת העומר את השבת!? והתנן במשנה שבראש הפרק:

רבי ישמעאל אומר: עומר [כאשר] היה בא בשבת, משלש סאין [בלבד היה בא, שלא להרבות מלאכות בשבת] ובחול, מחמש [סאין היה בא]:

וחכמים אומרים: אחד עשרון של עומר הבא בשבת, ואחד עשרון של עומר הבא בחול, משלש סאין של שעורים היה בא; הרי שאף בשבת היה בא מקצירה שנעשתה בשבת!?

ומשנינן: דברי חכמים הם דלא כרבי, שלדעתו אין קצירת העומר דוחה את השבת.

ואכתי מקשינן מהמשך המשנה: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת היה נקצר ביחיד. ובחול בשלשה. וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול היה העומר נקצר בשלשה אנשים, ונותנים את התבואה בשלש קופות, וקוצרים בשלש מגלות; הרי שקצירת העומר דוחה את השבת!?

ומשנינן: אף דברי חכמים אלו דלא כרבי הם.

ואכתי מקשינן מהמשנה השניה בפרק זה: כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם כדי שיהא נקצר [העומר] בעסק גדול; כיון שהחשיכה, אומר להן "בא השמש"? אומרים [העם] הין. ובשבת יאמר הקוצר להם: שבת זו [האם אקצור בשבת]? אומרים [העם] הין; הרי שקוצרים את העומר בשבת!?

ומשנינן: אף משנה זו דלא כרבי.

ואכתי מקשינן ממשנתנו: ואם נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, שבהכרח רבי היא, כי הרי:

מאן שמעת ליה דאמר [את מי שמענו שהיה אומר]: נקצר ביום - שלא כמצותו - כשר, הלוא רבי היא, ומכל מקום קתני: ודוחה את השבת -

מאי לאו, והאם לא כן הוא, שלענין קצירה הוא ששנינו: ודוחה את השבת; הרי שאף לרבי קצירת העומר דוחה את השבת!?

ומשנינן: לא כאשר פירשת דלענין קצירה הוא שאמרו "ודוחה את השבת", אלא לענין הקרבה שהיא דוחה את השבת, אבל קצירה באמת אינה דוחה את השבת לדעת משנתנו שהיא כדעת רבי.

ומקשינן עלה: אבל לקצירה - לא!? והתניא:

רבי אומר: כתיב בפרשת המועדות [ויקרא כג: לאחר שנתבאר שם מאמר הקב"ה למשה לצוות את בני ישראל על המועדות]:

'וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ומה תלמוד לומר, והרי כבר ידענו שעשה משה כאשר נצטוה, וציוה את בני ישראל על המועדות!? אלא לכך נאמר, כדי ללמד על קרבנות הנזכרים שם, שידחו את השבת:

לפי שלא למדנו - ללא פסוק זה - אלא לתמיד ופסח שהם דוחים את השבת ומשום שנאמר בהן "במועדו" ^[4] ומשמע: לא יעבור זמנם בכל אופן, וללמד:

במועדו יביא את התמיד ואת הפסח ואפילו בשבת, במועדו יביאם ואפילו בטומאה -

שאר קרבנות הצבור מנין שהם דוחים את השבת ואת הטומאה -

תלמוד לומר: בפרשת מוספי המועדות: "אלה תעשו לה' במועדיכם", ללמד: שיבואו מוספי הציבור אפילו בשבת ואפילו בטומאה - מנין לרבות אף את העומר והקרב עמו [הכבש שנקרב עם העומר], ושתי הלחם והקרב עמהן [הם שני כבשים הנקרבים עם שתי הלחם] שאינם נזכרים באותה פרשה אלא בפרשת המועדות?

לפיכך תלמוד לומר "וידבר משה את מועדי ה'", הכתוב קבע מועד לכולן, לומר שידחו את השבת ואת הטומאה אף הקרבנות הנזכרים שם, והיינו עומר ושתי הלחם שעדיין לא ידענו שהם דוחים את השבת ואת הטומאה.

ומכאן יש ללמוד, שלדעת רבי קצירת העומר דוחה את השבת, שהרי:

למאי, לענין מה אמר רבי בברייתא זו שהעומר דוחה את השבת?

אילימא להקרבה בלבד הוא שאמר כן, אבל קצירתו אינה דוחה את השבת, ומשום שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא לדעת רבי הסובר "נקצר ביום כשר", ולכן אינה דוחה את השבת, וכאשר אמרת; כך אי אפשר לומר, ומשום:

שהרי אף שתי הלחם אמר רבי בברייתא זו שהם דוחים את השבת, וכי שתי הלחם בני הקרבה נינהו, עד שנאמר: שלענין הקרבה - שהיא מלאכה שאי אפשר לעשותה אלא בשבת - הוא שאמר רבי תדחה את השבת ואת הטומאה!? ^[5]

אלא פשיטא לענין טחינה והרקדה של שתי הלחם אמר רבי שידחו את השבת, ואף שהן מלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת -

ואם כן דכוותה גבי עומר [דומה לשתי הלחם מתפרש גבי עומר] לקצירה - שהיא מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת לדעת רבי - הוא שנתכוין רבי, ומכל מקום קא דחי קצירת העומר את השבת!? ^[6] הרי מבואר, שאף קצירה דוחה את השבת לדעת רבי, ואף שמלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת היא - לדעת רבי!?

ומשנינן: אלא עומר שאמר רבי שהוא דוחה את השבת היינו באמת להקרבה, ^[7] ושתי הלחם שהם דוחים את השבת היינו לאפיה -

כלומר, לא כאשר אתה סובר דבשתי הלחם לענין טחינה והרקדה אמר רבי שהם דוחים את השבת, ותלמד מזה לפרש דגם גבי עומר היתה כוונתו למלאכות שאפשר לעשותן מערב שבת; לא כן הוא, דאף גבי שתי הלחם כוונת רבי היתה למלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דהיינו אפיה.

והטעם שאפייה היא מלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת, הוא:

וקסבר רבי: תנור של שתי הלחם הוא המקדש אותם, שהתנור כלי שרת הוא, ונמצא דאי אפי לה מאתמול איפסילה לה בלינה [אם יאפה את שתי הלחם מערב שבת, ייפסלו שתי הלחם בלינה שהרי נתקדשו בכלי שרת], ואם כן מוכרח הוא לאפותם בשבת, ומלאכה שאי אפשר לעשותה מערב שבת היא.

ומקשינן עלה: וכי סבר רבי: תנור מקדש!? והתניא:

כבשי עצרת [הם שני כבשים הבאים בעצרת עם שתי הלחם] אין מקדשין את שתי הלחם הבאים עמהם אלא בשחיטה שלהם, אבל התנור אינו מקדשם ; כיצד:

שחטן לכבשים לשמן, ואף זרק דמן לשמן: קדש הלחם.

שחטן שלא לשמן, ואף זרק דמן שלא לשמן, לא קדש הלחם

שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש, וכפי שנתבארה בבא זו לעיל מז א. דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן.

הרי למדנו שלדעת רבי השחיטה היא המקדשת את הלחם ולא התנור, ואיך אמרת שקסבר רבי התנור מקדש!?

אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם תנור מקדש את הלחם לדעת רבי, ואל תשנה בברייתא "קדש הלחם", שלא בקידוש עוסקת הברייתא, אלא, כך היא כונת התנא:

שחטן לשמן וזרק דמן לשמן, "הוקבעו" בכך שתי הלחם לכבשים אלו שהובאו עמהם, ואינו יכול לשנותם לזבח אחר. ^[8] ואם שחטן שלא לשמן, "לא הוקבעו". כך קא אמר. וכן בכל הברייתא.

הדרן עלך פרק רבי ישמעאל

הערות

^[1] בפירוש רבינו גרשום מבואר שטעם מחודש הוא, ולא משום שחביבה מצוה בשעתה; וברש"י לפי הגירסא שלפנינו מתבאר שטעם אחד הוא, אך ב"שיטה מקובצת" הגיה בדברי רש"י, וכדברי רבינו גרשום.

^[2] א. ב"בית הלוי" חלק א סימן לח, הביא מברייתא המובאת בפסחים סט א, שנחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בסברא זו, שרבי אליעזר למד מהקטר חלבים [ראה שם בתוספות] לחתיכת יבלת הפסח בשבת, ומשום שקל וחומר הוא מהקטר חלבים שהם דוחים לאחר עשיית המצוה, כל שכן חתיכת יבלת שהיא קודם המצוה, ורבי עקיבא אמר לו בהיפוך, דאדרבה הקטר חלבים שכבר דחתה שחיטה את השבת עדיף מחתיכת יבלת שעדיין לא דחתה שחיטה את השבת. וביאר, דהא דמקשה הגמרא בפשיטות על רבי מסברא זו, היינו משום שכל הסוגיא הרי באה לקיים את דברי רבי עם דברי רבי עקיבא רבו של רבי שמעון רבו, ולשיטת רבי עקיבא יש לנו לומר שכבר דחתה שחיטה את השבת.

^[3] יש להעיר, שלכאורה מאותו טעם עצמו - דהיינו ממה שרבי תלמידו של רבי שמעון תלמידו של רבי עקיבא הוא - שהכריחה הגמרא בדעת רבי שהוא סובר כרבי עקיבא בדין דחיית שבת במלאכה שאפשר לעשות מערב שבת, מאותו טעם עצמו יש להוכיח שהוא סובר קצירת עומר לא דוחה שבת, וכרבי עקיבא שנחלק על רבי ישמעאל בדרשת "בחריש ובקציר תשבות" ומפרשה לענין שביעית, וכפי שהובא בהערה לעיל מדברי התוספות; ואם כן לכאורה קשה מעיקרא מאי מקשה הגמרא! ? וביאור הגמרא לכאורה הוא, דמתחילה סברה הגמרא בדעת רבי שקצירה דוחה את השבת, מכח מה שמביאה הגמרא בהמשך הסוגיא להוכיח בפשוטו בדעת רבי שקצירת העומר דוחה את השבת, וכאשר כן היא דרך הגמרא.

^[4] "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבנילחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" [במדבר כח] ; "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" [במדבר ט].

^[5] בכתבים המיוחסים לגרי"ז הקשה: לעיל סד א מבואר, שאם שחט כחושה ומצא שמינה, אומרים לו בשבת "הבא שמינה לכתחילה, ושחוט"; ולפי זה אם שחט שני כבשים עם שתי הלחם, ונמצאו שתי הלחם כחושים, וכגון שהביאן ממה שאינו מן המובחר, שאינו כשר אלא בדיעבד [ראה לקמן פג ב], אם כן יכול הוא לכתחילה לשחוט שני כבשים אחרים עם שתי הלחם האחרים שיביא; ומיהו כל זה אם יש דין בשתי הלחם שהם דוחים את השבת, אם כן מכחם ישחוט גם את הכבשים הנצרכים לו, אבל אם אין דין בשתי הלחם שהם דוחים את השבת, ודאי שאי אפשר לו לשחוט שני כבשים אחרים בשביל שתי הלחם, אם הם עצמם אינם כחושים; ואם כן מאי מקשה הגמרא "שתי הלחם בני הקרבה נינהו", ולא יישב.

^[6] ב"שפת אמת" נתקשה: למה הוצרכנו להשוות את העומר לשתי הלחם, והרי משתי הלחם עצמם יש להוכיח שאף מלאכה שיכולה להיעשות בערב שבת הרי היא דוחה את השבת, והלוא זה הוא עיקר הנידון שאנו באים להוכיח בדעת רבי; ראה שם. והרש"ש כתב, שעדיף לה לגמרא להביא מעומר שהוא עיקר הנידון כאן.

^[7] בברייתא לעיל בעמוד א איתא: מנין שאם נקצר ביום כשר כשר ודוחה את השבת תלמוד לומר תקריב; וכתבו התוספות שם, דבהכרח צריך לפרש דקאי על הקרבת העומר ולא על קצירתו, [כוונתם, משום דבפשוטו נראה דקאי על קצירה ככל דיני הברייתא שם], שהרי אם נקצר ביום כשר, אי אפשר שתדחה קצירה את השבת; והוקשה להם: הרי כאן ילפינן לה ממקום אחר, ותירצו, שאכן עיקר הלימוד הוא מכאן, ושם לאו דוקא ילפינן מ"תקריב", [פירוש, ועיקר "תקריב" לשאר דברים הנלמדים שם] ; והוסיפו, שהרי בהכרח לומר כן לענין טומאה דילפינן בברייתא שם מ"תקריב", שהרי כאן ילפינן לה ממקום אחר. וב"בית הלוי" שם כתב על פי דרכו, דשפיר יש לפרש את הברייתא לענין קצירה, אלא שאותו תנא אינו סובר כרבי עקיבא ד"כבר דחתה שחיטה את השבת", וכאשר נתבאר לעיל לדעת הרמב"ם; [ויש לתמוה: אם כן למה נדחקה הגמרא לעיל לפרש את משנתנו דקאי על הקרבה ולא על קצירה, שהוא בודאי דחוק לפרש שלא כסתם המשנה דלעיל סה א הסוברת שקצירה דוחה את השבת; והרי יש לפרש את משנתנו כדעת התנא דברייתא! ?].

^[8] נתבאר על פי רש"י; ורבינו גרשום כתב: הוקבעו, דאי אבד הלחם אבדו כבשים ואי אבדו כבשים אבד הלחם; אבל התוספות לעיל מו א סד"ה ואיזו פירשו באופן אחר, וראה מה שהקשו שם על פירושו של רש"י.

פרק שביעי - אלו מנחות נקמצות

מתניתין:

ואלו המנחות שהן נקמצות על ידי הכהן וקומצן נקטר על גבי המזבח, ושייריהן של המנחות - לאחר שנקטר קומצן - נאכלים לכהנים:

שבע המנחות הראשונות הן מנחות נדבה, ושלש המנחות האחרונות הן מנחות חובה; שמונה מתוך המנחות הן מנחות חיטים, ואילו מנחת העומר ומנחת קנאות הן מנחות שעורים; שמונה מנחות טעונות שמן, ואילו מנחת חוטא ומנחת קנאות הן חריבות בלי שמן:

א. מנחת הסולת שנאמר [ויקרא ב א] "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו. והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלוא קומצו מסלתה ומשמנה על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה [הקומץ העולה לגבוה הוא זכרון המנחה, שבו נזכר בעליה לטובה ולנחת רוח] המזבחה, אשה ריח ניחוח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קודש קדשים מאשי ה'". הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים. ^[1] ב. והמחבת, שנאמר [ויקרא ו]: "וזאת תורת המנחה [כל מנחת חיטים כסתם מנחות במשמע] ^[2] הקרב אותה בני אהרן. והרים ממנו בקומצו. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים; ועוד נאמר [ויקרא ז ט]: "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה".

ג. והמרחשת שנאמר [ויקרא ב ז]: "ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה. והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח. והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה [הוא הקומץ] והקטיר המזבחה, אשה ריח ניחח לה'. והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, קדש קדשים מאשי ה'", הרי מפורש שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים.

ד. והחלות של מנחת מאפה תנור [הנודב מנחת מאפה תנור, יכול להביאה כולה חלות], והם בכלל מה שאמרה התורה בכל מנחה, שהיא נקמצת ושייריה נאכלים לכהנים; ועוד נאמר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור, לכהן המקריב אותה לו תהיה".

ה. והרקיקין של מנחת מאפה תנור [כי הנודב יכול להביאה כולה רקיקין], ואף הם בכלל מה שאמרה תורה "וזאת תורת המנחה". ובכלל "וכל מנחה אשר תאפה בתנור".

ו. מנחת גויים, כלומר, גוי שהתנדב את אחת מהמנחות המנויות לעיל, שהן מנחות נדבה.

ז. ומנחת נשים, כלומר, אשה שהתנדבה ^[3] את אחת מהמנחות המנויות לעיל שהן מנחות נדבה.

ח. ומנחת העומר שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש גרש כרמל. והקטיר הכהן את אזכרתה [הוא הקומץ] מגרשה ומשמנה על כל לבונתה אשה לה'". הרי מפורש שהיא נקמצת, ובגמרא יתבאר מנין ששיירי מנחת העומר - שהיא מן השעורים שלא כסתם מנחות - נאכלים לכהנים.

ט. ומנחת חוטא, היא המנחה שמביא העני בדלי דלות, על חטא שחיובו הוא "קרבן עולה ויורד", שנאמר [ויקרא ה]: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד. או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. או נפש כי תשבע. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן.

ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים.

ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. והביאה אל הכהן וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה. וכפר עליו הכהן. והיתה לכהן כמנחה [ללמד על מנחת חוטא שיהיו שייריה נאכלים] "; ^[4] ועוד נאמר [ויקרא ז י]: "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" ו"מנחת חוטא" מנחה חריבה היא.

י. ומנחת קנאות [מנחת סוטה], שנאמר [במדבר ה]: "איש איש כי תשטה אשתו. והביא האיש את אשתו אל הכהן, והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות. וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה", ובגמרא יתבאר, מנין שאף מנחה זו - שהיא באה מן השעורים - שייריה נאכלים לכהנים.

אבל מנחת כהנים - בין מנחת נדבה ובין מנחת חוטא - אינה נקמצת לדעת תנא קמא; שנאמר [ויקרא ו טז]: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".

רבי שמעון אומר: אף מנחת חוטא של כהנים ^[5] הרי היא נקמצת, וקומץ קרב לעצמו, ושיריים קריבים לעצמן.

גמרא:

אמר רב פפא: כל היכא דתנן, בכל מקום ששנו חכמים "ואלו מנחות" ללמד בהם דין מסויים - עשר מנחות תנן [עשר מנחות נשנו שם].

שואלת הגמרא: מאי קא משמע לן רב פפא בזה, והרי יכולים אנו למנות ונמצא שהן עשר!?

ומפרשת הגמרא, שהוא כדי ללמדנו שאין כאן אלא עשר מנחות, כי מנחת מאפה תנור נמנית בשתים בלבד, דהיינו: או חלות או רקיקין ; לאפוקי מרבי שמעון [ללמדנו שלא כרבי שמעון] דאמר: המתנדב מנחת מאפה תנור, אם רצה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, יביא, ונמצא ששלש מיני מנחות יש במאפה תנור, כולה חלות, כולה רקיקין ומחצה על מחצה, וסך כל המנחות אחת עשרה -

קא משמע לן דלא כן הוא, אלא או יביא כולן חלות או יביא כולן רקיקין.

שנינו במשנה: ואלו מנחות נקמצות. ושיריהן לכהנים:

שואלת הגמרא מנלן שכל המנחות האלו שייריהן לכהנים?

ותמהינן על השאלה: מנלן [וכי יש לשאול מנין נלמד דין זה]!? והרי:

דכתיבא - כתיבא, אותן המנחות שבהדיא נאמר בהם דין זה, הרי נאמר בהן, ודלא כתיבא, ואף אלו שאין כתוב בהן בהדיא, הרי כתיב בה [ויקרא ו]:

"וזאת תורת המנחה [כל מנחה במשמע] הקרב אותה בני אהרן. והרים ממנו בקומצו. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", הרי קבעה תורה שכל המנחות נקמצות ושייריהן נאכלים לכהנים -

ואם כן, מה מקום יש לשאלה "מנלן"!?

ומפרשינן: אכן במנחה הבאה חיטין - שלא נאמר בהן אכילת שיריים לכהנים בהדיא - לא קמיבעיא לן, כי יש ללומדה מהפסוק הזה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים, כי קא מיבעיא לן - מנלן - במנחה הבאה שעורין [היינו מנחת העומר ומנחת קנאות, שלא נאמרה בהן אלא קמיצה] שאין הן בכלל פסוק זה שהוא עוסק בסתם מנחות הבאות חיטים. ^[6]

ואכתי תמהינן: אף מנחה הבאה שעורין נמי אין מקום לשאול מנין ששיריה נאכלים לכהנים, שהרי מדנקמצת - כמפורש בכתוב - ממילא יודעים אנו ששייריה נאכלים לכהנים!? ומפרשינן: אכן אליבא דרבנן - הסוברים מנחת חוטא של כהן עולה כליל, ולשיטתם אין לך מנחה נקמצת שאין שייריה נאכלים לכהנים - לא קא מיבעיא לן מנין שבמנחת שעורים השיירים נאכל לכהנים, כי ממילא ידענו כן, ממה שהן נקמצות -

כי קא מיבעיא לן אליבא דרבי שמעון, דאמר: איכא מנחה דמיקמצא ולא מיתאכלא [יש מנחה שהיא נקמצת, ומכל מקום אין שייריה נאכלים לכהנים], ולשיטתו יש לשאול גם במנחת העומר ומנחת קנאות, שמא נקמצות הן ואין שייריהן נאכלים לכהנים ; דתנן במשנתנו:

רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קרבין בעצמן; ולשיטתו אנו שואלים: מנלן ששיירי מנחת העומר ומנחת קנאות נאכלים לכהנים, כי שמא אף שנקמצות הן, מכל מקום אף שייריהם קרבים על המזבח כמנחת חוטא?

אמר פירש חזקיה את המקור לשתי מנחות אלו שהשיריים נאכלים לכהנים, מדאמר קרא [ויקרא ז י]

וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", הרי שהשיריים נאכלים לכהנים; ואף שגם פסוק זה יש לנו לפרשו בפשוטו על סתם מנחות הבאות מן החיטים, מכל מקום למדנו ממנו גם על מנחת העומר ומנחת קנאות -

ומשום שאם אינו ענין - מה שלימדה תורה בפסוק זה ששירי המנחות נאכלים לכהנים - למנחה בלולה בשמן של חיטין, שהרי כבר ידענו על כל המנחות הבלולות של חיטים, ששייריהם נאכלים לכהנים -

תנהו לפסוק זה ענין למנחה בלולה בשמן של שעורים, היינו מנחת העומר שהיא בלולה בשמן, ולא נאמר בה ששייריה נאכלים לכהנים.

ואם אינו ענין - מה שאמרה תורה "וכל מנחה... וחריבה לכל בני אהרן תהיה" - לחרבה של חיטין [מנחת חוטא] ^[7] שהרי כבר ידענו בה דין זה, תנהו ענין לחרבה של שעורין היא מנחת קנאות. ^[8]

ומקשינן עלה: והא, וכי הפסוק "וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" להכי הוא דאתא [ללמדנו על שיירי מנחת העומר ומנחת קנאות שהם נאכלים לכהנים - בא הכתוב]!?

הא מיבעי ליה, והרי פסוק זה נצרך לכדתניא: בשר קדשי הקדשים מן הזבחים ומן העופות [מלבד עולה שהיא כולה כליל לה'], ושיירי המנחות אחר קמיצתם, וחזה ושוק של שלמים, הם מתנות כהונה המתחלקים למשמר של כהנים העובד באותו יום.

מנין שאין חולקים הכהנים מנחות כנגד זבחים, שלא יאמר כהן לחבירו "טול אתה את חלקך מן המנחה, ואני אטול את חלקי מן הזבח, באותו ערך שנטלת מן המנחה"; אלא יחלקו הכהנים את המנחות לכולם, ואת הזבחים לכולם?

הערות

^[1] כתב רש"י: מנחת הסולת היתה נקמצת עיסה, והיינו שהיה לשה במים ובוללה בשמן קודם קמיצה, להוציא מנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור שהיו נאפים כדינם, והיה פותת אותם ואחר כך נותן עליה שמן וקומץ; וראה "תוספות יום טוב" "קרן אורה" וכתבים המיוחסים להגרי"ז. וראה ברש"י לעיל יא א וב"טהרת הקודש" שם שהעיר, דמרש"י שם משמע שהיה קומץ סולת ולא עיסה, והעיר מן הסוגיא לעיל נד א דמוכח שם שהיתה נקמצת כשהיא עיסה; וראה עוד ברש"י בחומש [ויקרא ב א]: ונקמצת כשהיא סולת, כמו שמפורש בענין, לפי שנאמרו כאן חמש מיני מנחות וכולן באות אפויות קודם קמיצה, חוץ מזו לכך קרויה "מנחת סולת".

^[2] כמבואר בגמרא.

^[3] כן פירש הרע"ב; ומיהו, הוא הדין מנחת חוטא של אשה; והנה במנחת גויים יש חידוש במשנתנו שמנחתו נקמצת, ראה בזה בסוגיית הגמרא לקמן עג ב; אך מנחת נשים יש לעיין מה באה משנתנו להשמיענו.

^[4] נתבאר על פי רש"י בחומש על והיתה לכהן כמנחה" שכתב כן לפרש פשוטו של מקרא; אך ראה מה שיתבאר בכל זה בהערה 7.

^[5] להוציא מנחת נדבתם, שהיא עולה כליל אף לרבי שמעון, ובגמרא מתבאר מקורו.

^[6] נתבאר על פי רש"י מכתב יד; ובתוספות הקשו על זה, ופירשו, שאין לנו ללמוד שהשיריים נאכלים לכהנים אלא בחיטין שהם מאכל אדם, ולא בשעורים שהם מאכל בהמה. ובפירוש המיוחס לרש"י, כתב: באה חיטין לא קמיבעיא לי: ד"הנותרת ממנה" כתיב בחמש מנחות, שנאמר בהן "סולת" שהן חיטים. ולא ביאר למה מתייחס "וזאת תורת המנחה" לחמש מנחות, ואולי משום דמשמע דהפסוק הזה הנאמר בפרשת צו קאי על המנחות שנאמרו בפרשת ויקרא, ושם נשנו חמש המנחות; והנה בגמרא מוכח שגם מנחת חוטא ידענו, כי הרי רק על מנחת שעורים שואלת הגמרא "מנלן", ולפי שיטה זו צריך לומר, שמנחת חוטא נלמדת מ"והיתה לכהן כמנחה", או אפשר, דלאו דוקא קאמר חמש מנחות, כי אף מנחת חוטא שנויה בפרשת ויקרא; ואין לומר, שמנחת חוטא נלמדת מ"וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו", שהרי בהמשך הגמרא מבואר, שפסוק זה אינו נצרך לחריבה של חיטים ; ואולם ב"שפת אמת" מבאר לפי שיטה זו, שמנחת חוטא נלמדת ממנחת מאפה וכפי שיבואר בהערה 7.

^[7] כן הוא בפשוטו, וכמו שכתב ב"שפת אמת"; אבל ראה בפירוש המיוחס לרש"י, שכתב: מנחת מאפה [כנראה, הכוונה היא לרקיקין של מאפה תנור, שאין בוללים אותם בשמן, אלא מושחים אותם בו, ראה משנה לקמן עד ב] ; והרש"ש הגיה בדבריו "מנחת חוטא". אבל ב"שפת אמת" כתב: ותימה הוא לקרותו חריבה, ונראה, דרש"י הוכרח לפרש כן משום דקשיא ליה ד"מנחת חוטא" עצמו מנא לן, [כלומר, הרי בכלל "וזאת תורת המנחה" אין להביא אלא חמש מנחות כמו שכתב בפירוש המיוחס לרש"י הובא בהערה 6, ראה שם; ובהגה"ה במוסגר שם הוסיף: ומה שכתב רש"י בפרשת ויקרא "והיתה לכהן כמנחה", ללמד על מנחת חוטא שיהיו שייריה נאכלין, זהו לפי פשוטו כמו שכתב שם, אבל לסוגיא דגמרא לקמן עג ב אתא לדרשא אחרינא, וכן הוא בתורת כהנים], ושפיר צריך קרא לחריבה דחיטים; אלא ודאי דגם מאפה חנור נקראת חריבה, ובדידה מפורש קמיצה דהיא בכלל חמש מנחות שבפרשה, [כלומר, ולכן נקט "מנחת מאפה", משום שהיא גם המקור למנחת חוטא] - אבל לפירוש התוספות [המובאים בהערה 6] אתי שפיר כפשוטו, דמ"זאת תורת המנחה" ילפינן כל המינים [כלומר, גם "מנחת חוטא"], רק שעורים דמאכל בהמה יש למעט, ואם כן אין צריך קרא לחריבה דחיטים. עוד כתב שם: וזה כוונת התוספות בד"ה ואם אינו ענין, ע"ש ולא כרש"י, משום דמנחת מאפה תנור אינו נקרא חריבה ; והיינו, דבתוספות כתבו על מה שאמרו "אם אינו ענין לחריבה של חיטין": דמתרביא מ"וזאת תורת", אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן, [דכתיב שם: "וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה:. "], ומזה מוכרח שהתוספות מפרשים ד"חריבה של חיטין" היינו מנחת חוטא שאין בה שמן כלל; ולפי זה למדנו מדברי התוספות ד"מנחת חוטא" אינה נלמדת מ"והיתה לכהן כמנחה".

^[8] א. מבואר מדברי הגמרא, שדי לנו בפסוק האומר שהוא של בני אהרן, ואף על פי שבכל שיירי מנחות, מלבד זכות האכילה שיש לכהנים, הרי מצוה היא לאוכלם וגם הבעלים מתכפרים באכילה זו, וכדכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם" כמובא בגמרא לקמן עג א, ואת זה לכאורה עדיין לא למדנו; [אולם באמת מבואר בגמרא שם דבמנחת העומר ומנחת שעורים אין אני מקיים "ואכלו אותם אשר כופר בהם" ומשום שאינם באים לכפרה, ולפי זה אולי באמת אין בהם מצוה כשאר מנחות, רק מצוה לאוכלם שלא יהיה נותר, וצריך עיון בזה]. ב. בגמרא לקמן עג א מביאה הגמרא ברייתא, הדורשת שאף מנחת העומר ומנחת קנאות הם לכהנים, ומבואר שם הצורך בדרשה מיוחדת לזה, משום: דסלקא דעתך אמינא "ואכלו אותם אשר כופר בהם" אמר רחמנא [כלומר, כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים], והאי - מנחת העומר - להתיר קא אתיא, ואידך - מנחת קנאות - לברר קא אתיא; והקשה ב"קרן אורה" כאן: למה אמרו בגמרא כאן דלרבנן לא קמיבעיא לן, מדנקמצת שייריה לכהנים, והרי נאמר: כיון שלא שייך בהם "ואכלו אותם אשר כופר בהם", אם כן אין שייריה נאכלים לכהנים, וכדברי הגמרא לקמן! ? וראה שם ובהערה על הגמרא לקמן.

ושואלים על הסבר זה בשיטת רבי: והאם ר' אלעזר בר' שמעון לא שמיע ליה [לא שמע קביעה עקרונית זו] של אביו שחביבה היא המצוה המקויימת בשעתה, ולכך אין ממתינים במצוה שיש בה מלאכה בשבת למוצאי שבת?!

אלא שאני התם [שונה הוא הענין שם, בהקטר חלבים ואברים בשבת] שהותרה מלאכה זו בשבת, שהרי כבר דחתה השחיטה של הקרבן (שהיא תחילת ההקרבה) את השבת, והקטרת החלבים והאברים הבאה שלאחר מכן, היא כהשלמה להקרבה זו. ואין ללמוד מכאן להתיר בשבת את קצירת העומר כיון שאפשר לה שתיעשה שלא בחילול שבת ולא היתה מלאכה קודמת לה שנעשתה כבר בשבת.

ושואלים: והלא אף לשיטת רבי הכי נמי [כך גם כן] יש להבחין בין מצות הקטר חלבים ואברים לבין מצות קצירת העומר, שהרי בהקטר חלבים ואברים כבר דחתה שחיטה את השבת, מה שאין כן בקציר העומר! אלא צריכים לומר הסבר אחר בשיטת רבי: קסבר [סבור הוא] רבי כי קצירת העומר לא דחיא [אינה דוחה] את השבת, ושלא כשיטת ר' ישמעאל, ולכך אין להביא ראיה מכאן (כסברת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון החולק על רבי) שקציר העומר שנעשה שלא בזמנו פסול. ולדעת רבי קציר העומר שנעשה שלא בזמנו כשר.

ומקשים על כך: והאם סבור רבי שקצירת העומר לא דוחה את השבת? והתנן [והרי שנינו במשנה בתחילת פרקנו] במחלוקתם של ר' ישמעאל וחכמים כאשר חל ט"ז בניסן (זמן קציר העומר) בשבת, שלדעת ר' ישמעאל ממעטים את הכמות הנקצרת לכדי שלוש סאים בלבד (בעוד שביום חול קוצרים חמש סאים), ואילו חכמים אומרים כי אחד בשבת ואחד הנעשה בחול — משלש סאים תבואה נקצרת היה העומר בא. הרי שאף חכמים, החולקים על ר' ישמעאל (במספר הסאים הנקצרים בחול) סבורים שהעומר נקצר בשבת, ואף רבי לכאורה סבור כן! ומתרצים: משנה זו הריהי שלא כשיטת רבי, שהוא סבור שאין קציר העומר דוחה את השבת.

ומוסיפים ושואלים מן האמור עוד באותה משנה שר' חנינא סגן הכהנים אומר שהעומר היה נקצר בשבת על ידי אדם אחד, ובמגל אחד, וניתנת התבואה הנקצרת לתוך קופה אחת, ואילו חכמים אומרים כי אחד קציר העומר הנעשה בשבת ואחד קציר העומר הנעשה בחול — נעשה בשלשה אנשים, וניתנת התבואה הנקצרת בשלש קופות ומתבצע הקציר בשלש מגלות. הרי שלדעת הכל העומר נקצר בשבת, ואף רבי לכאורה סבור כן! ומשיבים: אף דברי משנה זו הם שלא כשיטת רבי, שהוא סבור שאין קציר העומר דוחה את השבת.

ומוסיפים ושואלים ממה ששנינו עוד לאחר מכן (לעיל מנחות סה,א), בדרך בה היה נקצר העומר בשבת, שמלבד השאלות הקבועות שהיו הקוצרים שואלים את כל בני העיירות שהתקבצו לאותו מקום בו נקצר העומר, בשבת יאמר להם גם את השאלה "האם אקצור בשבת זו?". והרי איפוא שקציר העומר דוחה את השבת, וכן היא לכאורה גם דעת רבי! ודוחים שוב: אף משנה זו הריהי שלא כשיטת רבי, שהוא סבור שאין קציר העומר דוחה את השבת.

ומקשים עוד ממה ששנינו במשנתנו, שאם נקצר העומר ביום — הריהו כשר, ודוחה את השבת. ויש לדייק בדברים הללו: מאן [מיהו] התנא ששמעת ליה [אותו] שאמר בדין העומר שנקצר ביום שהוא כשר? הלוא זה רבי, החולק על ר' אלעזר בנו של ר' שמעון, וקתני [ושנה] עוד התנא במשנתנו בענין העומר ודוחה את השבת, מאי לאו [האם לא] מוסבים דברים אלה אף לענין הקצירה, שקצירת העומר דוחה את השבת, הרי שאף רבי סבור שקציר העומר דוחה את השבת! ודוחים: לא, אין זו ראיה, שכן ניתן לומר שדחיית השבת במשנתנו היא לענין ההקרבה של העומר, אך לא לענין קצירתו.

ושואלים על תירוץ זה: לדעתך, רבי סבור שדחיית השבת בעומר היא דווקא בהקרבתו, אבל לענין הקצירה של העומר בשבת סבור רבי שהיא לא דוחה את השבת? ואולם יש להקשות על כך, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא], רבי אומר: נאמר בפסוק החותם את פרשת המועדות שבפרשת אמור "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג, מד), ויש לשאול: מה תלמוד לומר (איזה לימוד בא להשמיענו) כתוב זה? שהרי כבר נאמר בפסוקים הפותחים את פרשת המועדים "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי" (שם א— ב). אלא בא כתוב זה ללמדנו: לפי שלא למדנו עד כה אלא לקרבנות התמיד והפסח בלבד שהם דוחים את השבת ואת הטומאה, שכן נאמר בהן הלשון "במועדו" (בקרבן התמיד: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד", במדבר כח, ב— ג. בקרבן הפסח: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו". שם ט, ב). והלשון "במועדו" באה להורות שקרבנות אלה קרבים תמיד במועד הקבוע להם, ואפילו ביום השבת, שדוחה הקרבתם את איסורי השבת. ועוד באה לשון "במועדו" להורות שקרבנות אלה קרבים תמיד במועד הקבוע להם, ואפילו בטומאה.

ויש עוד לדון: שכך הוא הדין בקרבן תמיד ופסח שמענו, ואולם אף בשאר קרבנות הצבור מנין לנו? לכך תלמוד לומר בחתימת פרשת קרבנות המועדים שבפרשת פינחס, שקרבנות ציבור הם אלה: "אלה תעשו לה' במועדיכם" (שם כט, לט), ובאה המלה "במועדיכם" להורות שהם קרבים אף בשבת ואף בטומאה.

ודנים עוד: ומנין לנו שיש לרבות לענין דחיית השבת ודחיית הטומאה אף את העומר הקרב בפסח, וכן את קרבן הכבש הקרב עמו, וכן את שתי הלחם הקרבים בשבועות, ואת קרבן שני הכבשים הקרב עמהן, שאינם נזכרים בפרשה זו? לכך תלמוד לומר בחתימת פרשת המועדות שבפרשת אמור (שבה נאמרו בין שאר קרבנות המועדים אף העומר וקרבנותיו, שם פסוק יא— יג, ושתי הלחם וקרבנותיהם, שם יז— כ) "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" — הכתוב קבע מועד לכולן, ומכאן שאף הם דוחים את השבת ואת הטומאה.

ומעתה יש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין מענייני העומר] אמר רבי בברייתא זו שהעומר דוחה את השבת? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא להקרבה של העומר, ובדומה לכך הקרבת שתי הלחם — יש להקשות על כך: וכי שתי הלחם בני הקרבה נינהו [הם]? והרי אין מקריבים אותם!

אלא פשיטא [פשוט, ברור מאליו] שהכוונה בשתי הלחם היא לענין טחינה של הקמח הבא לשתי הלחם, וכן להרקדה (ניפוי הקמח), שהן מלאכות שיכול לעשותן אף מערב שבת, ובכל זאת סבור רבי שהן דוחות את השבת. ומכאן נסיק כי אף דכותה [כיוצא בה], גבי [אצל] העומר הכוונה אינה להקרבתו בשבת, אלא לענין הקצירה, ולדעת רבי קא דחי [הוא דוחה] את השבת, והרי איפוא שסבור רבי שקציר העומר דוחה את השבת!

ודוחים: לא כך יש לפרש את דברי רבי שבברייתא, אלא באופן אחר, ומה שאמר רבי שהעומר דוחה את השבת, אין הכוונה לענין הקצירה אלא לענין ההקרבה של העומר, ומה שאמר רבי בשתי הלחם שהם דוחים את השבת — אין הכוונה לטחינה ולהרקדה, אלא לאפיה, והותרה האפיה בשבת, משום שאין זו מלאכה שיכולה להיעשות מערב שבת, כי קסבר [סבור הוא] רבי שהתנור בו נאפים שתי הלחם הוא שמקדש אותם באפיה, ולכן אי אפשר לאפותם מערב שבת, שכן אי אפי לה [אם אופה אותה, את שתי הלחם] מאתמול — הרי איפסילה [נפסלה] לה בכך בלינה. ושואלים על כך: האם

סבר [סבור] רבי כי התנור הוא שמקדש את שתי הלחם? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: כבשי עצרת הבאים עם שתי הלחם בחג השבועות, אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. כיצד (באיזה אופן) בשחיטת הכבשים מתקדש הלחם? אם שחטן את כבשי העצרת לשמן כדין, וכן גם זרק את דמן על המזבח לשמן כדינם הראוי — בכך קדש הלחם.

ואולם אם שחטן שלא לשמן, וכן גם זרק את דמן שלא לשמן — לא קדש הלחם בשחיטת הכבשים. ואם שחטן לשמן, ואולם זרק את דמן שלא לשמן — נחלקו בכך חכמים, שיש האומר כי הלחם קדוש ואינו קדוש, והם דברי רבי.

ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר כי לעולם שתי הלחם אינו קדוש (מתקדש) עד שגם ישחוט את הכבשים לשמן וגם יזרוק את דמן לשמן. הרי שסבור רבי שלא התנור הוא שמקדש את שתי הלחם!

אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה לשאלה זו: לדעת רבי אכן התנור הוא המקדש את שתי הלחם, ואולם כוונת דברי רבי בבריייתא לענין קדושת הלחם ("קדש הלחם", "לא קדש הלחם", "קדוש ואינו קדוש") אינם לעצם קדושת הלחם, שכן כבר התקדשו באפייתם, אלא הוקבעו או לא הוקבעו קא אמר [אומר הוא] רבי. שכוונתו היא לענין היקבעותם של שתי הלחם לכבשים, אם יכול הוא לייעד את הלחם לקרבן אחר אם לאו (שאם נשחטו הכבשים ונזרק דמם כדין — אין הוא יכול לשנות את יעוד הלחם, ואם לא נשחטו ולא נזרק דמם כדין — יכול הוא לשנות, ואם נשחטו הכבשים כדין ואולם נזרק דמם שלא כדין — הרי זה תלוי במחלוקת החכמים).

א משנה ואלו הן המנחות הנקמצות על ידי הכהן, ושיריהן שנותרו לאחר שניטל מהן הקומץ נאכלים בעזרה לכהנים: חמש מנחות נדבה של זכר יחיד מישראל, שהן: מנחת הסלת (ויקרא ב, א— ג); ומנחת המחבת (שם ה— ו); ומנחת המרחשת (שם ז); ומנחת מאפה תנור, והיא שני מינים: הבאה כולה חלות, והבאה כולה רקיקין (שם ד), מנחת גוים (שהתנדבו אותן גוים), וכן מנחת נשים. ונוסף עליהן מנחות חובה, אם של ציבור, שהיא מנחת העומר הבאה בט"ז בניסן מן השעורים, ואם של יחיד, שהיא מנחת חוטא שמביא אדם מישראל שחטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו, שאם הוא עני ביותר הריהו מביא עשירית האיפה סולת (שם ה, יא— יב), וכן מנחת קנאות (מנחת סוטה. במדבר ה, יב— טו).

ר' שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים, אף שאין שייריה נאכלים על ידי הכהנים, שכן כל המנחה כולה עולה כליל על המזבח ("וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", ויקרא ו, טז), הריהי נקמצת, והקומץ קרב על המזבח לעצמו, והשירים שאינם נאכלים, קריבים על המזבח לעצמן.

ב גמרא אמר רב פפא ככלל: כל היכא דתנן [כל מקום ששנינו במשנה] לשון "ואלו מנחות" — ברשימה זו עשר מנחות תנן [שנינו]. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו] בכך? הרי אפשר לספור ולהיווכח שהן עשר!

ומשיבים: כלל זה בא ללמד, שהן עשר בלבד ולא יותר, ולאפוקי [להוציא, לשלול] מדעת ר' שמעון שאמר שהנודר להביא מנחת מאפה — יכול להביאה בעשר חלות, או בעשרה רקיקים. ואם רצה להביא מחצה (חמש מהן) חלות ומחצה (וחמש אחרות) רקיקין — יביא. ונמצא איפוא כי לשיטה זו יש אחת עשרה מנחות. לכך קא משמע לן [הוא רב פפא משמיע לנו] שלא כך סבורה משנתנו, אלא שמביאים עשרה לחמים רק מאותו סוג, ומשום כך אין כלל המנחות אלא עשר בלבד.

ג ועוד שנינו במשנתנו כי שיריהן של כל המנחות הנקמצות ניתנים לכהנים לאכילה. ומבררים: מנלן [מנין לנו] שכך הוא הדין? ותוהים על עצם השאלה: מה מקום לשאלה זו, שהרי מהמנחות המנויות במשנתנו, זו דכתיבא [שנאמר] בה במפורש בתורה ששייריה ניתנים לכהנים לאכילה (כגון מנחות הנדבה של יחיד) — הלא כתיבא [אמורה], ואף זו שלא כתיבא [לא נאמרה] בה במפורש הלכה זו — הרי כתיב [נאמר] בה בתחילת פרשת המנחה, בלשון כוללת: "וזאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ז— ט), ולמדנו מכאן דין כולל ("וזאת תורת") ששיירי המנחה נאכלים לכהנים לאחר הקמיצה!

אלא מסבירים את השאלה: במנחה שהיא באה מן החיטין — לא קמיבעיא לן [לא נשאלה לנו] מה המקור ששייריה ניתנים לכהנים, שנאמר בה "הנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו", ואולם כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה הרי זה במנחה הבאה מן השעורין (מנחת העומר, ומנחת הסוטה), מה המקור ששייריהן של אלה ניתנים לכהנים. ומקשים: המנחה הבאה מן השעורין נמי [גם כן] פשוט ששייריה ניתנים לכהנים, שכן מתוך שהיא נקמצת (כנאמר בתורה בדינה) — אף שיריה לכהנים!

ומסבירים: אכן אליבא דרבנן [לשיטת חכמים] שבמשנתנו, המונים את המנחות הנקמצות, שכולן שייריהן נאכלים לכהנים — לא קא מיבעיא לן [לא נשאלה לנו] שאלה זו, ואולם כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה הרי זה אליבא [לשיטת] ר' שמעון שאמר כי איכא [יש] מנחה דמיקמצא [שנקמצת] ואולם היא (כלומר, שייריה) לא מיתאכלא [לא נאכלת],

דתנן [שכן שנינו במשנתנו] שר' שמעון אומר שמנחת חוטא של כהנים נקמצת, אבל שייריה אינם נאכלים לכהנים, אלא קריבים על המזבח, שהקומץ קרב בעצמו, והשירים קריבין בעצמן, ועל כך היתה השאלה מנלן [מנין לנו] שלשיטת ר' שמעון השיריים של המנחות הבאות מן השעורים נאכלות לכהנים, שהרי לשיטתו יש מנחה נקמצת ואינה נאכלת?

ומשיבים: המקור הריהו כדרך שאמר חזקיה: ממה שאמר קרא [הכתוב] בדיני המנחות הניתנות לכהנים (לאכילה): "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" (שם ז, י) למדנו שכל המנחות ניתנות לכהן. ובודאי לא בא כתוב זה ללמדנו שכך הוא דין המנחות הבאות מן החיטים, שהרי למדנו כבר שהן ניתנות לכהנים מן הכתוב "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו" (שם ו, ט), ומה הוסיף כתוב זה ללמדנו? אלא שאם הנלמד מהפסוק הזה אינו ענין למנחה הבלולה בשמן הבאה משל חיטין — תנהו ענין למנחה הבלולה בשמן הבאה משל שעורין, היא מנחת העומר. וכמו כן יש לומר: אם הנלמד מהפסוק הזה אינו ענין למנחה חרבה (יבשה, שאין נותנים בה שמן) הבאה משל חיטין שהרי כבר נאמר דינה של זו — תנהו ענין למנחה חרבה הבאה משל שעורין, היא מנחת הסוטה.

ומקשים על דרשתו זו של חזקיה: והאם האי [פסוק זה] להכי [לכך], לדרשה זו הוא דאתא [שבא] ללמד? הא מיבעי ליה [והרי נצרך הוא] ללימוד הלכה אחרת, כדרך דתניא [ששנויה בברייתא]: מנין שאין הכהנים חולקין (מחליפים) ביניהם מנחות כנגד זבחים, שלא יאמר כהן אחד לכהן אחר: קח אתה ממני זבחים שנפלו בחלקי תמורת מנחות באותו שווי שנפלו בחלקך?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: And did Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, not know of this? He must have known of his father’s statement that a mitzva performed at its proper time overrides Shabbat. If so, his ruling that reaping at an improper time is unfit cannot be proven from the fact that reaping the omer overrides Shabbat, as claimed earlier.

Rather, it must be that Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, was aware of that principle, and nevertheless he maintains that the requirement to perform a mitzva at its optimal time does not apply to the case of the reaping of the omer. This is because there, in the case of the burning of the fats and limbs, it is different, as the slaughter of the animal already overrode Shabbat. Therefore, it is dear to perform the burning of its fats and limbs at the proper time, even on Shabbat. One cannot apply this reasoning to the reaping of the omer, as there is no prior labor performed on Shabbat before the reaping. Consequently, the reason it may be performed on Shabbat must be that it would be unfit if reaped any other time.

The Gemara asks: But if so, according to Rabbi Yehuda HaNasi, he should agree that the case of the burning of the sacrifice’s fats and limbs is different from the omer, since also there, the slaughter of the animal already overrode Shabbat. Therefore, the Gemara gives a new explanation: Rather, Rabbi Yehuda HaNasi holds that in fact the reaping of the omer crop does not override Shabbat, in contrast to the opinion of Rabbi Yishmael. For this reason Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling that the omer is fit if reaped at an improper time does not conflict with the principle of his teacher, Rabbi Akiva, that any prohibited labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda HaNasi not maintain that the reaping of the omer overrides Shabbat? But didn’t we learn in a mishna (63b) in response to Rabbi Yishmael’s opinion that when the sixteenth of Nisan occurred during the week, five se’a of barley were reaped, and when it occurred on Shabbat only three se’a were reaped: And the Rabbis say: Both on Shabbat and during the week, the omer offering would come from three se’a? In any case, according to both opinions, the omer was reaped on Shabbat. The Gemara answers: That mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara raises a difficulty from the latter clause of that mishna. Rabbi Ḥanina, the deputy High Priest, says: On Shabbat the barley was reaped by an individual, with one sickle and one basket into which the barley was placed, whereas during the week it was reaped by three people, with three baskets and three sickles. And the Rabbis say: Both on Shabbat and during the week it is reaped by three people, with three baskets and three sickles. According to both opinions the omer was reaped on Shabbat. The Gemara again responds: That clause of the mishna is also not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara raises another difficulty from a mishna (65a) that describes the series of questions posed by the court emissary who reaps the grain to those assembled to witness the process: And if the sixteenth of Nisan occurs on Shabbat, the court emissary says to those assembled: Shall I cut the sheaves on this Shabbat? The assembly says in response: Yes. The Gemara answers: That clause of mishna is also not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

The Gemara raises a difficulty from the mishna (71a): If the omer was reaped during the day, it is fit, and it overrides Shabbat. Now, whom did you hear who said: If the omer was reaped during the day, it is fit? It is Rabbi Yehuda HaNasi. And yet it is taught in the mishna: And it overrides Shabbat. What, is it not referring to reaping? The Gemara answers: No, it is referring to the sacrifice of the omer offering.

The Gemara asks: But with regard to reaping, does it not override Shabbat, according to Rabbi Yehuda HaNasi? As, isn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said the following halakha based upon the verse: “And Moses declared the appointed times of the Lord to the children of Israel” (Leviticus 23:44): What is the meaning when the verse states this phrase? This phrase is necessary because we had learned only that the daily offering and the Paschal offering override Shabbat and ritual impurity, as it is stated concerning them: “In its appointed time” (see Numbers 9:2, 28:2), from which it is derived that each of them must be sacrificed in its appointed time and even on Shabbat; in its appointed time and even in ritual impurity.

The baraita continues: With regard to the rest of the communal offerings, from where is it derived that they likewise override Shabbat and ritual impurity? The verse states with regard to additional offerings that are brought on the Festivals: “These you shall sacrifice to the Lord in your appointed times” (Numbers 29:39).

The baraita continues: From where is it derived to include in this halakha the omer and the lambs that are sacrificed with it, the two loaves sacrificed on Shavuot, and the communal peace offerings that are sacrificed with them? The verse states: “And Moses declared the appointed times of the Lord to the children of Israel,” after it lists Shabbat and the Festivals. This indicates that the verse established one time for all of them. All of these days are considered appointed times, and their offerings are not deferred.

The Gemara analyzes the baraita: With regard to what ritual does the baraita state that these offerings override Shabbat? If we say for actual sacrifice, this cannot be correct, as are the two loaves fit for sacrifice? The two loaves are not sacrificed on the altar at all. Rather, they are waved and later eaten by priests.

The Gemara concludes its interpretation of the baraita, which leads to the question about the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi: Rather, it is obvious that the two loaves override Shabbat with regard to grinding and sifting. And if so, similarly, with regard to the omer offering, it overrides Shabbat with regard to the process of reaping the grains. And as the baraita is the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, evidently he maintains that the reaping of the omer overrides Sh abbat.

The Gemara answers: Rather, one must say that the baraita is not referring to comparable cases. As far as the omer is concerned, it overrides Shabbat only with regard to its actual sacrifice, but when it comes to the two loaves, it overrides Shabbat with regard to its baking. And the reason why the two loaves must be baked on Shabbat is because Rabbi Yehuda HaNasi holds that the oven consecrates that which is baked inside it. Therefore, if one were to bake from the previous day, on the eve of Shavuot, he would effectively be disqualifying it from being brought on Shavuot day, as it would be disqualified by being left overnight.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda HaNasi really hold that the oven consecrates that which is baked inside it? But isn’t it taught in a baraita: The communal peace offering of two lambs that accompanies the two loaves sacrificed on the festival of Shavuot consecrate the loaves that accompany them only by means of their slaughter. How so? If one slaughtered the lambs for their own sake, i.e., as lambs for Shavuot in the appropriate manner, and the priest sprinkled their blood for their own sake, the loaves are consecrated.

The baraita continues: But if one slaughtered them not for their own sake, and the priest sprinkled their blood not for their own sake, the loaves are not consecrated, as the factors indispensable in rendering the offering fit were not properly performed. If one slaughtered them for their own sake and he sprinkled their blood not for their own sake, the fact that the lambs were properly slaughtered renders the loaves partially consecrated. Therefore, the loaves are consecrated to the extent that they cannot be redeemed, but they are not consecrated to the extent that they may be eaten. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: Actually, the loaves are consecrated only when one slaughters the offerings for their own sake and sprinkles their blood for their own sake, i.e., only if both factors indispensable in rendering the offering fit were properly performed. Apparently, Rabbi Yehuda HaNasi holds that it is the slaughter of the lambs that consecrates the loaves, not baking the loaves in the oven.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Actually, Rabbi Yehuda HaNasi does hold that the oven consecrates the loaves. What the baraita is saying when it uses the categories of consecrated and not consecrated with regard to the slaughter of the lambs is that either the two loaves are fixed as Shavuot meal offerings and cannot be used for any other offering, or they are not fixed as Shavuot meal offerings. In other words, if the lambs were slaughtered and the blood sprinkled in the proper manner, one cannot change the designation of the loaves, whereas if they were not slaughtered and their blood was not sprinkled properly, one can change their designation. If the lambs were slaughtered properly but their blood was sprinkled improperly, the status of the loaves is subject to a dispute. This has nothing to do with when the loaves are consecrated.

MISHNA: And these are the meal offerings from which a handful is removed and the remainder of the offering is eaten by the priests: The meal offering of fine flour; and the meal offering prepared in a pan; and the meal offering prepared in a deep pan; and the meal offering baked in an oven that is brought entirely of loaves; and the meal offering baked in an oven that is brought entirely of wafers; the meal offering of gentiles; and the meal offering of women; and the omer meal offering, i.e., the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan; and the meal offering of a sinner; and the meal offering of jealousy, brought by a sota.

Rabbi Shimon says: Although its remainder is not eaten by priests, as meal offerings of priests are burned in their entirety, as it is written: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16), nevertheless, with regard to the meal offering of a sinner brought by one of the priests, a handful is removed. And the handful is sacrificed on the altar by itself, and the remainder is sacrificed on the altar by itself.

GEMARA: Rav Pappa stated a principle with regard to all the mishnayot in tractate Menaḥot: Anywhere that we learned in a mishna that one brings a meal offering, we learned that one must bring ten items of the same type, either loaves or wafers. The Gemara asks: What is Rav Pappa teaching us, as this is already stated by Rabbi Yehuda in the mishna (76a)?

The Gemara answers: This statement of Rav Pappa serves to exclude the opinion of Rabbi Shimon, who said: One who takes a vow to bring a meal offering baked in an oven must bring ten items. If he wishes, he may bring ten loaves or ten wafers, and if he wishes he may bring half of them as loaves and the other half as wafers. Rav Pappa teaches us that the tanna of the mishna maintains that one may not do so; all ten must be of the same type.

§ The mishna teaches: And their remainder is eaten by the priests. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara challenges the question: That which is written explicitly, is written. In the case of several meal offerings, including the gift meal offering brought by an individual, the Torah clearly states that the priests eat the remainder. And with regard to that which is not written explicitly, it is written of it: “And this is the law of the meal offering: The sons of Aaron shall offer it before the Lord…And he shall take up from it his handful…and shall make the memorial part of it smoke upon the altar….And the remainder of it shall Aaron and his sons eat” (Leviticus 6:7–9). These verses establish the principle that the priests eat the remainders of meal offerings, even where the Torah does not state this explicitly. Therefore, it is unnecessary to ask for a source.

The Gemara explains the original question: With regard to a meal offering that comes from wheat, we did not ask, as that is included in the cited verse. When we asked it was with regard to a meal offering that comes from barley, i.e., the omer meal offering and the meal offering brought by a sota: From where is it derived that the remainders of those offerings are given to the priests? The Gemara responds: With regard to one that comes from barley also, since a handful of it is removed, as the Torah states with regard to all meal offerings (see Leviticus 6:8), clearly its remainder is given to the priests, as why else would a handful be removed and offered?

The Gemara clarifies: According to the opinion of the Rabbis, who hold that the priests eat the remainder of all meal offerings from which a handful is removed, we did not ask about the source. When we asked it was according to the opinion of Rabbi Shimon, who said: There is a type of meal offering of which a handful is removed but its remainder is not eaten.

As we learned in the mishna: Rabbi Shimon says: From the meal offering of a sinner brought by a priest, a handful is removed. Subsequently, the handful is sacrificed on the altar by itself, and the remainder is sacrificed on the altar by itself. Therefore, the question is: According to Rabbi Shimon, who says that the priests do not always eat the remainder when a handful is removed, from where do we derive that the priests eat the remainder of barley-based meal offerings?

The Gemara answers. Ḥizkiyya said: The source is from a verse, as the verse states: “And every meal offering, mixed with oil, or dry, shall all the sons of Aaron have” (Leviticus 7:10). The verse is analyzed: If it is not necessary for the matter of a mixed meal offering of wheat, which is derived from the verse cited earlier, apply it to the matter of a mixed meal offering of barley, i.e., the meal offering of the omer. And if the verse is not necessary for the matter of a dry meal offering of wheat, which is derived from the verse cited earlier, apply it to the matter of a dry meal offering of barley, i.e., the meal offering of a sota.

The Gemara asks: And this verse, does it come to teach this halakha? Isn’t the verse necessary for that which is taught in a baraita: From where is it derived that priests may not receive a share of meal offerings in exchange for a share of animal offerings, i.e., one may not exchange his share of a meal offering for the equivalent value of meat from an animal offering of which he did not receive a share?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' אלעזר בר' שמעון לא שמיעא ליה הא אידך דאבוה ולימא נמי שלא כמצוותו כשר ודוחה שבת משום דחביבה מצוה בשעתה:

אמר לך ר' אלעזר מהתם ליכא למילף דדחי שבת. דהאי דהוה מקטיר להו בשבת לאו משום דחביבה מצוה אלא שהרי דחתה שחיטת תמיד השבת וכיון דשחיטה דחיא דחיא נמי הקטרה. הכא מי דחיא קצירה שבת כיון דאפשר לה מע"ש אלא משום הכי קא אמינא שלא כמצותו פסול ודחיא שבת דסבירא לי כר' עקיבא. אלא ר' דמכשר שלא כמצותו משום דסבירא ליה דקצירת עומר לא דחיא שבת:

ואי' דאמר ור' אלעזר לא שמיעא ליה הא אלא שמיעא ליה ואמ' שאני התם לא משום דחביבה מצוה דחי שבת שהרי שחיטה דחיא שבת הכא נמי לגבי האי עומר היכא פשיט ר' שמעון דנקצר שלא כמצוותו פסול דלמא כשר ודקאמרת אמאי דחי שבת שהרי שחיטת כבש העומר דחיא שבת:

ואית דמפרשי אלא שמיעא ליה וקיבלה^א)אולי צ"ל אך דס"ל דהא דאמרינן התם וכו'. דאמר אי אמרי' התם דמשום חביבה מצוה דחי שבת שהרי דחתה שחיטה אלא לגבי עומר כיון דליכא למימר הכי משום חביבה מצוה [בלבד] לא דחי שבת אלא משום דנקצר שלא כמצותו פסול הכא נמי לר' נמי היכי מצי למימר משום חביבה מצוה דחיא קצירת העומר שבת כי היכי דלגבי הקטר חלבים הא איכא למימר שאני התם שהרי דחתה שבת אבל גבי עומר דליכא למימר הכי מסתברא משום דנקצר שלא כמצותו פסול דחי שבת. אלא קסבר ר' קצירת העומר לא דחי שבת:

לא תימא קדוש ואינו קדוש דלעולם באפיה מוקדש אלא הוקבעו דאי שחטן לשמן וזרק לשמן הוקבעו דאי אבד הלחם אבדו כבשים ואי אבדו כבשים אבד הלחם אבל שחטן לשמן וזרק [שלא] לשמן [לא] הוקבעו:

הדרן עלך רבי ישמעאל

מנחת הסולת שקמצה כשהיא עיסה. באה חיטין לא קא מיבעיא לן דכתיב בה סלת דכתיב והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה:

באה שעורים כגון מנחת העומר ומנחת קנאות:

אמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה:

בלולה של שעורין היינו עומר:

אלא קסבר ר' קצירת העומר לא דחיא שבת, הילכך לא קשה לר' דאמר נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה השבת כמו שהוכיח לר' אלעזר בר' שמעון לעיל דמדדחי השבת דאית ליה דשלא כמצותו פסול מאחר דאית ליה דר"ש אבוהו דסבר כר' עקיבא רביה. משום דנימא דאה"נ דאית ליה לר' דלא דחי ולעולם נימא דר' סבר כר"ש רביה דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה אבל לא סבר דדחי כר' ישמעאל:
וא"ת מאי נפקא לן מינה במה דנימא דסבר כרע"ק (דסבר) כר"ש רביה, אכתי לא סבר כר"ש רביה במאי דסבר כר' ישמעאל, א"כ כיון דלא סבר כר"ש בהא אכתי איכא למפרך ור' לא תלמיד' דר"ש הוא שהרי יש לו להתיר כמותו מן הכל, ואם באנו לומר דסבר כותיה בהא ולא בהא כמו כן הוה יכול לומר דסבר כותיה במאי דסבר כר' ישמעאל דדחי שבת ולא במאי דסבר כר' עקיבא בכל מלאכה:
ונר' דודאי לא קשה לתלמודא אי לא סבר, כותיה אם לא במה שקבל מר' עקיבא רבו, אבל במאי דסבר כר' ישמעאל לא קפיד הואיל ואינו אלא סברא דנפשיה ולא קבלה שהרי לא קבל ר"ש מר' ישמעאל. אי נמי סבר לה כר' ישמעאל לא לר"ש כי אם לר' אלעזר בריה, וא"ת ואי אביו לא סבר לה איך לסבריה איהו, י"ל דז"א כלום דאין אנו יודעים אי אביו סבר לה אי לא דלא שמיע ליה מאביו בהאי מלתא כלום ואיהו לימא דאביו סבר לה כר' ישמעאל ור' לימא דלא סברה לה כותי' מדקאמר בשיטת רע"ק רבו ולא קאמר נמי בשיטת רבי ישמעאל שהרי אם קבלה מר' ישמעאל רבו הי"ל לומר ובשיטת ר' ישמעאל רבו אמרה אי רביה הוה. ומ"מ מעיקרא דהוה ס"ד דאית לר' דדחי אע"ג דלאו משום דסבר כר"ש רביה דלא חזינן דאית ליה לר"ש דדחי כדפי' מאי דהוה ס"ד לומר דאית ליה לר' משום דסתם מתני' סברא דדחי ואפ"ה דחי ליה השתא דאית לר' דלא דחי ודסבר דלא כר' ישמעאל ודלא כסתמא דמתני':

מאי לאו לקצירה, ואי קשיא אמאי לא שני בה דלא כרבי כדשני בהנך {*) הג"ה לא ידעתי מאי קשיא ליה והרי בגמ' מעיקר' כבר הכריח דמתני' ר' היא דאמר נקצר ביום כשר א"כ היכי מצי לשנויי דלא כר', ממני אג"ן ס"ט} י"ל דכיון דמצי לאוקמה כרבי ולשנויי לא להקרב' עדיפ' טפי מלשנות, דלא כר', אי נמי כיון דמלי דפלוגתא נינהו מצי לשנויי דלא כר' אבל במאי דהוה סתמא דליכא פלוגתא ליכא לשנויי דלא כר' דא"כ אמאי סתמה דהא ר' סתם לכולהו משניות: {*) הג"ה ותי' זה תמוה דהרי בגמ' הקש' לר' ממאי דתנן ובשבת אומר להם שבת זו ותי' דלא כר', וכפי דברי הרב ז"ל היכי משני דלא כר' והלא משנה זו סתמא היא ור' סתם לכולה משניות, ממני אג"ן ס"ט}

ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם, נר' לומ' דמפיק ליה הכי מדכתי' על שאר קרבנות במועדיכם דרשי' ליה אפי' בשבת ואפי' בטומאה כמו במועדו:
וא"ת א"כ לשתוק מבמועדו דכתי' בפסח ומבמועדיכם ילפינן להו שהרי במועדיכם קרי לכולהו שהרי גם פסח ותמיד נכתבו בפ' פנחס קודם במועדיכם:
וי"ל דאי לאו דכתי' במועדו גבי פסח ותמיד לא הוה דרשי' מועדיכ' לומר אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דדוקא במועדו יש לדרשו כן אפי' בשבת ואפי' בטומאה משום דמועדו קאי אל הפסח דכתי' ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דמשמע דכל זמן שיהא שהוא במועדו או בשבת או בטומאה יעשוהו אבל במועדיכם לא קאי אלא על הקרבנות כ"א אל ישראל הילכך לא הוה חזי' מינייהו אפי' בטומאה אבל כיון דחזינן בפסח ותמיד מבמועדו דמדריש אפי' בשבת וטומאה דרשי' נמי במועדיכם דלהוי דומיא דמועדו, אבל ליכא לפרש דמפיק להו מבמועדיכם משום מועד אחד לכולם שהרי אכתי לא אסיק האי סברא עד בתר הכי דאפיק להאי סברא מוידבר משה את מועדי:

אלא פשיטא לטחינה והרקדה, פי' ואע"ג דאפשר לעשותן מאתמול:
וקשיא מאי פריך מהאי ברייתא לימא לא סבר לה שהרי שייך טפי לתרץ בבריית' מדמתני' כדלעיל:
וי"ל דכיון דאתיא לפרש מתני' דדוחה השבת ואמרי' דר' לא פליג עלה אלא דברייתא מפרש לה אליבא דר' לטחינה והרקדה כמו כן לית ליה למפלג על הבריית' ולומר דלא סבר לה כמו כן עומד לקצירה:
והרי יש להקשות דמ"מ יש לנו ללמוד דקצירת עומר דוחה שבת מטחינה והרקד' דשתי הלחם שהרי למה ידחו שבת דבר שאפשר לעשות מעיו"ט ואין מצותו כלל לעשותו ביום העצרת אבל קצירת העומר מצותה בששה עשר בניסן אלא מכ"ש קאמר דמטחינה והרקדה דחו דשתי הלחם כ"ש קצירה דעומר דלדחי:

מנ"ל בתמיה נר' דגרסי' מנ"ל מנלן כי ההיא דבריש מגילה, ומ"מ יש להקשות דלא דמי להתם דהתם הוה בעי מנ"ל מקרא ואיהו מותיב מאי קאמרת מנ"ל דמשמע מקרא ולא מקרא נפיק, אבל הכא אי בעי מנ"ל מקרא מאי דכתי' בקרא אמאי מתמה עליה לומר דלא הו"ל למבעי מנלן ממאי דכתי' בקרא והלא כל ההלכות והמשניות מקראי גמרי' ומפרשי' מאיזה קרא נפקי וכמו כן כמה איבעי קאמר מנ"ל ולבתר הכי מפרש להו מהיכא נפקי:
ויש לתרץ דמ"מ לישנא דמנ"ל לא ניחא, משום דאי הוה בעי לפרושי מהיכא נפקי הו"ל למימר מנא ה"מ אמר קרא אבל לשון מנ"ל על דבר שרחוק להמצא ואינו פשוט כל כך ומפורש בפ', ולכך קאמר דלא הוה לן למבעי מנ"ל כיון דכתי' אלא לפרושי להו ולומר מנה"מ שהוא לשון פי' לבד לומר הני מילי יש לנו לפרש מאין אנו רואים אותם, אבל מנ"ל נאמר על דבר שרחוק מן הדעת למצאו ובעי מנ"ל דנמצא לומר כן, ולהכי מתמה וקאמר דלית ליה למבעי הכי כיון דכתיבי, ומשני באה חטין לא מבעיא דמההוא קרא נפקי זאת תורת המנחה דסתם מנחה באי חטין הילכך ההוא קרא בבאה חטין:

באה שעורים כגון מנחת עומר וקנאות. מדנקמצה שיריה לכהנים, דאי לא"ה אמאי קמצי לה ל"ה, וקשיא דא"כ לקשי אמאי אצטרי' קרא והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו לשתוק מניה ואנו יודעים מדאמר קרא דקמצי לה דשיריה נאכלין דאי לאו הכי אמאי קמצי לה:
וי"ל דאה"נ דאי לה גלי קרא בשום דוכתא דשיריה נאכלין לא הוה אמרי' דנאכלין משום דקמצי לה דאפשר דכך גזירת הכתוב דקמצי לה והשאר ישרף ולא יקטרהו ולא יאכלהו אלא מאחר דגלי בקרא דוהנותרת דשירי קמיצתה נאכלין יש לנו לומר דכמו כן בכל מנחה שצוה הכתוב לקמצה הוי מפני ששיריה נאכלין הילכך אע"ג דפ' דזאת תורת דכתי' בה והנותרת מיירי בחטין ולא בשעורין לא יצטרך לנו קרא אחרינא לומר דשירי מנחת שעורין שנקמצת נאכלין משום דיש לנו לומר דלכך צוה לקמצה מפני שהשירים נאכלין דאל"כ למאי קמצי לה, שהרי אנו רואים שמה שצוה הכתו' בשאר מנחות שהם דחטים לקמצי הוי מפני שהשירים נאכלין א"כ כמו כן יש לנו לומר בהו דלא חייב הכתו' מצוה לקמצה אם לא מפני שהשירים נאכלין:

דאמר קרא וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, ר"ל דבההוא קרא קאמר דשירים נאכלין דכתי' בה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:

ת"ע לבלולה של שעורים, פי' עומר. לחריבה של שעורים, קנאות. שאין חולקין, פי' שלא יאמר כהן לחבירו טול אתה מנחה ואני זבח. ת"ל לכל בני אהרן תהיה, פי' כלם יאכלו ממנה. אבל יחלקו מנחות כנגד עופות שהרי קמו תחתיהן בדלות, בפ' ויקרא ואם לא תשיג. ת"ל וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה, אכוליה קרא קאי, ל"ה. ר"ל דכל בני אהרן דכתי' בסופיה דקרא קאי לכל מאי דקמיה, וקרא הכי כתי' וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת לכהן המקריב אותה לו תהיה וכל מנחה בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו דלכל בני אהרן דכתי' בסיפא קאי לכולהו הילכך ת"ל כל המנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה כאלו נכתב לכל בני אהרן על מאפה תנור וכן דריש ליה על נעשה במרחשת כאלו נכתב אם על מרחשת משום דקאי לכולהו כדפרי':
וא"ת איך נוכל לומר דקאי אכולהו וחזינן דקראי פלגינהו דמעקרא כתי' לכהן על מאפה תנור ומרחשת ומחבת לכהן המקריב לו תהיה ועל בלולה בשמן וחריבה לכל בני אהרן אהיה:
י"ל אי אפשר לומר דפלגינהו קרא לומר שאלו ראשונות יהיו לכהן המקריב ובלולה וחרבה תתחלק לכל הכהנים משום דאיזו סברא וטעם הוא לחלק בין אלו לאלו, ועוד דמאפה תנור ומרחשת ומחבת בלולה בשמן נינהו ואין חרבה כ"א מנחת חוטא. אלא צריך לפרש הכתוב דלעולם בכולהו הכהן המקריב אותה זוכה בו שהיא שלו ולכל בני אהרן תהיה בא לומר שהכהן המקריב וזוכה בה לא יוכל להחליפה בזבח ולומר לחבירו טול אתה מנחה זו ותתן לי חלק שיש לך בזבח דהיינו שלא יחלק מנחה כנגד זבחים וקאמר קרא לכל בני אהרן תהיה שהכל יאכלו שמי שזכה בה יאכלנה ולא יחליפנה:
וא"ת הא תינח דאיכא למדרש מהאי קרא שלא יחלקו מנחות כנגד זבחים דבמנחה משתעי קרא דקאמר לכל בני אהרן תהיה שלא יחליפנה בזבחים כדפי' אבל שלא יחלקו עופות כנגד זבחים דלא מיירי בהו קרא כ"א מנחות מנ"ל למדרש הכי מהאי קרא דלא מיירי כ"א במנחות לבד:
וי"ל דכל הני קראי יתירי נינהו דמצי למכתב כל מנחה לכל בני אהרן תהיה ולמה לו לפרש כל מיני מנחות אלא ש"מ דאייתרו הני קראי למדרש בהו מילי אחריני ולכך דרשי' מינייהו גם עופות כנגד זבחים מאחר דאייתור לדרשא, כ"נ מפירש"י בפ' האיש מקדש:

גמרא אלא פשיטא לטחינה והרקדה ודכוותה גבי עומר כו'. משתה"ל גופה ה"מ להקשות אלא דרוצה להקשות גם מעומר. ועי' ב"מ (יד ב) תד"ה סיפא:

ד"ה לחריבה של חטין. כגון מנחת חוטא. כ"נ דצ"ל:

ד"ה שנאמר וכו' הכי איתא. נ"ב עמ"ש בדרוש הנ"ל:

(עב ב משנה) ר"ש אומר מנחת חוטא של כהנים וכו'.—משמע דמנחת קנאות של אשת כהן אף ר"ש מודה שאינה נקמצת. וצ"ע שבסוטה (כג ע"א וע"ב) משמע דאפי' רבנן מודים דנקמצת.

(עב סע"ב רש"י) ד"ה לחריבה של חטין כגון מנחת מאפה^*[דבור זה לי' ברש"י כ"י, הנדפס בהוצ' האלמנה והאחים ראם.].—פלא בעיני למה הוא קורא למנחת מאפה "חריבה", דהא היא צריכה בלילה בשמן (לקמן עד ב). ולפירש"י שם צריכה גם מתן שמן בכלי קודם לעשייתה. אבל מנחה חריבה היא מנחת חוטא ומנחת קנאות, שאין בהן שמן, וכ"כ רש"י בפיה"ת (ויק' ז י). ועי' מ"ש לעיל נט ב. שוב מצאנו בהגהות הרש"ש כאן, שהגיה ברש"י "מנחת חוטא" במקום "מנחת מאפה".

ורבי אלעזר בר''ש לא שמיע ליה. הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע''כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע''ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה''נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת: וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו' . כל הנך מייתי משום פירכא: רבי היא. דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום: מה ת''ל. והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן: במועדיכם. ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין: מנין לרבות עומר. דלא כתיב בההיא פרשתא: והקרב עמו . כבש הבא עם העומר: והקרב עמהן. כבשי עצרת: ת''ל וידבר משה וגו'. ובההיא פרשתא דאמור אל הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם]: שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא [לטחינה] והרקדה. ואע''ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו': לא עומר להקרבה. דאי אפשר לה מאתמול: וב' הלחם לאפיה. דקסבר תנור מקדש כו': אלא בשחיטה. אבל באפיה לא קדשי: קדוש ואינו קדוש . מפרש בפרק התכלת (לעיל דף מז.): הוקבעו. שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור: מתני' ואלו מנחות: מנחת הסלת. היתה נקמצת עיסה: ומנחת חוטא. של ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל: גמ' דכתיבא. בתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות: דלא כתיב בהו. כגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים: באה חיטין לא קמיבעיא ליה. דהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין: באה שעורין. כגון מנחת העומר ומנחת קנאות: מדנקמצת. דכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה: אליבא דרבנן. דאמרי במתני' ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים: כי קמיבעיא ליה אליבא דר''ש דאמר איכא מנחה כו'. ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע''ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין: אם אינו ענין לבלולה. שכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו: בלולה של שעורין. מנחת העומר: לחרבה של חטין. כגון מנחת מאפה: לחרבה של שעורים. מנחת קנאות: כנגד זבחים. שלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ואלו מנחות. מנחת הסולת. היתה נקמצת עיסה. ומחבת ומרחשת וחלות ורקיקין. אחר אפייתן פותתן ומחזירן לסולת וכולהו כתיבי בויקרא וכתיב במנחת סולת קמיצה ובאינך כתיב אזכרה ואזכרה היינו קמיצה: ומנחת העומר. כתיב אזכרה ואמרי' בת''כ נאמר כאן אזכרה ונאמר במנחת הסולת אזכרה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ. ומנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה. ר''ש אומר. מפרש בגמרא אבל לת''ק לא בעינן במנחת כהנים קמיצה אלא נקטרת כמות שהיא: גמ' כל היכא דתנן. [כלומר] מנחות: עשר תנן. כלומר מנחות שוות בדין אחת: לאפוקי מדר''ש. דמטפי חד מנחה במה דמכשר מנחת מאפה בתלתא גווני דלדידיה הוי י''א מנחות: מנלן. בתמי': דכתיב בה. ההיא דכתיב בה והנותרת ממנו יאכלו כתיבא: ודלא כתיבא. נפקא לן מההוא קרא דכולל כל המנחות בצו את אהרן זאת תורת וגו': באה חיטין לא קא מבעיא לן. דמההוא קרא דכולל כל המנחות נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הלכך ההוא בבאה חיטין קמשתעי. מדנקמצת. וודאי שיריה לכהנים דאי לא אמאי קמצי לה: אם אינו ענין. דהא נפקי מזאת תורת המנחה:

שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה. פסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (דף סו.): הוקבעו ולא ' הוקבעו. פירשתי בפ' התכלת מתני' ואלו ומנחות (באות): חיטין לא קמיבעיא לן. דמההוא קר' נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ''ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א''ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה: אם אינו ענין לחרבה של חיטין. דמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן: