מנחות עד ע"א

מנחות עד ע"א - Steinsaltz

the meal offering of a sinner brought by one of the priests as equivalent to the status of a meal offering of a sinner brought by an Israelite. Just as with regard to the meal offering of a sinner brought by an Israelite, a handful is removed, so too, with regard to the meal offering of a sinner brought by one of the priests, a handful is removed.

The baraita challenges this: If so, then say as follows: Just as with regard to the meal offering of a sinner brought by an Israelite, a handful is removed and its remainder is eaten, so too, with regard to the meal offering of a sinner brought by one of the priests, a handful should be removed and its remainder eaten.

Therefore, the verse states: “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering,” which is interpreted to mean that with regard to the rite performed by the priest, his meal offering is like the meal offering of the Israelite, but it is not like the meal offering of the Israelite with regard to consumption by the fires of the altar. How is this possible? In what ways does the meal offering of a priest resemble that of an Israelite in some respects and not in others? The priest’s handful is sacrificed by itself, like that of the Israelite, and the remainder is sacrificed by itself, unlike those of the Israelite, which are eaten.

§ According to the opinion of the first tanna in the baraita cited earlier, a priest may perform the rites of a meal offering of a sinner that he brings for himself based on the verse “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering.” The Gemara now asks: With regard to this halakha that its rite is valid when performed by him, is it derived from here?

It is derived from there, another verse cited in a baraita, which states: From where is it derived with regard to a priest that he may come and sacrifice his offerings at any time and at any hour that he desires, even when it is not during the period of his priestly watch? The verse states: “And if a Levite comes from any of your gates from all of Israel, where he lives, and comes with all the desire of his soul to the place which the Lord shall choose, then he shall serve in the name of the Lord his God, as all his brothers the Levites do, who stand there before the Lord” (Deuteronomy 18:6–7).

The Gemara answers: If the halakha were derived from there, the verse in Deuteronomy, I would say: This statement, that a priest may perform his rites whenever he chooses, applies only to a matter that does not come to atone for a sin, as the verse is referring to an offering that he desires to bring. But with regard to a matter that comes to atone for a sin, I would say that he may not perform the rite himself. Therefore, the halakha of the meal offering of a sinner must be derived from the verse in Leviticus: “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering.”

The Gemara asks: And is this halakha that a priest may perform the rite of his own sin offering also derived from here, i.e., the verse: “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering”? It is derived from there: “And the priest shall effect atonement for the soul that sins unwittingly, when he sins unwittingly” (Numbers 15:28). The term “for the soul that sins unwittingly” teaches that the priest may effect atonement even through himself, when he performs the rite.

The Gemara answers: If the halakha were derived from that latter verse, I would say: This statement, permitting him to effect his own atonement, applies when the offering is brought for a sin committed unwittingly. But with regard to an offering brought for a sin committed intentionally, the priest may not effect his own atonement. Therefore, the verse that states: “And the remainder shall be the priest’s, as the meal offering,” teaches us that the priest may perform the rite even for an offering that he brings for an intentional sin.

The Gemara clarifies: With regard to an offering brought for a sin committed intentionally, how can you find these circumstances? The Gemara answers: You can find them in the instance of a meal offering brought as atonement for intentionally taking a false oath of testimony that he was not aware of a certain incident involving another individual. The priest may perform the rites for a meal offering that he brings to atone for such a sin.

§ With regard to the opinion of Rabbi Shimon that a handful of the meal offering of a sinner brought by a priest is separated and offered upon the altar, it is taught in another baraita that Rabbi Shimon says: With regard to the meal offering of a sinner brought by one of the priests, a handful is removed; and the handful is sacrificed by itself, and the remainder is sacrificed by itself. Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, says: The handful is sacrificed by itself, and the remainder is scattered upon the place of the ashes.

With regard to the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan discusses it and asks: To which place of the ashes in the Temple is he referring? If he is referring to the one that is above, upon the altar, his opinion is identical to that of his father, Rabbi Shimon, who stated that the remainder is offered and burned upon the altar, after which the ashes are swept onto the ash heap upon the altar. If so, according to both opinions, the remainder is taken to the same place. And if Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, is referring to the ash heap that is below the altar, that is difficult: Do you have any item that is sacrificed below the altar?

Rabbi Abba said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: Perhaps Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, means that the remainder is scattered there to be wasted. When the Sages heard this, they laughed at him, saying: But do you have any item that is sacrificed as part of the Temple service in order to be wasted?

The Gemara answers that there are consecrated items that are intentionally wasted. With regard to such items, the father of Rabbi Avin teaches: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten” (Leviticus 6:16). Why must this verse, which follows those discussing the High Priest’s daily griddle-cake offering, state that it shall not be eaten, after it already states that it is entirely offered? The verse teaches: I have likened the meal offering of a sinner brought by a priest to the daily griddle-cake offering brought by the High Priest with regard to eating, insofar as it is not eaten, but I have not likened it with regard to another matter, i.e., that the meal offering of a sinner is not burned in the manner of the griddle-cake offering.

The Gemara asks: What is he saying, as the verse states explicitly that it must be entirely offered? Abaye said that this is what he is saying: This is how the verse is to be read: “Every meal offering of the priest…shall not be eaten,” when the offering is sacrificed to fulfill his obligation, such as the meal offering of a sinner. It is neither eaten nor completely burned, but rather placed on the ash heap. When the verse states: “Shall be offered in its entirety,” this is referring to his gift offering, which is completely burned in the manner of a griddle-cake offering. Rava said to him: This reading is like a sharp knife cutting the verses to pieces, as it interprets the beginning and end of the verse together, ignoring the middle.

Rather, Rava says: When the verse states: “Every meal offering of the priest shall be offered in its entirety,” this is referring to his gift offering, which is entirely offered. When the verse states that it “shall not be eaten,” this is referring to his obligatory meal offering, which is neither eaten nor entirely offered.

The Gemara asks: But why should the verse be read that way? I can reverse the interpretation and say that the priest’s obligatory meal offering is entirely offered, and his gift offering shall be neither eaten nor entirely offered. The Gemara answers: It stands to reason that his gift offering should be included in the phrase “shall be offered in its entirety,” as it resembles the griddle-cake offering and differs from the meal offering of a sinner in several respects, namely, that it is frequent, that the priest bringing it did not sin, and that its scent is fragrant, as it is mixed with oil, and frankincense is added to it.

The Gemara asks: On the contrary, the verse should be interpreted to include his obligatory meal offering, as the obligatory meal offering is similar to the griddle-cake offering in that, unlike the gift offering, it comprises a tenth of an ephah and bringing it is an obligation. The Gemara responds: Because these similarities between the gift offering and the griddle-cake offering are more numerous than those between the obligatory offering and the griddle-cake offering, it is logical that the verse is comparing the gift offering to the griddle-cake offering.

§ After discussing the opinions of Rabbi Shimon and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, the Gemara asks: And as for the opinion of the Rabbis that no handful is removed from any of the meal offerings of the priests, with regard to this verse: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten,” what do they do with it? How do they interpret the superfluous phrase: “It shall not be eaten”?

The Gemara answers: They require it for that which is taught in a baraita: Concerning the griddle-cake offering, the verse states: “It shall be entirely smoked for the Lord” (Leviticus 6:15). From this verse and the verse that follows it, which states: “And every meal offering of the priest shall be offered in its entirety; it shall not be eaten,” I have derived only that the griddle-cake offering mentioned above, in the first verse, is subject to: “It shall be entirely smoked,” and that other meal offerings of priests mentioned below, in the second verse, are subject to: “It shall not be eaten.”

From where is it derived to apply the prohibition that was said about this case to that case, and the prohibition that was said about that case to this case, to teach that the priests’ meal offerings shall be entirely smoked and the griddle-cake offering shall not be eaten? The verse states: “Entirely,” in the first verse, and: “Entirely,” in the second, to be utilized as a verbal analogy: It is stated here, with regard to the priests’ meal offerings: “Entirely,” and it is stated there, with regard to the griddle-cake offering: “Entirely.”

Just as there, the offering is subject to the prohibition of: “It shall be entirely smoked,” so too here, the offerings are subject to the prohibition of: “It shall be entirely smoked.” And just as here, with regard to the meal offering of the priest, the verse serves to impose a prohibition upon eating it, so too there, with regard to the griddle-cake offering, the verse serves to impose a prohibition upon eating it.

§ With regard to the prohibition against eating from certain offerings derived from the verse that states: “Shall be offered in its entirety; it shall not be eaten,” Ravina asks: In the case of a priest who ate from the sacrificial portions, what is the halakha? As to whether this priest violates the prohibition of a non-priest eating certain types of sacrificial meat, expressed in the verse: “No non-priest shall eat of the sacrificial meat” (Leviticus 22:10),

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עד - א

להקיש מנחת חוטא של כהנים, למנחת חוטא של ישראל, ולומר לך: מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת.

אי [שמא תאמר], מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת ואף שייריה נאכלין, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת, ואף שייריה נאכלין -

תלמוד לומר "לכהן כמנחה", ללמד, דוקא לכהן כמנחה. שלענין מעשי הכהן במנחה, אכן השוותה אותן התורה, לומר שהיא נקמצת על ידו, ולא לאישים כמנחה, שלא השוותה אותן לענין מה שעולה על האישים, ואף שבמנחת חוטא של ישראל אין עולה אלא הקומץ, במנחת חוטא של כהנים עולה הכל על האישים.

הא כיצד? קומץ קרב בעצמו, ושיריים קריבין בעצמן.

וכאן שבה הגמרא לדברי תנא קמא, שלמד מכאן שהכהן מקריבה בעצמו, ומקשה: הא, וכי דין זה שהכהן מקריב את מנחתו אם ירצה, מהכא [מפסוק זה] נפקא, והרי מהתם נפקא [ממקום אחר הוא נלמד]!? דתניא: מנין לכהן שבא ומקריב את קרבנותיו של עצמו בכל עת ובכל שעה שירצה, ואפילו במשמר שאינו שלו, ואינו צריך ליתנו לאנשי המשמר?

תלמוד לומר [דברים יח ו]: "וכי יבוא הלוי ^[1] מאחד שעריך. ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'. ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים העומדים שם לפני ה'"!?

ומשנינן: אי מהתם, אם מ"ובא בכל אות נפשו", הוה אמינא כי הני מילי, דבר [קרבן] שאין בא על חטא רק אותו מקריב בעליו הכהן, אבל דבר שבא על חטא, אימא לא יקריב החוטא עצמו. ^[2]

ומקשינן: והא, שכהן חוטא מקריב את קרבנו, נמי, וכי מהכא נפקא, והרי מהתם נפקא; דתניא: כתיב [במדבר טו כז]: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה, והקריבה... וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו".

והרי די היה לומר "וכפר הכהן על הנפש השוגגת", ובכל זאת הוסיף הכתוב ואמר "בחטאה בשגגה", מלמד בכך הכתוב שהכהן מתכפר על ידי עצמו, שאפילו חטא נפשו של כהן, יכפר הוא עצמו על נפשו.

הרי למדנו שאף קרבנות הבאים על חטא החוטא מקריב, ולמה לי "והיתה לכהן כמנחה"!?

ומשנינן: אי מההוא, מ"וכפר הכהן", הוה אמינא כי הני מילי על חטא שעשה בשוגג הכהן מתכפר על ידי עצמו, כי בזה עוסק הכתוב "וכפר הכהן". אבל אמזיד של הכהן, עדיין לא שמענו שמתכפר על ידי עצמו -

קא משמע לן "והיתה לכהן כמנחה" האמור גבי מנחת חוטא הבאה גם על שבועת העדות, שנשבע עד לשקר במזיד שאינו יודע עדות לחבירו, שאף אם היה הכהן מזיד הוא מתכפר על ידי עצמו. ^[3] תניא אידך: רבי שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים -

נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו, והשיריים קריבין בפני עצמן.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:

הקומץ קרב בעצמו, והשיריים מתפזרין על בית הדשן, ומפרש לה ואזיל. ^[4]

אמר רבי חייא בר אבא: הוי בה [תהה בה] רבי יוחנן בדברי רבי אלעזר:

בית הדשן דהיכא [באיזה בית הדשן הם מתפזרים]?

אי דלמעלה, היינו על הדשן הצבור על גבי המזבח מאפר הקרבנות, כלומר, שמקטירים אותם על גבי המזבח; כך אי אפשר לומר, כי אם כן היינו דאבוה [נמצאו דבריו של רבי אלעזר כדברי רבי שמעון אביו], שהרי אף לרבי שמעון שם הם נקטרים, ובמה נחלק עליו!? ^[5] אי דלמטה, שמא תאמר: מתפזרים הם על שפך הדשן ^[6] שמחוץ לשלש מחנות; אף כך אי אפשר לומר, כי תיקשי, שהרי, וכי יש לך דבר שקרב למטה!?

אמר ליה רבי אבא: דילמא, שמא אכן אין השיריים קרבים, אלא הולכים הם לאיבוד על שפך בית הדשן!?

אחיכו בני הישיבה עליה דרבי אבא:

וכי יש לך דבר שיפרישוהו מתחילה להיות קרב לאיבוד!? ^[7] תני אבוה דרבי אבין, כלומר, לעולם לאיבוד הם הולכים, וגזירת הכתוב היא, וכדתניא: כתיב [ויקרא ו]: "זה קרבן אהרן ובניו... על מחבת בשמן תעשה. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה [זו מנחת חביתין שמקריב כהן גדול בכל יום]. כליל תקטר. וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל". ולכך הוסיף הכתוב ואמר "לא תאכל" אחר שכבר אמר "כליל תהיה", כדי ללמד: לאכילה הקשתיה את מנחת חוטא של כהן למנחת חביתין, שלא תיאכל כמותה, ולא לדבר אחר להיות הכל נקטר.

ותמהינן: מאי קא אמר, איך אתה אומר שלאכילה בלבד הוקשה, והרי במנחת כהן עצמה כתוב "כליל תהיה"!?

אמר פירש אביי: הכי קא אמר הפסוק: כל מנחת כהן נחלק דינו:

"לא תאכל" מנחת חובתו של כהן, אבל לא תהיה כליל כמו מנחת חביתין.

"כליל תהיה" מנחת נדבתו כמנחת חביתין. ^[8] ולכך הקדים אביי לפרש את סוף המקרא, משום שהרי הכתוב אומר "וכל מנחת כהן" ומשמע: אין חילוק במנחותיו, ולזה ביאר אביי, ד"וכל מנחת כהן" על סוף הכתוב הוא עולה, שלענין אכילה אף חובתו אינה נאכלת.

אמר תמה ליה רבא לאביי: וכי סכינא חריפא מפסקא קראי, וכי יש בידך סכין להפסיק את המקראות, ולפרש את מה שאמר הכתוב "וכל מנחת כהן" דמשמע כל המנחות, דזה קאי על סוף המקרא ולא על אמצעיתו!?

אלא אמר רבא, אין לחוש למה שאמר הכתוב "וכל מנחת כהן", והכתוב מתחלק כפשוטו:

כל מנחת כהן "כליל תהיה" נדבתו, "לא תאכל" חובתו. ^[9]

ומקשינן בין לאביי ובין לרבא:

ואיפוך אנא, שמא נהפך ונאמר: "כליל תהיה" חובתו, "לא תאכל" נדבתו!?

ומשנינן: מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי [לרבותה] שתהיה גם כליל כמנחת חביתין, שכן דומה היא לה בשלשה:

א. תדירה היא מנחת נדבה כמנחת חביתין, שמנחת חביתין באה בכל יום, ואף מנחת נדבתו באה בכל יום אם ירצה.

ב. לא חטי, שתיהן אינן באות על חטא.

ג. בסים ריחיה [ריחה נודף] שתיהן בלולות בשמן ויש עליהם לבונה, תאמר במנחת חוטא שהיא חריבה ובלי לבונה. ^[10]

ומקשינן: אדרבה חובתו הוה ליה לרבויי להיות כמנחת חביתין, שכן דומה היא לה בשנים:

א. שתיהן אינן באות אלא עשרון אחד, תאמר במנחת נדבה שהוא מביא עד ששים עשרון בכלי אחד כפי נדבת לבו.

ב. שתיהן קרבנות חובה.

ומשנינן: הנך - ההשוואות בין מנחת נדבה לחביתין - נפישן, רבים המה מאשר השוואות מנחת החוטא לחביתין.

ומקשינן לרבנן החולקים על רבי שמעון, ^[11] ואינם מחלקים בין מנחת חוטא למנחת נדבה:

האי "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", מאי עבדי ליה, כלומר, למה היה צריך לומר "לא תאכל" אחר שכבר אמר "כליל תהיה"!?

ומשנינן: מיבעי להו לכפל "לא תאכל" לכדתניא:

כתיב גבי מנחת חביתין "כליל תקטר", וכתיב גבי מנחת כהן "כליל תהיה לא תאכל", אין לי אלא עליונה [מנחת חביתין] ב"כליל תקטר" כלומר, שהיא נקטרת כולה, ותחתונה [מנחת כהן] בלאו ד"לא תאכל"

מנין ליתן את האמור של זה בזה, שגם מנחת כהן נקטרת כולה, ואין אומרים שהקומץ לבדו נקטר, והשיריים נשרפים בחוץ - ^[12] ומנין ליתן את האמור של זה בזה, ואף אוכל מנחת חביתין עובר בלאו - ^[13]

תלמוד לומר: "כליל" "כליל" לגזירה שוה: נאמר כאן במנחת כהן "כליל" ונאמר להלן במנחת חביתין "כליל":

מה להלן מנחת חביתין ב"כליל תקטר", אף כאן מנחת כהן ב"כליל תקטר".

ומה כאן מנחת כהן בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, אף להלן במנחת חביתין ליתן לא תעשה על אכילתו. ^[14]

בעי רבינא: כהן ^[15] שאכל מן האימורין ^[16] שדינם להיות נקטרים על גבי המזבח מהו שיעבור עליהם משום לאו ד"לא תאכל", כדמפרש ואזיל?

הערות

^[1] היינו הכהן, ובעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים "לויים".

^[2] לכאורה נראה בביאור הענין, דמתחילה סלקא דעתין שהפסוק בא לומר שאינו "צריך" ליתנה לאנשי משמר, ומשנינן: לא בא הכתוב לומר שאינו צריך ליתנה לאנשי משמר, אלא בא הכתוב לומר "שתהא עבודתו כשירה בו" וכלשון הברייתא, ואפילו אם היה הוא מאנשי משמר, הייתי אומר שלא יקריב אדם את קרבנו שלו הבא על חטא; כן היה נראה מן הסברא, ומלשון הברייתא "שתהא עבודתו כשירה בו", ומקושית הגמרא מ"וכפר הכהן", ומלשון רש"י לעיל בברייתא שכתב: "שתהא עבודתו כשירה בו: כהן שחטא מקריב הוא עצמו מנחתו", ולא הזכיר כלל ענין אנשי משמר, וכן לא הזכיר את זה בפירוש המיוחס לרש"י.

^[3] ב"שפת אמת" צידד, שרבי שמעון חולק על דין זה, כיון שלשיטתו אין לנו מקור לדין זה ; וראה עוד שם שתמה על הרמב"ם שלא הזכיר חידוש זה שאפילו על עבירת זדון הכהן מכפר על ידי עצמו; וכן תמה ב"זבח תודה".

^[4] בתוספות בסוטה כג א ד"ה הקומץ, הביאו מירושלמי [סוטה ג ו]: אילין שיריים משום מה הם באים, משום קומץ או משום שיריים; אי תימר משום קומץ, אינו נותנו בלילה, ואינו נותנו לאחר מיתה, ואינו מחשב להן [היינו פיגול] ; ואי תימר משום שיריים, נותנו בלילה ונותנו לאחר מיתה - מהו שיחשב להן? ופשיט לה מדרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר: מתפזרין על גבי הדשן שלמטה, כדמפרש בפרק ואלו הן מנחות, הדא אמרה: נותנו בלילה, ונותנו לאחר מיתה, ומחשב להן ; אמר רבי יוסי בר בון: אינו מחשב להן, שלא הוכשרו לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח; ובמהרש"א שם תמה על דמיון הירושלמי להא דרבי אלעזר ברבי שמעון, וראה ב"קרן אורה" שם; וראה ב"שלמי יוסף" בביאור כל דברי הירושלמי.

^[5] כתב ב"שיטה מקובצת" בשם תוספות חיצוניות: ואם תאמר: אימא, דלרבי שמעון יקריב אותם על גבי המערכה, [ואילו לרבי אלעזר ברבי שמעון מקריבו על גבי התפוח, שם נאסף הדשן]! ? ויש לומר: ד"בפני עצמן" [לשון משנתנו הוא "קומץ קרב בעצמו ושיריים קרבים לעצמן"] משמע שלא במקום המערכה, והיינו תפוח; וראה גם בפירוש המיוחס לרש"י; וראה ב"מקדש דוד" סימן ה סק"ג, שהגדר בזה הוא, שאין השיריים כמו הקומץ, דרק על הקומץ יש דין הקטרה גמורה כשאר קמצים, אבל לא השיריים, ראה שם תוספת ביאור בזה, וראה עוד בכתבים המיוחסים לגרי"ז. אבל רש"י מכתב יד כתב: אי דלמעלה, הצבור על גבי המזבח, כלומר שמקריב השיריים על גבי המזבח, היינו דאבוה, ועל פי זה נתבאר בפנים. וראה ב"קרן אורה" ד"ה גמרא הא, שכתב, דאם כי מדברי הירושלמי [המובאים בהערה 4] נראה, שלרבי שמעון אין זו הקטרה גמורה, מכל מקום מפשטא דתלמודין משמע, דלרבי שמעון השיריים גם כן הקטרה גמורה היא, דאי לאו הכי הוה מצי למימר, דרבי שמעון ורבי אלעזר ברבי שמעון מחד קרא ילפי, [היינו ד"כליל תהיה" לא קאי על מנחת חוטא, כדמפרש הגמרא לרבי אלעזר ברבי שמעון בהמשך הסוגיא], אלא לרבי שמעון ישרף למעלה, ולרבי אלעזר ברבי שמעון ישרף למטה, אלא ודאי לרבי שמעון הקטרה גמורה היא,

^[6] רש"י מכתב יד כאן, והיינו חוץ לשלש מחנות, במקום שריפת הפרים הפנימיים, ראה ויקרא ד יב, [וכמבואר גם בתוספות שהיה בחוץ, ולא כפי שהגיהו ברש"י] ; והתוספות הקשו עליו: אם כן הוי נפסל ביוצא! ? וב"קרן אורה" כתב, שאין כאן קושיא כל כך, דאם כך היא מצותה לשורפה שם אין בזה פסול יוצא, כמו פרים ושעירים הנשרפים; וראה גם ב"שפת אמת" ובכתבים המיוחסים לגרי"ז. ולכן פירשו: על בית הדשן הגדול שהיה בעזרה, ששם היו שורפים פסולי קדשי קדשים, ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול קודם זריקה, ראה זבחים קד ב; וביאר ב"קרן אורה" [לפי מסקנת הגמרא דבאמת הולכים לאיבוד], והיינו, דילפינן מקרא דלא ניתנו שיריים אלו לא לאכילה ולא להקרבה, והרי הם כמו פסולי המוקדשין; ונסתפק: אי נשרפין שיריים אלו מיד, או אחר עיבור צורה, ראה שם אריכות בזה. ובשם רבינו תם הביאו: במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש; וכן פירש רש"י עצמו ביבמות ק א, וכן הוא כאן בפירוש המיוחס לרש"י; והתוספות דחו פירוש זה: דתרומת הדשן קודם התמיד היה, ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות, ואז כבר נצטנן.

^[7] כתבו התוספות: ואף על גב דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן, דלשריפה קאתיין, כדאמרינן לעיל מו ה [פירוש: לדעת רב יוסף שם, שמן התורה הם לשריפה, "קרן אורה"] ; שאני התם, דעיקר מצוותן עם הכבשים לאכילה. וב"קרן אורה" העיר על דבריהם, שהרי מצאנו בפרים ושעירים הנשרפים, שהדמים והאימורים קרבים, והבשר נשרף ; אלא שקושיית הגמרא היא משום שנאמר "כליל תהיה" דמשמע הקטרה, ואם כן משתי הלחם לא קשה כלל, [כן נראית כוונתו; ומיהו יש להעיר, שרש"י מכתב יד כתב: יש לך דבר שקרב לאיבוד שיפרישו לכתחילה לכך; וזה אין שייך בקרבן שמפרישים את כולו כדי להקריב ממנו את אימוריו, ורק במנחה שייך להקשות כן, כי בשביל הקומץ אין צריך להפריש עשרון שלם, ואם כן שפיר הקשו התוספות משתי הלחם הבאים לשריפה].

^[8] לפי מה שפירש ה"קרן אורה" [הובא בהערה לעיל], שעיקר קושיית הגמרא היתה, משום שנאמר "כליל תהיה", ואם הולכים השיריים לאיבוד אין זה "כליל", ניחא יותר תירוץ הגמרא, כי "כליל תהיה" באמת לא קאי אלא אמנחת נדבתו ולא על מנחת חובתו, ועדיין צריך תלמוד.

^[9] דברי רבא בקושייתו ותירוצו נתבארו על פי התוספות.

^[10] לפי פירוש אחד בפירוש המיוחס לרש"י; ועוד ביאר באופן אחר: דבזה ובזה כתיב "ריח ניחוח", לאפוקי מנחת חוטא שאין כתוב בה "ריח ניחוח"; והתוספות דחו פירוש זה, משום שאם כן תיקשי למה לא הזכירה הגמרא את הדמיון שיש בזה ובזה שמן ולבונה מה שאין כן במנחת חוטא.

^[11] רש"י מכתב יד; אבל התוספות כתבו, ששאלת הגמרא היא לחולקים על רבי אלעזר ברבי שמעון, ובכלל זה רבי שמעון; והיינו משום שגם רבי שמעון הרי אינו מפרש את כפל הכתוב כרבי אלעזר בנו, ומטעם אחר הוא מחלק בין מנחת חוטא למנחת נדבה של כהן.

^[12] נתבאר על פי הראב"ד בתורת כהנים, הביאו ב"שפת אמת" ובכתבים המיוחסים לגרי"ז, [ודברי רש"י כאן סתומים מאד] ; וב"שפת אמת" כתב שהוא דוחק, ופירש, שלא נאמר "קומץ קרב לעצמו ושיריים קרבין לעצמן"; [ויש להעיר: מנחת חביתין עצמה מנא לן! ? ומיהו, לפי מה שכתב ב"מקדש דוד" שלשיריים - במנחת חוטא אליבא דרבי שמעון, ראה הערה לעיל - אין דין הקטרה גמורה, אם כן ניחא, ד"כליל תקטר" משמע הקטרה גמורה].

^[13] מנחת חביתין' שהיא של כהן' ממילא היא בכלל "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל"; וראה בזה בכתבים המיוחסים לגרי"ז לעיל נא ב, מה שכתב בזה על פי ספר המצוות להרמב"ם.

^[14] ולרבי אלעזר ברבי שמעון הדורש "לא תאכל" למנחת חובה, כיצד הוא הדין לענין לאו ד"לא תאכל", ראה בתוספות סוף ד"ה לאו דזרות, וב"קרן אורה" ד"ה גמרא בעי, וב"חזון איש" ליקוטים כריתות סקי"א.

^[15] א. הקשה החזון איש [קדשים עמוד קעב סקי"ב]: למה נקט "כהן", שהרי בכליל אין מקום לחלק בין כהן לזר, והספק הוא: אי קרא דוקא במנחה, או בכל כליל! ? וכן תמה ב"קרן אורה ". וכתב ה"חזון איש", דצריך לומר, דלא נקט "כהן" אלא לאשמועינן דחייב משום זרות; וראה ברמב"ם [מעשה הקרבנות יא ג] "וכן האוכל כזית מכל האימורין, בין כהן בין ישראל לוקה. כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה". וראה עוד בקרן אורה שתמה על לשון הפירוש המיוחס לרש"י שכתב: כהן שאכל את האימורין מזבח של כהן, כי מאי איריא זבח של כהן, במנחות הוא דאיכא נפקא מינה בין כהן לישראל, אבל באימורין ליכא נפקא מינה בין כהן לישראל ובשניהם כליל הוא. ב. [לכאורה דין הקומץ כדין האימורין לענין "לא תאכל", ומה שלא נסתפקה הגמרא בקומץ, אפשר שיש לומר על פי דברי רש"י שפירש את ספק הגמרא "מי קאי אכל הנקטרים, או דילמא אמנחות לחודייהו", ואם כן' במנחות עצמם פשיטא לגמרא שהוא חייב; אך יש לדון בזה, כפי שיתבאר בהערה בעמוד ב].

^[16] כתב רש"י: מן האימורין: כליות ויותרת הכבד; וצריך ביאור, למה נקט דוקא אלו ולא חלבים! ? וראה בזה בחידושים המיוחסים לרשב"א. וב"שלמי יוסף" סימן קיב ביאר על פי מה שהביא מתשובת ה"אור שמח", שלמד מדברי התוספתא והתורת כהנים, שאין לאו ד"לא תאכל" בחלבים, וביאר את הטעם משום שאין איסור זה אלא במה שאם לא היה מוקדשין היה מותר לאכול, אבל במה שאסור אפילו כשהוא חולין, אין בו משום "לא תאכל"; ואולם בתוספות סוף ד"ה לאו דזרות, כתבו בהדיא דגם בחלבים יש לאו זה, וכן מבואר מלשון הרמב"ם [מעשה הקרבנות יא ג], שכתב "וכן האוכל כזית מכל האימורין:. לוקה", וכמו שהעיר שם.

מנחת חוטא של כהנים שיהא דינה כמנחת חוטא של ישראל, מה מנחת חוטא של ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת.

ויש לשאול: אי [או] שמא תלמד באופן זה: מה מנחת חוטא של ישראל — נקמצת ושיריה נאכלין על ידי הכהנים, אף מנחת חוטא של כהנים — נקמצת ושיריה נאכלין?

תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "לכהן כמנחה" (ויקרא ה, יג), כי רק לענין עבודת הכהן הושוותה מנחת חוטא של כהן כמנחה של ישראל, ולא לענין האשים (ההקרבה על אש המזבח) כמנחה. אלא שיירי מנחת חוטא כהן קרבים על אש המזבח. הא [הרי] מעתה יש לשאול: כיצד הוא דינה של מנחת חוטא כהן — הקומץ של מנחת חוטא כהן קרב בעצמו (ובכך דומה דין מנחת חוטא כהן לדין מנחת חוטא ישראל) ואילו השירים של מנחת חוטא כהן קריבין בעצמן על אש המזבח (ובכך אין דינם דומה לדין מנחת חוטא ישראל).

א בברייתא ששנינו למעלה, הובאו דברי חכמים שהכתוב "והיתה לכהן כמנחה" מלמדנו שרשאי הכהן לעבוד בעבודות מנחת חוטא שלו עצמו. ושואלים על כך: וכי הא [הלכה זו] שתהא עבודתה כשרה בו, מהכא [מכאן] מפסוק זה נפקא [יוצאת, נלמדת]?

והרי מהתם [משם] ממקום אחר נפקא [יוצאת, נלמדת], וכמו ששנינו בברייתא: מנין לדינו של כהן שהוא בא ומקריב (רשאי לבוא ולהקריב) את קרבנותיו שלו בכל עת ובכל שעה שירצה, גם אם באותה עת עובדים במקדש בני משמרת כהונה שאין הוא נמנה עליה? תלמוד לומר בדינם של העובדים במקדש: "ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה'. ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים העומדים שם לפני ה' " (דברים יח, ו—ז)!

ומשיבים: אי [אם] נלמד דין זה רק מהתם [משם], מהכתוב "ובא בכל אות נפשו" הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] רק בדבר (קרבן) שאין בא על חטא שחטא בו הכהן, אבל בדבר שבא על חטא — אימא [אמור] שלא יעבוד הכהן בקרבנו, ולכך בא הכתוב "והיתה לכהן כמנחה", ללמד שאף בקרבן הבא על חטא רשאי הכהן לעבוד.

ושואלים על כך: וכי הא נמי [הלכה זו גם כן] שהכהן רשאי לעבוד אף בקרבנו הבא על חטא, מהכא [מכאן], מהפסוק "והיתה לכהן כמנחה" נפקא [יוצאת, נלמדת]? והלא מהתם [משם], ממקום אחר היא נפקא [יוצאת, נלמדת]: שכן נאמר "וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה לפני ה' לכפר עליו ונסלח לו" (במדבר טו, כח), שהכתוב "על הנפש השוגגת" — אף על נפשו שלו השוגגת מדבר, הרי כתוב זה מלמד שהכהן מתכפר אף בקרבן הבא על חטא על ידי עבודתו בהם בעצמו!

ומשיבים: אי [אם] נלמד את דינו של הכהן העובד בקרבנותיו הבאים על חטא רק מהכתוב ההוא "על הנפש השוגגת", הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] רק בקרבן הבא על חטא שנעשה בשוגג, אבל בקרבנו הבא על חטא שנעשה במזיד — לא עובד הכהן, לכך קא משמע לן [הוא, הכתוב "והיתה לכהן כמנחה" משמיע לנו] שאף בקרבנו הבא על חטא במזיד עובד הכהן.

ושואלים: קרבן הבא על חטא במזיד, היכי משכחת לה [היכן אתה מוצא אותה]? ומשיבים: במנחת חוטא הבאה על שבועת העדות (שנשבע העד לשקר שאינו יודע עדות לענין הנוגע לחבירו), שבאה אף בזדון שבועה, ואף בקרבן כזה הכהן עובד בקרבנו.

ב ועוד בדעת ר' שמעון שמנחת חוטא של כהנים נקמצת ושייריה קרבים על המזבח לעצמם, ובדעות נוספות תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], ר' שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו, והשירים קריבין בפני עצמן, ר' אלעזר בר' שמעון, בנו, אומר: הקומץ ממנחת החוטא של כהנים קרב בפני עצמו, ואולם השירים מתפזרין על פני בית הדשן.

ובעקבות הלכה זו של ר' אלעזר בנו של ר' שמעון, אמר ר' חייא בר אבא כי הוי [היה מתקשה] בה, בפירושה, ר' יוחנן כך: בית הדשן הנזכר בדברי ר' אלעזר בנו של ר' שמעון דהיכא [של היכן] הוא, באיזה מבתי הדשן שבמקדש כוונתו. אי [אם] הכוונה לבית הדשן שלמעלה (שעל המזבח), שניתנים השירים על האפר הצבור שם — היינו אבוה [זהו שיטת אביו, ר' שמעון], שהרי אחר שקרבים השיריים (כדעת ר' שמעון) גורפים אותם ל"תפוח" שעל המזבח, ונמצא שתוך כדי כך הם מתפזרים על בית הדשן! ואי [אם] הכוונה היא לבית הדשן שלמטה (מתחת למזבח) — האם יש לך דבר שקרב במקום שהוא למטה מהמזבח?

אמר ליה [לו] ר' אבא לר' חייא בר אבא: דלמא [שמא] כוונת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון שמפזרים את השיריים בבית הדשן כדי להוליכם בכך לאיבוד. ומסופר כי כשאמר ר' אבא דברים אלה בבית המדרש, אחיכו [צחקו] החכמים היושבים שם עליה [עליו], אמרו: וכי יש לך בקדשים דבר שנעבדה בו עבודה קרב לאיבוד?

ומתרצים: אכן יש מן הקדשים שהולך לאיבוד, שכן הוא הדין במנחת חוטא של כהנים, שכך תני אבוה [שנה אביו] של ר' אבין: נאמר במנחת חוטא "ו כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז). ולשון הכתוב תמוהה, שאחר שכבר השמיענו הכתוב כי "כליל תהיה" מה לימדנו הנאמר בו "לא תאכל"? אלא לומר: דווקא לאכילה הקשתיה את מנחת חוטא של כהנים למנחת חביתין, וללמדנו שאף מנחת חוטא של כהנים אינה נאכלת, ולא הקשתיה למנחת חביתין לדבר אחר, שתוקטר כולה כדרך שמוקטרת מנחת חביתין.

ושואלים על דרשה זו: מאי קא אמר [מה הוא אומר], מה כוונתו, שהרי אין לומר שמנחת כהנים אינה מוקטרת כולה, שהרי בה נאמר "כליל תהיה"! אמר אביי: הכי קא אמר [כך הוא אומר, כך כוונתו], שכך לדעתו יש לקרוא את הכתוב, בסירוס, ובשינוי מקום חלקי הנאמר בו: "ו כל מנחת כהן... לא תאכל" — בקרבן חובתו של כהן, כגון מנחת חוטא, שאינה נאכלת, אך גם אינה מוקטרת כולה, אלא הולכת לבית הדשן (וכשיטת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון). "וכל מנחת כהן כליל תהיה" — בקרבן נדבתו של כהן, שאינה נאכלת ומוקטרת כולה, כמנחת חביתין. אמר ליה [לו] רבא לאביי: איך אתה יכול לומר כך, הרי זו כמו סכינא חריפא מפסקא קראי [סכין חדה שפוסקת, קוטעת את הפסוקים]!

אלא אמר רבא הסבר אחר, שכך לדעתו יש לקרוא את הכתוב: "ו כל מנחת כהן כליל תהיה" — זו מנחת נדבתו של כהן, שמוקטרת כולה. "לא תאכל" — זו מנחת חובתו של כהן, כמנחת חוטא, שאינה נאכלת אבל אינה מוקטרת כולה.

ושואלים: ומנין לך לדרוש כך את הכתוב, שמא איפוך אנא [אהפוך אני] את דרך הדרשה, ואומר כי הכתוב "כליל תהיה" מתייחס למנחת חובתו של כהן, וזו מוקטרת כולה, ואילו הכתוב "לא תאכל" מתייחס למנחת נדבתו, שאינה נאכלת, אך אינה מוקטרת כולה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר שאת מנחת נדבתו של כהן הוה ליה [היה לו] לרבויי [לרבות] שמוקטרת כולה, ולא את מנחת חובתו של כהן. שכן דומה היא מנחת נדבתו של כהן למנחת חביתין, ובדברים הבאים: הריהי תדירה (באה תמיד, בכל זמן שרוצה הכהן להביא מנחה), ובדומה למנחת חביתין הבאה בכל יום; וכמו כן הריהי באה על ידי כהן שלא חטי [לא חטא] וכמנחת חביתין: וכמו כן הריהי בסים ריחיה [ריחו מבושם, מתובל ומרוקח] כמנחת חביתין, שכן זו וזו בלולות בשמן וניתנת עליהם לבונה. וכל אלה אינם במנחת חוטא.

ודוחים: אדרבה [להיפך], דווקא את מנחת חובתו של כהן הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שכן דומות הן בצדדים הבאים: שמנחת חובתו באה מעשרון אחד בלבד, וכמנחת חביתין (בעוד שלמנחת נדבה אין שיעור קבוע. ועוד, ששתיהן באות כחובה (מה שאין כן במנחת נדבה)! ומשיבים: מאחר שהנך [אלה] צדדי הדמיון בין מנחת נדבה למנחת חביתין נפישן [מרובים] יותר, ודאי הקיש הכתוב למנחת החביתין דווקא את מנחת הנדבה.

ג עד כה התבארו שיטותיהם של ר' שמעון (שמנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבים לעצמם), ושל ר' אלעזר בנו של ר' שמעון (שבמנחת חוטא של כהנים הקומץ קרב לעצמו והשיריים מתפזרים על בית הדשן). ומבררים: רבנן [חכמים], שלדעתם כל מנחות הכהנים אינן נקמצות ומוקטרות כליל, האי [זה] הפסוק "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" מאי עבדי ליה [מה עושים בו, כיצד הם דורשים אותו]?

ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [צריכים הם אותו לדרשה כמו שהיא שנויה בברייתא]: נאמר "כליל" הן במנחת חביתין ("כליל תקטר"), והן במנחת כהן ("כליל תהיה לא תאכל"), ללמד שיש להקישן. אכן מן הכתוב עצמו אין לי אלא שדין המנחה העליונה (הנזכרת קודם, מנחת חביתין) ב"כליל תקטר" (שהיא מוקטרת כולה), ושדין המנחה התחתונה (הנזכרת אחריה, מנחת כהנים) שהיא ב"כליל תהיה לא תאכל" (שאסורה כולה באכילה).

ומנין שיש ליתן את האמור של זה בזה, שאף מנחת כהנים תוקטר כולה כמנחת חביתין, ואת האמור של זה בזה, שיהא דין איסור אכילה נוהג אף מנחת חביתין תהא אסורה באכילה כמנחת כהנים? תלמוד לומר הכתוב בשתי המנחות הללו "כליל" "כליל" לגזירה שוה: נאמר כאן (במנחת כהנים) "כליל", ונאמר להלן (במנחת חביתין) "כליל",

מה להלן (במנחת חביתין) — ב"כליל תקטר", אף כאן (במנחת חביתין) — ב"כליל תקטר". ומה כאן (במנחת כהנים) — בא הכתוב ליתן איסור לא תעשה על אכילתו, אף להלן (במנחת חביתין) — בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

ד ועוד בענין איסור אכילה הנלמד מ"כליל תהיה לא תאכל", בעי [שאל] רבינא: כהן שאכל מן האימורין (חלקי הקרבן הקרבים על המזבח) מה הוא דינו? ומסביר רבינא את שאלתו: לענין לעבור באכילתו זו על לאו של זרות ("וכל זר לא יאכל קודש".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ל לכהן כמנחה. כלומר שצריך לעובדה הכהן לקמוץ אותה כשאר מנחות:

ולא לאש' כמנחה דעלמא. כלומר שיהא הקומץ [קרב] והשאר נאכל אלא כולה כליל:

ומקריב קרבנותיו. של עצמו אפילו שלא בזמן משמרתו. על הנפש השוגגת אפי' על שגגתו:

אבל במזיד אימא לא קמ"ל והיתה לכהן דהאי אשבועת העדות כתיב דעשה בה מזיד כשוגג:

אי דלמעלה. על הדשן וגחלים שעל גבי המזבח:

דילמא לאבוד. שאין צריכין הקטר אלא לאבוד:

לאכילה הקשתיו. לחביתי כ"ג שלא תהא נאכלת כחביתין ולא לדבר אחר שתהא טעונה הקטר כחביתין אלא הולכ' לאיבוד:

סכינא חריפא למיפסק קראי. כלומר וכי יכול אדם לפסוק הכתוב להטיל סופו לתחלתו כזה העניין:

מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי להקישה לחביתין שכן נדבתו תדירה. יכול להביא בכל יום כחביתין שבאין בכל יום. לא חטא נדבתו וחביתין אינן על חטא:

ובסי ריחיה. שנדבתו וחביתין באין בלולין בשמן וריחו נודף:

ל"א בזה ובזה כתיב ריח ניחוח:

לאפוקי חובתו דאינו תדיר שאינו חוטא בכל יום. ובא על חטא. ואינו בלול בשמן ואין כתוב בו ריח ניחוח:

שכן בא עשרון. כחביתין:

חובה. וחייב להביא לאפוקי נדבתו שיכול להתנדב כמה עשרונים שירצה:

ורבנן. דסבירא להו דכולה כליל האי לא תאכל מאי עבדי ליה כו':

לאו דזרות. כל זר לא יאכל קדש:

לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה, לכהן תהיה כמנחת דישראל דנקמצת' ולא לאישים תהיה כמנחת דישראל דשיריה נאכלין אלא תהיה כולה כליל:
וקשיא דמנא ליה דנידוק הכי לכהן ולא לאישים אימא דר"ל לכהן וה"ה לאישים שהרי אלמלי היה לכהן מיותר אה"נ דהוה דרשינן ליה למעוטי אישים וכיון דדריש ליה כמנחה דישראל לגמרי קאמר ושתהא נאכלת:
וי"ל דלר"ש נמי אית ליה סברא דפרישית לעיל דלית לן לאפוקי קרא מפשטיה דמשמע דבא לומר דלא תהא נאכלת כמו חטאת שבאה במקומה אלא תהא לכהן כמנחה שלו שלא תאכל אלא דר"ש קאמר דאע"ג דקרא ר"ל כמנחתו מ"מ מדלא כתב כמנחתו דבא לתת דין דמנחה דישראל לגבי דתהא נקמצת, ומ"מ אין לה דין דמנחת ישראל להיות נאכלת משום דפשטי' דקרא לאסרה לכהן אתא כדפי' וה"ק והיתה לכהן קאמר דיש לו דין מנחה דישראל לגבי שתהא נקמצת ולא לאישים יהיה לה דין מנחת ישראל משום דפשטיה דקרא בא לאסרה לכהן כדפי' ומאי דקאמר ולא לאישים לאו משום דשתיהן יהיה מיעוט למעט אישים אלא מפני שלא נוכל לומר ה"ה לאישים משום דפשטי' דקרא אתא לומר דכולה לאישים ושתהא כליל:

ומקריב קרבנותיו, פי' קרבנותיו שיהא מחוייב, בכל עת, פי' ואפי' במשמר שאינו שלו:

ובא בכל אות נפשו, פי' דכתיב וכי יבא הלוי, ובכ"ד מקומות נקראו הכהנים לוים, ל"ה:

בשגגה, פי' מדכתיב על הנפש השוגגת למה לי בחטאה בשגגה אלא ה"ק אפי' חטאה נפשו של כהן יכפר על נפשו, ל"ה:

הא ה"מ בשוגג, פי' חטאת דאתי אשוגג. אבל דאתי אמזיד, כגון מנחת חוטא דכתיב אשמיעת קול דאמרי' ארבעה מביאין על המזיד כשוגג שמיעת קול דלא כתיב בה בשגגה אימא לא לכפר הוא בעצמו, (ל"ה):

אילימא דמעלה על התפוח הצבור על המזבח, כלומר שמקריב על המזבח. אלא דלמטה, פי' על שפך הדשן שבחוץ, וכי יש דבר שקרב למטה, דקס"ד דלשם הקרבה קאמר לה. וכי יש דבר שקרב לאבוד, עד שיפרשהו מתחלה לכך, ל"ה. ר"ל אם הפרישו מתחלה לשם קרבן ואירע בו פסול ישרפהו לאיבוד אבל להקריבו מתחלה לתתו לאבוד לא מצינו כן:

תני אבוה דר' אבין, לתרוצי טעמא דר' אלעזר דודאי לאבוד קרבי. מנחת כהן, בחבתין כתיב. לאכילה, שלא תאכל, ולא לתקטר אחר שהיו שירים אלא מתפזרין. מאי קאמר הא בהאי קרא גופיה כתיב תקטר, ל"ה. ר"ל ואיך נימא דכלך לשריפת אבוד אבית הדשן, אמר אביי ה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, פי' דאי בחדא מנייהו משתעי קרא לכתוב כליל תהיה ואנא ידענא דלא תאכל, ל"ה. ר"ל א"כ קרא צ"ל דמייר, בתרי מנחות, וה"ק מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו, אמר ליה רבא סכינא חריפא מפסקא קראי לגואי, כלומר דדרשת סופיה דקרא לרישא, ל"ה. אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו ולא תאכל חובתו:
ויש לתמוה אמאי הוה אביי מפסקא לקראי והוה דריש סופיה דקרא ולא הוה דריש ליה לקרא כדדריש ליה רבא ולמה היה דוחק עצמו לכך:
וי"ל דטעמיה דאביי הוא משום דקרא דכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל גבי מנחת נדבה כתיב בפרש' מנחת חביתין וחביתין לא היתה מנחת חובה שבאה על חטא כי אם מנחת נדבה אעפ"י שקבעה הכתוב חובה מ"מ כיון דלא אתיא על חטא כמנחת נדבה היא וכיון דכתיב בתריה וכל מנחת כהן משמע דבא לרבויי מנחת חובה שבאה על חטא לומר דגם היא תהא דינה כמנחת חביתין שאינה חובה וכיון דכתיב בקרא כליל תהיה ולא תאכל דאמרי' דע"כ בשני מנחות איירי קרא דבאחת כליל תהיה ואחת לא תאכל דאי בחדא מיירי לכתוב כליל תהיה דליקו למנחת נדבה א"כ לא תאכל שנאמר על מנחת חובה צריך דליקו ארישא דקרא אכל מנחת כהן כליל תהיה דאתא לרבויי מנחת חוטא ולהכי הוה דריש סופיה דקרא לרישיה וקשה ליה לרבא על מה דמפסיק דדריש סופיה דקרא לרישיה שהרי לפי מאי דדריש משמעותיה דקרא הו"ל למכתב להיפך ולומר וכל מנחת כהן לא תאכל למנחת חובה כליל תהיה מנחת נדבה ולכך קאמר רבא דדרשי' ליה כסדרו ואע"ג דפשטיה דקרא דכל מנחת כהן משמע דאתא לרבויי מנחת חובה שתהא דיניה דלא תאכל כמו מנחת נדבה והוה לן למימר דקאי לכל מנחת כהן קרא דלא תאכל ומיירי במנחת חובה אפ"ה כיון דכתיב כליל תהיה קודם ללא תאכל אית לן למסתמיה דליקו כליל תהיה לככל מנחת כהן ואי לא הוה מיירי כל מנחת חובה לא הוה לן למימר דליקו ליה כליל תהיה אבל נימא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין מנחת נדבה משום דבמנחת נדבה כתיב כדפי' ולא הוה צריך קרא לרבויי נדבה מ"מ כיון דהכתוב קבעה חובה לא ילפינן שאר נדבה מינה כגון שנדב בה מנחה שתהא כליל וממנחת חביתין לא הוי ילפינן לא מנחת חובה שבאה על חטא ולא מנחת נדבה שיתנדב לפי שאינו דומה לא לזה ולא לזה דלא לחובה שאינה באה על חטא ולגבי חובה דחטאת כנדבה דמיא וגם לא דמיא לנדבה לפי שהכתוב קבעה חובה הילכך אצטריך קרא דוכל מנחת כהן לרבויי בין חובה שבאה על חטא בין נדבה הילכך קאמר רבא דקרא דוכל מנחתך מרבה לתרווייהו שיהא דינן כמנחת חביתין ואח"כ מחלק וקאמר דכליל תהיה לק"ו למנחת נדבה ולא תאכל למנחת חובה דמתרביא נמי וכל מנחת כהן שיהא דינה נמי כמנחת חביתין דלא תאכל:
ונוכל לומר דאביי הוה סבר דוכל מנחת כהן לא הוה אתי לרבויי אלא חובה ולא נדבה מאחר דכתיב בנדבה יש לנו לומר ממילא שכל נדבה תהיה כחביתין ומאי דקאמר כליל תהיה קרא יתירא הוא לומר שיש חלוק בין נדבה לחובה דנדבה הויא כליל וחובה לא תאכל:
או נוכל לומר דגם אביי ס"ד כרבא בדינא דכל מנחת כהן אתא לרבויי בין חובה בין נדבה אלא כיון דעיקר רבוייא אתא לחובה ולא לנדבה אית לן למימר קרא דלא תאכל דמיירי בחובה לכל מנחת כהן דאתא עיקרו למנחת חובה ורבא לא חייש להכי כיון דצריך לדרוש הכתוב בהיפוך ניחא ליה טפי דנימא דכליל תהיה לכל מנחת כהן דסמיך ליה:

איפוך אנא, פי' דחובתו כליל ולא נדבתו. ונר' דלאביי נמי הוה מצי למפרך הכי אלא דממתין עד דמסיק לשמעתיה, אי נמי למאי דלאביי לא אמר וכל מנחת כהן כי אם לרבויי חובה ולא נדבה מפנישרוצה להיות כחביתין לא מצי למיפרך איפוך אנא שהרי קרא לא אתא כי אם לחובה ונדבה כחביתין אבל לרבא דאית ליה דקרא דובכל אתא לרבויי בין חובה בין נדבה ודהאי כי דיניה והאי כי דיניה פריך שפיר דלא ידעי' להי מינייהו קאי לא תאכל ולהי מנייהו קאי כליל, נהי דהוה כמו דאמר דלא תאכל קאי לחובה וכליל לנדבה נוכל לומר להיפך דכליל להוי לחובה ולא תאכל לנדבה, ואי משום דנדבה דמיא טפי לחביתין מחובה כדפי' מ"מ כיון דלא דמו לה לגמרי לא הא ולא הא מדאצטרי' קרא לרבויינהו לתרוייהו לא ידעינן הי מנייהו מרבה שלא תאכל והי מנייהו מרבה לכליל תהיה. [ומסיק] נדבתו הוה לה לרבויי להיות כחביתין שכן תדירה כחביתין הקריבה בכל יום אבל חוטא בכל יום לא הוי:

ולא חטי, פי' חביתין ונדבה אינן באות על חטא. פי' מנחת נדבה דיחיד וטעמיה מסיק בחביתין ששתיהן טעונות שמן ולבונ' מה שאין כן בחובתו, ל"א דבנדבה ובחביתין כתיב ריח ניחוח ובמנחת חוטא לא כתיב, ל"ה.

שכן עשרון, פי' חביתין וחוטא אינם יכולין להביא אלא עשרון, אבל נדבה יכול להתנדב עד ששים עשרונות בכלי אחד:

חובה פי' חביתין ומנחת חוטא חובה נינהו, (ל"ה):

ורבנן פי' רבנן דפליגי על ר' שמעון לומר דמנחת כהן חובה ואינה נקמצת האי קרא מאי דרשי ביה:

אין לי אלא עליונה, פי' חביתין כתיבי בהו כליל תקטר ועל אכילתה לא עבר בלאו. תחתונה, פי' מנחת שאר כהלים האמורה למטה דלא תאכל וכליל נמי לא הויין. מנין ליתן, פי' שיהיו שתיהן כליל ולאו על אכילתן:

כהן שאכל מן האמורין, פי' יותרת ושתי כליות ולא באוכל להחלב שהרי הוא באיסור כרת:

גמרא לכדתניא אין לי אלא עליונה כו'. לעיל (נא ב) ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה שכן באה עשרון. כחביתין. כצ"ל בכ"ף:

תד"ה אי דלמטה. במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבו"י ד ב. כצ"ל). ור"ל אם אירע בהן פסול ע"ש. אבל ל"י מדוע נקטי דוקא פרים כו' ולא פסולי קק"ד ואימורי קק"ל ע"ש. ועי' לשונם ביבמות (ק) ד"ה והשיריים:

רש"י ד"ה תני אבוהי וכו' מימרא וכו' ע"א וכו' מנחת חוטא שלו אין קריבה אלא מתפזרת אבית הדשן כצ"ל:

תד"ה אי וכו' דשלשה "בתי" דשנין כצ"ל:

גמ' בשגגה מלמד שהכהן מתכפר ע"י עצמו. עי' לקמן קט ע"א:

מנחת חוטא של כהנים אלא שתהא עבודה כשרה בו: אלא כמנחה. דמשמע כמנחת חוטא של ישראל דאילו נאמר כמנחתו הוה משתמע כדקאמרת מקיש חובתו לנדבתו (והלא לא נאמר כו'): לכהן כמנחה. כלומר כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת: ולא לאשים כמנחה. לענין מזבח אין שוין מנחת חוטא של כהנים ומנחת חוטא של ישראל דשירי מנחת חוטא של ישראל נאכלין ומנחת חוטא של כהנים קריבין: ומקריב קרבנותיו. של עצמו אפי' במשמר שאינו שלו: דבר הבא על חטא. כגון מנחת חוטא: בחטאה בשגגה מלמד וכו'. דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת אפי' על נפשו של עצמו וקאמר על חטאת אע''ג דאתי על חטא: ה''מ בשוגג. כדכתיב על הנפש השוגגת: אבל אמזיד. כגון היכא דהויין נמי אמזיד כגון אשם חרופה ושמיעת קול לא יקריב בעצמו: קמ''ל. והיתה לכהן כמנחה דהאי קרא במנחת חוטא דשבועת העדות כתיב דעשה בו מזיד כשוגג: דלמעלה. על התפוח (הדשן) מגחלים שעל המזבח צוברים את הדשן לתפוח נמצא דלבסוף מתפזר על בית הדשן מ''ר ז''ל: אלא אבית הדשן דלמטה. במקום שמשליך מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם היו נבלעים ושם היה מתפזר: דלמא לאיבוד. שאין צריכין שום הקטרה אלא לאיבוד מפזרן על בית הדשן שלמטה: וכי יש לך דבר שקרב. מתחילתו לאיבוד: תני אבוה וכו'. מימרא בפני עצמו. ע''א מ''ר ז''ל וכי יש לך דבר שקרב לאיבוד תני אבוה דר' אבין לעולם מתפזרת אבית הדשן דלמטה ודקא אמרת וכי יש לך דבר קרב (כבר) לאיבוד גזירת הכתוב היא דכתיב כל מנחת כו' לאכילה הקשתיו מנחת חוטא של כהנים למנחת נדבתו תרוייהו אין נאכלות ולא לדבר אחר לענין הקרבה דשאני מנחת חוטא שלו אין קריבין אלא מתפזרים אבית הדשן: מאי קאמר. היכי שמעינן מהאי קרא חובתו או נדבתו דבעי' למימר לאכילה הקשתיו: לא תאכל חובתו. מנחת חוטא אבל נקמצת כליל תהיה מנחת נדבתו שלא תהא נקמצת אלא מקטיר כולה כמנחת חביתין כיון דאית בהך קרא תרוייהו חובתו ונדבתו הלכך מצי למימר לאכילה הקשתיו דמקיש הכא חובתו לנדבתו: סכינא חריפא מפסקא קראי. וכי יכול אדם להפסיק המקרא להטיל סופו לתחילתו בענין זה לא תאכל חובתו והדר תני לאכילה הקשתיו כו': ואיפוך אנא. דאימא נדבתו נקמצת ולא חובתו: מסתברא נדבתו הוה ליה לרבויי. שיהא לה דין חביתין שאינה נקמצת משום דדמיא לחביתין: שכן נדבתו תדירה. שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום: ולא חטי. נדבתו וחביתין אין באין על חטא: ובסים ריחיה. שנדבתו וחביתין בלולין בשמן ולבונה וריחו נודף מה שאין כן במנחת חוטא. ע''א דבזה ובזה כתיב ריח ניחוח לאפוקי מנחת חוטא שאינה תדירה ובאה על חטא ואינה בלולה בשמן ואין כתיב בה ריח ניחוח: שכן באה עשרון. בחביתין לאפוקי נדבתו שיכול להביא כמה עשרונים שירצה: חובה. שמחוייב להביא כמו חביתין: ורבנן. דפליגי עליה דר''ש דאמר מנחת חוטא של כהנים כליל היא ואינה נקמצת האי לא תאכל מאי עבדי ליה וכו': אלא עליונה. חביתין בכליל תקטר לחוד: לאו דלא תאכל בעליונה וחיוב כליל תקטר בתחתונה מנין ת''ל כו': לאו דזרות. כל זר לא יאכל קדש לא קמיבעיא ליה דכהן לגבי אימורים כזר הוי כדאמר בפירקין מן ונדריך אשר תדור:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל לכהן כמנחה. דמה שתלוי לעשות בכהן במנחת חוטא של ישראל כלומר דנקמצת: ולא לאשים. כמנחת חוטא דהך ודאי [לא נאכל]: קרבנותיו. שהוא מחוייב: בכל עת. ואפילו במשמרה שאינו שלו: ובא בכל אות נפשו. וכי יבא הלוי וגו' ובכ''ד מקומות נקראו [כהנים] לוים: בחטאה בשגגה. דמדכתיב על הנפש השוגגת למה לי בחטאה בשגגה אלא הכי קאמר אפי' חטא נפשו של [כהן] יכפר על נפשו: בשוגג. חטאת דאתיא על השוגג: אבל. חטאת דאתיא על מזיד כגון מנחת חוטא דכתיב [אשמיעת קול] ואמרי' בכריתות ארבעה מביאין על הזדון כשגגה אשמיעת הקול מדלא כתיב ונעלם: אימא לא. לכפר הוא [בעצמו]: אי דלמעלה. הצבור על גבי המזבח כלומר שמקריב השירים על גבי מזבח היינו אבוה: אי דלמטה. על שפך הדשן [בעזרה]: יש לך דבר שקרב לאיבוד. שיפרישו לכתחילה לכך: תני אבוה דרבי אבין. לתרוצי טעמא דראב''ש דודאי לאיבוד קרב: לאכילה הקשתיו. מנחת כהן לחביתין שלא תאכל ולא לדבר אחר שיהא [השירים] מתקרבין אלא ודאי מתפזרין: מאי קאמר. הא בהאי קרא גופיה כתיב כליל תהי': לא תאכל. מהדר אמנחת חובתו של כהן כלומר לא תאכל וכליל נמי הוי ואי כולה קרא בחדא מנחה משתעי ליכתב כליל תהיה ואנא ידענא דלא תאכל: סכינא חריפא מפסקא קראי. גואי כלומר דדריש סיפא דקרא לרישא: ואיפוך אנא. דחובתו כליל ולא נדבתו: מסתברא נדבתו הוי ליה לרבויי. להיות כליל כחביתין: שכן תדירה. שיכול להתנדב בכל יום כחביתין שבאין בכל יום: [בסים ריחיה. כאשר כתוב בפי' שבדפוס]: שכן עשרון. חביתין וחוטא אין יכול להביא אלא עשרון אחד אבל נדבה יכול להתנדב עד ס' עשרונים בכלי אחד: ורבנן. דפליגי עליה דר''ש ואמרי דמנחת כהנים אינה נקמצת האי קרא מאי דרשי ביה: עליונה. חביתין כתיב בהו כליל תקטר ועל אכילתה אינו עובר בלאו: תחתונה. שאר מנחת כהנים למטה בלא תאכל וכליל לא הוי: מנין ליתן כו'. שיהיו שניהם כליל ולא תעשה על אכילה: כליל. תקטר: כליל. תהיה: מו האימורים. כליות ויותרת הכבד: לאו דזרות. וכל זר לא יאכל קדש:

אי דלמטה. פי' בקונטרס על שפך הדשן בחוץ וקשה א''כ הוי נפסל ביוצא אלא נראה בעזרה במקום ששם פרים ושעירים נשרפין כדאמר בפרק טבול יום (זבחים קד:) דשלשה דשנים הן והא דתנן בפרק היה נוטל (סוטה דף כג.) ומנחתה מתפזרת אבית הדשן שם היתה ולא נפסלה ביוצא ור''ת מפרש במקום שמניחין תרומת הדשן אצל הכבש ולא יתכן דתרומת הדשן קודם תמיד היה ואחר התמיד היו מקריבין קרבנות ומנחות ואז כבר נצטנן: ויש לך דבר שקרב למטה. ואע''ג דאיכא רצפת העזרה דנתקדשה לר' יהודה (זבחים דף נט.) אין זה למטה והיינו אבוה: ויש לך דבר שקרב לאיבוד. ואע''ג דאיכא שתי הלחם הבאין בפני עצמן דלשריפה קאתיין כדאמרי' בהתכלת (לעיל דף מו:) שאני התם דעיקר מצותן עם הכבשים לאכילה: לאכילה הקשתיו. דאיתקשא מנחת חוטא לחביתין לעניין אכילה ולא להקרבה שזה לאיבוד וזה כליל: מאי קאמר. דהא כליל נמי כתיב ביה אלמא לכליל נמי הוקשה הכי קאמר כלומר האי קרא לאו בחדא מנחה דאי בחדא מנחה לכתוב כליל ונישתוק דלא סבירא ליה הא דמסקינן לקמן משום לאו אלא לא תאכל קאי אמנחת חובתו וכליל תהיה אנדבתו כמו שמפרש אביי ורבא ואתרוייהו פריך ואיפוך אנא ומה שהקדים אביי לא תאכל לכליל תהיה כדי לקיים וכל מנחת כהן אכולהו מנחות דהכי קאמר אביי לא תאכל חובתו לאו חובתו דווקא קאמר אלא כלומר אף חובתו וכל שכן נדבתו אבל כליל תהיה אנדבתו דווקא קאי ורבא לא חייש בהא דשפיר מקיים וכל דמנחות הוקשו לחביתין הך לענין כליל והך לענין לא תאכל: ובסים ריחיה. פירש בקונטרס בחד לישנא דכתיב במנחת נדבה וחביתין ריח ניחוח מה שאין כן במנחת חוטא וקשה דלא חשיב שמן ולבונה לכך נראה כלשון אחר שפירש דמינייהו בסים ריחיה: ורבנן האי כל מנחת כו'. היינו בין רבנן בין ר''ש דפליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון: לאו דזרות. פי' בקונט' וכל זר לא יאכל קודש [וכפירושו] משמע בפ''ק דכריתות (דף ד:) גבי אכל חלב מן המוקדשים דקאמר רבי יהודה לוקה שלש וחשיב תרי לאוין דחלב וחד דכתיב וכל זר לא יאכל קודש וכן בפ' בתרא דמכות (דף יח.) אמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר''ש לוקה חמש ופריך לילקי נמי משום וכל זר לא יאכל קודש וקשה דההוא קרא בתרומה כתיב כדמוקי ליה בפרק י' יוחסין (קידושין דף סט:) וכתיב לעיל מיניה תושב ושכיר לא יאכל קודש ונראה דגרסי' בתרוייהו וזר לא יאכל כי קודש הם ובההיא שמעתא גופא דמכות (דף יח:) מייתי לה גבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור ואם תאמר והיכי לקי הכא ובכריתות אלאו דזרות הא מסיק התם במכות גבי עולה ה''מ היכא דחזי לכהנים הכא לכהנים נמי לא חזי וגבי זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור קאמר [נמי] דכל היכא דקרינא ביה ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינא ביה וזר לא יאכל כי קודש הם ויש ליישב פירוש הקונטרס דהכא וגירסת הספרים דכריתות ודמכות (גם זה שם) דשייך ביה לאו דכל זר לא יאכל קודש אע''ג דכתיב בתרומה דילפינן קודש חט חט מתרומה כדאשכחנא בפרק הנשרפין (סנהדרין פד.) דיליף מעילה מתרומה ולא

מנחות עד ע"א