דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עד - ב

ומפרש רבינא את ספיקו: לאו דזרות, היינו לאו ד"וכל זר לא יאכל קודש" [ויקרא כב י] [17]  לא קא מיבעיא לי, אין לי ספק שודאי עובר עליו הכהן שאכל, כי אף כהן, לגבי אימורים, כזר ייחשב. [1]

כי קא מבעיא לי, מה שאני מסתפק, הוא לגבי הלאו ד"כליל תהיה, לא תאכל", מאי? האם עובר האוכל את האימורין בלאו זה, כמו האוכל מנחת כהן שהיא כליל, או שמא לא נאמר לאו זה אלא במנחת כהן? אמר פשט ליה רב אהרן לרבינא: תא שמע ראיה מברייתא שעובר בלאו ד"לא יאכל", מהא דתניא, רבי אליעזר אומר: כל שהוא ב"כליל תהיה", בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, ואף אימורים בכלל. [2]

מתניתין:

משנתנו ממשיכה בפירוט דיני המנחות, למיניהן. וכיון שנתבאר במשנה הקודמת אלו מנחות יש בהן חלק גם למזבח וגם לכהנים, מפרשת כאן המשנה אילו הן המנחות שאין בהן חלק לשניהם יחד, אלא שהן למזבח בלבד, או לכהנים בלבד.

מנחת כהנים [שמביא כהן], ומנחת כהן משיח [שמביא הכהן הגדול בכל יום "מנחת חביתין"], ומנחת נסכים הבאה עם הקרבן, כולן למזבח, ואין בהן לכהנים כלום. [3]

ובזה, במנחות האלו, יפה כח מזבח מכח הכהנים, שרק למזבח יש חלק בו, והכהנים אינם אוכלים.

ואילו שתי הלחם הבאים בעצרת, ולחם הפנים המתחלק בכל שבת, נאכלין כולם לכהנים, ואין בהם למזבח כלום. [4]

ובזה, במנחות האלו, יפה כח הכהנים מכח מזבח, שהכהנים אוכלים אותן כולן, ולמזבח אין בהן חלק כלל.

גמרא:

שנינו במשנה: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים. ובזה יפה כח מזבח מכח הכהנים:

ומקשינן: וכי תו, ליכא!? וכי אין קרבנות נוספים שהמזבח אוכל את כולם, והכהנים אינם אוכלים, עד שאתה אומר "בזה יפה כח מזבח", שמשמע, שרק בקרבן הזה ולא באחרים!?

והא איכא קרבן עולה, שכולה כליל לה', ואין הכהנים אוכלים ממנה!? [5]

ומשנינן: הרי איכא עורה של העולה, שהוא ניתן לכהנים.

ואכתי מקשינן: והא איכא עולת העוף, שיפה בה כח מזבח מכח הכהנים, שאף עורה נקטר על גבי המזבח!?

ומשנינן: משנתנו מדברת רק בקרבן שמוקטר כולו על המזבח, ואילו עולת העוף אינה מוקטרת כולה על המזבח, שהרי איכא מוראה [הזפק] ונוצה [בני מעיה], שאינם מוקטרים על גבי המזבח, אלא בצד המזבח הם ניתנים, וכמו שנאמר [ויקרא א טז]: "והסיר את מוראתו בנוצתה, והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן".

ואכתי מקשינן: והא איכא נסכים [נסכי יין] שכולה למזבח, ואין בהם לכהנים כלום, שהרי מנסכים את כל היין לספלים!?

ומשנינן: משנתנו מדברת בדברים המוקטרים על המזבח, ואילו נסכים אינם מוקטרים על המזבח אלא לשיתין אזלי [לחלל שתחת המזבח, כנגד הספלים הסמוכים לקרנות המזבח הם הולכים ויורדים], והם לא עולים על המזבח עצמו.

ומוסיפה הגמרא לבאר את לשון המשנה: ומאי "בזו", מה בא למעט לשון המשנה "בזה יפה כח מזבח מכח הכהנים", שמשמע "בזה", ולא בדבר אחר!?

ומפרשינן: משנתנו באה לאפוקי מדשמואל [להוציא מדעת שמואל].

דאמר שמואל: המתנדב יין, מביאו ומזלפו על גבי אישים [על גבי אש המזבח]. ולשיטתו של שמואל הרי יש עוד קרבן שיפה בו כח מזבח מכח כהנים -

קא משמע לן משנתנו שמיעטה את כל שאר הקרבנות, דגם המתנדב יין אינו עולה על האישים, אלא לשיתין אזלי [כלומר, מנסכו לספלים, ומשם הולכים הם לשיתין כשאר נסכים הבאים עם הקרבן], ואף למזבח אין בו חלק. [6]

אך מאידך גיסא, מסייע ליה לשון משנתנו, האומרת "בזה", שמשמע, ולא באחרים, למימרא אחרת של שמואל.

דאמר שמואל: המתנדב שמן, אין הוא עולה כולו לאישים, אלא, קומצו, ומקטיר את קומץ השמן, ושייריו של השמן נאכלים לכהנים. [7] ומסייעת לו משנתנו, שאמרה "בזה יפה", שמשמע כי אין לך עוד קרבן שיפה בו כח מזבח מכח כהנים. ולכן, גם המתנדב שמן, רק קומצו עולה למזבח, ושייריו לכהנים. [8]

שנינו במשנה: שתי הלחם ולחם הפנים. ובזה יפה כח הכהנים מכח מזבח:

ומקשינן: ותו ליכא, וכי אין קרבנות נוספים שרק הכהנים אוכלים ואין מקטירים מהם על המזבח!?

והא איכא חטאת העוף, שכולה נאכלת לכהנים, ואין מקטירים ממנה על המזבח כלום!?

ומשנינן: הא איכא דמה, שמזים אותו על המזבח.

ואכתי מקשינן: והאיכא גם לוג שמן של מצורע שנטהר, שאין מקטירים ממנו על המזבח כלום, והכהנים אוכלים את הנשאר ממנו לאחר המתנות שנותנים ממנו "לפני ה'" ועל המצורע. ונמצא, שיפה בו כח הכהנים מכח המזבח!?

ומשנינן: הא איכא מתנותיו, שמזים ממנו שבע פעמים "לפני ה'". [9]

מוסיפה הגמרא לפרש: ומאי "בזו יפה כח הכהנים מכח מזבח", מה בא התנא ללמד באומרו "בזו"?

לאפוקי ממאן דאמר [לעיל מו ב], שתי הלחם הבאות בפני עצמן [וכגון שאין להם כבשים, לשיטת רבי עקיבא שהכבשים אינם מעכבים את הבאת שתי הלחם] לשריפה אתיין [לשריפה הן באות]. קמשמע לן משנתנו שלא כך, דבזו [בשתי הלחם] יפה כח כהנים לעולם, שהם אוכלים אותם בין שבאו עם כבשים ובין שבאו לבדם. [10]

מתניתין:

כל המנחות הנעשות בכלי [לבד מנחת מאפה תנור, וכפי שיתבאר בגמרא], [11] טעונות שלשה מתנות שמן מלוג השמן שהוא מביא לעשרון סולת, ושלשת המתנות נמנות במשנה להיפך מסדר נתינתן:

יציקה בסוף, ובלילה קודמת לה, ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן [בתחילת העשייה קודם נתינת הסולת]. [12]

וכך הוא עושה במנחת סולת:

א. נותן מעט מן השמן בכלי ["מתן שמן בכלי קודם לעשייתן"], ונותן את סולת המנחה עליו, ולש את השמן והקמח יחד במים פושרין. [13] ב. שב ונותן שמן על המנחה, ובולל ["בלילה"].

ג. שב ויוצק את שארית השמן על הבלילה ["יציקה"]. [14]

וכן מנחת מחבת ומרחשת יש בהן שלשה "מתן שמן", אלא שנחלקו רבי וחכמים במתנה השניה, שהיא ה"בלילה", אימתי היא נעשית:

והחלות - בוללן, עשר חלות שהוא עושה במחבת או במרחשת, [15] נותן את השמן בפעם שניה [והיא ה"בלילה"] לאחר האפיה, לאחר שפותת את החלות האפויות, ובולל את פתיתי החלות עם השמן, ואינו בולל כשהמנחה עדיין סולת, דברי רבי.

וחכמים אומרים: בולל בשמן את מנחות המחבת והמרחשת כשהן סולת, שלפני האפיה נותן עליהם את מתן השמן השני כדי לבוללן, ולאחר מכן אופה את הסולת הבלולה בשמן.

ויתבאר בברייתא בגמרא סדר עשייתן לרבי ולחכמים; ויתבאר עוד בגמרא, שהודה רבי לחכמים.

ועתה מבארת המשנה את דין מנחת מאפה תנור, שהיא באה חלות או רקיקין, ומבארת את החילוק שבין החלות לבין הרקיקין:

החלות של מנחת מאפה תנור - טעונות בלילה בשמן, והיינו, שנותן על הסולת [כדעת חכמים] שמן, ובולל את הסולת והשמן, ואחר כך אופה, ופותת, וקומץ.

ואילו הרקיקין של מנחת מאפה תנור טעונים משיחה, שלא נותנים שמן על הסולת כדי לבוללה, אלא אופים את עשרת הרקיקין תחילה, ולאחר מכן מושחים אותם בשמן, כשהם שלימים, ופותתם, וקומץ מהם.

כיצד מושחן? - כמין "כי", דוגמת האות "כי" היוונית, [16] כדמפרש בגמרא.

ושאר השמן שנותר לאחר המשיחה, נאכלין לכה נים.

גמרא:

שנינו במשנה: כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן: יציקה, בלילה, ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן:

ומפרשת הגמרא: "הנעשות בכלי", למעוטי מאי?

אמר פירש רב פפא: למעוטי מנחת מאפה הנאפית בתנור, [17] שהיא אינה טעונה יציקה [וכפי שנלמד מן המקראות לקמן, דף עה סוף עמוד א]. [18] ומביאה עתה הגמרא ברייתא בה מבוארים המקורות לשלשת מתנות השמן במנחת מחבת ומרחשת:

נאמר במנחת מאפה תנור [ויקרא ב ד]: "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור, סולת חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן".

ונאמר במנחת מחבת [ויקרא ב ה]: "ואם מנחה על המחבת קרבנך, סלת בלולה בשמן, מצה תהיה. פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן, מנחה היא".

ונאמר במנחת מרחשת [ויקרא ב ז]: "ואם מנחת מרחשת קרבנך, סלת בשמן תעשה".

ונאמר גבי לחמי תודה [ויקרא ז יב]: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן".

תנו רבנן: נאמר במנחת מרחשת "סלת בשמן תעשה", ומשמע שתינתן סלת המנחה בתוך השמן. מלמד הכתוב, שמנחת מרחשת טעונה תחילה מתן שמן בכלי, לפני שנותן לתוכו את הסולת על השמן.

מכאן למדנו את דין מתן השמן הראשון, שצריך ליתן שמן בכלי, קודם לעשיית המנחה, במנחת מחבת.

וכמו כן, דרשינן "קרבנך" [שנאמר במנחת מרחשת] "קרבנך" [שנאמר במנחת מחבת] לגזירה שוה:

הערות

[17] א. ביארו התוספות: "לא מיקרי נעשית בכלי, דקסבר: אין תנור מקדש", [וראה ביאור אחר בלשון זו ב"חזון איש" קדשים סימן כה סק"ז]. ולכאורה ביאור דבריהם הוא, על פי מה שכתב בפירוש המיוחס לרש"י במשנה "כל המנחות הנעשות בכלי שרת: כגון מנחת מחבת ומרחשת; יציקה ובלילה ומתן שמן: שבתחילה היה נותן השמן בכלי:. לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי [כלומר, בכלי שרת, כן הוא בפשוטו] שהרי נאפית בתנור", וזו היא גם כוונת התוספות, ולזה ביארו שהתנור לא היה כלי שרת ולכן אינו מקדש. ומבואר מדבריהם שכל מעשי המנחה היו נעשים בכלי שרת; אך הנה הרמב"ם [מעשה הקרבנות יג ה] כתב: מנחת הסולת כיצד היתה נעשית: מביא עשרון סולת:. ואחר כך נותן שמן אחר על הסולת ובולל הסולת בו "ואחר כך נותנה בכלי שרת" וצק לתוכה שמן; ושם בהלכה ו: מנחת המחבת והמרחשת כיצד: נותן השמן בכלי:. ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר ופותת אותה פתים, ונותנה בכלי שרת, ויוצק עליה שאר השמן; וכן כתב שם בהלכה ח, גבי מנחת מאפה תנור שאחר פתיתת החלות היה נותנם בכלי שרת; ומבואר, שמעשי המנחה לא היו נעשים בכלי שרת אלא מיציקה ואילך שהיא לאחר האפייה במחבת מרחשת ותנור, ואם כן אין חילוק ביניהם כלל לענין כלי שרת. אך הרמב"ם בפירוש המשניות כתב גבי מנחת מחבת ומרחשת: ויהיה סדר עשייתה שנותנין השמן בכלי מכלי שרת:. ; וראה ב"ספר המפתח" על שיטת הרמב"ם בענין כלי שרת במנחה, וב"זבח תודה" כאן; [אלא שיש לעיין בשיטת התוספות, כי אם לשיטתם היו נעשים כל מעשי המנחה בכלי שרת, נמצא שכבר קודם האפייה בתנור היתה המנחה בכלי שרת, שהרי היה נותן שמן בכלי שרת קודם לעשייתן, ואם כן כבר נתקדשה בכלי שרת, ומה יועילנו שהתנור אינו כלי שרת ואינו מקדש; ולכאורה היה נראה, שאין כוונתם לומר שהתנור אינו מקדש, אלא במקומות שם אין דין מתן שמן ובלילה בכלי [כגון שתי הלחם, או לחמי תודה לפי מה שכתבו האחרונים, שאין בו דין מתן שמן ובלילה בכלי כשאר מנחות], אבל במאפה תנור עצמו באמת אין שייך לדון שם בדין תנור אינו מקדש, ולא הביאו אלא שהתנור אינו כלי שרת; אך ראה בכתבים המיוחסים להגרי"ז]. ב. מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות נראה, ש"נעשות בכלי" אינו כולל אלא את מנחת המחבת והמרחשת, ראה שם; וראה עוד בזה ב"לחם משנה" הלכות מעשה הקרבנות יג ה: "ואף על גב דבמתניתין:. ", ובמה שכתב עליו ה"משנה למלך" פרק יג שם הלכה י, בד"ה ודע [השני], ובמה שכתב עוד בזה ה"משנה למלך" - שם הלכה ה ד"ה ודע שמה - בשם הרא"ם, ומה שכתב עליו; וראה עוד ב"טהרת הקודש".

[1] איתא במכות יח א: אמר רבא, זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה, לרבי שמעון לוקה חמש [ראה שם] ; ומקשה הגמרא: ולילקי נמי משום "וזר לא יאכל כי קודש הם", הני מילי היכא דלכהנים חזי [ומשום שנאמר באותו פסוק "ואכלו אותם אשר כופר בהם", רש"י], הכא, לכהנים נמי לא חזי - ועוד שם בעמוד ב: זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה, פטור, מאי טעמא, דאמר קרא "ואכלו אותם אשר כופר בהם:. וזר לא יאכל כי קודש הם", כל היכא דקרינן ביה "ואכלו אותם אשר כופר בהם" [לאחר זריקה], קרינן ביה "וזר לא יאכל כי קדש הם", וכל היכא דלא קרינן ביה "ואכלו אותם אשר כופר בהם" [לפני זריקה] לא קרינן ביה "וזר לא יאכל". ולפי זה הקשו התוספות: למה עובר כהן שאכל את האימורין משום לאו זה - וכמו שפירשו התוספות, כמובא בהערה בעמוד א - והרי אף אימורים אינם ראויים לכהנים, ולא קרינן ביה "ואכלו אותם אשר כופר בהם"! ? וכתבו, שמטעם זה לא פירש רש"י כאן שהלאו הוא מפסוק זה, אלא הביא את הפסוק האמור גבי תרומה [כמובא בהערה בעמוד א], ואף שפסוק זה עוסק בתרומה, מכל מקום ילפינן מפסוק זה אזהרה למעילה בגזירה שוה "חטא חטא" מתרומה, כמבואר בסנהדרין פד א; "והא דנקט הכא לאו דזרות, ולא קאמר לאו דמעילה, לישנא דקרא נקט"; [ומיהו ראה ברבינו גרשום שהביא אף הוא את הפסוק שהביא רש"י וכתב "לא מיבעיא לי, דכהן גבי אימורין כזר דמי", משמע שמשום זרות דוקא נקט, וכן תיקשי לפי זה למה נקטה הגמרא "כהן", כי לענין מעילה מה לי כהן מה לי זר, ראה בהערה בעמוד א בשם ה"חזון איש"]. ואכן ברש"י שבועות כד ב סוף ד"ה דזדונו לאו [בסוף העמוד], מבואר ד"וזר לא יאכל כי קודש הם" בקדשים הנאכלים לכהנים, כתיב. והתוספות בשבועות כד ב כתבו, דאף על גב דחלב לא חזי לכהנים, מכל מקום קרינן ביה בהאי קרבן "ואכלו אותם אשר כופר בהם" דהיינו בשר, ולא אתא למעוטי אלא כשאוכל בשר חטאת ואשם לפני זריקת דמים דלא קרינן ביה "ואכלו", וכן הוסיף ב"שיטה מקובצת" כאן בדברי התוספות; וראה ביאור במחלוקתם - ולשיטתם ביבמות לג א על פי ביאור הגרי"ז - ב"שלמי יוסף" סימן קיב אות ב. וב"אור שמח" [מעשה הקרבנות שם] כתב ליישב באופן אחר: משום שזר מיקרי להענין המדובר, וכמו שבעבודת הלויים כתיב "וזר לא יקרב אליכם" והוי בכלל זה משורר ששיער, כיון שהוא זר לאותה עבודה; ובאימורים הוי זר כל שאינו למזבח ואף כהן בכלל זר, וזר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור, משום שהכהן שלו עומד הבשר לא מצי לאכול הבשר לפני זריקה, וכן האוכל מן העולה לפני זריקה אינו לוקה משום זרות דלא חזי לפני זריקה למזבח; אבל כשאוכל את האימורין לאחר זריקה כשהם ראויים למזבח, הרי שכל מי שאינו מזבח הוא בכלל זר, וראה עוד שם על לשון הגמרא במכות, ועוד. ובשיטת הרמב"ם שלא הזכיר גבי אוכל מן האימורין שהוא לוקה משום זרות, כתב ב"ליקוטי הלכות" שהוא מפרש: "לאו דזרות לא קמיבעיא לי" שאין בזה משום שאינו ראוי לכהנים.

[2] א. ראה ב"ערוך לנר" מכות יח ב, שנתלבט מנין לו לרבי אליעזר שלאו זה הוא בכל דבר שהוא ב"כליל תהיה", ראה שם; וראה עוד בחידושים המיוחסים להרשב"א. ב. הנה לשון הברייתא הוא כל שהוא ב"כליל תהיה", ולפי זה לכאורה היה לנו לומר שהאוכל את האימורין אינו לוקה, שהרי הקרבן אינו כליל, כי אין נקטר על המזבח אלא האימורין; אך ראה לשון הרמב"ם [מעשה הקרבנות יא ג] "וכן האוכל כזית מכל האימורין:. לוקה, שהאימורין כליל למזבח ככל העולה, והרי נאמר במנחת כהנים כליל תהיה לא תאכל, כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה, ולוקין עליו בכזית", ומשמע מלשונו, שבאמת לא חייב הכתוב אלא על דבר שהוא "כליל" רק "שהאימורין כליל למזבח, כמו עולה". [ויש להסתפק: אם האוכל את הקומץ עובר בלאו זה, שאינו דומה לאימורין שהמין הזה הוא כליל למזבח כמו העולה, אבל קומץ כיון שיכול לקמוץ ממה שירצה, יש לדון שאינו בכלל זה; ויש מי שכתב לפרש עוד, דמה שכתב רש"י לפרש דאימורין היינו כליות ויותרת הכבד, היינו משום דהוקשה לרש"י הרי אינו כליל, ולזה פירש שהמין הזה הוא כליל, אבל חלב כיון שיש גם שומן, שאינו חלוק ממנו במהותו [אלא במקומו בלבד], ואם כן אין זה כליל שיעבור עליו בלאו]. ג. ב"לחם משנה" דקדק מלשון הרמב"ם שאמר "כל שהוא כליל למזבח אכילתו בלא תעשה", שרק מה שעולה על המזבח הרי הוא בלא תעשה, אבל האוכל מפרים הנשרפים אינו לוקה, וכדמשמע גם מלשון הרמב"ם שם בהמשך דבריו, שהאוכל מבשר חטאות הנשרפת אינו לוקה משום לאו זה; וראה מה שכתב בזה ב"קרן אורה" ד"ה גמרא בעי. ד. הנה הרמב"ם כתב שהוא לוקה על לאו זה, וכן מבואר בלשון רבינו גרשום לעיל נא ב; אבל בתוספות סוף ד"ה לאו דזרות, הקשו גבי אוכל חלב מן המוקדשין - בכריתות ד ב - למה לא נזכר שם מלקות גם משום "כליל תהיה"; וכתבו בתירוץ אחד, שאינו לוקה על זה משום שהוא "לאו שבכללות", וכן מבואר ברמב"ן מכות יח א; [וראה "חזון איש" ליקוטים לכריתות סקי"א].

[3] כל אלו שנזכרו כאן, אף אינן נקמצות; מלבד מנחת כהנים שלדעת רבי שמעון - כמבואר במשנה הקודמת - מנחת חוטא שלו נקמצת, אך אין שייריה נאכלים לכהנים, אלא קרבים בפני עצמן; ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון - כמבואר בגמרא לעיל - שייריה מתפזרין על בית הדשן לאיבוד.

[4] כתבו התוספות: אף על גב דאיכא כבשים בהדי לחם, ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים, [שהם למזבח], מגופו מיהא ליכא למזבח.

[5] מסתבר, שסברת הגמרא בקושייתה היתה: היות ואין הכהנים אוכלים ממנה, ורק העור שאינו עומד לאכילה - ניתן להם, הרי זה בכלל "יפה כח מזבח מכח הכהנים"; ויש ליתן בזה טעם, כי בכל הקרבנות מה שהכהנים אוכלים הוא גם כפרה, שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" מלמד, שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, [ראה לעיל עג א וברש"י שם], ואם כן סברה הגמרא שעיקר משנתנו מתייחס לפרט זה של הכפרה באיזה אופן הוא נעשה, אבל העור שניתן לכהנים אינו בגדר כפרה אלא מתנת כהונה היא.

[6] נתבאר על פי רש"י; אבל הרע"ב מפרש את דברי הגמרא באופן אחר, שכתב: "בזה יפה כח המזבח" לא הוי צריך למיתני, דהא חזינן דבזה יפה כח המזבח, ומילתא דפשיטא היא ; אלא לאתויי המתנדב יין למזבח בלא קרבן, דלא תימא: מזלפו על האישים על האש והוא נשרף וכלה, ואין כח מזבח יפה בזה, קא משמע לן דלא, אלא מנסכו כשאר נסכים, ויורד לשיתין:. כדי שיהא כח המזבח יפה. והיינו, דלפי רש"י, אם מזלפו על גבי אישים זה הוא יפוי כח המזבח, ואם יורד לשיתין אין זה יפוי כח המזבח, וממשנתנו משמע שביין אין יפוי כח המזבח, ובהכרח דלשיתין אזלי; [ואגב, ראה ב"מקדש דוד" סימן יא סק"א, שחקר בגדר זילוף על גבי אישים: אם הוא דין הקטרה, או שהוא דין ניסוך, רק הניסוך הוא על גבי האישים ולא לספלים כשאר נסכים]. ואילו לפירוש הרע"ב, אם מזלפו על גבי אישים אין זה יפוי כח מזבח שאין זו הקטרה אלא שריפה על גבי האישים, ואדרבה אם יורד הוא לשיתין כמו נסכים זה הוא יפוי כח המזבח, וממשנתנו משמע שאף בזה יפה כח המזבח, ובהכרח דלשיתין אזלי; וראה עוד בפירוש המשניות להרמב"ם. ומהלך הסוגיא תמוה לפירושם, שהרי אם "בזה יפה כח המזבח" משמע, שיש עוד ענין בו יפה כח המזבח, אם כן מאי מקשה הגמרא "והאיכא עולה", "והאיכא נסכים"! ? ועוד, הרי על קושיית הגמרא מנסכים, מיישבת הגמרא דלשיתין אזלי, והיינו שאין זה יפוי כח המזבח, וזה היפך דבריהם דלשיתין אזלי הוא יפוי כח המזבח, וראה מה שכתב ב"תוספות יום טוב", וב"חק נתן" האריך בזה.

[7] ראה זבחים צא ב, שנושאת ונותנת הגמרא שם בדין זה אם כולו לאישים או כשמואל; וראה עוד שם שעיקר נדבת שמן במחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון היא, ודברי שמואל לדברי רבי טרפון הם.

[8] כתב רש"י: ושייריו נאכלין, דלא הוי כוליה למזבח, ושאני ליה לשמואל בין שמן דמצי קמיץ [ולכן קומצו ושייריו נאכלים], ובין יין דלא מצי קמיץ [ולכן כולו לאישים], וכעין זה בתוספות; וב"שפת אמת" תמה: הרי יכול להקרישו ולקומצו, ואכן ראה בפירוש רבינו גרשום שכתב גבי שמן "יקפנו"; וראה עוד שם שתמה על דבריהם מגמרא.

[9] לשון רש"י מכתב יד הוא: איכא מתנות על הפרוכת, דכתיב "והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה"'; ומלשון זו משמע שהיה עומד בהיכל ומזה; והתוספות חלקו על זה, שאינו עומד בהיכל אלא בעזרה. והקשה ב"שיטה מקובצת": מאי קאמר, דאין הזאה זו על גבי המזבח, ומאי יפוי כח הוא זה למזבח! ? ולא יישב. [והנה לעיל מקשה הגמרא על מה ששנינו: "יפה כח מזבח מכח הכהנים": והאיכא עולת העוף, האיכא מוראה ונוצה; וכל שכן שיש להקשות שם: מה יפוי כח יש לכהנים במוראה ונוצה, ובהכרח, שדי במה שאינו עולה על המזבח; ואם כן אף כאן, כיון שחלק אינו לכהנים די בזה ואפילו אינו עולה על המזבח; אלא שלפי זה לא היה צריך רש"י לפרש שהכוונה היא למתנות שלפני ה', אלא לכל מתנותיו גם מה שנותן על המצורע, שהרי מכל מקום אינו לכהנים ; ובפירוש המיוחס לרש"י אכן פירש: איכא מתנותיו לבהונות, דלא הוה כוליה לכהנים].

[10] א. בפירוש המיוחס לרש"י כתב לפרש בשני אופנים: א. לומר שאפילו לרבי עקיבא שאין הכבשים מעכבים את הלחם, מכל מקום לאכילה אתיין, ולא כדעת הסובר לעיל שלשריפה אתיין. ב. לומר שאין הלכה כרבי עקיבא, כי לרבי עקיבא שתי הלחם לשריפה אתיין. וראה עוד בדבריו שפירש עוד באופן אחר, מה הן "שתי הלחם הבאות בפני עצמן". ב. העירו האחרונים, שלפי שיטת רש"י בביאור הסוגיא, נמצא, ש"בזה יפה כח המזבח" בא למעט: בזה ולא בנדבת יין, ואילו "בזה יפה כח הכהנים" בא לרבות; אבל לפירוש הרע"ב המובא בהערה לעיל שתיהן לרבות באו, וראה בזה ב"תוספות יום טוב".

[11] ראה ביאור לשון "בכלי" בהערה 17.

[12] כתב בפירוש המיוחס לרש"י: ואף על גב דבמתניתין תני יציקה תחילה, אפילו הכי אינה אלא באחרונה, והכי משמע מתניתין: בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר, וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה.

[13] כן מבואר ברש"י מכתב יד כאן, שהלישה קודמת לבלילה; וזה הוא שלא כדברי הרמב"ם בפרק יג ממעשה הקרבנות שהלישה אחר הבלילה, וראה בענין זה ב"מקדש דוד, סימו ח; וראה עוד בהערות בגמרא.

[14] מה שנתבאר בפנים, שמנחת הסולת טעונה שלש מתנות, כן מבואר ברש"י מכתב יד כאן; וכן בפירוש המיוחס לרש"י; וכן מבואר בתוספות עה א ד"ה מה להלן, וכן מבואר ברמב"ם הלכות מעשה הקרבנות יג ה; וראה ב"משנה למלך" שם שהביא בד"ה ודע בשם הרא"ם שהוא מסתפק בדבר, ותמה עליו הרבה; וראה עוד ב"חזון איש" קדשים סימן כה ס"ק א וב; וראה עוד בהגהות הגאון ר' אלעזר משה זצ"ל, ויתבאר עוד מזה בהערות שבגמרא.

[15] א. כן פירש רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לרש"י פירשה הן על חלות מחבת ומרחשת והן על חלות של מנחת מאפה תנור; ובודאי שאף לפי רש"י נחלקו גם במנחת מאפה תנור, שהרי בגמרא למדה רבי מלשון "חלות בלולות בשמן" האמור רק במנחת מאפה תנור; והרע"ב מפרש את מחלוקתם על מנחת מאפה תנור, וכן משמע בפירוש המשניות להרמב"ם וכמו שכתב ה"קרן אורה"; ויתבאר עוד מזה בהערות שעל הגמרא. ב. כתב בפירוש המיוחס לרש"י: מנחת הסולת לא היה בה חלות, דבעודה סולת נקמצת; והיינו, שהוא בא לבאר את לשון המשנה "והחלות בוללן", דבהכרח זה קאי דוקא על מנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור ולא על מנחת סולת, שהרי את מנחת הסולת אין ספק שהוא בולל בעודה סולת קודם הקמיצה, ולזה ביאר, שרק במנחות אלו יש דין לעשותם עשר חלות כמו ששנינו לקמן עו א "כל המנחות באות עשר עשר", וממילא משתמע מלשון "והחלות בוללן" דזה לא קאי על מנחת הסולת; ומיהו אין דבר זה מוסכם, וברש"י מכתב יד לקמן עו א כתב, שאף את מנחת הסולת עושה עשר חלות לאחר הקמיצה, ובענין זה האריך ה"משנה למלך" בהלכות מעשה הקרבנות פרק יג הלכה י, ויתבאר עוד מזה בהערות שבגמרא לקמן עה א, ועו א.

[16] א. כמה שיטות יש בדבר מה היא צורתה: יש אומרים כאות ט, ויש אומרים כאות ג, ויש אומרים כאות נ, ויש אומרים כאות כ; ראה בזה ברש"י מכתב יד כאן, ובתוספות לקמן עה א ד"ה כמין כי, וראה עוד שם בשם "הערוך". ב. בברייתא בגמרא מתבאר, שמשנתנו כדעת רבי שמעון שהוא סובר כן, אבל תנא קמא בברייתא שם סובר, שהוא מושח על פני כולו; וכן מה שנתבאר במשנתנו שהמותר נאכל לכהנים, במחלוקת היא שנויה ודעת משנתנו כדעת רבי שמעון, אבל לתנא קמא מושח וחוזר ומושח עד שיכלה השמן, ודעת הרמב"ם כדעת תנא קמא ושלא כסתם משנתנו, כמבואר בהלכות מעשה הקרבנות יג ט.

[17] א. ביארו התוספות: "לא מיקרי נעשית בכלי, דקסבר: אין תנור מקדש", [וראה ביאור אחר בלשון זו ב"חזון איש" קדשים סימן כה סק"ז]. ולכאורה ביאור דבריהם הוא, על פי מה שכתב בפירוש המיוחס לרש"י במשנה "כל המנחות הנעשות בכלי שרת: כגון מנחת מחבת ומרחשת; יציקה ובלילה ומתן שמן: שבתחילה היה נותן השמן בכלי:. לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי [כלומר, בכלי שרת, כן הוא בפשוטו] שהרי נאפית בתנור", וזו היא גם כוונת התוספות, ולזה ביארו שהתנור לא היה כלי שרת ולכן אינו מקדש. ומבואר מדבריהם שכל מעשי המנחה היו נעשים בכלי שרת; אך הנה הרמב"ם [מעשה הקרבנות יג ה] כתב: מנחת הסולת כיצד היתה נעשית: מביא עשרון סולת:. ואחר כך נותן שמן אחר על הסולת ובולל הסולת בו "ואחר כך נותנה בכלי שרת" וצק לתוכה שמן; ושם בהלכה ו: מנחת המחבת והמרחשת כיצד: נותן השמן בכלי:. ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר ופותת אותה פתים, ונותנה בכלי שרת, ויוצק עליה שאר השמן; וכן כתב שם בהלכה ח, גבי מנחת מאפה תנור שאחר פתיתת החלות היה נותנם בכלי שרת; ומבואר, שמעשי המנחה לא היו נעשים בכלי שרת אלא מיציקה ואילך שהיא לאחר האפייה במחבת מרחשת ותנור, ואם כן אין חילוק ביניהם כלל לענין כלי שרת. אך הרמב"ם בפירוש המשניות כתב גבי מנחת מחבת ומרחשת: ויהיה סדר עשייתה שנותנין השמן בכלי מכלי שרת:. ; וראה ב"ספר המפתח" על שיטת הרמב"ם בענין כלי שרת במנחה, וב"זבח תודה" כאן; [אלא שיש לעיין בשיטת התוספות, כי אם לשיטתם היו נעשים כל מעשי המנחה בכלי שרת, נמצא שכבר קודם האפייה בתנור היתה המנחה בכלי שרת, שהרי היה נותן שמן בכלי שרת קודם לעשייתן, ואם כן כבר נתקדשה בכלי שרת, ומה יועילנו שהתנור אינו כלי שרת ואינו מקדש; ולכאורה היה נראה, שאין כוונתם לומר שהתנור אינו מקדש, אלא במקומות שם אין דין מתן שמן ובלילה בכלי [כגון שתי הלחם, או לחמי תודה לפי מה שכתבו האחרונים, שאין בו דין מתן שמן ובלילה בכלי כשאר מנחות], אבל במאפה תנור עצמו באמת אין שייך לדון שם בדין תנור אינו מקדש, ולא הביאו אלא שהתנור אינו כלי שרת; אך ראה בכתבים המיוחסים להגרי"ז]. ב. מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות נראה, ש"נעשות בכלי" אינו כולל אלא את מנחת המחבת והמרחשת, ראה שם; וראה עוד בזה ב"לחם משנה" הלכות מעשה הקרבנות יג ה: "ואף על גב דבמתניתין:. ", ובמה שכתב עליו ה"משנה למלך" פרק יג שם הלכה י, בד"ה ודע [השני], ובמה שכתב עוד בזה ה"משנה למלך" - שם הלכה ה ד"ה ודע שמה - בשם הרא"ם, ומה שכתב עליו; וראה עוד ב"טהרת הקודש".

[18] נחלקו הראשונים, אם מנחת מאפה תנור טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתן כשאר המנחות, ולפי שיטה זו נמצא, שמנחת מאפה תנור טעונה שתי מתנות שמן, האחת קודם לעשייתן כשהיא סולת, והשניה היא הבלילה בחלות ומשיחה ברקיקין, וזו היא דעת רש"י מכתב יד, והפירוש המיוחס לרש"י; וכן היא דעת התוספות לקמן עה א ד"ה מה; ואילו דעת הרמב"ם נראית, שמנחת מאפה תנור אינה טעונה אלא מתן שמן אחד, והיא הבלילה בחלות או המשיחה ברקיקין, אבל אינה טעונה מתן שמן בכלי קודם לעשייתן, ואינה טעונה יציקה; ראה בכל זה ב"משנה למלך" הלכות מעשה הקרבנות [יג ה ד"ה והנה], וב"חזון איש" קדשים סימן כה ס"ק א וב.

לא קא מיבעיא [לא נשאלה, נסתפקה] לי, שברור הוא שהוא נחשב כזר לאכילה זו. ומוסיף רבינא ומסביר: כי קא מבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלתי, הרי זה ביחס לאיסור לאו של "כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז) הנאמר במנחת חביתין, מאי [מה] דינו של כהן זה, האם אף שאיסור זה נאמר במנחת חביתין, יהא כן הדין אף באכילת אימורים מן הקרבן, או מאחר שלא נאמר בהם איסור זה, לא יעבור עליו הכהן.

אמר רב אהרן לרבינא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתך ממה דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: כל דבר בקדשים (ולא רק במנחת כהן) שהוא במצות "כליל תהיה" (שמצוה לשורפו), וכגון האימורים שדינם לשריפה, בא הכתוב ליתן בו אף איסור לא תעשה על אכילתו.

א משנה כל מנחת כהנים, של חובה או של נדבה, ובמנחת חינוך (מנחתו של הכהן ביום בו הוא נחנך לעבודה במקדש), ומנחת כהן משיח ("מנחת חביתין", אותה מקריב הכהן הגדול בכל יום), ומנחת נסכים (שמביאים עמה יין לנסך), הבאה עם קרבנות שונים — כל אלה עולות כולן למזבח בלא שנקמצות תחילה, ואין בהן דבר כלשהו הניתן לכהנים. ובזה (בסוג קדשים זה) יפה (חזק) כח המזבח שמוקטרים עליו כל אלה, מכח הכהנים שאין להם דבר בקדשים הללו. ואילו שתי הלחם המובאים בחג השבועות, ולחם הפנים אותם עורכים בכל שבת על שולחן הזהב הנמצא בהיכל, נאכלין לכהנים בלבד, ואין בהם למזבח כל חלק, שאין דבר מהם העולה על המזבח להקטרה. ובזה יפה (חזק) הוא כח הכהנים מכח המזבח.

ב גמרא ותוהים: ותו [ועוד] קדשים אחרים מלבד אלה המוזכרים במשנתנו שעולים כולם למזבח ואין לכהנים חלק בהם ליכא [אין]? והא איכא [והרי יש] קרבן העולה, שהריהו קרב כולו על המזבח! ומשיבים: מכל מקום איכא [יש] עורה של הבהמה שניתן לכהנים ואינה עולה איפוא כולה על המזבח. ושואלים עוד: והא איכא [והרי יש] קרבן עולת העוף שעולה כולו על המזבח, ואין עורו ניתן לכהנים! ומשיבים: איכא [יש] מוראה (הזפק) ונוצה שעליה, שאינן קרבות על המזבח. ושואלים עוד: והא איכא [והרי יש] נסכים של יין, אותם מנסכים על המזבח כולם, ואין נותנים מהם כלל לכהנים! ומשיבים: הנסכים אינם מוקרבים על המזבח, אלא לשיתין (חללים שמתחת למזבח) הריהם אזלי [הולכים], ושואלים עוד:

ומאי [ומה] באה ללמדנו הלשון המדגישה כי "בזו יפה כח מזבח מכח הכהנים", שניתן להסיק ממנה כי יש דבר אחר, שהיה מקום לומר בו שאף הוא ניתן כולו למזבח ואינו ניתן לכהנים? ומסבירים: הרי זה בא לאפוקי [להוציא, לשלול] מדברי שמואל, שכן אמר שמואל: המתנדב יין (בלא קרבן) לבית המקדש, מה יעשה בו? הריהו מביאו למקדש, ומזלפו על גבי אישים (אש המזבח), ולדעת שמואל יש עוד מקרה בו דבר ניתן כולו למזבח ואין לכהנים חלק בו. לכך קא משמע לן [הוא, התנא במשנתנו, משמיע לנו] שרק בשלושת המקרים הללו כך הדין, והמתנדב יין, אותם נסכי יין לשיתין אזלי [הולכים] ולא על המזבח.

ומוסיפים: ואולם יש במשנתנו גם דין שמסייע ליה [לו] לשמואל, בהלכה אחרת שאמר, שכן אמר שמואל: המתנדב שמן לבית המקדש, מה יעשה בו? הריהו קומצו, ומקריב קומץ זה על המזבח, ושיריו של השמן נאכלין לכהנים. וממשמעות דברי משנתנו יש להוכיח כי אף בנדבת שמן אין כולו קרב על המזבח, אלא רק חלק ממנו, והשאר ניתן לכהנים.

ג שנינו במשנתנו כי בשתי הלחם ובלחם הפנים יפה כח כהנים מכח מזבח, שבאלה הכל ניתן לכהנים, ואין למזבח כל חלק בהם. ותוהים: ותו [ועוד] קדשים אחרים שניתנים כולם לכהנים ואין למזבח חלק בהם ליכא [אין]? והא איכא [והרי יש] קרבן חטאת העוף, שכולו נאכל לכהנים, ואין למזבח כל חלק בו! ומשיבים: אין קרבן חטאת העוף נחשב כמי שאין למזבח חלק בו, שכן איכא [יש] למזבח את דמה של חטאת זו שמזים אותם על המזבח.

ושואלים עוד: והאיכא [והרי יש] לוג שמן של המצורע המובא ביום טהרתו, שניתן לכהנים, ולא למזבח! ומשיבים: אין כולו ניתן לכהנים, שכן איכא [יש] בתחילה מתנותיו (הנתינות) שניתנות מהשמן כשבע הזאות "לפני ה' " (ויקרא יד, טז), ולאחר מכן מיתר השמן נותן הכהן על תנוך אוזנו הימנית של המיטהר ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית (שם יז).

ושואלים עוד: ומאי [ומה] אם כן באה ללמדנו הלשון המדגישה כי "בזו יפה כח הכהנים מכח מזבח"? הרי זה בא לאפוקי ממאן דאמר [להוציא, לשלול, מדעתו של מי שאומר] כי שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלי כבשים — אינם קרבים, שכן הקרבת הכבשים מעכבת את אכילת הלחמים, ולשריפה אתיין [הולכים], לכך קמשמע לן [הוא, התנא במשנתנו, משמיע לנו] שבזו בשתי הלחם יפה כח כהנים מכח מזבח לעולם (בכל האופנים), ואף כשאין עימם כבשים — הריהם כולם לכהנים, ואין למזבח בהם כלום.

ד משנה כל המנחות הנעשות בכלי (כמנחת המחבת והמרחשת), הריהן טעונות (חייבות) שלשה מתנות (נתינות) שמן עליהן. ואלו הן (בסדר מן הסוף אל ההתחלה): היציקה, והבלילה, ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. שנותן בתחילה מעט מן השמן אל תוך הכלי, ולאחריה נותן את הסולת אל תוך הכלי. ולאחר מכן נותן עוד מעט מן השמן, לצורך בלילת הסולת בשמן ("בלילה"). ולאחר הבלילה, לשים את הבצק במים פושרים, ואופים את המנחה עשר מצות (במחבת או במרחשת, כפי נדרו). ולאחר אפייתן ופתיתתם לפתיתים, הריהו נותן עליהם שוב שמן ("יציקה").

ונחלקו חכמים בדרך הבלילה, יש האומרים כי את המנחות הבאות חלות מצות (מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, ומנחת מרחשת) בוללן הכהן כשהן כבר חלות, שבלילתן נעשית בפתיתתן. אלו דברי רבי. ואילו חכמים אומרים כי אף במנחות הללו הבלילה נעשית בעודן סולת. ועוד: החלות של מנחת מאפה תנור טעונות (חייבות) בלילה בשמן. ואולם מנחת רקיקין — אינה חייבת בבלילה בשמן, אלא במשיחה של הרקיקים בשמן לאחר אפייתם. וכיצד הוא מושחן? — בצורה שהיא כמין (כעין) האות היוונית כי, והשאר מן השמן לאחר המשיחה, הריהם נאכלין לכהנים.

ה גמרא שנינו במשנתנו כי "כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלושה מתנות שמן", ושואלים: מלשון זו משמע שאין דין זה נוהג אלא במנחות הללו, ואם כן למעוטי מאי [למעט את מה] היא באה? אמר רב פפא: למעוטי [למעט] את מנחת מאפה תנור, שאין כל מעשיה בכלי (שהרי היא נאפית בתנור), שאינה חייבת ביציקה.

ו שנינו במשנתנו דין שלש נתינות שמן במנחת מחבת ומנחת מרחשת, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמעות הכתוב במנחת המרחשת "ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה" (ויקרא ב, ז), נראה שהסולת ניתנת בשמן, ומלמד הכתוב שטעונה מנחת המרחשת בתחילה מתן שמן בכלי, ולאחר מכן ניתנת הסולת על השמן הזה. ומאחר ונאמרה לשון "קרבנך" במנחת המרחשת ("ואם מנחת מרחשת קרבנך...") וכן נאמרה הלשון "קרבנך" במנחת המחבת ("ואם מנחה על המחבת קרבנך סולת בלולה בשמן מצה תהיה". שם ה), הרי זה בא ללמדנו בגזירה שוה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I do not raise the dilemma. When I raise the dilemma, it is with regard to the prohibition of: “Shall be offered in its entirety; it shall not be eaten.” What is the halakha? Is this prohibition applicable only to the meal offering of a priest mentioned in the verse, or does it apply to a priest who eats from the sacrificial portions as well?

Rav Aharon said to Ravina: Come and hear an answer to this question from that which is taught in a baraita: Rabbi Eliezer says: With regard to every sacrificial item, not just the meal offering of a priest, such as the sacrificial portions, which is included in the category of “shall be offered in its entirety” that requires it to be burned, the verse serves to impose a prohibition against eating it.

MISHNA: The meal offering of priests, the meal offering of the anointed priest, i.e., the High Priest, and the meal offering brought with libations that accompany burnt offerings and peace offerings are burned in their entirety on the altar, and there is no part of them for the priests. And in the case of those offerings, the power of the altar is greater than the power of the priests. The two loaves, i.e., the public offering on Shavuot of two loaves baked from new wheat, and the shewbread, i.e., the twelve loaves that were placed on the sacred Table in the Sanctuary each Shabbat, are eaten by the priests, and there is no part of them burned on the altar. And in the case of those offerings, the power of the priests is greater than the power of the altar.

GEMARA: The Gemara asks: And are there no additional cases of sacrificial items that are completely placed on the altar, with none of their parts given to the priests? But isn’t there the burnt offering, which is completely burned on the altar? The Gemara answers: There is the burnt offering’s hide, which is given to the priests. The Gemara asks: But isn’t there the bird sacrificed as a burnt offering, whose skin is not given to the priests? The Gemara answers: There is the bird burnt offering’s crop and its feathers, which are not burned upon the altar. The Gemara asks: But aren’t there wine libations, which are completely poured onto the altar? The Gemara answers: The libations go to the drainpipes, and pouring the wine into the drainpipes is not considered placing it upon the altar.

The Gemara asks: And what is meant when the mishna emphasizes: And in the case of those offerings, the power of the altar is greater than the power of the priests, indicating that there are other items that one might have thought are burned entirely on the altar as well? The Gemara answers: The mishna’s wording serves to exclude the opinion of Shmuel, as Shmuel said: One who donates wine brings it and pours it over the fires of the altar, such that it is offered in the manner of an animal offering and not as a libation. Therefore, the mishna’s wording teaches us that wine donated in this manner goes to the drainpipes, unlike according to the opinion of Shmuel that it is entirely burned.

The Gemara adds: With regard to another ruling, the mishna supports a different statement of Shmuel. As Shmuel said: One who donates oil to the Temple removes a handful and sacrifices it on the altar, and its remainder is eaten by the priests. Shmuel’s ruling is in accordance with the mishna, which does not list a donation of oil as one of the offerings given completely to the altar.

§ According to the mishna, with regard to the two loaves and the shewbread, the power of the priests is greater than the power of the altar. The Gemara asks: And are there no more cases of sacrificial items that are given completely to the priests, with none of their parts placed upon the altar? But isn’t there the bird sacrificed as a sin offering, which is eaten entirely by the priests, and none of it is placed upon the altar? The Gemara answers: There is its blood, which is sprinkled upon the altar.

The Gemara asks: But isn’t there the log of oil of a leper that he brings on the day that he becomes ritually clean, which is given completely to the priests? The Gemara answers: It is not given completely to the priests, as there are its placements, when oil is sprinkled seven times “before the Lord” (Leviticus 14:16), and applied to the leper’s right ear, thumb, and big toe (see Leviticus 14:17).

The Gemara asks: And what is meant when the mishna emphasizes: And in the case of those offerings, the power of the priests is greater than the power of the altar? The Gemara answers: This wording serves to exclude the opinion of the one who says: The two loaves that are brought by themselves, unaccompanied by the requisite two lambs, may not be offered, and instead of being eaten they go to be burned. By emphasizing that the two loaves and the shewbread are eaten by the priests and not placed on the altar, the mishna teaches us that in this case, the power of the priests is always greater, even if the two lambs are not offered with the two loaves.

MISHNA: All the meal offerings that are prepared in a vessel, e.g., the offerings prepared in a pan or deep pan, require three placements of oil, listed here in the reverse order of their placement: Pouring oil on the cakes after they have been cooked, and mixing oil into the flour, and placement of oil into the vessel prior to preparation of the meal offerings.

In the meal offerings that come as loaves, it is after the flour has been baked into loaves that one breaks them into pieces and mixes them with oil; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: It is with fine flour that one mixes the oil. Although the loaves of the meal offering baked in an oven require mixing of their flour with oil, wafers do not require mixing, but rather a smearing of oil on them after baking. How does one smear oil on them? He does so in a shape similar to the Greek letter chi, Χ, and the rest of the oil remaining after smearing is eaten by priests.

GEMARA: With regard to the statement of the mishna that all the meal offerings prepared in a vessel require three placements of oil, the Gemara asks: To exclude what does the mishna specify: Meal offerings prepared in a vessel? Rav Pappa said: The mishna serves to exclude the oven-baked meal offering, whose preparation does not require the use of a service vessel, as it is merely baked in an oven. Such a meal offering does not require the pouring of the oil.

With regard to the three placements of oil in a pan meal offering and a deep-pan meal offering, the Sages taught that the verse states: “And if your offering is a deep-pan meal offering, it shall be made of fine flour in oil” (Leviticus 2:7). This teaches that it requires the placement of oil in an empty vessel, and the flour is added afterward. In addition, the term “your offering” in this verse and the term “your offering” (Leviticus 2:5), written with regard to the meal offering prepared in a pan, are understood to teach a verbal analogy:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא מיבעיא לי. דכהן גבי אמורין כזר דמי:

איכא מוראה ונוצה. דלא קרבה:

לשיתין אזלי. ולא להקטרה:

המתנדב שמן בפני עצמו:

קומצו יקפנו:

איכא מתנות. שהיה מזה מן השמן:

שתי הלחם הבאות בפני עצמן בשאין להם כבשים. (ואפי' הכי)א)נראה דצ"ל קמ"ל דלעולם של כהנים הם ואפי' בכה"ג ולאפוקי ממ"ד וכו'. לעולם של כהנים הם:

לאפוקי ממאן דאמר בפרק התכלת לשרפה אתיין:

כל המנחה הנעשה בכלי שרת. מנחת מחבת ומנחת מרחשת:

טעונות ג' פעמים מתנות שמן. נותן שמן בכלי קודם לעשייתן קודם לנתינת הסולת ואח"כ נותן הסלת על גבי השמן וחוזר ונותן שמן ע"ג הסלת ובוללה ולשה ואופה ופותתה וחוזר ויוצק עליה שמן וקומצה:

וחלות של מנחת מאפה בוללן בשמן כשהן חלות דברי רבי וחכ"א כשהן סלת בוללן. חלות של מנחת מאפה טעונין בלילה לר' כשהן חלות. לרבנן כשהן סלת:

ורקיקין משיחה. כיצד מושחן לרקיקה כמין כי יווני. כאות כי יווני אות היא כעין זה והשאר של שמן נאכל לכהנים:

מלמד שטעונה מתן שמן בכלי קודם לכל דבר. והדר סלת בשמן ע"ג השמן תעשה:

קרבנך כתיב במחבת וכתיב קרבנך במרחשת. כאן במרחשת כתב סלת בשמן תעשה דהיינו מתן שמן בכלי:

לאו דזרות לא קמבעיא לי, אי חייב עלייהו משום וכל זר לא יאכל קדש דודאי חייב שהרי הוא זר אצלה. כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה, מי קאי אבל תקטיר או דילמא אמנחות לחודייהו קאי, ל"ה:
ויש להקשות אמאי אית ליה למבעי אי כליל תהיה שאמר על מנחה ליקו נמי אאימורין, ואין לומר דמספקא ליה (משו') דכליל תהיה קאי לאמורין משום דנליף להו ממנחה במה מצינו מה מנחה דהקטרה אית ליה לאו לאוכלה משום כליל תהיה כמו כן באמורין שנקטרין ליקו עלייהו בלאו, דז"א, חדא דאין מזהירין מן הדין, ועוד כיון דלקי באמורין משום זר לא יאכל קדש לא מהדרינן לאשכוחי לאוי יתירי כדאמ' בפ' כל שעה כל היכא דאיכא למדרש דרשי' ולא מוקמינן בלאוי יתירי, ומ"מ יש לתרץ כדפי' (בריש) דלא הוו לאוי יתירי אלא כשהלאו היפך הדרש. אך מ"מ קשה דאין זה כי אם מה מצינו ולא היקשא, ועוד קשיא אמאי לא בעי כמו כן אי לקי במנחה משום כל זר לא יאכל קדש אי לא כמו דבעי אי לקי אאמורין משום כליל תהיה:
ויש לתרץ הני תרי קושיי חדא בחברתה. משום דמהאי טעמא דלא בעי אי לקי במנחה משום לא יאכל קדש קא בעי אי לקי באמורין משום כליל תהיה, שהרי פשיטא ליה דמנחה איתא בלאו דכל זר לא יאכל קדש שהרי הוא זר אצלה כמו לאמורין ובכלל הלאו מנחה כמו אמורין ומשום האי טעמא דכל זר לא יאכל קדש קאי אמנחה כמו אמורין מבעיא ליה אי לקי אאמורין משום כליל תהיה שהרי אלמלי לא לקי אמנחה משום לא יאכל קדש אלא דליקו קדש אאמורין ולא אמנחה לא הוה מבעיא ליה אי לקי אאמורין משום כליל תהיה משום דהא דלאו דכל זר לא יאכל קדש קאי אאמורין לבד ולאו דכליל אמנחה לבד דכל חד מינייהו איתני להו באפי נפשיה אבל כיון דאשכחן דלאו דכל זר לא יאכל קדש קאי אמנחה כמו אאמורין, אית לן למימר דלאו דכליל תהיה קאי נמי אאמורין כמו אמנחה, דאין סברא לומר דלילקי אמנחה משום תרי לאוי ובאמורין לא ללקי אלא חדא, {א"ה חסר כאן וחבל על דאבדין}:

רש"י ד"ה כי קמבע"ל. בכהן שאכל כו' מזבח של כהן כו'. צ"ע דבפשוטא משמע דאפי' מזבח ישראל נמי כיון דמצותן להיות נקטרין הויין בכלל כליל תהיה ל"ת וכ"מ במכות שם וכ"נ מהרמב"ם:

ד"ה ומתן שמן. ונותן שמן לבלול כו'. ובהרע"ב כתוב ואופה בתנור ופותתה ויוצק כו'. ונ"פ דתיבת בתנור ט"ס דהא מאפה תנור ממעטינן מיציקה:

תד"ה איכא מתנות. עיין מה שכתבתי ביומא כד בס"ד:

ד"ה קומצו וכו' יין צלול. נ"ב אבל יכולין לקמוץ כשנקרש. אע"ג דיין הבא משניר אפשר לקמצו. לא שכיח. ודלמא מפסיל פסיל למזבח. דיין דחזי לנסוך הוא דכשר אצלו:

כי קמיבעיא לאו דכליל תהיה. בכהן שאכל את אימורין מזבח של כהן מי הוי חייב משום לאו דכליל תהיה כמו כהן שאכל מנחת כהן שחייב משום כליל תהיה. מ''ר ז''ל: ותו ליכא. דליהוי כולה למזבח: הא איכא עולה. דהויא כולה למזבח: עורה לכהנים. ולא חשיב כולה למזבח: מוראה ונוצה. דלא קריבי במזבח: לשיתין אזלי. ולא לאשים והאי לא חשיב למזבח: ומאי בזה. דמשמע בזה למזבח ולא אחר: לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפה לאשים. דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין ומתניתין דקתני בזה יפה כח מזבח דאתי כולה למזבח ולא אחר: מסייעא לשמואל קומצו. וקומצו אזיל למזבח ושיריו לכהנים דבזה יפה כח שניהם והיינו דקתני מתניתין בזה יפה כח מזבח לאפוקי שמן דיפה בו כח שניהן: תו ליכא. מידי דהוי כולו לכהנים: איכא דמה. דכתיב (ויקרא ה) והזה מדם החטאת על קיר המזבח: איכא מתנותיו. לבהונות דלא הוה כוליה לכהנים: לאפוקי ממאן דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן (מי שיתנדב שתי לחם לשני הלחם בלא שני כבשים אפילו הכי של כהנים הן ולא אתו (לשירים) לשריפה. ע''א שתי הלחם הבאות בפני עצמן) כגון שלא היו כבשים שנאבדו וקאמרי לעיל בפרק התכלת (דף מו) יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ופליגי אמוראי התם דאיכא למ''ד לאכילה הויין ואיכא למ''ד לשריפה אתיין כ''ש. ע''א לאפוקי ממ''ד מדר''ע דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים וכו' דסבר הכבשים אין מעכבין את הלחם: קמ''ל בזו בשתי הלחם ובלחם הפנים יפה כח כהנים לעולם דאפילו באות בפני עצמן לעולם יפה כח כהנים ולאכילה אתיין מעיקרא (אבל אין נאכלין וטעונין צורה ולא מ''ה): מתני' כל המנחות הנעשות בכלי שרת. כגון מנחת מחבת ומרחשת טעונות ג' פעמים מתן שמן: יציקה ובלילה ומתן שמן. שבתחילה הי' נותן השמן בכלי קודם נתינת הסלת ואחר כך נותן עליו את הסלת וחוזר ונותן שמן לבלול בשמן וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה לאפוקי מנחת מאפה שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפת בתנור שאין טעונה יציקה אבל אידך ב' מתנות צריכה ואע''ג דבמתני תני יציקה תחילה אפ''ה אינה אלא באחרונה והכי משמע מתני' בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה. מ''ר ז''ל: מנחת הסלת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת: חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפייה דברי רבי: וחכמים אומרים סלת. בוללן: החלות. שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות: כיצד מושחן. לרקיק: כמין כי. יווני שבלשונינו קורין לכ''ף שלהן כי שהיה נוטל מן השמן באצבעו כמין כי יווני: והשאר. שמן נאכל לכהנים: גמ' ת''ר סלת בשמן תעשה. משמע שתהא הסלת ניתנת בשמן מלמד שטעונין מתן שמן בכלי קודם לכל דבר ואחר כך נותן הסולת על גביה והאי קרא במנחת מרחשת כתיב וה''ה למחבת ולשאר מנחות: קרבנך. דבתרוייהו כתיב קרבנך במחבת ובמרחשת:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל לא קא מבעיא לי. דודאי חייב שהרי זר הוא אצלה: כי קא מבעיא לי לאו דכליל תהיה. מי קאי נמי אכל הנקטרים או דלמא אמנחות לחודייהו: ותו ליכא. מידי דכוליה למזבח דקתני מתני' בזה יפה כח המזבח: איכא מוראה ונוצה. שאין ניתנין נגל המזבח אלא אצל המזבח: לשיתין אזלי. שהיה לול קטן במזבח ובו יורד היין לשיתין במס' סוכה בפ' החליל: מאי בזו. יפה כח דקתני במתני' למה ליה למתנייה כלל פשיטא דהא לא מספקי לן כלל מידי דאצטריך מתני' למעוטי דהא כל הנאכלים כתיבי בקרא: המתנדב יין. בלא קרבן: מזלפו על גב האשים. על האש דהשתא הוי כוליה למזבח קמ''ל דלא הוי כוליה למזבח אלא מנסכו כשאר נסכים ויורדין לשיתין: מסייע. מתני' לאידך מילתא דשמואל דאמר שמואל המתנדב שמן קומצו ומקטיר הקומץ: ושיריו נאכלין. דלא הוי כוליה למזבח ושאני ליה לשמואל בין שמן דמצי קמיץ ובין יין דלא מצי קמיץ: והאיכא חטאת העוף. דכוליה לכהנים: איכא דמה. למזבח: והאיכא לוג שמן של מצורע. דכוליה לכהנים: מתנות. על הפרכת דכתיב והזה מן השמן באצבעו [שבע פעמים לפני ה']: לאפוקי ממאן דאמר. בפ' התכלת שתי הלחם הבאות בפני עצמן כשאין להם כבשים לשריפה אתיין ולא לאכילה קמ''ל דבזו יפה כח כהנים לעולם: מתני' הנעשות בכלי. מפרש בגמרא למעוטי מאי: קודם לעשייתן. נותץ תחלה שמץ בכלי ונותץ סולת עליה ולשה בפושרין ונותן שמן עליה ובולל וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה: והחלות בוללן. למנחת מחבת ומרחשת כשהן חלות אפויות בוללן שחוזר ופותחן ונותן שמן לבוללן: וחכמים אומרים. כשהן סולת בוללן: החלות. בוללן ורקיקין מושחן השתא מיירי במנחת מאפה: מושחן. שלימים: כי. אות יוונית ועשויה כמין טית כהפרשת גודל מאצבע: ושאר השמן נאכל לכהנים: הנעשית בכלי למעוטי מאי: למעוטי מנחת מאפה. (דבמתנות) [דבתנור] נאפות תחילה ומיציקה ממעט לה כדמפרש לקמן: בשמן תעשה. משמע בתוך השמן תנתן אלמא טעונה ליתן שמן תחילה קודם לעשייתה ובמנחת מרחשת כתיב וגמרינן קרבנך נאמר כאן קרבנך במרחשת ונאמר קרבנך במחבת. במנחת מחבת כתיב בלילה ויציקה ולא כתיב בה מתן שמן שבתחילה ובמרחשת כתיב מתן שמן ולא כתיב בלילה ויציקה וגמרינן הך מהך:

קים לן אזהרה במעילה אלא מתרומה אבל אלאו דוזר לא יאכל כי קודש הם לא לקי כיון דלא חזי לכהנים והא דנקט הכא לאו דזרות ולא קאמר לאו דמעילה לישנא דקרא נקט ומיהו קשיא לפירוש זה מהא דתניא התם כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שלש אף דם לוקה שלש ופרייך מאי שנא חלב דלוקה שלש דאית ביה הלין תרי לאוין דאמרינן ולאו דזרות דם נמי לילקי שלש דאית ביה הלין תרין לאוין דאמרינן ולאו דזרות ומשני איצטריך סד''א הואיל ואימעיט דם מטומאה אימעיט נמי דם מזרות קמשמע לן הקישא ואי זרות היינו לאו דמעילה הא בהדיא אימעיט דם מטומאה וממעילה בסוף כל הבשר (חולין קיז:) ובקונטרס לא גריס התם מטומאה אלא ממעילה ויש לפרש דהכי קאמר ס''ד אמינא הואיל ואימעיט ממעילה פירוש מקרבן מעילה אימעיט נמי מזרות כלומר ממלקות דלאו דמעילה דנפיק מוכל זר קמ''ל היקישא דכי ממעטינן דם בסוף כל הבשר היינו דווקא מקרבן מעילה ולא ממלקות והא דלא אמרינן איפכא דמיעוטא למלקות והיקישא לקרבן משום דהיקישא גבי לאו כתיב אבל אי גרסינן לטומאה קשה מה ראית למעט טומאה ולרבות זרות אימא איפכא ומיהו בכל ענין צריך טעם דעל כרחין אמת הוא דממעטינן טומאה ומרבינן זרות וי''ל משום דהיקישא דכל חלב וכל דם גבי זרות דהכל זרים אצל חלב ודם אבל סתם בני אדם טהורין וא''ת ואי דמפרשינן דלאו דזרות הוא לאו דוכל זר לא יאכל כי קודש הם תקשי לן דלילקי נמי אלאו דמעילה וי''ל דלא חשיב לאו דמעילה משום דלא חשיב אלא לאוי דלא שייכי אלא בחלב ואימורין אבל לאו דמעילה שייך אף בבשר ובקדשי בדק הבית ועוד דשייך נמי בהנאה בלא אכילה והא דפריך התם לעיל דליחייב נמי משום כי קודש היינו משום דהתם חשיב לאו דנותר ולא שייך בחלב טפי מבשאר בשר וא''ת ולרבנן דפליגי התם בכריתות (דף ד:) עליה דרבי יהודה וממעטי דם מזרות אם כן בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) דחשיב חומר בחלב מבדם ליחשוב לאו דזרות וי''ל דפלוגתא לא קמיירי וא''ת אמאי לא חשיב בכריתות (דף ד:) לאו דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו (ויקרא ז) וי''ל דלאו בעניינא דקדשים כתיבא כי הני דהתם ומיהו קשה דלילקי משום לאו דהכא דכל שהוא בכליל תהיה הרי הוא בבל תאכל וי''ל דפלוגתא היא הכא אי נמי הוי לאו שבכללות: ובזה יפה כח כהנים מכח המזבח. אע''ג דאיכא כבשים בהדי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים מגופו מיהא ליכא למזבח: והאיכא עולה. וא''ת והאיכא לבונה דאמרינן בפרק בתרא (לקמן קו:) האומר הרי עלי למזבח יביא לבונה שאין לך דבר שקרב כולו למזבח אלא לבונה וי''ל דלא מיירי הכא אלא במידי דחזי לאכילה ולהכי לא חשיב נמי עצים לרבי: לאפוקי מדשמואל כו'. עיקר מילתא בפרק התדיר (לקמן צא:) ופריך עלה טובא והא דלא פריך מהכא לפי שאינו אלא מייתור משנה ומהאי טעמא נמי לא מייתי התם סייעתא מהכא אההיא דשמואל והתם מוכח טעמא דשמואל משום דבר שאין מתכוין: קומצו ושיריו נאכלין. [אבל] יין צלול הוא ואי אפשר לקומצו: איכא מתנות. פירוש מתנות על הפרוכת ולא משמע כן בהקומץ רבה לעיל (דף כז:) דאמר שבע הזאות שבפנים ושבמצורע מכלל דשל מצורע לא הוי בפנים ועוד תנן בסוף נגעים בא לו אצל מצורע לשער נקנור נתן מן הדם על תנוך נטל מלוג השמן ויצק וטבל והזה ז' פעמים כנגד בית קדשי הקדשים כו' בא לו אצל מצורע כו' מדלא קתני בא לו להיכל משמע שבעזרה עומד ומדהדר תני בא לו אצל מצורע משמע שלא היה עומד בשער ניקנור: למעוטי מנחת מאפה. לא מיקרי נעשית בכלי דקסבר אין תנור מקדש:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד