דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - א

מה כאן, במנחת מרחשת, מתן שמן בכלי קודם לעשייתה, אף להלן, במנחת מחבת, מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.

ועתה מבארת הגמרא את המקור למתן השמן השני והשלישי בשתי המנחות.

ומה להלן במנחת מחבת, יש בה יציקה של שמן, ובלילה, שהרי אמר הכתוב "סולת בלולה בשמן, ויצקת עליה שמן". אף כאן, במנחת מרחשת, יציקה ובלילה -

הרי למדנו לשלש מתנות שמן, הן במנחת ממחבת והן במנחת מרחשת. [1]

שנינו במשנה: חלות - בוללן, דברי רבי. וחכמים אומרים, סולת:

תנו רבנן: נאמר במנחת מחבת "סלת בלולה", מלמד הכתוב שנבללת המנחה בשמן כשהיא סולת.

רבי אומר: חלות - בוללן. שנאמר במנחת מאפה תנור "חלות מצות בלולות בשמן", ומשמע שהבלילה היא כאשר הן כבר נעשו חלות, דהיינו, לאחר אפייתן.

אמרו לו חכמים: והלא אף בלחמי תודה נאמר בהן "חלות בלולות בשמן", ואי אפשר לבוללן אלא סולת [ויבואר בגמרא בהמשך הענין].

כיצד עושה מנחת מחבת ומרחשת, לדעת חכמים?

נותן שמן בכלי קודם לעשייתן [זו היא מתנת השמן הראשונה], ונותנה למנחה על השמן, ושוב נותן שמן עליה, ובוללה, [זו היא מתנת השמן השניה, והיא ה"בלילה"], ולשה במים פושרין, [2] ואופה במחבת או במרחשת, ופותתה [שוברה לפתיתים], ונותן עליה [על המנחה לאחר פתיתתה] שמן [זו היא מתנת השמן השלישית, והיא ה"יציקה"], וקומץ.

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא: רבי אומר: חלות בוללן, שנאמר "חלות בלולות בשמן": כיצד עושה מנחת מחבת ומרחשת לדעת רבי?

נותן שמן בכלי קודם לעשייתה, ונותנה לסולת המנחה על השמן, ולשה במים פושרין, ואופה במחבת או במרחשת, ופותתה, ונותן עליה שמן, ובוללה, וחוזר ונותן עליה שמן [היא היציקה], וקומץ. [3]

שנינו בברייתא: אמרו לו חכמים: והלא לחמי תודה נאמר בהן חלות, ואי אפשר לבוללן כשהן חלות:

ומבואר בתוספתא, כי שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי, שהרי שנינו שם, אמר רבי, "נראים דבריהן מדברי".

ודנה הגמרא: מאי היא? מה היתה טענתם של חכמים והוכחתם מלחמי תודה? ולמה אי אפשר לפרש כדברי רבי גם גבי לחמי תודה?

אמר פירש רבי שמואל בר רב יצחק: רביעית הלוג שמן בלבד היא לעשר החלות ועשרת הרקיקין של לחמי תודה, כאחד, והיאך מתחלקת כמות קטנה זו לכמה חלות!?

שהרי כך הוא דין חלות ורקיקי התודה: מביא חצי לוג שמן, וחוצהו, חציו לעשר חלות ועשרה רקיקין, ושיעור הסולת בחלות ורקיקין היה שבעה עשרונים פחות שליש, ולאחר אפייתן יבשות הן, ובולעות שמן יותר מחמת האש, ורביעית שמן אינה מספיקה להן. [4]

שנינו במשנה: החלות [של מאפה תנור] טעונות בלילה, ורקיקין משיחה: [5]

תנו רבנן: רק חלות היה עושה אותן בלולות בשמן קודם אפייתן [כדעת חכמים]. ולא רקיקין בלולין בשמן. אלא היו משוחין בשמן, לאחר אפייתן, כשהן שלמות קודם הפתיתה. [6]

שיכול הייתי לומר: והלא דין הוא שיהיו הרקיקין בלולין בשמן, שהרי, ומה חלות, שאינן טעונות משיחה, טעונות בלילה. רקיקין, שטעונין משיחה, אינו דין שטעונין בלילה. [7]

תלמוד לומר "חלות מצות בלולות", ולא רקיקין בלולין.

עוד מבארת הברייתא: רקיקין משוחין בשמן, ולא חלות משוחות - שיכול הייתי לומר: והלא דין הוא שיהיו החלות משוחות, שהרי, ומה רקיקין, שאינן טעונין בלילה, טעונין משיחה. חלות, שטעונות בלילה, אינו דין שטעונות משיחה -

תלמוד לומר, רקיקין משוחים ["רקיקי מצות משוחים בשמן"], ולא חלות משוחות.

ועתה שואלת הגמרא על מה שאמרנו שאין החלות טעונות משיחה, ולא הרקיקין בלילה:

מאי תלמודא, האיך נלמד דבר זה!? והרי אף שהזכיר הכתוב בלילה בחלות ומשיחה ברקיקין, הרי יש לומר, שאמר הכתוב משיחה גבי רקיקין, והוא הדין לחלות. וכמו כן, אמר הכתוב בלילה בחלות, והוא הדין לרקיקין?

אמר פירש רבא: הראיה היא, כי לא לישתמיט קרא בשום מקום ולכתוב "חלות משוחות, ורקיקין בלולין", אלא בכל מקום נאמר דוקא בלילה בחלות, ודוקא משיחה ברקיקין, ולכן שמע מינה שבדוקא הוא. [8]

שנינו במשנה: כיצד מושחן? כמין כי. והשאר נאכל לכהנים: מאי כמין "כי"?

אמר פירש רב כהנא: כמין כי יווני, דוגמת האות "כי" היוונית.

כבר נזכר לעיל עב ב, שלשיטת רבי שמעון, מנחת מאפה תנור באה בשלשה דרכים, או כולה חלות, או כולה רקיקין, או מחצה חלות ומחצה רקיקין; והברייתא הנשנית כאן להלן היא לדעת רבי שמעון.

תנו רבנן: כך הוא דין מנחה [מנחת מאפה תנור] הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין:

מביא לוג שמן [הוא שיעור השמן לעשרון, שהוא השיעור הפחות שבמנחה], וחוצהו, חציו לחלות וחציו לרקיקין. והחלות, בוללן לאחר משיחת הרקיקין. ורקיקין, מושחן תחילה, ומושח את הרקיק על פני כולו ולא כמין כי. ושאר השמן, מחזירו לחלות לבלילה הנעשית אחר משיחת הרקיקין.

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר: מושחן לרקיקין כמין כי, ושאר השמן נאכל לכהנים. [9]

תניא אידך: רקיקין של מנחת מאפה תנור הבאים בפני עצמן:

מביא לוג שמן, [10] ומושחן, וחוזר ומושחן [11] עד שיכלה שמן שבלוג. ושלא כמבואר במשנתנו.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: מושחן כמין כי, [12] ושאר השמן נאכל לכהנים, כמבואר במשנתנו. [13]

מתניתין:

כל המנחות הנעשות בכלי, כולל מנחת מאפה תנור, טעונות פתיתה [שבירה לפתיתים] [14] לאחר אפייתן.

גמרא:

מפרשת הגמרא: זה שאמרה המשנה "הנעשות בכלי", למעוטי מאי, אלו מנחות באה המשנה למעט שאינן טעונות פתיתה? [15]

אמר פירש רב פפא: למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים, הנאפים בתנור, שהם אינם טעונים פתיתה, וכמבואר המקור לזה בברייתא המובאת בסמוך.

תנו רבנן: כתיב במנחת מחבת "פתות אותה פתים, ויצקת עליה שמן, מנחה היא". אמר הכתוב "מנחה היא", לרבות כל המנחות, מלבד מנחת מחבת, לפתיתה. [16] יכול שאני מרבה לפתיתה אף את שתי הלחם ולחם הפנים? [17] תלמוד לומר "אותה", דמשמע אותה ולא אחרת. ולא בא הכתוב למעט אלא את אלו, ואילו המנחות האחרות נתרבו מ"מנחה היא".

עוד דרשינן ממה שאמר הכתוב "ויצקת עליה שמן, מנחה היא", שהוא בא לרבות את כל המנחות ליציקה. [18]

יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה ליציקה?

תלמוד לומר "ויצקת עליה שמן", למעט מנחת מאפה מיציקה, וכמבואר לעיל עד ב.

שמא תאמר: אוציא ממחת מיעוט "עליה" את החלות של מאפה תנור בלבד, שהן אינן טעונות יציקה שכבר נבללו בשמן, ולא אוציא את הרקיקין שלא נבללו בשמן -

תלמוד לומר "מנחה היא", והרי זה מיעוט נוסף, למעט אף את הרקיקין מיציקה.

ומקשינן: מאי תלמודא [האיך אתה לומד מכאן למעט אף את הרקיקין]?

והרי אימא בא המיעוט השני להוציא מנחת כהנים שהיא אינה טעונה יציקה, ולא את הרקיקין!? [19]


הערות

[1] מפשטות הסוגיא היה נראה, שמנחת הסולת אינה טעונה שלש מתנות [ראה בזה בהערה במשנה], שהרי לא ריבתה הברייתא לכל אלו אלא את המחבת והמרחשת; אך בתוספות כתבו לא כן, ושם מתבאר המקור לשלש מתנות במנחת סולת.

[2] משמע שהלישה אחר הבלילה; אך ראה ברש"י מכתב יד על המשנה שהוא מפרש את הלישה קודם הבלילה, ופשטות לשונו משמע שאין בזה חילוק בין המנחות, ויש לעיין מברייתא זו; ושיטת הרמב"ם בכל המנחות היא, שהלישה אחר הבלילה.

[3] הנה מראיותיהם של רבי וחכמים, היה נראה כפירוש המיוחס לרש"י שעיקר מחלוקתם נשנית לגבי מחבת מרחשת ומאפה תנור גם יחד, שהרי חכמים הוכיחו ממנחת מחבת, ורבי הוכיח ממנחת מאפה תנור; ומאידך, מפירוש הברייתא במחלוקתם, משמע כפירוש רש"י מכתב יד שעיקר מחלוקתם היא במנחות מחבת ומרחשת, שהרי נזכרו כאן שלש מתנות שמן, ומנחת מאפה תנור אינה טעונה שלש מתנות שמן, וכל זה צריך תלמוד.

[4] הקשה הראב"ד [תורת כהנים דיבורא דנדבה יב ו; וכן הקשה ב"קרן אורה" כאן]: קשיא לי דלמה לי האי טעמא, תיפוק ליה דהא כתיב: "אחד מכל קרבן, שלא יטול פרוס", ואם נפרס לחמה פסול, כדאמרינן במנחות בפרק התכלת [מו א]! ? ואיכא למימר: דאי לאו האי טעמא, שלימות נמי לבללינהו בשמן, אלא שאין שמן סיפק לבלילה זו, מפני שהוא דבר מועט, והן מרובות; וראה ב"שלמי יוסף" בהערות לדף זה בשם הגר"ד סולובייצ'יק שליט"א, שביאר, דכל זה אינו שייך אלא בלחמי תודה שאין בהן מצות בלילה, ראה שם; [ויש להעיר, דהנה רבי הסובר "חלות בוללן" ולמד כן מ"חלות בלולות בשמן", סובר שהבלילה היא גם אחר הפתיתה, אף שלזה אין מקור מן הכתוב, ולפי מה שנקטו דבחלות אין שייך בלילה, ניחא; ומיהו במנחת כהנים קופל ואינו מבדיל כמבואר בעמוד ב, ומבואר דשייך בלילה אף שבאמת החלות עדיין שלמות].

[5] ברש"י מכתב יד במשנה כתב, שהמשיחה היתה נעשית כשהם שלימין, כלומר קודם פתיתה; וקצת יש לעיין מלשון המשנה לעיל יח א "או שפתתן פתים מרובות ולא משחן, כשירה"; ולשון הרמב"ם [מעשה הקרבנות יג ח]: ואם רקיקין היא, לש את הסולת בפושרן ומושח את הרקיקין בשמן:. ויראה לי שלאחר אפייה מושח אותם; ומשמע נמי קודם פתיתה, אלא שהרמב"ם לא הזכיר פתיתה ברקיקין כלל, וצריך תלמוד.

[6] ומכל מקום לדעת רש"י ותוספות [וכמו שנתבאר לעיל עד ב הערה 18], היה נותן את הסולת על גבי שמן בין בחלות ובין וברקיקין, וזו היא מתן שמן בכלי קודם לעשייתן שהיו עושים גם במאפה תנור, ונמצא שהיו שתיהן בלולות בשמן [שהרי היה לש את כל המנחה שבה סולת ושמן עם מים], ואין חילוק ביניהן אלא במתן השמן השני.

[7] [יש לעיין: אם מעשיהם שוים, אם כן מה מייחד את אלו לחלות ואת אלו לרקיקין; וראה "מנחת חינוך" מצוה קטז שכתב, דלא מצא שום חילוק בין רקיקין לחלות אלא שזה נבלל וזה נמשח. אמנם ב"אבן עזרא" [שמות כט ב, ובויקרא ב ד] נראה, שבמהותם הם חלוקים ולא רק בשמנם, ראה שם; וראה עוד ב"חזון איש" מנחות כה סוף סקי"ג].

[8] ראה "לחם משנה" [מעשה הקרבנות יג ח] בשם הרא"ם, שהוא מפרש - ודלא כרש"י - שכוונת הגמרא היא לעיכובא, [והאחרונים הביאו, שכן מפורש בתוספתא מנחות פרק ח: כשר בחלות פסול ברקיקין, כשר ברקיקין פסול בחלות] ; וראה ביאור ענין זה בחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] סימן מה, על פי מה שחקר שם: אם המשיחה מצוה בפני עצמה היא, או שהמשיחה לרקיקין במקום בלילה לחלות, ראה שם.

[9] ראה מה שיתבאר במחלוקתם בהערה 13.

[10] מלשון "מביא לוג שמן ומושחן:. " משמע כדעת הרמב"ם שאין במנחת מאפה תנור מתן שמן בכלי קודם לעשייתן, כי הרי משמע שכל הלוג מביא הוא למשיחה; "משנה למלך" מעשה הקרבנות יג ה אמצע ד"ה והנה כמה.

[11] ביאר ה"משנה למלך" [מעשה הקרבנות יג ה סוף ד"ה והנה כמה]: כלומר מושחן ושוהה עד שיבלע השמן, וחוזר ומושחן, וכן עושה תמיד עד שיכלה כל השמן, אבל פשיטא דקודם שנבלע השמן לא היה חוזר ומושח, דאם כן היינו יציקה. וב"חזון איש" [מנחות כה י] השיג עליו: וכי ממתין עד שיבלע מאי הוי, הלא יציקה במחבת ומרחשת אינו שמן על שמן, אלא על הפתיתין היבשים לרבנן דסולת בוללן, וכן במנחת סולת היציקה אחר בלילה שכבר נבלע השמן, ואם אתה אומר שהמשיחה יציקה גם במשיחה ראשונה יש לומר שהיא יציקה; אלא ודאי אין על המשיחה שם יציקה, שלא היה יוצק אלא מושח ביד, וגם היציקה היא אחר פתיתה והכי כתיב בקרא, ומשיחה קודם פתיתה.

[12] משיחה זו היא כמשיחת הכהנים שהיתה כמין כי, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק א הלכה ג; "משנה למלך" מעשה הקרבנות יג ה, סוף ד"ה והנה כמה.

[13] א. תנא קמא נחלק על סתם משנתנו בשנים: האחד: משיחת הרקיקין היא על פני כל הרקיק, ולא כמין כי כדעת משנתנו. השני: מותר השמן שלאחר המשיחה אינו נאכל לכהנים, אלא מושח וחוזר ומושח. ובחידושי רבי ארי' לייב [מאלין] חלק ב סימן מה, ביאר את יסוד מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון, על פי מה שחקר שם: אם המשיחה ברקיקין היא במקום בלילה בחלות, ולפי טעם זה כשם שהבלילה היא בכל השמן, כך גם המשיחה, והמשיחה היא על פני כל הרקיק; ואילו רבי שמעון וסתם משנתנו סוברים, שהמשיחה היא מצוה בעלמא, ולכן די במשיחה אחת, וגם משיחה זו היא כמשיחת הכהנים, וראה עוד שם. ב. ב"משנה למלך" [מעשה הקרבנות יג ה] כתב, שמכל המבואר כאן היה נראה כדעת הרמב"ם שאין מתן שמן בכלי במנחת מאפה תנור כלל, שהרי אם היה נותן שמן בכלי, למה יש כלל מותר בשמן של הרקיקין, יתן הרבה שמן בכלי, ולא ישאיר אלא כדי משיחה, ראה שם באמצע ד"ה והנה כמה; וראה בזה ב"חזון איש" מנחות סימן כה סק"י. ג. הנה בפשוטו היה נראה, שמחלוקת תנא קמא ורבי שמעון בברייתא הראשונה גבי מחצה חלות ומחצה רקיקין, ומחלוקת תנא קמא עם רבי שמעון במנחה שכולה רקיקין, מחלוקת אחת היא, [וראה היטב בפירוש המיוחס לרש"י ד"ה מושח את הרקיק על פני כולו; ובד"ה מושחן וחוזר ומושחן]. אך ראה לקמן קו א "אי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר מותר השמן מחזירו לחלות, אי כולהו רקיקין אמר מותר השמן נאכל לכהנים", וראה שם ברש"י ובתוספות; ומבואר, שאין מחלוקת אחת תלויה בחבירתה, ואפילו מי שסובר גבי כולה רקיקין שמושחה כמין כי והמותר נאכל לכהנים, מצי סבר גבי מחצה חלות ומחצה רקיקין, שמושחה על פני כולה והמותר מחזירו לחלות; [וראה היטב אות א, ועיין בזה].

[14] בעמוד ב יתבאר כיצד הוא פותת; ובהערות שבעמוד זה ובעמוד ב יתבאר אם מנחת הסולת טעונה פתיתה לאחר קמיצתה.

[15] א. אבל מנחת מאפה תנור שאף היא אינה נעשית בכלי, ובמשנה לעיל עד ב ששנינו "כל המנחות הנעשות בכלי" באה המשנה למעט מנחת מאפה תנור כמבואר בגמרא שם, מכל מקום בהכרח שאין כוונת המשנה כאן להוציא אותה מדין פתיתה, כדמוכח מן הכתובים; רש"י מכתב יד; וראה ב"קרן אורה" על המשנה. ב. בענין פתיתה [ועשיית עשר חלות] במנחת סולת: כתב רש"י בחומש [ויקרא ב ו] על הפסוק "פתות אותה פתים" האמור במנחת מחבת: לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצה לפתיתה; והיינו, שלשיטתו אין פתיתה אלא באותן הנקמצות לאחר אפייתן, אבל מנחת הסולת שהיא נקמצת קודם לאפייתה, אין בה דין פתיתה. וב"שיטה מקובצת" על הברייתא המובאת בסמוך: לרבות כל המנחות לפתיתה, יכול שאני מרבה אף שתי הלחם ולחם הפנים:; כתב: משמע, אפילו מנחת סולת, ודלא כפירוש רש"י בפירוש החומש, דאמר: מנחה הנקמצת סולת אינה טעונה פתיתה. וב"משנה למלך" [מעשה הקרבנות יג י ד"ה ודע שרש"י, ראה שם יותר באריכות] הביא דברי רש"י, והביא בשם הרא"ם וה"לחם משנה", שטעמו של רש"י הוא, משום שפתיתה אינה אלא לקמיצה, וכבר קדמה לה הקמיצה בעודה סולת ואין צורך לפתיתה; [ויש לעיין: הרי זו סברתו של רבי שמעון במשנה שבעמוד ב, ומטעם זה מיעט מנחת כהנים מפתיתה, ואילו חכמים סוברים, שאף מנחת כהן שהיא עולה כליל טעונה פתיתה]. והוא כתב: אם טעמו של רש"י דמיעט מנחת הסולת מפתיתה, הוא משום דאין כאן קמיצה, שכבר קדמה לה הקמיצה:. תיקשי עלה דברייתא [דמתניתין], אמאי נקט האי טעמא דלפי שטעונות כלי בעו פתיתה, ושתי הלחם ולחם הפנים דלא בעו כלי לא בעו פתיתה, הוה ליה למימר הנקמצות בעו פתיתה, ובזה היו ממעטים שתי הלחם ולחם הפנים; ועוד קשה, דכלל זה ששנו בברייתא [במתניתין] אינו כלל חותך, שהרי מאפה תנור אינו נעשה בכלי ויש בו פתיתה, ומנחת הסולת נעשה בכלי:; וראה עוד שם. ובסוף דבריו כתב: והנה כל זה הוא כפי סברת האומרים דגם מנחת הסולת היתה נעשית עשר חלות, אך כפי מה שכתבנו דמנחת הסולת ליכא צווי בעשייתה [באפייתה], ובעודה בלולה אפילו קודם לישה היתה נחלקת לכהנים:; מעתה ליכא קושיא כלל, דלמנחת הסולת לא איצטריך מעוטא למעטה מפתיתה, דמהיכי תיתי פתיתה, כיון שהיתה מתחלקת בעודה בלולה; אך לשתי הלחם ולחם הפנים שנצטוינו לאפות אותם, איצטריך קרא למעט מהם פתיתה. והיינו, דלעיל מזה הביא ה"משנה למלך" מרש"י בחומש [ויקרא ב ד] שכתב: "שנינו במנחות: כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה כולן באות עשר חלות", ומבואר, וכמו שדקדק הרא"ם מדבריו, שמנחת הסולת אינה באה עשר חלות, והקשה עליו; [ומיהו ברש"י מכתב יד לקמן עו א ד"ה כל המנחות באות עשר עשר כתב "ומנחת הסולת נמי, אף על גב דקודם אפייה נקמצת, אפילו הכי עשר חלות קא עבדי ליה", והובאו דברי רש"י אלו ב"משנה למלך" - ד"ה ודע שראיתי להרב - בשם הרע"ב בשם רש"י, וה"משנה למלך" כתב שהוא לא מצא כן בדפוס שלפניו]. וכתב שם ה"משנה למלך": ואני תמיה על רבותי בזה, דבשלמא במנחות שהצריך הכתוב בהם אפיה או במחבת או במרחשת או בתנור שייך לומר שיהיו עשר דילפינן מלחמי תודה, אבל במנחת הסולת לא ראיתי בשום מקום שנזכר בו אפיה כלל, ונראה שחולקין אותו תיכף ומיד אחר קמיצה אפילו קודם לישה; [וראה שם שדקדק גם מדברי הרמב"ם כדברי רש"י שאינו אופה את מנחת הסולת עשר חלות, אלא שכתב שם - סוף ד"ה ודע שראיתי להרב - שמהרמב"ם משמע שהוא אופה אותה, אך לא עשר חלות; וכבר כתבו "ה"קרן אורה" ובשם הגרי"ז, דזה ודאי שהשיריים צריכים אפייה כדי לקיים "מצות תאכל"]. וראה עוד ברש"י לעיל יח א ד"ה לא פתת על מה שנינו שם "לא פתת - כשירה": דלאחר אפייתן פותתן, וקומץ, שנאמר "פתות אותה פתים", ואף על גב דבמנחת מחבת הוא דכתיב, הוא הדין לכל המנחות הנאפות תחילה, כגון מחבת ומרחשת ומאפה שכולן באות עשר עשר, ומצוה לפותתן כולן ואחר כך קומץ, וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר". וב"שיטה מקובצת" השיג: דלקמן משמע, דכולן באות חלות, אלא שהמנחת סולת היתה נקמצת קודם אפיה, ומכל מקום בכולן היתה פתיתה; ומשמע מדבריו, שטעמו של רש"י הוא, משום שהן אינן נאפות חלות; [ואכן משמע מלשון רש"י שאינן באות עשר עשר, אך קשה מרש"י בכתב יד לקמן עו א, שהצריך עשר חלות במנחת סולת]. וראה עוד ב"תוספות יום טוב" [פרק ו משנה ה] על דברי הרע"ב שם שכתב: מנחת סולת אף על גב דקודם אפיה נקמצת, אפילו הכי עשר חלות היא באה - אף על פי שאין עוד לגבוה בה כלום, מכל מקום לא חילק הכתוב באפייתן, שכן מצינו בפירוש בכתוב לענין חימוץ, שאסרה התורה בשיריים כמו קודם הקמיצה; ויתבאר עוד מענין פתיתה במנחת סולת בהמשך הסוגיא.

[16] כתב רש"י: ואף על גב דמנחה לא סמוך (לפתיתים) [ל"פתים"]:. אפילו הכי דריש ליה הכי, משום ד"מנחה" אכוליה קרא קאי.

[17] הקשו האחרונים: למה הצרכנו למיעוט גבי לחם הפנים שאינו טעון פתיתה, והרי קיימא לן - לעיל ח א - גבי לחם הפנים, שאם נפרס לחמה הרי זה פסול; ואם כן אין שייך לקיים בה מצות פתיתה! ? וראה בזה ב"שלמי יוסף" בהערות לדף זה; [ויש לדון בזה על פי המבואר ב"מקדש דוד" סימן כט אות ב בגדר פסול נפרס לחמה בלי חסרון].

[18] הנה לעיל בתחילת העמוד למדנו יציקה למנחת מרחשת בגזירה שוה ממנחת מחבת; והקשו התוספות שם: כיון שכאן מרבינן כל המנחות ליציקה, אם כן למה לי גזירה שוה ללמוד על מנחת מרחשת שהיא טעונה יציקה! ? ותירצו: עיקר גזירה שוה אכן לא באה ללמד על יציקה, אלא ללמד על מתן שמן במנחת מחבת [שעיקרו במרחשת כתיב, ראה לעיל] וללמד על בלילה במנחת מרחשת [שעיקרה במנחת מחבת כתיב] ; פירוש, ועיקר הלימוד מ"מנחה" לרבות מנחת סולת ליציקה, וראה בדבריהם שנתקשו: מנין לנו מתן שמן במנחת סולת, ראה שם.

[19] א. ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: אימא להוציא את מנחת כהנים, שהרי אין היא כתובה בפרשת שאר מנחות [בפרשת ויקרא]. ב. כתב רש"י: ואי קשיא: גבי פתיתה נמי ליפרוך [למה ממעטינן שתי הלחם ולחם הפנים], אימא להוציא מנחת כהנים! ? תריץ: מסתברא מנחת כהנים הוי ליה לרבויי כדין מנחת מחבת שפתיתה כתיבא בה, משום דשתיהן מנחת יחיד ו"נפש" כתיב בפרשה, ולמעוטי שתי הלחם ולחם הפנים דצבור הן; וגם מיציקה לא צריך למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים, שאפילו שמן אינן טעונין, כדממעט להו לעיל נט א.

כי מה כאן במנחת מרחשת — הריהי טעונה מתן שמן בכלי קודם עשייתה (כדרך שנאמר בה "ואם מנחת מרחשת קרבנך סולת בשמן תעשה". ויקרא ב, ז). אף להלן במנחת מחבת הנלמדת ממנה בגזירה שווה — יש מתן שמן בכלי. ומצד אחר, מה להלן במנחת מחבת — יש יציקה ובלילה (שכן נאמר בה "ואם מנחה על המחבת קרבנך סולת בלולה בשמן מצה תהיה. פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא". שם ה— ו), אף כאן במנחת מרחשת — יש יציקה ובלילה.

א שנינו במשנתנו כי נחלקו רבי וחכמים בדרך בלילת המנחות הבאות חלות מצות (מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת), אם כאשר הן חלות הריהו בוללן בפתיתיהן, אלו דברי רבי, ואילו חכמים אומרים שאף במנחות הללו נעשית הבלילה בעודן סולת.

ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] מה שנאמר במנחת מחבת "סלת בלולה בשמן" (שם ה), מלמד שמנחת המחבת נבללת כשהיא עדיין סולת, וכשיטת חכמים. רבי אומר: כשהיא חלות הריהו בוללן בשמן ולא כשהיא עדיין סולת, וטעמו: שכן נאמר בפסוק הקודם, במנחת מאפה תנור "חלות בלולות" (שם ד), ומכאן שמנחה הבאה חלות נבללת כשהיא חלות. אמרו לו חכמים לרבי בפירכה על שיטתו: ומכאן אתה למד? והלא אף לחמי תודה הבאים עם בהמת השלמים נאמר בהן כלשון הזו "חלות מצות בלולות בשמן... וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (שם ז, יב), והן ודאי נבללות בעודן סולת, שהרי אי אפשר לבוללן כשהן כבר חלות, אלא בעודן סולת!

ומסבירים: כיצד בדיוק הוא עושה לשיטת חכמים בבלילת המנחה? בתחילה הריהו נותן מעט שמן בכלי בו תיעשה המנחה קודם לעשייתן (וזו היא נתינה ראשונה משלוש נתינות השמן), ולאחר מכן הריהו נותנה את הסולת לאותו כלי, ונותן פעם נוספת מעט שמן עליה ובוללה (וזו היא נתינה שניה מנתינות השמן). ולשה במים פושרים, ואופה אותה (במחבת או במרחשת, כפי נדרו) עשר מצות. ולאחר שנאפו החלות, הריהו פותתה את החלה האפויה לפתיתים, ונותן עליה שוב שמן (וזו היא נתינה שלישית, וקומץ ממנה את הקומץ העולה להקטרה.

ואילו לשיטת רבי האומר כי בהיותן חלות הריהו בוללן, שכן נאמר בלחמי תודה "חלות בלולת בשמן", כיצד הוא עושה את הבלילה? בתחילה הריהו נותן שמן בכלי קודם לעשייתה (וזו היא נתינה ראשונה של שמן), ונותנה את הסולת באותו כלי, ולשה במים פושרים, ואופה אותה בכלי (כנדרו, מחבת או מרחשת), ופותתה את החלה האפויה לפתיתים, ונותן עליה שמן (וזו היא נתינת שמן שניה, הבלילה), ובוללה בפתיתיה, וחוזר ונותן עליה שמן (וזו היא נתינת שמן שלישית, היציקה), וקומץ ממנה את קומצה, ומקטירה.

ומבררים: "אי אפשר לבוללן כשהן חלות אלא סולת", דקאמרי ליה רבנן [שאמרו לו חכמים] לרבי בענין לחמי התודה, כפירכה על הוכחתו, מאי [מה] היא, מה ההסבר לדבריהם, מדוע אין אפשרות לבלול את לחמי התודה לאחר שנאפו? אמר ר' שמואל בר רב יצחק בהסבר דברי חכמים: רביעית לוג שמן בלבד היא הניתנת לעשר חלות ולעשרה רקיקים, והיאך מתחלקת מידה כה מועטה של שמן לכמה חלות שתיבללנה בו? אלא ודאי הוא שהן נבללות כשהן עדיין סולת.

ב שנינו במשנה שהחלות של מנחת מאפה תנור טעונות (חייבות) בלילה בשמן, ואילו הרקיקין אינם חייבים בלילה בשמן, אלא במשיחה של שמן עליהם. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר במנחת מאפה התנור "וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור סולת חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן" (שם ב, ד), בא ללמדנו: דווקא כשהמנחה באה חלות מצוותן שיהיו בלולות בשמן, ולא כשהיא באה רקיקין יהיו בלולין בשמן. ונצרכים אנו ללימוד זה, שכן יכול אדם לטעון: והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה חלות הקלות בדינן מרקיקים, שהרי אינן טעונות משיחה בשמן כרקיקים — בכל זאת הריהן טעונות בלילה, הרקיקין החמורים בדינם מן החלות, שהרי הם טעונין משיחה — אינו דין שיהיו אף הם טעונין בלילה! לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "חלות מצות בלולות בשמן" — דווקא חלות הן המצוות להיבלל בשמן, ולא רקיקין בלולין.

ומצד שני מה שנאמר "ורקיקי מצות משוחים בשמן" בא ללמדנו שדווקא הרקיקין מצוותם שיהיו משוחין בשמן, ולא החלות משוחות בשמן. ונצרכים אנו ללימוד זה, שכן יכול אדם לטעון: והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה רקיקין הקלים מחלות, שהרי אינן טעונין בלילה כחלות — בכל זאת הריהם טעונין משיחה. מעתה, החלות החמורות בדינן מרקיקים, שהרי הן טעונות בלילה — אינו דין שיהיו אף טעונות משיחה! לכך תלמוד לומר "ורקיקי מצות משוחים בשמן" — ללמדנו: דווקא הרקיקין הם המצווים להיות משוחים בשמן, ולא החלות מצוות להיות משוחות בשמן.

ושואלים על דרשה זו: מאי תלמודא [מה הלימוד, מה ההכרח לדרוש באופן זה], והרי אפשר לומר שהכתוב "בלולות" מוסב על שניהם, כשם שהכתוב "משוחים" מוסב על שניהם! אמר רבא בתשובה: אין מקום לומר כן, שהרי בכל המקומות בתורה לא לישתמיט [לא נשמט, סוטה] הכתוב מדרכו, ותמיד נאמר במקרא שהחלות הן הבלולות, והרקיקים הם המשוחים, שאם לא כן ולכתוב [ושיכתוב] "חלות משוחות ורקיקין בלולין".

ג עוד שנינו במשנה בתיאור משיחתם של הרקיקים: כיצד מושחן? כמין כי, והשאר (מן השמן) נאכל לכהנים. ושואלים: מאי [מה פירוש] "כמין כי"? אמר רב כהנא בהסבר דברי המשנה: כמין האות כי שבלשון יווני.

ד ועוד בענין בלילת החלות ומשיחת הרקיקים תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מנחה (מאפה תנור) הבאה מחצה (חמש) חלות ומחצה (וחמישה) רקיקין (כשיטת ר' שמעון, שאפשר להביא מנחת מאפה תנור אף באופן זה), כיצד נוהגים בשמן הניתן בהם? הריהו מביא לוג שמן, כשיעור השמן הניתן לעשרון סולת, וחוצהו לשני חצאי לוג. חציו האחד מיועד לחלות, וחציו האחר מיועד לרקיקין. ואת ה

חלות בוללן בשמן, כדינן. ואת הרקיקין מושחן בשמן, כדינם. ומושח את הרקיק על פני כולו, ולא כצורת האות היוונית כי. ואת שאר השמן שנשאר אחרי המשיחה הריהו מחזירו לבלילת החלות. ר' שמעון בן יהודה משום [בשם] ר' שמעון אומר: הריהו מושחן לרקיקים כמין האות היוונית כי, ושאר השמן נאכל לכהנים.

ובענין זה תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: עשרה רקיקין הבאים בפני עצמן כמנחת מאפה תנור, כיצד נוהגים בנתינת השמן עליהם? מביא לוג שמן, ומושחן, ומן הנשאר מהשמן הריהו חוזר ומושחן שוב ושוב, עד שיכלה כל השמן שבלוג. ואילו ר' שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר' שמעון: מושחן כמין כי, ושאר השמן נאכל לכהנים.

ה משנה כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה (שבירה), וכדרך שתתבאר במשנה הבאה.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי כל המנחות הנעשות בכלי טעונות פתיתה, ולשון זו באה למעט את הקדשים שאינם נעשים בכלי שאינם טעונים פתיתה. ומבררים: למעוטי מאי [למעט את מה] באו הדברים? אמר רב פפא: למעוטי [למעט] את שתי הלחם ואת לחם הפנים, שאין הם נאפים בכלי אלא בתנור, ואינם טעונים פתיתה.

ז למדנו למעלה, כי אין שתי הלחם ולחם הפנים טעונים פתיתה. ובענין זה מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר בדין מנחת המחבת "פתות אתה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא" (ויקרא ב, ו) בלשון הפותחת בדין הפתיתה, ומסיימת בלשון כוללת "מנחה היא", מורה כי דין הפתיתה נוהג בכל מנחה, ולמדנו לרבות דין כל המנחות לחיוב פתיתה. ומעתה יש מקום לומר: יכול שמכאן אני מרבה אף את שתי הלחם ולחם הפנים לפתיתה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) באותו כתוב "פתות אתה" — דווקא היא ולא אחרת, ולמעט את שתי הלחם ואת לחם הפנים.

ובדומה לכך, דורשים עוד: מה שנאמר בכתוב זה "ויצקת עליה שמן מנחה היא" — הרי בלשון הפותחת בדין היציקה, ומסיימת בלשון הכוללת "מנחה היא", מורה כי דין היציקה נוהג בכל מנחה, ולמדנו מכאן לרבות את דינן של כל המנחות ליציקה. ומעתה יש מקום לומר: יכול שמכאן אני מרבה אף את מנחת מאפה לדין היציקה? לכך תלמוד לומר באותו כתוב "ויצקת עליה שמן" כי דווקא היא ולא אחרת, ולמעט את מנחת המאפה מדין היציקה.

ועדיין יש מקום לשאול: האם אוציא מכלל דין היציקה את החלות של מנחת מאפה תנור, ולא אוציא מכלל דין היציקה את הרקיקין? לכך תלמוד לומר אותו כתוב "מנחה היא", למעט גם את הרקיקים מכלל דין היציקה. ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד, מה ההכרח ללמוד באופן זה], שבא המיעוט "היא" למעט רקיקים, שמא אימא [אמור] כי הריהו בא להוציא מנחת כהנים מכלל דין היציקה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Just as here, with regard to the deep-pan meal offering, the placement of oil in an empty utensil is required, to which the flour is added only afterward, so too there, with regard to the meal offering prepared in a shallow pan, the placement of oil in an empty utensil is required. And just as there, with regard to the meal offering prepared in a shallow pan, pouring and mixing are required, as the verse states: “Mixed with oil…and pour oil upon it” (Leviticus 2:5–6), so too here, with regard to the deep-pan meal offering, pouring and mixing are required.

§ The mishna teaches: With regard to meal offerings that come as loaves, i.e., those prepared in a shallow pan or deep pan or those baked in an oven, it is after the flour has been baked into loaves that one breaks them into pieces and mixes them with oil; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: It is with fine flour, before the baking, that one mixes the oil.

The Sages taught in a baraita: With regard to the meal offering prepared in a shallow pan, the verse states: “It shall be of fine flour unleavened, mixed with oil.” This teaches that it is mixed while still flour. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is after the flour has been baked into loaves that he mixes them, as it is stated: “And when you bring a meal offering baked in the oven, it shall be unleavened loaves of fine flour mixed with oil” (Leviticus 2:4). The Rabbis said to him: But is it not with regard to loaves of a thanks offering that it is stated: “Unleavened loaves mixed with oil…and loaves mixed with oil, of fine flour soaked” (Leviticus 7:12), and it is not possible to mix them when they are loaves, but only when they are fine flour?

The Gemara explains the procedure of mixing the oven-baked meal offerings according to the Rabbis. How does the priest perform the rite? He places oil in a utensil before the placement of the flour is done, and then he places the flour into the utensil. And he then places oil upon it and mixes it, and kneads it in lukewarm water, and bakes it in a shallow pan or a deep pan, in accordance with his vow. And then he breaks it into pieces, and he again places oil upon the pieces, which constitutes the required pouring, and he removes a handful for the altar.

Rabbi Yehuda HaNasi says: After the meal offerings have been baked into loaves, one breaks them into pieces and mixes them with oil, as it is stated: “Loaves of fine flour mixed with oil.” How does the priest perform the rite? He places oil in a utensil before the placement of the flour is done, and then he places the flour into the utensil. And then he kneads it in lukewarm water, and bakes it in a shallow pan or deep pan, and breaks the loaves into pieces, and places oil upon the pieces and mixes them, and again places oil upon the pieces, which constitutes the pouring of the oil, and removes a handful to be burned on the altar.

The Gemara asks: With regard to the difficulty that it is not possible to mix them when they are loaves, which the Rabbis said to Rabbi Yehuda HaNasi, what is it that makes it impossible? The Gemara answers that Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says: Since only a quarter-log of oil is used, how could it be divided among a number of loaves? As this is not sufficient oil to mix with baked offerings, it must be that the oil is mixed with the unbaked flour.

§ The mishna teaches: The loaves of the meal offering baked in an oven require mixing of their flour with oil, and wafers require only smearing. The Sages taught in a baraita: The verse specifies with regard to the oven-baked meal offering: “And when you bring a meal offering baked in the oven, it shall be unleavened loaves of fine flour mixed with oil” (Leviticus 2:4). This indicates that only the loaves are mixed, but the wafers are not mixed. This derivation is necessary, as one might have thought: Could the opposite conclusion not be derived through logical inference? And if loaves, which do not require smearing, do require mixing, then is it not logical that wafers, which require smearing, also require mixing? To counter this inference, the verse states: “Loaves of fine flour mixed,” but wafers are not mixed.

With regard to wafers, the same verse teaches that wafers are smeared with oil, but loaves are not smeared. This derivation is necessary, as one might have thought: Could the opposite conclusion not be derived through logical inference, namely: And if wafers, which do not require mixing, do require smearing, then is it not logical that loaves, which require mixing, also require smearing? To counter this inference, the verse states that wafers are smeared with oil, but loaves are not smeared.

The Gemara asks: What is the biblical derivation? Why are the terms “mixed” and “smeared” not interpreted to be referring to both varieties of oven-baked meal offerings? The Gemara answers: Rava said: If this were the intention, then the Torah should not omit this description completely, and let it write in some other verse: Smeared loaves and mixed wafers. The fact that the Torah never describes the loaves as smeared and wafers as mixed indicates that loaves are not smeared and wafers are not mixed.

§ The mishna teaches: How does one smear oil on them? He does so in a shape similar to chi, and the rest of the oil is eaten by priests. The Gemara asks: What is the meaning of: Similar to chi? Rav Kahana said: It is smeared in a shape similar to the Greek letter chi, Χ.

§ Concerning the mixing of oil into the loaves and the smearing of oil upon the wafers, the Sages taught in a baraita: An oven-baked meal offering that comes as half loaves and half wafers, i.e., five of each, may be brought according to the opinion of Rabbi Shimon, who does not require ten items of a uniform type. How is the oil applied to this offering? According to one opinion, he brings a log of oil, which is the requisite quantity to accompany a tenth of an ephah of flour, and divides it into two parts. Half of the oil is used for the loaves, and half of the oil is used for the wafers.

As for the loaves, he mixes them with the oil, and as for the wafers, he smears them. And he smears the oil on the wafer over the entire surface, not in the shape of the letter chi, and he returns the rest of the oil to mix into the loaves. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: He smears them in a shape similar to the letter chi, and the rest of the oil is eaten by the priests.

It is taught in another baraita: In the case of ten wafers that come by themselves as a meal offering baked in the oven, and not as part of another offering, he brings a log of oil and smears them, and he again smears them repeatedly until all the oil in the log is finished. Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: He smears them in a shape similar to the letter chi, and the rest of the oil is eaten by the priests.

MISHNA: All the meal offerings that are prepared in a vessel require breaking into pieces.

GEMARA: The Gemara asks: To exclude what does the mishna state that this halakha applies specifically to meal offerings prepared in vessels? Rav Pappa said: The mishna serves to exclude the two loaves, i.e., the public offering on Shavuot of two loaves baked from new wheat, and the shewbread, the twelve loaves that were placed on the Table in the Sanctuary each Shabbat. Since these are baked in an oven and not prepared in vessels, they do not require breaking into pieces.

§ The Sages taught in a baraita that the verse discussing a meal offering prepared in a pan states: “You shall break it in pieces, and pour oil upon it; it is a meal offering” (Leviticus 2:6). The fact that the verse concludes with the phrase: “It is a meal offering,” indicates that the Torah means to include all the meal offerings in the requirement of breaking into pieces. One might have thought that I should include even the two loaves and the shewbread. Therefore, the verse states: “You shall break it in pieces”; i.e., the meal offering baked in a pan, but not the two loaves and the shewbread.

The baraita continues that the same verse states: “And you shall pour oil upon it; it is a meal offering.” The fact that the verse concludes with the phrase “It is a meal offering” indicates that the Torah means to include all the meal offerings in the requirement of pouring. One might have thought that I should include even the oven-baked meal offering. Therefore, the verse states: “And you shall pour oil upon it,” i.e., upon this meal offering, but not upon the oven-baked meal offering.

The baraita concludes: Perhaps I should exclude only the loaves from the requirement of pouring, but I should not exclude the wafers. Therefore, the verse states: “It is a meal offering,” indicating that wafers are also excluded. The Gemara asks: What is the biblical derivation, by which the term “it” excludes wafers specifically? Perhaps I will say: The term serves to exclude the meal offering of priests from the requirement of pouring.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובמנח' מחב' כתיב יציקה ובלילה:

ואי אפשר לבוללן אלא סלת. דחצי לוג שמן היה בתודה ולא יותר כדאמרי' בפרק שתי מדות חציו של חצי לוג לרקיקין וחלות וחציו לרבוכה. ואי אמרת דבוללן כשהן חלות היאך יכול לבלול ל' חלות של מצה בחצי לוג אלא כשהן סלת נבללין:

כיצד עושה. למנחת מחבת ומנחת מרחשת נותן מתן שמן וכו' ונותנה לסולת:

שפיר קאמרי ליה רבנן לר'. מאי היא. כלומר אי שפיר אמרו ליה רביעית שמן הוא כדאמר חציו של חצי לוג דהינו רביעי' (דאמרי) [וחוציהו] חציו לחלות ורקיקין ואי כשהן חלות נבללין היאך מתחלק לכמה חלות אלא כשהן סלת נבללין:

מאי תלמודא. דהללו בלולות ולא אלו אימא גלי בהני והוא הדין להני:

אמר רבא א"כ דשניהן נבללין לא לישתמיט קרא כו'. ושאר השמן שנשתייר על משיחת הרקיקין מחזירו עם השמן של חלות:

רקיקין הבאין בפני עצמן דאי בעי רקיקין מביא. ואי בעי חלות מביא:

למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים. דאין נעשות אלא נאפות בתנור:

מאי תלמודא. כלומר מה ראית להוציא את אלו אימא להוציא מנחת כהנים:

ושאר השמן נאכל לכהנים, ואינו מחזירו לחלות, ל"ה. ונ"ל דאית ליה בלילה דחלות אינו דומה למשיחת רקיקין דבוללן בחצי לוג שלהם ומותר חצי הלוג דרקיקין שנשאר לאחר משיחתן נאכל לכהנים, והני תרי תנאי דהאי בריית' אליבא דר' שמעון פליגי דאית ליה דרצה מביאה מחצה חלות וחצי רקיקין הבאין בפני עצמן, פי' אם הביא מנחת מאפה כולה רקיקין:

למעוטי מאי, פי' בכלי דמתני' למעוטי מאי מפתיתה דלמעוטי מנחת מאפה ליכא למימר כדמפרש לקמיה דמדגבי יציקה כתי' תרי מיעוטי עליה והיא וגבי פתיתה לא כתיב ש"מ מיציקה מיעט לה למנחת מאפה ולא מפתיתה, ל"ה:
וקשיא דמאחר דלא ממעט מאפה אמאי נקט הנעשות בכלי דמשמע אבל שאינן נעשות בכלי לא הא אפי' אותן שאינן נעשות בכלי טעונות פתיתה:
י"ל דאע"ג דלא בא למעט מנחת מאפה הוצרך לומר נעשית בכלי משום דאי תנא כל המנחות היה בכלל גם שתי הלחם ולחם הפנים דאקרו מנחה הילכך לא מצי תני כל המנחות והוצרך למתני הנעשות בכלי מ"מ לא ממעט כל אותן שאינן נעשות בכלי אלא ה"ק כל אותן שנעשות בכלי טעונות פתיתה אבל אותן שאינן נעשות בכלי יש מהם טעונות פתיתה ויש מהם שאינן טעונות פתיתה דמנחת מאפה טעונה פתית' ושתי הלחם ולחם הפנים אינן טעונות פתיתה:

לרבות כל המנחות לפתיתה, ואע"ג דמנחה לא סמיך לפתים משום דקרא הכי כתי' פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא אפ"ה דריש ליה הכי משום דמנחה אכוליה קרא קאי, ל"ה. ר"ל דקאי בין איציקה דסמיך ליה בין אפתיתה דמקמי יציקה דמרבה שאר מנחות:
וא"ת היכי משמעמיניה רבויא לשאר מנחות, י"ל דמשום דקאמר דיפתתנה ויצוק עליה שמן משום דמנחה היא משמע דמשום דהיא מנחת חובה כך א"כ כל מנחה יש להיות חובה כמו זו ואפי' מנחת מאפה:
וא"ת א"כ מהאי טעמא נמי מרבה מאפה ליציקה והרי אמרי' לעיל למעוטי מנחת מאפה מיציקה, וי"ל דאה"נ דמפשטיה דמנחה היא הוה לן לרבויי ליה נמי ליציקה כמו לפתיתה אלא משום דאיכא מעוט דממעט ליה מיציקה כדקאמר בתר הכי ממעטי' ליה ומ"מ דוקא מיציקה דאית בה מעוטא ממעטי' לה אבל מפתיתה דלא קאי לה מעוט מרבינן לה מקרא דמנחה היא כדפי':

יכול שאני מרבה שתי הלחם ולחם הפנים, פי' לפתיתה. וקשה ולמה יפתות אותם והלא אין קרב מהם כלום ע"ג המזבח ולא דמו למנחת מאפה שקריבה למזבח, וי"ל דהאי סברא ליתא כי אם לר"ש דאמר דכל מנחה שאינה נקמצת אינה נפתתת, אבל לרבנן דסברי דאע"ג דאינה נקמצת כגון מנחת כהנים דישנה בפתיתה הילכך ס"ד נמי דלחם הפנים ושתי הלחם דאע"ג דאינם בקמיצה דלהוו בפתיתה לכך אצטרי' למעטינהו מפתיתה:
וא"ת ואמאי ממעטי' ליה מפתיתה מאי שנא ממנחת כהנים דאינה נקמצת ואפה"כ הויא בפתיתה כמו כן נמי נימא הכי:
וי"ל דלא דמיא משום דמנחת כהנים אע"ג דאינה נקמצת מ"מ קריבה היא למזבח, אבל אלו שאינם קרבים אין לנו לרבותם לפתיתה לצורך הדיוט, והיינו דקאמר מרבה כו' יצא שתי הלחם שאין ממנו לאשים {*) הג"ה בגירסאות שלפנינו ליתא כל זה, ואפשר היתה הגירסא כן לפני הרב כאן כמו שהוא לעיל דף ס' ע"ב בסוגי' דהגשה ע"ש. הצעיר יג"מ} ומאי דקאמר ומה ראית לרבות שאר מנחות קאי אמנחת כהנים דאי משום מנחת מאפה הוה ליה למימר מרבה אני אותה לפותתה לפי שנקמצת אלא משום מנחת כהנים קאמר דאינה נקמצת וקאמר דהיא בפתיתה ולכך קאמר דהואיל דאינה נקמצת אמאי פתתינן לה טפי משתי הלחם דהוה לן לרבויי שתי הלחם ולכך קאמר דאין ממנה לאשים (משום דאין לאשים):

מאי תלמוד', פי' דלמעוטי מנחת מאפה אתיא דילמא להוציא מנחת כהנים. איזהו דבר שצריך שני מעוטין פי' כגון עליה והיא. זו מנחת מאפה, שיש בה שני מינין ר"ל חלות ורקיקין. ואי קשיא גבי פתיתה נמי ליפרוך אימא להוציא מנחת כהנים. תריץ מנחת כהנים הוה לן לרבויי כדין מנחת מחבת שכתוב בה פתיתה משום דיש בה מנחו' יחיד ונפש כתיב בפ' מנחה ולמעט שתי הלחם דצבור (ל"ה). וגם יציקה לא צריך למעט שתי הלחם ולחם הפנים שאפי' שמן אינן טעונין כדמפ' להו בפ' כל המנחות באות מצה:

רש"י ד"ה אמר ר"ש. וחציו של חצי הלוג לחלות ולרקיקין. כצ"ל. ולפ"ז אינו מדוייק מש"כ אח"כ היאך יכול לבלול חלות בחצי חצי לוג. וכן לקמן כתב רביעית לוג. והרי אינו אלא רביעית חצי לוג. וכן לשון התוספות אינו בדיוק בזה:

רש"י ד"ה מנחה הבאה. עשרה חלות וי' רקיקין לרבנן. כן הוגה בש"ח. משמע דאפי' לרבנן יוכל להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין רק שיהיו עשר עשר. וזה תימה דמוכח להדיא לקמן (קה) דלרבנן אין באות כלל חלות ורקיקין יחד. וכן לטעמי דמפרשי לעיל (סג) ר' יהודה ובנו נמי משמע כן:

תד"ה מה להלן. נמעט נמי ממתן שמן כו'. עי' מל"מ פי"ג מהל' מעה"ק הל' ה' שהאריך לתמוה ע"ד הללו:

גמרא יכול שאני מרבה אף שתי הלחם ולה"פ ת"ל אותה. ועי' תוי"ט ד"ה הנעשות שכ' דמב' מיעוטין ממעטינן להו דחלוקין הם לענין לבונה. וקשה דהרי לענין הגשה ממעטינן להו לעיל (ס"ד ס) ממיעוט אחד:

רש"י ד"ה רקיקין הבאין וכו' רבוי שמן שנשתייר על המנחה כצ"ל:

מה כאן במנחת מרחשת מתן שמן בכלי. דכתיב (ויקרא ב) סלת בשמן תעשה ובמנחת מחבת כתיב יציקה ובלילה (שם): סלת בלולה. האי קרא במחבת כתיב וה''ה לשאר מנחות: ואי אפשר לבוללן. כדמפרש לקמן: כיצד עושה. למנחת מחבת ומרחשת נותן מתן שמן בכלי ונותן הסלת בשמן: כיצד הוא עושה. מיירי מכל מנחות דעלמא נותן מתן שמן בכלי וכו': מאי היא. מאי טעמא אי אפשר ללחמי תודה שיהו נבללין חלות: אמר ר' שמואל. להכי אי אפשר דחצי לוג שמן היה בתודה ולא יותר כדשמעינן לקמן בפ' שתי מדות (דף פח. ע''ש) וחציו של חצי הלוג לרקיקין וחציו לרבוכה ואי אמרת דבוללן כשהן חלות היאך יכול לבלול חלות בחצי חצי לוג אלא ודאי כשהן סלת בוללן: ע''א שפיר קאמרי ליה רבנן. שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי דתודה אי אפשר לבוללה חלות ונבללין סולת וה''ה למחבת ומרחשת דנבללין סולת אמר ר' שמואל אמר לך רבי שאני התם בתודה דלא אפשר דרביעית שמן היא כדאמרן חצי לוג לתודה דהיינו רביעית לוג לחלות ואי אפשר לבוללן חלות אבל מנחת מחבת ומרחשת שאין בהן חלות כ''כ דאפשר לבוללן חלות נבללין חלות מ''ר זצ''ל להאי לישנא ל''ג מאי היא (אמר רבי): מאי תלמודא. דהללו בוללן ולא אלו אימא דבלולות אתרוייהו והכי משמע משוחין ושניהן משוחין: לא לישתמיט קרא כו'. אלא מה דכתיב בלולה בחלות ומשיחה ברקיקה שמע מינה דהכי הוא דווקא: מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין. [עשרה חלות ועשרה רקיקין] לרבנן מביא לוג וכו'. ע''א הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקים כגון שהביא ה' חלות וה' רקיקין ור' שמעון היא דאמר מחצה חלות ומחצה רקיקין מביא: מושח את הרקיק על פני כולו. פליגא אמתניתין דאמר כמין כי: ושאר השמן. שנשתייר על משיחת הרקיק מחזירו לחלות: רקיקין הבאים בפני עצמן. דאי בעי רקיקין מביא ואי בעי חלות מביא ולא היו נבללין בשמן והיה בה רבוי שמן שנשתייר על המשיחה ואינו נאכל וכיצד הוא עושה מושחן וכו': מושחן וחוזר ומושחן. דכיון דליכא חלות ליכא למימר ושאר השמן מחזיר לחלות וכיון דסבירא ליה דאין שאר השמן נאכל לכהנים משום הכי חוזר ומושחן עד וכו': למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים. שאין נעשין בכלי אלא נאפות בתנור שאין טעונים פתיתה אבל מנחת מאפה לא ממעט מפתיתה דלקמן מרבי ליה לפתיתה עם שאר מנחות אע''ג דנאפות בתנור: לרבות כל המנחות לפתיתה. ואפילו מנחת מאפה: תלמוד לומר אותה. למעוטי הני תרתי: ולא אוציא את הרקיקין. שיהו רקיקין טעונין יציקה דלא ממעט קרא אלא חד מהני תרתי מינין שבה: תלמוד לומר היא. מיעוט אחר למעט ליציקה: מאי תלמודא. כלומר מה ראית להוציא את מנחת מאפה שכתובה עם שאר מנחות אימא להוציא את מנחת כהנים שהרי אין כתובה בפרשת שאר מנחות: שני מיעוטין. עליה והיא:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ובוללה. ונותן עליה שמן ליציקה: מאי היא. מילתא דרבנן דאמרי אי אפשר לבוללן אלא סולת: רביעית שמן היא. דאמרי' בפ' שתי מדות מביא חצי לוג שמן וחוצהו חציו לחלות ורקיקין וחציו לרבוכה ובלחמי תודה הוי שלשה מינים של מצה חלות ורקיקין ורבוכה כדאמרי' לקמן דחצי הלוג הל''מ וחלות ורקיקין שבעה עשרונים פחות שליש הוי ולאחר אפייתן יבשות הן ובולעות שמן יותר מחמת האור ורביעית שמן לא ספקי להו: מאי תלמודא. דלמא גלי קרא גבי רקיקין משיחה וה''ה לחלות וגבי חלות בלילה וה''ה לרקיקין: מנחה הבאה חציה חלות וחציה רקיקין. במנחת מאפה קאי ואליבא דר''ש דאמר בפ' כל המנחות באות מצה רצה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא: מחזירו. לחלות לבלילה דמשיחת רקיקין קודם לבלילות החלות: נאכל לכהנים. בפני עצמן ואינו מחזירו לחלות: רקיקין הבאין בפני עצמו. כגון אם הבית למנחת מאפה כולה רקיקין. גמ' הנעשית בכלי למעוטי מאי. מפתיתה למעוטי מנחת מאפה ליכא למימר כדמפרשי' לקמן דגבי יציקה כתיב תרי מעוטי עליה והיא וגבי פתיתה לא כתיבי ש''מ מיציקה ממעט לה למנחת מאפה ולא מפתיתה: פתות אותה פתים מנחה. ואע''ג דמנחה לא סמוך לפתיתים דקרא הכי כתיב פתות אותה פתים ויצקת עליה שמן מנחה היא אפי' הכי דריש ליה הכי משום דמנחה אכוליה קרא קאי: ומאי תלמודא. דלהוציא מנחת מאפה אתיא דילמא להוציא מנחת כהנים:

מה להלן יציקה ובלילה אף כאן יציקה ובלילה. תימה למה לי למילף מג''ש דקרבנך קרבנך תיפוק לי דמרבינן בסמוך מדכתיב מנחה לרבות כל המנחות ליציקה ולא ממעטינן אלא מנחת מאפה ומצינו למימר דעיקר ג''ש למתן שמן בכלי אתיא ויציקה ובלילה דהכא הוא הדין דבלאו ג''ש הוה ידעינן מדכתיב מנחה ועוד נראה דבלילה נמי איצטריך ג''ש דמדכתיב מנחה לא מרבינן אלא יציקה לחודה דעל יציקה כתיב ומרבינן מיניה פתיתה לכל מנחות דפתיתה ויציקה כתיבי בההוא קרא ומיהו צריך לדקדק דבמנחת סולת ובמנחת העומר דלא כתיב בהו (בלילה) מתן שמן בכלי קודם לעשייתן (חולין) תינח . מחבת ומרחשת דכתיב קרבנך אלא שאר מנחות מנלן ואם נפרש מדכתיב מנחה במחבת מרבינן כל מנחות לשלשה מתנות שמן א''כ היכי דממעטינן מאפה מיציקה מדכתיב עליה והיא נמעט נמי ממתן שמן בכלי קודם לעשייתן דהנך תיבות גבי הדדי כתיבי ויצקת עליה שמן מנחה היא ונראה לפרש דגבי שלשה מתנות שמן כל המנחות למידות זו מזו בלא שום ג''ש מסברא בעלמא דכיון דטעונות מתנות שמן נלמד סתום מן המפורש כעין גלוי מילתא בעלמא והא דצריך הכא קרבנך לג''ש היינו משום דכיון דבמחבת כתיב יציקה אחרונה ובמרחשת כתיב מתן שמן בכלי בתחילה ה''א שזו דינה בכך וזו דינה כך אבל אחר שמלמדינו בג''ש ליתן האמור של זה בזה ה''ה בכל המנחות חוץ ממאפה דמיעטה רחמנא מיציקה ומשום דכתיבי מיעוטי גבי יציקה הוא דאיצטריך ליה מנחה לרבות כל המנחות ליציקה: שפיר קאמרי ליה רבנן ומאי היא. תימה מעיקרא פשיטא ליה דשפיר קאמרי רבנן ואח''כ בעי מאי היא ועוד שאין מתרץ כלום אקושיא זו ונראה לפרש דלאו קושיא היא אלא בניחותא קאמר דשפיר קאמרי ליה רבנן כדחזינן בתוספתא דחזר בו רבי דאמר נראין דבריהן מדבריי ומאי היא כלומר מאיזה טעם אמר ר' שמואל בר רב יצחק רביעית שמן היא ומתחלקת לכמה חלות ולאחר אפייתן יבישות הן ובולעות שמן מחמת האור וברביעית שמן לא ספקא להו: ומה חלות שאין טעונות משיחה כו'. צריך לדקדק אי שייך כאן כל חד וחד תיקום בדוכתיה: כמין כי. צייר בקונט' כמין טי''ת ובפירושי חומש פי' גימל ויש מפרישים כמין נון או כמין כ' ובערוך פירש דתניא בכריתות (דף ה:) המלכים מושחין כמין נזר והכהנים כמין כי יוונית פירוש יצק שמן על ראש [אהרן] ויורד אילך ואילך כמין שני מרגליות וזהו צורתו: אימא להוציא מנחה כו'. הקשה בקונטרס גבי פתיתה נמי לפרוך אימא להוציא מנחת כהנים ותירץ דמסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי בדין מנחת מחבת שכן פתיתה כתיבא ביה בהדיא ושתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה למעט שתי הלחם ולחם הפנים דציבור הן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד