דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

מתניתין:

כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה, שפשוף בחיטים שלש מאות פעם, [1] בין ידיו.

וכן חמש מאות בעיטה, בועט בהם בעובי האגרוף, כדרך הגבלים. [2]

ונחלקו תנאים בדבר: לדעת תנא קמא, שיפה ובעיטה אלו הוא עושה בחיטין כדי שיהיו נוחים להשיר את קליפתם מהם.

רבי יוסי אומר: בבצק הוא עושה כן, כדי שיהיה נאה.

כל המנחות באות עשר עשר חלות, [3] עושה מעיסת המנחה [4] עשר חלות, ואופה אותן, [5] חוץ מלחם הפנים שעל השולחן, וחביתי כהן גדול ["מנחת כהן משיח"], שהן באות שתים עשרה חלות, [6] דברי רבי יהודה.

רבי מאיר חולק ואומר: כולם באות שתים עשרה חלות, חוץ מחלות תודה [ארבעים חלות; שלשים חלות מצה משלשה מינים: חלות, רקיקין, רבוכה; ועוד עשר חלות חמץ] וחלות נזירות [משני מינים, חלות ורקיקים שמביא הנזיר ביום מלאת לו ימי הנזירות שנזר], שהן באות עשר עשר מכל מין.

גמרא:

שנינו במשנה: כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה, וחמש מאות בעיטה:

תנא בברייתא: כך הוא סדר השיפה והבעיטה: שף פעם אחת, ובועט שתים. שף שתים ובועט שלש. הרי לכל שלש שיפות חמש בעיטות. וחוזר ושף אחת ובועט שתים, שף שתים ובועט שלש, עד שישלים שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה.

בעי רבי ירמיה בענין השיפה, שהוא מוליך ומחזיר את ידו:

האם אמטויי ואתויי חד [הולכת היד והחזרתה לשיפה אחת תיחשב] -

או דילמא: אמטוי ואתויי תרי, הולכת היד והחזרתה, לשתים ייחשבו - [7]

מאי, כיצד הוא מחשב?

ומסקינן: תיקו.

שנינו במשנה: שיפה ובעיטה בחיטין, רבי יוסי אומר: בבצק:

איבעיא להו [נסתפקו בני הישיבה בפירוש דברי רבי יוסי]: האם רבי יוסי לחלוק הוא בא, ולומר כי בבצק בלבד הוא שף ובועט, ולא בחיטין.

או דילמא להוסיף בא רבי יוסי, ולומר כי אף בבצק עושה שלש מאות שיפה וחמש מאות בעיטה, מלבד מה שהוא עושה בחיטין?

תא שמע שאינו עושה כן, אלא בבצק, מהא דתניא: שיפה ובעיטה בחיטין. רבי יוסי אומר: שיפה ובעיטה בבצק. הרי משמע שיפה ובעיטה בבצק ולא בחיטים כדברי תנא קמא. [8]

שנינו במשנה: כל המנחות באות עשר עשר, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהם באות שתים עשרה:

א. כתיב בפרשת לחם הפנים [ויקרא כד ה]: "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות. ונתת על המערכת לבונה זכה, והיתה ללחם לאזכרה [הלבונה ללחם הפנים כקומץ למנחה שאף הוא נקרא "אזכרה". ובהקטרת הלבונה ניתר הלחם לאכילה, כמו מנחה הניתרת על ידי הקטרת הקומץ] אשה לה'. והיתה לאהרן ולבניו, ואכלוהו במקום קדוש, כי קודש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם".

ב. וכתיב במנחת חביתין [ויקרא ו יב]: "זה קרבן אהרן, עשירית האפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה, תופיני מנחת פתים תקריב ריח ניחוח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חק עולם לה' כליל תקטר".

ג. כתיב בפרשת לחמי תודה [ויקרא ז יב]]: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלוות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו. והקריב ממנו אחד מכל קרבן [חלה אחת מכל מין] תרומה לה', לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה [והשאר נאכל לבעלים] "; וילפינן לקמן עז ב: נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר "תרומה", מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה; ולמדנו שיהיה מכל מין עשר חלות.

שואלת הגמרא: הניחא לחם הפנים שהוא עושה אותו שתים עשרה חלות, כי הרי בהדיא כתיב ביה, במפורש אמר הכתוב "שתים עשרה חלות".

וניחא גם חביתי כהן גדול שהן באות שתים עשרה, כי אתיא "חוקה ["חק עולם"] חוקה ["חק עולם"] מלחם הפנים, ולמדנו: כשם שלחם הפנים שתים עשרה חלות, כך גם מנחת חביתין.

אך מה ששנינו בשאר המנחות דהן באות עשר עשר חלות, זאת מנלן?

ומשנינן: גמר את כל המנחות מלחמי תודה: מה להלן בלחמי תודה, עשר חלות מכל מין, [9] אף כאן בכל המנחות, עשר חלות הן באין.

ומקשינן: עד שאתה לומד את כל המנחות מלחמי תודה, ולילף לכל המנחות מלחם הפנים, ונאמר, מה להלן, בלחם הפנים, שתים עשרה חלות, אף כאן כל המנחות שתים עשרה חלות!?

ומשנינן: מסתברא, מלחמי תודה הוה ליה למילף לכל המנחות, שכן יש דמיון ביניהם בששה דברים:

א. יחיד מביא את כל המנחות ולחמי תודה, ואינן מנחות ציבור כלחם הפנים.

ב. שנתנדב, שאר המנחות ולחמי תודה בנדבה הם באים, תאמר בלחם הפנים שחובת ציבור היא. [10]

ג. שמן טעונות כל המנחות ולחמי תודה, תאמר בלחם הפנים שאינו טעון שמן.

ד. נפסל, נפסלות הן שאר המנחות ולחמי תודה בלינה, אבל לחם הפנים אינו נפסל, שהרי עומד הוא על השולחן שמונה ימים.

ה. שלא בשבת באין המנחות ולחמי תודה, ואילו לחם הפנים דוחה את השבת.

ו. ושלא בטומאה הן באין, ואילו לחם הפנים דוחה את הטומאה.

ומקשינן: אדרבה, מלחם הפנים הוה ליה למילף לכל המנחות, שכן דומים הם לו בארבעה דברים:

א. הקדש. המנחות ולחם הפנים קדשי קדשים הם, תאמר בלחמי תודה שקדשים קלים הם.

ב. ולבונה, טעונים המנחות ולחם הפנים, מה שאין כן בלחמי תודה.

ג. מצה הן באין, ואילו לחמי תודה יש בהן חמץ.

ד. ועצם. בשביל עצמן הם באים, ואילו לחמי תודה באין בגלל זבח.

ומשנינן: הנך השוואות שבין המנחות ללחמי תודה, נפישן [רבות הן יותר] מההשוואות ללחם הפנים.

מוסיפה הגמרא להקשות: הניחא אם סבירא לן [11] "דבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב", כי אז לא תיקשי הקושיא הבאה.

ואולם, אי סבירא לן [אם אכן כך הוא הכלל]: דבר הלמד בגזירה שוה, כגון מנחת חביתין שהיא באה שתים עשרה חלות מגזירה שוה מלחם הפנים, חוזר ומלמד לאחרים בבנין אב [במה מצינו], אם כן תיקשי:

נילף לכל המנחות מחביתי כהן גדול, ונאמר: מה להלן - במנחת חביתין שנלמדה בגזירה שוה מלחם הפנים - שתים עשרה חלות, אף כאן בכל המנחות שתים עשרה חלות הן באין ולא עשר!?

ומשנינן: מסתברא שאת כל המנחות מלחמי תודה הוה ליה למילף [יש לנו ללמוד] ולא ממנחת חביתין, שכן דומין הן להם בששה דברים:

א. הדיוט מביא את המנחות ואת לחמי התודה, ואילו את מנחת החביתין מביא כהן גדול.

ב. שנתנדב, בנדבה הם באים, ומנחת חביתין חובה היא.

ג. חצאין, מנחות ולחמי תודה אינם באים לחצאין, ואילו מנחת החביתין באה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב.

ד. לפיגול, כלומר, יש בכל המנחות ובלחמי תודה פיגול, שאם הקריב את המתיר שלהם במחשבת פיגול - נתפגלו, ואילו מנחת חביתין אין לה מתיר שכולה עולה כליל, וכל דבר שאין לו מתיר אין לו פיגול.

ה. שלא בשבת הן באין, אבל מנחת חביתין באה בכל יום ודוחה את השבת.

ו. ושלא בטומאה הן באין, אבל מנחת חביתין דוחה את הטומאה.

ומקשינן: אדרבה את כל המנחות מחביתי כהן גדול הוה ליה למילף, שכן דומים הם זה לזה בשמונה דברים:

א. מעשרון [12] אחד הם באים, ואילו לחמי תודה מכמה עשרונות הם באים.

ב. כלי, כלומר, כלי שרת מקדשים את המנחות ואת מנחת החביתין, ואילו לחמי תודה מתקדשים בשחיטת הזבח.

ג. הקדש, קדשי קדשים הם, ואילו לחמי תודה קדשים קלים הם.

ד. ולבונה טעונים המנחות ומנחת החביתין, ולא לחמי התודה.

ה. מצה הן באין, ובלחמי התודה יש חמץ.

ו. ועצם, בגלל עצמן הן באין ולא כלחמי תודה שהן באין בגלל הזבח.

ז. הגשה אל המזבח טעונות כל המנחות ומנחת חביתין, ולחמי תודה אינם טעונים הגשה.

ח. ואישים, מקטירים קומץ מכל המנחות ואת כל מנחת החביתין על האישים, ואילו לחמי תודה נאכלים כולם לכהנים -

והרי הני השוואות של כל המנחות למנחת חביתין נפישן מההשוואות של כל המנחות ללחמי תודה, וכל שכן שיש לנו ללמוד את כל המנחות ממנחת חביתין ולא מלחמי תודה!?

ומשנינן: מכל מקום, קרבן הדיוט מקרבן הדיוט עדיף ליה למילף, מאשר ממנחת חביתין שהיא מנחתו של הכהן הגדול.

שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: כולן באות שתים עשרה חוץ מחלות תודה ונזירות שהן באות עשר עשר:

מפרשת הגמרא את טעמו בשני אופנים:

א. אי [אם] סבירא ליה לרבי מאיר דדבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בבנין אב, אם כן טעמו הוא משום דיליף מחביתי כהן גדול [הנלמדים בגזירה שוה מלחם הפנים] -

ולכן לומד הוא את כל המנחות מחביתי כהן גדול ולא מלחמי תודה, משום דהני השוואות שבין כל המנחות לחביתי כהן גדול נפישן [רבות המה] מההשוואות ללחמי תודה, וכפי שנתבאר לעיל.

ב. אי סבירא ליה לרבי מאיר דדבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בבנין אב, ואי אפשר ללמוד את כל המנחות מחביתי כהן גדול שאף הן אינן באות שתים עשרה אלא מכח גזירה שוה; כי אז טעמו של רבי מאיר הוא:

כי יליף לכל המנחות מלחם הפנים שהוא בא שתים עשרה חלות ולא מלחמי תודה שהן באין עשר, משום דהקדש מהקדש [קדשי קדשים מקדשי קדשים] עדיף ליה למילף, מאשר ללמוד מלחמי תודה שהם קדשים קלים, ואף שבסך כל ההשוואות יש יותר דמיון ללחמי תודה מאשר ללחם הפנים, וכפי שנתבאר לעיל. [13]

שנינו במשנה: חוץ מלחמי תודה ונזירות, שהן באות עשר עשר:

ומפרשת הגמרא את המקור לזה:

לחמי תודה בהדיא כתיב בהו שיהיו עשר. [14] וחלות נזירות באות אף הן עשר עשר כלחמי תודה, משום דאמר מר:

זה שאמר הכתוב גבי לחמי תודה: "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו", לרבות שלמי נזיר, שאת החלות הבאים עמהם יביא עשר עשר מכל מין כמו לחמי תודה.

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שמעיקר דינם צריכים להיות ארבעים חלות, עשר עשר מכל מין - שאפאן ארבע חלות, חלה אחת גדולה לכל מין - יצא. [15]

ומקשינן: והא בעינן [16] ארבעים חלות!?

ומשנינן: רק למצוה צריך שיביא ארבעים, ואינו מעכב.

ומקשינן: והא בעי אפרושי תרומה מינייהו, והרי צריך הוא להפריש מהחלות חלה אחת לתרומה מכל מין, דהיינו, אחת מעשר, וכיון שאין לו עשר חלות, האיך יפריש!? [17]

וכי תימא דמפריש מכל חדא וחדא, שמא תאמר, יחתוך מכל חלה עשירית, ויתן לכהן -

והרי "והקריב ממנו אחד מכל קרבן" [משמע שלם] אמר רחמנא, ולמדנו שלא יטול פרוס [לא יפרוס]!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, בכגון דאפרשינהו לתרומה בלישה, נטל אחד מעשר לתרומה, ותשע הנותרים לבעלים מכל מין ומין - אפה בחלה אחת. [18]

מיתיבי לשמואל מהא דתניא בברייתא: כל המנחות שריבה במידת [במספר] [19] חלתן, או שמיעט במידת [במספר] חלתן, הרי אלו כשרות, חוץ מלחם הפנים, וחביתי כהן גדול, ולחמי תודה ונזירות, שמספר חלותיהם מעכב.

הרי מבואר בהדיא שמספר החלות מעכב בלחמי תודה, ושלא כדברי שמואל? [20]

הערות

[1] כן הוא לשון המשנה "שיפה ובעיטה בחיטין"; וכן הוא גם לשון הרמב"ם [איסורי מזבח ז ה]: כל החיטים של מנחות טעונות". וכתב ב"שפת אמת": לא נתבאר בגמרא אם גם במנחת שעורין [מנחת העומר ומנחת סוטה] היתה שיפה ובעיטה, ולמאן דאמר שיפה ובעיטה בחיטין [ולא בבצק] יש לומר דקאי גם על מנחת הסולת, וגם מנחת העומר [שהיא מנחת סולת הבאה מן השעורין], דחיטה לאו דוקא, והוא הדין שעורין; אבל למאן דאמר בבצק, צריך לומר דכל המנחות הנאפות קאמר, [ואינו כולל מנחת סולת, וממילא אין שעורים בכלל, שמנחות השעורין הן בעומר והן בסוטה מנחות סולת הם ; ומיהו מה דפשיטא ליה לה"שפת אמת" שלדעת רבי יוסי לא נאמר דין זה במנחת סולת; יש מקום לומר שהוא תלוי במחלוקת אם צריך לעשותה עשר חלות, או אפשר שאף לדעת הסובר שאין צריך עשר חלות, מכל מקום שמצוה לאפותו משום "מצות תאכל", וכמו שהובא בהערות לדף קודם, הוא הדין שהבצק צריך שיפה ובעיטה].

[2] על פי רש"י מכתב יד; והוסיף: או בעובי פס ידו הסמוך לזרוע; לישנא אחרינא: בעיטה ברגל.

[3] בפירוש המיוחס לרש"י כתב: באות עשר עשר: חלות או רקיקין, וכוונתו לפרש את כפל הלשון "עשר עשר".

[4] לאחר לישתה בפושרין ובלילתה בשמן [לדעת חכמים] ; ואין חילוק בין אם התנדב עשרון אחד או שהתנדב ששים עשרון, לעולם עושה הוא מכל המנחה עשר חלות.

[5] ברש"י מכתב יד מבואר כאן, שאף את מנחת הסולת שכבר נקמצה, הרי הוא אופה את שייריה עשר חלות; וכבר נתבאר בהערות לדף הקודם שאין הדברים מוסכמים, ואף לשיטת רש"י עצמו; [ראה שם, ובמשנה למלך מעשה הקרבנות יג י]. והנה טעמו של רש"י הוא לכאורה, משום ש"כל המנחות" משמע אף מנחת סולת, ומיהו מנחת חוטא שאין בה שמן, ולדעת הסובר שאינה מגבלה במים, בהכרח שאינה באה עשר חלות. ובמשנה למלך שם דקדק מלשון הרמב"ם שם "כל ארבע מנחות אלו האפויות, כשאופין אותן, אופין כל עשרון עשר חלות" שהוא בא למעט את מנחת הסולת, ראה שם; וב"לחם משנה" שם סובר בדעת הרמב"ם שאף מנחת סולת בכלל; ולכאורה נראה שלכולי עלמא אין מנחת נסכים בכלל מנחות האפויות, כי אף אם מנחת סולת היא בכלל, היינו משום שיש דין באפייתה כדי לקיים "מצות תאכל", וכמו שכתבו האחרונים; אבל מנחת נסכים, לכאורה ודאי שאינה בכלל המנחות האפויות.

[6] נחלקו הרמב"ם והראב"ד [מעשה הקרבנות יג ד], לדעת הרמב"ם: חוצים את שתים עשרה החלות כל חלה לשנים, ומקריבים את מחצית כל החלות בבוקר ואת מחציתם בערב; ולדעת הראב"ד: מקריבים שש חלות בבוקר, ושש חלות בערב; ו"מנחת חינוך" שאף היא נכללת בדין משנתנו, מקריבים את כל שתים עשרה החלות כאחת.

[7] כתב ב"שפת אמת": אי נימא "אמטויי חד ואתויי חד", צריכים לפרש מה ששנינו "שף אחת" פירוש: אמטויי, ואחר הבעיטה שף, היינו אתויי; ולפי זה אפשר לומר, דמודה רבי ירמיה דשיפה סגי באמטויי לבד או אתויי לבד, דהא לא מפורש שצריך להיות מוליך ומביא והכל בכלל שיפה, רק בזה מסופק רבי ירמיה: אי מוליך ומביא ייחשב לשתים או לאחת, אבל הבאה או הולכה גרידא מיחשב שפיר שיפה ; [וצריך ביאור הסברא בזה, כי אם הולכה לבד או הבאה לבד חשובה שיפה, למה לא ייחשבו ההולכה וההבאה לשתים], אך ברמב"ם לא משמע כן, ע"ש.

[8] כתב ב"קרן אורה": קשה קצת: מאי פשיטותא היא זו דילמא הכא נמי אף בבצק קאמר; וראה שם. וב"טהרת הקודש" ביאר: בשלמא במתניתין דלט גרסינן בדברי רבי יוסי "שיפה ובעיטה", אם כן איכא למימר דאדברי תנא קמא קאי, דקאמר "שיפה ובעיטה בחיטים" וקאמר רבי יוסי "בבצק", ופירושו אף בבצק; אבל בברייתא דקאמר רבי יוסי "שיפה ובעיטה בבצק", אם כן שמע מינה דלאו אתנא קמא הוא דקמהדר רבי יוסי, אלא בפני עצמו אמר את דבריו, והתנא דברייתא הוא שסידר את הדברים ששמע מתנא קמא בפני עצמן ומרבי יוסי בפני עצמן, וסידר אותם יחד [וראה בחידושים המיוחסים להרשב"א, ויש לפרש את כוונתו על פי דברי ה"טהרת הקודש"].

[9] א. ראה הערה בהמשך הענין, שם נתבאר המקור לזה מן הכתוב. ב. יש להסתפק לדעת רבי שמעון שמנחת מאפה תנור באה גם מחצה חלות ומחצה רקיקין [ראה תחילת הפרק], אם מביא הוא עשר חלות קטנות מכל מין ומין, וכשם שהוא עושה בלחמי תודה ובשלמי נזיר, או חמש חלות גדולות מכל מין.

[10] אם אף מנחת נסכים טעונה עשר חלות - ראה בזה בהערה לעיל - יש לומר שכוונת הגמרא "יחיד שנתנדב", שכל המנחות באות גם ביחיד וגם בנדבתו, שהרי מתנדב אדם להביא נסכים, וגם כשמתנדב קרבן מביא הוא גם נסכים, ואף שהנסכים באין גם כחובת ציבור; אך אם מנחת סולת טעונה חלות וגם מנחת חוטא שהיא סולת - ראה גם בזה בהערה לעיל - יש לעיין בלימוד הגמרא; וכן במה שהכלילה הגמרא שמן בין חיובי כל המנחות, ומנחת חוטא חריבה היא.

[11] א. ראה זבחים נ ב: דבר הלמד בגזירה שוה, מהו שילמד בבנין אב, תיקו. ב. הקשה בשיטה מקובצת [וכבר הקשו כן התוספות בזבחים נ א ד"ה אמר אמרה]: הרי אף אם מלחמי תודה אנו לומדים הרי זה דבר הלמד בגזירה שוה המלמד בבנין אב, שהרי עשר חלות מגזירה שוה דתרומת מעשר הם למדים, כמבואר בהערה בהמשך הענין; וראה מה שיישבו.

[12] כלומר, המנחות באות אף מעשרון אחד, וחביתי כהן גדול לעולם עשרון אחד הן.

[13] העיר בטהרת הקודש: לפי זה אין ציך ללמוד מנחת חביתין שהן באים שתים עשרה בחוקה חוקה מלחם הפנים, שהרי אף בלי גזירה שוה נלמד אותם מלחם הפנים, שכן הקדש מהקדש; וראה שם מה שכתב בזה.

[14] דכתיב בלחמי תודה: "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה", ואמרינן לקמן עז ב: נאמר כאן "תרומה", ונאמר בתרומת מעשר "תרומה" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"], מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה; רש"י מכתב יד.

[15] דין שאר המנחות שלא עשה מספר חלות כדינן, מתבאר בברייתא המובאת בהמשך הסוגיא.

[16] בנדרים יב ב הגירסא היא "והכתיב ארבעים".

[17] בנדרים יב ב נוסף כאן: והא בעי למשקל תרומה! ? וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה [מין אחד על כל המינים], והתנן: "אחד מכל קרבן" שלא יטול מקרבן על חבירו; וכי תימא דשקיל פרוסה מכל חד וחד, והתנן: אחד שלא יטול פרוסה, אלא דאפרשינהו בלישה.

[18] הקושיא והתירוץ נתבארו על פי רש"י בנדה ו ב, וכעין זה בפירוש המיוחס לרש"י; וראה גם בר"ן בנדרים יב ב שמפרש כן את תירוץ הגמרא; וכן פירשו התוספות שם, [והוסיפו: ומסתמא נתן לכהן חלקו, מדקאמר "שאפאן ארבע חלות", ולא הזכיר אפיית חלות הקטנות], וראה "שפת אמת" כאן, שבהכרח עושה כן, משום דסבירא ליה להגמרא ד"אחד מכל קרבן" צריך להיות מן עשרה דוקא ככל מעשר דהוא אחד מעשרה; וראה "מקדש דוד" סימן כט אות ב ד"ה והנה, דזה דבעינן אחד מעשרה דוקא, הוא במנין החלות ולא בסולת, והביא את סוגייתנו; וביותר כתב שם דאפילו אם אינן שוות מכל מקום נוטל אחד מעשרה, ראה שם הוכחתו; [אך ראה מה שנשאר שם בצ"ע בסוגייתנו]. וב"שפת אמת" כאן הוכיח בהיפוך, שבהכרח סברה הגמרא שצריך עשר חלות בשעת תרומה, כי אם לא כן לא היה לה לגמרא לומר אלא שאפה מלבד ארבעת החלות עוד חלה שאותה לקחת תרומה. ב. כתבו התוספות, שאין תרומת הלחמים חלה מיד אלא לאחר אפיה, שהרי שנינו לקמן "שחטה [לקרבן התודה] עד שלא קרמו פניה בתנור, לא קדש הלחם". ובנדה ו ב כתבו: אף על גב דאין הלחם קדוש אלא משקרמו פניו בתנור ונשחט עליו הזבח, מכל מקום קרי להו "תרומה" [כדאיתא שם "מעשה בשפחתו של רבי שהיתה אופה ככרות של תרומה", ומפרשת שם הגמרא, שהיתה אופה תרומת לחמי תודה שהופרשו בלישה], לפי שייחדו אותה לקרות לה שם תרומה לאחר אפייה ושחיטת הזבח. ונראה, דקדושת הפה איכא עלייהו, ואסור לשנותה בחלות אחרות; והוכיחו כן מן הסוגיא בנדרים יב ב; וראה מה שתמה בזה בקרן אורה, כאן; וראה עוד במקדש דוד [סימן כט אות ב ד"ה והנה], וראה עוד בשיעורי רבי שמואל [על סדר הדף בנדרים יב ב], מה שתמה בכל ענין זה.

[19] כן פירש רש"י מכתב יד, ובפירוש המיוחס לרש"י בפירוש שני. ובפירוש ראשון פירש תיבת "מידת" כפשוטו, והיינו שעשה חלות גדולות וממילא נתמעט מספרן, או שעשה חלות קטנות ונתרבה מספרן. וראה היטב בתוספות בעמוד ב בד"ה שריבה, שלכאורה מבואר מדבריהם שהם מפרשים "במידת" כפשוטו, ולא עוד אלא שאפילו אם לא שינה את מספר החלות אלא שלא היו שוות בגודלן, הרי הן פסולות בכל אלו שנזכרו, ראה שם בצאן קדשים. וכן נראה גם מרש"י בכתב יד לקמן פז ב ד"ה או בכלי, ראה גם בתוספות כאן שהביאו את הסוגיא שם; וראה עוד במקדש דוד סימן ח אות ד ד"ה ובמנחות.

[20] כתבו התוספות בעמוד ב את הטעם: לחם הפנים וחביתין כתיב "חוקה" ["חק עולם"] לעכב; ובלחמי תודה כתיב "מצות" בוי"ו, אבל בשאר מנחות כתיב "מצת" [בלא וי"ו], ואפילו כתיב בהו "מצות בוי"ו" גמר ממנחת מאפה [וכמו שאמר רב הונא בעמוד ב, דמ"מצת" האמור במאפה תנור, נלמד, שאם אפאה חלה אחת יצא], ונזירות, דכתיב "שלמיו" לרבות שלמי נזיר.

א משנה כל המנחות טעונות (צריכות) שתיעשנה בהן שלש מאות פעם שיפה (שפשוף) ביד, וחמש מאות פעם בעיטה (הטחה בכח) בפס היד או אגרוף. ופעולות אלה, השיפה והבעיטה נעשות בגרגרי החיטין מהם יבוא הקמח למנחה, כדי להסיר את קליפותיהם קודם טחינתם לקמח. ואילו ר' יוסי אומר: השיפה והבעיטה נעשות בבצק, שהן מועילות לגיבולו של הבצק. כל המנחות באות כשמכל עשרון סולת עושים עשר חלות או עשר רקיקים, חוץ מלחם הפנים ומחביתי כהן גדול שהם באות כשמכל עשרון עושים שתים עשרה חלות או רקיקים, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: המנחות כולם באות שתים עשרה חלות, חוץ מארבעת מיני החלות הבאות עם קרבן התודה, וחוץ משני מיני החלות של נזירות שהן (חלות התודה וחלות הנזיר) באות עשר עשר.

ב גמרא תנא [שנה החכם] בתוספתא באיזה סדר נעשו השיפות והבעיטות: שף פעם אחת, ובועט שתים. חוזר ושף שתים, ובועט שלש פעמים. וכך היו עושים מאה פעמים, ובסך הכל היו שלוש מאות שיפות וחמש מאות בעיטות. ובענין השיפה בעי [שאל] ר' ירמיה: האם השיפה היא פעולה המורכבת משני חלקים, אמטויי [הולכת] היד על פני הדבר המשתפשף ואתויי [והשבתה] שוב על פני אותו הדבר, שפעולה זו נחשבת מעשה שיפה חד [אחד]. או דלמא [שמא] שיפה היא הולכת היד או השבת היד, ולכך אמטויי ואתויי [הולכת והשבת] היד תיחשבנה כתרי [שתי] שיפות, מאי [מה] התשובה לכך? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ונשארה בתיקו [תעמוד] ללא פתרון.

ג שנינו במשנה כי לדעת חכמים השיפה ובעיטה נעשות בגרגרי החיטין, ואילו ר' יוסי אומר כי הן נעשות בבצק. איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: האם כוונת ר' יוסי לומר שרק בבצק עושים את השיפות והבעיטות, ולא בחיטין, וחולק לגמרי על דברי חכמים. או דלמא [שמא] אף ר' יוסי סבור שעושים את השיפות ואת הבעיטות בגרגרי החיטים, אלא שמוסיף הוא שאף בבצק עושים את השיפות ואת הבעיטות? ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתניא [ששנויה ברייתא] בענין זה: השיפה והבעיטה נעשות בחיטין, ר' יוסי אומר: שיפה ובעיטה בבצק, ולא בחיטים.

ד שנינו במשנתנו כי לדעת ר' יהודה כל המנחות באות במנין עשר, מלבד לחם הפנים וחביתי כהן גדול שכל אחד מאלה בא בשתים עשרה לחמים. ומסבירים את מקור הדברים: לחם הפנים — שכן בהדיא כתיב ביה [במפורש נאמר בו] ("ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת". שם).

וחביתי כהן גדול באים שתים עשרה — שכן אתיא [בא, נלמד הדבר] מגזירה שווה של המלה "חקה" האמורה בחביתי כהן גדול ("והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה חוק עולם לה' כליל תקטר". שם ו, טו), והמלה "חקה" שנאמרה בלחם הפנים ("והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש כי קודש קדשים הוא לו מאשי ה' חוק עולם". שם כד, ט), וללמד כי כשם שלחם הפנים בא שנים עשר, אף חביתי כהן גדול באים שנים עשר.

ה במשנתנו שנינו כי לדעת ר' יהודה כל המנחות כולן באות עשר עשר, ושואלים: מנלן [מנין לנו] שכך הוא? ומסבירים: גמר [למד] ר' יהודה מהשוואתן של כל המנחות ללחמי תודה. מה להלן [שם, בלחמי תודה] הריהם עשר, אף כאן בשאר המנחות — הריהן באות עשר. ומקשים: מדוע לא לילף [שילמד] את דין שאר המנחות מלחם הפנים, ונאמר: מה להלן [שם, בלחם הפנים] הריהם באים שתים עשרה, אף כאן בשאר המנחות — שתים עשרה!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר כי מלחמי תודה הוה ליה למילף [היה לו, לר' יהודה, ללמוד] את דין שאר המנחות. שכן דומות שאר המנחות ללחמי תודה בצדדים מרובים, ואלו הם: יחיד — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, מובאות על ידי אדם יחיד. מה שאין כן לחם הפנים, שהיא מנחת ציבור; המתנדב — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, באות בנדבה. מה שאין כן לחם הפנים, שבא חובה; שמן — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, חייבות בנתינת שמן בהן. מה שאין כן בלחם הפנים. נפסל — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, נפסלות בלינה, מה שאין כן בלחם הפנים, שאינו נפסל בלינה (שהרי הוא מונח על שולחן הפנים שמונה ימים); שלא בשבת — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, אינן קרבות בשבת, ואילו לחם הפנים, דוחה את השבת; ושלא בטומאה — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, אינן קרבות בטומאה, מה שאין כן לחם הפנים, הקרב אף בטומאה. והרי איפוא לנו צדדי דמיון בין שאר המנחות ללחמי תודה שאינם בלחם הפנים, ולכן יש להעדיף ללמוד את שאר המנחות מלחמי תודה.

ודוחים: אדרבה [להיפך] אמור, שמלחם הפנים הוה ליה למילף [היה לו, לר' יהודה, ללמוד] את דינן של שאר המנחות, שכן דומות הן ללחם הפנים בצדדים אחרים, ואלו הם: הקדש — שאר כל המנחות, כלחם הפנים, הריהן קדשי קדשים. מה שאין כן לחמי תודה שהם קדשים קלים; ולבונה — שאר המנחות, חייבות בנתינת לבונה עליהם. מה שאין כן לחמי תודה; מצה — שאר כל המנחות, כלחם הפנים, באות אך כמצה, מה שאין כן בלחמי תודה, שיש מהם חמץ; ועצם — שאר המנחות, באות כקרבן לעצמו, מה שאין כן לחמי תודה הבאים כנספח לקרבן התודה. וילמד איפוא ר' יהודה את דין שאר המנחות מלחם הפנים, ולא מלחמי תודה!

ומשיבים: מסתבר יותר ללמוד את דין שאר המנחות מלחמי תודה ולא מלחם הפנים, שכן הנך [אלה] צדדי הדמיון בין שאר המנחות לבין לחמי תודה נפישן [מרובים] יותר מצדדי הדמיון שבין שאר המנחות ללחם הפנים. ושואלים עוד על שיטת ר' יהודה: למדנו למעלה כי הדין שחביתי כהן גדול הריהם שנים עשר אינו נאמר במפורש בתורה, אלא נלמד בגזירה שווה ("חק" "חק") מן האמור בלחם הפנים.

ויש לשאול: אי סבירא לן [אם סבורים אנו] כשיטה האומרת כי דבר הלמד (שנלמד דינו) בגזירה שוה מדבר אחר, הריהו חוזר ומלמד דברים אחרים בדרך בנין אב (במה מצינו, בהשוואתם של אותם דברים אחרים לדינו של זה), ולכן אחר שנלמד בגזירה שווה דין חביתי כהן גדול שהם שנים עשר, נילף [נלמד] את דינן של שאר מנחות מחביתי כהן גדול, ונאמר כך: מה להלן [שם, בחביתי כהן גדול] — הריהם באים שתים עשרה. אף כאן (בשאר מנחות) — הריהן באות שתים עשרה!

ודוחים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר כי מלחמי תודה הוה ליה למילף [היה לו, לר' יהודה, ללמוד] את דין שאר המנחות, ולא מחביתי כהן גדול. שכן דומות שאר המנחות ללחמי תודה בצדדים רבים ואלו הם: הדיוט — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, באות אף על ידי כהן הדיוט, מה שאין כן מנחת חביתין שאינה באה אלא על ידי כהן גדול; שהתנדב — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, באות בנדבה, מה שאין כן מנחת חביתין שהיא באה כחובה; חצאין — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, באות כדבר שלם, מה שאין כן חביתי כהן גדול הבאים מחציתם בבוקר ומחציתם בערב;

לפיגול — בשאר כל המנחות, כמו בלחמי תודה, נוהג דין פיגול, מה שאין כן בחביתי כהן גדול, שאין נוהג בה דין פיגול (שאין דין פיגול בקדשים שאינם ניתרים לאכילה); שלא בשבת — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, אינן באות ביום השבת, מה שאין כן חביתי כהן גדול הקרבים אף בשבת; ושלא בטומאה — שאר כל המנחות, כלחמי תודה, אינן קרבות בטומאה, מה שאין כן חביתי כהן גדול הקרבים אף בטומאה.

ודוחים: אדרבה [להיפך] אמור, שדווקא מחביתי כהן גדול, ולא מלחמי תודה, הוה ליה למילף [היה לו, לר' יהודה, ללמוד] את דין שאר מנחות, שכן יש צדדי דמיון בין שאר המנחות ולחביתי כהן גדול, שאינם בלחמי תודה, ואלו הם: עשרון — שאר המנחות, כחביתי כהן גדול, באות מעשרון סולת אחד. מה שאין כן לחמי תודה הבאים מכמה עשרונים; כלי — שאר כל המנחות, כחביתי כהן גדול, מתקדשות בכלי שרת. מה שאין כן לחמי תודה המתקדשים בשחיטת קרבן התודה; הקדש — שאר כל המנחות, כחביתי כהן גדול, הריהן קדשי קדשים. מה שאין כן לחמי תודה, שהם קדשים קלים; ולבונה — בשאר כל המנחות, כבחביתי כהן גדול, ניתנת לבונה, מה שאין כן בלחמי תודה:

מצה — שאר כל המנחות, כחביתי כהן גדול, באות כמצה ולא כחמץ. מה שאין כן לחמי תודה שיש בהם הבאים חמץ. ועצם — שאר כל המנחות, כחביתי כהן גדול, באות מחמת עצמם, ולא כנספחות לקרבן אחר. מה שאין כן לחמי תודה הבאים אגב קרבן התודה; הגשה — שאר כל המנחות, כבחביתי כהן גדול, יש להגישן אל הקרן הדרומית מערבית של המזבח. מה שאין כן בלחמי תודה; ואישים — משאר כל המנחות מקטירים קומץ על אש המזבח, וכן מוקטרים חביתי כהן גדול. מה שאין כן לחמי תודה הנאכלים לכהנים; והרי הני [אלה] צדדי הדמיון שבין שאר כל המנחות לחביתי כהן גדול הינם נפישן [מרובים] יותר מצדדי הדמיון שבין שאר המנחות ללחמי תודה, ויש איפוא ללומדן מחביתי כהן גדול ולא מלחמי תודה!

ודוחים: מכל מקום, השיקול שיש ללמוד את דין שאר מנחות, שהן קרבנו של מי שהוא הדיוט (שאינו כהן גדול) מדינם של לחמי תודה, שאף הם קרבנו של הדיוט — עדיף ליה [לו] לר' יהודה, ולכך למד את דינן דווקא מלחמי תודה.

ו שנינו במשנתנו כי ר' מאיר חולק על ר' יהודה ואומר שכל המנחות כולן באות שתים עשרה, ואומרים: אפשר להסביר בשני אופנים מאי קסבר [מה הוא, ר' מאיר, סבור], אי סבירא ליה [או שסבור הוא] כעיקרון כולל כי דבר הלמד בגזירה שוה (ובענייננו, חביתי כהן גדול, הנלמדים בגזירה שווה מלחם הפנים, הבאים בשנים עשר לחמים) חוזר ומלמד דברים אחרים, בדרך הלימוד של בנין אב — יליף [לומד] ר' מאיר את דין שאר המנחות שאף הן באות שתים עשרה מחביתי הכהן גדול הבאים שנים עשר. ומעדיף ר' מאיר ללמוד את דין שאר המנחות מחביתי כהן גדול ולא מלחמי תודה, משום שצדדי הדמיון בין שאר המנחות ובין הני [אלה, חביתי כהן גדול], הם יותר נפישן [מרובים]. וכדרך שהוסבר למעלה.

ואי סבירא ליה [אם סבור הוא, ר' מאיר] שדבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בדרך הלימוד של בנין אב — יליף [לומד] ר' מאיר את שאר מנחות, שאף הן קרבות בשנים עשר לחמים, מלחם הפנים הבא בשתים עשרה לחמים, משום שלימוד של הקדש (קדשי קדשים, שאר מנחות) מהקדש (מקדשי קדשים, לחם הפנים) עדיף ליה [לו] ללמוד מאשר ללמוד את דין שאר מנחות שהן קדשי קדשים מלחמי תודה שהם קדשים קלים.

ז שנינו במשנתנו שלשיטת ר' מאיר כל המנחות באות שתים עשרה לחמים, חוץ מלחמי תודה וחוץ מהמנחה אותה מביא הנזיר בתום ימי הנזירות ששתי אלה בלבד הן באות עשר עשר, ולא שתים עשר. ומסבירים מה מקור הדברים: לחמי תודה — בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] שכך דינם. שכן נלמד דינם מגזירה שווה של המלה "תרומה" האמורה בלחמי תודה ("והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ". ויקרא ז, יד), ובתרומת מעשר ("והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר". במדבר יח, כו).

וללמדנו: כשם שתרומת מעשר באה כאחד מעשרה — אף לחמי תודה באים בעשרה. והמקור לכך שלחמי הנזירות באים עשרה — שכן אמר מר [החכם] על הכתוב בלחמי תודה הבאים עם קרבן התודה (שהריהו מכלל השלמים) "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יג). ובאה המלה "שלמיו" — לרבות (להוסיף) לדין זה שהלחמים באים בעשרה אף בשלמי נזיר.

ח כיון שהוזכר דינם של לחמי תודה, מביאים עוד מה שאמר רב טובי בר קיסנא, אמר שמואל בענין מספר לחמי התודה: אף שדינם שהם באים עשרה לחמים, ובארבעה מינים שונים (עשרה — חמץ, ובמצה שלושה מינים: עשרה — חלות מצות, עשרה — רקיקי מצות, ועשרה — רבוכה), אם אירע שאפאן כארבע חלות גדולות, שכל אחת מהן שיעורה כשיעור עשרה לחמים — יצא בכך ידי חובתו. ושואלים על כך: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיביא ארבעים לחמים, והוא לא הביא אלא ארבעה! ומשיבים: הבאת ארבעים לחמי תודה אינה אלא למצוה, אבל אינה מעכבת.

ושואלים עוד: והא בעי אפרושי [והרי צריך המביא לחמי תודה להפריש] תרומה מינייהו [מהם, מכל אחד מארבעת המינים שבתודה] אחד מעשרה (ככתוב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' "), ואילו המביא ארבעה לחמים, כיצד יפריש אחד מעשרה? וכי תימא [ואם תאמר] שהוא מפריש חתיכה מהלחם שהיא בשיעור עשירית מכל חדא וחדא [אחד ואחד] מארבעת הלחמים הללו — הלא "אחד" ("והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ") אמר רחמנא [אמרה התורה], והרי זה מורה שלא יטול לתרומה לחם פרוס, אלא לחם שלם! ומשיבים: מדובר באופן דאפרשינהו [שהפריש אותן, את התרומות מארבעת הלחמים] כבר בזמן הלישה, ובשלב זה אין זה נחשב כנטילה מן הפרוס.

מיתיבי [מקשים] על שיטת שמואל זו ממה ששנינו בברייתא: כל המנחות שריבה במדת חלתן, או שמיעט במדת חלתן — הרי אלה כשרות להקרבה. חוץ מלחם הפנים (שחייבים לבוא דווקא בשנים עשר לחמים), וחביתי כהן גדול (שאף הם חייבים לבוא בשנים עשר לחמים), ולחמי תודה (שחייבים לבוא מעשרה עשרה לחמים), ולחמי נזירות (הבאים עשרה לחמים). ובכלל המנין המעכב נזכרו בברייתא זו אף לחמי תודה, שאם באו פחות מעשרה — אין הם כשרים, ושלא כדברי שמואל! ומתרצים: אין להקשות על שמואל מדברי ברייתא זו, שכן הוא (שמואל),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: All the meal offerings require rubbing three hundred times and striking five hundred times with one’s fist or palm. Rubbing and striking are performed on the wheat kernels to remove their husks prior to grinding them into flour. And Rabbi Yosei says: They are performed on the dough to ensure a smooth product. All of the meal offerings come as ten loaves or ten wafers from each one tenth of an ephah of flour, except for the shewbread and the griddle-cake offering of the High Priest, which come as twelve loaves or wafers; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: They all come as twelve loaves except for the four types of loaves that accompany the thanks offering and the two types of loaves that accompany the peace offering of naziriteship, which come as ten each.

GEMARA: A tanna taught in a baraita that the rubbing and striking are done in the following manner: He rubs once and strikes twice. Then he rubs twice and strikes three times. This sequence is repeated one hundred times, so that he rubs three hundred times and strikes five hundred times. Rabbi Yirmeya raises a dilemma with regard to the rubbing: Is the rubbing of the hand back and forth over the surface of the item considered one rubbing, or is perhaps rubbing back and forth considered two distinct rubbings? What is the correct count? The Gemara states: The dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches: Rubbing and striking are performed on the wheat kernels, while Rabbi Yosei says: They are performed on the dough. The Gemara comments: A dilemma was raised before the Sages: Does Rabbi Yosei mean that these actions are performed on the dough and not on the wheat kernels? Or perhaps he means that they are performed not only on the kernels but also on the dough. The Gemara suggests: Come and hear a resolution, as it is taught in a baraita: Rubbing and striking are performed on the wheat kernels. Rabbi Yosei says: Rubbing and striking are performed on the dough.

§ The mishna teaches that according to the opinion of Rabbi Yehuda, all of the meal offerings come as ten loaves or wafers, except for the shewbread and the griddle-cake offering of the High Priest, which come as twelve loaves or wafers. The Gemara examines the sources for these exceptions: With regard to the shewbread, it is written explicitly of it: “And you shall take fine flour and bake twelve cakes of it” (Leviticus 24:5).

That the griddle-cake offering of the High Priest is also offered as twelve units is derived from a verbal analogy of the word “obligation,” written in the context of the verse discussing the shewbread. With regard to the griddle-cake offering, the verse states: “And the anointed priest…shall offer it; it is an obligation forever” (Leviticus 6:15), and the verse states with regard to the twelve loaves of the shewbread: “And it shall be for Aaron and his sons…a perpetual obligation” (Leviticus 24:9).

§ The Gemara asks: According to Rabbi Yehuda, who states in the mishna with regard to all the meal offerings that they come as ten loaves or ten wafers, from where do we derive this halakha? The Gemara answers that he derives it from the loaves of the thanks offering. Just as there, there are ten loaves, so too here, with regard to all other meal offerings, there are ten loaves. The Gemara challenges: But let him derive it from the shewbread: Just as there, there are twelve loaves, so too here, with regard to all other meal offerings, there must be twelve.

The Gemara explains: It stands to reason that Rabbi Yehuda should derive the halakha of the other meal offerings from the loaves of the thanks offering, as the other meal offerings resemble the loaves of the thanks offering and differ from the shewbread in several respects: They are offered by an individual and not by the public; they are brought by one who donates and not as obligatory offerings; oil is used in their preparation; they are disqualified when left overnight, whereas, by contrast, the rite of the shewbread demands that it be left on the Table for eight days; they are not brought on the Sabbath, unlike the shewbread, whose rite is performed on the Sabbath; and they are not brought in a state of ritual impurity, unlike the shewbread, which is brought even in a state of impurity.

The Gemara responds: On the contrary, Rabbi Yehuda should derive the halakha of the other meal offerings from the shewbread, as they resemble the shewbread in several respects: They are consecrated property of the most sacred order, whereas the loaves of the thanks offering are of lesser sanctity; and they are brought with frankincense, whereas the loaves of the thanks offering are not; they are brought only as unleavened bread, whereas the loaves of the thanks offering include some leavened bread; and each is brought as an offering by itself, whereas the loaves of the thanks offering are brought together with an animal sacrifice.

The Gemara explains: These analogies between other meal offerings and the loaves of the thanks offering are more numerous than the analogies between other meal offerings and the shewbread. Therefore, the halakha of other meal offerings is derived from the loaves of the thanks offering.

The Gemara posited previously that according to Rabbi Yehuda, a verbal analogy teaches that, like the shewbread, the griddle-cake offering of the High Priest is brought as twelve units. The Gemara asks: And if we hold that a matter learned through a verbal analogy may subsequently teach as a paradigm, let us derive the halakha of the other meal offerings from the griddle-cake offering of the High Priest: Just as there, the meal offering comprises twelve units, so too here, other meal offerings should consist of twelve units.

The Gemara responds: It stands to reason that Rabbi Yehuda should derive their halakha from the halakha of the loaves of the thanks offering, as the other meal offerings resemble the loaves of the thanks offering and differ from the griddle-cake offering in several respects: They are brought by an ordinary person and not by the High Priest; they are brought by one who donates and not as obligatory offerings; and they are only brought whole, while the High Priest’s griddle-cake offering is brought in halves, half in the morning and half in the afternoon.

In addition, they are disqualified as piggul, i.e., when they are sacrificed with the intent to be consumed after their appointed time, unlike the griddle-cake offering, which is not eaten at all; they are not brought on the Sabbath, unlike the griddle-cake offering; and they are not brought in a state of ritual impurity, whereas the griddle-cake offering is brought by the High Priest even while impure.

The Gemara challenges: On the contrary, Rabbi Yehuda should have derived the halakha of the other meal offerings from the High Priest’s griddle-cake offering, as the other meal offerings resemble the griddle-cake offering in several respects: They both contain a tenth of an ephah of fine flour, whereas the loaves of the thanks offering contain several tenths of an ephah; they are consecrated when placed in a service vessel, whereas the loaves of the thanks offering are consecrated when the thanks offering is slaughtered; they are consecrated property of the most sacred order, whereas the loaves of the thanks offering are of lesser sanctity; and they are brought with frankincense, whereas the loaves of the thanks offering are not.

In addition, they are brought only of unleavened bread, whereas the loaves of the thanks offering include some leavened bread; and each is brought as an offering itself, whereas the loaves of the thanks offering are brought together with an animal sacrifice; part of their rite is bringing them near the southwest corner of the altar, unlike the loaves of the thanks offering; and parts or all of them are placed on the fires of the altar, unlike the loaves of the thanks offering. The Gemara comments: And indeed, these similarities between other meal offerings and the griddle-cake offering are more numerous than the similarities between other meal offerings and the loaves of the thanks offering. Therefore, it seems more appropriate to derive the number of loaves from the griddle-cake offering.

The Gemara answers: Nevertheless, Rabbi Yehuda prefers to learn the halakha of the other meal offerings, which are brought by an ordinary person, from the loaves of the thanks offering, which are brought by an ordinary person.

§ The mishna teaches that Rabbi Meir says: They all come as twelve loaves. The Gemara explains: What does he hold? If he holds that a matter learned through a verbal analogy is subsequently used to teach as a paradigm, he derives the number of loaves in other meal offerings from the High Priest’s griddle-cake offering, which was itself derived from a verbal analogy, as these similarities between other meal offerings and the griddle-cake offering enumerated above are more numerous.

And if he holds that a matter learned through a verbal analogy is not subsequently used to teach as a paradigm, then he derives the number of loaves in other meal offerings from the twelve loaves of the shewbread. This is because Rabbi Meir prefers to derive the status of the other meal offerings, which are consecrated property of the highest order, from the shewbread, which is also consecrated property of the highest order, in contrast to the loaves of the thanks offering, which are of lesser sanctity.

§ The mishna teaches that Rabbi Meir says: They all come as twelve loaves except for the loaves of the thanks offering and the loaves that accompany the guilt offering of naziriteship, which come as ten each. The Gemara explains the exceptions: With regard to the loaves of the thanks offering, it is written explicitly of them that these loaves are brought in units of ten, based on a verbal analogy: With regard to the thanks offering, the verse states: “And of it he shall present one out of each offering for a gift [teruma] to the Lord” (Leviticus 7:14), and with regard to teruma of the tithe it is stated: “You shall set apart of it a gift [teruma] for the Lord, a tithe of the tithe” (Numbers 18:26). Just as the teruma of the tithe consists of one portion of ten, so too, the loaves of the thanks offering are brought in units of ten (see 77b).

That ten loaves accompany the guilt offering of naziriteship is derived from a verse, as the Master says: The verse describing the thanks offering states: “With cakes of leavened bread he shall present his offering with the sacrifice of his peace offerings for thanksgiving” (Leviticus 7:13). The term “his peace offerings” serves to include the loaves of the peace offering of the nazirite. Just as each of the four varieties of loaves accompanying the thanks offering are brought in units of ten loaves, so too, the peace offering of the nazirite comprises ten loaves.

§ The loaves of the thanks offering consist of ten of each of the following four types: Leavened loaves, unleavened wafers, standard unleavened loaves, and unleavened loaves made from flour mixed with water and oil. With regard to these loaves, Rav Tovi bar Kisna says that Shmuel says: In the case of loaves of the thanks offering that one baked as only four loaves, one of each of the four types, where each loaf is the size of ten loaves, he has fulfilled his obligation. The Gemara asks: But do we not require forty loaves? The Gemara answers: Forty loaves are brought in order to fulfill the mitzva in the optimal fashion, but he has nevertheless fulfilled his obligation with four loaves, one of each type.

The Gemara challenges this: But an individual who brings the loaves as an offering is required to separate teruma from them by designating one loaf of each type to be given to the priests, which cannot be done where only one loaf of each type exists. And if you would say that he may separate a tenth-sized piece from each and every loaf, that is difficult: Doesn’t the Merciful One state: “And of it he shall present one out of each offering for a gift [teruma] to the Lord,” which teaches that he may not take sliced bread, but rather a whole loaf? The Gemara answers: This is a case where he separated it while kneading, so that it is not considered separating a slice.

The Gemara raises an objection to the opinion of Shmuel from a baraita: All the meal offerings where one increased the measure of their loaves or where one decreased the measure of their loaves are nevertheless fit, except for the twelve loaves of shewbread, and the twelve loaves of the High Priest’s griddle-cake offering, and the ten loaves of each variety for the thanks offering and the ten loaves that accompany the guilt offering of naziriteship. Evidently, no fewer than forty loaves are fit for the thanks offering, in contradiction to the statement of Shmuel. The Gemara answers: He

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שיפה. שמוללן בפיסת ידו בכלי:

ובעיטה. שבועט בהן בידו:

בחיטין. כדי שישירו קליפתן:

ור' יוסי אומר בבצק קאמר בעריכת בצק דבעי שיפה ובעיטה:

איבעיא להו בבצק קאמר ר' יוסי דבעי שיפה ובעיטה ולא בחטין או דלמא אף בבצק כו':

אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. דכתיב בתרוייהו חוקה דהוו י"ב:

מה להלן בתודה עשר. בכל מין כדאמרי' באידך פרקא:

שכן שמן. במנחות ובלחמי תודה יש בהן שמן. ויחיד מביא אותן:

שנתנדב. שבאין נדבה:

והן נפסלין בלינה. ואינן דוחין לא שבת ולא טומאה:

לאפוקי לחם הפנים דאין בהן שמן. והן משל צבור ואינן באין נדבה. ואינן נפסלין בלינה. דמשבת לשבת היו לנין. ודוחין שבת וטומאה:

שכן הקדש. לחם הפנים ושאר מנחות הן הן קדשי קדשים. ולחמי תודה קדשים קלים. ולחם הפנים ומנחות טעונין לבונה:

עצם. ובאין בגלל עצמן. מה שאין כן בלחמי תודה דאין טעונין לבונה ובאין בגלל זבח:

ואי סבירא לן דדבר הלמד מג"ש כגון חביתין דילפי מלחם הפנים מחוקה חוקה דחוזר ומלמד בבנין אב במה מצינו. דפלוגתא היא במסכת זבחים אי חוזר ומלמד אי לא:

שכן הדיוט. לחמי תודה ושאר מנחות הדיוט יכול להביאן:

שהתנדב ובאין נדבה:

חצאין. ואינן באין לחצאין:

לפיגול. ויש להן דין פיגול:

ואינן דוחין לא שבת ולא טומאה:

וחביתין הן קרבן כ"ג. ואינן באין נדבה. ובאין לחצאין ואין להן פיגול. כדתנן במס' זבחים:

כלי. חביתין ומנחות כלי מקדשן. ולחמי תודה שחיטת הזבח מקדשן:

לר' מאיר יליף לה. ממה נפשך שהם י"ב דאי סבירא ליה דדבר הלמד וכו':

לחמי תודה בהדיא כתי' בהו. מפורש בפרק התודה:

שלמיו. על תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיות. (דהיינו) מפרש נמי בהתודה:

והא בעי אפרושי תרומה. כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ותרומה היינו אחד מעשר:

וכי תימא דמפריש מכל אחד מד' חלות עשירתה:

שריבה במדת חלתן. שפיחת מהן או הוסיף:

שיפה שמשפשף החטין בין ידו לכלי כדי שתהא נוחה להשיר, או הבצק כדי שיהא יפה, ל"ה. בעי ר' ירמיה הא דקתני שף אחת מאי, חשיב להולכה והבאה יחד או דילמא חד חשיב להו, ל"ה. איבעיא להו בבצק ולא בחטין או דילמא אף בבצק ת"ש דתניא שיפה ובעיטה בחטין ר"י אומר בבצק. ר"ל דבבצק ולא בחטין ל"ה:
וקשיא דמאי מייתי פשיטותא מברייתא טפי ממתני' שהרי במתני' כמו כן קאמר ת"ק שיפה ובעיטה בחטין ור' יוסי אומר בבצק, ומספקא אי ר"ל אף בבצק או בבצק דוקא וכמו כן בברייתא איכא לספוקי מאי דקאמר ר' יוסי בבצק אי ר"ל בבצק דוקא או אף בבצק, וליכא למימר דגרסי' בבצק ולא בחטין דא"כ לא היה צריך לרש"י לפרש בבצק ולא בחטין אם היה מפורש בהדיא ולא בחטין:
וי"ל דלהכי פשט ולא בחטין מיתורא דמלתא דקאמר שיפה ובעיטה בבצק ולמה לו להזכיר שיפה הא עלייהו קיימי' ואם היה ר"ל אף בבצק לא הי"ל לומר כי אם בבצק לבד והיינו מפרשי' דבבצק דקאמר ר"ל דהשיפה דמיירי בהו הוו בבצק וירצה לומר או בבצק או גם בבצק כדמספקא לן הילכך לא היה צריך להאריך ולהזכיר ומדמזכרי להו ש"מ דה"ק הוו דוקא בבצק ולא בדבר אחר. דאינם בחטין:

מתני' כל המנחות באות עשר, פי' עשר חלות ומנחת הסולת נמי אע"ג דנקמצת קודם אפיה אפ"ה עשר חלות עבדי ליה, ל"ה.

גמ' לחם הפנים בהדיא כתיב בה שהם י"ב חלות חביתי כ"ג אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים, פי' בלחם הפנים כתיב קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם ובחביתין כתיב חק עולם כליל תקטר, ל"ה.
וקשיא דא"כ בשאר מנחות נמי דלהוו י"ב חלות דליגמר חק חק מלחם הפנים דכמו כן בפ' מנחה כתי' כל זכר בבני אהרן יאכלנה חק עולם לדורותיכם מאשי ה'. ונר' דלא גמר חק חק כי אם מחק שנכתב על קדושה דלחם כמו דבלחם הפני' כתיב קדש קדשים מאשי ה' חק עולם דקאמר דהם קדשים מאשי ה' חק עולם וכן גבי חביתין קאמר דקדשי לה' חק עולם כדקאמר חק עולם לה' כליל תקטר אבל חק עולם במנחה אינו כתוב על קדושת המנחה כי אם על אכילת אהרן ובניו כדקאמר אהרן ובניו יאכלנה חק עולם ואע"ג דקאמר מאשי ה' לא קאמר אלא דהם אוכלים אותה מאשי ה' אבל לא דהיא קדושה לה' חק עולם הילכך לא גמרי ג"ש כי אם בדדמי לה:

מלחמי תודה הבאות עשר עשר, דהכי פשיטא לן בפ' התודה (ל"ה). שכן יחיד, פי' שאר מנחות ותוד' קרבן יחיד הן שנתנדב ושניהן בנדבה אבל לחם הפנים חובה. שמן, פי' שאר מנחות ולחמי תודה טעונין שמן מה שאין כן בלחם הפנים. נפסל, פי' שאר מנחות ולחמי תודה נפסלין בלינה אבל לחם הפנים היה על השלחן שמנה ימים. ואינן דוחות שבת וטומאה דקרבן יחיד הם אבל לחם הפנים דוחה שבת וטומאה דקרבן צבור הוא, ל"ה. שכן הקדש פי' מנחות ולחם הפנים קדשי קדשים אבל לחמי תודה הוו קדשים קלים ונאכלין לבעלים כתודה. ולבונה פי' מנחות ולחם הפנים טעונין לבונה ולחמי תודה אין טעונין לבונה. מצה פי' מנחות ולחם הפנים באים מצה בגלל עצמן אבל לחמי תודה יש בהם מין אחד שהוא חמץ ובאות בגלל זבח (ל"ה). ואי סביר לן דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בבנין אב. משום דפלוגתא היא בזבחים. שכן הדיוט שנתנדב פי'. מנחות ותודה קרבן הדיוט הן ונדבה הן ואין באין לחצאין ופגול נוהג בהם שהרי קומץ מתירן וכל דבר שיש לו מתירין יש בו משום פגול, ואינן דוחות שבת וטומאה אבל חביתין אינן נדבה ובאות לחצאין ואין בהם משום פגול דאין לו מתירין דכולה כליל ודוחה שבת וטומאה דכתיב בה מנחת תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין (ל"ה). אדרבה שכן עשרון, פי' מנחות וחביתין באות מעשרון וכלי מקדשו וקדשי קדשים וטעונות לבונה ובאות מצה ובגלל עצמו וטעונות הגשה ואשם שמקטיר קומץ כשאר מנחות וחביתין כלם אשים אבל לחמי תודה באין עשרה קבין ואין כלי מקדשן כי אם שחיטת הזבח ואינן קדשי קדשים ואינן טעונות לבונה ויש בה חמץ ובאין בגלל הזבח ואין טעונות לבונה ואין מהם לאשים. והני נפישן ונילף מינייהו, ור' מאיר אי סבירא ליה, פי' בניחותא. הקדש מהקדש עדיף ליה ואע"ג דהנך דלחמי תודה ניפשן מיניהו לאו הקדש דקדשי קדשי' נינהו (ל"ה). לחמי תודה בהדיא כתי' בהו עשר דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ואמרינן בפ' התודה נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומ' מעשר תרומה מה להלן אחד מן העשרה אף כאן א' מעשרה. שלמיו לרבות שלמי נזיר פי' דכתי' בקרא מזבח תודת שלמיו ואמרינן לרבות שלמי נזיר לכל דין לחמי תודה לעשרת קבין ולחצי לוג שמן ושיהו באות עשר עשר (ל"ה). ארבע חלות, אחת ממצה ואחד מחמץ וא' מרקיקין וא' מרבוכה דארבע מינין יש בהן. והא בעי' אפרושי תרומה, כדכתיב תרומה לה' שנוטל אחת מכל מין ונאכלת לכהנים כדכתיב לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה והתשע נאכלות לבעלי'. אחד אמר רחמנא, דכתיב והקריב אחד מכל ואחד שלם משמע שלא יטול פרוס (ל"ה) שרבה במדת חלתן, פי' שעשאן י"א חלות או י"ב או שמיעט שעשאן ט', [ע"ב] [הוא דאמר כי האי תנא] (כתנאי הא דרב דאמר) חוץ מלחם וחביתי כהן גדול משמע אבל לחמי תודה ונזירות יכול למעט (ורב טובי כותיה ס"ל), וי"א אף לחמי תודה ונזירות ורב טובי כותיה דת"ק ס"ל, ל"ה:

מתני' עשרון משלש סאין, פי' שלש סאין שעורין מביאין ומניפין אותן בנפה י"ג פעמים עד שמעמידין סלתן על עשרון. לחם הפנים כ"ד עשרונים מכ"ד סאיך דהכי כתיב שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. לא היה להם קצבה קאי אלא סולת מנופה כל, צורכה היה מביא, פי' אפי' מן השוק נקחת ובלבד שתהא מנופה כל צורכה. שנא' ולקחת, פי' משמע שבשעת לקיחה תהא ראויה לאפות, ל"ה.

גמ' מאי טעמא. פי' בעי' עשרון דעומר ג' סאין. כיון מחדש פי' ותבואה חדשה יש בה סובין יותר וסולת מועט, ל"ה. שתי הלחם, מתבואה חדשה באין דבעצרת אכתי חדשה הוא. לחם הפנים, פי' אפי' כשהתבוא' חדשה הרי יכול להביאה מהישנה, ל"ה. שרבה במדת עשרונו פי' שמדד בעשרון גדול או שנתן עשרון ומחצה במקום עשרון. פסולות דהוה ליה קומץ נקמץ מן החצי היתר ונמצא שאין לעשרון קומץ שלם והוה ליה קומץ חסר ותנן בפ' ראשון דקומץ החסר פסול, ל"ה. או שמעט עשרונו פסולות שהרי אין שם עשרון דקבעי קרא. רבה במדת סאין שלהם, שרבה בסאין כשהיה להביא עשרון והביאו משתים, או שמיעט שהיה לבא משלש סאין והביאו משתים כשרות. בדקה בגסה, פי' בתחלה מנפה בנפה דקה שמוציאה אבק דק שאין לבן כל כך ואחר כך בגסה שמוציאה הסולת וקולטת הסובין וחוזר ומנפה הסלת בדקה אחרת שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרת שהיא דקה מגסה שזו מוציאה אבק בינוני ואח"כ בגסה שמוציאה סלת וקולטת סובין וחוזר ומנפה הסולת בדקה אחרת שהיא דקה מן הגסה ולא בדקה ראשונה אלא בדקה אחרת שהיא גסה מדקה ראשונה שזו מוציאה אבק בינוני [מה] מה שלא הוציאה דקה ראשונה ואח"כ בגסה שמוציאה סולת וקולטת סובין וגסה זו דקה מגסה ראשונה שהרי זו קולטת סובין שמוציאה גסה ראשונה ואח"כ בדקה וכן עד י"ג דקה זו דקה מגסה של מטה וגסה זו דקה מגסה ראשונה, ל"ה:

ר' שמעון י"ג נפות הוו במקדש קבועות זו על גב זו עליונה קולטת סובין ותחתונה אף סולת ואינה מוציאה אלא אבק ומנפה בעליונה ואח"כ בשל מטה הימנה וכן כולם בסדר הזה התחתונ' דקה ושלמעלה לה גסה הימנה והשלישית דקה מן השניה ורביעית דקה הימנה וכן כלם, ל"ה:

מלמד שנקחאת סולת, פי' שנקחת מן השוק כשהוא סולת. מנין שאפי' חטין, פי' שאפי' חטין יקחנה ויעשנה הגזבר סלת. ויכול אף שאר מנחות כן, פי' שאפילו שאר מנחות (שוה) שהיחיד מביא יהיו נקחות חטים ויעשם הוא סלת. ת"ל אותה, פי' דכתיב ואפית אותה, אותה נקחת חטין ולא שאר מנחות דאין הכל בקיאין לנפות, הילכך יקח סולת מנופה כל צורכו מן השוק. מפני מה היקל הכתוב בלחם הפנים, התורה חסה, ולחם הפנים שהיה בכל שבת ויש בהם כ"ד עשרונות הילכך חסרון גדול לפי שהסלת הנקח מן השוק יקר מאד מפני שהחנוני משתכר בה לפי' נקח בחטין אבל מנחת נזיר דלא שכיחא והרי עשרון הוא לא חיישי' לזה, ל"ה:

חמש סאין ירושלמיות, והסאין הללו היו סלת שליש חלות שש סאין מדודות, פי' שהיו בימי משה הוסיפו על המדות דהוסיפו שתות על המדות והנך שש סאין שתי איפות ועשרים עשרון הם דהא בכל איפה עשרה עשרונות. עשרה לחמץ, פי' עשרה עשרונים לחמץ בתודה. ורבוכה, פי' חלוט ברותחין קרי רבוכה נמצא שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין ושלש חנות לעשרון דהוו להו עשר חלות לשלשה עשרון ושליש. ובמד' ירושלמיות, פי' שלא היו בה עשרונות אלא קבין היו כך חמש סאין שלשים קבין שהם ששת קבין לסאה, ל"ה. מכלן היה נוטל, פי' מכל מין שבתודה היה נוטל אחד מעשרה תרומה. שיהיו כל הקרבנות שוין, פי' כל המינין יהיו שוין עשר חלות. שלא יטול תרומה מקרבן על חבירו, פי' שאם היו מנין זה ה' ומנין זה ה' ומזה ה' דלהוו ט"ו נמצא מפריש מזה על זה, ל"ה:

במשנה ור"י אומר בבצק. נ"ב ולא גמרינן מנה. משום דכהנים זריזין:

גמ' מה להלן עשר. ע' זבחים נ ע"א תוס' ד"ה אמר אמרה:

(עו א) חביתי כה"ג אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים.—בתוס' כאן תמהו על זה. לכן מחוורת יותר שיטת הירושלמי (ריש יומא), שדין זה נלמד בג"ש תמיד תמיד מלחם הפנים.

(עו סע"א) כל המנחות שריבה וכו' כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כה"ג ולחמי תודה ונזירות.—עי' תוספתא רפ"ח, דשם לי' "חביתי כה"ג", ובמקומו מנו "שתי הלחם", וכן מוכח בירוש' ריש יומא, והיא נוסחא יפה מאד, כי לפ"ז הטעם מובן, שרק המנחות שמנין חלותיהן מפורש בתורה מספרן מעכב, מה שאין כן בשאר מנחות, שמספרן מדברי סופרים. והענין מבואר, דשתי הלחם מפורש בתורה "שתים"; ולחם הפנים כתיב "שתים עשרה", וחלות תודה כתיב בהן "והרים", וילפינן (לקמן עז ב) מתרומת מעשר, והרי זה כמפורש בתורה, ורקיקי נזיר משום שמעשיהם כחלות ורקיקים שבתודה, וגם מניינם כמותם. ולשיטת הבבלי צ"ל דלא מנו כאן אלא למנחות שמספר חלותיהן מרובה, מה שאין כן בשתי הלחם. אבל גם לשיטת הבבלי מנין לחמים בשתי הלחם מעכב (וכעין זה שנינו "כל המנחות באות עשר עשר", והרי אין שתי הלחם בכלל), ומנין החלות של חביתי כה"ג מעכב משום ג"ש דחוקה חוקה, אלא שקשה לברייתא אחרונה. למה בחביתי כה"ג מעכב מספר החלות, ומספרם של לחמי תודה ונזירות אינו מעכב? והרי מספר שניהם אינו מפורש בתורה!

מתני' שיפה. שמשפשף בידו שמוליך ומביא בפיסת ידו עליהן: בעיטה. שבועט בהן בגבות אצבעותיו באגרופו: בחיטין. כדי שישרו קליפתן: בבצק. בלישת הבצק שף ובועט: באות עשר עשר. חלות או רקיקין: גמ' שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלשה. נמצא דכי שף שלש פעמים בועט ה' פעמים ותו חוזר ועושה עד שגומר ש' פעמים שיפה ות''ק פעמים בעיטה: בעי רבי ירמיה. הא דקתני שף אחת היינו אמטויי ואתויי דמה שמוליך ומביא בידו חשוב חד שיפה: או דלמא. להולכה לחודה קרי חד שיפה וכן נמי להבאה לחודה חשיב שיפה כ''ש: ר' יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק. ולא בחיטים: לחם הפנים בהדיא כתיב ביה. י''ב חלות: אתי חוקה מלחם הפנים. דכתיב בלחם הפנים (ויקרא כד) (מאת בני ישראל) חק עולם וכתיב בחביתין (שם ו) חק עולם לה' מה להלן י''ב אף כאן י''ב: שאר מנחות דבאות עשר עשר מנלן: מה להלן. בלחמי תודה לכל מין עשר כדאמרינן בפירקין דלקמן (דף עז.): שכן יחיד. דלחמי תודה ושאר מנחות הן קריבין יחיד שנתנדב דתרוייהו אתו בנדבה ותרוייהו טעונות שמן ותרוייהו נפסלות בלינה ותרוייהו לא דחו שבת ולא טומאה לאפוקי לחם הפנים שהן קרבן של צבור ואין באות בנדבה ואין טעונות שמן ואין נפסלות בלינה שהרי מניחם ח' ימים על השולחן ודוחה שבת וטומאה: שכן הקדש. המנחות ולחם הפנים קדשי קדשים: מנחות טעונים לבונה והויין מצה תרוייהו: ועצם. באין בגלל עצמם מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין לבונה ויש בהן חמץ ובאות בגלל זבח: ואכתי פריך ואי סבירא לן דדבר הלמד בג''ש כגון חביתין דילפי חוק חוק מלחם הפנים דחוזר ומלמד בבנין אב ולאו בבנין אב הוא אלא במה מצינו דפלוגתא במס' זבחים (דף נ:) אי חוזר ומלמד הואיל ויליף מלחם הפנים: לילף מחביתין. מה מצינו חביתין שהן י''ב חלות אף כל המנחות כו': שכן הדיוט. לחמי תודה ושאר מנחות הדיוט יכול להביאן ובאין נדבה ואין באין לחצאין ויש בהם משום פגול ואין דוחין לא שבת ולא טומאה וחביתין הן קרבן של כהן גדול ואין באין בנדבה וקריבה לחצאין מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואין בהן פיגול לפי שאין להם מתירין ודוחין שבת וטומאה: שכן עשרון. דחביתין ושאר מנחות אין באות אלא עשרון לאפוקי לחמי תודה שיש בהם כמה עשרונים: כלי. חביתין ומנחות טעונות כלי כ''ש. ע''א כלי מקדשן ולחמי תודה שחיטת הזבח מקדשן: הקדש. דחביתין ומנחות הויין קדשי קדשים: מנחות וחביתין טעונים הגשה למזבח ובאות לאישים על המזבח מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין הגשה ואין מהם לאישים: הדיוט מהדיוט. מנחות מתודה דתרוייהו מנחת הדיוט לאפוקי חביתין שהן קרבן כהן גדול: רבי מאיר אומר וכו'. דהיינו טעמא דאי סבירא ליה דבר הלמד כו' וטעמא משום הנך נפישן כדאמר לעיל: יליף מלחם הפנים. דהקדש מהקדש עדיף ליה למילף לאפוקי לחמי תודה דקדשים קלים: בהדיא כתיב בהו. מפרש בפרק התודה (לקמן עז.): שלמיו. על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות נמי מרבינן שבאין עשר חלות כתודה: שאפאן ד' חלות. שהיה לו לעשות ארבעים ולא עשה כי אם ד' אחד מכל מין: והא בעי אפרושי תרומה מינייהו. דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה (ויקרא ז) והך תרומה אמרינן לקמן (דף עז:) דהויא אחת מי': דמפריש מכל חדא. מכל אחת של ד' חלות: דאפרשינהו בלישה. כל זמן שהן עיסה ושוב עשה החלות שלימות דלא הוי פרוס: שריבה במדת חלתן. כגון שהיה לעשות י' חלות ועשה חלות גדולות שלא עשה מהן אלא או ז' או ח' או שמיעט שעשה י''ב חלות או י''ג חלות. ע''א שריבה היינו שהוסיף במנין החלות כגון שעשה י''ב: חוץ מלחם הפנים וחביתין ולחמי תודה. שאם מיעט או ריבה במדת חלתן פסולות וקשיא לשמואל דאמר לחמי תודה שאפאן וכו': הוא. שמואל:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל מתני' שיפה. שמשפשף החיטין בין ידיו שתהא נוחה קליפה להשיר או הבצק כדי שיהא נאה: בעיטה. בועט בעובי אגרוף כדרך הגבלים או בעובי פס ידו הסמוך לזרוע. לישנא אחרינא בעיטה ברגל: גמ' שף אחת בועט שתים שף שתים ובועט שלש. הכי עביד כסדרן דאיכא לשלש שיפות חמש בעיטות נמצא ת''ק בעיטות לשלש מאות שיפות כדקתני מתני': אמטויי ואתויי חד. שיפה דמתני' היכי חשיב דרך השף להוליך [ולהביא] ידו ולהכי חשיב להולכה והבאה חד: ת''ש. דבבצק ולא בחיטין: מתני' כל המנחות באות עשר עשר. חלות ומנחת סולת נמי אע''ג דקודם אפייה נקמצת אפילו הכי עשר חלות קא עבדי ליה בנזיר כתיב (לחם) וסל מצות חלות מצות: גמ' חוקה חוקה. חק עולם לה' כליל תקטר כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חק עולם: גמר. שאר מנחות: מלחמי תודה. דבאות עשר עשר דהם פשיטא לן בפ' התודה: שנתנדב. שתיהן נדבה אבל לחם הפנים חובה: ואין דוחין [שבת] דלאו קרבן צבור הוא: אי סבירא ליה כו'. בניחותא. לחמי תודה בהדיא כתיב בהו. עשר דכתיב והקריב ממנו אחת מכל קרבן תרומה ואמרי' בפ' התודה נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה. לרבות שלמי נזיר. (למין) [למידת] לחמי תודה לעשרת קבין ירושלמית ולחצי לוג שמן ושיהיו באות עשר: שאפאן ארבע חלות. אחד ממצה ואחד מחמץ ואחד מרקיקין ואחד מרבוכה דארבע למינין יש בהן: והא בעי אפרושי תרומה. כדכתיב בהן תרומה שנוטל אחד מכל מין ונאכלת לכהנים כדכתיב לכהן הזורק את הדם לו יהיה והתשעה נאכל לבעלים: אחד אמר רחמנא. והקריב ממנו אחד מכל קרבן ואחד שלם משמע שגא יטול פרוס: שריבה במדת החלות. שעשה י''א חלות או י''ב חלות:

רבי יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק. פי' ולא בחיטין ובתוספ' (פ''ח) גרסינן אף בבצק ופליגא אהך ובתוספתא דיוקנית לא גרסי' אף: אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. תימה דבפ''ק (לעיל דף ח.) דרשינן חוקה דחביתין ובהקומץ רבה (שם דף יט.) דרשינן חוקה דלחם הפנים: דאפרשינהו בלישייהו. לכאורה דאין שם תרומה עליהם בעיסה דבשחיטת הזבח הוא דקדשי ותנן בפ' התודה (לקמן דף עח:) שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם ותימה דבסוף פ''ק דנדרים (דף יב.) אמרינן כחלת אהרן וכתרומתו מותר הא כתרומת לחמי תודה אסור והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא ומשני לפני זריקת דמים וכדרב טובי בר קיסנא כדאפרשינהו בלישייהו וצריך לומר דלאו תרומה ממש הוו עד אחר אפייה וא''ת דמשמע הכא דהך דרב טובי בר קיסנא בדיעבד ובפרק קמא דנדה (דף ו:) גבי שפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה ומוקי לה בתרומת לחמי תודה ופריך תרומת לחמי תודה באפייה מאי בעי ומשני דאפרשינהו בלישייהו כדרב טובי בר קיסנא וכי לא עשתה מצוה מן המובחר ויש לומר דהא דקאמר ארבע חלות הוא דיעבד דלכתחילה בעי ארבעים וגם היא עשתה ארבעים אלא שקודם אפייה הפרישה אותן של תרומה ולא הפרשה גמורה אלא שביררה אותן העתידות להיות תרומה לעשותן נאות ויפות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד