מנחות עז ע"א

מנחות עז ע"א - Steinsaltz

The mishna elaborates: There are ten tenths for the loaves of leavened bread, a tenth of an ephah per loaf. And there are ten tenths for the loaves of matza. And among the loaves of matza there are three types: Loaves, wafers, and those poached in water, ten loaves of each type. Consequently, there are three-and-one-third tenths of an ephah for each and every type, three loaves per tenth of an ephah.

And in the Jerusalem measure there were thirty kav, fifteen kav for the loaves of leavened bread and fifteen for the loaves of matza. The mishna elaborates: There are fifteen kav for the loaves of leavened bread, one and one-half kav per loaf. And there are fifteen kav for the loaves of matza. And among the loaves of matza there are three types: Loaves, wafers, and those poached in water. Consequently, there are five kav for each and every type, two loaves per kav.

GEMARA: The mishna teaches: The flour for the loaves accompanying the thanks offering would come from a measure of five Jerusalem se’a, which are equivalent to six wilderness se’a. The se’a referred to in the Bible when the Jewish people were in the wilderness is smaller than the se’a used later in Jerusalem. This is equivalent to two ephahs, each ephah being three wilderness se’a. The Gemara asks: From where are these matters, i.e., that there are three se’a in an ephah, derived? Rav Ḥisda said: They are derived from a verse, as the verse states: “The ephah and the bat shall be of one measure” (Ezekiel 45:11). Therefore, just as the bat, a measure for liquids, is three se’a, so too the ephah, a measure for dry goods, is three se’a.

The Gemara asks: And as for the bat itself, from where do we derive its measure? If we say that we derive it from that which is written in the same verse: “That the bat may contain the tenth-part of a ḥomer,” and since one ḥomer consists of thirty se’a, one bat is equivalent to three se’a, there is a difficulty: With regard to an ephah as well, isn’t it written in the same verse: “And the ephah the tenth-part of a ḥomer”? Why, then, must the measure of an ephah be derived from that of a bat? Rather, I do not know how much the measure of a ḥomer is; consequently, when the verse states that the ephah is one-tenth of one ḥomer, this does not demonstrate the measure of the ephah. Here too, I do not know how much the measure of the bat is.

Rather, derive the volume of the ephah from here, from a subsequent verse, where it is written with regard to separating teruma: “And the set portion of oil, the bat of oil, shall be the tithe of the bat out of the kor, which is ten bat, even a ḥomer; for ten bat are a ḥomer” (Ezekiel 45:14). The verse states that there are ten bat in one kor and ten bat in one ḥomer. Since it is known that one kor is equivalent to thirty se’a, the verse indicates that there are also thirty se’a in one ḥomer. It can therefore be derived from the verse that there are three se’a in one bat, and consequently, three se’a in one ephah.

§ The mishna teaches that the Sages increased the size of the measures so that five Jerusalem measures are equal to six wilderness measures. With regard to the practice of augmenting measures, Shmuel says: If the residents of a certain place want to change the standard of their measures and augment them by a certain fraction, they may not increase the measures by more than one-sixth, and they may not increase the value of a coin by more than one-sixth of its previous value. And one who profits from his sales may not profit by more than one-sixth.

The Gemara analyzes these statements. When Shmuel said: They may not increase the measures by more than one-sixth, what is the reason for this? If we say it is because doing so causes market prices to rise, the same concern should apply to raising the prices by one-sixth, and therefore that should also not be allowed.

Rather, one might say that the prohibition is due to concern for exploitation; and they may increase the measures only by up to one-sixth so that there will not be nullification of the transaction, as the transaction is nullified only when the disparity is more than one-sixth of the value of the item. The Gemara raises an objection: But doesn’t Rava say: With regard to any item that is otherwise subject to the halakhot of exploitation, and it is sold by measure, or by weight, or by number, even if the disparity was less than the measure of exploitation in the transaction, the transaction is reversed? A disparity of one-sixth between the value of an item and its price constitutes exploitation only in cases where there is room for error in assessing the value of an item. In a case where the details of the item are easily quantifiable, any deviation from the designated quantity results in a nullification of the transaction. The statement of Shmuel concerns sales involving measures.

Rather, the prohibition is for the benefit of the merchant, so that there will not be a loss suffered by a merchant who might not realize that a new standard was issued, and might sell in accordance with the old standard. Since a merchant usually enjoys a profit of one-sixth of the value of an item, if the standard is not increased by more than this amount he will not suffer a loss, as at worst he will forfeit his profit margin. The Gemara notes: This explanation is also difficult, since even if the aim is to ensure that there will not be a loss for the merchant, does he not need to earn a profit? There is a well-known adage in this regard: If you buy and sell without earning any profit, will you be called a merchant? A merchant must profit from his sales; therefore, if this decree was instituted for the protection of merchants, the Sages should have ensured that they earn a profit.

Rather, Rav Ḥisda said: The prohibition is not based on logical reasoning. Instead, Shmuel found a verse and interpreted it homiletically: “And the shekel shall be twenty gera; twenty shekels, five and twenty shekels, ten, and five shekels, shall be your maneh” (Ezekiel 45:12). According to this verse, the sum of all of these numbers, sixty shekels, is equivalent to a maneh. This is problematic: How can a maneh consist of sixty shekels? Since each biblical shekel is equivalent to four dinars, if a maneh is equal to sixty shekels, a maneh is two hundred and forty dinars. But a maneh is actually equal to twenty-five shekels, which are one hundred dinars.

Rather, one can learn from the verse three matters: Learn from it that the sacred maneh was doubled, so that it equaled two hundred, not one hundred, dinars. And furthermore, as Ezekiel stated that the maneh will be sixty shekels, not fifty, learn from it that a community may increase measures, but they may not increase them by more than one-sixth. And learn from it that the one-sixth is calculated from the outside, i.e., it is one-sixth of the final sum, which is one-fifth of the previous sum.

Ravina said: The mishna is also precisely formulated so as to reflect the fact that the one-sixth increase is calculated from the outside, as it teaches: The flour for the loaves accompanying the thanks offering would come from a measure of five Jerusalem se’a of flour, which are equivalent to six wilderness se’a. One can infer that the se’a could be increased by only one-sixth from the outside. The Gemara affirms: Indeed, conclude from it that this is the halakha.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - א

עשרה "עשרון" לעשרת לחמי החמץ: עשרון אחד לכל חלה מעשר חלות החמץ.

ועשרה עשרונות לכל שלשים לחמי המצה.

ובמצה שלש מינין: חלות רקיקין ורבוכה -

נמצאו שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין, כי עשרת העשרונות מתחלקים לכל מין ומין בשוה -

ושלש חלות לכל עשרון, שבכל מין ומין עשר חלות, הרי שליש עשרון לחלה, שהן שלש חלות לעשרון.

עד כאן מבארת המשנה את התחלקות העשרונים שהיו נוהגים במדבר; ועתה מפרשת המשנה לפי המידה הירושלמית - שלא היו נוהגים שם במידת "עשרון" - ^[1] את חלוקת חמשת הסאין הירושלמיות שהן שוות לשש הסאין המדבריות:

ובמדה ירושלמית היו חמשת הסאין שלשים קב, כי הסאה ששה קבין, נמצאו לחמש סאין שלשים קב; וכך היתה חלוקתם:

חמשה עשר קבין לחמץ, וחמשה עשר למצה, ומפרש ואזיל כיצד.

חמשה עשר קבין לחמץ: קב ומחצה לכל חלה מעשרת חלות החמץ.

חמשה עשר קבין למצה: ובמצה שלש מינין: חלות ורקיקין ורבוכה, נמצאו חמשת קבין לכל מין ומין, ושתי חלות לקב.

גמרא:

שנינו במשנה: התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות... האיפה שלש סאין:

שואלת הגמרא: מנא הני מילי שהאיפה שלש סאין היא?

כתיב בספר יחזקאל מה ט: "כה אמר ה' ה': רב לכם נשיאי ישראל, חמס ושוד הסירו, ומשפט וצדקה עשו מאזני צדק ואיפת צדק [איפה: היא מידה ליבש] ובת צדק [בת: היא מידה ללח] יהי לכם. האיפה והבת תוכן אחד יהיה [מידת האיפה ומידת הבת יהיו שוות] לשאת מעשר החומר - הבת; ועשירית החומר - האיפה; [כלומר, גודלה של מידת הבת תהיה עשירית ממידת ה"חומר" השוה לשלשים סאים, ונקרא גם "כור"; וכן מידת האיפה תהיה עשירית ממידת החומר] אל החומר תהיה מתכונתו" [כלומר, לעולם יהיו מידות אלו עשירית ממידת החומר, ואם יוסיפו על מידת החומר יוסיפו גם על מידות האיפה והבת] -

"זאת התרומה [גדולה] אשר תרימו: ששית האיפה [תרימו] מחומר החטים, [לפי חשבון אחד מששים, שהרי החומר שוה לעשר איפות, וכאשר תורמים ששית האיפה, הרי אחד מששים], וששיתם האיפה מחומר השעורים [וכן מחומר שעורים תרימו ששית איפה] -

וחוק השמן: הבת השמן מעשר הבת מן הכור [כלומר, ולתרומת מעשר - שהיא מעשר מן המעשר - תקחו בת אחת מכל כור, והוא החומר] עשרת הבתים [יהיה לכם ה] חומר, כי עשרת הבתים חומר [כלומר, מאחר שמידת הכור שהיא מידת החומר שוה לעשר בתים, הרי שבאם תקח בת אחת מכל חומר, נטלת מעשר כפי שאמרה תורה] ".

אמר פירש רב חסדא: מכאן אנו יודעים שהאיפה שלש סאין היא: דאמר קרא ביחזקאל: "האיפה והבת תוכן אחד יהיה [מידה שוה להם] ", ואם כן מה "בת" שלש סאין היא, אף "איפה" שלש סאין היא.

ומקשה הגמרא: ו"בת" גופא מנלן, מנין לנו שמידת ה"בת" היא שלש סאין, עד שאתה למד ממנה למידת האיפה השוה לה!?

אילימא מדכתיב באותו פסוק "לשאת מעשר החומר הבת", כלומר, מידת הבת יש בה כדי עשירית ממידת החומר, ומאחר שה"חומר" שלשים סאין, ממילא ידענו לבת שהיא של שלש סאין, וממנה לאיפה שהיא שלש סאין; כך הרי אי אפשר לומר, שהרי:

עד שאתה למד את האיפה מן הבת שלא ידענו מידתה אלא ממידת החומר, צא ולמד את מידת האיפה ממידת החומר, דגבי איפה נמי, הכתיב "ועשיריתהחומר - האיפה"!?

אלא ודאי שאין אתה יכול ללמוד כן משום ד"חומר" עצמו לא ידענאכמה הוא מידתו -

הכא נמי לא ידענא כמה, כלומר, אם כן גם את הבת לא תדע מה היא מידתה מאחר שאינך יודע את מידת החומר, ואין אתה יודע אלא שהבת עשירית ממנו היא!?

אלא מהכא אנו יודעים שהבת היא שלש סאין, [וממילא ידענו לאיפה השוה לה שהיא שלש סאין] שהרי אמר הכתוב שם: "וחק השמן: הבת השמן [בת של שמן] מעשר הבת מן הכור, עשרת הבתים חומר, כי עשרת הבתים חומר", הרי למדנו שהבת עשירית מן הכור היא, ולמדנו שהכור הוא כמו החומר; ומידת "כור" ידעו בני בבל ^[2] שהיא שלשים סאין, וממילא ידענו לבת שהיא שלש סאין, וממנה לאיפה שהיא שלש סאין.

אמר שמואל:

א. אין מוסיפין על המדות, יותר משתות, ^[3], וכדמפרש לקמן, דהיינו שתות מלבר, שהוא חמישית מן המידה הקודמת, וכן בכולן.

ב. ולא מוסיפין על המטבע, יותר משתות.

ג. והמשתכר בדבר שהוא אוכל נפש ^[4] לא ישתכר [ירויח] יותר משתות.

ודנה הגמרא: מאי טעמא אין מוסיפין על המדות יותר משתות: אילימא משום אפקועי תרעא, שמא תאמר שהטעם הואמשום הפקעת שערים, כי מתוך שמוסיפין על המדות בהכרח מתייקר המחיר של אותה מידה, וזה מביא להפקעת שערים כללית; ^[5] כך הרי אי אפשר לומר, שהרי:

אי הכי, שתות נמי לא יוסיפו על המדות, שלא לגרום הפקעת שערים כללית.

המאנה את חבירו, אם היתה האונאה פחות משתות הרי זו מחילה, ואם היה זה שתות, המקח קיים ומחזיר אונאה, ואם היתה האונאה יותר משתות, המקח בטל.

אלא מפרשת הגמרא טעם אחר שלא להוסיף על המדות יותר משתות: משום אונאה, כי היכי דלא ליהוי "ביטול מקח" -

כלומר, בעלי השדות שמביאים את תבואתם למכור בעיר, פעמים שאין הם יודעים שהוסיפו בעיר על המידות, וטועים הם למכור במידה החדשה הגדולה במחיר המידה הישנה, ונמצא שמתאנים הם על ידי ההוספה; ולכך יש להקפיד שלא תהיה הוספה יותר משתות, כי אז יתבטל המקח; אך כשמוסיפים שתות יהיה המקח קיים, ויחזיר הקונה את האונאה למוכר.

ומקשינן: והא אמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, כלומר, אם האונאה אינה מכח טעות במחיר, אלא מתוך טעות בכמות או במשקל או במספר, אפילו אם היתה הטעות פחות מכדי אונאה, הרי זה חוזר - ^[6]

ואם כן אף אם לא יוסיפו אלא שתות, יתבטל המקח, ^[7] שהרי הטעות היא במידה, כי אין המוכרים יודעים שהכמות הנמכרת גדולה מן הכמות אותה הם מבקשים למכור.

אלא מכח קושיא זו אומרת הגמרא טעם אחר שלא להוסיף על המידות: משום תגרא [קונה בשדות ומוכר בעיר], כי היכי דלא למטייה זיאנא [הפסד; כדי שלא יימצא נפסד] -

כלומר, פעמים שהוספת המידות כבר נוהגת בעיר, ואילו הכפריים בשדות מוכרים לתגר לפי המידה הישנה הקטנה, והתגר עדיין אינו יודע שבעיר הוסיפו על המידות, ומוכר מידה גדולה במחיר מידה קטנה, ונמצא מפסיד; אך כיון שהתגר אינו מוכר במחיר שקנה אלא אף הוא מוסיף שתות על מה שקנה, אין הוא מפסיד אלא כשמוסיפים על המידות יותר משתות כנגד הריוח של התגר, ולכן לא יוסיפו יותר על שתות.

ומקשינן עלה: וכי התגר, רק זיאנא [הפסד] הוא דבעי דלא לימטייה, וכי אין לנו אלא למנוע הפסד מן התגר, ואילו רווחא לא בעי, להביא לכך שיהיה לו ריוח אין אנו צריכים -

וכי זבן וזבין [מי שקונה ומוכר בלי כל ריוח] תגרא איקרי [נקרא תגר]!?

כלומר, אם לא הגבלת את התוספת אלא לשתות, עשית שלא יהיה לו הפסד, אך לא השארת כל ריוח בידו, וכי אין אנו צריכים להביא לכך שאף ריוח יהיה לתגר, ולא יעבוד חינם!?

אלא אמר רב חסדא: שמואל קרא אשכח ודרש [מקרא כתוב בספר יחזקאל באותו ענין הנזכר לעיל, מצא שמואל ודרש] שלא להוסיף על המידות יותר משתות:

שנאמר שם [לאחר הפסוק הקובע את מידת האיפה והבת]: השקל [הוא הסלע, יהיה] עשרים גרה [מעות; ומוסיף הכתוב לבאר כמה שקלים יהיה המנה:] עשרים שקלים, [ועוד] חמשה ועשרים שקלים, [ועוד] עשרה וחמשה שקל [סך הכל ששים שקלים] המנה יהיה לכם" -

וכי המנה מאתן וארבעין [מאתים וארבעים] זוז הוו!? שהרי אם במנה ששים סלעים ובסלע ארבעה זוזים, הרי שהמנה הוא מאתים וארבעים זוז; ואין הדבר כן, כי מנה הוא עשרים וחמשה סלעים שהם מאה זוז בלבד!?

אלא שמע מינה מפסוק זה תלת:

א. שמע מינה: מנה של קודש [שבו עוסק הכתוב] כפול היה במשקלו, והיו בו מאתים זוזים של חול -

ב. ושמע מינה: מוסיפין על המדות, ואין מוסיפין יותר משתות; כלומר, אותו מנה של קודש שהיה כפול במשקלו, עוד הוסיפו עליו במשקלו בימי יחזקאל [וזו היא תוספת מידה], והיה שוה אותו מנה כמו ששים שקלים, דהיינו תוספת שתות מלבר על חמשים שקלים שהיה הוא אמור להיות שוה, ומאתים וארבעים זוז היה שוה, במקום מאתים זוז; וממה שקבע יחזקאל ^[8] "יהיה לכם", לימדנו יחזקאל שלא יוסיפו יותר מזה. ^[9]

ג. ושמע מינה: שתותא - שמוסיפין על המידות - מלבר [מבחוץ] הוא, היינו: תוספת חומש על המידה הקודמת, שבהצטרף למידה הקודמת הרי היא מהוה ששית מהכל. ^[10] אמר רבינא:

מתניתין נמי דיקא [אף ממשנתנו יש ללמוד] שמוסיפין על המידות עד שתות מלבר, ואף שיש בתוספת יותר משתות מלגיו [מבפנים, דהיינו שתות ממש]: ^[11]

מדקתני במשנתנו: תודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות, הרי תוספת שתות על מידת הסאה שהיא חומש מלגיו [מבפנים].

שמע מינה!

הערות

^[1] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: ובמידה ירושלמית שלא היו בה עשרונות אלא קבין; ולמדנו מדבריו, ש"עשרון" אין פירושו עשירית האיפה, אלא שם של מידה השוה לעשירית האיפה, ומידה זו לא היתה נוהגת בירושלים; והכריחו לרש"י, משום שאם לא כן למה לא נחשב בעשרונות ירושלמיות כמו בעשרונות מדבריות, ונקצץ במספר העשרונות. ב. הקשו התוספות [עו ב ד"ה התודה]: כי אמר רחמנא "עשרון" ניזיל בתר השתא [כפי העשרון הנהוג בכל זמן], והביאו דוגמא לזה מבכורות נ א גבי מחצית השקל, שאם הוסיפו עליו נותן מחצית השקל כפי הנהוג באותה שעה; ודחו, שמן הכתוב ילפינן לה שם, וראה גם ב"שיטה מקובצת" לעיל עו ב אות ו. ביאור דבריהם: כיון שמידת לחמי התודה כתובה בתורה לפי "עשרונות", [וכפי שיתבאר לקמן עז ב], אם כן יש לנו לומר: אף שנשתנו המידות, והאיפה ועשרונה שונה היא במידתה, מכל מקום לעולם מביא הוא עשרים עשרונות של איפה הנהוגה באותה שעה, ויהיה הדין שהוא מביא שש סאין ירושלמיות ללחמי תודה, ולא חמש סאין ירושלמיות השוות לשש סאין מ דב ריות. [ולכאורה נראה, שכל קושייתם היא, משום שפירשו לשון "עשרון" שהוא עשירית האיפה, אך למתבאר מדברי רש"י שהיתה מידה שהיה שמה "עשרון", ורק נקראה כן משום שהיתה שוה לעשירית האיפה, ומתבאר עוד מדברי רש"י שמידה זו לא היתה נהוגה בירושלים, כי במידות קב היו משתמשים, אם כן לכאורה אין מקום לקושיית התוספות, כי מידה זו עברה ובטלה, ואין לנו אלא כמות הסולת שהיה בה]. ג. ב"קרן אורה" כתב על קושיית התוספות: לא דמי, דהתם מחצית השקל הוא עצם המצוה, ואם הוסיפו על המטבע, החצי גם כן נתגדל, ונותנה כפי שהיא עכשיו; אבל מידת העשרון לא נאמרה אלא על כמות הסולת שבה, ואסור להוסיף או לפחות על זה, וכי בשביל שהגדיל המדה, בשביל זה יתרבה שיעור הסולת.

^[2] על פי לשון רש"י מכתב יד.

^[3] ב"שפת אמת" נסתפק, אם יכולים להפחית את המידות יותר משתות, וראה מה שצידד בזה; וחתנו העיר לדברי הסמ"ע רלא ח, שלפחות יכולים כמה שירצו, ונתן טעם לדבריו.

^[4] נתבאר על פי הפירוש המיוחס לרש"י.

^[5] דמי שאינו יודע תוספי המדות, סבור דרעב בא לעולם, ומתייקר יותר ויותר, רש"י.

^[6] דכיון דקפיד לא מחיל, רש"י.

^[7] מכאן הוכיחו התוספות לעיל, שהמקח בטל, ולא די בהחזרת האונאה, ראה שם.

^[8] כך מסתבר לפרש.

^[9] הקשה ב"טהרת הקודש": מנלן דמוסיפין על המדות, דלמא מנה של קודש היה יותר מכפל; ולהיפך נמי קשה: מנלן דמנה של קודש כפול היה, ושאין מוסיפין יותר על שתות, דילמא מוסיפין עד ערך זה, שמה שהיה תחילה עשרים וחמש הוסיפו עד שנעשה ששים, ומנה של קודש לא היה כפול כלל.

^[10] כתב ברש"י מכתב יד: ומההיא קרא נפקא מדות ["אין מוסיפין על המידות יותר משתות"] ומטבע ["אין מוסיפין על המטבע יותר משתות"], דמנה [התוספת שהוסיפו על המנה] הוי משקל [דהיינו מידה], וסלע הוי מטבע"; [והדברים צריכים ביאור: היכן מצינו שהוסיפו על ערך מטבע של סלע].

^[11] כן נראה לבאר את דברי הגמרא.

ומפרטים: עשרה עשרונים מיועדים לעשר החלות הבאות חמץ שבארבעים לחמי התודה, עשרון אחד להכנת כל חלה. ועשרה העשרונים האחרים מיועדים לחלות הבאות מצה, וכיון שבחלות הבאות כשהן מצה היו שלש מינין (שכל אחד מהם עשוי מעשרה לחמים), שהם: חלות מצות, רקיקין מצות, ולחמי רבוכה (החלוטה במים רותחים), נמצאו איפוא כי בסך הכל שלשה עשרונים ושליש עשרון סולת מיועדים לכל מין ומין משלוש המינים הללו, ולפיכך שיעור הסולת להכנת שלש חלות מצות עולה לכלל עשרון אחד (שכל חלה משלושים החלות הללו נעשית משליש עשרון).

עד כאן תיאור שיעורי הסולת הבאה בלחמי תודה, על פי המידות המדבריות (שהיו חלוקות לעשרונים), ואילו במדה הירושלמית (שהיתה חלוקה לקבים) היו שתי האיפות שוות לחמש סאים ירושלמיות, וכל סאה ירושלמית הריהי בת ששה קבים. נמצא איפוא כי חמש הסאים הירושלמיות סולת שהובאו ללחמי התודה, היו שלשים קב. חמשה עשר מהם מיועדים לחלות התודה הבאות חמץ, וחמשה עשר מהם לחלות התודה הבאות מצה. ומעתה נמצא כי בחמשה עשר הקבים המשמשים לחלות הבאות חמץ, כל קב ומחצה משמש להכנת חלה חמץ אחת. וחמשה עשר קבים משמשים להכנת שלושים החלות הבאות מצה. והרי בשלושים חלות המצה יש שלש מינין, שהם חלות ורקיקין ורבוכה, נמצאו חמשת קבין סולת לכל מין ומין. ומכיון שבכל מין ומין יש עשרה לחמים, נמצא כי שיעור הסולת ממנה נעשות שתי חלות עולה לקב אחד.

א גמרא שנינו במשנתנו כי הסולת המשמשת ללחמים הבאים עם קרבן התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש סאים מדבריות, ושש סאים מדבריות הן שתי איפות, שכל איפה היא בת שלוש סאים. ועל כך שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שהאיפה מכילה שלוש סאים? אמר רב חסדא: שכן אמר קרא [הכתוב]: "האיפה והבת תכן (=שיעור תכולה) אחד (=זהה) יהיה לכם". (יחזקאל מה, יא). הרי ששוות האיפה (מידת היבש) והבת (מידת הלח) בשיעורן. ומכאן נלמד לענייננו, מה שיעורה של מידת הבת — הוא שלש סאין, אף שיעור מידת האיפה — הוא שלש סאין.

ושואלים: ושיעור מידתה של הבת גופא [עצמה] שהוא שלוש סאים, מנלן [מנין לנו]? אילימא [אם תאמר] שנלמד הדבר מדכתיב [ממה שנאמר] באותו הפסוק "האיפה והבת תוכן אחד יהיה, לשאת את מעשר החמר (שהיא מידה המכילה שלושים סאים) הבת", והרי איפוא ששיעור מידת הבת הוא שלוש סאים — אין זו הוכחה. שהרי במידת האיפה עצמה הנזכרת באותו הפסוק נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] בה "ועשירית החמר האיפה", שהיא עשירית ממידת החומר. ואין אנו נצרכים איפוא ללמוד את שיעור האיפה מתוך השוואתה לשיעור הבת! אלא את שיעורה של מידת החומר לא ידענא [אין אני יודע] כמה הוא, ולכך הנאמר באיפה שהיא עשירית ממידת החומר אינו מלמד מה מידתה של האיפה. הכא [כאן], בשיעורה של מידת הבת נמי [גם כן] לא ידענא [אין אני יודע] כמה הוא!

אלא יש לומר כי מהכא [מכאן], מהפסוק הנאמר בהמשך למדים אנו לענין הפרשת התרומה. "וחק השמן הבת השמן ומעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר כי עשרת הבתים חומר" (שם יד) למדים אנו. שכך מתפרש הפסוק: המשפט הראוי בנתינת תרומה מן השמן ("וחוק השמן"), הריהו שתהא זו נתינה של מידת הבת, שהיא המידה הנהוגה בנוזלים ("הבת השמן"), והיא עשירית מתוך שלושים סאה שמן ("מן הכור", ששיעור הכור הוא שלושים סאה). ומסביר הכתוב כי כך הוא השיעור הראוי, שמידת עשרה בתים היא המידה הנקראת "חומר" ("עשרת הבתים חומר"), וה"חומר" הריהו שווה במידתו לכור. וחזר הכתוב ואמר שכן שיעור עשרת הבתים הינו כשיעור החומר ("כי עשרת הבתים חומר"). מכאן נמצאנו למדים כי שיעור מידת הבת הוא שלוש סאים, ומכאן שאף שיעור האיפה (השווה לה בשיעורה) הוא שלוש סאים.

ב שנינו במשנתנו כי חמש מידות ירושלמיות הינן כשש מידות מדבריות, שכן הוסיפו שישית על המידה הקדומה. ולמדנו בסוגיה הקודמת כי מהפסוקים הנאמרים בספר יחזקאל למדנו לענין שיעור הסאה. ומביאים עוד בענין תוספת על המידות מה שאמר שמואל: אם רוצים אנשי המקום לשנות את גודל המידות הנהוגות במקומם ולהגדיל אותן, אין מוסיפין על המדות יותר משתות (שישית), וכן לא מוסיפים על ערכו של המטבע יותר משתות. והמשתכר במסחרו לא ישתכר יותר משתות.

ודנים בדברים האמורים: זה שאמר שמואל שאין להוסיף על המידות הנהוגות יותר משישית, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא [אם תאמר] שטעם הדבר הוא משום שתוספת מרובה על המידות עלולה להביא לאפקועי תרעא [הפקעת השער, התייקרות מחירים] — אי הכי [אם כך], בתוספת שתות נמי [גם כן] לא נתיר, שהרי גם אז קיים חשש זה!

אלא תאמר כי הסיבה היא משום דין אונאה, כי היכי [כדי] שלא ליהוי [לא יהיה] בדבר כדי ביטול מקח, אלא כדי אונאה. שכן אונאה עד שישית — אף שמחזיר את האונאה, מכל מקום המקח קיים. אבל ביותר משישית — המקח כולו בטל. ואין לתקן דבר שבגללו יתבטלו הרבה מכירות. ואולם אף הסבר זה יש לדחות, שכן הא [הרי] אמר רבא כי כל אונאה שהיא בדבר שנמדד במדה ושנשקל במשקל ושנמנה במנין, אפילו היא פחות מכדי דין אונאה — חוזר. וכאן מדובר בטעות במידה!

אלא תאמר שטעם האיסור הוא משום תגרא [הסוחר], כי היכי דלא למטייה דיאנה [כדי שלא יבוא לו הפסד]. שמא לא ישים לב להגדלת המידות, וימכור לפי המחיר הישן, והואיל ודרכו להרויח שישית, אם אין מוסיפים על המידות יותר משישית, נמצא שההפסד במידה ושיעור הרווח מתאזנים, ואינו מפסיד. ויש לתמוה: אמנם בכך דיאנה [הפסד] הוא דלא לימטייה [שלא יבוא לו], וכי רוחא [רווח] לא בעי [לא צריך]? וכפתגם העממי: זבן וזבין [קנה ומכור, בלי להרויח] — תגרא איקרי [תגר ייקרא]?!

אלא אמר רב חסדא: טעם האיסור להוסיף יותר משישית על המידות, אינו מן הסברה, אלא שמואל קרא אשכח [פסוק מצא] וממנו דרש, שכן נאמר: "ו השקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם" (יחזקאל מה, יב). ואם מצרפים את המספרים הללו יחד (עשרים, עשרים וחמישה, עשרה, וחמישה) הרי אלו שישים שקלים, שעולים לפי הפסוק לשיעור של מנה ("המנה יהיה לכם"). ויש לתהות: וכי שישים שקלים הינם מנה? והרי לפי חשבון זה מאתן וארבעין הוו [מאתיים וארבעים דינרים הם]! שבכל שקל של מקרא יש ארבעה דינרים, ואם כן נמצא שבמנה בן שישים שקלים יש מאתים וארבעים דינרים. ואילו אנו יודעים שבמנה יש עשרים וחמישה שקלים, שהם מאה דינרים!

אלא שמע מינה תלת [למד מכאן שלושה] דברים: שמע מינה [למד מכאן] כי מנה של קודש שאליו התייחס הנביא יחזקאל — כפול היה, ואף מתחילה היו בו חמישים שקלים (מאתים דינרים). ועוד שמע מינה [למד מכאן], ממה שאמר הנביא שהמנה יהא מעתה בן שישים שקלים, ולא בן חמישים שקלים, כי מוסיפין על המדות (או המטבעות), ואולם אין מוסיפין עליהם יותר משתות. ועוד שמע מינה [למד מכאן] כי שתותא [שישית] זו מחושבת מלבר [מבחוץ], כלומר, מן הסכום הסופי, הגדול יותר, שהוא חמישית מן הקטן. כגון כאן, שהוסיפו ארבעים על מאתים, והם שישית מהסכום הכולל מאתים וארבעים, וחמישית ממאתים.

ובדינו זה של שמואל, אמר רבינא כי מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקתני [שכן שנה בה] כי תודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות, משמע שמוסיפים שישית ולא יותר, וכי תוספת השישית היא מבחוץ. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבוכה חלוט (בשמן) [ברותחין]. ובמדה ירושלמיות (הן) [היו] ה' סאין (ה') [ל'] קבין דסאה ו' קבין וב' חלות לקב ש"מ (דד') [דעשר] חלות הן מכל מין ומין:

המלואים שהיו בימי משה היו באות מצה וכו' ונמצאו אותן ב' ידות [ממצה] (במצה) של תודה שהן כ' קבין ירושל' שהן ו' עשרונות ועדויים ועודיין היינו ב' שלישין:

מנהני מילי. דהאיפה שלש סאין:

לשאת את מעשר החומר הבת. חומר היינו כור ל' סאין והבת עשירית החומר היינו ג' סאין:

מ"ט ילפת מבת יליף מאיפה גופה אלא משום הכי לא ילפינן מיניה דלא ידענא כמה הוי חומר הכא נמי האי קרא [דבת] לא ידעינן כמה הוי חומר:

אלא מהכא וחק השמן הבת השמן מעשר הבת מן הכור. וכור ידעינן ודאי דהיינו ל' סאין. וכתיב האיפה והבת תוכן אחת כלומר מדה אחת יהיה. ש"מ דאיפה ג' סאין:

והמשתכר. בחיי נפש:

לא ישתכר יותר משתות:

מ"ט. אין מוסיפין:

אילימא משום אפקועי תרעא. כיון דמגדילין המדות מוסיפין הדמים וחיישינן שמא (לא) יוקירו השער יותר מדאי:

אי הכי. כי לא יוסיפו אלא שתות איכא נמי למיחש להכי:

אלא. משום הכי שתות ולא יותר כי היכי דלא להוי ביטול מקח דקי"ל אונאה פחות משתות נקנה מקח שתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח הכא נמי התגר שמכר לו התבואה אם לא ידע דהוסיפו על המדות ומכר לו בדמי המדה הראשונה וזה קבל במדה גדולה הרי נתאנה שתות ואעפ"כ קנה הלוקח ואין יכול לחזור בו המוכר אבל מחזיר לו אונאתו:

והאמר רבא וכו' אלא משום תגרא. החמר שקנה התבואה מבעל הבית ורוצה להשתכר בה שתות וקנה מדה קטנה וכשבא למכור אותה לא ידע שהוסיפו על המדות ומכר לו בדמי המדה ראשונה ורוצה להרויח שתות והלוקח שם לפניו מדה שהוגדלה שתות נמצא שהמוכר אינו מרויח כלום ולא מפסיד ואם הגדילוה יותר משתות הוה מטי ליה זיאנא הפסד למוכר:

כ' שקלים. כ"ה שקלים עשרה וה' שקל הרי ס' שקל המנה יהיה לכם.^א)נראה דצ"ל וס' סלעים ר"מ זוז הוי. וסלע ד' זוזים ר"מ הוו ומנה דאורייתא אינו אלא ק' זוז. אלא ש"מ תלת מנה של הקדש כפול היה דהוי מאתן. וש"מ מוסיפין שתות. דהוי ר"מ:

ודכוותה בחול עשרין וש"מ שתות מלבר דאי שתותא מלגאו לא הוי מ':

דיקא נמי דשתותא מלבר דקתני התודה היתה באה ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות. ש"מ דאותו ששי הוסיפו על החומש והיינו שתות מלבר:

גמ' מנא הני מילי, פי' דאיפה שלשה סאין, ל"ה. לשאת את מעשר חומר, פי' ליטול מעשר החומר דהבת הוא נטילת מעשר החומר והחומר הוי שלשים סאין נמצא דהבת שהיא עשירית החומר הוו ג' סאין, ל"ה. איפה נמי, פי' ואמאי אקשת איפה לבת, ר"ל למאי אצטריכא ההקישא. אלא מקרא גיפיה דכתיב עשירית החומר האיפה. אלא מההוא קרא מאי טעמא לא גמרת לאיפה משום דחומר גופיה לא ידענא כמה הוי, ל"ה. וה"ק השמן הבת. פי' שמן של קרבן וביחזקאל כתיבי הני קראי ומעשר הבת מן הכור והכור פשיטא להו דהוי שלשים סאין שהיו מודדין תבואתן בסאין ובכור, ל"ה:

אין מוסיפין על המדות, פי' מדות ומטבע כולהו נפקי מקרא לקמן, אבל השתא הוה ס"ד דשמואל סברא קאמר ולהכי פריך מ"ט ואמדות קאי ועל ראשון ראשון, ל"ה:

אלמא משום אפקועי תרעא פי' (בא"י) כשמגדלין המדות מתחיל השער להתיקר מפני יתירות ומתוך שהתחיל להתיקר מעט הולך ומתיקר הרבה, ל"ה:

אלא משום אונאה דלא להוי בטל מקח, פי' שמתוך שלא ידעו החמרים שניתוספה המדה מוכרים בדמים ראשונים וכשידע שנתאנה אם יוסיפו יתר על שתות נמצא שנתאנה יותר על שתות ובטל מקח אבל כי מוסיפים שתות ותו לא יהיה המקח קיים ויחזיר לוקח למוכר דמי אונאתו ואין לעשות תקנה שעל ידיה יתבטלו המכירות, ל"ה:

כל דבר שבמדה, דכיון דקפיד לא מחיל ליה, ורשב"ם פי' בפ' המוכר דר"ל דשניהם חוזרין, וקשיא דהא חוזר קאמר דמשמע דוקא לוקח, וי"ל דחוזר דנקט לאפוקי ממחילה דהויא בפחות משתות אבל לעולם טעות הוי ושניהם חוזרין דהא לרבא לית ליה חזרה דמי שנתאנה טפי מהמאנה כדפסיק בפ' הזהב שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות שניהם חוזרין:

אלא משום פסידא דתגרא דלא, פי' מפני החמר שקונה התבואה בכפרים ומוכרה בעיר שלא יפסיד לפי שבני הכפר מוכרין במדה הראשונה מדה בה' סלעים והוא מוכרה בעיר שש סלעים דיכול להשתכר שתות ולא עוד כדאמרן דלא ישתכר יותר משתות ומחמת שאין החמר מכיר בתוספת המדה מוכר במדה הגדולה שבעיר ואם יוסיף יותר על שתות יפסיד מן הדמים שנתן בה. ופריך רווחא הוא דלא בעינא, א"כ רווחא לא בעי בתמיה. זבוני וזבין תגרא מקרי בתמיה, פי' וכי לכך נושא ונותן שיקרא תגר וכלום לא ירויח, ל"ה. אלא אמר רב חסדא שמואל קרא אשכח ודרש, פי' דמוסיפין שתות ודלא חיישי' לרווחא דתגרא אבל יתר משתות הוי פסידא דתגרא דלא אשכחן דשרא ליה קרא אין מוסיפין, כ"נ לרשב"ם התם:

עשרים גרה, פי' מעות קטנות עשרים שקלים, פי' השלשה חשבונות הללו הם ששים שקלים המנה יהיה, וא"ת למה פרט ג' חשבונות לומר ס' שקלים המנה יהיה לכם, וי"ל דיש מקומות שהמנה אחד מן החשבונות ולכך קאמר דהמנה יהיה לכם כג' מינים של חשבונות אלה, רשב"ם:

מאתן וארבעים הוו, פי' רכ"ה סלעים הוו מנה כפול היה חמשים סלעים והאי קרא גבי מנה של הקדש קאי ביחזקאל, והנך ארבעים דטפי עלייהו תוספת הוא דהוסיפו שתות מלבר, פי' שעל ה' פעמים ארבעים הביאו מבחוץ ארבעים פעם ששי ולא אמרי' שיחלוק מאתים לשש חלקים דהוו לכל חלק ל"ג זוז ושליש ומאותן חלקים יוסיפו שתות, ומהאי קרא דנפקי מדות ומטבע דמנה הוי משקל וסלע הוי מטבע, ל"ה:
ובפ' המוכר הספינה הקשו התו' דקרא דקאמר דשקל עשרים גרה שהם עשרים מעות וקיימא לן דשש מעה כסף דינר ובסלע דינר שהם כ"ד מעות בסלע, ופר"ת דאחר כך הוסיפו חכמים שתות בשקל כמו שהוסיפו בימי יחזקאל במנה, ור"י פי' דתוספת של יחזקאל הוא תוספת שהוסיפו בשקל שתות דנמצאו חמשים חדשים ששים ישנים ולעולם לא היו במנה כי אם חמשים שקלים, וה"ק קרא מאותן שקלים שהיה עשרים גרה השקל כ' וכ"ה וט"ו דהוא תוספת מששים מהם המנה יהיה לכם, מפני שמחמשים נוספים יהיה המנה, והתוספת פי' דלכך נקט להו הכי לפי שבמקדש היה מדה אחת של כ' ושל ט"ו ושל כ"ה ויונתן תרגם עשרין סלעין תלתא דמנה דקודשא ועשרים וחמש מנה דחולא ועשרה וחמשה רבעות דמנה דקודשא, אלמא בשקלים ישנים מיירי. ועל כן קשיא לפר"י דאיך לימא דכ"ה מנה דחול הא הוו תלתין דבשלמא לפר"ת יכול להיות שלא הוסיפו כ"א במנה של קדש ולא בשל חול אבל לפר"י שהתוס' בשקלים הרי הויא בחול כמו בקדש וצ"ע:
והקשו בתוס' מאי קאמר ש"מ תלת הא הוו ארבע, וי"ל דאין מוסיפין יתר משתות אינו מהחשבון אלא פירושא בעלמא הוא דאע"ג דמוסיפין אסור להוסיף יותר משתות. עוד פ"ה התם דמאי דמוסיפין שתות במדות הוו בלבד שישברו ראשונות משום דאי הוו קיימות אתי להטעות ולמכור זו בעבור זו דבריבעא טעו אינשי כ"ש בשתות:

מתני' נמי דיקא, דמוסיפין שתות מלבר דקתני התודה היתה באה, ל"ה:

במשנה ורבוכה. עי' בתוי"ט בשם הרמב"ם טעם לשם זה. ומש"כ שם והוא שנאמר סולת בשמן תעשה. תמוה דהאי קרא כתיב במנחת מרחשת. ובפי' הרמב"ם ליתא לתיבת סלת ונכון ור"ל הא דכתיב בחביתין על מחבת בשמן תעשה:

תו' ד"ה והשקל כו' דהכא יהי לכון. נ"ב נראה שצ"ל דהבא וכו'. והכוונה שהמנה של קודש הוא של זהב. שהשלשה שזכר תחלה. נחשבים במנה אחת של זהב. אבל בתרגום שבפירוש רש"י והרד"ק הגירסא ומנא רבא קודשא יהא לכון:

עשרה היו לחמץ עשרון לחלה. די' חלות היו חמץ ובמצה ג' מינין וכל אחד היה של י' חלות נמצא במצה שלשים חלות של י' עשרונות נמצאו שלש עשרונות ושליש עשרון לכל מין ומין וג' חלות לעשרון שמכל עשרון היה עושה שלשה חלות של מצה דשלשים חלות לא היו אלא י' עשרון ומה ששנינו עד כאן היא במדה מדברית אבל במדה ירושלמית שהיו ה' סאין שהן שלשים קבין דסאה ששה קבין ט''ו קבין לחמץ וט''ו למצה: קב ומחצה. היה נותן לחלה דמט''ו קבין היה עושה י' חלות: ושתי חלות לקב. דמקב אחד היה עושה שתי חלות שהרי מט''ו קבין היה עושה שלשים חלות של מצה: גמ' מנהני מילי. דאיפה שלש סאין: תוכן אחד. מדה אחת הן: לשאת (את) מעשר החומר הבת. והבת היא הוא נטילת מעשר על החומר דחומר הוא ל' סאין ואמר קרא דאיפה ובת תוכן אחד הוא: ומאי טעמא ילפת מבת לילף מאיפה גופה והכתיב האיפה עשירית החומר. שהוא שלשים סאין (איפה): אלא. משום הכי לא יליף מיניה דלא ידענא כמה הוא חומר: הכא נמי. מעשר החומר הבת דבעי למילף מינה לא ידענא כמה הוא חומר: אלא מהכא מעשר הבת מן הכור. וכור ידעינן ודאי שהוא שלשים סאין לפי שהוא לשון (חומר) נמצא שהבת שהוא מעשר הוא שלש סאין וכתיב האיפה והבת תוכן אחד שמע מינה דאיפה שלשת סאין והכי מתפרש קרא מעשר הבת מן הכור שמעשר של כור הוא בת עשרת הבתים חומר דבחומר איכא שלשים סאין שהן י' בתים נמצא דחומר נמי הוי שלשים סאין כמו כור כי עשרת הבתים חומר דסיפיה דקרא לא לחושבנא אתי אלא שכפל הדיבור כמנהג הנביאים: והמשתכר. באוכל נפש: מאי טעמא. אין מוסיפין על המדות יותר משתות: אילימא משום. אפקועי תרעא. דכיון שמגדלין מוסיפין הדמים וחיישינן דלמא אתי לאוסופי הדמים יותר מדאי: אי הכי. כי לא מוסיפין אלא שתות איכא נמי למיחש להכי: אלא משום הכי. אין מוסיפין יותר משתות: כי היכי דלא ליהוי בטול מקח. דקי''ל (ב''מ דף מט:) אונאה שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח הכא נמי התגר שמכר את התבואה אם לא ידע דהוסיפו על המדות ומכר לו כדי המדה הראשונה וזה קיבל במדה גדולה הרי נתאנה שתות ואף על פי כן קנה הלוקח ונותן לו דמי אונאה ואין המוכר יכול לחזור בו כדי שיהא לו ללוקח מה לאכול: כל דבר שבמדה אפי' כו'. משום דקפיד עליה והרי נתאנה במדה: אלא משום תגרא. החמר שלוקח התבואה מבעל הבית ומוליכה בשווקים שרוצה להשתכר בה השתות ואילו היה מודד במדה שנתוספו ביותר הוי הפסד מטי דיאנא למוכר שהיה מפסיד אותו יותר משתות (אבל) ומשום דלא לימטייה דיאנא תקנו שלא יוסיפו יותר משתות: ומהדר בתמיה דיאנא הוא דלא לימטייה רווחא לא בעי זבן וזבין תגרא איקרי. אם כן שאין התגר מרויח כלום מה תקנה עשו לו: קרא אשכח ודרש. דגזירת הכתוב היא: עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל. הרי ששים שקלים אותן ששים שקלים יהיה לכם המנה וסלע ארבעה זוזים הרי ר''מ זוזי דינרים הוו בהאי מנה וקי''ל דמנה דאורייתא אינה אלא כ''ה סלעים שהן ק' זוזים: מנה של קדש כפול היה. דהיינו ר' דינרין: ושמע מינה מוסיפין על המדות. דהיינו מ' לר' של קדש דכוותיה לק' של חול כ': ושמע מינה שתות מלבר. שלחמש מוסיפין הששי דאי הוי שתות מלגיו לא היה צריך להוסיף ארבעים על מאתים: מתני' נמי דיקא. דשתותא מלבר דקתני חמש סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות שמע מינה דאותו [חלק] ו' הוסיפו על הה' עשו ה' ירושלמיות שהן ו' מדבריות נמצאת צריך להוסיף עליהן הששית והיינו שתותא מלבר: שקל האמור בתורה הוא סלע:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ורבוכה. חלוט ברותחין קרי רבוכה בת''כ: נמצא ג' עשרונים ושליש לכל מין. שבמצה: וג' חלות לעשרון. דהוי עשר חלות לשלשה עשרונים ושליש: ובמדת ירושלמית. שלא היו בה עשרונות אלא קבין: היו. חמשה סאין שלשים קבין ששה קבין לסאה: גמ' לשאת. ליטול: מעשר חומר הבת. דהבת מעשר החומר והחומר שלשים סאין נמצא הבת שהוא עשירית החומר מחזיק שלשה סאין: איפה נמי כו'. ואמאי מקשית איפה לבת: אלא. מההוא קרא מאי טעמא לא גמרת לה לאיפה משום דחומר גופיה לא ידענא כמה הוי: הכא נמי. בת לא תיליף מינה דהא חומר לא ידענא כמה הוא: וחק השמן. של מעשר: הבת השמן. מדת השמן זו היא מעשר הבת היה מן הכור העישור כיצד עשרת הבתים יהיה לכם החומר ואז יתכן ליטול ממנו בת אחת לפי שהחומר הוא עשרה בתים וביחזקאל כתיבי הני קראי ובקצת ספרים כתוב כך וחק השמן של קרבן הבת וביחזקאל כתיבי הני קראי: מעשר הבת מן הכור. דכור הוי עשרת בתים וכור פשיטא להו לבני בבל דהוי שלשים סאין שהיו מודדין תבואה בסאה ובכור: אין מוסיפין על המדות כו'. מדות ומטבע כולהו נפקי מקראי דלקמן אבל השתא הוי ס''ד דשמואל סברא קאמר להכי פריך מאי טעמא: מאי טעמא. אמדות קאי ועל ראשון ראשון: אלימא משום אפקועי תרעא. שכשמגדיל המדות יותר מתחיל השער להתייקר מפני יתרות המדות ומתוך שיתחיל להתיקר מעט הולך ומתיקר הרבה דמי שאינו יודע תוספי המדות סבור דרעב בא לעולם ומתיקר יותר ויותר: אלא משום אונאה. דלא הוי ביטול מקח שמחדש עד שלא ידעו החמרים שנתוספו המדה מוכרים בדמים הראשונים וכשידעו שנתאנה אם יוסיפו יותר על שתות נמצא שנתאנה יותר משתות ובטל מקח וכי מוסיפים שתות ותו לא יהא המקח קיים ויחזיר לוקח למוכר דמי אונאתו והכי אמרי' בב''מ יותר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה: כל דבר שבמדה כו'. דכיון דקפיד לא מחיל: אלא משום תגרא דלא נמטייה זיאנא. מפני החמרים שקונה תבואה בכפרים ומוכר בעיר שלא יפסיד לפי שבני הכפרים מוכרים לו במדה הראשונה מדה בחמש סלעים והוא מוכר בעיר בשש סלעים כדאמרי' שלא ישתכר יותר משתות ומחדש שאין החמר מכיר התוספת של מדה מוכר במדת העיר הגדולה ואם נוסיף יותר על שתות מפסיד מן הדמים שהוא נתן בה: זיינא. הפסד: וקא פריך זיינא הוא דבעי דלא למטייה אבל ריוח נמי בעי דנמטייה דכי מוסיפין שתות לא מפסיד ולא משתכר: זבן וזבין תגרא אקרי. בתמי' וכי לכך נושא ונותן כדי שיקרא תגר ולא ירויח כלום: עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם מנה מאתן וארבעין הוי. דהא סלעים חשיב בקרא והסלע ארבע זוזים נמצא מאתן וארבעים הוי והאי קרא גבי מנה של [קודש] קאי ביחזקאל: כפול היה. דהוי ליה מאתן והנך ארבעים דטפי על מאתים תוספת הוא דהוסיפו שתות דארבעים הוי שתות של מאתים: ושתות מלבר. שעל ה' פעמים ארבעים הביאו מבחוץ ארבעים פעם ששית ולא אמרינן שיחלוקו המאתים לשש חלקים דהוי לכל חלק וחלק שלש ושלשים זוזים ושליש ומאותן חלקים נוסיף את השתות על המנה דהוי ליה שתות מלגאו ומההיא קרא נפקא מדות ומטבע דמנה הוי משקל וסלע הוי מטבע:

והשקל עשרים גרה. תימה דעשרים וארבעה הוו דגרה היינו מעה כדכתיב (ויקרא כז) עשרים גרה ומתרגמינן עשרין מעין וקיימא לן סלע ד' דינרין ושש מעה כסף דינר הרי כ''ד ותירץ ר''ת דפעמים הוסיפו אחד בימי יחזקאל שהוסיפו על מנה של קודש לבדו שהיה של נ' סלעים ועשאוהו של ששים ושוב בימי חכמים הוסיפו על הסלע שהיה של עשרים גרה ועשאוהו של כ''ד וממילא נתוסף המנה בין של חול בין של קודש ועוד יש לומר שלא היה אלא תוספת אחד שהוסיפו בימי יחזקאל ולעולם מנה של חול של כ''ה סלעים ושל קודש של נ' סלעים אלא שהוסיפו על הסלע שתות ועשאוהו של כ''ד מעות ונתוסף בבת אחת מנה של קודש ושל חול וששים שקלים דקא חשיב קרא במנה של קודש בשקלים הראשונים איירי ואתא קרא למימר שהוסיפו על המנה שנכנסו בו מאותן שקלים הראשונים כו' וה''פ דקרא והשקל שהיה מתחילה עשרים גרה מאותן שקלים כ' וכ''ה וט''ו המנה של קודש יהיה לכם ומה שחלקם הכתוב עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל ולא כתב ששים שקלים המנה יהיה לכם אומר רבינו תם לפי שהיו להם שלשה משקלות אחת של שליש מנה של קודש אחר שנתוסף ואחת של מנה של חול ואחת של רביע מנה של קודש ושלשתן מחזיקות מנה של קודש וכן מוכיח התרגום דמתרגמינן סילעא עשרין מעין תלתות מנייא עשרין סלעין מני כספא עשרין וחמש סלעין רבעות מנייא חמש עשרה סילעין כולהון שיתין מנייא דהכא יהי לכון ולפי' בתרא אין מתיישב כל כך דתלתות מנייא ורבעות מנייא מיירי במנה של קודש אחר שניתוסף ואילו מנה כספא עשרין וחמש סלעים דאיירי במנה של חול לאו בשל חול אחר שניתוסף קאמר אלא במנה הראשון של חול ומיהו בקונטרס פירש כן בפירוש יחזקאל:

מנחות עז ע"א