מנחות עז ע"ב

מנחות עז ע"ב - Steinsaltz

MISHNA: From all of the four types of loaves accompanying the thanks offering, one takes one loaf from each set of ten as teruma, to be given to a priest, as it is stated: “And he shall present from it one of each offering as a teruma unto the Lord; to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given” (Leviticus 7:14). The verse is analyzed: “One” indicates that one should not take a sliced loaf; “of each offering” indicates that all the offerings should be equal, i.e., that one should not take a loaf from one type of offering for another type; “to the priest that sprinkles the blood of the peace offerings against the altar it shall be given,” and the rest of the loaves are eaten by the owner.

GEMARA: The mishna teaches some of the halakhot of teruma to be taken from the loaves of the thanks offering that are derived from the verse: “And he shall present from it one of each offering as a teruma unto the Lord.” The Gemara cites a baraita that interprets the same verse: The Sages taught in a baraita: The phrase “And he shall present from it” indicates that the loaves must all be as one, i.e., teruma may be taken from the loaves only when they are joined together in one place. “One” indicates that one should not take a sliced loaf. “Of each offering” indicates that all the offerings should be equal, i.e., that one should not take a loaf from one type of offering for another type. When the verse states: “As a teruma unto the Lord,” I do not know from how many loaves the teruma is taken.

I therefore derive this from a verbal analogy: It is stated here, in the passage of the loaves describing the thanks offering: “Teruma,” and it is stated with regard to teruma of the tithe: “Then you shall set apart from it a teruma for the Lord, even a tithe of the tithe” (Numbers 18:26). Just as below, with regard to teruma of the tithe, one out of every ten is separated as teruma, so too here, with regard to the loaves of the thanks offering, one out of every ten loaves is separated as teruma.

Or perhaps, go this way and derive the measure from a different verbal analogy: It is stated here: “Teruma,” and it is stated with regard to first fruits: “Teruma” (Deuteronomy 12:17). Just as below, with regard to first fruits, it has no measure, so too here, say that it has no measure.

The baraita continues: Let us consider to which of the two cases, teruma of the tithe or the first fruits, the case of teruma of the loaves of the thanks offering is more similar. It is logical that one derives the halakha of a teruma that is not followed by another teruma, such as teruma of the loaves of the thanks offering, from a teruma that is not followed by another teruma, such as teruma of the tithe. And the case of the first fruits will not serve as proof, since they are followed by another teruma, as teruma and tithes are taken after the first fruits are separated.

Or perhaps, go this way and reason that one derives the halakha of teruma of the loaves of the thanks offering, which is eaten in a sacred place, in Jerusalem, from teruma of the first fruits, which is eaten in a sacred place, in Jerusalem. And the case of teruma of the tithe will not serve as proof, as it may be eaten anywhere.

Since both of these comparisons are equally plausible, the verse states with regard to the loaves of the thanks offering: “From it…a teruma unto the Lord,” and, similarly, it is written with regard to teruma of the tithe: “From it a teruma,” to indicate that there is a verbal analogy between the two, from which it can be derived that one separates one out of every ten loaves of the thanks offering as teruma.

The baraita continues: We have learned with regard to teruma of the loaves of the thanks offering that its measure is one out of every ten. But I do not know from this verbal analogy from how much flour each leavened loaf is to be prepared. I therefore derive this from a verbal analogy: It is stated here, in the passage concerning the loaves of the thanks offering: “Bread” (Leviticus 7:13), and it is stated there, with regard to the two loaves, i.e., the public offering on Shavuot of two loaves from the new wheat: “Bread” (Leviticus 23:17). Just as there, with regard to the two loaves, one prepares the loaves with a tenth of an ephah per loaf, so too here, with regard to the loaves of leavened bread of the thanks offering, one prepares the loaves with a tenth of an ephah per loaf.

Or perhaps, go this way and derive the halakha from a different verbal analogy: It is stated here, with regard to the loaves of the thanks offering: “Bread,” and it is stated there, with regard to the shewbread: “Bread” (Leviticus 24:7). One can conclude that just as there, with regard to the shewbread, each of the twelve loaves is baked from two-tenths of an ephah flour, so too here, each of the loaves of leavened bread of the thanks offering should be baked from two-tenths of an ephah of flour.

The baraita continues: Let us consider to which of the two cases, the two loaves or the shewbread, the case of the leavened loaves of the thanks offering is more similar. It is logical that one derives the halakha of the loaves of leavened bread of the thanks offering, which is a meal offering that comes as leavened bread along with an animal offering, from another meal offering that comes as leavened bread along with an animal offering, such as the two loaves, which are also leavened, and which come with animal offerings (see Leviticus 23:17–19). And the shewbread will not serve as proof, since it does not come as leavened bread, nor does it come with an animal offering.

Or perhaps, go this way and reason that one derives the halakha of the loaves of leavened bread of the thanks offering, which is a meal offering that can come from the grain of Eretz Yisrael or of outside of Eretz Yisrael, from new grain or from old grain; from the halakha of the shewbread, which is also a meal offering that can come from the grain of Eretz Yisrael or from outside of Eretz Yisrael, from new grain or from old grain. And the two loaves will not serve as proof, since they can come only from new grain and from Eretz Yisrael.

Since both of these comparisons are equally plausible, the verse states concerning the two loaves: “You shall bring out of your dwellings two loaves of waving” (Leviticus 23:17). As there is no need for the verse to state: “You shall bring,” what, then, is the meaning when the verse states: “You shall bring”? This indicates that whatever, i.e., any meal offering, you bring from a different place, it must be like this, i.e., the two loaves. Therefore, just as there, in the case of the two loaves, the measure is a tenth of an ephah per loaf, so too here, in the case of the loaves of leavened bread of the thanks offering, the measure is a tenth of an ephah per loaf.

But if so, perhaps one can derive that just as there, in the case of the two loaves, the entire measure for the two loaves is two-tenths of an ephah, so too here, in the case of the loaves of leavened bread of the thanks offering, the entire measure for all ten loaves of leavened bread is two-tenths. To exclude this possibility, the same verse states: “They shall be,” to indicate that each leavened loaf is prepared from a tenth of an ephah. Accordingly, the ten loaves of leavened bread of the thanks offering are prepared with a total of ten tenths of an ephah.

The baraita continues: We have learned that there are ten tenths of an ephah of flour for the loaves of leavened bread accompanying the thanks offering. From where is it derived that there are ten tenths of an ephah for the thirty loaves of matza? The verse states: “If he brings it for a thanks offering, then he shall bring with the thanks offering unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and cakes mingled with oil, of fine flour poached. With cakes of leavened bread he shall present his offering, with the sacrifice of his peace offerings for thanks” (Leviticus 7:12–13).

By mentioning all the loaves of unleavened bread in one verse and the loaves of leavened bread in the subsequent verse, it is indicated that one must bring the matza in a measure corresponding to the measure of the loaves of leavened bread. Consequently, there are twenty tenths of flour for the loaves of the thanks offering, ten for the loaves of leavened bread, and ten for the matza.

One might have thought that one brings ten loaves of matza, and that all of them shall be of only one type. Therefore, the verse states: “If he brings it for a thanks offering, then he shall bring with the thanks offering unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and cakes mingled with oil, of fine flour poached. With cakes of leavened bread he shall present his offering.” The verse indicates that one must bring three types of matza. Consequently, there are three-and-one-third of a tenth of an ephah of flour for each and every type, and three loaves to a tenth of an ephah. And consequently, there are a total of forty loaves of the thanks offering. The owner of the offering takes four of them, one loaf of each type, and gives them to the priest, and the remaining loaves are eaten by the owner and any ritually pure Jew to whom he wishes to give the loaves. This concludes the baraita.

§ The Gemara analyzes the baraita: The Master said: “And he shall present from it,” indicates that the teruma may be taken from the loaves only when they are joined together in one place. The Gemara asks: If that is so, then concerning that which is written in the verse with regard to the sacrificial portions of the sin offering consumed on the altar: “And all the fat thereof he shall take off from it and make it smoke upon the altar” (Leviticus 4:19), there, what is there to be joined together?

The Gemara responds: The sacrificial portions of the sin offering must be sacrificed from that which is joined together, in accordance with that which Rav Ḥisda says that Avimi says, as Rav Ḥisda says that Avimi says: The priest may not cut up the meat of the offering before taking from it the sacrificial portions that are to be burned upon the altar.

§ The Master said: It is stated here, in the passage of the loaves of the thanks offering: “Teruma,” and it is stated with regard to teruma of the tithe: “Teruma.” Just as one-tenth of the tithe is separated as teruma of the tithe, so too one out of every ten loaves of the thanks offering is separated as teruma.

The Gemara challenges: And let us derive the halakha of teruma of the loaves of the thanks offering from teruma that was taken following the war of the Jewish people against Midian, where the word teruma also appears (see Numbers 31:28–30). The measure of the teruma there was not one of ten. The Gemara responds: One derives the halakha with regard to teruma of the loaves of the thanks offering, which is practiced for all generations, from teruma of the tithe, which is also practiced for all generations. And teruma of Midian shall not serve as proof, as it is not practiced for all generations.

The Gemara challenges: And let us derive the halakha of teruma of the loaves of the thanks offering from teruma of ḥalla, i.e., the portion of dough given to the priest, as the verse refers to it as a teruma (see Numbers 15:19–20). That measure is one in twenty-four. The Gemara responds: The school of Rabbi Yishmael taught that one derives a matter, i.e., teruma of the loaves of the thanks offering, of which it is stated: “From it a teruma unto the Lord” (Leviticus 7:14), from a matter, i.e., teruma of the tithe, of which it is stated: “From it a teruma for the Lord” (Numbers 18:26). This serves to exclude teruma of ḥalla, of which it is not stated: From it a teruma for the Lord.

§ Rava raises a dilemma: With regard to teruma of the loaves of the thanks offering, is a non-priest who intentionally partakes of it liable to receive death at the hand of Heaven, as is the halakha concerning a non-priest who intentionally consumes teruma of the tithe? And similarly, is a non-priest who unwittingly partakes of teruma of the loaves of the thanks offering liable to pay the value of what he consumed as well as an additional one-fifth of that value, as is the halakha concerning a non-priest who partakes of teruma of the tithe unwittingly (see Leviticus 22:9, 14)? Or is one not liable to receive death at the hand of Heaven or to pay an additional one-fifth for their consumption?

Rava elaborates: Since teruma of the loaves of the thanks offering is compared to teruma of the tithe, perhaps it is considered like teruma of the tithe, and the same penalties are incurred. Or perhaps, since the verse uses restrictive terms with regard to teruma of the tithe, as the verse states of one who intentionally partakes of it: “They shall die due to it” (Leviticus 22:9), and the verse states with regard to one who unwittingly partakes of it: “Then he shall put its fifth-part unto it” (Leviticus 22:14), the Merciful One restricted this halakha specifically to the case of teruma of the tithe.

Rava raises another dilemma based on the comparison of teruma of the loaves of the thanks offering and teruma of the tithe: Does teruma of the loaves of the thanks offering that fell into non-sacred produce render the mixture forbidden, as is the halakha concerning teruma of the tithe? Or does the comparison of teruma of the loaves to teruma of the tithe apply only with regard to the proper measure, and it does not render the mixture forbidden? The Gemara comments: These dilemmas shall stand unresolved.

§ The Master said in the baraita: The verse states: “They shall be,” indicating that each leavened loaf must come from a tenth of an ephah, so that the loaves of matza of the thanks offering are prepared from ten tenths of an ephah. The Gemara asks: What is the biblical derivation for this? How is this derived from “they shall be”?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - ב

מתניתין:

מכולם [מכל המינים: חלות, רקיקים ורבוכה של מצה, ומחלות החמץ] ^[1] היה נוטל הכהן ^[2] אחד מעשרה [חלה אחת מתוך עשר חלות שבכל מין] תרומה.

שנאמר בפרשת לחמי תודה: "אם על תודה יקריבנו... על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו... והקריב ממנו אחד מכל קרבן [אחד מכל מין] תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה", ושיעור התרומה הוא אחד מעשר, כפי שיתבאר בברייתא בגמרא בגזירה שוה מתרומת מעשר.

ואמר הכתוב "אחד", ללמד שלא יטול הכהן פרוס [פרוסה] אלא חלה שלימה נוטל. ^[3] ואמר הכתוב "מכל קרבן", ללמד שיהו כל הקרבנות [כל מיני החלות שבתודה] שוות במספר החלות שלהם, כדי שלא יטול את התרומה מקרבן על חבירו, [ממין אחד על המין השני], ואם לא היה מספר החלות שוה, וכגון שהיה עושה מזה חמש ומזה עשר ומזה חמש עשרה, והיה נוטל שלש חלות, הרי נמצא שבנוטלו חלה שלימה מכל מין ומין, הרי הוא תורם מקרבן על חבירו. ^[4] וכתיב: ^[5] "לכהן הזורק את דם השלמים [הכהנים שבאותו בית אב שהיה עובד ביום הבאת הקרבן] לו יהיה" חלות התרומה -

והשאר נאכל לבעלים.

גמרא:

תנו רבנן:

כתיב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'":

"והקריב ממנו", שיטול מן המחובר, כלומר, שיהיו כולם בכלי אחד, ליטול מהם תרומה. ^[6].

"אחד", שלא יטול פרוס.

"מכל קרבן", שיהו כל הקרבנות שוות במספר חלותיהם, כדי שלא יטול מן הקרבן על חבירו.

"תרומה לה'":

עדיין איני יודע אותה חלה שהוא נוטל תרומה מכמה חלות היא באה, שהרי איני יודע כמה הוא שיעור התרומה?

הריני דן גזירה שוה: נאמר כאן בלחמי תודה "תרומה", ונאמר בתרומת מעשר [במדבר יח כו] "תרומה" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"].

מה להלן אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה. הרי למדנו שעשר חלות היה עושה, ונוטל מהן אחת תרומה. ^[7]

או כלך לדרך זו, שמא תאמר נלמד את הגזירה שוה "תרומה תרומה" ממקום אחר:

נאמר כאן בלחמי תודה "תרומה", ונאמר בבכורים [דברים יב יז]: "תרומה" ["ותרומת ידך" - אלו הביכורים].

מה להלן, בבכורים, אין לה שיעור, אף כאן אין לה שיעור? ^[8]

נראה למי דומה תרומת לחמי תודה:

דנין תרומה שאין אחריה תרומה כתרומת לחמי תודה, מתרומה שאין אחריה תרומה כתרומת מעשר - ואל יוכיח ביכורים, שיש אחריהן תרומה, כי אחר הביכורים שהוא נותן, עדיין צריך הוא להפריש מהפיות תרומה.

או כלך לדרך זו, שמא תאמר, אדרבה, יש לנו לדון תרומת לחמי תודה מבכורים, כי:

דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש [בירושלים], מתרומה הנאכלת במקום קדוש, שהרי אף הבכורים אינם נאכלים אלא בירושלים -

ואל תוכיח תרומת מעשר, שנאכלת בכל מקום?

תלמוד לומר בלחמי תודה "ממנו [אחד מכל קרבן] תרומה לה'", וכתיב בתרומת מעשר "ממנו תרומה" ["והרמותם ממנו תרומת ה'"] לגזירה שוה, כלומר: דנין מקום שנאמר "ממנו תרומה" ממקום שנאמר "ממנו תרומה", ואל יוכיחו בכורים שלא נאמר בהם "ממנו תרומה".

מוסיפה הברייתא לבאר:

למדנו לתרומה שהיא אחד מעשר, אבל איני יודע מכמה סולת היא כל חלה?

הריני דן גזירה שוה:

נאמר כאן - בלחמי תודה בחלות החמץ - "לחם" ["על חלות לחם חמץ"] -

ונאמר להלן בשתי הלחם "לחם" ["ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים", ויקרא כג יז]:

מה להלן, בשתי הלחם, עשרון לחלה [שהרי שני לחמים היו משני עשרונים] -

אף כאן בחלות לחם חמץ עשרון לחלה; [ובהמשך יתבאר, מנין שחלות המצה כל אחת שליש עשרון].

או כלך לדרך זו:

נאמר כאן בלחמי תודה "לחם", ונאמר בלחם הפנים "לחם" ["ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת... ונתת על המערכת לבונה זכה, והיתה ללחם לאזכרה"; ויקרא כד]

מה להלן כל לחם משני עשרונות היה, אף כאן - כל חלה מחלות החמץ - שני עשרונות?

תשובתך: נראה למי דומה: דנין מנחה הבאה:

א. חמץ עם הזבח, שהרי לחמי תודה באים עם קרבן התודה -

ממנחה הבאה אף היא חמץ, ובאה עם הזבח, כשתי הלחם שהם חמץ ובאים עם קרבנות, וכמאמר הכתוב בפרשת שתי הלחם [ויקרא כג יח]: "והקרבתם על הלחם שבעת כבשים, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" -

ואל יוכיח לחם הפנים, שאינו בא חמץ אלא מצה, ואינו בא עם הזבח.

או כלך לדרך זו, שמא תאמר: אדרבה נלמד לחמי תודה מלחם הפנים, כי:

דנין מנחה הבאה הן מתבואת הארץ והן מתבואת חוצה לארץ, הן מן החדש [תבואה חדשה] והן מן הישן -

ממנחה הבאה אף היא מארץ וחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן -

ואל יוכיחו שתי הלחם, שאין באות אלא מן החדש ומן תבואת הארץ, וכמו ששנינו לקמן [פג ב]: כל קרבנות [מנחות] הציבור והיחיד, באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ.

תלמוד לומר גבי שתי הלחם:

"ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים", שאין תלמוד לומר "תביאו" [לא היה לו לומר "תביאו"], ומה תלמוד לומר "תביאו": ללמד: שכל מה [כל חמץ כמותו] שאתה מביא ממקום אחר, הרי הוא כזה [במידה שוה לו], הרי למדנו:

מה להלן - בשתי הלחם - עשרון לכל חלה שלחמץ, אףכאן - בחלותהחמץ שבתודה - עשרון לחלה.

שמא תאמר: לא נלמד משתי הלחם שיהא עשרון לכל חלה, ונמצא שהיה מביא עשרה עשרונות לעשר חלות החמץ, אלא נאמר:

אימה להלן - בשתי הלחם - שניעשרונות לכל הלחמים היה מביא -

אףכאן - בחלות לחם חמץ - שניעשרונות לכל הלחמים יביא, ויעשה מהם עשרה לחמים -

תלמוד לומר גבי שתי הלחם "סולת תהיינה", ולקמן יתבאר, שמיתור האות יו"ד [מנין עשר] אנו לומדים שלחמי החמץ בכללותם הם מעשרה עשרונות.

למדנו עשרה עשרונות לחלות החמץ שבתודה -

עשרה עשרונות לחלות המצה שבתודה - מנין?

תלמוד לומר "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות [מצות] בלולות בשמן", ונסמך לו: "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו", מלמד הכתוב כי: נגד כמות הסולת שאתה מביא לחמץ, הבא כנגדה כמות סולת שוה למצה.

נמצאו, עשרים עשרונות בכל לחמי התודה, עשרה עשרונות לחמץ, ועשרה עשרונות למצה.

יכול, אותן עשרה עשרונות שבמצה לא יהו כולן אלא ממין אחד, כלומר, רצה חלות מביא, רצה רקיקין מביא, רצה רבוכה מביא -

תלמוד לומר: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות [מצות] בלולות בשמן". ^[9] הרי נמצאו: שלשה עשרונים ושליש לכל מין ומין -

ונמצאו שלש חלות לעשרון, שהרי משלשה עשרונים ושליש אתה עושה עשר חלות -

ונמצאו סך כל לחמי התודה ארבעים חלות.

הרי זה נוטל מהן ארבע - אחת מכל מין - ונותן לכהן, והשאר נאכלים לבעלים.

אמר מר בברייתא הנשנית לעיל:

כתיב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן" ללמד שיהיה מן המחובר:

ומקשינן עלה: אלא מעתה הא דכתיב [ויקרא ד יט]: "ואת כל חלבו ירים ממנו" ^[10]

ולדברי הברייתא הרי משמע נמי שירים מן המחובר, והרי התם - גבי אימורין - מאי מחובר איכא!?

ומשנינן: אכן ייתכן בזה "מן המחובר", וכדרב חסדא אמר אבימי; דאמר רב חסדא אמר אבימי:

שלא ינתח את הבשר קודם שיטול את האימורין, כדי שיהיו האימורין מחוברין עם כל הבשר בשעה שהוא נוטלם. ^[11]

אמר מר בברייתא הנזכרת:

"איני יודע מכמה [חלות] היא באה [התרומה]: הריני דן: נאמר כאן "תרומה" ונאמר בתרומת מעשר "תרומה", מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה:

ומקשינן עלה: ונילף לתרומת לחמי תודה מתרומת מלחמת מדין, שנאמר שם [במדבר לא]: "והרמות מכס לה' מאת [מחצית השלל שהיה של] אנשי המלחמה היוצאים לצבא, אחד נפש מחמש המאות, מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן; ממחציתם תקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה". ^[12]

ומשנינן: דנין תרומה הנוהגת לדורות כתרומת לחמי תודה, מתרומה הנוהגת לדורות כתרומת מעשר, ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. ^[13]

ואכתי מקשינן: ונילף מתרומת חלה שנאמר בה "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" דקיימא לן, שהוא נוטל אחד מעשרים וארבעה!? ^[14]

תנא דבי רבי ישמעאל: אין ללמוד מתרומת חלה לתרומת לחמי תודה, כי דנין דבר שנאמר בו "ממנו תרומה לה'" ["והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'"], מדבר שנאמר בו "ממנו תרומת ה'" ["והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"] -

לאפוקי תרומת חלה, דלא נאמר בו "ממנו תרומה לה'".

א. זר האוכל במזיד תרומה גדולה או תרומת מעשר, הרי זה חייב מיתה בידי שמים, שנאמר [ויקרא כב ט]: "ושמרו את משמרתי [מלאכול תרומה בטומאת הגוף] ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו אני ה' מקדשם. וכל זר לא יאכל קודש [תרומה] ", ולמדנו שזר האוכל תרומה חייב מיתה.

ב. זר האוכל תרומה או תרומת מעשר בשוגג, ואפילו שלו הם [כגון שירשה מאבי אמו כהן], הרי זה משלם קרן וחומש, שנאמר [ויקרא כב יד]: "ואיש כי יאכל קודש [תרומה] בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש", כלומר, הרי זה פורע דבר הראוי להיות קודש, שאינו פורע מעות אלא פירות של חולין, והן נעשין תרומה.

ג. התרומה שנתערבה בחולין אינה בטילה ברוב כשאר איסורים, אלא צריכה היא מאה חולין כנגד התרומה, כדי שתותר התרומה ["עולה באחד ומאה"], אבל בפחות מזה הכל אסור, והוא נקרא בלשון חכמים "דימוע". ^[15]

בעי רבא:

תרומת לחמי תודה, האם חייבין עליהן מיתה כשאכלן זר במזיד, וחומש אם אכלן בשוגג, וכדין תרומה -

או אין חייבין עליהן מיתה וחומש?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר: כיון דאיתקש לתרומתמעשר - וכדילפינן בברייתא לעיל תרומת לחמי תודה בגזירה שוה מתרומת מעשר - כתרומת מעשר דמי, וכשם שחייב על תרומת מעשר מיתה וחומש, כן חייב גם על תרומת לחמי תודה.

או דילמא: כיון שאמר הכתוב גבי זר האוכל תרומה "בו" ["ומתו בו כי יחללוהו"] וגבי אכילת תרומה בשוגג אמר "וחמישיתו", ^[16] מיעט רחמנא לומר: בתרומה ולא באחר, וללמד, שרק בתרומת תבואה יהא הדין כן, ולא בתרומת לחמי תודה. ^[17]

עוד מסתפקת הגמרא: האם תרומת לחמי תודה מדמעת [אוסרת את מה שנתערב בה, ואינה עולה אלא במאה ואחד], וכשאר תרומה -

או אינה מדמעת כתרומה, אלא בטילה היא ברוב כשאר איסורין.

ומסקינן: תיקו! ^[18] אמר מר בברייתא: איני יודע מכמה היא, הריני דן: נאמר כאן תרומה, ונאמר בתרומת מעשר תרומה -

איני יודע מכמה היא חלה, הריני דן: נאמר כאן "לחם", ונאמר להלן בשתי הלחם "לחם", מה להלן עשרון לחלה, אף כאן עשרון לחלה -

או כלך לדרך זו, תלמוד לומר: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים" ומה תלמוד לומר "תביאו", שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה, מה להלן: עשרון לחלה, אף כאן עשרון לחלה - אי מה להלן שני עשרונות, אף כאן שני עשרונות, תלמוד לומר "תהיינה":

שואלת הגמרא מאי תלמודא, האיך נלמד מ"תהיינה" ללחמי תודה שאף הן עשרון לכל חלה כמו בשתי הלחם, ולא נאמר, שכל לחמי התודה הן שני עשרונות, כמו כל לחמי שתי הלחם?

הערות

^[1] נתבאר על פי הביאור המיוחס לרש"י; ובמשניות שלפנינו, סדר המשניות הוא אחר, וקודם משנה זו מובאת המשנה הבאה בדף עח א המפרשת את לחמי המילואים והנזירות, ולאחריה מובאת משנה זו, ואם כן משמע ד"מכולם" קאי גם על מילואים ונזירות שהיתה בהם תרומה כמו בלחמי תודה, וכן פירש ב"תפארת ישראל".

^[2] נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: נוטל אחד: הכהן נוטל אחד מעשרה תרומה; ומיהו בברייתא בגמרא הלשון הוא: "נוטל מהן ארבע ונותן לכהן"; וראה ב"מקדש דוד" סימן כט אות א ד"ה עוד, שחקר: מי הוא הבעלים להפריש הכהן או בעל הקרבן, והביא מלשון רש"י ז"ל בנדרים (נב) [יב) ב, דנראה להדיא שהיה הכהן מפרישה; [ראה שם "ואית דמפרשי"] ; וראה עוד שם. ויש להעיר, שבמילואים [ויקרא כח ו] נאמר "ומסל המצות אשר לפני ה' לקח [משה שהיה הכהן בימי המלואים] חלת מצה אחת"; ובנזירות [במדבר ו יט] כתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל: ".

^[3] ראה לעיל מו א: עד שלא שחטה נפרס לחמה, יביא לחם אחר, ושוחט; מששחטה נפרס לחמה, הדם יזרק, והבשר יאכל, וידי נדרו לא יצא, והלחם פסול; נזרק הדם, תורם מן השלם על הפרוס; וראה ברש"י מה שכתב בטעם הדין, שאפילו לחם אחד פרוס, פוסל; וב"שיטה מקובצת" שם כתב את הטעם, משום שאין כל החלות ראויות לכהן, כיון שלא יטול פרוס; וראה ב"מקדש דוד" סימן כט אות ב ד"ה אמרינן, וראה עוד שם בד"ה והנה ע"מ.

^[4] א. המשנה נתבארה על פי רש"י בכתב יד, שכתב: "כל הקרבנות: כל המינין יהו שוין עשר חלות; שלא יטול: תרומה; מקרבן על חבירו: שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר, לא מפריש מזה על זה", ומה שאמר "לא מפריש מזה על זה" הוא בלשון תמיהה: וכי לא מפריש מזה על זה; וכן פירש הרע"ב, וכן הוא בפירוש המשניות להרמב"ם; ולפי פירוש זה, לא באה המשנה להשמיענו דין חדש, שכבר ידענו מן המשנה הקודמת שעשר חלות היה עושה מכל מין ומין; אלא באה המשנה להשמיענו את המקור לזה. ואם תאמר: הרי ממה שנתבאר כאן לא ידענו אלא שמספר החלות היה שוה, אבל מנין שמספרם הוא עשר, כי הרי אף ששיעור התרומה הוא עשירית כמו בתרומת מעשר, הרי אפשר שיעשה חלה קטנה לתרומה, וחלה נוספת גדולה פי תשע, ויעשה כן בכל מין ומין! ? ויש לומר, על פי המתבאר מן הסוגיא לעיל עו א - לפי פירוש רוב הראשונים - שאם התרומה היא חלה שלימה, היינו: אחת שלימה מעשר חלות שלימות כנגדה, ואין די במה שהחלה היא עשירית מכמות הסולת שבכל מין, [ראה שם היטב גבי "דאפרשינהו בלישייהו", וב"שפת אמת" שם, ובהערות שם בשם ה"מקדש דוד"] - וכן משמע מלשון הברייתא בגמרא: "אחד, שלא יטול פרוס, מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוות:. איני יודע מכמה [חלות הוא נוטל אחד, רש"י], הריני דן: נאמר כאן תרומה, ונאמר בתרומת מעשר תרומה, מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה" ; הרי משמע, שאם אך ידענו ששיעור התרומה הוא עשירית, בהכרח שיש שם עשר חלות כנגד חלת התרומה, כדי שתהיה התרומה אחת מעשר חלות, [ואינו מוכרח]. וכן מבואר מרש"י מכתב יד לעיל עו א על מה שאמרו שם "לחמי תודה בהדיא כתיב בהו [שהן עשר] ": דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה, ואמרינן בפרק התודה: נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה, מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה; הרי שמזה לבד אנו יודעים שיהיו עשר חלות. והלימוד שנאמר כאן - שיהו כל הקרבנות שוות - הוא כדי שלא נאמר: אם כי חלות החמץ [שהם גדולות פי שלש מחלות המצה] ודאי עשר המה, מכל מקום שלשים חלות המצה שמא אינם עשר מכל מין ומין, אלא יעשה שלושים חלות בין כולם, ויטול שלש חלות תרומה, אך החלוקה שבין המינים לא תהיה שוה; ולזה מביאה המשנה שלא יטול מאחד על חבירו, ואם יעשה כן, הרי זה נוטל מקרבן על חבירו; וזה הוא שדקדק רש"י, ואמר "שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר", והוא כדי להשלים מספר כללי נתון; אלא שיש לעיין בזה מכמה טעמים, ואין להאריך; אחרונים. ב. בפירוש המיוחס לרש"י פירש באופן אחר: שיהו כל הקרבנות שוין בהפרשת תרומה; שלא יטול מקרבן זה תרומה על חבירו, שלא יטול מן האחד שנים ומזה לא כלום, משום דבעינן שלא יטול מקרבן על חבירו. וב"שפת אמת" כתב על זה: לשון רש"י "שיהיו שוין בהפרשת תרומה אין מובן לי", ופירש מדעתו שהפירוש הוא: שיהיה מכל מין עשר חלות.

^[5] היה מקום לפרש, שהמשנה באה לומר את הדין ומשתמשת בלשון הפסוק; אלא שמ"מסורת הש"ס" נראה קצת, שכוונת המשנה לצטט את הפסוק.

^[6] א. נתבאר על פי לשון רש"י מכתב יד; ולשון הפירוש המיוחס לרש"י: דבעינן שיהיו כל החלות ביחד בשעת תרומה; ובכתבים המיוחסים לגרי"ז כתב, שהלשון משמע שכל החלות מכל המינים יהיו בכלי אחד, והוא חידוש, כי בפשוטו היה זה תלוי בכל מין ומין, ראה שם; וראה "מקדש דוד" סימן כט אות א ד"ה אמרינן, שחקר: אם כל התרומה מתרת את כל הלחם, או כל תרומה ותרומה מכל מין ומין מתרת את מינו, ונפקא מינה כשתרם מן החמץ לבד, או מן החלות לבד, אם כבר אותו המין מותר באכילה; ומכאן יש מקום לפשוט את ספיקו. והאחרונים הביאו עוד מלשון הראב"ד בתורת כהנים שכתב "שיהיו כולן בכלי אחד בשחיטת הזבח, ויקח מהן ארבע חלות לתרומה, וכעין תרומת הגורן שצריך לתרום מן המוקף", ומשמע שיהיו כל המינים בכלי אחד; [אלא שדבריו צריכים ביאור, כיון שבגדר "מן המוקף" הוא, למה צריך שיהיו כולם כאחד בשחיטת הזבח, שהיא שעת קידוש הלחם] ; וראה עוד באות ב. ב. בתוספות כתבו על דברי רש"י, ונראה, דאין צריך אלא מוקף [סמוך] בעלמא, כמו "ממנו" דכתיב גבי תרומה; ומיהו סייעו דברי רש"י ממה דדרשינן לעיל כד א "והרים ממנו בקומצו" דבעינן מן המחובר, והיינו שלא יביא מנחה בשני כלים ויקמוץ. ובפירוש הר"ש במעשר שני פרק ג משנה יג - הביאוב"טהרתהקודש" - חילקביןהנושאים, משום דשאני מנחה דתליא בקידוש כלי, ובעינן קמיצה מכלי שרת, משום הכי חשיבי כלים לאפסוקי, מה שאין כן לחמי תודה לא בעי קידוש כלי, דאין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח; וראה ב"טהרת הקודש" ובכתבים המיוחסים להגרי"ז, דבלחמי תודה יש דין כלי משום מה שנאמר בנזירות ובמילואים "סל המצות"; ראה ב"טהרת הקודש" שהאריך הרבה. והוסיפו התוספות: ומיהו התם נמי בעי נגיעה:. ; וביאר ב"טהרת הקודש" את כוונתם: פירוש, דאפילו כלי אחד לא מהני בלי נגיעה, ואם כן על כרחך צריך לחלק בין מנחה לשאר דברים דבעינן בהו מוקף:. וקושיית התוספות היא: דעל כרחך יש חילוק בין מנחה ללחמי תודה, ואם כן אין להביא עוד ראיה ממנחה ללחמי תודה, ואם כן יש לומר דלחמי תודה אינם צריכים להיות בכלי אחד דוקא; [והנה מה דפשיטא להו דבלחמי תודה אין צריך נגיעה, לכאורה הוא משום שחלקם חמץ וחלקם מצה - ראה שם ב"טהרת הקודש" בהמשך דבריו - ואם כן משמע שכל ארבעים החלות צריכים להיות בכלי אחד, ראה בזה באות א]. ג. ב"מקדש דוד" סימן כט אות א ביאר שיטת רש"י: דהכא בעינן צירוף, כמו גבי חלה, כדאמרינן בחלה פרק שני "נותנן לסל, שהסל מצרפן" ; והטעם שיש חילוק בין חלה לתרומה בזה, דבתרומה בעינן רק מוקף בעלמא ובחלה בעינן צירוף, הוא משום דכל חטה וחטה חייבת בתרומה בפני עצמה, ומשום הכי לא בעינן צירוף, ורק דין מוקף יש; אבל בחלה דאין חיוב חלה עד שיהיו שם חמשת רבעים קמח ועוד, בעינן צירוף שיצטרפו כל החלות כולן לכשיעור, דאם לא ליכא חיוב חלה כלל, והכי נמי בלחמי תודה, שדין תרומת לחמי תודה שייך רק בכל הלחם יחד, דאם יהיו שם פחות משיעור לחמי תודה אינו שייך בזה תרומת לחמי תודה כלל, אם כן צריך צירוף כמו בחלה שיצטרפו כולן לכשיעור, וצריך ליתנם לכלי אחד כמו גבי חלה, דנותנן לסל והסל מצרף - ואף על גב דהתם גבי חלה, אי לש כולן יחד אין צריך ליתן אחר כך לכלי, התם גבי חלה דהגלגול מחייב בחלה, אם כן כיון דבשעת גלגול היו עיסה אחת ונצטרפו, נתחייבו בחלה; אבל הכא בתרומת לחמי תודה אין חיוב התרומה חל אלא לאחר שחיטה וזריקה, ואפילו קדם ואפרשינהו בלישייהו לא חל עליהם שם תרומה וצריך לקרות עליהם שם אחר כך, כמו שכתבו תוספות מנחות עו א ד"ה דאפרשינהו ובנדה ו ב [הובאו לעיל עו א בהערות], אם כן על כרחך צריך ליתן לכלי אחד, כדי לצרפן; וראה עוד שם; וכעין זה ב"טהרת הקודש".

^[7] כבר נתבאר בהערה 4, דלכאורה צריך ביאור: אם כי התרומה היא אחד מעשרה, מכל מקום מנין שצריך עשר חלות! ? ונתבאר שם על פי מה שכתב ה"שפת אמת" לעיל עו א בסוגיא דאפרשינהו בלישייהו, להוכיח מן הסוגיא: דאחד מכל קרבן, צריך להיות מן עשרה דוקא ככל מעשר שהוא אחד מעשרה; והיינו כמו שכתב ב"מקדש דוד" סימן כט אות ב, ששיעור אחד מעשרה היינו במנין החלות ולא בכמות הסולת, [ראה שם שהוכיח כן ממקום אחר]. ויש לפרש עוד [אפילו אם נאמר ששיעור אחד מעשרה הוא מכמות הסולת], על פי מה שכתב ה"שיטה מקובצת" לעיל מו א, לבאר מה שאמרו בברייתא שם, שאם נפרס לחם אחד בין שחיטה לזריקה כל החלות פסולות, שהטעם הוא משום שאין כל החלות ראויות לתרומה, דבעינן שלם ולא פרוס; ואם כן, אם לא יעשה עשר חלות, בהכרח שיש כאן חלות שהן גדולות או קטנות משיעור התרומה, ואלו ואלו אינן ראויות לתרומה, שהקטנות פחותות מן השיעור, והגדולות יתירות מהשיעור, ולעשות תרומה על חלק מן החלה זה הוא בכלל שלא יטול פרוס; וגם אם יעשה עשרים לא יועיל, שהתורה אמרה "אחד מכל קרבן" ולא שנים.

^[8] ב"קרן אורה" נתקשה: היכי סלקא דעתין למילף מביכורים דאין לה שיעור, הרי בהכרח אינו דומה לביכורים, כי ביכורים אין להם שיעור כלל ויכול לעשות כל שדהו ביכורים, ואילו גבי לחמי תודה הרי כתיב "אחד מכל קרבן", ומשמע שאינו יכול לעשות את כל הקרבן לתרומה ; ראה שם.

^[9] נתבאר על פי הראב"דבתורת כהנים, ראה שם.

^[10] פסוק זה נאמר בפר העלם דבר של ציבור; וכבר מצינו בויקרא ד ח גבי פר כהן משיח: "ואת כל חלב פר החטאת ירים ממנו"; ובאלו הרי נאמר "ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו. והוציא את כל הפר:. ושרף אותו:. ", ואין מנתחין את הבשר; וכתב הראב"ד בתורת כהנים שהוא בא ללמד על שלמים, וכן כתב המזרחי [ד ח], וראה "מצפה איתן". ומצאנו בשלמים [ויקרא ג יד]: "והקריב ממנו קרבנו אשה לה"', ואפשר שבדוקא הביאה הגמרא מקום שנאמר "והרים"; והרמב"ם מעשה הקרבנות ט ו הביא דין זה בשלמים.

^[11] א. ביאר רש"י מכתב יד, שבתחילה היתה סבורה הגמרא שהוא מנתח את הבשר קודם שהוא נוטל את האימורין, ולכן הקשתה הגמרא. ובתוספות הקשו על זה: דאכתי יכול להקיף, או בכלי אחד, כדפירש לעיל בקונטרס; ונראה לפרש, דפריך: למה לי קרא, פשיטא דמחובר הוא. ב. ב"שלמי יוסף" בהערות לדף זה הביא בשם הגרי"ז - על מה שכתב הרמב"ם [מעשה הקרבנות ט ו] דין זה לגבי שלמים שאין בהם דין ניתוח - שביאר: מדאיכא הך הלכה לגבי שלמים, והרי בשלמים אין דין ניתוח [רק בעולה], מבואר דאיכא הלכה של "נטילת האימורין מהבהמה", ואינו רק היכי תימצי של הקרבה, אלא דין הוא, ולכך נאמרו דינים איך להסיר את האימורים, שלא ינתח קודם, אלא יוציא אותם מבהמה שלימה; וראה עוד שם מה שהביא משמו.

^[12] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י כתב "דהויא אחד מחמשים", והיינו שבמלחמת מדין מצינו גם "וממחצית בני ישראל [כלומר, מחצי השלל שנטלו בני ישראל] תקח אחד אחוז מן החמשים מן האדם מן הבקר מן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה, ונתתה אותם ללויים שומרי משמרת משכן ה". וטעמו של רש"י הוא, משום שהנלקח מאנשי הצבא נקרא "תרומה", שנאמר בו "והרמות מכס", ונאמר "ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה"', ונאמר "ויתן משה את מכס תרומת ה' לאלעזר הכהן", וגם ניתן לכהן; אבל הנלקח מבני ישראל אינו נקרא תרומה, ואינו ניתן לכהן אלא ללויים. ומטעמים אלו תמה ב"נודע ביהודה" מהדורא תניינא שאלה רא ד"ה ואמנם, על הפירוש המיוחס לרש"י; ובביאור דבריו צידדו ה"נודע ביהודה" וה"שפת אמת" כאן, על פי מה שכתבו התוספות ביומא כד א, גבי תרומת הדשן שנאמר בה "והרים את הדשן", ומסתפקת הגמרא שם, אם לומדים את שיעורה מתרומת מעשר או ממדין, ורש"י פירש גם שם שהנידון הוא להרים את הדשן אחד מחמש מאות; והתוספות כתבו שם: ולי היה נראה יותר למוד אחד מחמשים, כדדרשינן בירושלמי: [עין] בינונית [בתרומה גדולה] אחד מחמשים, דכתיב "אחד אחוז מן החמשים" כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה. ב. יש לעיין: הרי כבר נתבאר בברייתא שאין אנו לומדים מבכורים משום שלא נאמר בהם "ממנו תרומה", ואם כן איך נילף ממלחמת מדין! ? ולפירוש התוספות ביומא, יש לומר שהלימוד הוא משום שנאמר שם "אחד אחוז מן החמשים"; [וראה בתוספות שם שהקשו: הרי מסתבר יותר ללמוד תרומת הדשן מתרומת מעשר שהרי שניהם נוהגים לדורות, ולא מתרומת מדין; ותירצו: ולפי מה שפירש דמ"אחד אחוז מן החמשים" גמרינן, ניחא, דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה; אלא שכאן הרי דוחה הגמרא שאין לומדים מתרומת מדין משום שאינו נוהג לדורות, וצריך עיון] ; וכן יישב ב"נודע ביהודה" יורה דעה מהדורא תניינא סימן רא בסוף התשובה; אך לפירוש רש"י מכתב יד אכתי תיקשי הקושיא.

^[13] הרמב"ן בהשגותיו ל"ספר המצוות" בסוף השורש, צידד: ואולי סובר בעל ההלכות [הבה"ג] בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות, להקריב מן הבא ביד תרומה לה'; ותמהו על הרמב"ן מסוגייתנו, שתרומת מדין אינה נוהגת לדורות. ויישב ב"נודע ביהודה" [יו"ד מהד"ת סימן רא בסוף הסימן]: הרי ודאי שרק מה שלקחו מאנשי הצבא בזה יש לומר שהוא נוהג לדורות, אבל מה שלקחו מבני ישראל אינו דין לדורות, שאין הם נוטלים לדורות חלק בשלל כלל, ורק אנשי המלחמה בלבד, ראה שם שהוכיח כן; ואם כן הרי ניחא לפי שיטת התוספות - הובא בהערה לעיל - שהלימוד הוא מהחלק שלקחו מבני ישראל שנאמר בו "אחד אחוז מן החמשים", וזה באמת אינו נוהג לדורות.

^[14] א. כן פירש רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: אחד מארבעים ושמונה; והיינו, דשיעור חלה לבעל הבית הוא אחד מעשרים וארבעה, ולנחתום אחד מארבעים ושמונה. וב"נודע ביהודה" [יורה דעה מהדורא תניינא סימן רא ד"ה ומה שתמה], הביא לתמוה: הרי שיעורים אלו הם מדרבנן, ומטעם זה צידד השואל לפרש, דנילף מחלה דסגי בכל שהוא; וראה מה שהאריך בזה ה"נודע ביהודה" שם, אם אכן אין שום שיעור מן התורה. ועל הפירוש המיוחס לרש"י הביא לתמוה: למה נקט את השיעור של נחתום ולא של בעל הבית, וצידד לומר, שהוא משום "דדקדק לאחוז היותר מועט, ותפשת מועט תפשת". ב. הנה בברייתא כבר נתבאר שאין לומדים מבכורים משום שלא נאמר בהם "ממנו תרומה", ואם כן מאי מקשה הגמרא, דנילף מתרומת חלה; וראה בזה ב"נודע ביהודה" בסוף התשובה שם, וראה מה שכתב ב"עולת שלמה".

^[15] מלשון הפירוש המיוחס לרש"י בסוגייתנו - בד"ה מדמעת - נראה שדין זה הוא דין תורה; וראה עוד ברש"י בתמורה ד א גבי "ודמעך זו תרומה", דמשמע כן; והתוספות שם הקשו עליו [וראה בהגהות הגר"א שם], וכן כתבו עוד ביבמות עג א ובבבא מציעא נג א שהוא מדרבנן ; אך ראה ב"אור שמח" - מאכלות אסורות טו טז - שכתב לבאר, דהשיעור אחד ממאה הוי מן התורה, ראה שם; על פי "שלמי יוסף".

^[16] רש"י מכתב יד הביא כאן את הפסוק [ויקרא ה טז]: "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ו [את] חמישתו יוסף עליו", וזה צריך ביאור, כי פסוק זה נאמר גבי מעילה בהקדש; ובפשוטו, כוונת הגמרא לפסוק "ואיש כי יאכל קודש [תרומה] בשגגה, ויסף חמישיתו עליו", שהוא אמור בזר האוכל תרומה, והגמרא מתפרשת כך: או דילמא "בו" אמר הכתוב גבי זר האוכל תרומה במזיד, ואמר "חמישיתו" גבי זר האוכל תרומה בשוגג.

^[17] א. בפשוטו, מיעוט זה אינו אלא על מיתה וחומש, אבל לא על הקרן שהוא משלם בכל תרומה, ואם כן יכולה היתה הגמרא להסתפק בדין זה, כמו שמסתפקת הגמרא לענין דימוע, ראה היטב בהערה הבאה אות א. ב. הנה חלה חייבים עליה מיתה וחומש, כמבואר בחלה א ט, וכן הבכורים כמבואר בבכורים ב א, ומבואר שם ברמב"ם ובר"ש שהוא משום שהחלה נקראת "תרומה", וראה מעילה טו ב; וכן הביא ב"לחם משנה" [סנהדרין יט ב] שהמקור הוא משום שנקראו "תרומה" ; ומכל מקום לענין תרומת לחמי תודה הצרכה הגמרא להיקש לתרומת מעשר, ומצדדת גם למעטה מן הכתובים שלא חייבו אלא בתרומה; [ויש שפירשו את הטעם, משום שתרומה זו אינה כתרומה שהישראל תורם אותה, אלא משולחן גבוה קא זכו, ואין היא דומה לתרומה; והאריכו בזה].

^[18] א. בפשוטו הספק השני של הגמרא הוא: אם לתרומת לחמי תודה דין תרומה או לא, והספק הוא לכל עניני תרומה, ונקטה ההגמרא אחד מהם, וכבר תמה בחידושים המיוחסים לגרי"ז למה נקט דוקא נפקא מינה זו; והספק הראשון הוא: אם תמצי לומר שדין תרומה לה, מכל מקום שמא אין חייבים עליהם מיתה וחומש, משום שמיעטה התורה דינים אלו מתרומות אחרות; אלא שהוא דחוק, כי היה לגמרא להסתפק בספק השני קודם הספק הראשון; ואין לומר, דאדרבה פשוט לגמרא שיש בה דין תרומה, אלא שהגמרא מסתפקת ספק מסויים לענין דימוע, שהרי בפירוש המיוחס לרש"י כתב, שהספק גבי דימוע אינו אלא משום דלא מיעטיה קרא. ולשון הרמב"ם [מעשה הקרבנות ט יג] הוא: הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא, לפיכך אין חייבים עליו מיתה וחומש כתרומה ואינו מדמע כתרומה; ונראה מדבריו ששתי ספיקות הגמרא ספק אחד הם, אם דין תרומה לתרומת לחמי תודה; [ראה בכתבים המיוחסים לגרי"ז]. ב. ב"מקדש דוד" [סימן כט ד"ה עוד איבעי לן] צידד לומר, שתשלומי תרומת לחמי תודה [אם יש בהם] אינם נעשים הקדש כלחמי תודה, כי זאת לא מצאנו בתרומה, ותשלומים אלו נעשים קדושים כשאר תרומה, ויכול לאוכלם חוץ לירושלים; וכן צידד לומר בתשלומי בכורים, ראה שם; וב"אבני נזר" [יורה דעה סימן תלח] נסתפק בזה גבי בכורים, ראה שם מה שצידד להוכיח מתשלומי בכורים במחובר, ומה שהביא שם מסוגיית הגמרא לעיל ע א "לא מצינו תרומה במחובר לקרקע"; ובמכתבים שבסוף ספר חידושי מרן רי"ז הלוי עמוד פ, נקט בפשיטות גבי ביכורים שהם נעשים תרומה ולא ביכורים; [וראה שם שהביא בענין "דבר הראוי להיות קודש", דבזה חלוק חלה ובכורים [ולחמי תודה] מתרומה, שצריך לשלם בדבר הראוי להיות ביכורים או חלה, ראה שם, וראה בזה ב"אבני נזר" שם]. ג. כתב ב"מנחת חינוך" [רפד ח]: לכאורה נראה לי, כיון דרחמנא קריא "תרומה" ואיתקש לתרומת מעשר, נהי דעל התרומה של לחמי תודה לאחר הפרשה אינו חייב מיתה וחומש, דהתורה כתבה מיעוטא בתרומה, מכל מקום אמאי לא יהיה בכלל הלאו [שהוא הלאו של טבל בתרומת תבואה] "ולא יחללו את אשר ירימו, בעתיד להרים הכתוב מדבר", [היינו טבל, כמבואר בסנהדרין פג א; וחיוב מיתה בטבל נלמד "חילול חילול" מתרומה שהיא במיתה, כמבואר שם] - אם כן, אחר זריקת הדם וקודם הפרשת ארבעת חלות, אפשר דאף כהן חייב מיתה מחמת טבל, כי למה לא יהיה בכלל הלאו הזה; ואף אם לאחר הפרשה לא יהיה במיתה, מכל מקום הרי לדעת התוספות ביבמות [פו א], אפילו טבול למעשר עני שאינו חייב כלום, מכל מקום גזירת הכתוב, שכל זמן שלא נתרם חייב מיתה ; אם כן כאן לדברי הכל, כיון דנקרא תרומה, אם כן הוי בכלל "אשר ירימו" בעתידין להרים הכתוב מדבר; אם כן, קודם הפרשת ארבעת החלות, אפשר יהיו חייבים מיתה בידי שמים, בין כהן ובין ישראל; והמגיה שם הביא מה"זרע אברהם" [יז ב] שהעיר, דאף ביכורים נקראו "תרומה", ומכל מקום אינם טובלים; [ומלבד זה יש להעיר, דלכאורה על כל פנים ספק זה תלוי בספק הגמרא אם תרומת לחמי תודה מדמעת, ראה אות א]. וב"שלמי יוסף" סימן קיג הביא מדברי המפרש בנדרים יב ב, שכתב: "מאחר שנתקדשו לחמי תודה בשחיטה, נאסרו לכל העולם ונעשה טבל, עד שהופרשה התרומה לאחר זריקה שהותרה לכהן"; ועוד הביא מדברי הראב"ד בתורת כהנים [פרשת צו פרק יא הלכה ו], שכתב: "כי לחמי תודה נאכלין לבעלים חוץ מן התרומה, ותרומה מתרת השאר לבעלים, כתרומת גורן שהיא מתרת את השיריים". וב"אור שמח" - מאכלות אסורות טו טז, הובא שם - כתב לפרש פירוש חדש בספק הגמרא אם מדמעת או לא, והיינו, דספק הגמרא הוא: אם התרומה טובלת את לחמי התודה, ואם יאכלם בעוד שלא קרא שם על התרומה מי מיחייב מיתה כאוכל טבל; והביא שם דוגמאות שלשון "דימוע" מתיחס לטבל. ד. ב"מקדש דוד" [סימן כט ד"ה ובמנחות] הקשה על ספק הגמרא לענין דימוע: הא מיבמות פא ב נראה, דאף קדשים דינן כתרומה שצריך מאה ואחד לביטול, [ראה שם הוכחתו], ואם כן, אפילו אי תרומת לחמי תודה אינה כשאר תרומה, מכל מקום צריכה מאה ואחד מדין קדשים, ואף שאר לחמי תודה צריכין כן; [וכן הביא להקשות בכתבים המיוחסים להגרי"ז]. מיהו אפשר היה לומר, דמיירי הכא שנתערבה פרוסה מתרומת לחמי תודה בשאר לחמי תודה כשרות, שהביטול הוא רק על התרומה, ולזה איבעי לן אי דינה כתרומה דצריכה מאה ואחד, או לא; אך רש"י ז"ל [בפירוש המיוחס לו] פירש דמיירי שנתערבו תרומת לחמי תודה בחולין; ומטעם זה צידד שם לומר, דבאמת קדשים אינם צריכים מאה ואחד, ראה שם. וב"שלמי יוסף" סימן קיג הביא בשם הגרי"ז לתרץ, דנפקא מינה בספק הגמרא אם תצטרף תרומת לחמי תודה לתרומה למעט משיעור מאה וואחד, כי קדשים אינם מצטרפים עם תרומה. וראה עוד בזה ב"חזון איש" מנחות מב כב.

א משנה מכולם, מכל אחד מארבעת המינים שבלחמי התודה היה הכהן נוטל לחם אחד מכל עשרה לחמים שבכל מין לתרומה. שכן נאמר בדין לחמי התודה "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" (ויקרא ז, יב— יד), ונדרש כתוב זה כך: "אחד" — שצריך הלחם להיות שלם, ללמדנו שלא יטול פרוס. "מכל קרבן" — שיהו כל הקרבנות (כל ארבעת מיני החלות הקרבות) שוות במספרן, עשרה לחמים בכל מין, ושלא יטול הכהן העובד במנחות שני לחמים מקרבן (ממין) אחד על מנת לפטור בכך את חבירו מתרומה. "לכהן הזרק את דם השלמים לו יהיה" — שהחלה המורמת לתרומה היא שתיאכל על ידי הכהן, ואילו השאר (שאר החלות) נאכל לבעלים של קרבן התודה.

ב גמרא שנינו במשנתנו דיני התרומה הניטלת מלחמי התודה הנלמדים מדרשת הכתוב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'...", ומביאים עוד מן הנדרש בכתוב זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "והקריב ממנו" בא להורות שיהו כל החלות כאחד, שאין נוטלים מהן את התרומה אלא מן המחובר (כאשר הן נמצאות במקום אחד). "אחד" — שלא יטול פרוס. "מכל קרבן" — שיהו כל הקרבנות (לחמי המנחות) שוות, שלא יטול מן הקרבן האחד שני לחמים כדי לפטור בכך גם על חבירו. ואולם ממשמעות האמור "תרומה לה' " איני יודע מכמה לחמים היא באה, מהו שיעורה של תרומה זו, ולכך

הריני דן: נאמר כאן בפרשת לחמי התודה לשון "תרומה" ונאמר בפרשת תרומת מעשר לשון "תרומה" ("...והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר". במדבר יח, כו). מה להלן, בתרומת המעשר, התרומה הניתנת היא אחד מעשרה, אף שיעור התרומה האמור כאן בלחמי תודה הריהו אחד מעשרה.

כנגד זה אומרים: או שמא כלך (לך) לדרך זו ותלמד מגזירה שווה אחרת: נאמר כאן לשון "תרומה", ונאמר בדין הבכורים לשון "תרומה" ("ותרומת ידך", דברים יב, יז — אלה הביכורים). מה להלן בדין הביכורים אין לה לתרומה שיעור, שהרי יכול להביא ביכורים ככל שירצה, אף כאן התרומה מלחמי התודה אין לה שיעור?

ומעתה יש להכריע בין אפשרויות אלה: נראה למי מבין תרומת מעשר וביכורים דומה תרומת לחמי תודה: מצד אחד יש לומר שיהיו דנין (למדים בגזירה שווה) דינה של התרומה שאין אחריה תרומה, כתרומת לחמי התודה, שאין תרומה נוספת הבאה אחריה, מתרומה שאין אחריה תרומה, כתרומת המעשר, ואל יוכיח (נביא ראיה) לדינה של תרומת לחמי תודה מבכורים, שכן יש אחריהן תרומה אחרת, שהרי אחרי הפרשת הביכורים יש להפריש שאר תרומות ומעשרות.

או שמא כלך לדרך זו ותאמר שיהיו דנין דינה של התרומה הנאכלת במקום קדוש, בירושלים, כתרומת לחמי תודה, מתרומה הנאכלת במקום קדוש, מן הביכורים, שאף הם נאכלים בירושלים. ואל תוכיח לדינה של תרומת לחמי תודה מתרומת מעשר, שכן הריהי נאכלת בכל מקום?

וכיון ששקולות הן שתי אפשרויות אלה, לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד בפרשת לחמי תודה "ממנו תרומה לה' ", ובדומה לכך כתיב [נאמר] בפרשת תרומת מעשר לשון זו "ממנו תרומה" — ללמדנו גזירה שוה בין לחמי תודה ותרומת מעשר, ומכאן נלמד שאף בלחמי תודה שיעור התרומה הוא אחד מעשרה, כבתרומת מעשר.

וממשיכים ודנים עוד: למדנו עד כה לענין דין תרומה של לחמי תודה ששיעורה היא אחד מעשרה כשיעור נתינת תרומת מעשר. אבל עדיין איני יודע מגזירה שווה זו מכמה סולת היא באה כל חלה. ולכך הריני דן, נאמר כאן בלחמי תודה לשון "לחם" ("על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו". ויקרא ז, יב), ונאמר להלן בשתי הלחם לשון "לחם" ("ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים". שם כג, יז). ומעתה נלמד: מה להלן בשתי הלחם, שיעור הקמח הניתן הריהו עשרון לכל חלה משתי החלות, אף כאן בחלות החמץ של התודה שיעור הסולת הניתן הריהו עשרון לחלה.

או שמא יש לומר כי כלך לדרך זו ותלמד בגזירה שווה מהשוואת לחמי תודה ללחם הפנים, נאמר כאן בלחמי תודה לשון "לחם", ונאמר בלחם הפנים לשון "לחם" ("ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת". שם כד, ה—ז), מה להלן בלחם הפנים כל לחם משתים עשרה החלות בא משני עשרונות ("שני עשרונים יהה החלה האחת"), אף כאן בחלות החמץ של התודה, כל לחם מהם בא משני עשרונות סולת?

ומנסים להכריע בין אפשרויות אלה: נראה למי מבין שתי הלחם ולחם הפנים דומה לחמי התודה: מצד אחד יש לומר שיהיו דנין דינן של חלות החמץ שבלחמי התודה דווקא משתי הלחם, שכן יש להעדיף וללמוד דינה של מנחה הבאה חמץ עם הזבח (קרבן), כחלות החמץ של לחמי תודה הבאות עם קרבן התודה, ממנחה הבאה חמץ עם הזבח כשתי הלחם, שאף הם חמץ ("ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה". שם כג, יז), ובאים עם הקרבנות ("והקרבתם על הלחם שבעת כבשים ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים", שם יח). ואל יוכיח ללחמי תודה מלחם הפנים, שכן אינו בא חמץ, וכן אינו בא עם הזבח.

או שמא יש לומר כי כלך לדרך זו ותאמר שיהיו דנין דינם של לחמי התודה דווקא מלחם הפנים, שכן יש להעדיף וללמוד דינה של המנחה הבאה מכל סוגי התבואות: זו שגדלה בארץ ישראל וזו שגדלה בחוצה לארץ, מן היבול החדש שנקצר בשנה זו, ומן היבול הישן שנקצר בשנים קודמות. ממנחה כלחם הפנים, שאף היא זו הבאה מתבואת ארץ ישראל ומתבואת חוצה לארץ, מן היבול החדש ומן היבול הישן. ואל יוכיחו משתי הלחם, שכן אין הן באות אלא מן היבול החדש בלבד, וכן אין הן באות אלא מן התבואה שגדלה בארץ?

וכיון ששקולות שתי האפשרויות לכך תלמוד לומר עוד בפרשת שתי הלחם "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים", שלכאורה אין תלמוד לומר "תביאו" דבר, ומקרא יתר הוא, ומה תלמוד לומר "תביאו"? — שכל מה שאתה מביא ממקום אחר (במנחה אחרת הבאה חמץ, בדומה לשתי הלחם) שהרי אף הוא צריך להיות כזה, בדומה לשתי הלחם. ומכאן נסיק: מה להלן בדין שתי הלחם — עשרון סולת לכל חלה, אף כאן בחלות החמץ של לחמי תודה — עשרון לכל חלה.

ויש לדון: אי [או] אולי נלמד באופן אחר, מה להלן בדין שתי הלחם — הרי אלה שני עשרונות שמהם באים שתי הלחם, אף כאן בחלות החמץ של לחמי תודה — הרי אלה שני עשרונות שמהם באים כל עשר חלות החמץ? לכך תלמוד לומר בכתוב בשתי הלחם "תהיינה", וממנו

למדנו שכל חלת חמץ באה מעשרון אחד, שבסך הכל הם עשרה עשרונים לחלות החמץ שבלחמי תודה. ועדיין יש לברר: שיהיו עשרה עשרונים סולת לשלושים חלות המצה מנין לנו? לכך תלמוד לומר לשון הכתוב בלחמי תודה. שכן נאמר בדינן של חלות המצות "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז, יב), ובפסוק שלאחריו נאמר "על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו", הרי זה בא להורות כי שקולים הם זה לזה: כ

נגד (במקביל) ללחמי החמץ, הבא לחמי מצה, שכשם שכל לחמי חמץ באים מעשרה עשרונים סולת, אף כל לחמי המצה באים מעשרה עשרונים סולת. נמצאו איפוא כי מעשרים עשרונות סולת באים כל לחמי תודה, והם נחלקים: עשרה מתוכם נועדים לעשרת לחמי החמץ, ואילו העשרה האחרים נועדים לשלושים לחמי המצה.

ועדיין יש מקום לברר: יכול שמביאים עשרה לחמים של מצה בלבד, ואותם עשרה שבמצה לא יהו כולן אלא ממין אחד? לכך תלמוד לומר האמור בדין לחמי התודה "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן סלת מרבכת חלות בלולות בשמן" — שחייב הוא בהבאת שלושת סוגים אלה של המצה, ובכללם הם שלושים לחמים. ומעתה נסכם: נמצאו איפוא כי שלשה עשרונים ושליש סולת ניתנים לכל מין ומין משלושת לחמי המצה הבאים בלחמי תודה. ושיעור הסולת בכל שלש חלות של מצה הריהו עולה לכלל עשרון אחד. ונמצאו איפוא כי סך כל לחמי התודה הריהו ארבעים לחמים. והבעלים נוטל מהן ארבע לחמים, אחד מכל מין, ונותן אותם לכהן, והשאר נאכלים לבעלים. עד כאן הברייתא.

ג ומעתה דנים בדברי ברייתא זו. אמר מר [החכם] בתחילת הברייתא כי מן הכתוב "והקריב ממנו" למדים אנו שאין נוטלים את התרומה מן החלות אלא מן המחובר שיהא הכל יחד בשעת התרומה. ושואלים: אלא מעתה, לפי דרך דרשה זו מקרא זה שבהקרבת אימורי החטאת, דכתיב [שנאמר] בו "ואת כל חלבו ירים ממנו והקטיר המזבחה" (שם ד, יט), התם מאי [שם, מה איזה] מחובר איכא [יש]? ומשיבים: אף הקרבת אימורי החטאת צריך שתהא מן המחובר, וכדברי רב

חסדא שאמר בשמו של החכם אבימי, שכן אמר רב חסדא, אמר אבימי: שלא ינתח הכהן את בשר הקרבן, קודם שיטול ממנו בתחילה את האימורין. שכאשר נלקחים האימורים מן הקרבן, צריך הקרבן להיות שלם.

ד וממשיכים לדון בדברי הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא שהמקור לכך שתרומת לחמי התודה הריהי אחת מעשרה הוא בגזירה שווה, שכן נאמר כאן בלחמי תודה לשון "תרומה" וכן נאמר בתרומת מעשר לשון "תרומה" ("והרמות מכס לה' מאת אנשי המלחמה... ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה' ". שם כח). וכשם שתרומת מעשר היא אחד מעשרה כך גם בתרומת לחמי תודה.

ושואלים: ונילף [ונלמד] דינה של תרומת לחמי תודה בגזירה שווה מתרומת מדין (התרומה שניתנה לאחר מלחמת ישראל במדיינים. במדבר לא), שאף בה נאמר לשון "תרומה", ושיעורה של התרומה לא היה אחד מעשרה ("והרמות מכס לה' מאת אנשי המלחמה היוצאים לצבא אחד נפש מחמש מאות מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן. ממחציתם תקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה'. וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמישים מן האדם מן הבקר מן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה ונתתה אותם ללויים...". שם כח—ל)! ומשיבים: דנין (למדים בגזירה שווה) דינה של תרומה הנוהגת לדורות (כתרומת לחמי תודה) מתרומה הנוהגת לדורות (כתרומת מעשר), ואל תוכיח מתרומת מדין שאינה נוהגת לדורות, שהרי רק לשעתה נקבעה.

ושואלים עוד: ונילף [ונלמד] דינה של תרומת לחמי תודה מתרומת (הפרשת) חלה, שאף בה נאמרה הלשון "תרומה" ("והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. ראשית עריסותיכם תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה", במדבר טו, יט—כ), ושיעורה של החלה הינו אחד מעשרים וארבעה! ומשיבים: תנא דבי [שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל בהסבר הדברים: דנין דינו של דבר שנאמר בו הלשון "ממנו תרומת ה' "(כנאמר בלחמי תודה, "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ") מדינו של דבר שנאמר אף בו הלשון "ממנו תרומה לה' "(כנאמר בתרומת מעשר "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר"). לאפוקי [להוציא, למעט] תרומת חלה שאין למדים ממנה בגזירה שווה לדינם של לחמי תודה, שכן לא נאמר בו "ממנו תרומה לה' ".

ה לאחר שראינו כי דיני תרומת לחמי תודה נלמדים מתרומת מעשר, דנים בענין זה. בעי [שאל] רבא: מי שאינם כהנים ("זרים") שאכלו במזיד תרומת לחמי תודה האם חייבין הם עליהן (על אכילתם) מיתה בידי שמים, וכדין הזר האוכל תרומת מעשר? ובדומה לכך, שאל רבא: זרים שאכלו תרומת לחמי תודה בשוגג, האם חייבים הם על כך בתשלום קרן וחומש (חמישית) כדרך שחייבים הם על אכילת תרומת מעשר. או שמא אין חייבין הם עליהן לא מיתה האוכלים אותם במזיד, ולא תשלום חומש.

ומסביר רבא את צדדי בעייתו: כיון דאיתקש [שהוקשה, הושוותה] תרומת לחמי תודה לתרומת מעשר — לכל ענין הוקש וכתרומת מעשר דמי [נחשב] הדבר. ועל אכילתם חייבים הזרים במיתה או בתשלומים. או דלמא [שמא] כיון שנאמר באכילת תרומה על ידי זר במזיד "ומתו בו כי יחללוהו" (ויקרא כב, ט), וכן נאמר באכילת תרומה על ידי זר בשוגג "ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו" (שם יד). והמלים "בו" האמור באכילת מזיד ו"חמשיתו" האמור באכילת שגגה הן לשונות מיעוט, ושמא מיעט רחמנא [הכתוב], שרק בתרומת מעשר קיים דין זה, ולא בתרומת לחמי תודה?

ועוד יש לשאול מתוך השוואת תרומת לחמי תודה לתרומת מעשר: האם תרומת לחמי תודה שנפלה לפירות של חולין מדמעת (אוסרת בתערובת) את כל הפירות, וכדינה של התרומה. או שמא לא הושוותה לתרומה אלא לענין שיעורה, ובשאר דיניה אין היא כתרומה, ולכך אינה מדמעת את תערובתה. אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה, ללא תשובה.

ו ומבררים עוד את דברי הברייתא. אמר מר [החכם] בברייתא: שמא תאמר שכשם ששתי הלחם באים משני עשרונים קמח, אף חלות החמץ של לחמי התודה תבאנה משני עשרונים, ולא מעשרה עשרונים? לכך תלמוד לומר "תהיינה", שחלות החמץ תבאנה מעשרה עשרונים. ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד], כיצד נלמד הדבר מהלשון "תהיינה"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שלא יטול מקרבן על חברו. שלא יטול ד' חלות תרומה ממין אחד על השאר:

ממנו מן המחובר. שיהו כל חלות לפניו בשעת תרומה. ושיהו שלימין:

בבכורים תרומה. כדאמ' ותרומת ידך אלו הבכורים:

ממנו תרומה לג"ש:

אחת מעשר. תרומת מעשר. שאין ת"ל תביאו. שהרי כבר נאמר והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ומה ת"ל תביאו שכל וכו':

אי מה להלן בשתי הלחם שני עשרונין ותו לא אף כאן ב' עשרונין ותו לא ת"ל תהיינה. דחד יו"ד יתירא למילף דהוו עשרה עשרונין:

והקריב ממנו. מן המחובר:

ונילף מתרומת מדין. אחד מחמשים:

מתרומת חלה:

דכתיב חלה תרימו תרומה והיא א' מכ"ד:

או דילמא בו וחמישיתו. בו ומתו בו ולא באחר. וחמישיתו ולא על אחר:

מדמעת או אינה מדמעת. דההוא לא מיעט:

מן המחובר, פי' שיהיו כלן בכלי אחד כשיטול תרומה. ונאמר בתרומת מעשר תרומה, פי' דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' לכהן, ונאמר בבכורים תרומה דכתיב ותרומת ידך ודרשי' אלו הבכורים במס' פאה בפ' אין להם שעור כדתנן אלו דברים שאין להם שיעור הבכורים, בכורים דיש אחריהם תרומה דלאחר שהביא בכורים כשהוא קוצר תבואתו מפריש תרומה ומעשרות, ל"ה. שנאכלת במקום קדוש, לחמי תודה ובכורים אינן נאכלין אלא בירושלים דכתי' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ונדבותיך ותרומת ידך לה'. תרומה לג"ש, דאע"ג דבבכורים כתיב תרומה כדדרשינן תרומת ידך. אלו הבכורים מ"מ לא נכתוב בהו תרומ' לה'. אבל בלחמי תודה ובתרומת מעשר כתיב תרומה לה' הילכך דיינין גם מדדמי טפי נאמר לחם בלחמי תודה על חלת לחם חמץ ובשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם ל"ה, שאין תלמוד לומר תביאו דהא לעיל מיניה כתיב והקרבתם מנחה חדשה ומצי למכתב ממושבותיכם לחם תנופה, ל"ה. שכל הבאות שאתה מביא פי' תרומתם שבאין חמץ יהא כזה עשרון לחלה, ל"ה:

רש"י ד"ה ת"ל תהיינה. דהא כתיב שני עשרונים. כצ"ל:

רש"י ד"ה ונילף מתרומת מדין. וד"ה ולילף מתרומת חלה. עי' בנו"ב מ"ת חלק יו"ד סי' ר"א:

רש"י ד"ה מדמע. דגבי דמוע לא אשכחן מיעוט בקרא. תמוה דדמוע אינו אלא מדרבנן כמבואר בכ"ד. ואולי מפני שיש לו אסמכתא מקרא דאת מקדשו ממנו:

גמ' דנין תרומה הנוהגת לדורות. עיין יומא כד ע"א תוס' ד"ה מתרומת:

(עז סע"ב) מדמעת או אינה מדמעת.—פי' דאי אינה מדמעת מתבטלת ברוב כדין יבש ביבש. אלא שקשה מיבמות (פא ב), דפרוסה של לחם הפנים טהור אינו עולה אפי' במאה פרוסות של חולין; והטעם לרש"י (שם) - משום דהפסד מועט הוא, ולתוס' (שם) - משום דראוי להתכבד בו. וצ"ל שיש הפרש בין קדשי קדשים לקדשים.

מתני' מכולן. לחמי תודה היה נוטל אחד מעשרה: שיהיו כל הקרבנות שבלחמי תודה שוין. בהפרשת תרומה: שלא יטול מקרבן. זה תרומה על חבירו שלא יטול מזה שנים ומזה לא כלום משום דבעינן שלא יטול מקרבן על חבירו: גמ' מן המחובר. דבעינן שיהו כל החלות ביחד בשעת תרומה: איני יודע מכמה. חלות הוא נוטל אחת: בבכורים תרומה. דאמר מר (פסחים דף לו:) ותרומת ידך אלו הבכורים: מה תרומה דבכורים אין לה שיעור. כדאמרינן (פאה פ''א מ''א) אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים דכמה שירצה מביא: שאין אחריה תרומה. דכיון שנטל תרומת מעשר אין מפרישין שוב ממנה תרומה אחרת: שיש אחריה תרומה. שהרי עדיין יש לו להפריש כל תרומותיו: דנין תרומת לחמי תודה הנאכלת במקום קדוש. שנאכלת בירושלים מתרומת בכורים הנאכלת בירושלים: תלמוד לומר ממנו. (ויקרא ז) אחד מכל קרבן תרומה לה' לג''ש דכתיב בלחמי תודה ממנו תרומה לה' ונאמר בתרומת מעשר (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר וגו': אבל איני יודע מכמה. קמח הוא עושה החלה של חמץ: נאמר כאן לחם. חמץ תודה ושתי הלחם באין מנחת חמץ עם הזבח: מה להלן עשרון לחלה. דכתיב (ויקרא כג) (שנים ושני) עשרונים וגו': לחמי תודה ולחם הפנים באות מארץ ומח''ל. ושתי הלחם אין באות אלא מן הארץ דכתיב בהו (שם כג) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה מה תלמוד לומר תביאו שהרי כבר נאמר (שם) והקרבתם מנחה חדשה ומצי למימר ממושבותיכם לחם תנופה ומה תלמוד לומר תביאו שכל שאתה מביא ממקום אחר כעין זה חמץ ועם הזבח יהיו כזה: אי מה להלן. בשתי הלחם שני עשרונים ותו לא אף כאן שתי עשרונים ותו לא: תלמוד לומר תהיינה. יתירה לרבוייא היא ואף על גב דכתיב בשתי הלחם יליף לתודה דאם אינו ענין לב' הלחם דהא כתיב שתי עשרונים תנהו ענין לחמץ שבתודה דליהוו עשרה עשרונים: למדנו י' לחמץ. משתי הלחם שהוא חמץ תהיינה בחמץ כתיב י' למצה מנין: נגד חמץ הבא. דכמה שמביא סולת לצורך חמץ הבא מצה: י' לחמץ. נפקא לן משתי הלחם י' למצה מדרשא לנגד חמץ הבא מצה: תלמוד לומר אם על תודה וגו'. בהאי קרא כתיב ג' מיני מצה: מן המחובר. משמע שיהא הכל שלם המ' חלות שלם והתרומה דבשעת תרומה יהא הכל שלם והיינו דפריך אלא מעתה וכו' הכא (נמי) מאי מחובר איכא דקס''ד שהוא מנותח בשעת שנוטל החלב: שלא ינתח בשר קודם כו'. וכה''ג הוי מחובר בשעת הפרשה: ונילף מתרומת מדין. דהויא אחד מנ': ולילף מתרומת חלה. דהוי אחד מארבעים ושמונה: בו וחמשיתו כו'. ומתו בו ולא באחר וחמשיתו ולא על אחר: מדמעת. כשאר תרומה שאם נפלה לתוך חולין שיהא צריך להעלותה באחד ומאה דגבי דימוע לא אשכחן מיעוט בקרא: מאי תלמודא. היכי משמע מן תהיינה י' עשרונות:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל מתני' נוטל אחד. הכהן נוטל אחד מעשרה תרומה: שיהיו כל הקרבנות. כל המינין יהיו שוין עשר חלות: שלא יטול. תרומה: מקרבן על חבירו. שאם היה ממין זה חמשה וממין זה חמשה עשר לא מפריש מזה על זה: גמ' מן המחובר. שיהיה כולן בכלי אחד תרומה: איני יודע מכמה. חלות הוא נוטל אחד: ונאמר בתרומת מעשר תרומה. והרמותם ממנו תרומת ה' לכהן ובלוים כתיב האי קרא במעשר מן המעשר: בכורים יש אחריה תרומה דלאחר שהביא בכורים כשהוא קוצר תבואתו מפריש תרומה ומעשרות: [במקום קדוש] לחמי תודה ובכורים אין נאכליץ אלא בירושלים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ונדבותיך ותרומת ידך: שאין ת''ל תביאו. דהא לעיל מיניה כתיב והקרבתם מנחה חדשה והוי מצי למכתב ממושבותיכם לחם תנופה: שכל הבאות שאתה מביא. הדומות [לזה] שבאין חמץ: יהיו כזה. עשרון לחלה: אי. דרוש להך גיסא מה בשתי הלחם שתי עשרונות ותו לא אף כאן בחמץ שבתודה שני עשרונים לעשר חלות: ת''ל בשתי הלחם תהיינה. ולקמן מפרש מאי תלמודא ומפרש דמריבוי דשני יודין דריש חד יו''ד דתהיינה אתביאו לחם דאוקימנא בלחמי תודה קאי דאי אשתי הלחם לא מצי למכתב יוד דהא שתים שני עשרונים כתיבי: ת''ל על חלות (מצות) לחם חמץ. ולעיל מיניה כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות וסמיך ליה על חלות לחם חמץ: אם על תודה. דשלשה מינין כתיבי בקרא: מאי מחובר איכא. דס''ד דקא פריך דתחלה היה מנתח בשר ואח''כ האימורים: מתרומת מדין. נפש אחת מחמש מאות: תרומת חלה. דקיי''ל אחד מכ''ד: (בכורים) [תרומת חלה]. לא כתיב בהו ממנו אבל לחמי תודה ותרומת מעשר כתיב בהו ממנו: חייבין עליהן מיתה. במזיד וקרן וחומש בשוגג זר האוכלה: כתרומת מעשר דמי. דתרומה מעליא היא וחייב: או דלמא. מיעט רחמנא גבי תרומת תבואה ומתו בו כי יחללוהו בו חייב מיתה ולא בתרומה אחרת: וחמישיתו. ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסיף עליו חמישיתו דהאי ולא חמישיתו דאחרינא:

והקריב ממנו מן המחובר. פירש בקונטרס שיהיו כולן בכלי אחד כשיטול התרומה ונראה דאין צריך אלא מוקף בעלמא כמו ממנו דכתיב גבי תרומה (במדבר יח) ובהקומץ רבה (לעיל כד.) משמע כפירוש הקונט' דדרשינן גבי מנחה והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ ומיהו התם נמי בעי נגיעה כדאיתא בההיא שמעתא גופה דאפי' בכלי אחד אי לא נגע מיבעיא לן התם בעשרון שחלקו בביסא מהו לקמוץ מזה על זה צירוף דאורייתא או דרבנן: ואל יוכיחו בכורים שיש אחריהם תרומה. ומהאי טעמא נמי ליכא למילף מתרומה גדולה: מאי מחובר איכא. פירש בקונטרס דס''ד דהאי דפריך דבתחילה היה מנתח הבשר ואחר כך נוטל האימורים וקשה דאכתי יכול להקיף או בכלי אחד כדפירש לעיל בקונטרס ונראה לפרש דפריך למה לי קרא דפשיטא דמחובר הוא:

מנחות עז ע"ב