מנחות עח ע"א

מנחות עח ע"א - Steinsaltz

Rav Yitzḥak bar Avdimi said: “They shall be” [tihyena] is written with two instances of the letter yod. The superfluous yod, whose numerical value is ten, is interpreted to indicate that the loaves of leavened bread of the thanks offering must be prepared from ten tenths of flour. The Gemara raises an objection: Say that the superfluous yod indicates that the loaves must be prepared with ten half-kav, a smaller measure than ten tenths of an ephah? Rava says: One cannot say this, since the verse habitually spoke of tenths of an ephah and not other measures.

§ The Gemara continues its analysis of the baraita: We have learned that there are ten tenths of an ephah of flour for the loaves of leavened bread accompanying the thanks offering. From where is it derived that there are ten tenths of an ephah for the thirty loaves of matza? The verse states: “With cakes of leavened bread,” after mentioning the three types of matza accompanying the thanks offering (Leviticus 7:12–13), indicating that one must bring the matza in a measure corresponding to the measure of the loaves of leavened bread.

The Gemara asks: But can a matter that was derived by comparison then come back and teach the matter by comparison with regard to consecrated matters? Since the halakha that the loaves of leavened bread of the thanks offering are prepared from ten tenths of an ephah is itself derived by comparison to the two loaves, can one then derive from it that the matza loaves of the thanks offering consist of ten tenths of an ephah? The Gemara responds: The halakha that the loaves of leavened bread consist of ten loaves made from ten tenths of an ephah is not derived solely by comparison to the two loaves; rather, it is derived from itself, as the halakha that there are ten loaves is stated in the verse concerning the thanks offering, and from another matter, and any halakha derived from itself and from another matter is not considered a comparison. Consequently, the halakha with regard to the matza loaves may be derived from it.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says that a halakha derived from itself and from another matter does not constitute a comparison, but according to the one who says that a halakha derived from itself and from another matter does constitute a comparison, what is there to say? The Gemara responds: According to that opinion, the halakha that each loaf is prepared from a tenth of an ephah is derived from that which the verse states with regard to the two loaves: “You shall bring” (Leviticus 23:17), which is a term of amplification that serves to teach that the loaves of leavened bread of the thanks offering consist of ten tenths of an ephah of flour. Since this halakha is derived not by comparison but by amplification from the two loaves, one can derive the halakha with regard to the matza loaves by comparison to the loaves of leavened bread.

MISHNA: The loaves that accompanied the ram of the inauguration of the Tabernacle would come parallel to the three types of matza that accompany the thanks offering: Loaves, wafers, and loaves poached in water and made with oil (see Leviticus 8:26). The loaves of leavened bread that accompany the thanks offering were not brought with the ram of inauguration.

The loaves that accompany the offering that the nazirite brings upon completion of his period of naziriteship would come with only two parts of the three types of matza that accompany the thanks offering, namely, loaves and wafers, but there is no matza poached in water (see Numbers 6:15). Consequently, the loaves of the offering of a nazirite are from ten kav of fine flour according to the Jerusalem measure, as taught in the previous mishna that each type of the loaves of matza comes from five kav of flour, which equal six-and-two-thirds tenths of an ephah according to the wilderness measure, as each type of the loaves of matza comes from three-and-one-third tenths of an ephah.

GEMARA: The mishna teaches that the loaves that accompanied the ram of the inauguration of the Tabernacle consisted of the three types of matza brought with a thanks offering: Loaves, wafers, and loaves poached in water and made with oil. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Ḥisda said that Rav Ḥama bar Gurya said: It is derived from that which the verse states: “And out of the basket of unleavened bread that was before the Lord, he took one unleavened cake, and one cake of oiled bread, and one wafer” (Leviticus 8:26). Granted, “cakes” are cakes, and “wafer” is a wafer. But what is “oiled bread” referring to? Is this not referring to matza poached in water and made with oil?

Rav Avya objects to this: One can say that “oiled bread” is referring to a cake of oil. Rather, derive it as Rav Naḥman bar Rav Ḥisda taught in the name of Rabbi Tavla, that the verse states: “This is the offering of Aaron and of his sons, which they shall bring to the Lord on the day when he is anointed: The tenth part of an ephah of fine flour for a meal offering perpetually, half of it in the morning and half of it in the evening. On a pan it shall be made with oil; when it is poached, you shall bring it in; in broken pieces shall you bring the meal offering for a pleasing aroma to the Lord. And the anointed priest that shall be in his stead from among his sons shall bring it” (Leviticus 6:13–15).

One can ask: And what have we learned with regard to Aaron’s sons, i.e., the ordinary priests, from the instructions for the High Priest on the day that he is anointed? Rather, the verse juxtaposes the meal offering brought by an ordinary priest during his inauguration with the meal offering brought by the High Priest when he is anointed. This juxtaposition teaches that just as the meal offering brought by the High Priest when he is anointed is poached in water, so too the meal offering brought by an ordinary priest during his inauguration is poached in water. Similarly, the loaves brought with the ram of the inauguration of the Tabernacle included loaves poached in water.

§ Concerning the matter of the High Priest’s meal offering on the day of his inaugural service in the Temple, Rav Ḥisda says: A High Priest who approaches the Temple service on the day that he is anointed is required to bring two meal offerings consisting of two tenths of an ephah, one for the fact that he is anointed as the High Priest and must bring the daily meal offering of the High Priest, and one for his inauguration. Mar bar Rav Ashi says: He requires three tenths of an ephah.

And they do not disagree. This one, Rav Ḥisda, is referring to a High Priest who already performed the Temple service as an ordinary priest. Accordingly, he has already brought a meal offering for his inauguration as an ordinary priest. He therefore brings only two tenths of flour, one for his inauguration as High Priest and one for the daily meal offering of the High Priest. And that one, Mar bar Rav Ashi, is referring to a High Priest who has not yet performed the Temple service as an ordinary priest. He must therefore bring three tenths, one for his inauguration as an ordinary priest, one for his inauguration as High Priest, and one for the daily meal offering of the High Priest.

§ The mishna teaches: The loaves that accompany the offering that the nazirite brings upon completion of his period of naziriteship would come with only two parts, parallel to the types of matza that come with the thanks offering, i.e., loaves and wafers, but not matza poached in water.

The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the loaves brought with a thanks offering: “If he sacrifices it for a thanks offering, then he shall sacrifice with the thanks offering unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and cakes mingled with oil, of fine flour poached. With cakes of leavened bread he shall present his offering with the sacrifice of his peace offerings for thanks” (Leviticus 7:12–13). “His peace offerings” serves to include the nazirite’s peace offering in the halakhot that its accompanying meal offerings must consist of ten Jerusalem kav and one-quarter of a log of oil, just like the measurements required for the cakes and wafers of the thanks offering.

The baraita continues: One might have thought that the verse indicates that the meal offering of the nazirite’s peace offering is equivalent to the loaves of the thanks offering concerning all that is stated with regard to the matter of the thanks offering, and that one brings three types of matza consisting of fifteen Jerusalem kav and half a log of oil. Therefore, the verse states with regard to the nazirite’s peace offering: “And a basket of unleavened bread, loaves of fine flour mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil” (Numbers 6:15), to indicate that the nazirite’s meal offering consists only of matza loaves and matza wafers, and not matza poached in water.

The Gemara clarifies: What is the biblical derivation by which “matza” indicates that loaves poached in water were not brought? Rav Pappa says: The verse indicates that the nazirite brings matza specifically from an item of which it was stated: “Matzot.” This serves to exclude loaves poached in water, of which it is not stated: Matzot. In addition, the school of Rabbi Yishmael taught: “Unleavened bread” is a generalization; “loaves of fine flour mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil” is a detail. When the Torah states a generalization and a detail, the generalization includes only what is in the detail. Therefore, loaves and wafers are included in the nazirite’s meal offering, while other items are not.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - א

אמר פירש רבי יצחק בר אבדימי:

"תהיינה" [בשני יודין] כתיב, ויו"ד היתר בא ללמד על מנין עשר ללחמי תודה, שנרמזו בפסוק ב"תביאו". ^[1]

ומקשינן עלה: אימא עשרה קפיזי [מידות קטנות מעשרון] - ^[2]

כלומר, הרי אף כששאלנו "ואימא שני עשרונות" - היתה השאלה: מנין להשוות לחמי תודה לשתי הלחם לענין גודלה של חלה בודדת שהיא עשרון, ונמצאו עשרה עשרונות ללחמי תודה של חמץ, שמא השוה הכתוב את כל עשרת לחמי התודה לשתי הלחם, ולומר: כשם ששתי הלחם באים משני עשרונות, כך עשרת לחמי תודה באים כולם משני עשרונות, ונמצאת כל חלה פחותה מעשרון; ואם כן מה יועיל מה שייתר הכתוב יו"ד למנין עשר, והרי סוף סוף לא ידענו אם עשרה עשרונות הם או עשר חלות קטנות כל אחת מעשרון, שבין הכל הם שני עשרונות!?

אמר תירץ רבא: בעשרונות דיבר הכתוב. ^[3] אמר מר בברייתא: למדנו עשרה [עשרונות] לחמץ. עשרה למצה, מנין? תלמוד לומר: "על חלות לחם חמץ", כנגד חמץ הבא מצה:

ומקשינן עלה: וכי דבר הלמד בהיקש [היינו: עשרה עשרונות לחמץ, שנלמדו בהיקש ד"תביאו" לשתי הלחם], ^[4] חוזר ומלמד בהיקש, עד שאתה מקיש את המצה לחמץ להיות עשרה עשרונות כמותו!? ומשנינן: "הימנו ודבר אחר" הוא, כלומר, מה שבחמץ הוא עשרה עשרונים אין אנו לומדים את כולו משתי הלחם, שהרי בשתי הלחם לא היו אלה שני עשרונות; והלימוד הוא משתי הלחם עם מה שכתוב בגופן של חלות החמץ, דבחלות חמץ עצמם מבואר שיהיו עשר חלות, שהרי בגזירה שוה הוא נלמד מתרומת מעשר, וכאילו כתוב הוא בגופו; ומשתי הלחם למדנו בהיקש ד"תביאו" שיהיה בכל חלה עשרון, ומבין שניהם אנו יודעים שיש בו בחמץ עשרה עשרונות - ^[5]

וכל "הימנו ודבר אחר" לא הוי היקש, וחוזר ומלמד בהיקש.

ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: "הימנו ודבר אחר" לא הוי היקש וחוזר ומלמד. אלא למאן דאמר מכל מקום הוי היקש ואינו מלמד, מאי איכא למימר!? ^[6]

ומשנינן: "תביאו" הנאמר בשתי הלחם "רבויא" הוא, ריבוי הוא לרבות לחמי תודה כמו שתי הלחם, ואין זה היקש.

א. כתיב בציווי מעשי שבעת ימי המילואים שעשה משה לאהרן ולבניו כשהוקם המשכן [שמות כט א]: "וזה הדבר אשר תעשה להם [לאהרן ולבניו] לקדש אותם לכהן לי, לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים תמימים [האחד עולה, והשני שלמים, והוא נקרא "איל מילואים"]. ולחם מצות [רבוכה] וחלות מצות משוחים בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן [הרי אלו שלש מינים], סולת חטים תעשה אותם. ונתת אותם על סל אחד, והקרבת אותם בסל, ואת הפר ואת שני האילים. ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה את הקרב ואת יותרת הכבד ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן ואת שוק הימין כי איל מלואים הוא. וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד מסל המצות אשר לפני ה'. ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אותם תנופה לפני ה'. ולקחת אותם מידם והקטרת המזבחה על העולה לריח ניחוח לפני ה' אשה הוא לה'".

ב. כתיב בפרשת הנזיר [במדבר ו יג]: "וזאת תורת הנזיר, ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו [את עצמו] אל פתח אוהל מועד. והקריב את קרבנו לה', כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות, סולת חלות [מצות] בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, [הרי שני מינים], ומנחתם ונסכיהם... ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו... ולקח הכהן את הזרוע בשילה מן האיל, וחלת מצה אחת המן הסל ורקיק מצה אחד, ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו. והניף אותם הכהן תנופה לפני ה'

קודש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה, ואחר ישתה הנזיר יין".

ג. במשנה שבתחילת הפרק נתבאר, שלחמי התודה הם שלשה מינים של מצה: חלות רקיקין ורבוכה, והיו באים כולן מעשרה עשרונות מדבריות - ובמידה ירושלמית: חמשה עשר קבין - שהיו עושים מהם עשר חלות שוות לכל מין ומין; וכנגדם היה מביא עשר לחמי חמץ מעשרה עשרונות שהם חמשה עשר קבין ירושלמיות.

מתניתין:

המילואים [כלומר, חלות המילואים] היו באין כמיני המצה שבתודה, דהיינו: חלות, ורקיקין, ורבוכה כולם מצה, והיו באים מחמשה עשר קבין ירושלמיות כמצה שבתודה, שהן עשרה עשרונות מדבריות; והיו שוים להם במניינם, דהיינו: שלש מינים של עשר עשר חלות.

נזירות [כלומר, חלות הנזירות] היתה באה שתי ידות [שני חלקים] כמצה שבתודה, דהיינו: חלות ורקיקין כולם מצה, ואין בה רבוכה כבתודה, והיו באים כמו שתי הידות במנינם ובמידת הסולת שבהם.

נמצא - כמות הסולת שבחלות הנזירות - עשרה קבין ירושלמיות [שהם שני חלקים מחמשה עשר קבין במצה שבתודה], שהן ששה עשרונות מדבריות ועודיין [ועוד שני שלישי עשרון], שהם שוים לשני שליש מעשרה עשרונות במצה שבתודה.

גמרא:

שנינו במשנה: המילואים היו באים כמצה שבתודה, חלות ורקיקין ורבוכה:

שואלת הגמרא: מנא הני מילי, מנין שבמילואים היו מביאים גם חלות רבוכות, שהרי לא אמר הכתוב אלא "ולחם מצות" מלבד החלות והרקיקין שנזכרו בפירוש, ומנין ש"לחם מצות" אלו הם רבוכה? ^[7]

אמר פירש רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא:

משום דאמר קרא [ויקרא ח כו] בימי המילואים כאשר עשה משה כאשר נצטוה: "ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת, ורקיק אחד", והרי מאי ניהו "חלת לחם שמן" וכי לאו רבוכה היא, ונקראת "לחם שמן" משום שברבוכה היה נותן שמן כפול מבחלות. ^[8]

מתקיף לה רב אויא: אימא אנתא דמשחא, שמא "חלת לחם שמן" היינו: עוגה של שמן קרוש!? ^[9]

אלא מכאן אנו לומדים שהמין השלישי במילואים היה רבוכה, וכדדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרבי טבלא:

כתיב [ויקרא ו יג]: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה, תופיני מנחת פתים תקריב ריח ניחח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה, חק עולם לה' כליל תקטר".

ובכלל פרשה זו, שיביא הכהן הגדול בכל יום "מנחת חביתין", וכן שיביא כהן בתחילת עבודתו מנחה זו, והיא נקראת "מנחת חינוך", וכמבואר לעיל נא ב.

דכתיב: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו" -

וכי מה למדנו לבניו מ"יום המשח אותו"? והיינו, כיון שאמר הכתוב "אותו" והכוונה לאהרן, מדוע אמר הכתוב תחילה "אהרן ובניו"?

אלא, מקיש חינוכו [זו מנחת חינוך של כהן הדיוט], להמשחו [זו מנחת חביתין שמביא הכהן הגדול בכל יום]; וכדי ללמד:

מה המשחו רבוכה, שהרי הכתוב אומר "על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה", אף חינוכו רבוכה, ללמד שיביא כהן הדיוט אף הוא רבוכה, וכן במילואים, יום חינוך הוא ומביא רבוכה.

אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב לעבודה [המתחיל בעבודה] צריך הוא להביא שתי עשרונות האיפה:

אחת להמשחו, כלומר "מנחת כהן משיח" שמביא הכהן הגדול בכל יום. ^[10]

ואחת לחינוכו לעבודה, שהרי בכלל הפרשה גם "מנחת חינוך" של הנכנס בפעם הראשונה לעבודה.

מר בר חייא אמר: שלש עשרונות הוא מביא, כדמפרש ואזיל.

ולא פליגי רב חסדא שאמר שני עשרונות, עם מר בר חייא שאמר שלשה עשרונות הוא מביא, כי:

הא דאמר רב חסדא שאינו מביא אלא שני עשרונות, היינו בכגון דעבד כבר עבודה כשהוא כהן הדיוט, והביא אז עשירית האיפה לחינוכו ככהן הדיוט, ושוב אינו צריך להביא אלא מנחת חינוך אחת לחינוכו ככהן גדול, ומביא מנחת חביתין ומנחת חינוך.

הא דאמר מר בר חייא שהוא מביא שלש עשרונות, היינו בכגון דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט, וצריך הוא להביא עשרון אחד לחינוכו ככהן הדיוט, והאחד לחינוכו ככהן גדול, הרי שלשה עשרונות עם מנחת החביתין. ^[11]

שנינו במשנה: נזירות היתה באה שתי ידות כמצה שבתודה: חלות ורקיקין, ואין בה רבוכה:

תנו רבנן: נאמר בפרשת לחמי תודה "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו", ולכך אמר הכתוב "שלמיו" כדי לרבות שלמי נזיר [לחלות שהוא מביא עמהם]: לעשרת קבין ירושלמיות של סולת [שהם שתי ידות מהסולת שבמצות התודה], ולרביעית שמן [שהוא מחצית ממה שהוא מביא למצות של התודה] -

כלומר, בא הכתוב ללמדך, שהחלות והרקיקין שבנזירות מידת סולתם ומידת שמנן שוה לחלות ולרקיקין שבתודה, והרי זו היא מידת הסולת שהיתה בחלות ורקיקין של התודה, וזו היא מידת השמן שהיתה בהם, כי חצי לוג היה מביא בתודה: חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין. ^[12]

יכול ריבה הכתוב "שלמיו" לכל מה שאמור בענין? שמא בא הכתוב להשוותם גם לענין הרבוכה, וללמדנו, שמלבד החלות והרקיקין האמורים בו בפירוש, יביא גם מצות רבוכה -

תלמוד לומר בנזיר "וסל מצות", כדמפרש ואזיל. ^[13]

שואלת הגמרא: מאי תלמודא, האיך נלמד מ"מצות" שאינו מביא רבוכה?

אמר רב פפא: ללמד בא הכתוב "סל מצות", שאינו מביא אלא דבר שנאמר בו "מצות" לאפוקי רבוכה, ^[14] דאף גבי תודה לא נאמר בו "מצות" בכתוב [אף שהיה מצות], וכמאמר הכתוב: "וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן".

דבי רבי ישמעאל תנא מקור אחר שאינו מביא רבוכה בנזירות:

שהרי "סל מצות" הוא כלל, ^[15] ואילו מה שפירט הכתוב בנזירות "חלות ורקיקין" הרי פרט, וקיימא לן: "כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט", הרי למדנו: חלות ורקיקין, אין [אכן מביא הנזיר], אבל מידי אחרינא לא מביא הנזיר, ולא בא הכתוב "שלמיו" אלא ללמדנו את מידת הסולת ואת מידת השמן שבחלות ורקיקי הנזיר, שיהיו שוים לאלו שבתודה.

הערות

^[1] כתב רש"י מכתב יד, לעיל בד"ה ת"ל בשתי הלחם תהיינה: מריבוי דשני יודין דריש חד יוד [עשר] ד"תהיינה" א"תביאו לחם" דאוקימנא בלחמי תודה קאי, דאי אשתי הלחם לא מצי למכתב יוד, דהא "שתים שני עשרונים" [ולא עשר] כתיבי.

^[2] בפירוש המיוחס לרש"י כתב, שקפיזי הם חצאי קבין; ולאו דוקא הוא, שהרי קושיית הגמרא היא: שמא שני עשרונות מתחלקים לעשר חלות, ושני עשרונות הם שני שלישי סאה [כי האיפה שלש סאין, ושני עשיריות ממנה הם שני שלישי סאה], שהם ארבעה קבין המתחלקים לעשר, ונמצא שקושיית הגמרא היא: שמא עשר מידות של 4. 0 קבין אמרה תורה; וראה ב"חק נתן" וב"מנחה טהורה".

^[3] א. בפירוש המיוחס לרש"י כתב, דהוא משום שבשתי הלחם נאמר "שתים שני עשרונים"; והתוספות כתבו: כדדרשינן "מה כאן עשרון לחלה"; וראה אות ג בשם ה"טהרת הקודש", דהיינו משום שלענין עשר חלות אין אנו צריכים ליו"ד ד"תהיינה" כי מתרומת מעשר אנו יודעים כן. ב. רש"י מכתב יד, תיקן את הגירסא על פי ספר מוגה: אמר רב יצחק בר אבדימי, תהיינה כתיב, עשר עשרונות דיבר הכתוב. ג. הקשו התוספות: נמצא, שלאחר לימוד זה אין אנו צריכים כלל ללמוד מתרומת מעשר שהתרומה היא אחד מעשר, שהרי מ"תביאו" יש לנו ללמוד להשוות לחמי חמץ לשתי הלחם ככל שנוכל, ויש לנו ללמוד שעשרון יש בכל חלה, כפי שאמרה הברייתא בתחילה, ורק כדי שלא נאמר: שמא השוה הכתוב את כל הלחמים לשתי הלחם שיהיו בין כולם שתי עשרונות, לזה בא היו"ד ללמד שעשרה עשרונות היו, וחזרנו ללימוד הראשון שכל חלה היא עשרון; והיות ואמר הכתוב "והקריב ממנו אחד מכל קרבן", הרי למדנו שהוא נוטל חלה אחת מתוך עשר, ולמה לי הגזירה שוה מתרומת מעשר! ? וב"טהרת הקודש" יישב בכמה אופנים את קושייתם; ובאופן השני ביאר: אי לאו גזירה שוה, מנא הוה ידעינן דהאי יו"ד ד"תהיינה" על מספר עשרה עשרונים קאי, דילמא על מספר החלות הוא דקאמר שיהיו דוקא עשר, ולעולם בין הכל אין בסולת רק שני עשרונים; ובשלמא השתא דאית לן גזירה שוה שאחד מעשרה צריכה שתהיה התרומה, וגם "אחד" שלם משמע, אם כן בלאו תהיינה נמי ידעינן שיהיו יו"ד חלות דוקא, אלא על כרחך דיו"ד ד"תהיינה" על מספר העשרונים בא להורות; [לכאורה נראה, שישוב זה עולה יפה לגירסת רש"י כפי שמצא בספר מוגה; שלפי זה יש לומר, שאכן מה דאמרינן "בעשרונות דיבר הכתוב" הוא משום שאם למספר החלות כבר ידענו מתרומת מעשר; אבל לגירסתנו, הרי קושיית הגמרא "ואימא עשרה קפיזי", הרי היתה שמא בא הכתוב ללמד על עשר חלות ולא על עשרה עשרונות, והיה לה לגמרא ליישב, "אם כן תהיינה למה לי", כיון דלעשר חלות כבר ידענו מתרומה; ואכן בפירוש המיוחס לרש"י שגרס כגירסתנו, לא פירש כ"טהרת הקודש" את מה שאמרו "בעשרונות דיבר הכתוב"].

^[4] ראה בפירוש המיוחס לרש"י, דהיינו: "לחם לחם" ; ותמה הרש"ש: הרי גזירה שוה היא, ודבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקש, כמבואר בתוספות; וכבר הביא בספר "יד בנימין" מדברי רש"י בזבחים נז ב ד"ה למדנו עשרה, שהכוונה היא להיקש ד"תביאו", וראה שם שהתאים לזה אף את הפירוש המיוחס לרש"י.

^[5] נתבאר על פי "יד בנימין" לפי שיטת רש"י, ראה שם; וראה עוד שם פירושים אחרים.

^[6] בזבחים נז א מפרשינן, שנחלקו בדבר זה רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ורבי ישמעאל סובר: היקש הוא.

^[7] ואינו דומה ללחמי תודה שבהם אמר הכתוב "וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן".

^[8] א. וכמו ששנינו לקמן פט א "חצי לוג שמן לתודה", ומפרש בברייתא בגמרא: יכול יהא חצי לוג זה מתחלק לשלשה מינין לחלות ולרקיקין ולרבוכה, כשהוא אומר:. הא כיצד: מביא חצי לוג שמן וחוצהו, חציו לחלות ולרקיקין וחציו לרבוכה. ב. יכולה היתה הגמרא להביא גם מן האמור בספר שמות בציווי המילואים [שמות כט כב - כג]: "ולקחת מן האיל החלב והאליה:. וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד מסל המצות אשר לפני ה"'.

^[9] העיר בכתבים המיוחסים להגרי"ז: הא כתיב בקרא "ולחם מצות", וזה הוא רבוכה, ואיך אפשר לפרש דשמן היינו אנתא דמשחא, דבמאי קרי לזה "לחם מצות"; [ולכאורה ממקומו היה יכול להקשות: למה נקרא "חלת לחם שמן", אלא שמשם קשה יותר, דמה שייך "מצות" בעוגה של שמן קרוש].

^[10] כן פירש רש"י מכתב יד; אבל רבינו גרשום והפירוש המיוחס לרש"י, נראה שאין מפרשים כן, ראה שם.

^[11] א. כתבו רש"י מכתב יד והתוספות: יש מפרשים: כגון שעמד [נתמנה] ביום הכיפורים, דאיכא עבודת יום הכיפורים בכהן גדול. וביאר בכתבים המיוחסים לגרי"ז את כוונתם: דוקא עבודה הצריכה לכהן גדול, בה יש את הדין שצריך הכהן הגדול להקריב לחינוכו עשירית האיפה, אבל מה שעובד הכהן הגדול בשמונה בגדים, ואין בהחפצא של העבודה דין כהונה גדולה, לזה לא בעינן עשירית האיפה; ואם כן דוקא לעבודת יום הכפורים שצריכה כהן גדול צריך הוא עשירית האיפה, אבל לעבודת כל השנה, שפיר יוכל לעבוד - בשמונה בגדים - בלא עשירית האיפה כלל. והנה רש"י והתוספות דחו פירוש זה: דהא קרבן יחיד [כמו מנחת חינוך שהיא קרבן יחיד] אינו קרב ביום הכפורים, ובפרק קמא דיומא [יב א] קא בעי הגמרא: אם אירע פסול בכהן גדול, במה מחנכין את השני ביום הכפורים. ביאור הדברים: הגמרא דנה שם: איך מחנכים אותו להיות כהן גדול; והיינו, שאם עמד קודם יום הכפורים או אפילו ביום הכפורים עצמו קודם תמיד של שחר, אם כן במה שעושה עבודה בשמונה בגדים בזה נעשה הוא לכהן גדול ש"עבודתו מחנכתו", אבל כשנתמנה להיות כהן גדול ביום הכפורים עצמו, שואלת הגמרא: איזה עבודה יעשה כדי שייעשה כהן גדול, ותהיה עבודת יום הכפורים כשירה בו; ומזה מוכח שאם עמד ביום הכפורים אינו מביא מנחת חינוך, שאם לא כן, מה שואלת הגמרא במה הוא מתחנך, והרי במה שיקריב מנחת חינוך בשמונה בגדים - בזה יתחנך; [ולכאורה נראה, שהוצרכו להביא ראיה שמנחת חינוך אינה דוחה את יום הכיפורים, כי שמא היות ועבודת יום הכפורים צריכה כהן גדול, וכהן גדול חייב להקריב מנחת חינוך קודם לעבודתו, אם כן תדחה מנחת חינוכו את יום הכיפורים; וראה היטב ב"משנה למלך" המובא באות ג]. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז כתב, דלפי פירושו בסברת קושייתם, תיקשי: מאי דחו את הפירוש, משום דהוא קרבן יחיד ואינו קרב ביום הכיפורים! ? הרי אפשר להקריבו קודם יום הכפורים, דהא עיקר הפירוש הוא דבעי לה לעבודת יום הכפורים ולא לעבודת כל השנה, אף על גב דעובדה בתורת כהן גדול; [ויש להעיר, שלפי סגנון דבריהם "שעמד ביום הכפורים", הקשו שפיר הרי אינו מביא שלש, אלא שהא גופא קשיא, למה לנו לומר שעמד ביום הכפורים, והרי עיקר דבריהם אינו אלא שאינו מתחייב במנחת חינוך אלא מחמת עבודת יום הכפורים, ולעולם מביאה קודם ; אלא דלפי זה איך אמרינן שמביא שלש, והרי כשנתמנה להיות כהן גדול, עדיין לא נתחייב במנחת חינוך מצד היותו כהן גדול עד יום הכפורים ויביאנה סמוך ליום הכפורים]. ב. כתב הרמב"ם [כלי המקדש, ה, טז יז]: אין הכהן עובד תחילה וכן כהן גדול אינו עובד תחלה, עד שיביא עשירית האיפה משלו, ועובדה בידו:. ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה, וכן כהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה, עבודתן כשירה. כהן שלא עבד עבודה עדיין מימיו, שמינו אותו כהן גדול, הרי זה מביא עשירית האיפה ועובדה בידו תחלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט, ואחר כך מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כהן גדול, ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית:. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז דקדק בלשון הרמב"ם, שגבי מנחת חינוך של כהן הדיוט כתב "ועובדה בידו" [וכדרך שאמר בהלכה טז], ואילו גבי מנחת חינוכו ככהן גדול לא כתב שעובדה בידו; וביאר: צריך לומר, דנהי דמצד חינוך כהן גדול מצווה להביא עוד מנחה, אבל דין "עובדה בידו" אינו דין במנחה, כי אם דהויא מצוות חינוך עליו שיעבוד עבודה, וכיון שעבד בידו את המנחה הראשונה שוב נתחנך בעבודה גם בתור כהן גדול, כיון דעבדה בשמונה בגדים כדין כהן גדול, ואם כן אין עליו כבר מצות עבודה לחינוכו, כי אם חובת עשירית האיפה לחוד. ג. ב"משנה למלך" הביא ראיה לפסק הרמב"ם שעבודתו כשירה, אף קודם שהביא מנחת חינוך, [דלא כנראה לכאורה מ"תורת כהנים" שהביא שם, וראה עוד בהגהת הגר"א בירושלמי סוף פרק שביעי דשקלים], מהסוגיא ביומא יב א שהובאה לעיל: כי אם עבודתו פסולה, מאי בעי תלמודא במה מחנכין, והלא היה צריך להקריב חביתי חינוך, ויחנכו אותו בהם שיקריב בשמונה בגדים. ובכתבים המיוחסים להגרי"ז צידד להוכיח מסוגייתנו שעבודתו כשירה; כי אם עבודתו פסולה, איך מקריב את עשירית האיפה הראשונה בידו [ראה אות ג] משום חינוך כהן הדיוט, הלא עכשיו הוא עובד בתורת כהן גדול בשמונה בגדים, וקודם שהקריב עשירית האיפה השניה שהיא מנחת חינוכו לכהן גדול עבודתו פסולה, אם כן מיפסלא עשירית האיפה הראשונה, ולא יצוייר שיביא שנים בבת אחת; ועל כרחך דעבודתו כשירה, וראה מה שדחה שם, ותוספת דברים בזה; [ויש להעיר: מה מכריחנו לומר שהיה עובדהבידו - למנחת החינוך הראשונה - בשמונה בגדים, והרי יש לומר שהיה עובדה ככהן הדיוט בארבעה בגדים, כי אף שנתמנה להיות כהן גדול הרי צריך הוא חינוך לעבודה ככהן גדול, וחינוך זה יעשה במה שיעבוד בידו את מנחת החינוך בשמונה בגדים, וצריך תלמוד].

^[12] אבל לחמי החמץ לא היו טעונים שמן כלל.

^[13] לכאורה היה אפשר לפרש "יכול לכל מה שאמור בענין", היינו, שיביא גם חמץ וגם רבוכה ; ושאלת הגמרא "מאי תלמודא" היא, מנין שרבוכה אינו מביא, אבל שחמץ אינו מביא שפיר ילפינן מ"סל מצות"; אך רש"י לא פירש כן.

^[14] העיר ב"טהרת הקודש": ברבוכה דמילואים בפרשת תצוה נאמר "מצות", שהוא ה"לחם מצות" שבפסוק שם; רק דכאן אמר: דבתודה לא נזכר שם "מצות" ברבוכה, וילפינן מיתורא דמלת "מצות" הנאמר בנזיר, דלא הוקש לתודה רק לענין אותן שנאמר בהן בתודה "מצות".

^[15] מסתבר לפרש, ש"סל מצות" הוא כלל הכולל את שלשת המינים האלו, משום שבמילואים נאמר "סל מצות", והיו שם שלשה מינים כולל רבוכה.

אמר רב יצחק בר אבדימי בהסבר הדברים: בשתי הלחם "תהיינה" (במדבר כ, יז) כתיב [נאמר], שיש בכתוב שתי יודי"ם, ובאה היו"ד היתירה לדרשה, שחלות החמץ שבקרבן התודה, יהיו מעשרה (כמנין האות יו"ד בגימטריא) עשרונים. ומקשים על כך: ושמא אימא [אמור] שהכוונה אמנם לעשר מידות, ואולם אין הכוונה אלא לעשרה קפיזי [קבים] הקטנים בשיעורם מהעשרונים?! אמר רבא: אין לומר כן, שהרי במידת עשרונות דבר הכתוב, ולא במידות אחרות.

א ומבררים עוד את המשך דברי הברייתא. שנינו בה: למדנו מייתור בכתוב "תהיינה" שבאים עשרה עשרונים לעשרת לחמי החמץ שבתודה. ואולם שבאים עשרה עשרונים אף לשלושים החלות של מצה מנין לנו? תלמוד לומר בשלושת סוגי חלות המצה הבאות עם קרבן תודה "על חלות לחם חמץ" (ויקרא ז, יג), ללמדנו כי כנגד מספר העשרונים של לחמי החמץ, כמספר הזה הבא אף ללחמי המצה.

ושואלים על דרך דרשה זו: וכי דבר הלמד בהיקש (הדין שלחמי חמץ שבתודה באים עשרה עשרונים, שנלמד מהיקש "תביאו" לשתי הלחם), חוזר ומלמד בהיקש בקדשים, שנלמד דין לחמי המצה בקרבן התודה (שאף הוא בא מעשרה עשרונים) מדין לחמי החמץ? ומשיבים: אין דין עשרה עשרונים בלחמי חמץ שבתודה נלמד מהיקש משתי הלחם לבדו אלא הימנו (ממנו) ודבר אחר הוא נלמד. שאינו יכול להילמד מדין שתי הלחם עצמו, ולכן הוא נלמד מצירוף שני מקורות לימוד: משתי הלחם ומן האמור בלחמי תודה, שהם עשרה לחמים של חמץ. וכל דבר הנלמד באופן זה של הימנו ודבר אחר — לא הוי [אין זה] נחשב כנלמד על ידי היקש, ולכך הריהו מלמד בהיקש גם בקדשים.

ומקשים על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שאופן לימוד כגון זה לא הוי [אין הוא נחשב] כהיקש, אלא לשיטת מאן דאמר הוי [מי שאומר כי הריהו נחשב] היקש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לשיטה זו אין הדבר נלמד מהיקש אלא ממשמעות לשון הכתוב, שכן המלה "תביאו" האמורה בשתי הלחם לשון רבויא [ריבוי] היא, ומלמדת על לחמי חמץ שבתודה שבאים עשרה. ולפיכך אין לחמי חמץ נחשבים כדבר הנלמד מהיקש, ולכך הריהם מלמדים בהיקש לענין לחמי מצה שבתודה.

ב משנה מיני הלחמים שבאו עם איל המילואים (שקרב כאשר התחנכו אהרן ובניו לכהונה, במשך שבעת ימי המילואים) היו באין כשלושת מיני המצה שבאים בקרבן התודה, שהם: חלות ורקיקין ורביכה, ואולם לחמי חמץ (כדרך שבאים בקרבן התודה) לא באו עימו.

ואילו מנחת מיני הלחמים הבאים עם קרבן הנזיר ביום שמשלים את הנזירות היתה באה רק כשתי ידות (שני חלקים, שני שליש) כמצה של תודה, שכן בלחמי הנזירות יש רק חלות מצות ורקיקין מצות, ואין בה חלות מסולת רבוכה (מורבכת). נמצא איפוא שלחמי קרבן נזיר באים מסולת ששיעורה עשרה קבין במידה ירושלמית (כמבואר במשנה למעלה, עז,א כי כל מין מלחמי המצה בא מחמישה קבים), שהן שווים (במידות מדבריות) לששה עשרונות ושני עודיין (פעמיים "עוד" = שני שליש). שהרי כפי ששנינו שם למעלה, כל מין ממיני המצה בא משלושה עשרונים ושליש עישרון.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי לחמי איל המילואים היו באים שלושה מינים, כחלות המצה שבקרבן התודה, חלות מצות, רקיקי מצות, ורבוכה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין, מה מקורם של הדברים הללו]? אמר רב חסדא, אמר רב חמא בר גוריא: הדבר נלמד ממה שאמר קרא [הכתוב] בתוך סדר המעשים שעשה משה באיל המילואים "ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד" (שם ח, כו). בשלמא [נניח] משמעות הכתוב חלות ("חלת מצה") הריהי כפשוטה — חלות מצה. וכמו כן מובן הוא משמעות האמור "רקיק" — הרי זה רקיק מצות. ואולם האמור עוד בכתוב זה "וחלת לחם שמן" מאי נינהו [מה הן]? לאו [האם לא] הכוונה לרבוכה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אויא: ושמא אימא [אמור] כי פירוש הכתוב "וחלת לחם שמן" כך הוא: אנתא דמשחא [חתיכת עיסה עבה המטוגנת בשמן]! אלא יש לומר כי מקור הדברים הריהו כדרך שדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה [משמו] של ר' טבלא: נאמר במנחת הכהן הגדול ("קרבן אהרן") ביום שהתמנה לכהונה גדולה, קודם התחלת העבודה ("מנחת חינוך"), וכן במנחתו הבאה בכל יום ("מנחת חביתין"), ובכלל זה אף מנחת כל כהן הדיוט ("ובניו") המובאת ביום שמתחנך בו לעבודה בבית המקדש: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירית האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. על מחבת בשמן תיעשה מורבכת תביאנה תופיני מחנת פיתים תקריב ריח ניחוח לה'. והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה..." (ויקרא ו, יג— טו).

ויש לדון בכתובים הללו: וכי מה למדנו לדינם של הכהנים ההדיוטות, המכונים בכתוב "בניו", מן האמור בדינו של כהן גדול ביום המשחו? אלא מקיש דין מנחת חינוכו של כהן הדיוט למנחת המשחו של כהן גדול ("מנחת חביתין"): מה מנחת המשחו של הכהן הגדול כוללת גם חלה רבוכה, אף מנחת חינוכו של כהן הדיוט כוללת גם רבוכה, וכיוצא בזה אף חלות הבאות עם איל המילואים, יש בהן רבוכה.

ד ועוד בענין מנחתו של כהן גדול הבאה ביום שמתחנך לעבודה, אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב (הנכנס בתחילה) לעבודה במקדש ככהן גדול צריך להביא ביום חינוכו שתי מנחות, הבאות משתי עשרונות האיפה סולת. מנחה אחת בת עשרון אחד להמשחו לכהונה גדולה ("מנחת כהן משיח", הבאה בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב), ומנחה אחת ובה עשרון שני, הבאה לחינוכו לכהונה ("מנחת חינוך"). מר בר רב אשי אמר: שלש עשרונות סולת הוא מביא.

ומסבירים: רב חסדא ומר בר רב אשי לא פליגי [אינם חולקים], שכן הא [זה] שאמר רב חסדא שצריך הכהן הגדול להביא מנחה משני עשרונים סולת מדובר במקרה דעבד [שכבר עשה] כהן גדול זה עבודה במקדש כשהוא כהן הדיוט, והביא מנחה לחינוכו ככהן הדיוט. ולכך עתה צריך הוא להביא רק שני עשרונים סולת, לחינוכו ככהן גדול ולמנחת חביתין הבאה בכל יום. ואילו הא [זה] שאמר מר בר רב אשי שצריך להביא מנחה משלושה עשרונים, מדובר כאשר לא עבד [לא עשה] עדיין הכהן הגדול עבודה כשהוא כהן הדיוט, ולכך צריך הוא להביא מנחה משלושה עשרונים, אחת לחינוכו ככהן הדיוט, ואחת לחינוכו ככהן גדול, ואחת למנחת חביתין.

ה שנינו במשנתנו כי מנחת הנזירות היתה באה בשתי ידות (שני חלקים, שני מינים) מתוך השלושה הבאים כמצה שבתודה, שאינה באה אלא עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות, אך לא מסולת מורבכת.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] נאמר בלחמים הבאים עם קרבן התודה: "וזאת תורת השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (שם ז, יא— יג). ובא המקרא היתר "על זבח תודת שלמיו" — לרבות אף את שלמי נזיר לענין שאף מנחתם באה מסולת בשיעור עשרת קבין ירושלמיות (כשיעור הסולת הבאה בחלות המצות וברקיקי המצות שבלחמי התודה) ולרביעית הלוג שמן (כשיעור השמן הבא בחלות המצות וברקיקי המצות שבלחמי התודה).

ויש לדון בדרשה זו: יכול יהא בא הכתוב ללמדנו שיהא דינה של מנחת שלמי הנזיר כדינה של מנחת התודה לכל מה שאמור בענין התודה, ואף בשלמי נזיר יביאו חמישה עשר קבים ירושלמיות לשלושת מיני לחמים ומחצית הלוג שמן? לכך תלמוד לומר בקרבנות הנזיר "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן..." (במדבר ו, טו). ומן הכתוב "מצות" למדים אנו כי אין במנחת הנזיר אלא חלות מצות ורקיקי מצות, ולא רבוכה.

ומבררים: מאי תלמודא [מה הלימוד, כיצד למדים כן] מן המלה "מצות"? אמר רב פפא: מביא הנזיר במנחתו דווקא מן הדבר שנאמר בו בלחמי התודה הלשון "מצות" (שהם חלות ורקיקים), ולאפוקי [להוציא, למעט] רבוכה שלא נאמר בו בקרבן התודה לשון "מצות" (שכן נאמר בהם "...וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן"). ועוד למדנו: מנין שאין במנחת הנזיר אלא חלות מצות ורקיקי מצות ולא רבוכה, שכן החכם דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] על הנאמר במנחת הנזיר "וסל מצות סולת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן...". "מצות" — הרי זה כלל, "חלות בלולות בשמן" וכן רקיקין ("ורקיקי מצות משוחים בשמן") — הרי זה פרט, ומכלל המידות שהתורה נדרשת בהן הוא שבמקרא בו יש כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ומעתה אף בענייננו נסיק כי חלות ורקיקין — אין [כן] כלולים במנחת הנזיר, ואולם מידי אחרינא [דבר אחר] וכגון הרבוכה — לא נכלל במנחת הנזיר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תהיינה כתיב י' שניה רבויא. אע"ג דכתיב בשתי הלחם יליף לתודה דאינו ענין לגופו דכתיב שני עשרונים תנהו ענין לתודה:

למדנו עשרה לחמץ. דהאי תהיינה בשתי הלחם דחמץ כתיב וילפי לחמץ של תודה:

וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. דחמץ עצמו לא כתיב בהדיא אלא גמרינן משתי הלחם מה להלן עשרון לחלה אף כאן נמי חוזר ומלמד דנגד חמץ הבא מצה:

א"ל הימנו ודבר אחר הוא. כלומר לא גמרינן ליה לחמץ מדבר אחר משתי הלחם לגמרי דלא גמרי' מיניה אלא עשרון לחלה דכתיב תביאו כל מה שאתה מביא ממקום אחר כזה. וזהו דבר אחר דגמרי' והימנו מחמץ עצמו דכתיב בחמץ תהיינה שתי יודין. ומחד יוד יליף ומשום הכי לא הוי היקש:

אלא למאן דאמר הוי היקש. היכי חוזר ומלמד:

תביאו רבויא הוא לא הוה צריך למכתב גבי שתי הלחם והוי כמאן דכתיב הכא לגבי לחמי תודה תביאו שכל מה שאתה [מביא] תביא כזה עשרון לחלה ומהימנו למד הכל ולא מדבר אחר לא הוי הקישא:

אימא אנתא דמישחא. שמן וקרוש עגול כמין לחם היינו לחם שמן:

וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו אותו. כלומר מה קרבן חייבין בניו בשביל משיחת אביהן:

מקיש חינוכו דכהן הדיוט להמשחו דכ"ג להמשחו היינו מלואין:

ומה המשחו דכ"ג רבוכה. דכת' מורבכת תביאנה:

אף חינוכו דכהן הדיוט דבניו הדיוטין רבוכה. וחינוכו היינו מלואין שלהן. וכהן הדיוט ביום חנוכו בלבד (במנ') [מביא] חביתין וכ"ג בכל יום. אף חלת לחם שמן נמי. דעיקר מילואין רבוכה:

המתקרב לעבודה תחילה מאחר שנמשח. אחת להמשחו בשמן ואחת לחינוכו:

הא לא עבד עבודה מעולם כשהוא כהן הדיוט יביא ג'. א' לחינוך תחלת עבודה מעולם. וא' לחינוכו אחר שנתמנה כהן גדול וא' להמשחו:

שלמיו על זבח תודת שלמיו:

לרבות שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיו'. שהן שתי ידות של מצה של תודה לפי שלא נאמר בנזיר אלא חלות ורקיקין:

ולרביעית שמן. לפי שבתודה היה חצי לוג שמן חציו לחלות לרקיקין וחציו לרבוכה וכאן בנזיר שאין רבוכה דיו רביעית:

יכול לכל מה שאמור בענין. הואיל והקיש שלמי נזיר למצה של תודה יכול יקיש לכל ג' מינין של מצה ת"ל:

מאי תלמודא. היאך ממעטו ממצות:

אמר רב פפא לדבר שנאמר בו מצות. בתודה מקיש אותו והיינו חלות ורקיקין דכתיב חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות אבל ברבוכה לא קאמ' מצות:

המלואים, פי' שהיו בימי משה היו באות כמצה של תודה, פי' חלות ורקיקין ורבוכה. נזירות, פי' לחמי נזיר שתי ידות כלחמי שלתודה, שתי ידות פי' שני חלקים של מצה שבתודה היו בנזירות כדמפ' חלות ורקיקין ואין בה רבוכה נמצאו לנזירות עשרה קבין שהרי במצה של תודה היו ט"ו קבין ושני ידות של ט"ו הוו עשרה קבין שהם ששה עשרונות ועודיין, פי' שלש עשרונות ועוד לכל מין והאי עודיין הוו שני שלישי עשרון דהא אמרן לפלוגי גבי מצה שבתודה שלש' עשרונות ושליש:

גמרא וכי דבר הלמד בהיקש כו'. פרש"י דחמץ עצמו כו' מן היקשא דלחם לחם. וכ"כ לקמן בסד"ה תביאו. ותימה דזה נקרא גז"ש. ואף דמצינו בכתובות (לח) להקיש לו ולדון הימנו גז"ש וכן בש"ד. אבל הכא ע"כ הכוונה היקש ממש. דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש כאשר הביאו התוס'. ולולי פירושו ה"נ דקס"ד דתביאו אינו אלא היקש דמקשינן הבאה דמקום אחר לזה. דגז"ש דלחם לחם נדחה לעיל. והתרצן השיב דאין זה היקש אלא רבויא:

במשנה שהן כו' ועודיין. גי' זו נכונה. ובמשניות הגי' ועדויין וטעותא היא:

[ד"ה אר"פ וכו'] . דכתיב חלות מצות כו'. פשוט דכוונתו על הכתוב שבתודה בפ' צו (ז יב). והמרשים לויקרא ב' השתבש:

רש"י ד"ה תביאו כו' אבל אי "תימא" כדמעיקרא כצ"ל:

תוד"ה אחת וכו' מר בר רב אשי אמר כצ"ל:

תהיינה. בתרין יודין דחד יו''ד דמייתר אתיא ללחמי תודה: קפיזי. חצאי קבים: בעשרונות דבר הכתוב. דממאי דמיירי בפרשה קמרבה מן תהיינה ובפרשה כתיב (ויקרא כג) שתים שני עשרונים: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. דחמץ עצמו דהוא עשר גמרינן משתי הלחם עשרון לחלה מן היקישא דלחם לחם: חוזר ומלמד בהיקש. על מצה י' עשרונים כחמץ דכנגד חמץ הבא מצה: הימנו ודבר אחר הוא. כלומר אי הוה מלמד החמץ על המצה אותו דבר עצמו שהוא למד מן שתי הלחם עשרון לחלה מצי למימר וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אבל הכא החמץ אינו מלמד על המצה מה שהוא לומד בהיקש משתי הלחם לא מצית למיפרך משום דחמץ למד משתי הלחם עשרון לחלה ומלמד בהיקש למצה שהוא י' עשרונים דהיינו דבר אחר. ע''א נמי שמעתי הימנו ודבר אחר הוא דאי הוה יליף מחמץ שבתודה לקרבן אחר דעלמא מצית לאקשויי וכי דבר וכו' השתא דלא יליף אלא לההוא קרבן גופיה ליכא למיפרך הכי: מאי איכא למימר. וכי דבר הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בהיקש: תביאו ריבויא הוא. דלא הוה למכתב תביאו גבי שתי הלחם משום טעמא דאמר לעיל והוי כמאן דכתיב הכא גבי לחמי תודה דכל הבאות שאתה מביא יהו כזה עשרון לחלה והוי כמו שלמד מגופו דקרא עשרון לחלה ולא מהיקש (וכי מלמד חמץ על המצה י' עשרונות) ולא מצית למיפרך וכי דבר הלמד כו' שהרי לא למד החמץ מהיקש אבל אי תודה כדמעיקרא אתיא לחם לחם הוי דבר הלמד מהיקש ואיכא למיפרך עליה: מתני' המלואים. שהיו בימי משה היו כו': שתי ידות כמצה שבתודה. דהיינו חלות ורקיקין אבל רבוכה לא היתה בנזיר וכיון שלא היו שם אלא שני אותן מינין נמצאו שני מינין י' קבין ירושלמיות דכיון דג' מינין דמצה שבתודה הוו ט''ו קבין חמשה קב לכל מין נמצאו לשני מינין הן עשרה קבין: שהן ששה עשרונות. דעשרה קבין הן ששה עשרונות [ושני שלישיות] וב' מינין שהן ג' עשרונות [ושליש] לכל מין דכיון דעשרה עשרון הוו [לג' מינין שבמצה] נמצא לב' ידות הן ששה עשרונות וב' שלישי עשרון: גמ' מה''מ. דהמילואי' היו באות חלות ורקיקין ורבוכה היינו חלוט בשמן: לאו היינו רבוכה. אלמא דאית בהו רבוכה: אנתא דמשחא. חתיכת עיסה עבה שטיגנה בשמן ע''א אנתא דמשחא שמן קרוש עגול כמו לחם והיינו לחם מ''ר ז''ל ולא רבוכה ממש: וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו. כלום חייבין בניו בשביל משיחת אביהם: מקיש חינוכו. דכהן הדיוט להמשחו (היינו רבוכה) וחינוכו הוא המילואים שלו אלמא דבמילואים הוי רבוכה דכהן הדיוט מביא חביתין [היינו רבוכה] ביום חינוכו לעבודה וכהן גדול בכל יום: אף. חלות לחם שמן נמי דהוי במילואים היינו רבוכה: המתקרב לעבודה. תחילה לאחר שנמשח: אחד להמשחו. שנמשח לכהן גדול: ואחד לחינוכו. בשביל שנתחנך היום לעבודת כהן [גדול]: הא דלא עבד עבודה מעולם כשהיה הדיוט. מביא שלשה אחת לחינוך תחילת עבודה ואחת לחינוכו שנתמנה לכהן גדול ואחת להמשחו. מ''ר ז''ל: רקיק וחלות חד הוא אלא שזה נבלל וזה נמשח: שלמיו. על זבח תודת שלמיו דלא הוה צריך שהרי כבר נאמר זאת תורת זבח שלמיו ואם על תודה: לרבות שלמי נזיר לי' קבין ירושלמיות. שהן ב' ידות של מצה שבתודה שלא היה בנזיר אלא חלות ורקיקין: ולרביעית שמן. לפי שבתודה היה חצי לוג שמן חציו לחלות ורקיקין וחציו לרבוכה לחמץ לא היה בו שמן וכיון שבנזיר אין בו רבוכה דיו ברביעית: יכול לכל מה שאמור בענין. הואיל והוקשו שלמי נזיר למצה של תודה יכול לוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת''ל מצות: מאי תלמודא. היכי ממעט ממצות: אמר רב פפא דבר שנאמר בו מצות. בתודה דהיינו חלות ורקיקין דכתיב (ויקרא ב) חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות לההיא איתקש המצות האמורות בנזיר אבל לרבוכה דאין כתב בהן מצות לא הוקשו לחם נזיר:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל תהיינה. בתרי יוד [דחד] יוד יתירא: עשרה קפיזא. דעשר עשרונות דבר הכתוב ורבא אמר מספקא ליה מאי היא. בספר מוגה שלי לא גרסינן קפיזא אמר רבא אלא ה''ג אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב עשר עשרונות דבר הכתוב: וכי דבר הלמד בהיקש. משתי הלחם: חוזר ומלמד. על המצה בהיקש והכי קיי''ל בפ' איזהו מקומן כל התורה למדו למד מלמד חוץ מקדשים: הימנו ודבר אחר. כלומר בין מה שכתוב בו בגופיה בין מה שלמד מדבר אחר נפקא ליה דחמץ עשר עשרונות הוא דבדידיה כתיבי עשר חלות כדילפינן לעיל דתרומה אחת מעשרה ולהכי גמר משתי הלחם דעשרון יהא לכל חלה הרי עשר עשרונות הלכך לאו היקש הוא ויכול לחזור וללמוד על המצה דעשרה עשרונות הוא והיכי דמי היקש גמור כגון אי לא הוי כתיב עשר חלות לגופיה ובשתי הלחם הוי עשר עשרונות וילפינן מהדדי בהיקש דההיא הוי היקש גמור: תביאו ריבויא היא. תביאו דאוקימנא ליה אתודה ריבויא הוא ולא היקש ולא משתי הלחם גמר אלא בחמץ דתודה גופיה כתיב עשרון לחלה דתביאו דכתיב בשתי הלחם לא צריך לגופיה אלא לרבות לחמי תודה למה שאמר בפסוק זה ומה אמור בו לכל חלה עשרון הלכך בהדיא בגופיה כתיב ולא מהיקשא גמר והיקש היכי דמי כגון אי לא הוי כתיב בקרא דתביאו עשרון לחלה והיה כתיב גבי שתי הלחם לחודיה וגמרינן תודה בהיקש משתי הלחם ההוא הוי היקש גמור ל''א תביאו ריבויא הוא דמשמע הבאה מרובה שיהא בחלה עשרון שלם ויוד דתהיינה דמביא עשר חלות הוי מגופיה דקרא דתודה הלכך לאו היקש הוא ויבא ללמוד על המצה: מתני' המילואים. שהיו בימי משה: היו באות כמצה כו'. ובגמרא מפרש מנלן: נזירות. לחמי נזיר דכתיב וסל (המצות וחלות מצות שמן וגו') [מצות סולת חלות וגו' ורקיקי מצה]: שתי ידות. שני חלקים של מצה שבתודה היו בנזירות כדמפרש חלות ורקיקין ואין בה רבוכה: נמצאו בנזירות עשרת קבין שהרי במצה שבתודה היו ט''ו קבין והוי ליה עשרת קבין שתי ידות לט''ו: שהן שש עשרונות ועדויים. שלש עשרונות ושליש לכל מין והאי ועדויים הוי שני שליש עשרון דהכי אמרי' לעיל גבי מצה שבתודה: גמ' לחם שמן מאי ניהו לאו היינו רבוכה. דמוסיף בו שמן כנגד חלות ורקיקין: אנתא דמשחא. עוגה של שמן קרוש: וכי מה למדנו לבניו. לדורות מיום המשחו לאהרן: אלא מקיש חינוכו. להדיוט לדורות: להמשחו. כלומר לכהן גדול לחביתין: מה המשחו. דאהרן קרבן חביתין שהוא מקריב בכל יום. רבוכה. כדכתיב מורבכת תביאנה: אף. יום חינוך בניו דכהנים הדיוטות ומילואים יום חינוך הוי: אחד להמשחו ואחד לחינוכו. לעבודת כהן הגדול. הא דעביד עבודה כשהוא הדיוט. הא דלא עביד עבודה כשהוא הדיוט. שלש אחת לחינוכו לעבודת כהן הדיוט ואחת לחינוכו לעבודת כהן גדול ואחת לחביתין וי''מ כגון דעבד עבודה ביוה''כ ולאו מילתא היא דהא קרבן יחיד אינו קרב ביוה''כ ובפ''ק דיומא קא בעי אם אירע פיסול בכה''ג במה מחנכין את השני ביה''כ: לעשרת קבין ירושלמית. דהיינו שתי ידות: ולרביעית שמן. שבתודה דבתודה הוה בה חצי לוג ואותו חצי לוג חוצה חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין. כדאמרי' לקמן בפרק שתי מדות אלמא בשתי ידות שבמצה של תודה דהיינו חלות ורקיקין לא הוה בהו אלא רביעית ובנזירות דהוי בה חלות ורקיקין ולא רבוכה הוי ביה נמי רביעית שמן דהיינו שתי ידות כמצה של תודה: יכול לכל מה שאמור בענין. שיהו טעונין רבוכה: ת''ל. בנזיר וסל מצות: לאפוקי רבוכה דלא נאמר בה מצות דהא בתודה כתיב חלות מצות ורקיקי מצות וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן ואלו מצות לא כתיבי ברבוכה: דבי ר' ישמעאל תנא סל מצות כו' דבנזיר כתיב:

אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב. פירוש יו''ד יתירא דריש דמשמע אתביאו קאי שדרשנו לעיל שכל שאתה מביא ממקום אחר כזה דאי אשתי הלחם קאי לא מצי למכתב יו''ד דהא שתים שני עשרונים כתיב ופריך ואימא עשרה קפיזי ומשני אמר רבא בעשרונות דבר הכתוב פי' כדדרשי' מה כאן עשרון לחלה ובקונט' כתב בספר מוגה שלו לא גרסי' קפיזי אמר רבא וה''ג אמר רב יצחק תהיינה עשרה דבר הכתוב וי''ס דלא כתיב בהו כלל י' עשרונות דיבר הכתוב וגרסי' אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב ותו לא פי' דמשמע דאתא למעוטי ולמימר אלו דוקא שני עשרונים ואין הללו שני עשרונים ומיהו קשה כיון דאי לא כתיב תהיינה לא הייתי יודע לענין מה אמר הכתוב כל שאתה מביא ממקום אחר כזה אי לענין שיהא עשרון לחלה כבשתי הלחם והוי להו י' עשרונות דמה נפשך איכא עשרון לחלות משום תרומה או לענין למימר דמה אלו שני עשרונים אף להלן שני עשרונים ליו''ד חלות אם כן השתא דכתיב תהיינה מה ראית דדרשת למימר אלו דווקא שני עשרונים אימא אלו דווקא (ב' עשרונים) עשרון לחלה ולגירסת הקונט' נמי קשה דיו''ד לא מייתרא לדרשא דכמו שיאמר מתעשה לשון יחיד תעשינה לשון רבים כמו כן יאמר מתהיה תהיינה בשני יודין יו''ד אחת של עיקר ויו''ד אחת של שימוש ועוד אי מיו''ד ילפינן עשר חלות למה לן ג''ש דתרומת מעשר הא כיון דאמר רחמנא אחד מכל קרבן ודרשינן (לעיל דף עז.) אחד שלא יטול פרוסה ולמדנו עשרון לחלה על כרחין אחד מי' נוטל: הימנו ודבר אחר. פי' בקונט' כלומר בין מה שכתב בגופו בין מה שלמד מדבר אחר נפקא ליה דעשר עשרונות הוא דבדידיה כתיב תהיינה דמשמע עשר חלות דהא אתביאו קאי ולהכי גמר אשתי הלחם דעשרון יהא בכל חלה הלכך לאו היקש הוא ויכול לחזור וללמד על המצה דעשר עשרונות הוא והיכי דמי היקש גמור כגון אי לאו הוה כתיב בתודה עשר לגמרי ובשתי הלחם הוו עשרה עשרונות וילפי מהדדי ההוא הוי היקש גמור ופי' זה יתיישב לפי גירסא דלעיל אבל לאידך גירסא דלא דרשינן יו''ד דתהיינה לא יתכן ובסוף איזהו מקומן (זבחים נז.) פי' בקונט' דחשיב הימנו מה שאנו למדין מתרומת מעשר בג''ש מנין החלות דדבר הלמד בג''ש חשיב ככתוב בגופיה משום דקי''ל דבר הלמד בג''ש חוזר ומלמד בהיקש ע''י כך אנו יודעים שיש י' עשרונות כדילפינן מהיקשא דשתי הלחם דהוי עשרון לחלה ועוד יש לפרש משום דתרומת מעשר חולין הוא חשיב ככתיבה בגופייהו: אחת להמשחו לחביתים ואחת לחנוכו לעבודת כהן גדול. מר בר חייא אמר שלש כדמסיק בשלא עבד עבודה כשהוא הדיוט דאיכא אחת לחנוכו לעבודת כהן הדיוט ואחת לחנוכו לעבודת כ''ג ואחת לחביתין ויש מפרשים כגון שעמד ביום הכיפורים דאיכא עבודת יום הכיפורים בכהן גדול ולא מילתא היא דהא קרבן יחיד אין קרב ביום הכיפורים ובפרק קמא דיומא (דף יב.) בעי אם אירע פסול בכהן גדול במה מחנכין את השני ביום הכיפורים: אין בכלל אלא מה שבפרט. בכל מקום שיש כלל ופרט רגיל רבינו שמואל לפרש דאיצטריך רחמנא למכתב הכלל שלא נרבה דבר הדומה לפרט וכן מוכיח כאן דאי לאו דהוה כלל ופרט משמע הכא דהוה ילפינן רבוכה מלחמי תודה:

מנחות עח ע"א