מנחות עט ע"א

ואם שחטה ונמצאת לאחר מכן שהיא בעלת מום, באופן זה נחלקו חכמים, שר' אליעזר אומר כי קדש הלחם, ואילו ר' יהושע אומר כי הלחם לא קדש, אלו דברי ר' מאיר, וכדרך שבאו הדברים הללו במשנתנו.

ואילו ר' יהודה מעמיד באופן שונה את מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע, שכך אמר ר' יהודה: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על המקרה ששחטה ונמצאת טריפה — שכן באופן זה הכל מודים שלא קדש הלחם (וכדברי משנתנו, וכן הם דברי ר' מאיר). וכן לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על המקרה שבו נשחט התודה במחשבת חוץ לזמנו — שכן באופן זה הכל מודים שקדש הלחם (ואף בכך, כדברי משנתנו וכדברי ר' מאיר). וכן לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על המקרה ששחט את התודה, ונמצא לאחר מכן שהקרבן הוא בעל מום — שכן באופן זה הכל מודים שלא קדש הלחם (ושלא כדברי משנתנו ודברי ר' מאיר, שהעמידו בדבר זה את מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע). ועל מה נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע? על המקרה שבו נשחט קרבן התודה במחשבת חוץ למקומו, שר' אליעזר אומר כי במקרה זה קדש הלחם, ואילו ר' יהושע אומר שבמקרה זה לא קדש הלחם.

ובהסבר שיטתו אמר ר' אליעזר: הואיל וקרבן שבשעת שחיטתו היתה בו מחשבת חוץ לזמנו הריהו פסול, וכמו כן אף קרבן שנחשבה בו בשעת שחיטתו מחשבת חוץ למקומו הריהו פסול. מעתה יש להשוותם עוד ולומר: מה במקרה של מחשבת חוץ לזמנו — קדש הלחם, אף במחשבת חוץ למקומו — קדש הלחם. אמר ר' יהושע בהסבר שיטתו: הואיל והנשחט במחשבת חוץ למקומו הריהו פסול, וכמו כן אף הנשחט ונמצא שהוא בעל מום הריהו פסול, מעתה יש להשוותם עוד ולומר: מה הנשחט ונמצא שהוא בעל מום — לא קדש הלחם, אף הנשחט במחשבת חוץ למקומו — לא קדש הלחם.

אמר לו ר' אליעזר: אני דמיתיהו את הנשחט במחשבת חוץ למקומו לנשחט במחשבת חוץ לזמנו, ואילו אתה דמיתו לנשחט ונמצא שהוא בעל מום, נראה למי הריהו דומה, אם יתברר מתוך דיוננו שהריהו דומה לחוץ לזמנו, כדעתי — נדוננו (נלמד את דינו) מהשוואתו לשוחט במחשבת חוץ לזמנו, ואם יתברר לנו שהריהו דומה לנשחט ונמצא בעל מום, כדבריך — נדוננו מבעל מום.

התחיל ר' אליעזר לדון: דנין (יש ללמוד מהשוואה) של הדבר שהוא פסול מחשבה (השוחט במחשבת חוץ למקומו) מהדבר שאף הוא פסול מחשבה (השוחט במחשבת חוץ לזמנו). ואין דנין דינו של הדבר שהוא פסול מחשבה (השוחט במחשבת חוץ למקומו) מהדבר שהוא פסול הגוף (בעל מום).

התחיל ר' יהושע לדון באופן אחר: דנין (יש ללמוד מהשוואה) של הדבר שהוא פסול שאין בו עונש כרת על אכילתו (כגון הקרבן הנפסל במחשבת חוץ למקומו) מהדבר שאף הוא פסול שאין בו כרת (כבעל מום). ואל יוכיח הנשחט במחשבת חוץ לזמנו לקבוע דינו של הנשחט במחשבת חוץ למקומו, שכן הריהו פסול שיש בו עונש כרת על אכילתו. ועוד אמר ר' יהושע לר' אליעזר: נדוננו (נלמד דינו של לחם התודה בשוחט במחשבת חוץ למקומו) מדינו של לחם התודה בשוחט במחשבת שלא לשמו של קרבן תודה אלא לשם קרבן אחר, שכן אף הוא הריהו פסול מחשבה (וכשיטתך, שיש להשוות בין הדברים שהם פסולי מחשבה), וכמו כן אין בו עונש כרת על אכילתו (וכשיטתי, שיש להשוות בין הדברים שאין באכילתם עונש כרת). ומעתה נסיק, כי כשם שבשחיטה שלא לשמה — לא קדש הלחם, אף בשחיטה במחשבת חוץ למקומו — לא קדש הלחם.

ושתק ר' אליעזר, ולא השיב על דבריו. ונמצא ששיטת משנתנו כי כשיטת רבי מאיר.

ושואלים: לשיטת ר' מאיר (שהיא שיטת משנתנו) הסבור כי אם נשחט קרבן התודה ונמצא שהוא טריפה — לא קדש הלחם, ואולם אם נשחט קרבן התודה ונמצא שהוא בעל מום — קדש הלחם (לשיטת ר' אליעזר), מאי שנא [מה שונה] שחטה ונמצאת טריפה, דהוי [שהריהו נחשב] שפסולו קודם שחיטה, ולכך אין הלחם קדוש, ומאי שנא [ומה שונה] שחטה ונמצאת בעלת מום שאנו אומרים שלא הוי [אין הוא נחשב] שפסולו קודם שחיטה, ולכך הלחם קדוש.

ומשיבים: מדובר שם בדוקין, שלא היה מום גלוי ממש אלא בדוקין (כעין קרומים) שבעין, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' עקיבא, שאמר כי בסוג מומים שכזה, שאינו ניכר, אף שפסולים הם להקרבה, מכל מקום אם כבר עלו על המזבח להקרבה — לא ירדו ממנו, ויוקרבו כפי שהם. ור' יהושע הסבור (לשיטת ר' מאיר) שנמצאת בעלת מום לאחר שחיטה — לא קדש הלחם, אמר: כי [כאשר] אמר ר' עקיבא את דינו בקרבנות שאם עלו כבר על המזבח, שוב לא ירדו ממנו, ויוקרבו כפי שהם — הרי זה דווקא בפסולא דגופיה [בפסול של גופו], שאין הקרבן עצמו שעלה כבר על המזבח נפסל להקרבה, אבל לענין קדושי [שיתקדש] הלחם על ידי שחיטתו של קרבן שכזה — לא אמר ר' עקיבא את דינו.

א ודנים עוד במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע המובאת בברייתא למעלה. איתמר [נאמר] בדברי אמוראים בדינה של חטאת ששחטה במחשבת אכילה חוץ לזמנה הראוי, ונתפגלה בכך ופסולה היא להקרבה, אם ארע שעלתה על המזבח שלא כדין — הרי זו לא תרד, ותוקרב. ואם שחטה במחשבת אכילה חוץ למקומה הראוי, נחלקו בדינה חכמים, שרבא אמר: תרד ולא תוקרב, ואילו רבה אמר: לא תרד.

ומציעים בהסבר מחלוקתם: רבא הריהו סבור כר' יהושע הלמד (לענין קדושת לחמי תודה) את דינו של הקרבן שנשחט במחשבת חוץ למקומו מדינו של קרבן בעל מום. וכשם שחטאת בעלת מום הריהי יורדת מהמזבח אף אם כבר הועלתה עליו, כן הוא בחטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומו. ואילו רבה סבור כר' אליעזר הלומד את דינו של הקרבן הנשחט במחשבת חוץ למקומו מהנשחט במחשבת חוץ לזמנו. וכשם שחטאת שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה הריהי אינה מורדת מהמזבח אם כבר הועלתה עליו, אף חטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומו אינה מורדת.

והדר ביה [וחזר בו] רבה לגביה [לגביו, אצל] שיטתו של רבא בדין הורדת החטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומו, שאף רבה סבור עתה שלא תרד, מאחר דהדר ביה [שחזר בו] ר' אליעזר לגביה [לגביו, אצל] שיטתו של ר' יהושע, שכן למדנו בברייתא ששתק והודה ר' אליעזר לדברי ר' יהושע, ומעתה יש להשוות את דין שחיטה במחשבת חוץ למקומו לבעל מום.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף על גב דהדר ביה [אף על פי שחזר בו] ר' אליעזר לגביה [לגביו] של ר' יהושע, בדין קדושת לחמי תודה בנשחט במחשבת חוץ למקומו, מכל מקום רבה לגביה [לגביו] של רבא בענין הורדה מן המזבח של חטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומה, לא הדר ביה [לא חזר בו]. שכן דווקא התם [שם, לענין קדושת לחמי תודה], חזר בו ר' אליעזר טעם הדבר הוא משום דקאמר ליה [שהוא, ר' יהושע, אמר לו] טעם נוסף ואחר, כי נדוננו לנשחט במחשבת חוץ למקומו מדינו של התודה שנשחט שלא לשמו. אבל הכא [כאן, לענין הורדה מן המזבח], אי דיינת ליה [אם אתה דן אותו, את החטאת שנשחטה במחשבת חוץ למקומה] מדינה של החטאת שנשחטה שלא לשמו — הרי דינה של חטאת זו הוא שאם עלתה, לא תרד.

ב שנינו עוד במשנתנו שאם שחטה לקרבן התודה (וכן איל המילואים ושני כבשי העצרת שנשחטו) שלא לשמה — לא קדשו לחמיהם. ובענין זה אמר רב פפא בתמיהה: שבק [הניח, לא ציין] התנא דידן [שלנו] את לחמי איל נזיר, שאף בהם כך הוא הדין אם נשחט הקרבן שלא לשמו, דשכיח [שמצוי] הוא, ונקיט [ותפס, וציין] את איל המילואים, שנדיר הוא, שהרי לא היה אלא בהיות בני ישראל במדבר סיני! ומסבירים: התנא דידן [שלנו] שהעדיף להזכיר דווקא את איל המילואים, הרי זה משום שאת עיקר (ראשית) מילתא נקט [הדבר תפס], שכן איל המילואים היה הראשון בקרבנות שבא עם הלחם.

ג משנה הנסכים הבאים עם הקרבנות, שקדשו (התקדשו) בשעת שחיטת הזבח, שהיו בכלי שרת, ואולם אחר כך נמצא שהזבח פסול (שנפסל לאחר שחיטה, כגון בזריקת דמו), ואין הוא קרב. מה יעשו בנסכים הללו? אם יש באותה שעה זבח אחר, שנשחט הקרבן ונצרך הוא לנסכים — יקריבו עמו את הנסכים הללו, ואם לאו [לא] נמצא בשעה שנפסל הקרבן, קרבן אחר הזבוח ונצרך לנסכים — יפסלו (מניחים אותם עד שיפסלו) בלינה, ויישרפו.

ד גמרא שנינו במשנתנו בדינם של הנסכים המתקדשים ונמצא הזבח פסול, ועוד בענין זה אמר זעירי: הנסכים הריהם עדיין חולין, אף שניתנו בכלי שרת. שכן אין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, ומעתה חלה קדושה עליהם לענין שיפסלו בלינה וביציאה ממקומם. ומסביר: מאי טעמא [מה טעם, מקור הדבר]? שכן אמר קרא [הכתוב]: "...להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו" (ויקרא כג, לז), והרי זה מלמד שאין הנסכים אלא כהשלמה לזבח, שאין הם מתקדשים אלא בזביחת (בשחיטת) הקרבן אתו הם באים.

ושואלים על דברי זעירי אלה ממה שתנן [שנינו במשנתנו]: הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול, אם יש זבח אחר — יקרבו עמו, ואם לאו [לא] — יפסלו בלינה.

ויש לדייק בדברים הללו: מאי לאו [האם לא] מדובר במשנתנו במקרה דאיפסיל [שנפסל] הזבח בשחיטה, ונמצא איפוא שלא התקדשו הנסכים בשחיטה זו, ומדוע נצרכים אנו לפוסלם בלינה (אם אין זבח אחר)? הרי מכאן שהתקדשו הם בכלי, ולא בשחיטת הזבח, ושלא כדברי זעירי! ודוחים: לא, אין להקשות ממשנתנו, שכן אין המדובר בה שנפסל הזבח בשחיטה אלא דאיפסיל [שנפסל] בזריקה. ולכך פוסלים את הנסכים בלינה, שכן התקדשו בשחיטת הזבח.

ומבררים עוד: להסבר זה של משנתנו, שהתקדשו הנסכים בשחיטת הזבח אף שלאחר מכן נפסל הזבח בזריקה, כמאן [כשיטת מי] היא משנתנו? כשיטת רבי, שאמר כי אם יש לקרבן שני דברים (שתי פעולות) המתירין אותו לאכילה (וכגון שחיטת התודה וזריקת דמה) הריהם חולין אף שניתנו בכלי שרת — הריהם שני מעשים אלה מעלין (פועלים, להחיל קדושת הגוף על הקרבן ונסכיו), כל אחד כשלעצמו, מעשה זה אף בלא מעשה זה. ולכך התקדשו הנסכים בשחיטת הזבח, אף שנפסל הזבח בזריקת הדם!

ודוחים: אין הכרח לטעון שמשנתנו היא דווקא כשיטת רבי, שכן אפילו אם תימא [תאמר] שהיא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, החולק על רבי וסבור הוא שעל מנת להחיל קדושה על הקרבן והנלוים עליו, יש צורך בעשייתם של שני דברים המתירים אותו, גם כן אפשר להסביר את משנתנו, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון שלאחר שנשחטו הקרבנות כהלכתם, עמד הכהן וקיבל את דמן בכוס על מנת לזרוק את הדם על המזבח, כדין, שכבר היה ראוי דם הקרבן להיזרק על המזבח, וארע הדבר שנשפך הדם מן הכוס, ולא בא לכלל זריקה. ומעתה אין איפוא המדובר בדם שנפסל לזריקה על המזבח, אלא בדם שהיה ראוי לזריקה.

If one slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a blemished animal, Rabbi Eliezer says: The loaves were consecrated, and Rabbi Yehoshua says: The loaves were not consecrated. This is the statement of Rabbi Meir, consistent with the dispute appearing in the mishna.

The baraita continues: Rabbi Yehuda said: Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua did not disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a tereifa, as all agree that it was not consecrated; and they did not disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions beyond its designated time, as all agree that it was consecrated; and they did not disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering and it was discovered that it is a blemished animal, as all agree that it was not consecrated. And with regard to what case did they disagree? They disagree with regard to a case where he slaughtered the thanks offering with the intent to partake of it or to burn the sacrificial portions outside its designated area, as Rabbi Eliezer says: It was consecrated, and Rabbi Yehoshua says: It was not consecrated.

The baraita continues: In explanation of his opinion, Rabbi Eliezer said: Since an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time is disqualified and an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area is disqualified, it is reasonable that just as in the case of intent to partake of it beyond its time the loaves were consecrated, so too in the case of intent to partake of it outside its area the loaves were consecrated. Rabbi Yehoshua said: Since an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area is disqualified and an offering discovered to be a blemished animal is disqualified, it is reasonable that just as in the case of a blemished animal the loaves were not consecrated, so too in the case of intent to partake of it outside its area the loaves were not consecrated.

Rabbi Eliezer said to him: I compared an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area to an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time, and you compared it to an offering discovered to be a blemished animal. Let us consider to which it is similar. If it is similar to an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time, we will deduce its halakha from that of an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time. If it is similar to an offering discovered to be a blemished animal, we will deduce its halakha from that of an offering discovered to be a blemished animal.

Rabbi Eliezer began to reason: We deduce the halakha with regard to a disqualification due to improper intention from that of a disqualification due to an improper intention, i.e., the halakha with regard to one who slaughters the animal with intent to partake of it outside its designated area should be deduced from the halakha with regard to one who slaughters it with the intent to partake of it outside its designated time. And we do not deduce the halakha with regard to a disqualification due to improper intention from that of a disqualification due to a blemish in the physical body of the offering.

Rabbi Yehoshua began to reason to the contrary: We deduce the halakha with regard to a disqualification that does not include liability for excision from the World-to-Come [karet], i.e., an offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area, from that of a disqualification that does not include liability for karet, i.e., an offering discovered to be a blemished animal. And the halakha with regard to an offering slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time should not be brought as proof, as it is a disqualification that includes liability for karet. And furthermore, even according to Rabbi Eliezer, who says that we deduce the halakha from a disqualification due to improper intention, let us deduce the halakha from that of an offering slaughtered not for its sake, as it is a disqualification due to improper intention and it also does not include liability for karet, and the loaves of such an offering were not consecrated.

The baraita concludes: And Rabbi Eliezer was silent, conceding to Rabbi Yehoshua. In any event, it is clear in the baraita that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara asks: And according to the opinion of Rabbi Meir, who says that if the thanks offering was slaughtered and discovered to be a tereifa the loaves were not consecrated, but if it was discovered to be a blemished animal Rabbi Eliezer holds that the loaves were consecrated, what is different if he slaughtered it and it was discovered to be a tereifa such that it is considered a case where its disqualification precedes its slaughter, and the loaves were not consecrated; and what is different if he slaughtered it and it was discovered to be a blemished animal such that it is not considered a case where its disqualification precedes its slaughter, and the loaves were consecrated according to Rabbi Eliezer?

The Gemara responds: Rabbi Meir is referring to a blemish on the cornea of the eye, and his ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said with regard to this type of blemish: Although animals with such a blemish are disqualified as an offering ab initio, if they ascended the altar they shall not descend, and they are sacrificed on the altar. The Gemara adds: And Rabbi Yehoshua, who holds that if the animal is discovered to be blemished the loaves are not consecrated, says: When Rabbi Akiva said that if they ascended the altar, they shall not descend, he was referring to the disqualification of the offering itself, i.e., that once it ascended it shall not descend. But with regard to the consecration of the loaves through the slaughter of such an animal, he did not say this.

§ The Gemara continues to discuss the dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua in the baraita: It was stated: With regard to a sin offering that one slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time, if it ascended the altar it shall not descend. If one slaughtered it with intent to partake of it outside its designated area, Rava says: It shall descend and shall not be burned, and Rabba says: It shall not descend.

The Gemara suggests: Rava holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who deduces the halakha with regard to a thanks offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area from that of an offering discovered to have a blemish. Accordingly, just as a blemished sin offering descends from the altar even if it has already ascended, so too a sin offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area descends. And Rabba holds in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who deduces the halakha with regard to a thanks offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area from that of an offering that was slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time. Accordingly, just as a sin offering that was slaughtered with intent to partake of it beyond its designated time does not descend from the altar, so too a sin offering that was slaughtered with intent to partake of it outside its designated area does not descend.

And Rabba retracted his opinion in favor of the opinion of Rava and ruled that a sin offering slaughtered with intent to partake of it outside its designated area descends from the altar, since Rabbi Eliezer retracted his opinion in favor of the opinion of Rabbi Yehoshua, as the baraita teaches that he was silent and accepted the reasoning of Rabbi Yehoshua. Accordingly, the halakha with regard to an animal slaughtered with intent to partake of it outside its designated area should be deduced from that of an offering discovered to have a blemish.

And there are those who say: Even though Rabbi Eliezer retracted his opinion in favor of the opinion of Rabbi Yehoshua, Rabba did not retract his opinion in favor of the opinion of Rava, because there, with regard to the consecration of the loaves of the thanks offering, Rabbi Eliezer conceded to Rabbi Yehoshua because Rabbi Yehoshua said to him: Let us deduce its halakha from that of an offering slaughtered not for its sake. But here, if you deduce its halakha from that of an offering slaughtered not for its sake, then the halakha should be that if it ascended the altar it shall not descend.

§ The mishna teaches: If one slaughtered the thanks offering not for its sake, and likewise, if one slaughtered the ram of inauguration not for its sake, and likewise, if one slaughtered the communal peace offering of two sheep that accompany the two loaves on Shavuot not for their sake, the loaves were not consecrated. Rav Pappa said in bewilderment: Why does the tanna of our mishna omit the case of the loaves of the nazirite’s ram, which is common and is also not consecrated if the ram was slaughtered not for its sake, and teach instead the ram of the inauguration of the Tabernacle, which was brought only by the Jewish people in the wilderness? The Gemara responds: And what is the reasoning of the tanna of our mishna? He taught the ram of the inauguration because it was the primary matter, i.e., it was the first offering to be brought with loaves.

MISHNA: In a case where the libations that accompany the offerings were sanctified in a service vessel when the animal was slaughtered and the offering was discovered to be unfit, if there is another offering that was slaughtered and requires libations, the libations should be sacrificed with that offering; and if not, they should be disqualified by being left overnight, and then burned.

GEMARA: With regard to statement of the mishna concerning a case where the libations of an animal offering were consecrated and the animal was then discovered to be unfit, Ze’eiri says: Libations are sanctified only upon the slaughter of the offering. What is the reason for this? The verse states: “To bring an offering made by fire unto the Lord, a burnt offering, and a meal offering, a sacrifice, and libations, each on its own day” (Leviticus 23:37), indicating that the libations complement the offering and are consecrated only upon its slaughter.

The Gemara poses a difficulty to the statement of Ze’eiri from that which we learned in the mishna: In a case where the libations were sanctified in a service vessel when the animal was slaughtered and the offering was discovered to be unfit, if there is another offering that was slaughtered and requires libations, the libations should be sacrificed with that offering; and if not, they should be disqualified by being left overnight, and then burned.

What, is it not so that the mishna is referring to a case where the offering became unfit through its slaughter, and consequently the libations were not sanctified by the slaughter of the offering? Why, then, must the libations be left overnight in order to disqualify them? Evidently, the libations are sanctified being placed in a service vessel and not upon the slaughter of the offering, in contradiction to the statement of Ze’eiri. The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to an offering that became unfit through the sprinkling of the blood; the libations were sanctified upon the slaughter of the offering, and therefore they must be disqualified by being left overnight.

The Gemara seeks to clarify: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: If an offering has two factors that permit it for consumption or for sacrifice, they can each elevate it to sanctified status without the other. Accordingly, although the slaughter of the animal and the sprinkling of its blood are both permitting factors for the libations, the libations were sanctified through the slaughter of the animal, despite the fact that the animal became unfit through the sprinkling of its blood.

The Gemara rejects this: Even if you say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, who disagrees with Rabbi Yehuda HaNasi and holds that both permitting factors must be performed in order to confer sanctity upon the libations, the mishna can still be explained as follows: Here, we are dealing with a case where the priest collected its blood in the cup for the purpose of sprinkling it on the altar, but the blood spilled out of the cup and could not be sprinkled. Nevertheless, the libations were sanctified, as the blood was fit for sprinkling upon the altar.