מנחות פג ע"א

ויש לשאול: הרי אין צורך בכתוב מיוחד לשם כך, שהרי בהדיא כתיב [במפורש נאמר] בתורה בקרבנות החטאת והאשם שבשרם נאכל על ידי כהנים זכרים!

ואי [אם] בא הכתוב "זאת התורה... למנחה" (ויקרא ז, לז), ללמד שזבחי שלמי ציבור נאכלים לכהנים זכרים — אף לכך לא נצרך הכתוב, שכן מרבויא דקראי אתי [מריבוי המקראות הם באים, נלמדים], שכן נאמר "זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קודש קדשים לך הוא ולבניך. בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר בכהנים יאכל אותו קדש יהיה לך" (במדבר יח, ט— י) — לימד מקרא זה על זבחי שלמי ציבור שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה! ומשיבים: הכתוב "זאת התורה...

למנחה" בא ללמדנו שזבחי שלמי ציבור נאכלים על ידי זכרי כהונה, ומה ששאלו שאין צורך בכתוב זה — מחלוקת תנאי [תנאים] היא מהיכן נלמדת הלכה זו, איכא דמייתי לה [יש שמביאים, למדים, אותה] מהכא [מכאן, מהכתוב "זאת התורה... למנחה"], ואיכא דמייתי לה [ויש שמביאים, למדים, אותה] מהכא [מכאן, מהכתוב "בקודש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו"]. וממשיכים עוד בדרשת הכתוב: נאמר בפסוק "זאת התורה...

ולחטאת" — להקיש כל הקרבנות לדין החטאת וללמד: מה חטאת, מקדשה [מקדשת, מחילה את קדושתה] על קרבן אחר בבלוע (בבליעה), שאם בלע בשר קרבן שלמים שזמן אכילתו שני ימים ולילה מבשר החטאת שזמן אכילתו יום ולילה בלבד — אף בשר קרבן השלמים נאכל ליום ולילה בלבד, כבשר החטאת. וכך הוא הדין אף בכל הקרבנות, שהריהם מקדשה [מקדשת] בבלוע. ועוד בדרשת הכתוב: מה שנאמר בפסוק "זאת התורה...

ולאשם" בא להקיש את כל הקרבנות לאשם, וללמד: מה קרבן אשם, אין שפיר (עובר) ושליא (כעין כיס שבתוכו נוצר הולד) קדוש בו, שכן קרבן האשם הריהו ממין זכר ולא יתכנו בו שפיר ושליה, אף בכל קרבן אחר, אין שפיר ושליא קדוש בו. ומסבירים: טעם שיטת ר' אליעזר שאין השפיר והשליה מתקדשים בקדושת הקרבן, שכן קסבר [סבור הוא] כי הולדות של בהמות הקדשים רק בהוייתן (בלידתם) הן קדושים, ולא בעודם במעי אימם. וכן סבור ר' אליעזר בדרכי הלימוד כי דנין (ניתן ללמוד) את דינו של דבר שהוא אפשר במציאות (כגון שפיר ושליה בשאר קרבנות שממין נקבה) מתוך השוואה לדינו של דבר שהוא אי אפשר במציאות (כגון קרבן אשם שהרי הוא ממין זכר). וממשיכים עוד בדרשת הכתוב: מה שנאמר בו "זאת התורה...

ולמלואים" בא להקיש את כל הקרבנות לדין קרבנות המילואים, ולומר: מה קרבנות המלואים, מותריהן (הנותר מבשרם), דינו בשריפה ("ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבוקר ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא". שמות כט, לד), ואולם אין בעלי חיים (בעודם חיים) שמותריהן בשריפה, שכן אין מקדישים במילואים קרבן אחר לאחריות. אף בכל שאר הקרבנות דין מותריהן בשריפה, ואין דין בעלי חיים מותריהן בשריפה. ומן הכתוב "זאת התורה...

ולזבח השלמים" אנו למדים להקיש את כל הקרבנות לשלמים, ולענין זה: מה השלמים מפגלין (כשחשב הכהן בשעת עבודתו לאוכלם מחוץ לזמנם הראוי), אף את הנסכים הבאים אתם, וכמו כן הם עצמם מתפגלין על ידי נסכיהם שהתפגלו במחשבת הכהן להקריבם מחוץ לזמנם, הוא הדין אף בשאר כל הקרבנות שהריהם מפגלין ומתפגלין.

א במתניתא תנא משמיה [בברייתא שנה החכם משמו] של ר' עקיבא אופן שונה בדרשת כתוב זה: "זאת התורה... למנחה" — מה מנחה מקדשת (מחילה דין קדושתה) בבלוע (דבר שבלע ממנה), שכן נאמר בה "כל אשר יגע בהם יקדש". ויקרא ו, יא), אף כל שאר הקרבנות הריהם מקדשת בבלוע.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] בחטאת ("ולחטאת") ללמד דין בליעה בשאר קרבנות, וכן איצטריך למכתב [הוצרך לכתוב] כן גם במנחה ("למנחה"). משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק במנחה, ולא בחטאת — היינו אומרים שכך הדין רק במנחה, וטעם הדבר: משום דרכיכא [שהיא רכה], ולכך היא בכלל בלעה [בליעה], שמבליעה באחרים. אבל חטאת, שהיא בשר וקשה, אימא [אמור] שלא מבליעה, ולא יהיה הנוגע בה קדוש בקדושתה — לכך נדרש לכתוב כן גם בחטאת. ומצד שני, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] רק בחטאת ולא במנחה — היינו אומרים שהדין רק בחטאת, וטעם הדבר: משום שהבשר אגב [מתוך] שהוא שמן הריהו קדיר [מפעפע] בדבר הבא עמו במגע ומבליע בו, ולכך הריהו מחיל עליו קדושתו. אבל מנחה, אימא [אמור] שלא יהיה הדבר הנוגע בה קדוש בקדושתה — לכך צריכא [צריך] לכתוב כן גם במנחה. וממשיך ר' עקיבא עוד בדרשת כתוב זה: "זאת התורה...

ולחטאת" בא ללמד כי מה החטאת אינה באה אלא מן החולין, וקרבה דווקא ביום, ועבודתה נעשית דווקא בידו הימנית של הכהן. אף שאר כל קרבן אינו בא אלא מן החולין, וקרב רק ביום, והעבודה בו נעשית רק בידו הימנית של הכהן.

ומבררים: וחטאת גופה מנלן [עצמה מנין לנו] שבאה רק מן החולין, ולא מן המעשר? אמר רב חסדא, שכן אמר קרא [הכתוב] בדין קרבן החטאת: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" (ויקרא טז, יא), ללמד: "אשר לו" — שיהא הקרבן משלו (מן החולין) ולא משל המעשר. ושואלים: שנינו בדברי ר' עקיבא כי דינם של שאר הקרבנות שהם קרבים רק ביום נלמד מן הכתוב "זאת התורה...

ולחטאת", ואולם הלכה זו מהכתוב לאחר מכן "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" (שם ז, לח) נפקא [יוצאת, נלמדת]! ואומרים: דבר זה כדי נסבה [לחינם הביאה], כלומר, באמת אין דין עבודת הקרבנות ביום נלמד מ"זאת התורה.. ולחטאת" אלא מ"ביום צוותו", ובדרך אגב הביא גם לימוד זה.

ושואלים עוד: מה שאמר ר' עקיבא כי דין זה שעבודת הקרבנות צריכה להיעשות דווקא בידו הימנית של הכהן נלמד מן הכתוב "זאת התורה... ולחטאת", ואולם דבר זה הרי מדברי רבה בר בר חנה נפקא [יוצא, נלמד], שכן אמר רבה בר בר חנה, אמר ריש לקיש: כל מקום שנאמר בתורה "אצבע" וכן כהונה בעבודת המקדש — אינו אלא ימין! ואומרים: אף הלכה זו כדי נסבה [לחינם הביאה], והוזכרה בדברי ר' עקיבא אגב עיקר דבריו. עוד דרש ר' עקיבא את הנאמר "זאת התורה...

ולאשם", ללמד: מה אשם עצמותיו שאינן ראויות לאכילה מותרין לעשות מהם כלים. אף כל קרבן עצמותיו מותרין.

ודנים עוד בדברי ר' עקיבא שבברייתא זו: במשנתנו שנינו כי מן הכתוב "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר" (דברים טז, ב) למדים אנו בדרך היקש שכל קרבן חובה דינו הוא כקרבן הפסח, ואינו בא אלא מן החולין, ומעתה יש לברר: ור' עקיבא הלומד הלכה זו מן הכתוב "זאת התורה... ולחטאת", האי [זה הכתוב] "וזבחת פסח",

this halakha is explicitly written of them. With regard to the sin offering, it is stated: “Every male among the priests may eat it” (Leviticus 6:22), and with regard to the guilt offering, it is stated: “Every male among the priests may eat of it” (Leviticus 7:6).

If one suggests that the halakha must be derived with regard to communal peace offerings, i.e., the two lambs that were sacrificed as communal offerings on Shavuot together with the offering of the two loaves (see Leviticus 23:19), this halakha is derived from the amplification of the verse stated with regard to meal offerings, sin offerings, and guilt offerings. The verse states: “In a most sacred place shall you eat of it; every male may eat it” (Numbers 18:10), and it is taught in a baraita: The verse teaches with regard to communal peace offerings that they are eaten only by males of priestly families.

The Gemara explains: It is a dispute between tanna’im. There is one tanna who cites it, the halakha that only males of priestly families may eat of the communal peace offering, from here, i.e., the precedent mentioned explicitly with regard to the meal offering; and there is one tanna who cites it from there, i.e., the amplification of the verse stated with regard to meal offerings, sin offerings, and guilt offerings.

The Gemara continues expounding the verse: “This is the law of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the guilt offering, and of the inauguration offering, and of the sacrifice of peace offerings.” “Sin offering” teaches: Just as with regard to a sin offering, whatever it touches is sanctified through the substance that becomes absorbed, so too for all offerings mentioned in this verse, whatever they touch is sanctified through the absorbed portions.

“Guilt offering” teaches: Just as with regard to a guilt offering, a fetal sac and a placenta are not sacred within it, because a guilt offering is always male and as such never holds a fetal sac or a placenta, so too for any of the offerings mentioned in the verse, a fetal sac and a placenta are not sacred if found within it. The Gemara notes: Evidently, this tanna holds that with regard to offspring of sacrificial animals, they are sanctified only as they are from the moment of their births, but not in utero. And he also holds that one derives the possible from the impossible, so that the halakha of a fetal sac and a placenta in the case of female animals may be derived from the halakha of a male animal.

“Inauguration offering” teaches: Just as with regard to the inauguration offering, the rams and the bread of which were brought during the seven days of inauguration of the Tabernacle and which the priests ate, their leftovers were disposed of by incineration, as is stated: “And if any of the flesh of the inauguration offering, or of the bread, remain until the morning, then you shall burn the remainder with fire” (Exodus 29:34), and there were no living animals counted among their leftovers disposed of by incineration, so too for all offerings mentioned, their leftovers are disposed of by incineration, and there are no living animals counted among their leftovers disposed of by incineration. Accordingly, if one sanctifies two animals so that either one may be brought if the other is lost, when one animal is sacrificed, the surviving animal is not killed and incinerated.

“Peace offering” teaches: Just as with regard to the peace offering, its components may render components of the offering piggul and are rendered piggul, so too with regard to all offerings mentioned in this verse, their components render components of the offering piggul and are rendered piggul.

§ It was taught in a baraita in the name of Rabbi Akiva that the verse states: “This is the law of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the guilt offering, and of the inauguration offering, and of the sacrifice of peace offerings” (Leviticus 7:37). From the term “meal offering” it is derived: Just as with regard to a meal offering, whatever it touches is sanctified through the substance that becomes absorbed, as it is stated: “Whatever shall touch them shall be sacred” (Leviticus 6:11), so too for all offerings mentioned in this verse, whatever they touch is sanctified through the absorbed portions.

The Gemara notes: And it was necessary to write the halakha of absorption with regard to a sin offering, and it was necessary to write the halakha of absorption with regard to a meal offering. As, had the Merciful One written this halakha only with regard to a meal offering, I would say that since it is soft, it is absorbed and therefore sanctifies what it touches; but with regard to the meat of a sin offering, I would say that it does not sanctify what it touches. And had the Merciful One written this halakha only with regard to a sin offering, I would say that it is because, on account of its fattiness, the meat penetrates [kadeir] into whatever it touches and sanctifies it; but with regard to a meal offering, I would say that it does not sanctify what it touches. Therefore, it is necessary for the Torah to write both.

The cited baraita continues: “Sin offering” teaches: Just as a sin offering is brought only from non-sacred animals, and it is sacrificed specifically in the daytime, and its service must be performed with the priest’s right hand, so too all offerings mentioned are brought only from non-sacred animals, and are sacrificed specifically in the daytime, and each one’s service must be performed with the priest’s right hand.

And with regard to a sin offering itself, from where do we derive that it is brought only from non-sacred animals? Rav Ḥisda said: It is derived from a verse, as the verse states: “And Aaron shall present the bull of the sin offering, which is his” (Leviticus 16:11). This teaches that the animal must come from his cattle, and not from money with which the second tithe has been redeemed.

The Gemara asks: Why is it necessary to derive from the halakha of a sin offering that an offering is sacrificed in the daytime? Isn’t this principle derived from the expression: “On the day of His commanding” (Leviticus 7:38), which is understood to be referring to all offerings? The Gemara answers: Indeed, the baraita cited the principle from the model of a sin offering for no reason [kedi], and it was mentioned here on account of the other principles.

The Gemara asks: Why must the baraita teach that the halakha of the sin offering teaches that the rites of offerings must be performed with the priest’s right hand? Isn’t this derived from the statement of Rabba bar bar Ḥana? As Rabba bar bar Ḥana says that Reish Lakish says: In any place in the Torah that it is stated that an action is performed with a finger, or that it is performed by priesthood, the halakha is that the rite is performed only with the right hand. This is derived from the Torah’s statement with regard to the leper: “And the priest shall dip his right finger” (Leviticus 14:16). The Gemara answers: The baraita cited the principle from the model of a sin offering for no reason, since it is actually derived from Rabba bar bar Ḥana’s statement.

The cited baraita continues: “Guilt offering” teaches: Just as with regard to a guilt offering, its bones have no sanctity and are permitted for any use, so too with regard to any mentioned offering, its bones are permitted.

The mishna teaches that the verse that states: “And you shall sacrifice the Paschal offering to the Lord your God, of the flock and the herd” (Deuteronomy 16:2), indicates by juxtaposition that every obligatory offering, like the Paschal offering, may be brought only from non-sacred money. The Gemara therefore asks: And as for Rabbi Akiva, who derives this from the verse: “This is the law of…the sin offering,” that verse: “And you shall sacrifice the Paschal offering,”