מנחות פה ע"א

אלא לר' יוחנן הסבור שאם הביא מפירות שבעמקים ומתמרים שבהרים לא התקדשו הפירות בקדושת ביכורים, קשיא [קשה] ממה ששנינו בברייתא כי מביאים ביכורים מן הפירות הגדלים בעציץ ובספינה — הרי שהתקדשו בקדושת ביכורים, והלא אין הם טובים יותר מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים!

ומשיבים: אין ברייתא זו קשה לר' יוחנן, שכן מחלוקת תנאי [תנאים] היא אם חלה קדושת ביכורים על הפירות הגדלים בעציץ ובספינה, דתניא [שכן שנויה ברייתא אחרת]: פירות שגדלו בגג ושגדלו בחורבה — מביא מהם ביכורים וקורא עליהם פרשת ביכורים, ואולם פירות שגדלו בעציץ ושגדלו בספינה — לא חלה עליהם כלל קדושת ביכורים ולכך הבעלים אינו מביא מהם כל עיקר. ור' יוחנן סבור כשיטתו של תנא זה.

א ועוד שנינו במשנתנו כי המנחות כולן אינן באות אלא מן הסולת המובחר, ואיזהו הסולת המובחר? — זה הבא מהמקומות מכניס וזטחא, ושני להם הוא הסולת הבא מן המקום הנקרא עפוריים בבקעה. ומתוך שמשובחות ומרובות הן תבואות מקום זה, היה הוא לסמל של מקום המשופע בתבואה ברוכה, וכך אף נטבע בניבי שפת העם. וכדרך המסופר במשה רבינו בזמן שעמדו הוא ואהרן לפני פרעה מלך מצרים, והשליך אהרן את המטה שבידו והיה לתנין. ולאחר מכן, לכשעשו חרטומי מצרים בלהטיהם גם כן כדבר הזה והיו מקלותיהם לתנינים, בלע מטה אהרן את מטותם (שמות ז׳:י״ב, י_יב), באותה שעה אמרי ליה [אמרו לו] יוחנא וממרא, שהיו מראשי החרטומים של פרעה, למשה כפתגם המקובל: תבן (שהוא דבר קל וחסר ערך) אתה מכניס לעפריים (מקום התבואות המשובחות)? וכרוצים לומר לו: וכי למצרים, שהיא ארץ מלאה כשפים, אתה מביא דבר כישוף שכזה. אמר להו [להם] משה בתשובה, שאף היא מיוסדת על פתגם הרווח בעם: כך אמרי אינשי [אומרים האנשים], למתא ירקא, ירקא שקול [אם לעיר יש ירק, הבא ירק למכור], שכן במקום זה יימכר הירק היטב. ובדומה לכך, דווקא במצרים מקום הכשפים, ראוי לעשות כן.

ב משנה אף מהמקומות (שנמנו במשנה הקודמת, פג,ב) בהם הסולת משובחת, אין מביאין סולת לא מהתבואה הגדלה בבית הזבלים (שדה הזקוקה לזיבול כדי שתתן פירותיה כראוי) ולא מבית השלחים (שדה הזקוקה להשקיה בידי אדם, שאין די לה במי הגשמים) ולא מבית האילן (שדה שמצויים בה אילנות, ונמצאים האילנות מכחישים את כוחה של אדמת השדה). שכל אלה, פירותיהם אינם משובחים. ואולם אם הביא מהם — כשר.

ומסבירים: כיצד הוא (בעלי השדה) עושה בעבודת שדהו, כדי שתניב שדהו סולת המשובחת ביותר? הריהו נרה (חורש אותה) בלבד, בשנה הראשונה, ואין הוא זורע בה דבר. ובשנה שניה (הבאה) הריהו זורעה בזמן הזריעה הנכון, שהוא קודם לחג הפסח שבעים יום, ובכך הרי הוא מביא את השדה שתהא עושה סולת מרובה ומשובחת.

ועוד מסבירים: כיצד בודק הגזבר של בית המקדש את הסולת המובאת למנחות, אם אכן היא מנופה כל צורכה? — הריהו מכניס את ידו לתוכן פנימה, וחוזר ומעלה את ידו. אם נמצא שעלה בה, על ידו, אבק (קמח דק וגרוע) — הרי זה מורה שלא נופתה הסולת כל הצורך, והריהי פסולה עד שינפנה בנפה דקה, להסיר את האבק הדק שיש בה.

ואם התליעה (נמצאו תולעים בתוך הסולת) המובאת למקדש — הריהי פסולה לשמש למנחה.

ג גמרא שנינו במשנתנו כיצד בעלי השדה עושה בעבודת שדהו, כדי שתניב שדהו סולת המשובחת ביותר? הריהו נרה (חורש אותה) בלבד, בשנה הראשונה, ואין הוא זורע בה דבר, ובשנה הבאה הריהו זורעה בזמן הזריעה הראוי. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים השאלה: היכי קאמר [כיצד הוא התנא של משתננו אומר, מה כוונת דבריו]? האם כוונתו שהריהו נרה בשנה הראשונה בלא לזורעה, ואילו בשנה השניה הריהו נרה שוב וזורעה. או דלמא [שמא] כוונתו שהריהו נרה בשנה ראשונה ואינו זורעה, ואילו בשנה השניה הריהו זורעה בלא שהוא נרה לפני כן?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה דתניא [ששנויה בריייתא], אמר ר' יוסי: כיון שהלכה היא שניתן להביא את העומר מכל איזורי ארץ ישראל, ראויות היו אף חיטי (התבואות) הבאות מהיישובים הנקראים כרזיים וכפר אחים להיות קרבות לעומר, שכן תבואות משובחות הן. ואלמלא (אילו) היו אלה מקומות הסמוכות לירושלים, היו מביאין מהן את העומר. שכן ראויות הן תבואות שדותיהם של המקומות הללו להיות מובאות לעומר, לפי שאין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות (הנמצאות בדרום), והמנונרות (הנחרשות) לכך (לשם העומר). שבהן, בשדות הללו שבדרום, החמה זורחת בתחילה, בשעה מוקדמת של היום ואף בימות החורף, ומבשילה כל היום את הצומח בהן, ומהן (ומשם) החמה מעריבה ושוקעת בסוף היום. והרי מזג אויר זה מועיל מאוד לתבואות.

ועוד בשבח תבואות השדות הללו, כיצד בעלי שדה זה עושה (נוהג בעבודת שדהו) כדי להשביח את תבואתה? הריהו נרה בשנה הראשונה ואין הוא זורעה. ובשנה השניה הריהו חורש ושונה (וחוזר וחורש), וזורעה בזמן הראוי לזריעה שהוא קודם לפסח שבעים יום, כדי שתהא הזריעה סמוכה לזמן התגברות כוחה של חמה. ואכן כתוצאה ממיקום זה של השדות ומדרך העבודה הראויה בהן, עושה (מצמיחה) השדה זן תבואה משובח ביותר, שבו אורכו של הקנה (גבעול) הוא כמידת זרת בלבד, וראש השיבולת אורכה הוא כזרתיים. ולאחר מכן בעלי השדה

קוצר את התבואה, ומעמר (כורך את השיבולים שנקצרו לכלל עומרים), ודש (חובט את השבלים כדי להוציא מהן את גרעיניהן), וזורה (מניף וזורק מעלה את התבואה כדי שהתבן והמוץ יינשאו על ידי הרוח וגרגרי התבואה ישובו ויפלו ארצה), ובורר את הגרעינים הטובים לקמח, וטוחן אותם לקמח, ומרקד (מקפיץ ומניע מצד לצד את הקמח בנפה כדי לנפותו מאבק ולכלוך). ואחר כל זאת הריהו מביא את הקמח שעלה בידו מתבואה זו אצל הגזבר שבמקדש. והגזבר מכניס ידו לתוכה כדי לבדוק את הקמח אם הוא מנופה כל צורכו. ושב ומעלה הגזבר את ידו, ואם עלתה בה אבק (קמח דק) — אומר לו הגזבר לבעל השדה: חזור ונפה אותה פעם שניה. משום [בשם] ר' נתן אמרו חכמים בדרך בדיקת הקמח: הגזבר היה בתחילה סך ידו בשמן (בו נדבקים אף הדברים היותר דקים), ולאחר מכן היה מכניס את ידו לתוכה של ערימת הקמח שהובאה לפניו לבדיקה, עד שמעלה ידו כל אבקה של הקמח, ובאופן זה היא הבדיקה היותר מדוקדקת.

ולאחר שהובאה הברייתא בכל פרטיה, מנסים להוכיח ממנה לשאלה שנשאלה: קתני מיהת [שנה התנא על כל פנים] בתוך דבריו כי בשנה השניה בעלי השדה חורש ושונה. הרי שכך היא הדרך הנכונה, ולזאת גם כיוונה משנתנו.

ודוחים את הראיה: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שיש להוכיח מדברי ברייתא זו לשיטת משנתנו, ואולם הרי מתניתין לא קתני [במשנתנו התנא אין הוא שונה], בעניינה של השנה השניה את הלשון "חורש ושונה",

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - א

אלא לרבי יוחנן קשיא, ממה ששנינו: בעציץ ובספינה ^[1] מביא ואינו קורא. שהרי הגדל באלו אינו מובחר וגרע מתמרים שבהרים, שבהם אמר רבי יוחנן שאם הביא לא קידש, ואילו בעציץ ובספינה מבואר שקידש, ואף מביא הוא לכתחילה!?

ומשנינן: הגדל בעציץ ובספינה אם בר ביכורים הוא - תנאיהיא, [במחלוקת תנאים הוא שנוי], דתניא: שבגג מערה ושבחורבה עבודה ^[2] מביא וקורא; שבעציץ ושבספינה ^[3] אינו מביא כל עיקר. ורבי יוחנן סובר כתנא זה שאינו מביא כל עיקר, ומשום שאינו משובח וגרע מתמרים שבהרים. ^[4] שנינו במשנה: וכולן אינן באות אלא מן המובחר שניה להן עפריים: ^[5]

מביאה הגמרא, שבעת תחילת גאולת ישראל ממצרים, שנאמר שם: [שמות ז ט]: "כי ידבר אליכם פרעה לאמר, תנו לכם מופת ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה', וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין. ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן" -

אמרי ליה יוחנא וממרא [שמות שני אנשים מראשי המכשפים במצרים] למשה רבינו:

וכי תבן אתה מכניס לעפריים!? לעגו לו: וכי למצרים שהיא מלאה כשפים אתה מביא כשפים? כי היו חושבים שכישוף היה עושה משה, והרי זה כמי שמכניס תבן לעפריים שהיא מליאה בתבואה, שאין זה אלא משוגע.

אמר להו משה רבינו לאותם מכשפים דרך ליצנות על משקל ליצנותם:

אמרי אינשי: למתא, ירקא ירקא שקול! פתגם שגור הוא בפי האנשים: לעיר שגדל בה הרבה ירק, הבא אף אתה ירק למכור שם, כי כל מי שצריך ירק בא הוא לקנות משם; ואף אני במקום שיש כשפים אעשה כשפים. ^[6]

מתניתין:

אין מביאין עומר ושתי הלחם ^[7] משדות שאין תבואתן מובחרת:

לא מבית הזבלים, משדה שצריכה זבל. ^[8]

ולא מבית השלחים, שדה הגדילה על מי מעין שבתוכה, ולא על מי גשמים.

ולא מבית האילן, שדה שיש בה אילנות. ^[9]

ומכל מקום אם הביא משדות אלו - כשר.

כיצד הוא עושה שתהיה מובחרת התבואה הגדילה בשדה?

הרי זה נרה [חורש את השדה ומניחה בור, בלי לזורעה, במשך] שנה ראשונה כולה, ובשנה שניה זורעה קודם לפסח שבעים יום, ^[10] והוא עושה מתבואתה סולת מרובה.

כיצד בודק את הסולת לאחר טחינת התבואה וניפויה, אם ראויה היא?

הגזבר ^[11] מכניס את ידו לתוכה: אם עלה בה אבק, הרי הסולת פסולה עד שיפנה את האבק.

ואם התליעה הסולת, הרי היא פסולה.

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד עושה, נרה שנה ראשונה, ובשניה זורעה קודם לפסח שבעים יום:

איבעיא להו: היכי קאמר התנא? איך מתפרשת המשנה, כי יש לפרשה בשני אופנים: האם נרה שנה ראשונה, שחורש ומניחה בור במשך כל השנה ובשניה נרה, וזורעה כשאר כל השדות שחורשים תחילה ואחר כך זורעים.

או דילמא: נרה שנה ראשונה, ובשניה זורעה בלא נרה, שהרי כבר חרש אותה בשנה ראשונה.

תא שמע ראיה שהוא חוזר וחורשה גם בשנה השנית, מהא דתניא: אמר רבי יוסי:

אף ^[12] "חיטי כרזיים" ^[13] ו"כפר אחים" [שמות מקומות הם], אלמלי [אם לא שאינן] סמוכות לירושלים, שמשם יש להביא את העומר, ^[14] היומביאין את העומר אף מהן - לפי ששדות אלו בדרום ארץ ישראל ^[15] הן עומדות, ואין מביאין את העומר אלא מן השדות המודרמות [העומדות בדרום ארץ ישראל], כדמפרש טעמא ואזיל -

ומן השדות המנונרות לכך [החרושות לשם העומר] - ^[16]

שבהן - בשדות המודרמות - חמה זורחת, כלומר, גם בימות החורף, רוב שעות היום החמה עומדת שם בדרום, ומהן חמה שוקעת, כלומר, סמוך לשקיעתה זורחת שם השמש עליהם, וכל זה טוב הוא לתבואה. ^[17]

כיצד הוא עושה?

נרה שנה ראשונה, ובשנה שניה חורש ושונה [חורש פעמים] - וזורעה קודם לפסח שבעים יום - כדי שעל ידי זריעתה סמוך לפסח תהא סמוכה הזריעה לגבורת החמה [לזמן שהחמה מתגברת], ^[18] ומתוך כך עושה התבואה: קנה - בגודל זרת, ושיבולת [ראש השיבולת ששם הגרעינים] באורך זרתיים.

וקוצר, ומעמר, ודש, וזורה, ובורר, וטוחן, ומרקד, ומביא אצל גזבר - ^[19]

והגזבר מכניס ידו לתוכה, אם עלתה בה אבק, אומר לו: חזור ונפה אותה פעם שניה.

משום רבי נתן אמרו: גזבר סך ידו בשמן, ומכניס ידו לתוכה, עד שמעלה כל אבקה [אבק שלה].

ומברייתא זו פושטת הגמרא את ספיקה בפירוש המשנה, אם היה חורש רק בשנה ראשונה, או אף בשנה שניה:

קתני מיהת בברייתא: ושניה חורש ושונה. הרי שאף בשנה שניה היה חורש.

ומקשינן על הפשיטות מן הברייתא למשנתנו: ולטעמיך, ולשיטתך שאתה לומד מן הברייתא לפרש את המשנה - הרי מתניתין לא קתני שהיה שונה את חרישתו בשנה השניה,

הערות

^[1] בפשוטו - וכפי שיתבאר בהערה 4, ראה שם - קושיית הגמרא היא לפי מה שיישבנו את סתירת הברייתות, ונמצא שאף בעציץ שאינו נקוב ובספינה שכמותו שנינו: מביא; אבל מהברייתא דעציץ נקוב וספינה שכמותו אין להקשות, שפירותיהם של אלו טובים מן התמרים שבהרים.

^[2] כן הוא מוכרח בפשוטו מכח סתירת הברייתות דלעיל; אך ראה ב"קרן אורה" ד"ה גמרא בשלמא, וגם מלשון תשובת הרא"ש המובא בהערה בסוף הסוגיא, יש לפקפק בזה, וראה גם ב"חזון איש" עוקצין ד ד, וצ"ע בזה.

^[3] בפשוטו - וכפי שיתבאר בהערה 4, ראה שם - הכוונה היא לעציץ שאינו נקוב וספינה שכמותו.

^[4] הסוגיא נתבארה על פי תשובת הרא"ש כלל ב סימן ד, ואלו דבריו שם: וששאלת: כרם הנטוע על הגג:. וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה, וכן יהיה פטור מן הערלה; יראה לי, דכל כי האי גוונא חייב בתרומה ובערלה, דלא איירי בגמרא לפטור אלא מן הזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ וספינה, דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך, ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא "תבואת זרעך" כדרך שהעולם זורעים, ו"היוצא השדה שנה שנה", ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל, אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ, כי השרשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ, וקרינן ביה "היוצא השדה":. אבל בנידון זה, שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע, עדיף טפי מעציץ נקוב:. והא דגרסינן בפרק כל הקרבנות: תני חדא שבגג ושבחורבה:. אלמא גג דבית מביא ואינו קורא, היינו דוקא לענין בכורים דבעינן "משבח ארצך" מידי דהוה אתמרים שבהרים ופירות שבעמקים שאין מביאין מהם ביכורים, וקאמר ריש לקיש שאם הביא קדשי, וכן בגג דבית, אף על גב דהוי כמחובר, מכל מקום אין הפירות מובחרים, מידי דהוה אחורבה שאינה עבודה, שמביאין ממנה ביכורים ואין קוראין, אף על גב דמחובר גמור הוא. ועוד נראה להביא ראיה גמורה משם, דגג חשיב מחובר אפילו לענין ביכורים, וקרינן ביה " (על) האדמה אשר נתת לי"; דגרסינן התם: אלא לרבי יוחנן קשיא, תנאי היא:. ; ו [הרי] מכל מקום תיקשי לרבי יוחנן מגג וחורבה, דלא אשכח בהו תנא דקאמר אינו מביא כל עיקר:. ותיקשי לרבי יוחנן דאמר: בתמרים שבהרים ופירות שבעמקים אם הביא לא קידש; ומדקאמר לעיל בגמרא בשלמא לריש לקיש לא קשיא כאן בגג דמערה כאן בגג דבית, אלא לרבי יוחנן קשיא, אלמא מדמי גמרא גג ומערה לתמרים שבהרים ופירות שבעמקים, ופריך מינה לרבי יוחנן, ולא תירץ כלום. אלא על כרחך צרכינן למימר דעיקר פירכא דפריך לרבי יוחנן הוי מעציץ וספינה, דדמי לתמרים שבהרים ופירות שבעמקים, אבל גג וחורבה פירותיהן עדיפי טפי מתמרים שבהרים ופירות שבעמקים, ומביאין מהם ביכורים וקורים לחד תנא, ולאידך תנא מביא ואינו קורא; והאי דקאמר בגמרא "בשלמא לריש לקיש לא קשיא, כאן בגג דמערה כאן בגג דבית", ודאי לריש לקיש דמצי לפלוגי וליישב כל הברייתות, אליבא דידיה נחית בגמרא לפרשם ולישבם אליבא דידיה, והאי דקאמר אלא לרבי יוחנן קשיא, לא קאי כי אם בעציץ וספינה, אבל מגג וחורבה לא קשיא לרבי יוחנן כדפרישית לעיל, ולהכי לא תירץ אלא מעציץ וספינה, ותו לא מידי; וראה גם בביאור הגר"א ביורה דעה רצד סג; וב"חזון איש" ערלה א יז; [ובתוספות נשארו בקושיא על הסוגיא, וראה פירוש המיוחס לרש"י וברש"י מכתב יד]. ומבואר בפשוטו מדברי הרא"ש: א. תמרים שבהרים גרועים אפילו מן הגדלים בגג בית וחורבה שאינה עבודה, שאם לא כן, הרי מכח סתירת הברייתות צריך לומר, שאפילו בגג בית וחורבה שאינה עבודה מביא ואינו קורא, ותיקשי לרבי יוחנן שאמר: לא קידש; אלא ודאי שהגדל בגג בית וחורבה שאינה עבודה טובים הם מתמרים שבהרים, ולכן אין להקשות מזה על רבי יוחנן. ב. כיון שהגדל בעציץ נקוב או בספינה שכמותו, פירותיהם משובחים יותר מן הגדל בגג בית וחורבה שאינה עבודה, שהרי לריש לקיש מביא מאלו וקורא, ואילו מגג וחורבה אינו קורא; אם כן בהכרח, שאם מגג של בית וחורבה שאינה עבודה אין להקשות על רבי יוחנן וכפי שנתבאר, כל שכן שאין להקשות מהגדל באלו על רבי יוחנן, שהרי אלו טובים מן הגדל בגג בית וחורבה שאינה עבודה; ובהכרח לומר - לפי שיטת הרא"ש - שכל קושיית הגמרא על רבי יוחנן היא רק מעציץ שאינו נקוב וספינה שכמותו, שהם גרועים מתמרים שבהרים; ובהכרח יש גם לפרש את הברייתא גבי עציץ וספינה שאינו מביא כל עיקר, דהיינו דוקא בעציץ שאינו נקוב וספינה כמותו. אך ראה בכל זה ב"פני יהושע" בקונטרס אחרון לגיטין ז ב, ולהבנתו בדעת הרא"ש אף הגדל בעציץ נקוב וספינה שכמותו גרע מתמרים שבהרים ; וראה גם ב"חזון איש" עוקצין ד ד; וראה ב"פני יהושע" שהביא מהרמב"ם [בכורים ב ט] שפסק אפילו בעציץ נקוב, שאינו מביא כל עיקר; אך יש גורסים ברמב"ם "עציץ שאינו נקוב", ראה "קרית ספר", וראה עוד ב"ספר המפתח" שם.

^[5] כבר נתבאר בהערה שבמשנה, שגירסת רש"י היא "כופריים".

^[6] ראה מה שביאר המהרש"א.

^[7] נתבאר על פי רש"י מכתב יד; ויש להעיר עוד לדברי רש"י במשנה הקודמת גבי מה ששנינו: "כל הארצות היו כשרות", ולמה שהובא בהערה שם בשם ה"קרן אורה"; וראה עוד בהערה על הברייתא המובאת בגמרא, דמשמע לפי פירוש רש"י במשנה לעיל, שהברייתא עוסקת בעומר בלבד, ואם כן אף המשנה כן, וכמו שהשוו התוספות. אבל רש"י בפסחים נה ב ד"ה וכורכין, וכן כתבו התוספות כאן שלכל המנחות אין מביאין מהם, ואולם חילקו את לשון משנתנו שבחלקה מתיחסת לעומר בלבד, ובחלקה מתיחסת לכל המנחות, וכפי שיובא מדבריהם בהערות; וכן הוא ברמב"ם איסורי מזבח ו יב, ולשיטתו כל משנתנו עוסקת בכל המנחות.

^[8] פירש רש"י מכתב יד: שמא לא נזדבלה כל צרכה, ונמצאו כל פירותיה כחושים; לישנא אחרינא: שהזבל מבאיש ומקלקל טעם הפירות.

^[9] א. כי האילנות יונקים את הקרקע ומכחישים את הזרעים, רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י, פירש: שהאילנות עושים לה צל, ואין התהבואה גדילה יפה. ב. רש"י בפסחים נה ב ד"ה וכורכין, הביא את משנתנו "אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמק", [ראה לעיל פד ב גבי בכורים "ולא מפירות - תבואה - שבעמקים"] ; ובתוספות לעיל סח א ד"ה קוצרים, מבואר שאין גורסים כאן מבית העמקים ; וראה עוד בזה בהערות לעיל עא א על המשנה שם. ג. כתב הרמב"ם [איסורי מזבח ו יב]: אבל סולת חיטין שנזרעו בבית השלהין, או בבית הזבלים או בבית האילן, או בארץ שלא נרה ולא עבדה לא יביא לכתחילה:.

^[10] כתבו התוספות בד"ה אין מביאין, שפרט זה אכן מתיחס לעומר בלבד; ובד"ה וזורעה, כתבו, שרק זריעת שעורים [שמהם בא העומר] היא בזמן זה, אבל זמן זריעת חיטים קודם לזמן זה, ראה שם. אבל הרמב"ם [איסורי מזבח ז ד] כתב: וכיצד היו עושין בזריעת חיטי המנחות והנסכים :. וזורע:. קודם לפסח שבעים יום; וראה ב"קרן אורה" שהעיר, דברמב"ם בהלכות תמידין ומוספין, גבי עומר, לא הזכיר דין זה, ראה מה שהביא שם.

^[11] מכאן הוכיחו התוספות שמשנתנו עוסקת בשאר מנחות, כי בעומר היה לו לומר "שלוחי בית דין".

^[12] מסתבר, שברייתא זו באה להוסיף על המשנה שבראש הפרק "מכמיס וזינתא אלפא לסולת:. כל הארצות היו כשרות, אלא שמכאן היו מביאין"; ועל זה הוסיפה הברייתא: אף:. ; ואם כן לפי מה שנתבאר ברש"י על המשנה, שהמשנה עוסקת בעומר, שהרי פירש את מה ששנינו: "כל הארצות" דהיינו ארצות שבארץ ישראל, ומזה מוכרח שהנידון הוא בעומר שהוא בא מן הארץ בלבד, ממילא גם ברייתא זו עוסקת בעומר; וראה הערה 13.

^[13] הקשו התוספות בד"ה אין מביאין: מדאמר "חיטי כרזיים" משמע שאנו דנים לענין שאר מנחות הבאות מן החיטים, ואילו המשך הברייתא שמבואר ממנה שיש להביא מן הסמוך לירושלים, הרי אינו שייך אלא בעומר שהוא בא מן השעורים! ? וביארו בשני אופנים: האחד: עיקר הברייתא עוסקת בשאר מנחות, ודין שאר המנחות כדין העומר שהוא בא מן הסמוך לירושלים. השני: "חיטי כרזיים" הוא שם המקום, ואכן המשנה עוסקת כאן בעומר, ואילו שאר מנחות באמת אינן באות דוקא מן הסמוך לירושלים ; [וראה מה שנתקשה ה"קרן אורה" בלשונם]. ולפי מה שנתבאר בהערה 12, שלדעת רש"י מתפרשת ברייתא זו בעומר, הרי בהכרח כפירוש שני; אלא שלשון רש"י בכתב יד משמע, ש"כרזיים" בלבד הוא שם המקום.

^[14] נתבאר על פי פירושו השני של רש"י מכתב יד, שכתב: אלמלי סמוכות לירושלים דאין מעבירין על המצוות כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל [ראה לעיל סד ב], ולפי זה הפירוש הוא: "אם לא שאינן סמוכות לירושלים"; וכפירוש זה נראה מדברי התוספות בד"ה אין מביאין, שהובאו דבריהם בהערה 13, ראה שם. אבל בפירוש המיוחס לרש"י וברבינו גרשום, מבואר, שהכוונה היא: "אם לא שהן סמוכות לירושלים", והב"ח אף הגיה בברייתא "אלמלי שהן סמוכות לירושלים"; והיינו - כמבואר בדבריהם - שהן סמוכות יותר מדי לירושלים השוכנת בין ההרים, וזה הוא טעם שלא להביא מהם; ומבואר מדבריהם, שתבואה הגדילה בין ההרים אינה טובה, ולכן אין מביאים מהם. ובפירוש הראשון של רש"י מכתב יד כתב: אלמלי סמוכות לירושלים, שהיתה בהרים, כדכתיב: "ירושלים הרים סביב לה", ובהרים חמה מקדרת ומשביח את הפירות כדכתיב "וממגד תבואות שמש" היו מביאין מהן; ואף לפירוש זה, כוונת הברייתא: אם לא שאינן סמוכות לירושלים; ולפירוש זה, תבואה הגדילה בין ההרים טובה יותר, היפך מפירושם של רבינו גרשום והפירוש המיוחס לרש"י.

^[15] כן פירש רש"י מכתב יד; אבל התוספות כתבו, שמשופעות לצד דרום, ואין לחוש באיזו רוח של ירושלים [או ארץ ישראל].

^[16] רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י: חרושות הרבה לכך.

^[17] לשון רש"י מכת"י הוא: המודרמות: עומדות בדרומה של ארץ ישראל, שהחמה כל ימות החורף רוב היום היא עומדת בדרום; ומהם חמה שוקעת: סמוך לשקיעתה זורחת עליהם כדקיימא לן "הולך אל דרום", וביום תקופת טבת חמה זורחת בקרן דרומית מזרחית, ושוקעת במערבית דרומית, ומכאן ואילך עומדת חמה במזרח, ומתרחקת מן הדרום, ועמוד החמה זורח על הדרום, וכל היום כולו נמשכת והולכת לדרום וממתקת את התבואה.

^[18] פירש רש"י מכת"י: שתהא סמוכה לחמה: לגבורת החמה ביום, שכשנמשך לצד צפון בימות הקיץ החמה מתגברת והולכת, ומשום הכי לא היה זורעה בתחילת התקופה, שאין החמה בגבורה.

^[19] התוספות הוכיחו ממה שאמרו "ודש" שהברייתא עוסקת בשאר מנחות, ומשום דבעומר לא שייך דישה, דהא תנן לעיל סו א: בקנים ובקולחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך; [ויש להעיר עוד, דבמשנה שם מבואר, שכל מעשי העומר מאחרי הקצירה היו עושים בעזרה, וזה דלא כדמשמע מברייתא זו].

ואם התליעה (נמצאו תולעים בתוך הסולת) המובאת למקדש — הריהי פסולה לשמש למנחה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Having reconciled all the apparent contradictions between the two baraitot according to the opinion of Reish Lakish, the Gemara asks: But according to Rabbi Yoḥanan, who holds inferior produce cannot be consecrated as first fruits, the first baraita is difficult, as it states that inferior produce can be consecrated.

The Gemara answers: The baraitot cited above contradict Rabbi Yoḥanan’s opinion. But there is a dispute between tanna’im with regard to this issue, as it is taught in a baraita: With regard to produce that grew on a roof, or that grew in a ruin, the owner brings it and recites the accompanying passage. With regard to produce that grew in a flowerpot, or that grew on a ship, the owner does not bring it at all. Rabbi Yoḥanan holds in accordance with that baraita.

§ The mishna states: And all meal offerings come only from the optimal produce. One of the places the mishna mentions as having good-quality produce is Aforayim. The superior quality of its produce was so well known that Aforayim was used as an example in colloquial aphorisms. In Moses and Aaron’s first meeting with Pharaoh, Aaron cast his staff to the ground, whereupon it turned into a serpent. Pharaoh’s necromancers then duplicated the feat using their incantations, only to then be confounded when Aaron’s staff swallowed up all of theirs (see Exodus 7:10–12). The Gemara relates the conversation that took place: Pharaoh’s two leading necromancers, Yoḥana and Mamre, said to Moses: Are you are bringing straw to Afarayim? Performing necromancy in Egypt, the world leader in sorcery, is like bringing straw to Afarayim, which is rich in the finest grains. Moses said to them: It is as people say: To a city rich in herbs, take herbs. If you want to guarantee that people will appreciate your merchandise, bring it to a place where they are familiar with it.

MISHNA: Even when selecting grain for meal offerings from the locations mentioned in the previous mishna, one may not bring as a meal offering grain from a fertilized field, nor from an irrigated field, nor from a field of trees, as such fields do not produce grain of optimal quality. But if one did bring a meal offering of grain from such fields, it is fit.

How does one produce optimal-quality grain? He plows the field during the first year, but he does not sow it, and in the second year, he sows it seventy days before Passover, and in that manner it produces grain that will provide an abundance of fine, high-quality, flour.

How does the Temple treasurer inspect the flour to determine whether it is of sufficiently high quality? The treasurer inserts his hand into the flour. If, when he removes his hand, flour powder covers it, the flour is unfit, until one sifts it with a fine sifter, so that no powder will remain.

And if the flour became wormy, it is unfit for use in a meal offering.

GEMARA: The mishna states: How does one produce optimal-quality grain? He plows the field during the first year, and in the second year he sows it. The Gemara clarifies what should be done in the second year: A dilemma was raised before the Sages: What is the tanna saying? Is he saying that he plows the field during the first year, and in the second year he plows it and sows it? Or perhaps he is saying that he plows the field during the first year, and in the second year he sows it without plowing it.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution, as it is taught in a baraita: Rabbi Yosei says: Also concerning grain grown in Kerazayim and Kefar Aḥim, if only those places had been close to Jerusalem, they would have brought barley from them for the omer. As the halakha is that one brings the omer only from the southern fields and those that were plowed for that purpose, as upon such fields, the sun rises and shines, and from those fields, the sun also sets. In other words, those fields are exposed to a lot of sunlight, so they produce a superior-quality crop. Kerazayim and Kefar Aḥim were such fields, but they were too far from Jerusalem for their barley to be used for the omer offering.

The baraita continues: How does one produce optimal-quality grain? He plows the field during the first year, and in the second year, he plows it once and then repeats the plowing a second time, and he sows it seventy days before Passover. It is done this way in order that the sowing will be done close to the time when the strength of the sun reaches its climax, and will thereby produce a high-quality crop in which the length of a stalk is a handspan and the ear itself is two handspans.

And then one reaps the grain and gathers it together into a pile, and then he threshes the grain and winnows it, and then he sorts the inedible admixture from the edible grain, and then he grinds the grain and sifts it and brings the flour produced to the Temple treasurer. And the treasurer inserts his hand into it in order to check its quality. If upon removing his hand powder covers it, the treasurer says to the owner: Go back and sift it a second time. The Sages say in the name of Rabbi Natan that the treasurer would perform a more thorough examination of the flour’s quality. He douses his hand with oil and then inserts it into the flour until all of its powder will be brought up.

The Gemara explains that the baraita provides a resolution to the dilemma: In any event, the baraita teaches that during the second year, the owner of the field plows it once and then repeats the plowing. It is explicit, then, that during the second year the field should be plowed.

The Gemara rejects this proof: But even according to your reasoning, ultimately the mishna does not teach that he plows the field and then repeats the plowing;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא לר' יוחנן דאמר אם הביא פירות שבעמקים ושבהרים לא קידש והא הכא לדברי^א)נראה דצ"ל והא הכא לד"ה מביא אלמא דקידש. הכל קידש לדברי הכל מביא:

תנאי היא דאיכא דאמר אין מביא כל עיקר והוא הדין לתמרים שבהרים [ופירות שבעמקי']:

מכמס וזנוחא אלפא לסולת. מן המובחרים מכולם להביא מהן סולת:

אלפא לסולת. כמו האלף שהיא ראש לכל האותיות כך אלו שנים ראש לכל המקומות להביא מהן סולת:

אמרו יוחני וממרא ראשי המכשפים למשה תבן אתה מכניס לעפרים. כלומר עפרים שהוא מקום תבואה הרבה אתה מכניס לה תבן והיא כולה מלאה תבן. כך לארץ מלאה כשפים אתה מביא כשפים:

אמר להו אמרי אנשי למתא ירקא ירקא שקול. למדינה שמוכרין שם ירק הבא ירק ששם מתקבצים הכל לקנות:

לא מבית הזבלים. משדה שצריכה זבל:

ולא מבית השלחים. משדה שצריכה להשקות תדיר:

ולא משדה שיש בה אילנות שהתבואה כחושה:

כיצד הוא עושה לשדה שמביא ממנה סולת בשנה ראשונה נרה ומניחה כן ובשנה שניה זורעה קודם לפסח ע' יום שכבר יש כח בחמה שזורחת עליה:

וכיצד בודק שלא יהא אבק בסולת מכניס ידו וכו':

אילמלי שהן סמוכות הרבה לירושלים והן עומדות בין הרים בעמק כדכתיב ירושלים הרים סביב לה:

היו מביאין מהן. לפי שהן עומדים בדרום:

מן שדות המודרמות. שהן בדרום שהחמה זורחת בהן כל היום:

המנונרות לכך להביא מהן סלת. וזורעה קודם לפסח ע' יום שכבר קרבה היא להנץ בקרן מזרחית דרומית וכשזורחת מושך העמוד מיד לדרום וכל היום נמצא חמה בדרום:

סך ידו שמן ומכניס בסולת דבהכי בודק שפיר אם יש בה אבק מידבק בה:

קתני מיהא ושניה חורש ושונה וזורעה תפשוט מיהא מתני' דבשניה נמי נדה:

ולטעמיך היכי תפשוט^ב)נראה דצ"ל היכי תפשוט מהך ברייתא הא במתני' לא קתני שונה. מתני' ולא קתני שונה:

תבן אתה מכניס לעפריים כו' למתא ירקא כו'. פרש"י א"ל דברי לצנות והוא השיב להם בעניינא עכ"ל ונראה לפרש המשל ע"פ המקרא הנביא אשר אתו חלום גו' ואשר גו' ידבר אמת מה לתבן את הבר כפרש"י שם מה לשקר את האמת והשתא א"ל תבן אתה מכניס כו' כמו שאנו עוסקים כאן בכישוף ודבר שקר כתבן הזה כך אתה מתעסק בכך והשיב להם במשל אחר למתא ירקא ירקא שקול דהירקות שמביאין לשוק למכור ודאי דאינן שוין דיש גרוע ויש חשוב ואם ירק שלכם הוא דבר שקר וכישוף ואינו שוה כלום לא כן ירק שלי שהוא חשוב כי ענין שלי הוא דבר אמיתי וחשוב מאתו יתב' וק"ל:

גמרא אלמלא סמוכות לירושלים כו'. ממשמעות דברי התוס' בד"ה אין מביאין נ"ל דגירסתם היה אילמלי ביו"ד בסוף עי' תוס' מגילה (כא) ד"ה אלמלא. ובלא מלת שהן וכפי הגי' שלפנינו. ודלא כגי' רש"י ופירושו. והב"ח ל"ד בהוסיפו מלת שהן בגמרא. דאינו עולה לפי' התוס':

תד"ה אין. אע"ג דזורעה קודם לפסח כו' היינו משום עומר. קשה דהא מסיים ע"ז והיא עושה סלת מרובה. וסלת אינה אלא מן החטים כדפרש"י בויקרא (ב א). ובשעורים נקרא גרש כמשמעות פרש"י בר"פ היה מביא. ואולי דלשון תורה לחוד ול"ח לחוד:

תבן אתה מכניס לעפריים. נ"ב יוכל להיות ט"ס וצ"ל בחי"ת ועמ"ש במשנה:

(פה א) אלמלא סמוכות לירושלים וכו'.—רש"י ור"ג ז"ל פירשו, דמש"ה לא הביאו מהן, משום שהיו סמוכות לירושלים. אבל מתוס' ד"ה אין מבואר להיפך, דמש"ה לא הביאו מהן, משום שהיו רחוקים הרבה מירושלים, דמצות עומר להביא מן הקרוב (כמו ששנינו לעיל סד ב) והכי מוכח בתוספתא רפ"ט, דתני התם "אלו היו בצד ירושלים ומהן היו מביאין". וכן הסכים בס' "תבואות הארץ" (דפו' ירושלים עמ' רכ"ז) וכתב, שכפר כרזים הוא בגליל מחוז ים כנרת.

אלא לרבי יוחנן. דאמר לא קדש והא הכא דלדברי הכל קדש בחורבה עבודה וכל הני אע''פ שאינן מובחרים (דהא) לדברי הכל מביא וקורא: תנאי היא. דאיכא תנא דאמר שבעציץ ושבספינה אינו מביא והוא הדין לתמרים שבהרים ושבעמקים ורבי יוחנן דאמר כי האי תנא: א''ל יוחנא וממרא. ראשי מכשפים של מצרים למשה רבינו כשהתחיל לעשות האותות לעיני פרעה שהיו סבורין שהיה עושה אותם על ידי כשוף: תבן אתה מכניס לעפריים. עפריים שהוא מקום הרבה תבואה אתה מביא לשם תבואה למכור בתמיה כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים: אמר להם למתא ירקא ירקא שקול. לעיר שגדל שם ירק הרבה הבא ירק שלך למכור לפי שמתקבצין שם הכל לקנות הם אמרו לו דברי ליצנות והוא השיב להם בענינם: מתני' לא מבית הזבל. משדה הצריכה לזבל: ולא מבית האילן. משדה שיש בו אילנות לפי שהאילנות עושים לה צל ואין התבואה גדלה יפה: כיצד הוא עושה. לשדה שמביא ממנה סלת: נרה שנה ראשונה. ומניחה בורה: [זורעה] קודם לפסח ע' יום. שכבר יש כח לחמה שזורחת עליה: כיצד הוא בודק. שלא יהא אבק בסלת: גמ' כרזיים. של אותו מקום: אלמלא שהן סמוכות לירושלים. הרבה והן עומדות בין ההרים דכתיב (תהלים קכה) ירושלים הרים סביב לה: היו מביאין מהן. לפי שהן עומדות בדרום: המודרמות. שבדרום: שבהן החמה זורחת. כל היום: המנונרות. חרושות הרבה לכך: וזורעה קודם לפסח שבעים יום. שכבר מתחלת החמה לזרוח בקרן מזרחית צפונית וכשזורחת מושך העמוד מיד לדרום וכל היום היא זורחת לדרום: סך ידו שמן ומכניס בסלת. וכך בודקה יפה שאם יש בה אבק מידבק בשמן: קתני מיהא ושניה חורש ושונה. וזורעה ותפשוט מהא מתני' דבשניה נמי נרה: וליטעמיך. היכי תפשוט הא במתניתין לא קתני שונה

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל אלא לר' יוחנן קשיא. [דאמר] פירות [שבעמקים לא קדיש] בבכורים [דהא סבירא] להו להני [תנאי דקדיש בכורים] הבאה [מהגדל] בגג ובחורבה ובספינה: תנאי [היא דאיכא] תנא דאמר [כוותי'] דר' יוחנן: שבגג. גג המערה שדה מעליא: שבחורבה. חורבה עבודה שדה מעליא מביא וקורא: שבעציץ ושבספינה אינו מביא כל עיקר. דרעים נינהו דומיא דתמרים שבהרים דר' יוחנן: יוחנא וממרא. הם חרטומי מצרים אמרו למשה כשהיו עושה [המופתים] תבן אתה מכניס לעפריים משל הוא שהמביא תבן למכור לעפריים משוגע הוא שיש שם תבן הרבה במחנייתן אף אתה עושה מכשפות [במצרים] ואין מכשפים במצרים כמותינו: למתא ירקא ירקא שקיל. לעיר שגדל בה הרבה ירק [תביא] ירק לשם למכור שכל הצריך לקנות נפנה לשם כלומר [אנא] נמי שפיר עביד [דאתאי] למתא: מתני' אין מביאין. עומר [ושתי] הלחם: לא מבית הזבלים. משדה (שצבורה) [שצריכה] לזבל שמא לא נזדבלה כל צרכה ונמצאו כל פירותיה כחושין ל''א שהזבל מבאיש ומקלקל טעם הפירות: ולא מבית האילן. מתבואה שבין האילנות מפני שהאילנות יונקים הקרקע ומכחישים את הזרעים: נרה. חורש ואינו זורע: ובשניה זורעה. דהיינו חרושה פעמים: קודם לפסח שבעים יום. מפרש בגמרא: כיצד בודק. את הסולת אם מנופה כל צרכה אם לאו: עלה בה. בידו: אבק. קמח דק וגרוע הוא: גמ' ושניה זורעה בלא נרה. שלא היה נרה בראש השנה לבד מן החרישה שחורש בשעת זריעה: ברזיים וכפר אחים. [שמות] מקומזת הם: אלמלי סמוכות לירושלים. שהי' בהרים כדכתיב ירושלים הרים סביב לה ובהרים חמה מקדרת ומשביח את הפירות כדכתיב וממגד תבואות שמש היו מביאין מהן ל''א אלמלי סמוכות לירושלים דאין מעבירין על המצות כדאמרי' בפרק ר' ישמעאל: המודרמות. שעומדות בדרומה של ארץ ישראל שהחמה כל ימות החורף רוב היום היא עומדת בדרום: והמנונרות. כמו נירו לכם ניר שנחרש לשם עומר: ומהם חמה שוקעת. סמוך לשקיעתה זורחת עליהם כדקי''ל הולך דרום וביום תקופת טבת חמה זורחת בקרן דרומית מזרחית ושוקעת במערבית דרומית ומכאן ואילך עומדת (מערב) [חמה] במזרח ומתרחקת מן הדרום ועמוד החמה זורח על הדרום וכל היום כולו נמשכת והולכת לדרום וממתקת את התבואה: שתהא סמוכה לחמה. לגבורת החמה ביום שכשנמשך לצד [צפון] בימות הקיץ החמה מתגברת והולכת ומש''ה לא הי' זורעה בתחלת התקופה שאין החמה בגבורה: קנה זרת ושיבולת. ראש השיבולת ששם (החיטים) [הגרעינים] זרתיים: קתני מיהא. משמע נרה אף בשניה והיינו נמי מתני' וש''מ הכי קתני מתני' נרה ראשונה ושניה: ולטעמיך. דפשטת למתניתין מיהא קא קשיין אהדדי דהכא שונה דמשמע שתי פעמים נרה בשניה

ועוד הביא רבינו שמואל מהא דתניא בתוספתא דשביעית הטומן את הלוף בשביעית ר''מ אומר טומנו בעציץ כדי שלא יצמח ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ירמיה לב) ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים ונראה לר''ת דבשל חרס מהניא נקיבה אבל בשל עץ אפי' נקוב לא מהני מידי וספינה דגיטין (דף ז: ושם) בשל חרס ובנקובה ואין המים באין בה שהעפר נדבק ונעשה רגבים וסותם את הנקב והא דלא משני הכא גבי ספינה כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה משום דהיינו שינויא דעציץ ורצה למצוא בספינה חידוש אחר ועוד דמה שיכול להעמיד בספינה של עץ מעמיד משום דסתם ספינה לאו דחרס וניחא השתא בכל הנהו חמש מדות בכלי חרס הוו כולהו בחרס דווקא דמדה של מוציא משקה וכונס משקה אשכחן גבי חרס כדתנן בפרק בא סימן (נדה מט.) כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא ויש שהוא מוציא ואינו מכניס ואמרי' בגמרא מכניס פסול למי חטאת ופסול משום גיסטרא מוציא כשר למי חטאת ופסול משום גיסטרא וכן מדות דמוציא זית ומוציא רמון תנן במסכת כלים גבי כלי חרס אבל של עץ שיעורו לעולם כרימונים כדתנן (פי''ז מ''א) כל כלי בעלי בתים שיעורן ברימונים ומיהו לפי' זה נמי לא הוי דומיא דאינך שינויי דנקיט ברישא ההוא דמביא וקורא ותחילה היה רגיל ר''ת לפרש דבשל עץ אפי' נקיבה לא בעי דמתלחלח מן הקרקע יותר משל חרס ונקיט השתא ברישא ההוא דמביא וקורא כמו באינך ולכולהו לישני דפרישית היה יכול לתרץ כאן ספינה אספינה לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן אי נמי כאן בגוששת כאן בשאינה גוששת והתם בגיטין דפריך תני חדא המביא גט בספינה כמביא בא''י ותניא אידך כמביא בחוצה לארץ ומשני הא רבי יהודה והא רבנן הוה מצי לשנויי כאן בשל עץ כאן בשל חרס א''נ כאן בנקובה כאן בשאינה נקובה ושמא יש לחלק דהתם נהי דהיכא דאינה גוששת לרבי יהודה מדחשיבא חוצה לארץ לענין מעשר ודחשיבא נמי חוצה לארץ לענין גט היינו משום דכיון דשם חוצה לארץ על המקום צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואע''ג דשכיחי וגמירי כדי שלא תחלוק במדינת הים אבל כשהיא גוששת לרבי יהודה או לתנא קמא אפילו בשאינה גוששת כיון דשם ארץ ישראל על המקום אע''פ שמחמת שאין הכלי ניקב (כמו ספינה) אינו חייב במעשר לא יחשב בשביל כך כחוצה לארץ לענין גט: תנאי היא. תימה אכתי קשיא לר' יוחנן מגג וחורבה ואין לומר דגג וחורבה לא דמיא למתניתין דהא בכולה שמעתין משמע דמגג וחורבה נמי פריך מדקאמר קתני מיהא שבגג ושבחורבה כו' ועוד קאמר בשלמא לר''ש בן לקיש גג אגג לא קשיא משמע אבל לר' יוחנן קשיא: אין מביאין כו'. בכל המנחות קאמרינן אע''ג דזורעה קודם לפסח שבעים יום היינו משום עומר דהא קתני כיצד בודק הגזבר מכניס ידו לתוכה אי בעומר דווקא הוה ליה למימר שלוחי ב''ד לכך אמרינן בגמרא אף חיטי כרזיים וכפר אחים משמע חיטי ממש והיינו במנחות אף על גב דמסיים בה לפי שאין מביאין את העומר הכי קאמרינן כי היכי דעומר אין מביאין כך במנחות יש לחזר אחר הסמוך לירושלים ותדע מדקתני ומעמר ודש ובעומר לא שייכא דישה דהא תנן (לעיל דף סו.) בקנים ובקולחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך ומיהו קצת נראה בחיטי כרזיים לאו חיטי ממש אלא עיר אחת ששמה חיטי כרזיים ומשום עומר דלא מישתמיט בשום דוכתא דליבעי במנחות מן הקרוב לירושלים: מודרמות. פי' בקונטרס בדרומה של ירושלים ונראה לפרש דמיירי במשופעות לצד דרום שאז חמה זורחת בהן יותר ואין לחוש באיזו רוח של ירושלים: וזורעה קודם לפסח שבעים יום. תימה דבפרק המקבל (ב''מ קו: ושם ד''ה וקיימא) תניא ר' מאיר אומר חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע [כו'] ר' יהודה היה מונה מתשרי ר''ש היה מונה ממרחשון והשתא מאן מיקל בכולהו תנאי ר''ש וכולי האי לא מיקל דלא משיך זמן זרע עד שבט וי''ל דה''מ חיטין. אבל שעורין משוך זמן זריעתם עד אדר כדמוכח התם דפריך מהנך תנאי אר''ש בן לקיש דאמר. זרעה ולא צמחה כל עידן זריעה זרע לה ואזיל ועד כמה אמר רב פפא עד דאתו אריסי מדברא וקיימא כימה להדי רישייהו ופי' שם בקונטרס דהיינו לאחר תשעה שעות ביום קרוב לסוף העשירית דכימה שהיא בזנב הטלה כדאמרי' בפ' הרואה (ברכות דף נח:) קיימא להדי רישייהו בראש כל אדם דהיינו באמצע הרקיע שנראה לכל אדם כאילו על ראשו הוא והן יומי אדר שגלגל קבועים בו י''ב מזלות וסדרן טש''ת סא''ב מע''ק גד''ד ולעולם ששה עולין וששה יורדין בניסן לעולם בתחילת עמוד השחר טלה מתחיל לעלות ומאזנים לשקוע וב' שעות המזל שוהה לעלות לאחר ב' שעות העולה גמר עלייתו