מנחות פז ע"א

הקמחין (אבק לבן של עובש יין, הדומה לקמח, הצף על פני היין) וכן לא מביאים מהיין הנמצא בשוליה (תחתיתה) של החבית. וטעם הדבר — מפני השמרים השוקעים אל תחתית החבית. אלא מביא מהיין הנמצא בשלישה האמצעי של החבית, כלומר, מאמצעה של החבית.

כיצד הוא בודק את היין? הגזבר יושב בצד חבית היין הנבדקת, ועוקב אחר הוצאת היין מהחבית, כאשר הקנה (אמת מידה) נתון בידו, ואם ראה הגזבר שהיין היוצא מהחבית זרק (מושך עמו בכח) גם הגיר החלק הלבן הצף על פני השמרים — מייד הקיש הגזבר בקנה שבידו, כסימן שיש לסגור את ברז החבית, ולא למשוך ממנה עוד יין לנסכים.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: יין שיש בו קמחין — הריהו פסול כולו להבאה לנסכים, וטעם הדבר — שכן נאמר בדין הקרבנות "...תמימים יהיו לכם" (במדבר כח, יט), וממשיך הכתוב ואומר בפסוק שלאחריו "ומנחתם סלת בלולה..." (שם כ), ועוד נאמר לאחר מכן "מלבד עולת התמיד ומנחתו תעשו תמימים יהיו לכם ונסכיהם" (שם לא). שמפסוקים אלה למדים כי כקרבנות עצמם אף הסולת והשמן הבאים למנחות, והיין הבא לנסכים, שהם צריכים להיות בתכלית השלמות ("תמימים"). ואילו יין זה שעלו בו קמחים — אינו "תמים", ולכך הריהו פסול.

א גמרא שנינו במשנתנו כי אין מביאין יין לנסכים לא מהיין המתוק ולא מהיין המבושל ולא מהיין המעושן, ואם עבר והביא — הרי זה פסול להקרבה. ושואלים על כך: והא קתני רישא [והרי הוא התנא עצמו שנה בראש, לפני כן במשנה] כי אין מביאין לנסכים את הליסטיון שהוא יין מתוק, ואולם בדיעבד אם הביא —

הרי זה כשר! אמר רבינא: אכן אף הליסטיון פסול לנסכים גם בדיעבד, ויש לתקן גירסת משנתנו וכרוך (צרף) את דין הליסטיון ותני [ושנה] אותו עם דינם של היין המתוק והמעושן והמבושל, שכל אלה אף בדיעבד פסולים. רב אשי אמר תירוץ אחר: חוליא דשימשא [מתיקות של שמש], כזו שיש בהליסטיון — לא מאיס [אינה מאוסה], ולכן בדיעבד הוא כשר, ואולם טעם חוליא דפירא [מתיקות של פרי] שמוסיפים בו דברים — הריהו מאיס [מאוס] משום שיש בו טעם אחר, ולכך יין זה פסול אף בדיעבד.

ב עוד שנינו במשנתנו כי אין מביאין לנסכים מן היין הישן, אלו הם דברי רבי, ואילו חכמים מכשירין. ובענין זה אמר חזקיה: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — שכן אמר קרא [הכתוב] בדין הנסכים "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין..."(שם, יד), והדגיש הכתוב "לכבש יין" לדמות את היין לכבש: מה כבש הבא לקרבן אינו אלא זה שהוא בן (בתוך) שנתו הראשונה, אף יין הבא לנסכים אינו אלא זה שהוא בן שנתו, ולא הישן.

ומקשים על הסבר זה: אי [אם] כך הוא, תאמר אף: מה כבש בן שתי שנים (בשנתו השנית, משעה שאין הוא בכלל "בן שנתו") — הריהו פסול להקרבה, אף בדיעבד, אף יין בן שתי שנים (בשנתו השנית), שהוא בכלל "ישן" — הריהו פסול אף בדיעבד! וכי תימא [ואם תאמר] כי אכן הכי נמי [כך הוא גם כן] שאף בדיעבד הריהו פסול, ואולם אין לומר כך, שכן התניא [הרי שנויה ברייתא] מפורשת האומרת שיין בן שתי שנים — לכתחילה לא יביא לנסכים, ואולם אם עבר והביא — הריהו כשר. ומחזקים את השאלה: והרי ברייתא זו היא כשיטת רבי, שכן מאן [מי] התנא ששמעת ליה [אותו] שאמר שיין ישן לא יביא?

הלוא זה רבי בשיטתו במשנתנו, וקאמר [והוא אמר] עוד בברייתא שאם הביא — כשר! אלא אמר רבא: היינו טעמא [זהו הטעם] לשיטת רבי שאין מביאים לכתחילה מן היין הישן — דכתיב [שכן נאמר] בתיאור היין המשובח (שמפני סכנותיו מזהירנו הכתוב) "אל תרא יין כי יתאדם" (משלי כג, כט—ל). הרי איפוא שהיין האדום הוא המשובח, ואין אדמימות זו מצויה ביין אלא בשנתו הראשונה.

ג שנינו במשנה בדין היין לנסכים, שאין מביאין לא מן הדליות אלא מן הרוגליות, ומן הכרמים העבודים. ובענין זה של כרמים העבודים, מביאים עוד מה שתנא [שנה] החכם בברייתא: אין מביאים יין לנסכים אלא מכרמים העבודים פעמים בשנה ולא פעם אחת.

ומביאים כי רב יוסף הוה ליה קרנא דפרדיסא דרפיק ביה טפי ריפקא [היתה לו חלקת פרדס, כרם, שעדר בה עידור יתר], ששב ועדר בה, ועבד [ועשה, הניב] אותו פרדס ענבים משובחים ביותר, שעשו מהן חמרא [יין] כה חזק, שניתן היה לשתיה רק באופן דדרי מיא [שמזגו בו מים] בכמות שהיא על חד תרין [על אחת שתיים, פי שנים] מכמות המים הנמזגת ליין רגיל.

ד עוד שנינו במשנתנו, שלא היו כונסין אותן, את היין לנסכים בחצבין גדולים אלא בחביות קטנות, שיישמר טעמן. ובעניינן של חביות קטנות אלה מביאים מה שתנא [שנה] החכם בברייתא: המדובר בחביות כדיות (כעין הכדים) הללו הלודיות (הבאות מהעיר לוד), ובינוניות הן בגודלן.

ועוד נמסר בהנהגה הנכונה ביין המובא לנסכים, שאין מניחין אותן, את חביות היין הללו, במקום אחד ובאופן שהן נמצאות שתים שתים (אחת על גבי חברתה), אלא מניח כל אחת ואחת מהחביות בנפרד.

ה ובדרך בדיקת היין שנינו במשנתנו כיצד היה הגזבר שבמקדש בודק את היין, שאין בו קמחים ושמרים? הגזבר היה יושב בצד חבית היין הנבדקת, ועוקב אחר הוצאת היין מהחבית, כאשר הקנה (אמת מידה) נתון בידו, ואם ראה הגזבר שהיין היוצא מהחבית זרק (מושך עמו בכח) גם הגיר (החלק הלבן הצף על פני השמרים) — מייד הגזבר הקיש בקנה שבידו, והרי זה כסימן שיש לסגור את ברז החבית, ולא למשוך ממנה עוד יין, שכן אין יין זה כשר לנסכים. ובענין זה תנא [שנה] החכם בברייתא כתוספת ביאור לדברי משנתנו: הכוונה היא שראה הגזבר שהיין זרק את הגיר של שמרים, אז הגזבר הקיש בקנה.

ושואלים: מדוע הגזבר מקיש בקנה, ולימא ליה מימר [ושיאמר לו, לשואב היין מהחבית באמירה] לסתום את החבית! ומשיבים: עדיף שהדבר ייעשה לא בדיבור. והרי זה מסייע ליה [לו] לר' יוחנן, שכן אמר ר' יוחנן: כשם שהדיבור (בקול נעימה) הריהו יפה (מועיל) לריח הבשמים, כך הדיבור הריהו רע (מזיק) ליין, ולכן נמנע הגזבר מלדבר סמוך לו.

ו שנינו במשנתנו שר' יוסי בר ר' יהודה אומר כי יין שיש בו קמחים פסול לנסכים. ובענין זה בעי [שאל] ר' יוחנן: אדם שעבר והקדישו ליין שכזה לנסכים, מהו דינו לענין זה שילקה עליו כעובר על איסור תורה, ומשום שהקדיש דבר שהוא בעל מום (הפסול בגופו) להקרבה? וצדדי השאלה: האם כיון שפסול הוא יין זה להקרבה כבעל מום הוא דמי [נחשב], וילקה על הקדשתו זו, כשאר מקדיש בעל מום. או דלמא [שמא] יש לומר כי אין דין בעל מום אלא בבהמה הפסולה להקרבה, ולא בשאר דברים הפסולים להקרבה, ולכן אינו לוקה על כך. ומעירים: שאלה זו לא נפתרה, ולכך תיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ז ובסיכומו של הפרק בו נידונו דיני הסולת והשמן והיין המובחרים, מביאים עוד בעניינם של בעלי החיים המובחרים לקרבנות. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: האלים המובחרים ביותר — אלה הבאים ממואב; הכבשים המובחרים ביותר — אלה הבאים מחברון; העגלים המובחרים ביותר — אלה הבאים משרון; הגוזלות של יונים המובחרים ביותר — אלה הבאים מהר המלך.

ר' יהודה אומר: היו מביאין למקדש כבשים כה משובחים, כאלה שגבהן היה כרחבן, שכל כך היו שמנים שהיו רחבים כמידת גובהם. אמר רבא בר רב שילא: מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לדברי ר' יהודה שהיו מביאים למקדש כבשים כאלה? דכתיב [שכן נאמר] בדברי הנביא ישעיהו: "ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה ולחם תבואת האדמה והיה דשן ושמן ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב" (ישעיהו ל, כג), ומשמעות "כר נרחב" — כבש רחב.

ח ומתוך דברים אלה נחתם פרק זה עוד בדרשות הנאמר בנבואות ישעיהו שעניינן בנין הארץ. כתיב [נאמר]: "על חומתיך ירושלים הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם" (שם סב, ו). ושואלים: מאי [מה] השומרים על חומות ירושלים אמרי [אומרים] כהזכרה לה'? ומשיבים: הכי [כך] אמר רבא בר רב שילא: כך הם אומרים, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד" (תהלים קב, יד).

רב נחמן בר יצחק אמר: כך הם אומרים "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (שם קמז, ב). ושואלים: ומעיקרא [ומתחילה], בזמן שבית המקדש היה קיים, וירושלים בנויה וכל עם ישראל כנוס בארצו, מאי הוו אמרי [מה היו אומרים] אותם המלאכים? אמר רבא בר רב שילא: היו אומרים "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה..." (שם קלב, יג— יד).

א משנה שתי מדות (כלי מדידה) של הדבר היבש היו נהוגות במקדש, ובהם היו מודדים את הסולת למנחות, והם: כלי מידה של עשרון (עשירית האיפה), וכלי מידה של חצי עשרון. ר' מאיר חולק על כך ואומר כי שלושה סוגי כלי היו: כלי מידה של עשרון ועוד סוג נוסף של כלי מידה של עשרון, וכלי מידה של חצי עשרון.

ומסבירים את שימושיהם של הכלים הללו: כלי המידה של עשרון, למה (לאיזו תכלית) היה משמש? שבו היה מודד לכל המנחות, שהרי כל המנחות באות משיעור עשרון סולת ומעלה. ומדידת הסולת לכל המנחות היתה נעשית בכלי של עשרון, שלא היה מודד לא בכלי של שלשה עשרונים למנחת נסכים של פר, ולא היה מודד בכלי של שנים למנחת נסכים של איל, אלא היה מודדן בכלי של עשרונות, אחד אחרי השני.

וכלי מדידה זה של חצי עשרון למה היה משמש? — שבו היה מודד את חצי עשרון הסולת המובא לחביתי (מנחת חביתין של) כהן גדול, המביא בכל יום עשרון שלם, שאותו היו מחלקים לשנים, מחצה ממנו קרבה בבקר והמחצה השנית קרבה בין הערבים, וחלוקת עשרון זה לשני חצאי עשרונים היתה נעשית בכלי זה.

ב גמרא שנינו במשנתנו שר' מאיר חולק על דברי תנא קמא, והריהו סבור ששלושה סוגי כלי מדידה היו במקדש: שנים של עשרון, וכלי מדידה נוסף של חצי עשרון. ובענין זה עוד תניא [שנויה ברייתא]: היה ר' מאיר אומר, מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "עשרון עשרון לכבש האחד" (במדבר כח, כט)? — מלמד ששתי עשרונות (שני מיני כלי מדידה של עשרון) היו במקדש, אחד מהם היה מכיל כדי עשרון רק כשהדבר הנמדד בו היה גדוש מעל שפת הכלי, ואחד מהם היה גדול ממנו, והיה מכיל כדי עשרון גם כשהדבר הנמדד בו הריהו מחוק (שטוח, משתווה לפני שפת הכלי).

ולמה היה משמש כלי המדידה שהכיל עשרון בגדוש — שבו היה מודד את עשרון הסולת המובא לכל המנחות.

the flour-like white scum that floats on the surface, nor from the wine at bottom of the cask due to the sediment that collects there. Rather, one brings from the wine in its middle third.

How does the Temple treasurer inspect the wine to determine that it is from the middle of the cask? The treasurer sits alongside the cask and has the measuring reed in his hand. The spigot is opened and the wine begins to flow. When he sees that the wine emerging draws with it chalk-like scum [hagir], he immediately knocks with the reed to indicate that the spigot should be closed.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Wine in which there is flour-like white scum is unfit for libations, as it is stated with regard to animal offerings: “Unblemished they shall be for you…and their meal offering shall be fine flour mixed with oil…unblemished they shall be for you, and their libations” (Numbers 28:19–20, 31). This indicates that animal offerings, meal offerings, and libations must all be brought from flawless products. Therefore, the presence of flour-like white scum in wine renders it unfit.

GEMARA: The mishna teaches: One may not bring libations from sweet wine, nor from boiled wine, nor from wine produced from smoked grapes, and if one did bring a libation from such wine, it is not valid. The Gemara asks: But doesn’t the first clause teach: One may not bring libations from sweet wine made from sun-dried grapes, but if one did bring a libation from such wine it is valid? How can one clause teach that a libation of one type of sweet wine is valid, and the other clause teach that a libation of another type of sweet wine is not valid?

Ravina said: The text of the mishna is corrupt. To correct it, combine the two clauses into one and teach with regard to all the wines mentioned that they are unfit to be used for libations. Rav Ashi said: The text of the mishna is correct. The reason for the difference between the two wines is that the sweetness of grapes sweetended by the sun is not objectionable, so libations of wine made from such grapes are valid, while sweetness that results from the sugars of the fruit itself is objectionable, so libations of wine made from such grapes are not valid.

§ The mishna teaches: One may not bring wine aged for one year; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, but the Rabbis deem it valid. The Gemara provides the source for Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling. Rabbi Ḥizkiyya said: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? The verse states with regard to the libations that accompany the New Moon offering: “And their libations: Half a hin for a bull, a third of a hin for a ram, and a quarter of a hin for a lamb, of wine” (Numbers 28:14). The juxtaposition of the terms lamb and wine teaches that just as a lamb is fit to be used as an offering only if brought in its first year, so too wine is fit to be used as a libation only if it is in its first year.

The Gemara ask: If so, take the analogy further and conclude that just as if one offers a lamb in its second year, it is not valid, so too a libation of wine in its second year is not valid. And if you would say that this is indeed the halakha, that is difficult: But isn’t it taught in a baraita that wine in its second year may not be brought ab initio, but if one did bring it as a libation, it is valid? That baraita certainly expresses the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as whom did you hear who said that aged wine may not be brought? Only Rabbi Yehuda HaNasi, who explicitly states this opinion in the mishna. And yet he says in the baraita: If one did bring a libation of aged wine, it is valid. According to Rabbi Ḥizkiyya’s explanation of Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, such an opinion is illogical.

Rather, Rava said: This is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi: As it is written in the verse exhorting a person not to be enticed by fine wines: “Look not upon the wine when it is red” (Proverbs 23:31). Evidently, the redness of wine is indicative of its quality. After a year, wine begins to lose its redness and so it should not be used, ab initio. Nevertheless, it is still of a sufficient quality to be acceptable, after the fact.

§ The mishna teaches: One may not bring wine produced from grapes suspended on stakes or trees; rather, one brings wine produced from grapes at foot height and from vineyards that are cultivated. The definition of vineyards that are cultivated is clarified in a baraita that taught: Vineyards that are cultivated twice a year. This is done by hoeing the earth underneath the vines.

The Gemara relates the efficacy of cultivating the land twice a year: Rav Yosef had a tract of land that was used an orchard [depardeisa] to which he used to give an extra hoeing, and consequently it produced wine of such superior quality that when preparing the wine for drinking it required a dilution using twice the amount of water than that which is usually used to dilute wine.

§ The mishna teaches: When people produced wine for libations they would not collect the wine into large barrels, as it causes the wine to spoil; rather, it would be placed in small casks. The Sages taught in a baraita: The casks referred to by the mishna are flasks that are made in Lod and that are medium-sized.

The Gemara adds another halakha: When storing casks containing wine for libations, they should not be placed in twos, i.e., one atop the other, but rather singly, i.e., each one should be placed separately.

§ The mishna teaches: How does the Temple treasurer inspect wine to determine that it is from the middle of the cask? The treasurer sits alongside the cask and has the measuring reed in his hand. The spigot is opened and the wine begins to flow. If he sees that the wine emerging draws with it chalk-like scum, he immediately knocks with the reed to indicate that the spigot should be closed. The precise point at which he knocks is clarified in a baraita that taught: If the wine draws with it chalk-like scum, which comes from the sediment, he knocks with the reed.

The Gemara challenges: Why does the treasurer knock with the reed; let him simply speak. The Gemara explains: This supports the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yoḥanan said: Just as speech is beneficial to the incense spices, so is speech detrimental to wine, and so the treasurer avoids speaking.

§ The mishna teaches: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Wine in which there is flour-like white scum is unfit for libations. Rabbi Yoḥanan raises a dilemma concerning such wine: If one consecrated it to be used as a libation, what is the halakha with regard to whether he should be flogged for consecrating it due to the prohibition against consecrating a flawed item as an offering? Does one say that since it is unfit, it is comparable to a blemished animal? Or perhaps, the prohibition to consecrate a flawed item applies only to an animal. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ Having discussed which flours, oils, and wine are fit to be offered in the Temple, the Gemara considers which animals are of sufficient quality to be used as offerings. The Sages taught in a baraita: The choicest rams are those from Moab; the choicest lambs are those from Hebron; the choicest calves are those from Sharon; and the choicest fledglings, i.e., doves and pigeons, are those from the King’s Mountain.

Rabbi Yehuda says: One should bring lambs whose height is like their width, i.e., they are so robust that they are as wide as they are tall. Rava bar Rav Sheila said: What is the reason of Rabbi Yehuda? As it is written: “And He will give the rain for your seed, with which you sow the ground, and bread of the produce of the ground, and it shall be fat and bountiful; your cattle shall graze in wide pastures [kar nirḥav] on that day” (Isaiah 30:23). The word “kar” can also mean a lamb, and “nirḥav” means wide. Accordingly, Rabbi Yehuda interprets this verse, on a homiletical level, to be alluding to robust sheep.

The chapter concludes by quoting an additional prophecy of Isaiah concerning the rebuilding of Eretz Yisrael: It is written: “I have set watchmen upon your walls, Jerusalem; they shall never be silent day nor night; those who remind the Lord, take no rest” (Isaiah 62:6). This is referring to the angels appointed by God to bring the redemption. The Gemara asks: What do these watchmen say to remind the Lord? This is what Rava bar Rav Sheila said: They recite the verse: “You will arise and have compassion upon Zion; for it is time to be gracious to her, for the appointed time has come” (Psalms 102:14).

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: They recite the verse: “The Lord builds up Jerusalem, He gathers together the dispersed of Israel” (Psalms 147:2). The Gemara asks: And initially, when the Temple still stood and the Jewish people were gathered together in Eretz Yisrael, what would the watchmen say? Rava bar Rav Sheila says: They would say: “For the Lord has chosen Zion; He has desired it for His habitation. This is My resting place forever; here will I dwell for I have desired it” (Psalms 132:13–14).

MISHNA: Two sizes of measuring vessels for dry substances were used in the Temple for measuring flour for the meal offerings. One held a tenth of an ephah and the other held one-half of a tenth of an ephah. Rabbi Meir says: There were three measuring vessels; one that held a tenth of an ephah, another one that also held a tenth of an ephah, and a third one that held one-half of a tenth of an ephah.

What purpose did the tenth of an ephah measuring vessel serve? It was the vessel with which one would measure flour for all the meal offerings. One would not measure the flour by using a measuring vessel of a size that held the entire volume of flour required at once, i.e., neither with a vessel of three-tenths of an ephah for the meal offering accompanying the sacrifice of a bull, nor with a vessel of two-tenths of an ephah for the meal offering accompanying the sacrifice of a ram. Rather, one measures the flour for them by repeatedly using the tenth of an ephah measuring vessel to measure the required number of tenths.

What purpose did the one-half of a tenth of an ephah measuring vessel serve? It was the vessel with which one would measure the flour for the High Priest’s griddle-cake offering. A tenth of an ephah was required each day; he sacrificed half of it in the morning and the other half of it in the afternoon.

GEMARA: The Gemara cites a baraita that clarifies Rabbi Meir’s opinion. It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: What is the meaning when the verse states: “A tenth, a tenth, for every lamb” (Numbers 28:29)? The fact the word “tenth” appears twice teaches that there were two measuring vessels that each held a tenth of an ephah in the Temple. One of them held that volume when it was heaped, and the other one was slightly larger and held that same volume when the flour was leveled with the rim.

The one that held a tenth of an ephah when heaped was the vessel with which one would measure the flour for all the meal offerings.