מנחות פח ע"א

ואולם אם כן, שלא היה במקדש כלי מידה ששיעורו הין, את מי (איזה כלי אחר) אביא תחתיו (במקומו) על מנת להשלים את מנין הכלים המשמשים למדידת נוזלים במקדש לשבעה? אלא כלי מדה יתירה (נוספת) ששיעורה כשל לוג ומחצה היתה שם במקדש. שבו היה מודד את שלושת הלוגים המובאים לצורך חביתי כהן גדול, שהיה חוצה את שלושת הלוגים הללו, לשני חלקים שוים: לוג ומחצה למחצית המנחה הקריבה בבקר, ולוג ומחצה למחצית השניה הקריבה בין הערבים.

אמרו לו חכמים לר' שמעון, בתשובה לדבריו אלה: לצורך מדידת לוג ומחצה לחביתי כהן גדול, אין נדרשת מידה מיוחדת זו של לוג ומחצה. שהרי מידת חצי לוג היתה שם במקדש, ואפשר איפוא לשער כמות זו של לוג ומחצה שמן במידת הלוג שהיתה במקדש ובמידת חצי לוג שהיתה בו.

אמר להם ר' שמעון בדחיית דבריהם: והרי אף לדבריכם (לשיטתכם) שלא היתה מידת לוג ומחצה, יש מקום לשאול שמידת חצי לוג ומידת לוג לא יעשה, שהרי מידת רביעית היתה שם, ואפשר איפוא לשער במידה זו של רביעית את הדברים הנצרכים לשיעור חצי לוג (על ידי מדידת שתי פעמים מכלי המידה של רביעית), ובדרך דומה אפשר למדוד שמן ויין בשיעור לוג (על ידי מזיגת ארבע פעמים מכלי המידה של רביעית)! אלא זה הכלל היה במקדש: כלי מדידה שהיה משמש מדה (מסויימת) זו אינו משמש ככלי מדידה למדה אחרת.

ומביאים מה ששנינו במשנתנו שר' אלעזר בר' צדוק היה אומר כי שנתות היו בהין שעליהן היו סימונים המלמדים מהו שיעור חצי ההין ורבע ההין.

א ודנים עוד בברייתא שהובאה בעמוד הקודם. שנינו כי בין לדברי ר' יהודה ובין לדברי ר' מאיר שבע מידות של לח היו במקדש, ושניהם מנו אותן מידות, אלא שר' יהודה מנה אותן בסדר עולה, מן המידה הקטנה למידה הגדולה. בעוד שר' מאיר מנה אותן בסדר יורד, מן המידה הגדולה למידה הקטנה. ושואלים: מאי [מה, איזה] הבדל הלכתי איכא [יש] בין ר' מאיר לר' יהודה? אמר ר' יוחנן: ההבדל הוא בדינם של בירוצי המדות, הדברים העולים על גדות כלי המידה וניגרים על דפנותיהם מבחוץ, איכא בינייהו [יש ביניהם].

שכן לשיטת מאן דאמר [מי שאמר] את סדר המידות ממטה למעלה (ר' יהודה), קסבר [הריהו סבור] כי אף בירוצי המדות נתקדשו. וטעמו של דבר: שכן כאשר הצטווה משה רבינו לקבוע לבני ישראל את המידות הללו הנהוגות במקדש, בתחילה מידה בשיעור רביעית, שהיא המידה הקטנה ביותר במידות הנוזלים יהיב ליה רחמנא [נתן לו ה'] למשה, ואמר ליה [לו]: מכאן והלאה, שער (מדוד) בה את שאר המידות. שישפוך שתי מידות של רביעית שכזו לכלי והרי זו מידת חצי לוג. ולאחר מכן יוסיף ויעלה למידה הגדולה יותר: שישפוך שני חצאי לוג לכלי — והרי זו מידת לוג. וכן ימשיך מן המידה הקטנה יותר למידה הגדולה יותר. ולדרך זו נמצא דקא עיילי להו [שנכנסו להם] מן הנוזלים שבמידה הקטנה לתוך המידה הגדולה יותר אף מן הבירוצין שאיתם. שהרי כאשר יוצקים מכלי קטן לכלי אחר הגדול הימנו, אף בירוציו של הנוזל הניצוק נכנסים אל הכלי הגדול יותר.

ואילו לשיטת מאן דאמר [מי שאמר] את סדר המידות ממעלה למטה (ר' מאיר), קסבר [הריהו סבור] כי בירוצי המדות לא נתקדשו, וסבר שכאשר הצטווה משה רבינו לקבוע לבני ישראל את המידות הללו, בתחילה מידה בשיעור הין שהיא המידה הגדולה ביותר במידות הנוזלים יהיב ליה רחמנא [נתן לו ה'] למשה, ואמר ליה [לו]: מכאן והלאה, שער (מדוד) בהא [בזה]. שנטל משה בתחילה ממידת ההין שניתנה לו מה', ושפך את הנמצא בה לשני כלים, בכל כלי מחצית דקא נפקי [שהיו יוצאים] הבירוצין תוך כדי שפיכה מהכלי הגדול, ונופלים ארצה, ולא היו נשפכים אל הכלי הקטן. שהרי כאשר יוצקים מכלי גדול לכלי קטן בירוציו של הנוזל הניצוק אינם נכנסים לכלי הקטן.

אביי אמר: אין להסביר את ההבדל ההלכתי שבין ר' יהודה לר' מאיר באופן זה, דכולי עלמא [לדעת הכל, הן ר' יהודה והן ר' מאיר] בדינם של בירוצי המדות איכא למימר [יש מקום לומר] לדעת שניהם שנתקדשו, ואיכא למימר [ויש מקום לומר] בדעת שניהם כי לא נתקדשו. שאין זה קשור למחלוקתם של ר' יהודה ור' מאיר. ואולם הכא [כאן] במשמעות המלה "מלאים" שנאמרה בקרבנות הנשיאים בזמן חנוכת המשכן ("קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה". במדבר ז, יג) קא מיפלגי [הם חלוקים].

ומפרט אביי את דבריו: מאן דאמר [מי שאמר, שמנה] את שבעת כלי המדידה שבמקדש בסדר יורד מלמעלה למטה (ר' מאיר) קא סבר [הריהו סבור] כי ההדגשה "מלאים" באה להורות שתהא המידה מדוייקת, שלא יחסר ממנה ושלא יותיר עליה. ולכך בסיס הקביעה לשבע המידות היא מידת ההין, וממנה נקבעות שאר המידות הקטנות יותר, באופן זה שאין בו חסר או יתר.

ואילו מאן דאמר [מי שאמר, שמנה] את סדר כלי המדידה שבמקדש ממטה למעלה (ר' יהודה) סבור שבאה המלה "מלאים" שלא יחסר מהמידה, אבל אם יותיר על המידה אין בכך כלום, שכן עדיין "מלאים" קרינא ביה [קורא אני בו].

ב שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא ובמשנתנו כי ר' שמעון אומר שלא היה שם במקדש מידת הין, ושלא כדברי חכמים. וטעמו: שלמידת הין לא היה כל שימוש במקדש. ושואלים: שפיר קאמר להו [יפה, היטב, הוא אמר להם] ר' שמעון לרבנן [לחכמים]! ומשיבים: ורבנן [וחכמים] אומרים: הוה [היה] במקדש כלי למדידת הין דעבד [שעשה] משה במדבר סיני, לצורך שמן המשחה בו נמשחו המשכן וכליו והכהנים, דכתיב [שכן נאמר] בעשיית שמן המשחה "ואתה קח לך... ושמן זית הין. ועשית אותו שמן משחת קודש..." (שמות ל, כד— כה). ונחלקו ר' שמעון וחכמים.

שמר סבר [שחכם זה, ר' שמעון, סבור]: כיון שלדורות לא הוה [לא היה] צריך עוד בכלי למדידת ההין — רק לפי שעה (לאותו הזמן בלבד) הוא דעבדיה [שעשהו] משה ולאחר מכן איגנז [נגנז] אותו כלי. ואילו אידך [האחר, חכמים] סבורים כי כיון דהוה [שכבר היה] כלי למדידת הין לא נגנז, אף שאין בו עוד צורך, אלא הוה [היה] גם לאחר מכן, שנשאר במקדש.

ג אמר מר [החכם] בברייתא ובמשנתנו: ואת מי אביא תחתיו כדי להשלים את מנין הכלים לשבעה. ותוהים: ומה בכך שיהיו רק שש מידות, וכי לא סגיא דלא מעייל [לא די לו שלא יכניס תחתיו] מידה אחרת?! ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רבינא לענין אחר: גמירי [למודים היו, קבלה היתה בידם] שיש שתי סמיכות בציבור, הכא נמי גמירי [כאן גם כן למודים היו] ששבע מדות של לח היו במקדש, ומשום כך היה צריך ר' שמעון להשלים.

ד ר' אלעזר בר' צדוק אומר: כלי מידה אחד היה ללח, הין ושנתות היו באותו הין. ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו אינו מקבל] את המסורת ששבע מדות היו במקדש? ואומרים: אפשר לומר שלית ליה [אין לו, אינו מקבל] מסורת זו. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה פירוש] שבע מדות? הוא סבור שהכוונה היא לשבע מדידות.

ה משנה ומעתה מפרטים (בסדר עולה, מן המידה הקטנה למידה הגדולה ממנה) למה היתה משמשת כל אחת משבע המידות של לח שהיו במקדש. מידת הרביעית מה היתה משמשת? למדידת שיעור רביעית מים לצורך טהרת המצורע שנרפא מצרעתו. וכן לצורך מדידת רביעית שמן לחלות ורקיקים שמביא הנזיר ביום בו הוא משלים את ימי נזירותו.

כלי מידת חצי הלוג מה היה משמש? למדידת שיעור חצי לוג המים מן הכיור שבמקדש לצורך השקיית האשה הסוטה. וכן למדידת שיעור חצי לוג שמן ללחמי התודה (לשלושת מיני המצה שבהם).

ובכלי מידת הלוג היה מודד שמן לכל שאר המנחות, שכן עשרון סולת המובא למנחה טעון לוג שמן.

ומציינים כי אפילו הובאה סולת למנחה בשיעור של ששים עשרון נותן לה ששים לוג שמן, לוג שמן כנגד כל עשרון סולת. ואילו ר' אליעזר בן יעקב אומר כי כל מנחה, בין גדולה ובין קטנה, טעונה לוג שמן אחד, ולכך אפילו היתה זו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה, לוג אחד בלבד. וטעמו של ר' אליעזר בן יעקב: שכן נאמר בדין טהרת המצורע הדל שהריהו מביא ביום טהרתו "...ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולג שמן" (ויקרא יד, כא) ללמד: שכל מנחה, אף הגדולה ביותר, טעונה לוג שמן אחד בלבד.

וממשיכים בתיאור שימושם של כלי המדידה: כלי חצי ההין, שהם ששה לוגים למנחת נסכי הפר. וכלי מידת שליש ההין, שהם ארבעה לוגים משמש למדידת ארבעה לוגי השמן הבאים למנחת נסכי האיל. וכלי רביעית ההין, שהם שלשה לוגים הריהו משמש למדידת לוגי השמן הבאים למנחת נסכי הכבש.

ומציינים כי שלשה ומחצה לוגים של שמן נדרשו להדלקת המנורה, שכן היו במנורה שבעה נרות, וחצי לוג שמן היה ניתן לכל נר שבה.

ו גמרא שנינו במשנתנו כי היה במקדש כלי שמידתו רביעית הלוג, והיה משמש למדידת מים למצורע ולמדידת שמן לצורך לחמי נזיר. ובענין זה מוסיפים: יתיב [ישב] רבי בלימודו וקא קשיא ליה [והיה קשה לו] על דברים אלה ששנינו: כלי רביעית זה למה בכלל נמשחה (התקדשה במשיחת שמן המשחה עליה), ולשם מה נקבעה ככלי שרת במקדש? שהרי אי [אם] תאמר כי היא נועדה לשמש לצורך מדידת המים לטהרת המצורע,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - א

ואת מי אביא תחתיו להשלים שבע מדות של לח?

אלא מדה יתירה של לוג ומחצה היתה שם, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול, לוג ומחצה בבוקר, ולוג ומחצה בין הערבים.

אמרו לו חכמים לרבי שמעון:

והרי מידת חצי לוג היתה שם, ואפשר לשער בחצי לוג נוסף על הלוג, ולמה לי מידת לוג ומחצה!? ^[1] אמר להם, ענה להם רבי שמעון לחכמים:

והרי אף לדבריכם יש לומר: מידת חצי לוג לא יעשה, כי הרי מידת רביעית הלוג היתה שם, ואפשר לשער חצי לוג במידת רביעית!?

אלא זה הכלל היה במקדש:

כלי שמשמש מדה זו, אינו משמש מדה אחרת; ולכך הצרכו למידה נפרדת של לוג ומחצה לחביתי כהן גדול. ^[2]

בברייתא הובאה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה בצורת פירוט שבע מידות הלח שהיו במקדש, רבי מאיר פורטם מלמעלה למטה, היינו מן המידה הגדולה לקטנה, ואילו רבי יהודה פורטם מלמטה למעלה; ושואלת הגמרא:

מאי איכא נפקא מינה בין רבי מאיר הפורטם מלמעלה למטה, לרבי יהודה הפורטם מלמטה למעלה?

אמר פירש רבי יוחנן: בירוצי מידות [מה שנגדש על הכלי כשממלאים אותו ביותר, ומיד נשפך לצדדין] ^[3] אם נתקדשו איכא בינייהו:

למאן דאמר, רבי יהודה הפורטם ממטה למעלה, קסבר: אף בירוצי המידות נתקדשו, ורביעית יהיב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה למשה: שער בה את שאר המידות, ונמצא דקא עיילי להו בירוצין [נכנסו אף הבירוצין].

כלומר, כשאמר הקב"ה למשה לעשות את המידות האלו, כך אמר לו: עשה מידת רביעית, ושפוך שתי פעמים את תכולתה לכלי שיחזיק אותן, והרי לך מידת חצי לוג; ושפוך שתי פעמים את תכולת מידת חצי הלוג לכלי גדול, והרי לך מידת לוג, וכן הלאה; נמצא שהמידה הגדולה כוללת בתוכה אף את הבירוצין, כי השופך מכלי קטן לגדול, אף בירוציה נשפכים לתוכה, ולמדנו שאף בירוצי המידות נתקדשו.

למאן דאמר, רבי מאיר הפורטם ממעלה למטה, קסבר: בירוצי מידות לא נתקדשו, והין יהיב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה למשה שער בה את שאר המידות דקא נפקי בירוצין [יצאו הבירוצין ונשפכו לארץ].

כלומר, כך אמר לו הקב"ה למשה: עשה לך מידת הין, ושפוך את תכולתה לשני כלים, והרי לך מידת חצי הין, וכן הלאה, ודרך השופך מכלי גדול לכלי קטן שהבירוצין אינן נשפכין אלא לארץ, ^[4] ולמדנו שאין המידות מקדשות את הבירוצין.

אביי אמר לפרש אף הוא, שהמפרט מלמעלה למטה סובר שאמר לו הקב"ה למשה לשער ממידת ההין את שאר המידות, ולדעת המפרט ממטה למעלה, מרביעית היו משערים את שאר המידות, ומיהו:

דכולי עלמא בירוצי המדות איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו, והכא במלאים קא מיפלגי, במה שאמרה תורה ["קערת כסף אחת שלשים ומאה משקלה מזרק אחד כסף שבעים שקל בשקל הקודש שניהם מלאים סולת", ומהם למדנו לכל המדות שיהיו מלאים, ^[5] אך נחלקו: אם הקפידה תורה רק שלא תחסר המדה אבל יכול להותיר או לא.

מאן דאמר מלמעלה למטה, קא סבר "מלאים" בא ללמד שלא יחסר את המידה ושלא יותיר על המידה.

ומאן דאמר ממטה למעלה, סובר "מלאים" לא בא למעט אלא שלא יחסר -

אבל אם יותיר עדיין "מלאים" קרינא ביה; כי היות ומן המידה הקטנה הוא משער את הגדולה, בהכרח שיהיו המידות הקטנות יתירות במשהו באופן יחסי למידה הגדולה, הרי שאם מותיר, לית לן בה. ^[6]

אמר מר בברייתא:

רבי שמעון אומר: לא היה שם הין, וכי מה היה הין משמש:

ומקשינן: הרי שפיר קאמר להו [הקה להם] רבי שמעון לרבנן!?

ומפרשת הגמרא: ורבנן סברי: הוה הין שמן דעבד משה לשמן המשחה, דכתיב [שמות ל כג]: "ואתה קח לך בשמים ראש... ושמן זית הין", ולזה הצרכו למידת הין; ויסוד מחלוקתם הוא:

מר - רבי שמעון - סבר: כיון דלדורות לא הוה צריך, שהרי לא עשו אלא פעם אחת שמן המשחה, לפי שעה הוא דעבדיה למידת הין, ואיגנז אותה מידה.

ואידך, חכמים סוברים: כיון דהוה הוה. ^[7]

אמר מר בברייתא בדברי רבי שמעון שחיסר את מידת ההין:

ואת מי אביא תחתיו, אלא מידה יתירה של לוג ומחצה היתה שם... :

ומקשינן: וכי לא סגיא דלא מעייל [וכי מוכרח הוא להביא מידה אחרת במקום המידה של חכמים], עד שמוכרח הוא מכח זה לומר שהיתה שם מידה נוספת של לוג ומחצה!?

ומשנינן: הרי זה כעין מה דאמר רבינא בענין אחר: גמירי מהלכה למשה מסיני: שתי סמיכות בציבור. ^[8]

הכא נמי גמירי מהלכה למשה מסיני, דשבע מדות של לח היו במקדש, ואם אין הין מכלל השבע, בהכרח שהיתה שם מידה אחרת להשלים המנין.

שנינו במשנה: רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שנתות היו בהין, עד כאן לפר ועד כאן לאיל... :

ומקשינן: וכי לית ליה לרבי אלעזר בר צדוק, שהיו שבע מדות במקדש!?

ומשנינן: אכן לית ליה.

ואיבעית אימא: מאי "שבע מדות היו במקדש" שקיבלו חז"ל, היינו: שבע מדידות שנעשו בכלי מידה אחת. ^[9]

מתניתין:

משנתנו ממשיכה לפרש את מידות הלח:

מידת רביעית מה היתה משמשת:

כדי למדוד בה רביעית מים למים חיים של טהרת המצורע, כדכתיב [ויקרא יד כה]: ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים", ורביעית שמן ללחמי נזיר.

חצי לוג מה היה משמש:

כדי למדוד בה חצי לוג מים לסוטה כדי להשקותה, כדכתיב [במדבר ה יז]: "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש", וחצי לוג שמן ללחמי תודה.

ובמידת לוג היה מודד לכל המנחות, ואפילו מנחה של ששים עשרון ^[10] - שהיא זקוקה לוג לכל עשרון - נותן להששים במידת לוג, ולא היה משתמש במידה גדולה. ^[11]

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה, בלוג אחד בלבד היה בולל את כל ששים העשרונות, שנאמר [ויקרא יד כא] "למנחה ולוג שמן". ^[12]

ששה לוגים [חצי ההין] שמן ^[13] למנחת נסכי הפר, וארבעה לוגים [שלישית ההין] שמן למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים [רביעית ההין] שמן למנחת נסכי הכבש, ולמדוד את כל אלו היו שם המידות: חצי ההין, שלישית ההין ורביעית ההין.

עוד מוסיפה המשנה לפרש, מה שאינו נוגע לענין המידות, ואגב גררא נקט לה: ^[14]

שלשה לוג ומחצה שמן היו נצרכים למנורה, חצי לוג שמן לכל נר.

גמרא:

יתיב רבי וקא קשיא ליה [ישב רבי והקשה]:

מידת רביעית למה נמשחה בשמן המשחה? כלומר, מה היה צריך לקדש במידת רביעית עד שהוצרכו למושחה ולעשותה כלי שרת שהוא מקדש את הבא לתוכו בקדושת הגוף!? ^[15] שהרי:

אי עשאוה כלי שרת בשביל מי מצורע שהיו מודדים בה וכמבואר במשנה, כך אי אפשר לומר, שהרי:

הערות

^[1] א. כתב ה"משנה למלך" [מעשה הקרבנות יג ג]: אני תמיה, בין לרבי שמעון ובין לחכמים, לאיזה תכלית אנו צריכים לשער לוג ומחצה! ? והלא עשיית החביתין אחת אחת היתה נעשית [דלא כרש"י שהיה עושה עיסה גדולה], ובכל חלה וחלה היה נותן לה רביעית שמן ולש אותה, וכדאמרינן [לקמן סוף עמוד זה], דרביעית נמשחה שבה היה מודד לחביתין של כהן גדול רביעית שמן לכל חלה, [וכשיטת התוספות, וכן הוא ברמב"ם] ; ואם כן יביא שלשה לוגין בכלי חול, ואחר כך ימדוד ברביעית, רביעית שמן לכל חלה וחלה! ? ואפשר לומר, דסבירא ליה, דצריך שכל השמן הראוי להקריב בבוקר צריך שיהיה כולו קדוש בשעה שמתחיל לעשות החלות, והרי הסולת אף שלא היה מקריב כי אם חצי עשרון, היה צריך לקדש עשרון; ומה שלא הצריכו גבי שמן נמי שיקדש שלשה לוגין דומיא דסולת דמקדיש עשרון, הוא משום דשאני סולת דרחמנא אמר "מחציתה", דמשמע שיביאנה שלמה ויקדשנה שלימה, אבל גבי שמן אין צורך לקדש כי אם מה שצריך להקריב באותה שעה, ומשום הכי מקדש לוג ומחצה, ואחר כך מודד ברביעית לכל חלה וחלה. [הדברים צריכים ביאור: אם דומה לסולת יקדש שלשה לוגין, ואם אינו דומה לסולת יקדש רביעית בלבד; ועוד: הרי בין לדעת הסובר - לעיל מנחות ח א - שהיה מקדש בעשרון כי אי אפשר לקדש לחצאין, ובין לדעת הסובר שלא היה מקדש בעשרון, אלא שהיה מביא מביתו בעשרון, צריך שיעשה הכל במידה אחת, ואיך נאמר גבי שמן "דצריך שכל השמן הראוי להקריב בבוקר צריך שיהיה כולו קדוש בשעה שמתחיל לעשות החלות", והיינו, אפילו כשיעשה כן בשתי מידות וכמבואר בברייתא שיכול לעשות במידת לוג ובחצי לוג, והרי גבי סולת צריך שיעשה הכל במידה אחת, אחרונים] ; וראה עוד בכתבים המיוחסים להגרי"ז. ב. ראה עוד שם שתמה על הרמב"ם שלא הזכיר כלל שהיו מודדים בלוג ומחצה; וב"שפת אמת" כתב בזה: דסבירא ליה להרמב"ם, דבאמת לדידן אין צריך כלל למדוד בלוג ומחצה, רק רבי שמעון סבירא ליה הכי דצריך להיות נמדד ביחד לוג ומחצה; על זה אמרו לו: לדידך נמי אפשר לשער בלוג וחצי לוג, אבל לדידן אין צריך כלל מדה לחביתין, רק רביעית לכל חלה, וכן משמעות הלשון "אפשר היה לשער" משמע דבאמת לא עבדו הכי. ג. בענין המבואר כאן דאפשר למדוד גם במידות שאינן מתאימות, ראה בהערה שעל המשנה הבאה.

^[2] בתוספות ביארו את טעמם של חכמים, כי לדעתם לא דמי, שמידת לוג ומחצה לא צריכה אלא לחביתין, אבל חצי לוג צריך למילי טובא: לסוטה, ולתודה ולמנורה.

^[3] בפירוש המיוחס לרש"י לקמן צ א מבואר, שהוא מה שנשפך על דופני הכלי מבחוץ, וברש"י מכתב יד והרע"ב שם מבואר, שהוא גודש של הלח; ומדברי שניהם כאן מתבאר, שבירוצים אלו סופם שנשפכים על דופני הכלי, וראה בהערות על הסוגיא שם; ורבינו גרשום כאן כתב, שהוא קצף שעל גבי היין.

^[4] נתבאר על פי לשון רש"י מכתב יד, שכתב: כשמודדין יין וממלא כלי ביותר, יש בו בירוצין, ואם מיד מערה בכלי גדול, נמצאו בירוצין בתוכו, ואם לאו, נופל לארץ מאליהן; וכן כתב לקמן: דבסתמא הכי הוא, שהמערה כלי קטן של רביעית לתוך כלי גדול כגון חצי לוג, בירוציה נופלין לתוכה, ואינן נשפכין לארץ:. וכן הדרך שהמערה כלי גדול כגון הין למלאות כלי קטן כגון חצי ההין, בירוציהן נשפכין לארץ; וראה עוד בפירוש המיוחס לרש"י. ולשון רבינו גרשום הוא: רביעית יהב ליה רחמנא למשה, ואמר ליה שיכנסו ברביעית בירוציה, וממנה שער חצי לוג ולוג עד ההין, וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם, יכול לשפוך לאלתר בגדול הכל עם הבירוצים בלי המתנה, וכן השני, הלכך צריך הגדול שיהיה גדול כדי לקבל השנים עם בירוציהן ; ולמאן דאמר:. כיון דצריך לשפוך ממידה גדולה בשתי מדות, אינו יכול לשפוך בבת אחת עם הבירוצין, לפי שזה כלי גדול וזה קטן, וצריך לשפוך בנחת בהמתנה ולא היו שם בירוצין ; [יתכן בביאור כוונתו, שאותן בירוצין שהוא הקצף שעל המידה אינו דבר קיים, והממתין מעט לא ימצא גודש כלל על הכלי, ולכן יש חילוק בין אם הוא ממלא ושופך מיד, או שצריך לשפוך במתינות, כי בינתיים סר הגודש מעל הכלי]. [ולכאורה היה אפשר לפרש עוד, שכמות הבירוצין הלוא תלויה היא ברוחב של המידה, ומידה כפולה אינה כפולה במידת רחבה מהמידה המכילה את מחציתה, כי גודלה של זו אינו רק מחמת רוחבה אלא אף מחמת עומקה; נמצא, שכאשר שופך מהמידה הגדולה לשתי קטנות, אין להם בירוצין יותר מכמות הבירוצין שהיה בגדולה, אך אין המידה הקטנה כוללת את כל בירוציה, ולמדנו שאכן אין המידה מקדשת את בירוציה, אחרונים].

^[5] על פי רש"י מכתב יד. וכתבו רבינו גרשום ובפירוש המיוחס לרש"י "דבמזרק קאמר דהיינו כלי לח", [ויש לעיין, שהרי לא בלח היה מלא אלא בסולת, גם לא היתה זו מידת לח אלא כלי ללח].

^[6] א. לשון רש"י מכתב יד הוא: מאן דחשיב הין ברישא, קסבר מלאים שלא יחסר ושלא יותיר, הלכך יעשה הין מצומצם, וממנו יכוין שאר המידות למידת הין, דאי אפשר לעולם שלא יהיו שתי מדות קטנות - כשמודדו לתוך אחתגדולה - יתרות עליה, מפני האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד. ולשון הפירוש המיוחס לרש"י הוא: בשני חצאין יש בו יותר כל שהוא מבשלם, כדאמרינן לענין שני שותפין ששוקלים שקל שלם ביניהן, שחייבין בקלבון משום הכרע דשני חצאי שקל; וכעין זה ברבינו גרשום. והתוספות פירשו: דלמאן דאמר מלמעלה למטה, הוי סימן, דכמו שהולך ומחסר ואינו הולך ומוסיף כך לא יותיר, ומאן דאמר ממטה ממעלה הוי סימן דכמו שהולך ומוסיף כך יכול להותיר הבירוצין. ב. לפי פשוטו, למדנו מכאן שאף מידה יתירה כשירה, וכדמשמע גם מלשון רש"י מכתב יד: אבל אם הותיר "מלאים" קרינן ביה. וב"קרן אורה" נתקשה: אטו מותר להוסיף על מדה האמורה בתורה! ? ומדברי התוספות ז"ל נראה, דבבירוצין פליגי, למאן דאמר שלא יותיר אפילו נתקדשו הבירוצין היינו בדיעבד, אבל לכתחילה לא יותיר הבירוצין; והוא הקשה על זה, וכתב: ויותר נראה, דפלוגתייהו היא, אי צריך שתהא המידה מצומצמת דוקא, או אפילו אינה מצומצמת כל כך, ויש בה מותר שאינו ניכר, גם כן מותר, וראה עוד שם. ומלשון רבינו גרשום נראה פירוש מחודש, שכתב: מאן דאמר ממטה למעלה, סבר, מלאים לא יחסיר אבל יותיר, שיעשה הגדול יתר כמעט, כדי שיחזיק שני הקטנים, דבשני חצאין יש בהן במעט יותר מהשלם, כדאמרינן גבי שני שותפין:.

^[7] היה אפשר לפרש, שאותה מידה שהיתה בימי משה היא זו שהיתה במקדש, כי לא נגנזה; אך מלשון הרמב"ם [כלי המקדש א יח] משמע יותר לפרש: היות והיתה מידה זו בימי משה, שוב לא פסקו מלעשות מידה זו, ואף שלא היתה משמשת לכלום.

^[8] דברי רבינא נאמרו לקמן צב א על קושיא דומה לענין סמיכות בציבור, שהוציא רבי יהודה אחד והביא אחר תחתיו, והקשתה הגמרא כמו שהיא מקשה כאן, ומיישב רבינא "גמירי שתי סמיכות בציבור".

^[9] כן פירש רש"י מכתב יד; ומבואר מדבריו כשיטה המבוארת לעיל בהערות במשנה, שלא היתה אלא מידה אחת בלבד; ואולם הובא שם מדברי התוספות, שהם סוברים: ארבע מידות היו, כי לא היו שנתות אלא לאלו שנשנו במשנה.

^[10] לכך נקטה המשנה ששים עשרון, כי הוא שיעור המנחה הגדולה ביותר שיכול להביא בכלי אחד, ולא יותר מזה משום שאינה ראויה לבלילה, רש"י מכתב יד.

^[11] א. ב"שפת אמת" נתקשה, זו מנין, הרי בעשרונות הפר הכבש והאיל שהיה מודדם בעשרון מן הכתוב הוא נלמד כמבואר בברייתא לעיל פז ב, ואם כן לענין שמן בשאר מנחות שהיה מודד במידת לוג ולא במידה תואמת, מנין ידענו זאת! ? ב. הנה לעיל בהערות שבמשנה, הובאה קושיית ה"מקדש דוד" האיך היו מודדים עשרון עשרון למאן דאמר מידות יבש נתקדשו, והרי אין כלי שרת מקדשים אלא מלאים; ויישב שם, על פי מה שכתב רש"י בזבחים פח א את הטעם דהוא משום שאינו ראוי לכלי, ואם כן זה הוא דוקא בשאר כלים שצריך להיות שם המנחה כשהיא שלמה, וכשיש שם פחות אינו ראוי לכלי, אבל כיון דצריך למדוד עשרונות דמפקינן לה מקרא שלא ימדוד בשל שלשה לפר, אם כן ראוי הוא לאותו כלי; ובתוך דבריו הוסיף שם לבאר גם את המבואר כאן שהלוג היה מקדש לכל המנחות [כי מידת לח היו מקדשות לכולי עלמא], דהיינו נמי משום דליכא מידה אחרת למנחות; [אך צ"ע מהמשא ומתן שבין רבי עקיבא לחכמים בתחילת העמוד, שהרי מבואר שם שהיה אפשר למדוד במידות שאינן מתאימות].

^[12] א. בברייתא בגמרא מתבאר, שמקורם של חכמים ומקורו של רבי אליעזר בן יעקב הוא ממקרא זה, ושם מתבאר כיצד למדו, וראה בהערה שם. ב. הרמב"ם פסק כחכמים, והסמ"ג פסק כרבי אליעזר בן יעקב; וב"זבח תודה" נתקשה בטעם הרמב"ם, שהרי קיימא לן "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי"! ? וראה מה שכתב בזה.

^[13] מידה זו שוה לשמן שבמנחות הנסכים וליין של הנסכים, ומכל מקום לשון משנתנו משמע שהיא עוסקת בשמן ולא ביין, וכן נראה מלשון רש"י בכתב יד; אך ראה מה שנתבאר בהערות שבגמרא על בבא זו לקמן פט א.

^[14] ראה "שיטה מקובצת" ו"זבח תודה".

^[15] כתב ב"זבח תודה": לפי מאי דקיימא לן, דכל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן, לא היה עוד משיחה כלל, אלא שרבי אכלים שעשה משה קאי, דגם בימי משה היו אלו הכלים, כדאמר הגמרא לעיל ד"רביעית יהיב ליה רחמנא למשה " ::

ובכלי מידת הלוג היה מודד שמן לכל שאר המנחות, שכן עשרון סולת המובא למנחה טעון לוג שמן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If so, which size vessel shall I bring in its stead to complete the tally of seven vessels? Rather, there was an additional measuring vessel of one and a half log there in the Temple, with which one would measure the oil used for the griddle-cake offering of the High Priest; one and a half log were used in the morning and one and a half log in the afternoon.

The Rabbis said to Rabbi Shimon: There is no need for a dedicated vessel for the one and a half log for the High Priest’s offering, as there was a vessel of one-half of a log there, in the Temple, and it is possible to calculate the required one and a half log by using the vessel of one-half of a log three times.

Rabbi Shimon said to them: But according to your statement as well, one should not fashion a vessel of one-half of a log or of one log, as there was a vessel of one-quarter of a log there, and it is possible to calculate whatever quantity is required by repeatedly using the vessel of one-quarter of a log. Rather, this was the principle with regard to measuring vessels in the Temple: A measuring vessel that was used for measuring this quantity was not used to measure a different quantity.

The baraita concludes with an opinion that is also stated in the mishna: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: There were graduations on the vessel that held one hin, indicating the respective quantities needed for the bull, the ram, and the lamb.

The Gemara analyzes the baraita. What difference is there between the opinions of Rabbi Meir and Rabbi Yehuda? They both list the same seven vessels, but in a different order. Rabbi Yoḥanan said: The practical difference between them concerns whether the vessels consecrate the overflow [beirutzei] of the measuring vessels, i.e., the liquid that flows down over the outer walls of the vessel when it is filled beyond capacity.

According to the one who said that the vessels should be listed in ascending order of size, i.e., Rabbi Yehuda, he holds that the overflow of measuring vessels is consecrated. His reasoning is as follows: When Moses was commanded to fashion these vessels, the Merciful One initially gave Moses a measuring vessel of one-quarter of a hin and said to him: With this vessel calculate the various quantities needed and fashion vessels accordingly. So, for example, to calculate one-half of a hin, Moses would twice fill up the vessel of one-quarter of a hin, each time pouring it into a larger vessel. When pouring from a small vessel into a larger one, the overflow also enters the larger one and so it is included in the calculation. Evidently, the overflow is also consecrated.

According to the one who said that the vessels should be listed in descending order of size, i.e., Rabbi Meir, he holds that the overflow of measuring vessels is not consecrated. His reasoning is as follows: When Moses was commanded to fashion these vessels for the Temple, the Merciful One initially gave Moses a measuring vessel of one hin and said to him: With this vessel calculate the various quantities needed and fashion vessels accordingly. So, for example, to calculate one-half of a hin, Moses filled the vessel of one hin and divided it equally into two vessels. Then, to calculate one-quarter of a hin, he would equally divide the liquid in one of those vessels into another two vessels. When pouring from a large vessel into a smaller one, the overflow on the outer walls of the larger vessel does not enter the smaller vessel but instead falls to the ground. Therefore, the overflow is excluded from the calculation. Accordingly, there is no basis to say that the overflow is consecrated.

Abaye said: Everyone, both Rabbi Yehuda and Rabbi Meir, agrees that with regard to the overflow of measuring vessels, one could say that they are consecrated and one could say that they are not consecrated, i.e., their dispute is unrelated to this issue. But here they disagree with regard to the meaning of the term “full” in the verse: “And his offering was one silver dish, its weight was one hundred and thirty shekels, one silver basin of seventy shekels, after the shekel of the Sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering” (Numbers 7:13).

The one who said that the vessels should be listed in descending order of size, i.e., Rabbi Meir, holds that the term “full” indicates that the size of each vessel should be exact, i.e., that it should hold neither less nor more than the prescribed amount. If one calculates the various sizes by first filling a vessel of the largest size, one hin, and then dividing its contents carefully between two smaller vessels and so on, one will arrive at accurate measurements. By contrast, if one starts with the smallest size and uses it multiple times to calculate larger quantities, then each time one pours he includes the overflow of the smaller vessel, and so the quantities calculated are slightly larger than prescribed.

And the one who said that the vessels should be listed in ascending order of size, i.e., Rabbi Yehuda, holds that the intention of the term “full” is that the size of each vessel should not hold less than the prescribed amount, but if it holds more, that is still called full. Accordingly, the various quantities can be calculated by starting with the smallest vessel.

In the mishna and the baraita cited above the Master said that in contrast to the opinion of the Rabbis, Rabbi Shimon says: There was no vessel there in the Temple that held one hin, as what purpose could a one-hin vessel serve? That volume of liquid was never used in an offering. The Gemara comments: Rabbi Shimon is saying well to the Rabbis, i.e., this is a reasonable objection. And what would the Rabbis say? Why is there a measuring vessel of one hin? The Gemara answers: It was the vessel of one hin that Moses fashioned in the wilderness for measuring the anointing oil with which the Tabernacle, its vessels, and the priests were anointed, as it is written: “And of olive oil a hin. And you shall make it a holy anointing oil” (Exodus 30:24–25).

The Gemara explains the dispute between Rabbi Shimon and the Rabbis. One Sage, Rabbi Shimon, holds that since there was no further need for the vessel of one hin in future generations, Moses fashioned it only for the sake of that time, and then afterward it was sequestered. And the other Sage, the Rabbis, holds that since it was fashioned and used in the time of Moses, it was kept in the Temple despite the fact there was no longer a need for it.

The Master said in the baraita that after claiming that there was no vessel of one hin, Rabbi Shimon asked: If so, which size vessel shall I bring in its stead to complete the tally of seven vessels? The Gemara asks: Is it not possible to simply not include a seventh vessel? What compels him to list a seventh? The Gemara explains: It is just as Ravina said with regard to a different matter: It is learned as a tradition that there are two instances in which placing hands on the head of the offering is required for communal offerings. Here too, one must say that it is learned as a tradition that there were seven measuring vessels for liquids in the Temple.

The mishna teaches: Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: It was not necessary to have separate vessels for the meal offerings and libations of each type of animal. Rather, there were graduations on the vessel that held one hin indicating the measures for the various offerings. The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, have the tradition that there were seven measuring vessels? The Gemara concedes: He does not have that tradition. And if you wish, say instead that he has that tradition, but he understands that what is meant by seven measuring vessels? It means that seven fixed ways of measuring should exist, but not that there must be seven different vessels.

MISHNA: What purpose did the quarter-log measuring vessel serve? It was used to measure a quarter-log of water for the purification of the leper, and a quarter-log of oil for the wafers and loaves that the nazirite brings on the day that his term of naziriteship ends.

What purpose did the half-log measuring vessel serve? It was used to measure a half-log of water for the rite of the sota and a half-log of oil for the three types of loaves of matza accompanying the thanks offering.

And with the vessel of one log, one would measure the oil for all the standard meal offerings.

Each tenth of an ephah of flour requires one log of oil. Accordingly, even if one brings a meal offering of sixty tenths of an ephah of flour, one adds to it sixty log of oil. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Each meal offering, irrespective of its volume, even a meal offering of sixty tenths of an ephah of flour, requires only its single log of oil, as it is stated with regard to the offering brought by a poor leper on the day of his purification: “And a tenth of an ephah of fine flour mixed with oil for a meal offering, and a log of oil” (Leviticus 14:21). The juxtaposition of “a meal offering” with “a log of oil” teaches a principle for all meal offerings: Each offering requires only one log of oil.

The mishna lists the quantities of oil and wine that were required for the meal offerings and libations that accompanied the sacrifice of an animal. Six log, i.e., one-half of a hin, for those of a bull; and four log, i.e., one-third of a hin, for those of a ram; and three log, i.e., one-quarter of a hin, for those of a lamb.

In addition, three and a half log of oil were required for the Candelabrum, as there were seven lamps and a half-log was required for each lamp.

GEMARA: Rabbi Yehuda HaNasi was sitting in study and posed a difficulty: For what purpose was the quarter-log measuring vessel anointed with the anointing oil, thereby consecrating it a service vessel? If you suggest it was necessary in order to measure the water used in the purification of a leper,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפשר לשער בחצי לוג ג' חצאי לוג בבקר וג' חצאין בערב ואפשר לשער ברביעית ששה פעמים היינו [שלשה] חצאי לוג אלא מפני מה אינו משער בחביתין לא בחצי לוג ולא ברביעית שזה כלל היה במקדש וכו':

בירוצי מדות. הקצף שעל גבי המדה כשהיא מלאה יין:

איכא בינייהו. לרבי יהודה דאמר ממטה למעלה קסבר בירוצי מדות נתקדשו ורביעית יהב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שיכנסו ברביעית בירוציה וממנה שער חצי לוג ולוג עד ההין וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם יכול לשפוך לאלתר בגדול הכל עם הבירוצים בלי המתנה וכן השני הלכך צריך הגדול שיהיה גדול כדי לקבל השנים עם בירוציהן ולמאן דאמר ממעלה למטה קסבר בירוצי המדה לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער ממנה האחרים חצי הין ושלישית ההין וכיון דצריך לשפוך ממדה גדולה בשתי מדות אינו יכול לשפוך בקטן בבת אחת עם הבירוצין לפי שזה כלי גדול וזה קטן וצריך לשפוך בנחת בהמתנה ולא היו שם בירוצין והיינו דקא נפקי להו בירוצין:

והכא במלאים קא מיפלגי בשניהם מלאים דבמזרק קאמר היינו כלי לח מאן דאמר ממעלה למטה קסבר מלאים דוקא שלא יחסיר ולא יותיר אלא הגדול כב' קטנים ומאן דאמר ממטה למעלה סבר מלאים שלא יחסיר אבל יותיר שיעשה הגדול יתר כמעט כדי שיחזיק ב' הקטנים דבב' חצאין יש בהן במעט יותר מהשלם כדאמרינן לענין ב' שותפים ששיקלו שקל שלם שחייבין בקולבון משום הכרע ב' חצאי שקל:

לא סגיא דלא מעייל. הא אמרן בין למר בין למר דלדורות לא הוה ביה צורך^ב)אולי צ"ל ולמאי צריך להביא תחתיו וכו'. מאי טעמא מביא תחתיו. כדאמר רבינא גמירי וכו'. רביעית מים למצורע דאמרינן ושחט את הצפור האחת אל מים חיים במים שיהו דם צפור ניכר בהם ושיערו היינו רביעית מים:

ורביעית שמן לנזיר דנזירות היתה באה שתי ידות כמצה של תודה:

חצי לוג מים לסוטה כדאמרינן התם במסכת סוטה היה מביא פיילי של חרס ובה חצי לוג מים:

איכא ספרים דגרסי' דכ"ע ברוצי מדות איכא למימר דנתקדשו ואיכא למימר דלא נתקדשו והכא במלאי' קא מיפלגי מ"ד מלמעלה למטה קסבר מלאים שלא יחסר ולא יותיר, לכך פי' יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות ומ"ד ממטה למעלה, פי' דנקט רביעית ברישא קסבר מלאים שלא יחסר ואם הותיר מלאים קרינ'. פי' שאין הפך משמעות מלאי' כי אם חסרים אך אם הוא עודף וגדוש כ"ש שהוא מלא יותר ואידך סבר מלאים במלואו ולא יותר שלא יהא רק מה שמחזיק חללו לבד הילכך לא יותיר:
וא"ת איך יסברו כולהו נתקדשו או לא נתקדשו והלא למאן דסבר מלאים שלא יותיר ויחסיר ליכא למימר דנתקדשו ולמ"ד שלא יחסר לבד אבל יוכל להותיר משמע דנתקדשו ותו לא נימא לא נתקדשו:
וי"ל דהא לא בהא תליא דלמ"ד שלא יותיר נוכל לומר דצוה הכתוב לעשות המדות בשיעור מצומצם ומ"מ אם הותיר נוכל לומר דסבר נתקדשו דלא דמי למאי דאמר לעיל דלמאן דחשיב מלמעלה למטה דלא נתקדש בירוצין משום דשאני התם דהוא אמר דאמ' ליה רחמנא שער בהא דליפקו בירוצין פי' שישאר שאר המדות כמו ההין דלפקו בירוצין אלמא לא נתקדשו אבל כאן לא סבר' בשאר המדות שיכוונם ואע"פ שפי' שממנו יכוין שאר המדות מ"מ לא דברנו כלום בבירוצין אבל למעלה סבר לומר שלכך יעשה שאר המדות לפי ההין בעבור שכישער ההין בהם יפלו הילכך נוכל לומר דאעפ"י שמצוה לכוונם דמ"מ נתקדש בירוצין דמ"ד מלמטה למעלה הכא דסברי דמצי להותיר נוכל לומר דסבר שלא נתקדש בירוצין אלא דקאמר דלא נימא דנפסל שהרי אי אפשר שלא יהיו ב' מדות קטנות של חצי הין כשיערם להין יתרות עליה כדפירש"י, דר"ל דאע"פ שיכוין ההין שלא יהיה מלא יותר משתי מדות של חצי ההין מ"מ אנו רואין דמותר להותיר שלגבי שתי מדות דחצי הין דאם הותיר ובירץ דלא יעכב מה שנשאר או שיותיר לכתחלה שהרי אם נתחייב הין והביא ב' מדות של חצי הין יצא אעפ"י שלא אפשר שלא יהיו יתירות עליה כמו כן אם בהין לא יפסל הנשאר בהין חוץ מן הבירוצין אך הבירוצין נוכל לומר דלעולם נתקדשו:
וא"ת כמו כן יוכל לומר הך סברא אי נימא דהין ברישא שהרי נוכל להביא בחצאי הין ואף על פי שהן יתירות כדפירש"י:
וי"ל דז"א דאי נימא הין ברישא נוכל לומר דמאי דיוכל להביא ב' חצאי הין היינו דוקא כשיעור ההין וכמו שבהין לא יותיר משום דמלאים משמע שלא יותיר כמו כן ב' חצאי הין דנפקי מכלל הין מאי דיביאם היינו דוקא כפי הכשרו של הין מאחר שההין היה דוקא עיקר שנשנה למשה וממנו יצאו שאר המדות והחצאין א"כ אין להכשיר ב' החצאין אלא כשיעורו וכמו דשיעורו שלא יותיר דכן משמע מלאים כמו כן החצאין ולכך לימא דכי היכי דבו לא יותיר לכתחלה או אם הותיר פסול בהין כמו כן בחצאין אבל מאן דסבר דרביעית ברישא והמדות קטנות עודפות א"כ נראה דמצי להותיר כדפרי':
ומ"מ צריך שנאמר שאם מי שאמר שמותר להותיר סבר דלא נתקדשו אלא דלא פסל השאר או דמותר לכתחלה דמ"ד דאסור להותיר אי סבר דלא נתקדשו ר"ל לגבי שיפסול השאר או שלא יותיר לכתחלה מחלקתה כשנאמר דכולהו סברי דלא נתקדשו כדפרי' דנוכל לומר דמאן דאסר להותיר פסל אף הנשאר אם הותיר ומאן דשרי שרי אף לכתחלה ואע"ג דסבר דלא נתקדשו ואי נימא דסברי כולהו דנתקדשו לא מצי פליגי אלא למ"ד דאסר להותיר היינו דוקא לכתחלה לבד אבל לא למפסל הנשאר שהרי סבר דנתקדשו השאר ומאן דשרי להותיר הוי לכתחלה, וכן יש לנו לומר דכולהו סברי חד שיטה דנתקדשו או לא נתקדשו ולא שנא דמאן דשרי סבר דנתקדשו ומאן דאסר סבר נתקדשו בדיעבד אך לכתחלה אסור אלא דאין לומר דפליגי בנתקדשו אלא דלכולהו סברי בנתקדשו או לא נתקדשו, אבל ממ"ק דאיך נימא דכולהו סברי נתקדשו ואפ"ה איכא מאן דאסר לכתחלה והלא כיון דסבר דנתקדשו א"כ לישרו גם להותיר. לכ"נ לפרש כמו שפירש"י (לשון מוגה) דגרסי דכולהו סברי לא נתקדשו ולכך איכא מאן דאסר להותיר ואידך דשרי להותיר אע"ג דלא נתקדשו לא קשיא דשרי לכתחלה וכ"ש דמצי שרי בדיעבד לגבי שלא יפסל השאר כדפי':

אי למצורע כו'. אי לנזיר כו', ק"ל אעפ"י שנאמר שלא נמשח רביעית משום מצורע ולחם נזיר וכן חצי לוג לא נמשח משום לחמי תודה משום דמצות חוץ הוא והנך לחמים לא קדיש עדין עד שחיטת הזבח מ"מ איך היו מודדין ברביעית לנזיר (או מצורע) כדתני במתני' רביעית מה היתה משמשת רביעית מים למצורע ורביעית שמן לנזיר והלא כיון דקדיש בתוכו דמוציאין המים לחוץ מפסלי ביוצא ושמן שנותני' בלחמי נזיר ולחמי תודה והלחמים לא קדוש עד שחיטת שלמי נזיר ואם נפסלה השחיטה כדאמרינן לעיל בפ' התודה כגון שחטה שלא לשמה או חוץ לזמנה או חוץ למקומה עד שלא קרמו בתנור וכמה דברים דאמרי' לעיל דלא קדש הלחם ונפיק לחולין והרי יש בו השמן שנתקדש בכלי שקדוש קדושת הגוף וקמפיק ליה לחולין:
וי"ל דלא נתקדשו בכלי מפני שאין הכלים מקדשין אלא הראוי להם, ואע"ג דאמרינן גבי אין כלי הלח מקדשין את היבש דמקדשין ליפסל, וי"ל דכ"ש שיקדשו שלא יהו חולין, י"ל דהיינו דוקא כשנתנוהו בו לדעת שיקדש אבל כי הכא שלא נתן בכלים אלו הדברים אלא למדידה לדעת השעור לבד לא קדיש כלל:

תד"ה ומ"ד. וא"א כו' שלא יהו יתירות עליה כו'. לכאורה ה"נ להגיה שלא תהא יתירה עליהן. רצוני שהגדולה צריכה שתהא מכילה ב' הקטנות וגם האופיא. וי"ל הגי' שלפנינו. ור"ל שאם כבר יש לפנינו ב' רביעיות וחצי לוג מכוונות. ותמלא ב' הרביעיות ותערם להחצי לוג. תותר בהן מפני האופיא של הגדולה:

(פח א תוספות) ד"ה שבע וכו' פי' לתוך כלי אחד וכו' וכן פירש במתני' וכו' וקשיא וכו'.—עיקר קושייתם היא לפי' רש"י כאן ובמשנתנו, שלר"א ב"ר צדוק לא היה אלא הין בלבד. אבל לולא פי' רש"י היינו יכולים לפרש "שבע מדידות" הן לוג וחצי לוג ורביעית הלוג והין - הרי ד' מדות, ובהין היו שנתות לחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין - הרי ד' מדות ושבע מדידות.

את מי אביא תחתיו. להשלים שבעה מדות: ואפשר לשער בחצי לוג. שלשה חצאי לוגין בבוקר ושלשה בערב: ואפשר לשער ברביעית. דד' רביעית הוו לוג: אלא. לפיכך לא היה משער לחביתין בשלשה חצאי לוג ולא לחצי ברביעית דזה הכלל היה במקדש וכו' ור' אלעזר בר ר' צדוק לית ליה זה הכלל: בירוצי המדות. דכשממלאים את הכלי ביותר נופל מן המשקה שבתוכו לדופני הכלי אילך ואילך וכשמערין אותו מהרה לתוך כלי אחר נופל המשקה בתוכו ואם לאו נופל לארץ: איכא בינייהו. לר' יהודה דאמר מלמטה למעלה קסבר בירוצי המדות נתקדשו כיצד דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה מסיני ואמר ליה שער ברביעית את האחרים וימדוד שני רביעית ויעשה מהם חצי לוג ושוב לוג וכו' עד הין ושער אותו הין כ''כ גדול שיכנסו בירוצין של כל אלו מדות דבירוצין נתקדשו וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם יכול לשופכו לאלתר כולו בגדול עם הבירוצין וכן השני הלכך צריך הגדול המקבל שניהם להיות גדול כל כך שיקבל אותם ואת בירוציהם הילכך נתקדשו: ומ''ד ממעלה למטה קסבר בירוצי המדות לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער ממנו את האחרים חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין וכיון דצריך לשפוך ממדה גדולה לחלקם לשני כלים אין יכול לשפוך בבת אחת עם הבירוצים לפי שזה כלי גדול וזה כלי קטן וצריך לשפוך על יד ומתוך שממעטין נחסרין הבירוצין מה שצף על הכלי כל שעה ולא היו שם בירוצין והיינו דנפקי בירוצין וכיון דלא הוו התם בירוצין לא נתקדשו: איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו כו'. כדמפרשינן התם: במלאים קמיפלגי. דכתיב (במדבר ז) שניהם מלאים סלת וה''ה בשאר כלי מאן דאמר ממעלה למטה קסבר מלאים דווקא דהאי קרא במזרק שהוא כלי לח שלא יחסר ולא יותיר אלא ההין מחלק בתוך שני חצאי ההין מצומצמים וכן כולם: ומאן דאמר ממטה למעלה קסבר שלא יחסר אבל יותיר. שיעשה הגדול שיעור שני קטנים דבשני חצאין יש בו יותר כל שהוא מבשלם כדאמרי' (שקלים דף ב.) לענין שנים ששוקלין שקל שלם ביניהן שחייבין בקלבון משום הכרע דשני חצאי שקל: ז' מדידות. אבל אפשר לעשות כולם בכלי אחד: מתני' רביעית מה היתה משמשת. השתא קחשיב ממטה למעלה (דכתיב בה מים חיים): חצי לוג. דהיינו ב' רביעיות: רביעית מים למצורע. דכתיב (ויקרא יד) על מים חיים במים שיהא דם צפור ניכר בהן שיערו חכמים רביעית: שמן לנזיר. משום דנזיר היתה באה ב' ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקין ולא הוה צריך אלא רביעית לוג: חצי לוג לסוטה. הלכתא גמירי לה: גמ' רביעית למה נמשחה. שכל כלי המקדש נמשחו בשמן המשחה: אם בשביל רביעית מים למצורע:

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל את מי אביא תחתיו. להשלים שבע מדות: בירוצי המדות. (המלא גודש) כשמודדין יין וממלא כלי ביותר יש בו בירוצין ואם מיד מערה בכלי גדול נמצאו בירוצין בתוכו ואם לאו נופל לארץ מאליהן: [למ''ד] ממטה למעלה. דחשיב רביעית בראשון: קסבר בירוצי המדות נתקדשו ורביעית יהיב רחמנא למשה ואמר ליה. [משתי] אלה עשה חצי לוג ומשתי חצי לוג וכן הין: שער דעיילי בהו בירוצין. שיהא החצי לוג גדול שיכנסו בו שתי רביעיות ובירוציהן דבסתמא הכי הוא שהמערה כלי קטן של רביעית לתוך כלי גדול כגון חצי לוג בירוציה נופלין לתוכה ואינן נשפכין לארץ: ור''מ דחשיב הין ברישא קסבר לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר לו לעשות ממנו חצי ההין ושלישית ההין וכן הדרך שהמערה כלי גדול כגון הין למלאות כלי קטן כגון חצי ההין בירוציהן נשפכין לארץ אלמא ה''ק ליה שער דיפקו הבירוצין: במלאים קא מיפלגי. [דכתיב] שניהם מלאים סולת וה''ה לכל המדות דקרא מאן דחשיב הין ברישא קסבר מלאים שלא יחסר ושלא יותיר הלכך יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות [למדת] הין דאי אפשר לעולם שלא יהיו שתי מדות קטנות כשמודדו לתוך אחת גדולה יתירות עליה (מפניא) [מפני] האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד אבל כשמודדין בהין את חצי ההין שופך מן היין לחצי ההין בנחת אין כאן אופיא: קסבר מלאים שלא יחסר. אבל אם הותיר מלאים קרינן ביה: שפיר קאמר להו ר''ש לרבנן. וכי מה היה ההין משמש: כדאמר רבינא. לקמן בהאי פירקא: שבע מדידות. בתוך כלי אחד דשנתות היו בהין: מתני' רביעית מים למצורע. כדכתיב ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס וגו' ואמרי' במס' (נזיר) [סוטה] (דף ט''ז ע. ב) מים שדם צפור ניכר בהם וכמה הם רביעית: רביעית שמן לנזיר. כדאמר בפ' התודה ללחם נזיר: חצי לוג מים לסוטה. כדאמרי' במסכת סוטה (דף ט''ז ע''ב) חצי לוג מים היה ממלא מן הכיור: וחצי לוג שמן לתודה. מפורש נמי בהאי פירקא: ששה לוגין לפר דהיינו חצי ההין כדכתיב בלול בשמן חצי ההין גבי מנחת נסכים בפרשת שלח לך: וארבע לאיל. דהיינו שלישית ההין: ושלשה לכבש. רביעית ההין דהין י''ב לוגין: בלוג היה מודד. שמן לכל המנחות: ואפי' מנחה של ס' עשרון. והא דנקט ס' עשרון דס' עשרון מתנדב אדם בכלי אחד וטפי מהכי לא כדמפרש בפ' המנחות והנסכים: ששה לפר. ששה לוגין יין לנסכי הפר והוא הדין לשמן: גמ'

אף לדבריכם חצי לוג [ולוג] לא יעשה שרביעית היתה שם. ורבנן סברי דלא דמי כמדה של לוג ומחצה לא צריכה אלא לחביתין אבל חצי לוג צריך למילי טובא לסוטה ולתודה ולמנורה: בירוצי מדות נתקדשו. למאן דאמר לא נתקדשו ניחא הא דאמר לקמן (דף צ.) מותר נסכים לקיץ מזבח ומפרש רבינו חיים בר ר' יוסי בירוצי מדות דיש להן פדיון ולוקחין ממותר נסכים כבשים לעולה ומקיצין אותו אבל למאן דאמר נתקדשו קשיא הא אין להם פדיון ויש לומר דמיירי בנסכי צבור ולב בית דין מתנה עליהן כדמפ' בירושלמי דשקלים ומיהו אם לנו מיפסלי בלינה כדאמרינן לקמן דלענין הכי לא מתנו ומדמיפסלי בלינה נמי יש לדקדק דקסבר בירוצי מדות נתקדשו ואם תאמר ונגזור שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדגזרינן התם לר' יוסי בלח בדנעקר ולעיל בפ' התודה (דף עט:) ויש לומר דהכא לא גזרינן דאמרינן לנפשייהו בירוצין לא נתקדשו: ומאן דאמר מלמעלה למטה קסבר מלאים שלא יחסר ולא יותיר. הלכך יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות ומאן דאמר רביעית ברישא ומרביעית יעשה שאר המדות עד הין ואי אפשר לעולם שלא יהו שתי מדות קטנות כשמדדו לתוך אחת גדולה שלא יהו יתירות עליה מפני האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד אבל כשמודד בהין את חצי ההין שופך מן ההין לחצי ההין בנחת אין כאן אופיא כך מוגה בפירושי רש''י ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמאן דאמר מלמעלה למטה הוי סימן דכמו שהולך ומחסר ואינו הולך ומוסיף כך לא יותיר דאפי' נתקדשו בירוצין היינו דיעבד אבל לכתחילה לא יותיר ומאן דאמר מלמטה למעלה הוי סימן דכמו שהולך ומוסיף כך יכול להותיר הבירוצין: שבע מדידות. פירוש לתוך כלי אחד דשנתות היו בהין וכן פי' במתניתין דלא היתה שם אלא הין וקשיא דבתוספ' (פ''י) תניא אמר ר''א [ב''ר צדוק] ד' מדות של לח היו במקדש ובמתניתין נמי לא קתני שנתות אלא לפר ואיל וכבש: רביעית מים למצורע. תימה דבפ' בתרא דנגעים תנן כיצד מטהרין את המצורע היה מביא פיילי של חרס חדשה ונותן לתוכה חצי לוג מים והגיה הרב רבינו יהודה בן הרב רבינו יום טוב רביעית מים כדתנן הכא ורב רבינו יום טוב בר יצחק מפרש דתנאי היא כדאשכחן גבי סוטה בפ' היה מביא (דף טז: ושם) שלשה צריכין שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה משום ר' ישמעאל אמרו אף דם צפור ומפרש טעמא דר' ישמעאל משום דכתי' וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ובמים הבא מים שדם הצפור ניכר בהן וכמה הן רביעית ומסתברא דרבנן דלא חיישי בעו חצי לוג כדתנן התם גבי סוטה ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור רבי יהודה אומר רביעית ואשכחן התם לעיל בגמ' דילפי' סוטה כלי כלי ממצורע משמע שיש להשוותם וקשה לפירוש זה לחשוב גבי דתנן הכא במתני' רביעית מים למצורע וחצי לוג לסוטה ועוד בנזיר בפ' שלשה מינין (דף לח.) קא חשיב גבי עשר רביעית [רביעית] מים למצורע ופריך דלא חשיב רביעית מים לסוטה ומשני דבפלוגתא לא קמיירי אלמא דמצורע לאו פלוגתא היא ושמא אף דפלוגתא היא לא חשיב לה לפלוגתא ודווקא בסוטה פליגי כדקאמר במתני' דר' יהודה כשם שממעט בכתב כך ממעט במים דלא היה ניכר בחצי לוג אבל במצורע אע''ג דלכולי עלמא הוי ברביעית פליגי הכי דמר בעי אדמומית דם גמור ומר לא חייש אלא אפי' נתבטל במים וליכא אלא חזותא בעלמא שיש בו קצת אדמומית: