דלג לתוכן

מנחות פט ע"א - פירוש שטיינזלץ

ומשום כך אולי מוטב היה ליעבד [שייעשה] פי הנר מזהב כל דהו [כל שהוא] ואף מאיכות גרועה, ולאו דווקא זהב טהור. לכן קא משמע לן [היא, דרשת הכתוב הזה משמיעה לנו, מלמדת אותנו] שגם פי הנר צריך להיות מזהב טהור.

א שנינו במשנתנו כי מידת חצי לוג שהיתה במקדש שימשה למדידת מחצית לוג השמן הניתן לשלושת מיני המצה שהיו בלחמי התודה.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא] על הנאמר בענין לחמי התודה: "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יב— יג). ר' עקיבא אומר: מה תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "בשמן" בחלות המצות ("חלות מצות בלולות בשמן"), ושוב נאמר "בשמן" ברקיקים ("ורקיקי מצות משוחים בשמן") שני פעמים? — נצרכים שניהם להיאמר, שכן אילו לא היה נאמר אלא "בשמן" אחד, הייתי אומר: הרי דין לחמי התודה הוא כדינם של כל שאר המנחות לענין מידת השמן, שהוא לוג שמן. עכשיו שכתב "בשמן" "בשמן" שתי פעמים — הוי [הריהו] ריבוי אחר ריבוי, וכלל הוא בדרכי דרשת הכתוב כי אין ריבוי אחר ריבוי בא אלא למעט, ולמדנו מכאן כי מיעטו הכתוב את השיעור הניתן ללחמי תודה מלוג, לחצי לוג.

ותוהים: האם ריבוי אחר ריבוי הוא זה?! הלא רק חד [אחד] ריבוי הוא, "בשמן" האמור בשנית. שהרי "בשמן" האמור בפעם הראשונה נצרך לעצמו לומר שדין לחמי התודה כדין שאר המנחות לענין השמן!

אלא יש לתקן את הנוסח, וכך יש לשנות: אילו לא נאמר "בשמן" כל עיקר — הייתי אומר כי דין לחמי התודה הרי הוא כדינם של כל שאר המנחות ללוג שמן הניתן בהן. עכשיו שנאמר "בשמן" "בשמן" שתי פעמים, וכל אחד מהם הריהו ריבוי — הוי [הריהו] ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ובכך מיעטו הכתוב לחצי לוג.

וממשיכים בדברי ר' עקיבא: ומעתה שלמדנו מן המיעוט, לענין מידת השמן הניתנת בלחמי התודה, שהוא רק חצי לוג שמן, יש מקום לשאול, יכול יהא חצי לוג זה מתחלק בשווה לכל שלשת המינין של לחמי התודה הבאים מצות, לחלות ולרקיקין ולרביכה? כשהוא, הכתוב, שב ואומר "בשמן" אף ברביכה, ויש לשאול על כתוב זה: שאין תלמוד לומר (הנאמר מלמדנו) דבר, שהרי יודעים אנו כבר כי מידת השמן בלחמי התודה היא מחצית הלוג, ולא לוג שלם. לכך יש לומר כי בא כתוב נוסף זה, וריבה בשיעור השמן הניתן לרביכה על פני שיעור השמן הניתן לחלות ולרקיקים. הא [הרי] זה כיצד נוהגים למעשה? מביא חצי לוג שמן וחוציהו, כאשר חציו האחד ניתן לעשר החלות ולעשרת הרקיקין גם יחד, וחציו האחר ניתן לעשרת הלחמים שברביכה.

אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא: עקיבא, גם אם אתה מרבה כל היום כולו "בשמן" "בשמן" — איני שומע לך (איני מקבל דבריך), שיש ללמוד את ההלכות הללו מן הכתובים, אלא ההלכה האומרת שחצי לוג הוא שיעור השמן הניתן לתודה וההלכה האומרת שרביעית לוג הוא שיעור השמן הניתן ללחמי נזיר, וההלכה האומרת שהאשה הרואה דם בתוך אחד עשר היום שבין נדה לנדה (לאחר שבעת ימי נדתה), הריהי זבה (אם ראתה שלושה ימים) — כל אלה הן הלכה למשה מסיני, ואין ללמדן מן הכתובים.

ב עוד שנינו במשנתנו כי בכלי המידה של לוג היה מודד שמן לכל המנחות הבאות למקדש, שכן כל עשרון סולת המובא למנחה טעון לוג שמן. ולכך, אפילו היתה זו מנחה של שישים עשרונות סולת — הריהו מביא בה שישים לוג שמן. ואילו לדעת ר' אליעזר בן יעקב אין מביאים שמן למנחה אלא לוג שמן אחד בלבד, ולכך אפילו הביא מנחה של שישים עשרונות סולת — הריהו מביא בה לוג שמן אחד בלבד.

ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: במצורע עני המיטהר מטומאת צרעתו, ואין ידו משגת להביא שני כבשים (אחד לעולה ואחד לאשם), וכבשה (לחטאת), נאמר שמביא בקרבנותיו כבש אחד (לאשם) ועשרון אחד סולת למנחה. ובמה שבענין מנחה זו כתיב [נאמר] "ו עשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן" (ויקרא יד, כא) לימד הכתוב על כל עשרון סולת הבא למנחות שטעון לוג שמן בפני עצמו, ולמנחה בת שישים עשרון דרושים שישים לוג שמן. אלו דברי חכמים.

ר' נחמיה ור' אליעזר אומרים: כל מנחה אינה באה אלא עם לוג שמן אחד, ולכך אפילו מנחה של ששים עשרונים — אין לה אלא לוגה ולא יותר, שכן נאמר בכתוב זה "למנחה ולג שמן". ושואלים: לשיטת

ר' נחמיה ור' אליעזר האי [זה] הכתוב "עשרון... בלול... ולג" שממנו למדו חכמים כי כל עשרון הבא למנחה טעון לוג שמן, מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומשיבים: ההוא [אותו] כתוב נצרך לגופיה [לגופו, לעצמו], דקא אמר רחמנא [שאמרה התורה]: לייתי [שיביא] המצורע העני חד [אחד] עשרון סולת, ולא ללמד על כל עשרון.

ושואלים עתה לצד שכנגד: ואידך [והאחר, חכמים] החולקים עליו, לדעתם, כתוב זה לגופיה [לגופו] של דין המצורע העני שיביא עשרון סולת לא צריך. שכן, מתוך דגלי רחמנא גבי [שגילתה התורה אצל] המצורע הרגיל, שאיננו עני, שמביא ביום טהרתו שלשה קרבנות ושלשה עשרונות, הרי אנו יודעים שהכא [כאן, במצורע העני] דחד [שרק אחד] קרבן הוא מביא, שממילא רק חד [אחד] עשרון הוא מביא, ולא נצרך הכתוב אלא ללמדנו שכל עשרון טעון לוג שמן.

ושואלים עתה לצד שכנגד: ואידך [והאחר, ר' נחמיה ור' אליעזר] — לדעתם עדיין איצטריך [נצרך] כתוב זה במצורע העני להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך, היה מקום לומר] כי הואיל וחס רחמנא עליה [וחסה התורה עליו, על המצורע העני], ואמרה שעליו לאתויי [להביא] קרבן זה בדלות, אימא [אמור] שלא ליבעי מינה [לא יצטרך ממנה] כלל שמן. ולכן נצרך כתוב זה להשמיענו שהמצורע העני מביא עשרון סולת ולוג שמן. ואידך [ואחרים, חכמים] אומרים שאין צורך בכך, שכן מנחה שלגמרי לא יהיה בה שמן לא אשכחן [לא מצאנו].

ושואלים: ורבנן [וחכמים], החלוקים על ר' נחמיה ור' אליעזר, בהאי [זה] הפסוק "למנחה ולג שמן" ממנו למדו ר' נחמיה ור' אליעזר את שיטתם, מאי עבדי ליה [מה עושים, לומדים, בו]? ומשיבים: לדעת חכמים, הפסוק ההוא בא ללמד לעניינו של המתנדב מנחה ולא פירש את שיעורה שלא יפחות מדבר (משיעור) הטעון לוג, ומאי ניהו [ומה הוא] שיעור זה? — עשרון, שאין מתנדבים מנחה בפחות מזה. ושואלים לצד שכנגד: ואידך [והאחר, ר' נחמיה ור' אליעזר], שלמדו מפסוק זה כמקור לשיטתם, מאין להם הלכה זו? ומשיבים: לדעתם, תרתי שמעת מינה [שני דברים אתה למד ממנה, מפסוק זה], שאין מביאים במנחה (בכל שיעור) אלא לוג שמן אחד, וכי המתנדב למנחה מביא סולת בשיעור עשרון ולא פחות.

ג שנינו במשנתנו כי ששה לוגים שמן (חצי ההין) היו מובאים למנחת נסכי הפר, ארבעה לוגים (שליש ההין) למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים (רבע ההין) למנחת נסכי הכבש. ודנים בדברים הללו: מנלן [מנין לנו] שכך הוא? — דכתיב [שכן נאמר] "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין" (במדבר כח, יד).

והרי שיעור ההין — תריסר לוגי הויין [שנים עשר לוגים הוא], דכתיב [שכן נאמר]: "ו שמן זית הין" (שמות ל, כד), וכתיב [ונאמר] לאחר מכן, עוד בשמן : "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" (שם לא), וכך למדו: המלה "זה" בגימטריא — תריסר הויין [שנים עשר הם]. ומכאן, ששיעור הנסכים שנאמר בתורה שהוא מחצית ההין, שלישית ההין ורביעית ההין, הריהו (בהתאם) ששה לוגים (לפר), וארבעה לוגים (לאיל), ושלושה לוגים (לכבש), כנשנה במשנתנו.

ד עוד שנינו במשנתנו כי שלשה ומחצה לוגים שמן היו מובאים להדלקת המנורה במקדש, חצי לוג לכל נר משבעת נרות המנורה. ודנים בדברים הללו: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שכך הוא שיעור השמן הניתן למנורה? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא]: נאמר בהדלקת המנורה "...ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד... וערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" (שמות כז, כ— כא). והגדרת הזמן "מערב עד בקר" באה להורות: תן לה למנורה שמן כמדתה הראויה של הדלקה, שהוא כדי שתהא המנורה דולקת והולכת מערב עד בקר. דבר אחר אמרו חכמים לפרש פסוק זה בענין אחר: "מערב עד בקר" בא לומר שאין לך עוד עבודה במקדש שהיא כשירה אם נעשתה מערב (לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים) עד בקר אלא עבודה זו בלבד. ושיערו חכמים כמה שמן נדרש להדלקה זו — חצי לוג שמן בכל נר ונר משבעת נרות המנורה, להדלקה רצופה מאורתא ועד צפרא [מהערב ועד הבוקר]. וכיצד הגיעו חכמים לקביעה זו?

איכא דאמרי [יש אומרים] כי מלמעלה למטה שיערו. כלומר, מתחילה נתנו כמות שמן הגדולה מחצי לוג בהדלקת הערב, ולמחרת לכשראו שנותר מהשמן, עמדו והפחיתו, והדליקו בערב הבא בכמות מופחתת, עד שהגיעו לכמות השמן שלא נותר ממנה שמן בבוקר, ואפילו בלילות החורף הארוכים. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שדרך הקביעה היתה הפוכה מזו, שממטה למעלה שיערו, שנתנו בתחילה פחות ממחצית לוג שמן, ולכשראו שאין כמות זו מספיקה להדלקה עד הבוקר, עמדו והוסיפו עליה, עד שהגיעו לשיעור זה של מחצית לוג שמן.

ומסבירים את נימוקי שתי השיטות הללו: מאן דאמר [מי שאומר] כי ממטה למעלה שיערו חכמים ולא מלמעלה למטה — מפני השיקול שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ואף חכמים חסו על השמן היתר (על המידה שתיקבע בסוף) המתבזבז. ומאן דאמר [ומי שאומר] כי ממעלה למטה שיערו חכמים ולא מלמטה למעלה (משום השיקול של "התורה חסה על ממונם של ישראל") — כי אין נוהגים מנהגי עניות (הנהגות של עניים) במקום עשירות, בבית המקדש, וראוי לעשות את הבדיקה כדרכם של עשירים, ביד רחבה, ואין לדקדק במעט שמן המתבזבז אגב כך.

ה משנה מערבין נסכי פרים (שמובאים בהם שלושה עשרונים סולת הנבללים בששה לוגים שמן, ונמצא שיעור הבלילה הוא שני לוגים שמן לכל עשרון סולת) בנסכי אילים (שאף בלילתם של אלה היא בשיעור של שני לוגים שמן לכל עשרון סולת. שכן מובאים בנסכי האילים שני עשרונים סולת וארבעה לוגים שמן). וכן מערבים נסכי כבשים בנסכי כבשים אחרים, שכן כל מנחת נסכים של כבשים הריהי באה עשרון של סולת עם שלושה לוגים שמן. וכן מערבים נסכים של יחיד בנסכים של ציבור,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - א

ולכן ליעבד את פי הנרות מזהב כל דהו [כל שהוא, שאינו מזוקק]. [1]

קא משמע לן הכתוב "ככר זהב טהור... את כל הכלים האלה" שיעשה את כל הנרות מזהב טהור.

שנינו במשנה: חצי לוג שמן לתודה:

תני בברייתא, רבי עקיבא אומר:

כתיב בפרשת תודה [ויקרא ז יב]: "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן [עשר חלות מצות] ורקיקי מצות משוחים בשמן [עשרה רקיקים] וסולת מורבכת חלת בלולות בשמן [עשר חלות רבוכה]. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו [עשר חלות חמץ בלי שמן] על זבח תודת שלמיו" -

ומה תלמוד לומר "בשמן בשמן" שני פעמים גבי חלות ורקיקין, והרי די לו שיאמר "בשמן" פעם אחת ונדע לשניהם שהם באים עם שמן: [2] אילו לא נאמר אלא "בשמן" אחד, הייתי אומר הרי הוא - לחמי תודה - ככל המנחות, ללוג אחד. [3]

עכשיו שכתב "בשמן בשמן" שתי פעמים, הוי "ריבוי אחר ריבוי" ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט: מיעטו הכתוב לחצי לוג לשלשת המינים כאחד.

ומקשינן על לשון הברייתא: אילו לא נאמר אלא "בשמן" אחד, והרי אם אתה דן רק על "בשמן" השני, וכי ריבוי אחר ריבוי הוא!? והרי חד ריבוי בלבד הוא!?

ומשנינן: אלא כך תשנה: אילו לא נאמר "בשמן" כל עיקר, הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג שמן, שהרי לא גרעה מנחה זו משאר מנחות - [4]

עכשיו שנאמר "בשמן בשמן" שניהם מיותרים, הוי ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט; וללמד שמיעטו הכתוב לחצי לוג.

מוסיפה הברייתא ומבארת: יכול יהא חצי לוג זה מתחלק בשוה לשלשת מינין, דהיינו: לחלות ולרקיקין ולרבוכה?

כשהוא אומר "בשמן" ברבוכה, שאין תלמוד לומר "בשמן" ברבוכה [לא היה צריך לומר "בשמן" ברבוכה] - [5]

אלא ריבה הכתוב שמן ברבוכה יותר מבשאר מינים, הא כיצד:

מביא חצי לוג שמן וחוציהו, חציו [רביעית לוג] לחלות ולרקיקין, וחציו לרבוכה. [6]

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: עקיבא! אפילו אם אתה מרבה כל היום כולו "בשמן" איני שומע לך ללמוד כן מן הכתוב. [7]

אלא: חצי לוג שמן ללחמי תודה, [8] ורביעית שמן ללחמי נזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה, כלומר, דין הנידה הרואה באחד עשר יום שלאחר שבעת ימי נדותה, שאם ראתה יום או יומיים בימים אלו, הרי היא זבה קטנה שהיא אסורה יום אחד לאחריהם, ואם ראתה שלשה ימים הרי היא זבה גדולה הטעונה שבעה נקיים וקרבן; אבל בימים אחרים, אם ראתה - ואפילו כמה ימים - הרי היא נידה שבעה ימים מתחילת ראייתה, וטובלת ונטהרת, ואינה טעונה לא שבעה נקיים ולא קרבן.

שלשה דברים אלו: הלכה למשה מסיני הם, ולא מן המקראות הם למדים.

שנינו במשנה: בלוג היה מודד לכל המנחות; אפילו מנחה של ששים עשרון נותן לה שים לוג; רבי אליעזר בן יעקב אומר, אפילו מנחה של שים עשרון אין לה אלא לוגה, שנאמר למנחה ולוג שמן:

תנו רבנן:

מצורע שנטהר מביא: שני כבשים תמימים [אחד לעולה ואחד לאשם], וכבשה אחת בת שנתה תמימה [לחטאת], ושלשה עשרונים סולת למנחת נסכים; ואילו מצורע עני מביא כבש אחד לאשם, ועשרון סולת אחד למנחת נסכים.

כתיב גבי מצורע עני "עשרון בלול ולוג" ["ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו, ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג אחד שמן"], לימד על כל עשרון ועשרון שבשאר המנחות שטעון לוג אחד שמן. [9]

דברי חכמים.

רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים:

אפילו מנחה של ששים עשרונים אין לה אלא לוגה, שנאמר "למנחה - משמע כל מנחה גדולה ככל שתהיה - ולוג שמן".

ומקשינן לרבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב:

האי "עשרון בלול ולוג" מאי עבדי ליה [מה דורשים הם מזה]?

ומפרשינן: ההוא קרא לגופיה [ללמד על עצמו] הוא דאיצטריך, דקא אמר רחמנא לייתי [ללמד שיביא] מצורע עני חד עשרון למנחת נסכי אשמו. [10]

ואידך - היינו חכמים - סוברים: לגופיה, ללמד על כבש אשם של מצורע עני שהוא טעון עשרון לנסכיו לא צריך קרא, כי נדע כן, מדגלי רחמנא גבי מצורע עשיר שהוא מביא שלש קרבנות ושלשה עשרונות, שוב ממילא ידעינן, דהכא במצורע עני, דחד קרבן הוא מביא, הרי הוא מביא חד עשרון. [11]

ואידך - רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב - סוברים: איצטריך הכתוב ללמדנו שיביא מצורע עני עשרון לנסכי הכבש, כי אם לא גילה הכתוב, סלקא דעתך אמינא:

הואיל וחס רחמנא עליה דמצורע לאתויי בדלות [להביא כשהוא דל קרבן אחד במקום שלשה קרבנות], אם כן אימא, הייתי אומר שהיקל הכתוב עליו גם, דלא ליבעי מנחה כלל, ואף שמצורע עשיר מביא מנחת נסכים לכל קרבן מקרבנותיו.

ואידך - חכמים - סוברים: לא הצרך הכתוב ללמדנו שהעני מביא מנחת נסכים עם קרבנו היחיד, ומשום דלפוטרו לגמרי מקרבן עשיר שהוא טעון מנחות לא אשכחן [לא מצאנו]. [12] תו מפרשינן: ורבנן, האי "למנחה ולוג שמן"

- שדרשו ממנו רבי נחמיה ורבי אליעזר כשיטתם - מאי עבדי ליה [מה דורשים הם מזה]?

ההוא קרא בא ללמד למתנדב מנחה, שלא יפחות מדבר [משיעור סולת] הטעון לוג, ומאי ניהו עשרון, ללמד שאי אפשר להתנדב פחות מעשרון.

ואידך - רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב - סוברים: תרתי שמעת מינה, אחת דיבר הכתוב, שתים זו שמענו.

שנינו במשנה: ששה לוגין לפר, ארבעה לאיל, שלשה לכבש:

ומפרשינן מנלן, שזה הוא השיעור לנסכי הפר האיל והכבש?

משום דכתיב [במדבר כח יד]: "ונסכיהם, חצי ההין יהיה לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש יין". [13]

והרי הין תריסר לוגין הוין, שנים עשר לוגים הוא, דכתיב גבי שמן המשחה [שמות ל כד]: "ושמן זית הין", וכתיב [שם פסוק לא]: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורתיכם", והרי "זה" בגימטריא תריסר הויין - [14]

ואם כן שיעור חצי שלישית ורביעית ההין האמורים גבי נסכים, הם: ששה ארבעה ושלשה לוגין. [15]

שנינו במשנה: שלשה ומחצה לוגי שמן למנורה, חצי לוג לכל נר:

ומפרשינן: מנא הני מילי?

דתנו רבנן:

כתיב [שמות כז כ]: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות, יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה'", ומה תלמוד לומר: תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר. [16]

דבר אחר:

"מערב עד בוקר" ללמד: אין לך עבודה שכשירה מערב עד בוקר אלא זו בלבד, והיינו הדלקת הנרות שהיא כשירה משקיעת החמה ועד הבוקר. [17]

ושיערו חכמים: חצי לוג שמן נצרך כדי שידלק הנר מאורתא ועד צפרא [מערב עד בוקר].

ונחלקו אמוראים כיצד שיערו:

איכא דאמרי: כששיערו חכמים כמה שמן צריך כדי שתדלק המנורה מערב עד בוקר - מלמעלה למטה שיערו, שנתנו בו שמן לוג ודלק יותר, והפחיתו את השיעור, עד שמצאו, שחצי לוג הוא השיעור המתאים. [18]

ואיכא דאמרי: ממטה למעלה שיערו, מתחילה נתנו בו רביעית הלוג ולא דלק כל הלילה, עד שבאו לשיעור חצי לוג.

ומפרשת הגמרא את טעמיהם:

מאן דאמר ממטה למעלה שיערו, משום שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ולכן שיערו מתחילה בקצת שמן עד שבאו לשיעור הנכון, שהרי שארית השמן שנותרה בנר אין לה תקנה אלא לשופכה. [19]

ומאן דאמר ממעלה למטה שיערו, משום שהוא סובר: אין עניות במקום עשירות, ואין חוששים בבית המקדש לשפיכת השמן הנותר.

מתניתין:

מנחת נסכי הפר וכן מנחת נסכי האיל היו בלולים בשני לוגי שמן לכל עשרון, שהרי מנחת נסכי הפר היא שלשה עשרונים ושמנה ששה לוגין, ומנחת נסכי האיל היא שני עשרונים ושמנה ארבעה לוגין; אבל מנחת נסכי הכבש היתה בלילתה רכה יותר, שהרי בלולה היא בשלשה לוגין שמן לעשרון.

מערבין נסכי הפרים בנסכי האילים שבלילת מנחת נסכיהם שוה; ובגמרא יתבאר, אם משנתנו עוסקת בעירוב מנחות הנסכים, או בעירוב נסכי היין; ויתבאר עוד, אם מערבים אותם אפילו לכתחילה, ותוספת פרטים בזה.

וכן מערבין נסכי כבשים אלו בנסכי כבשים אחרים.

וכן מערבין נסכים של יחיד בנסכים של ציבור, אם בלילתן בשוה.


הערות

[1] כתב ב"שפת אמת": משמע מכאן, דכשהיה משחיר הרבה, צריכין לעשות מנורה חדשה [היינו לדעת הסובר שאף הנרות היו מקשה אחת עם המנורה, אבל כאן אנו עוסקים לדעת הסובר שלא היו הנרות מקשה אחת עם המנורה, ואין צריך לחדש אלא את פי הנרות, והיינו דאמרינן, שיעשה את פי הנרות מזהב לא טהור, ויחליפנו כשישחיר], דאי לא תימא הכי, מאי חסרון איכא.

[2] א. "בשמן" האמור גבי רבוכה, נדרש בפני עצמו בהמשך הברייתא. ב. יש לעיין: הרי בלחמי תודה עצמה מצינו שחלות החמץ אינם טעונים שמן, ואם כן אם לא שהיה הכתוב אומר בכל אחד משלשת המינים הנותרים שהוא טעון שמן, מנין היינו יודעים! ? וראה פירוש המיוחס לרש"י בד"ה הרי הוא, וב"קרן אורה".

[3] הנה לחמי תודה - שהיו עם שמן, דהיינו שלשים חלות של מצה - היו מעשרה עשרונות, כמבואר במשנה לעיל עו ב; ואם כן לכאורה צריך לפרש: הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות להצריכם לוג שמן לכל עשרון; וצריך תלמוד. ויש להעיר עוד, דהנה המנחות הטעונות לוג שמן לעשרון היינו דוקא מנחות נדבה, אבל מנחות חובה הרי מצינו שמביאים יותר מלוג שמן לעשרון, וכמנחות נסכים שכולן יותר מלוג שמן לעשרון; ואם כן יש לעיין, לפי מה שפירש רש"י מכתב יד לעיל עט ב בפירוש אחד, ד"תודת חובה" היינו תודה הבאה על נס, [וראה עוד ברש"י בחומש, שפירש "אם על תודה יקריבנו", דהיינו שהוא בא על נס], אם כן למה הייתי אומר שיהא טעון לוג שמן לעשרון! ?

[4] כן פירש רש"י מכתב יד; ובפירוש המיוחס לרש"י: "דלא מצינו חלות ורקיקין בלי שמן".

[5] פירש בפירוש המיוחס לרש"י: שהרי מצינו שמן ברבוכה בחביתין, דכתיב "על מחבת בשמן תיעשה מורבכת:. ".

[6] לפי זה היתה מידת רביעית הלוג משמשת מלבד לאלו שנשנו במשנה גם ללחמי תודה, וצריך תלמוד.

[7] פירש רש"י מכתב יד: איני שומע לך דליהוי ריבוי אחר ריבוי, דחד "בשמן" איצטריך לגופיה ; וראה עוד בהערה הבאה.

[8] פשטות כוונת הגמרא היא, שכל הדין נלמד מהלכה למשה מסיני, וכן נראה מרש"י בכתב יד, שפירש - הובא בהערה לעיל - שאין כאן ריבוי אחר ריבוי; אבל בפירוש המיוחס לרש"י משמע, שעיקר חצי לוג שמן בתודה ילפינן מריבוי אחר ריבוי, והלכה למשה מסיני הצרכה למחצה לרבוכה ומחצה לחלות ורקיקין, וראה בזה ב"קרן אורה".

[9] אף שמנחה זו הנזכרת כאן היא מנחת נסכי כבש, שהיא טעונה שלשה לוגים שמן לעשרון, [ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ב ו, שאף נסכי חטאת ואשם המצורע כשאר נסכי כבש הם], ולוג השמן הנזכר כאן הוא ליתן על המצורע ולא למנחה, מכל מקום למדו חז"ל מזה לשאר מנחות שהם טעונים לוג לכל עשרון.

[10] ואין ללמוד דין זה משאר נסכים, כי החטאת והאשם אינם טעונים נסכים, מלבד חטאת המצורע ואשמו, כמבואר במשנה לקמן צ ב.

[11] [יתכן לפרש, מדאמר רחמנא שלש קרבנות ושלש עשרונות, מזה משמע ששלשה עשרונים שחייב הכתוב מתחלקים לשלשת קרבנותיו, אחד לעולה ואחד לחטאת ואחד לאשם, ואין כולן באות לנסכי עולה - שהיא טעונה נסכים בכל מקום - בלבד, וממילא יש לנו לומר, שאף מצורע עני, שאינו מביא אלא אשם אף הוא טעון נסכים, אף ששאר אשמות אינם טעונים נסכים].

[12] נתבאר על פי רש"י מכתב יד; ורבינו גרשום והפירוש המיוחס לרש"י כתבו ד"זבח בלי מנחה" לא אשכחן, ובהכרח צריך לפרש את כוונתם כרש"י, שהרי אשם בכל מקום אינו טעון נסכים.

[13] הנה ממה שמביאה הגמרא את פסוקי התורה גבי נסכי יין, משמע שמשנתנו עוסקת בנסכי יין, ששיעורם זהה לשמן של מנחות הנסכים; אך ראה ברש"י מכתב יד במשנה, שמשנתנו עוסקת במידת השמן למנחות נסכי הפר האיל והכבש, וכן נראה מפשטות לשון משנתנו; ולפי זה היה לה לגמרא להביא את הפסוקים שהביא רש"י במשנה הכתובים גבי שמן [במדבר טו], שנאמר שם גבי מנחת נסכי הכבש: "עשרון בלול ברביעית ההין שמן", וגבי איל "סולת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין", וגבי פר "סולת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין"; [ואפילו אם משנתנו עוסקת בנסכי יין, יש לתמוה למה לא הביאו את האמור בפרשת נסכים, והוא קודם לפסוק המובא בגמרא, שנאמר שם גבי כבש: "ויין לנסך רביעית ההין", וגבי איל: "ויין לנסך שלישית ההין", וגבי פר: "ויין לנסך חצי ההין"].

[14] ביאר בפירוש המיוחס לרש"י, אי אפשר לומר שתריסר רביעיות או חצאי לוגין היו, משום שלא מצאנו בתורה מידה פחותה מלוג; וביאר ב"טהרת הקודש": אף על גב דאשכחן רביעית שמן ללחמי נזיר, צריך לומר בכוונתו, שלא מצינו מפורש בתורה שיהא נזכר שם מידה אחרת פחותה מלוג; ראה עוד שם.

[15] הקשה ב"שפת אמת": הרי מכתוב זה לא ידענו אלא שההין הוא שנים עשר לוגין, ועדיין לא ידענו כמה הוא לוג, ובהכרח שקבלה היתה בידם כמה הוא, ואם כן למה לי ללמוד מן הכתובים כמה הוא הין, נאמר שקבלה היתה בידם שהין הוא שנים עשר לוגין, וכמו שקיבלו כמה הוא לוג! ?

[16] א. שיעור חצי לוג הוא ללילה ארוך, ובלילות הקצרים היה שופך את הנותר; ויש אומרים שהיה עושה בלילות הקצרים פתילה עבה, ובארוכים פתילה דקה; פירוש המיוחס לרש"י, וראה עוד בתוספות. [ב. מלשון "תן לה מדתה" משמע לכאורה כמובא בהערה לעיל פח ב מדברי ה"מנחת חינוך" בשם הרשב"א, שאם כבו הנרות באמצע הלילה אין חוזר ומדליקן, והיינו שאמרו "תן לה מדתה", כלומר, דין הוא שיהא שם בשעת הדלקה מידה כדי מערב עד בוקר, אבל אין דין שידלק מערב עד בוקר; אך ראה שם בהערה שלא מצאנו בראשונים מי שיסבור כן].

[17] לשון רש"י מכתב יד הוא: אין לך עבודה שכשירה משקיעת החמה ואילך עד בוקר, אלא זו בלבד: הדלקת נרות; ובפשוטו משמע שהדלקת הנרות כשירה כל הלילה. אך ראה ב"חזון איש" [מנחות ל ז] שאין לפרש כן, שהרי מצות הדלקה היא בין הערביים דוקא, כמו שנאמר בכתוב, ואם עבר זמנה ולא הדליק ביטל מצות עשה [אף שאם עבר ולא הדליקו בין הערבים, יש עליו חיוב להדליקה, מכל מקום ביטל מצות עשה] ; אלא הכי קאמר: מצותה בין הערבים, ואם כבתה זקוק להדליקה כל הלילה, ד"מערב עד בוקר" אמר רחמנא, ואין לך עבודה כיוצא בזו שתחילתה בין הערבים דוקא, ומצוותה שימשוך כל הלילה אלא זו, כן פירש החכם השואל בתשובת הרשב"א סימן שט ; [וראה ברשב"א שם שהוא מפרש באופן אחר].

[18] מדברי רש"י מכתב יד בד"ה מלמעלה למטה שיערו ומפירוש רבינו גרשום - מתבאר, שיש בזה נפקא מינה לדינא, שאם רצה ליתן בה יותר משיעור חצי לוג - יתן, ובלבד שלא יחסר.

[19] א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד; וראה ב"שפת אמת" שהביא מברייתא אין מכבין שום נר, ואם כן לא היו שופכים אלא היה דולק בחינם, והתורה חסה על זה; וראה עוד שם. ב. הקשה ב"קרן אורה": האיך אפשר שעשו נסיונות במנורה עצמה בשעת הדלקה וכדמוכח מכאן, ואם כן מתחילה הדליקו בלי שמן הראוי, והרי לא נתקיימה המצוה כתיקנה, שאם נתנו פחות מן השיעור אף על פי שהוסיף לא יצא, כמו בנר חנוכה! ? ראה שם; [ולפי מה שנתבאר בהערה לעיל מלשון "תן לה מדתה", אם כן הרי מבואר אף מזה, שעיקר הדין הוא לתת לה כמידתה] ; וראה עוד ב"חזון איש" מנחות ל ז.

ומשום כך אולי מוטב היה ליעבד [שייעשה] פי הנר מזהב כל דהו [כל שהוא] ואף מאיכות גרועה, ולאו דווקא זהב טהור. לכן קא משמע לן [היא, דרשת הכתוב הזה משמיעה לנו, מלמדת אותנו] שגם פי הנר צריך להיות מזהב טהור.

א שנינו במשנתנו כי מידת חצי לוג שהיתה במקדש שימשה למדידת מחצית לוג השמן הניתן לשלושת מיני המצה שהיו בלחמי התודה.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא] על הנאמר בענין לחמי התודה: "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו" (ויקרא ז, יב— יג). ר' עקיבא אומר: מה תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "בשמן" בחלות המצות ("חלות מצות בלולות בשמן"), ושוב נאמר "בשמן" ברקיקים ("ורקיקי מצות משוחים בשמן") שני פעמים? — נצרכים שניהם להיאמר, שכן אילו לא היה נאמר אלא "בשמן" אחד, הייתי אומר: הרי דין לחמי התודה הוא כדינם של כל שאר המנחות לענין מידת השמן, שהוא לוג שמן. עכשיו שכתב "בשמן" "בשמן" שתי פעמים — הוי [הריהו] ריבוי אחר ריבוי, וכלל הוא בדרכי דרשת הכתוב כי אין ריבוי אחר ריבוי בא אלא למעט, ולמדנו מכאן כי מיעטו הכתוב את השיעור הניתן ללחמי תודה מלוג, לחצי לוג.

ותוהים: האם ריבוי אחר ריבוי הוא זה?! הלא רק חד [אחד] ריבוי הוא, "בשמן" האמור בשנית. שהרי "בשמן" האמור בפעם הראשונה נצרך לעצמו לומר שדין לחמי התודה כדין שאר המנחות לענין השמן!

אלא יש לתקן את הנוסח, וכך יש לשנות: אילו לא נאמר "בשמן" כל עיקר — הייתי אומר כי דין לחמי התודה הרי הוא כדינם של כל שאר המנחות ללוג שמן הניתן בהן. עכשיו שנאמר "בשמן" "בשמן" שתי פעמים, וכל אחד מהם הריהו ריבוי — הוי [הריהו] ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, ובכך מיעטו הכתוב לחצי לוג.

וממשיכים בדברי ר' עקיבא: ומעתה שלמדנו מן המיעוט, לענין מידת השמן הניתנת בלחמי התודה, שהוא רק חצי לוג שמן, יש מקום לשאול, יכול יהא חצי לוג זה מתחלק בשווה לכל שלשת המינין של לחמי התודה הבאים מצות, לחלות ולרקיקין ולרביכה? כשהוא, הכתוב, שב ואומר "בשמן" אף ברביכה, ויש לשאול על כתוב זה: שאין תלמוד לומר (הנאמר מלמדנו) דבר, שהרי יודעים אנו כבר כי מידת השמן בלחמי התודה היא מחצית הלוג, ולא לוג שלם. לכך יש לומר כי בא כתוב נוסף זה, וריבה בשיעור השמן הניתן לרביכה על פני שיעור השמן הניתן לחלות ולרקיקים. הא [הרי] זה כיצד נוהגים למעשה? מביא חצי לוג שמן וחוציהו, כאשר חציו האחד ניתן לעשר החלות ולעשרת הרקיקין גם יחד, וחציו האחר ניתן לעשרת הלחמים שברביכה.

אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא: עקיבא, גם אם אתה מרבה כל היום כולו "בשמן" "בשמן" — איני שומע לך (איני מקבל דבריך), שיש ללמוד את ההלכות הללו מן הכתובים, אלא ההלכה האומרת שחצי לוג הוא שיעור השמן הניתן לתודה וההלכה האומרת שרביעית לוג הוא שיעור השמן הניתן ללחמי נזיר, וההלכה האומרת שהאשה הרואה דם בתוך אחד עשר היום שבין נדה לנדה (לאחר שבעת ימי נדתה), הריהי זבה (אם ראתה שלושה ימים) — כל אלה הן הלכה למשה מסיני, ואין ללמדן מן הכתובים.

ב עוד שנינו במשנתנו כי בכלי המידה של לוג היה מודד שמן לכל המנחות הבאות למקדש, שכן כל עשרון סולת המובא למנחה טעון לוג שמן. ולכך, אפילו היתה זו מנחה של שישים עשרונות סולת — הריהו מביא בה שישים לוג שמן. ואילו לדעת ר' אליעזר בן יעקב אין מביאים שמן למנחה אלא לוג שמן אחד בלבד, ולכך אפילו הביא מנחה של שישים עשרונות סולת — הריהו מביא בה לוג שמן אחד בלבד.

ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: במצורע עני המיטהר מטומאת צרעתו, ואין ידו משגת להביא שני כבשים (אחד לעולה ואחד לאשם), וכבשה (לחטאת), נאמר שמביא בקרבנותיו כבש אחד (לאשם) ועשרון אחד סולת למנחה. ובמה שבענין מנחה זו כתיב [נאמר] "ו עשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן" (ויקרא יד, כא) לימד הכתוב על כל עשרון סולת הבא למנחות שטעון לוג שמן בפני עצמו, ולמנחה בת שישים עשרון דרושים שישים לוג שמן. אלו דברי חכמים.

ר' נחמיה ור' אליעזר אומרים: כל מנחה אינה באה אלא עם לוג שמן אחד, ולכך אפילו מנחה של ששים עשרונים — אין לה אלא לוגה ולא יותר, שכן נאמר בכתוב זה "למנחה ולג שמן". ושואלים: לשיטת

ר' נחמיה ור' אליעזר האי [זה] הכתוב "עשרון... בלול... ולג" שממנו למדו חכמים כי כל עשרון הבא למנחה טעון לוג שמן, מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומשיבים: ההוא [אותו] כתוב נצרך לגופיה [לגופו, לעצמו], דקא אמר רחמנא [שאמרה התורה]: לייתי [שיביא] המצורע העני חד [אחד] עשרון סולת, ולא ללמד על כל עשרון.

ושואלים עתה לצד שכנגד: ואידך [והאחר, חכמים] החולקים עליו, לדעתם, כתוב זה לגופיה [לגופו] של דין המצורע העני שיביא עשרון סולת לא צריך. שכן, מתוך דגלי רחמנא גבי [שגילתה התורה אצל] המצורע הרגיל, שאיננו עני, שמביא ביום טהרתו שלשה קרבנות ושלשה עשרונות, הרי אנו יודעים שהכא [כאן, במצורע העני] דחד [שרק אחד] קרבן הוא מביא, שממילא רק חד [אחד] עשרון הוא מביא, ולא נצרך הכתוב אלא ללמדנו שכל עשרון טעון לוג שמן.

ושואלים עתה לצד שכנגד: ואידך [והאחר, ר' נחמיה ור' אליעזר] — לדעתם עדיין איצטריך [נצרך] כתוב זה במצורע העני להיאמר. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך, היה מקום לומר] כי הואיל וחס רחמנא עליה [וחסה התורה עליו, על המצורע העני], ואמרה שעליו לאתויי [להביא] קרבן זה בדלות, אימא [אמור] שלא ליבעי מינה [לא יצטרך ממנה] כלל שמן. ולכן נצרך כתוב זה להשמיענו שהמצורע העני מביא עשרון סולת ולוג שמן. ואידך [ואחרים, חכמים] אומרים שאין צורך בכך, שכן מנחה שלגמרי לא יהיה בה שמן לא אשכחן [לא מצאנו].

ושואלים: ורבנן [וחכמים], החלוקים על ר' נחמיה ור' אליעזר, בהאי [זה] הפסוק "למנחה ולג שמן" ממנו למדו ר' נחמיה ור' אליעזר את שיטתם, מאי עבדי ליה [מה עושים, לומדים, בו]? ומשיבים: לדעת חכמים, הפסוק ההוא בא ללמד לעניינו של המתנדב מנחה ולא פירש את שיעורה שלא יפחות מדבר (משיעור) הטעון לוג, ומאי ניהו [ומה הוא] שיעור זה? — עשרון, שאין מתנדבים מנחה בפחות מזה. ושואלים לצד שכנגד: ואידך [והאחר, ר' נחמיה ור' אליעזר], שלמדו מפסוק זה כמקור לשיטתם, מאין להם הלכה זו? ומשיבים: לדעתם, תרתי שמעת מינה [שני דברים אתה למד ממנה, מפסוק זה], שאין מביאים במנחה (בכל שיעור) אלא לוג שמן אחד, וכי המתנדב למנחה מביא סולת בשיעור עשרון ולא פחות.

ג שנינו במשנתנו כי ששה לוגים שמן (חצי ההין) היו מובאים למנחת נסכי הפר, ארבעה לוגים (שליש ההין) למנחת נסכי האיל, ושלשה לוגים (רבע ההין) למנחת נסכי הכבש. ודנים בדברים הללו: מנלן [מנין לנו] שכך הוא? — דכתיב [שכן נאמר] "ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש יין" (במדבר כח, יד).

והרי שיעור ההין — תריסר לוגי הויין [שנים עשר לוגים הוא], דכתיב [שכן נאמר]: "ו שמן זית הין" (שמות ל, כד), וכתיב [ונאמר] לאחר מכן, עוד בשמן : "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם" (שם לא), וכך למדו: המלה "זה" בגימטריא — תריסר הויין [שנים עשר הם]. ומכאן, ששיעור הנסכים שנאמר בתורה שהוא מחצית ההין, שלישית ההין ורביעית ההין, הריהו (בהתאם) ששה לוגים (לפר), וארבעה לוגים (לאיל), ושלושה לוגים (לכבש), כנשנה במשנתנו.

ד עוד שנינו במשנתנו כי שלשה ומחצה לוגים שמן היו מובאים להדלקת המנורה במקדש, חצי לוג לכל נר משבעת נרות המנורה. ודנים בדברים הללו: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שכך הוא שיעור השמן הניתן למנורה? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא]: נאמר בהדלקת המנורה "...ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד... וערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" (שמות כז, כ— כא). והגדרת הזמן "מערב עד בקר" באה להורות: תן לה למנורה שמן כמדתה הראויה של הדלקה, שהוא כדי שתהא המנורה דולקת והולכת מערב עד בקר. דבר אחר אמרו חכמים לפרש פסוק זה בענין אחר: "מערב עד בקר" בא לומר שאין לך עוד עבודה במקדש שהיא כשירה אם נעשתה מערב (לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים) עד בקר אלא עבודה זו בלבד. ושיערו חכמים כמה שמן נדרש להדלקה זו — חצי לוג שמן בכל נר ונר משבעת נרות המנורה, להדלקה רצופה מאורתא ועד צפרא [מהערב ועד הבוקר]. וכיצד הגיעו חכמים לקביעה זו?

איכא דאמרי [יש אומרים] כי מלמעלה למטה שיערו. כלומר, מתחילה נתנו כמות שמן הגדולה מחצי לוג בהדלקת הערב, ולמחרת לכשראו שנותר מהשמן, עמדו והפחיתו, והדליקו בערב הבא בכמות מופחתת, עד שהגיעו לכמות השמן שלא נותר ממנה שמן בבוקר, ואפילו בלילות החורף הארוכים. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שדרך הקביעה היתה הפוכה מזו, שממטה למעלה שיערו, שנתנו בתחילה פחות ממחצית לוג שמן, ולכשראו שאין כמות זו מספיקה להדלקה עד הבוקר, עמדו והוסיפו עליה, עד שהגיעו לשיעור זה של מחצית לוג שמן.

ומסבירים את נימוקי שתי השיטות הללו: מאן דאמר [מי שאומר] כי ממטה למעלה שיערו חכמים ולא מלמעלה למטה — מפני השיקול שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ואף חכמים חסו על השמן היתר (על המידה שתיקבע בסוף) המתבזבז. ומאן דאמר [ומי שאומר] כי ממעלה למטה שיערו חכמים ולא מלמטה למעלה (משום השיקול של "התורה חסה על ממונם של ישראל") — כי אין נוהגים מנהגי עניות (הנהגות של עניים) במקום עשירות, בבית המקדש, וראוי לעשות את הבדיקה כדרכם של עשירים, ביד רחבה, ואין לדקדק במעט שמן המתבזבז אגב כך.

ה משנה מערבין נסכי פרים (שמובאים בהם שלושה עשרונים סולת הנבללים בששה לוגים שמן, ונמצא שיעור הבלילה הוא שני לוגים שמן לכל עשרון סולת) בנסכי אילים (שאף בלילתם של אלה היא בשיעור של שני לוגים שמן לכל עשרון סולת. שכן מובאים בנסכי האילים שני עשרונים סולת וארבעה לוגים שמן). וכן מערבים נסכי כבשים בנסכי כבשים אחרים, שכן כל מנחת נסכים של כבשים הריהי באה עשרון של סולת עם שלושה לוגים שמן. וכן מערבים נסכים של יחיד בנסכים של ציבור,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and consequently, let the mouth of the lamps be fashioned from gold of any quality, not necessarily from pure gold. Therefore, the baraita teaches us that even the mouth of the lamps must be fashioned from pure gold.

§ The mishna teaches: A half-log of oil was used to measure oil for the thanks offering. The thanks offering was accompanied by four different types of loaves; three types were unleavened and one was leavened, as the verse states: “If he offers it for a thanks offering, than he shall offer with the sacrifice of thanks offering: Unleavened loaves mixed with oil; and unleavened wafers spread with oil; and poached fine flour, loaves mixed with oil. With loaves of leavened bread he shall present his offering, with the sacrifice of his peace offerings for a thanks offering” (Leviticus 7:12–13).

It is taught in a baraita: Rabbi Akiva says: Why must the verse state: “With oil,” “with oil,” writing it twice; why was the first time not sufficient? Because were the term “with oil” stated only once, I would have said that, with regard to the amount of oil required, the meal offerings that accompany the thanks offerings are like all other meal offerings to the extent that they require one log of oil. Now that the verse wrote “with oil,” “with oil,” it constitutes one amplification following another amplification, and the principle is that one amplification following another amplification serves only to restrict the extent of the halakha. Accordingly, in this case the verse restricted the amount of oil used in the three types of unleavened meal offerings to a half-log for all of them together.

The Gemara interjects the citation of the baraita to ask: Is this a case of one amplification following another amplification? It would appear that there is only one amplification, as according to the baraita the first mention of the term “with oil” is necessary to teach the basic requirement that the meal offerings of the thanks offering require oil, like other meal offerings. How then can it be considered an amplification?

Rather, Rabbi Akiva’s statement should be emended, as follows: Were the term “with oil,” not written at all, I would still have said that the thanks offering meal offerings are like all other meal offerings to the extent that they requires one log of oil. Now that the verse wrote “with oil,” “with oil,” it constitutes one amplification following another amplification, and the principle is that one amplification following another amplification serves only to restrict the extent of the halakha. Accordingly, in this case the verse restricted the amount of oil used in the three types of unleavened meal offerings to a half-log for all three together.

The Gemara resumes its citation of the baraita: Once it has been established that the meal offerings require only a half-log of oil, one might have thought that this half-log should be equally divided between the three types of unleavened meal offerings, i.e., one-sixth of a log for the loaves, one-sixth for the wafers, and one-sixth for the poached loaves. When the verse states: “With oil,” with regard to the poached loaves, that is seemingly superfluous, as there is no need for the verse to state the requirement to use part of the half-log of oil, being that this requirement has already been established. It must therefore serve to amplify the amount of oil used for a poached loaf as opposed to the other two types. How so? One brings a half-log of oil and divides it equally into two. Half of it is further divided and used both for the ten regular loaves and for the ten wafers, and the other half of it is used entirely for the ten poached loaves.

Rabbi Elazar ben Azarya said to Rabbi Akiva: Akiva, even if you were to amplify halakhot the entire day from the terms “with oil,” “with oil,” I would not listen to you and accept your claims. Rather, the halakha that a half-log of oil is required for the thanks offering, and similarly, the halakha that a quarter-log of oil is required for the loaves of a nazirite, and the halakha that a woman who experiences an emission of blood during the eleven days that are between one seven-day period of menstruation and the next period of menstruation is a zava, each of these is a halakha transmitted to Moses from Sinai; they are not derived from verses.

§ The mishna states that with the vessel of one log one would measure the oil for all the standard meal offerings. It then cites a dispute between the Rabbis, who hold that one log of oil is required for each tenth of an ephah of flour used, and Rabbi Eliezer ben Ya’akov, who holds that each meal offering, irrespective of its size, requires only one log of oil.

The Sages taught in a baraita: With regard to a poor leper, who cannot afford the standard offerings that are required as part of the purification process and is instead required to bring one lamb as a guilt offering and a tenth of an ephah of flour as a meal offering, it is written: “And a tenth-part of an ephah of fine flour mixed with oil for a meal offering, and a log of oil” (Leviticus 14:21). The verse juxtaposes the need for a log of oil with the fact the offering is made of a tenth of an ephah of flour. Accordingly, it teaches about each tenth of an ephah of flour that it requires one log of oil; this is the statement of the Rabbis.

Rabbi Neḥemya and Rabbi Eliezer say: Each meal offering, irrespective of its size, and even a meal offering of sixty tenths of an ephah of flour, requires only its single log of oil, as it is stated with regard to offering of a leper: “And a tenth of an ephah of fine flour mixed with oil for a meal offering, and a log of oil.” The juxtaposition of “a meal offering” with “a log of oil” teaches a principle for all meal offerings: Each offering requires only one log of oil.

The Gemara asks: And as for Rabbi Neḥemya and Rabbi Eliezer ben Ya’akov, what do they do with this verse: “And a tenth-part of an ephah of fine flour mixed with oil for a meal offering and a log of oil,” which links the need for a log of oil with the fact the offering is made of a tenth of an ephah of flour? The Gemara explains: That verse is required to teach the matter itself, as the Merciful One states: Let a poor leper bring an offering of just a tenth of an ephah of flour. Accordingly, it cannot be used to teach a principle about meal offerings.

The Gemara asks: And as for the other, i.e., the Rabbis, how do they respond to this claim? They maintain that it is not necessary to teach the matter itself, as from the fact that the Merciful One revealed with regard to a leper who is not poor that he must bring three animal offerings and a meal offering of three-tenths of an ephah as part of his purification process, it may be inferred that here, with regard to a poor leper, who brings only one offering, that he similarly brings a meal offering of only a tenth of an ephah. Accordingly, the fact that the verse mentions that his offering is only a tenth of an ephah is superfluous and can teach a principle for all meal offerings.

The Gemara continues to ask: And as for the other, Rabbi Neḥemya and Rabbi Eliezer, how would they respond to this claim? They maintain that it was necessary for the verse to state the size of his meal offering, as otherwise it might enter your mind to say that since the Merciful One spared the money of the poor leper by allowing him to bring an offering affordable in poverty, one might say that the Merciful One does not require from him to bring any meal offering at all. The Gemara asks: And as for the other, the Rabbis, how would they respond to this? They claim that we do not find that the Torah entirely exempts a poor person from the offerings of the purification process, only that it provides a less expensive way to complete that process.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, what do they do with the juxtaposition in the end of this verse: “For a meal offering and a log of oil,” from which Rabbi Neḥemya and Rabbi Eliezer derive the principle that each meal offering requires only one log of oil? The Gemara explains: The Rabbis maintain that that the juxtaposition teaches about one who donates a meal offering, without specifying its size, that he should not bring less than an amount of flour that requires one log. And what is this amount? A tenth of an ephah. The Gemara asks: And as for the other, Rabbi Neḥemya and Rabbi Eliezer, from where do they derive that halakha, as they maintain the verse teaches the principle for all meal offerings? The Gemara explains: They maintain that two halakhot can be derived from this verse.

§ The mishna lists the quantities of oil and wine that were required for the meal offerings and libations that accompanied the sacrifice of an animal. Six log, i.e., one-half of a hin, for those of a bull; and four log, i.e., one-third of a hin, for those of a ram; and three log, i.e., one-quarter of a hin, for those of a lamb. The Gemara asks: From where do we derive these quantities? We derive them from a verse, as it is written: “And their libations shall be one-half of a hin of wine for a bull, and one-third of a hin for the ram, and one-quarter of a hin for a lamb” (Numbers 28:14).

The Gemara elaborates: Now, one hin is twelve log, as it is written: “And of olive oil a hin” (Exodus 30:24), and it is written afterward in the same verse: “Sacred anointing oil, this [zeh] shall be for Me, throughout your generations.” The numerical value [gimatriyya] of zeh is twelve. Once it is established that one hin is twelve log, it is possible to calculate how may log are in one-half, one-third, and one-quarter of a hin.

§ The mishna teaches: Three and a half log of oil were required for the Candelabrum, as there were seven lamps and a half-log was required for each lamp. The Gemara asks: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the Candelabrum: “Aaron and his sons shall arrange it from evening to morning, before the Lord” (Exodus 27:21). This indicates that you shall put into each lamp its required quantity of oil so that it will continue burning from evening until morning. Alternatively, the phrase “from evening to morning” indicates that the mitzva is fulfilled throughout the night, and you have no other rite that is valid from evening until morning except for this one alone. And the Sages calculated that a half-log of oil for each lamp is necessary to ensure that they continue burning from evening until morning.

How did the Sages reach the conclusion that a half-log of oil is needed? There are those who say that the Sages calculated it by initially using a large quantity of oil, more than necessary to burn throughout the night, and then decreasing the quantity by a small amount each night until they saw that at the end of the night there was no oil remaining. And there are those who say that they calculated it by initially using a small quantity of oil and then increasing the quantity each night until they saw that the quantity was sufficient to allow the lamps to burn throughout the night.

The Gemara elaborates: The one who said that they calculated it by increasing the quantity each night holds that they did so in accordance with the principle that the Torah spared the money of the Jewish people, so the Sages wished to minimize the financial cost of their experimentation. And the one who said that they calculated it by decreasing the quantity each night holds that in the Temple one’s actions should not be motivated by a concern for the financial cost, as in a place of wealth there is no poverty.

MISHNA: Many animal offerings are brought together with a meal offering and a wine libation. These additions are collectively referred to as libations. One may mix together the libations of bulls with the libations of rams; the meal offerings may be mixed as they both share the same ratio of flour to oil, i.e., two log of oil for each tenth of an ephah of flour. Likewise, one may mix together the libations of lambs with the libations of other lambs, as the meal offerings both share the same ratio of three log of oil for each tenth of an ephah of flour. And one may mix together the libations of the offering of an individual with those of a communal offering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ליעביד זהב כל דהו לפי נרות ולא טהור קמ"ל דצריך [זהב טהור]:

מה ת"ל בשמן בשמן חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן:

חד ריבוי הוא ולא תרי דחד בשמן צריך לגופיה ואידך בשמן הוי חד ריבוי:

כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת"ל שהרי נאמר שמן ברבוכה בחביתין דכתיב על מחבת בשמן תעשה מורבכת. הלכה למשה מסיני היא דמתחלק בשוה לג' מינין ולא בעיא קרא:

ואפילו מנחה של ס' עשרונים כדתנן בפ' המנחות והנסכים מתנדב אדם מנחה של ס' עשרון כו' עשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן גבי מצורע עני כתיב:

לגמרי לא אשכחן. זבח בלא מנחה:

ואידך תרתי שמעת מינה בין מנחה גדולה של ס' בין מנחה קטנה של עשרון:

שלשה ומחצה למנורה אין מכלל ז' מדות אלא אגב דחשיב לוגין דפר ואיל וכבש חשיב נמי דמנורה:

אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר ולא ביום אלא זו:

אית דאמר מלמעלה למטה שיערו שבתחלה נתנו לוג וודאי שנשתייר בבקר ובלילה השני פיחתו עד ששיערו הדבר שאין צריך יותר מחצי לוג אפילו לליל הארוך מאן דאמר מלמעלה למטה שיערו קסבר אין עניות במקום עשירות ולא חששו על מה שנשתייר בשחרית מן הלוג שאין ראוי לכלום וה"ה הכי איבעי ליה לשוויי בכל לילה בנר יותר מחצי לוג הרשות בידו ומאן דאמר ממטה למעלה שיערו שבתחלה נתנו פחות מחצי לוג ודאי שעדיין צריך עד שיכוונו שאין צריך יותר מחצי לוג וכיון דמעיקרא שיערו הכי ממטה למעלה ש"מ משום דהתורה חסה על ממונן של ישראל ואינו רשאי ליתן בנר יותר מחצי לוג:

מערבין נסכי פרים האי נסכי משמן ומנחה ויין הכל ביחד קרי נסכין והכי קאמר מערבין נסכי פרים בנכסי אילים אע"פ דלפר אית ליה ג' עשרון סלת וחצי הין שמן וכן יין ולאיל ב' עשרון ושלישית הין שמן וכן יין אעפ"כ מערבין נסכיהן זה בזה דזה וזה בלילתן עבה דלכל הוי שני לוגין שמן לעשרון ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים כמו נסכי תמידין במוספין שזה וזה בלילתן רכה ג' לוגין שמן לעשרון וכן נסכי כבשים של יחיד בנסכי כבשים של צבור וכן מערבין נסכי כבש של היום בנסכי אותו של אמש כדאמרן מביא אדם זבחו היום ונסכיו למחר:

רבוי אחר רבוי חד רבוי הוא, פי' דחד אצטריך לגופיה כדקאמר אלו לא נאמר אלא בשמן אחד הייתי אומר בכל המנחות ללוג אלמא אצטריך לגופיה:
וקשיא דמאי שנא מעלמא כל היכא דאיכא תרי קראי דשעורא דאמרי' דהוי רבוי אחר רבוי כדלעיל בפ' הקומץ גבי מזוזות דקאמר דהוי רבוי אחר רבוי אע"ג דקרא מבעי לגופיה:
ונר' דהיינו טעמא דלא מפרש ביה שיעורא אלא דקאמר בשמן ובא לומר שטעונה שמן כמו בשאר מנחות ומעצמו אנו רואים שהיא לוג כדין שאר מנחות הילכך הואיל ולא אכתי' בקרא קמא שיעורא אלא דצריכה שמן לא חשבי' קרא שני רבוי אחר רבוי שהרי לא רבה ראשון לה שיעור לשמן ולא דמו למזוזות שהפסוק ראשון רבה שני מזוזות:
וא"ת דמ"מ מדכתיב ב' פעמים שמן נוכל לומר דבא למעטה משמן משום רבוי אחר רבוי, י"ל דז"א מפני שאם נקת הרבוי אחר רבוי מאי דמשתעי קרא דהיינו שתטעון שמן בלא שיעור שהרי השיעור הוא משקול דעתנו כדפי', נאמר א"כ דבא למעט שלא תטעון שמן כלל שהרי בא לומר ב' פעמים שטעון שמן לבד והוי רבוי אחר רבוי למעט, לומר שאינה טעונה וזה אי אפשר משום דא"כ לשתוק מתרווייהו וממילא נימא דאינה טעונה כיון דלא גלי בה קרא שהרי השתא ס"ד דלא נימא שתהא צריכה שמן אי לא גלי בה קרא עד התירוץ שתירץ אלו לא נאמר בשמן, וא"כ צריך שנאמר דרבוי שני לאו למעט אתא שהרי אינו בא למעט על גוף משמעות הפסוק הראשון לומר שאינה טעונה כלל כדפי' וגם למעט מחצי שעור ראשון שהרי לא נתפרש בו שיעור אלא שהשעור אנו אומרים משקול דעתנו ואין הפסוק שני בא למעט על שקול דעתנו שלא נכתב בפי' וא"כ לא בא למעט ושמא נוכל לומר דבא לומר שיטעון שמן כשעור שאר מנחות דהיינו לוג ולהכי פריך דלאו רבוי אחר רבוי הוא, ומשני דבלאו קרא נמי נימא דטעונה לוג משום דלא גרעא משאר מנחות וא"כ מדאכתוב קראי הוי מעוט משום דאין רבוי:
וא"ת בחד קרא ליסגי למעט כיון דממילא בלא קרא נימא דטעונה לוג א"כ דקרא דאכתוב לא אצטריך לרבות אלא למעט כדין כל רבוי אחר רבוי. וי"ל דאין הפסוק בא למעט על סברתנו שלא נכתבה כדפי', ונוכל לומר כדפי' במלתא דאתיא מסברא טרח וכתב לה קרא קמא אבל כשנכתבו שניהם בא השני למעט משום רבוי אחר רבוי:
וא"ת א"כ נימא גם כשנכתב הראשון והלא לא נכתב השעור בפסוק ראשון שנאמר בכך דלא חשיבי למעוט כדפי' לעיל, וא"כ אם יבא המעוט על הפסוק יהיה שלא תטעון כלום כדפי' לעיל:
וי"ל דלא דמי לדלעיל משום דדוקא מעיקרא דאם לא היה נכתב בשמן לא היינו אומרים שטעונה שמן ולוג כשאר מנחות ואצטריך קרא לומר שטעונה אין לנו לומר שמיעט השני על השיעור שבדעתנו כיון שאינו מפור' ואצטריך קרא לפרש בענין השמן אבל כאן שבלא שום פסוק נאמר אותו א"כ יש לנו לעשות כאלו נכתב וי"ל שבא למעט על סברתנו וגם מקרא ראשון לסגי למעט אלא משום דה"א דמילתא דאתיא מסברא טרח וכתב לה קרא ואין לאוקמי ליה במעוט אם לא שיש הוכחה כיון שנכתב קרא שני נוכל לומר בכה"ג שימעט על דעתנו וגם אעפ"י שלא נאמר שמעט על דעתנו אהני הסברא דידן דפשוטה לומר בלא פסוק כמו פסוק שאחר שנכתב הפסוק שנעשה כאלו נכתב השיעור שיוכל למעט עליו פסוק שני:

איני שומע לך, פירש"י דלהוי רבוי אחר רבוי דהא חד אצטריך לגופיה אלא חצי לוג שמן לתודה ושליש השמן לכל מין הלכה למשה מסיני, משמע מפירש"י דר' אלעזר בן עזריה חולק על ר' עקיבא בשיעור רבוכה ולר' עקיבא יש בה רביעית דהיינו חצי הלוג ולר' אלעזר מחצית החצי לוג משתלש בין שלשתם:

וקשיא דמנא ליה דפליגי בהא, וי"ל דדוקא לר' עקיבא דקרא מפרש חצי לוג משום מיעוט אחר מיעוט נוכל לומר דבשמן דאכתוב גבי רבוכה נוכל לדרשו כדאמר לעיל דברי לרבות לה שמן כמו לחלות ורקיקין משום דרבויא דקרא דשמן דאכתיב גבי רבוכה אקרא סמיך דהא חצי הלוג דהוי לשלשתן אכתיב בקרא כדילפינן ליה ממעוט דרבוי אחר רבוי הילכך נוכל לומר שהפסוק בא לפרש על חבירו אבל לר' אלעזר בן עזריה שאין חצי הלוג נראה מהפסוק אלא מהלכה אין לנו לומר שיבא הפסוק לפרש ההלכה ושנכתב בשמן דרבוכה לומר דיהיה לה חצי השמן של שלשתן כיון דמהלכה נפיק וא"כ אין לנו אלא ההלכה לבד וממילא יש לנו לומר שיחלקו בין שלשתן כאלו לא נכתב הפסוק דבשמן דרבוכה דגם לר' עקיבא היינו אומרי' שיתחלק בשלשתן כמו כן יש לנו לומר לר' אלעזר הואיל והפסוק לא בא לפרש ההלכה ולדבר עליה שכאלו לא נכתב לפרש בה שום דבר הוא שממילא נאמר שיתחלק לשלשתן הואיל וליכא ברבוכה רבוי:
וא"ת כמו כן ליקשי מאחר דאי הלכתא קרא למה לי דהא מהלכתא נפקא לן חצי לוג א"כ לשתוק מבשמן בשמן דמהלכה נפיק:
וי"ל דנוכל לומר דהלכה בא לפרש הפסוק שהפסוק הטעינה שמן ובאה ההלכה לפרש השעור חצי לוג אבל בשמן דרבוכה אין לנו לומר שבא לפרש ההלכה לרבות חצי השיעור דהוא רביעית כדפי' משום דאין לנו לומר דפסוק בא לפרש ההלכה:

גמרא אילו לא נאמר כו' ה"ה ככה"מ ללוג. מוכח דס"ל כראב"י דמתניתין. דהא התודה היתה באה עשרה עשרונות לג' מיני מצה שבה. וא"כ צ"ע מדוע לא פסק הרמב"ם כוותיה בפ"ב מהל' מעה"ק ה"ח כיון דר"ע ס"ל כוותיה. וראב"ע משמע ג"כ דמודה ליה בהא. ולקמן בברייתא ר"נ ג"כ בשיטתיה. ומשנת ראב"י קב ונקי:

שם א"ל ראב"ע עקיבא כו' ורביעית שמן לנזיר כו'. בנדה הגי' יין. ועמש"כ שם בס"ד:

שם ור"נ וראב"י האי עשרון כו'. בד"ח מחקו בן יעקב. ושבוש הוא דאדרבה לעיל בברייתא צריך להגיה ולהוסיף בן יעקב. כי כן במשנה נאמר משמו. והוא בר זוגיה דר"נ בר"פ מי שהוציאוהו בברייתא ובב"מ (סב). אבל ר"א סתם היה בדור שלפני פניו. ואיך יקדימו עוד ר"נ לפניו. אם לא דנגיה ר' אלעזר בלא י':

רש"י ד"ה הל"מ. דחציו לחלות ולרקיקין וחציו כו'. כצ"ל:

תד"ה ושיערו. ומיהו כששיערו כו' בינונית. לכאורה לשון ומיהו כו' אינו מדוייק. דהא לפ"ז ע"כ בחורף היה ג"כ בינונית והירושלמי שאומר דקה היינו נגד הגסה שהיה בקיץ. ואולי לישנא דומיהו שב על הא דכתבו דבקיץ היה גסה:

תד"ה חצי לוג וכו'. נ"ב זה הדבור שייך למעלה בדף הקודם ע"ב כמ"ש שם:

בא"ד בכלי שרת וכו'. נ"ב תמיהא דאשתמיטתיה לתוס' וכי מביאין חולין בעזרה. עי' לעיל דף פ ע"ב ובמ"ש תוס' שם. הא ודאי לא גרע מבכורים וחזה ושוק:

אֵין לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁרָה מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. נראה לי הטעם כי המנורה היא רומזת לתורה ועיקר לימוד התורה היא בלילה שהאדם דעתו צלולה ופנוי מעסקיו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה.) לא אברי ליליא אלא לגרסא ולכן כתיב בה 'מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר' (שמות כז, כא) שאם תחשוב מספר עֶרֶב [272] עד מספר בֹּקֶר [302] תמצא הפרש שיש ביניהם הוא מספר ל' [30] שרומז ללימוד.

אִיכָּא דְּאַמְרֵי: מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה שִׁעֲרוּ, וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה שִׁעֲרוּ (שמות כז, כא). הנה מלבד טעם הש"ס נראה לי בס"ד דידוע שכל מצוה שעושין ישראל למטה מעלין בעשייתה את אורות ניצוצי הקדושה מלמטה למעלה בסוד מ"ן [מיין נוקבין] ואז ממשיכין על ידי זה אורות שפע מלמעלה למטה בסוד מ"ה והנה למאן דאמר 'מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה שִׁעֲרוּ' הנה הם עשו זכר ודוגמה בזה לעליית האורות מלמטה למעלה אשר עולין על ידי מצות המנורה ועליית השלהבת ומאן דאמר 'מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה שִׁעֲרוּ' הנה הם עשו בזה רמז ודוגמה לירידת השפע היורד על ידי מצות המנורה מלמעלה למטה.

רש"י ד"ה ושיערו חכמים חצי לוג וכו' שלא היה צריך אפילו בליל ארוך יותר מחצי לוג וכן נותן אפילו בליל קצר דמה שנשתייר בבקר זורק לחוץ וכו'. שמעתי מקשים דלכאורה נראה דרש"י שינה את טעמו דבשבת דף כ"ב פירש ואם ידלק ביום בלילות הקצרים ידלק ע"ש משמע דאין לזורקו אלא ידלק ביום:

מת''ל בשמו בשמן שני פעמים. חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן (ויקרא ז): חד ריבוי. דחד בשמן צריך לגופיה ואידך בשמן חד ריבויא לחוד: הרי הוא ככל המנחות ללוג. דלא מצינו חלות ורקיקין בלא שמן: עכשיו שנאמר בשמן בשמן. דלא צריכי כלל: מתחלק לג' מינין. בשוה שיתן כביצה לכל מין ומין: כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת''ל. שהרי מצינו שמן ברבוכה בחביתין דכתיב על מחבת בשמן תעשה מורבכת (ויקרא ו): ריבה שמן ברבוכה. שיתן בה שמן יותר מבשאר המינין: הלכה למשה מסיני. הוא דחציו לחלות וחציו לרבוכה ולאו מקרא אתי: ת''ר ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן וגו'. במצורע כתיב לימד על עשרון שיהא כל עשרון סלת טעון לוג שמן: אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוג של שמן. דבהכי נבללות כדאמר לקמן (דף קג:) ששים עשרון נבללין בכלי אחד ששים ואחד אין נבללין: שנאמר למנחה. כלומר כמה שתהא המנחה גדולה אין לה אלא לוג שמן: מצורע. עשיר שמביא [שלש] קרבנות מביא שלשה עשרונות למנחה הכי נמי בעני דלא מייתי אלא חד קרבן לאשם בחד עשרון סגי כי איצטריך קרא לכדאמרן ללמד על עשרון שטעון לוג: ואידך. רבי אליעזר בן יעקב אומר אפי' הכי איצטריך לגופיה ס''ד וכו': לגמרי. זבח בלא מנחה כלל לא אשכחן ולא מצית למימר דלהכי איצטריך: ורבנן. דלית להו האי סברא דאפי' מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוג אחד: האי למנחה. צריך דכל מנחה אינה פחותה מעשרון: ששה לוגין יין ושמן לפר. דכתיב (במדבר כח) חצי ההין יהיה לפר ושמן דכתיב (שם טו) בלול בשמן חצי ההין וארבעה לוגין יין ושמן לאיל דכתיב (שם כח) ושלישית ההין לאיל והוא הדין לשמן: זה בגמטריא תריסר הוי. ואי קשיא לך אימא תריסר רביעית הא לא קשיא דלא אשכחן מדאורייתא מדה פחותה מלוג להכי אמרי' י''ב לוג: שכשר מערב ועד בקר. שתהא כשרה אחר תמיד בין הערבים ואחר כל העבודות אלא זו: ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא. והיכי שיערו איכא דאמרי מלמעלה למטה שיערו שבתחלה נתנו שמן בנר ונשתייר בבקר ובלילה השני פחתו עד ששיערו הדבר שלא היה צריך יותר מחצי לוג אפילו בליל ארוך וכן נותן אפילו בליל קצר ומה שנשתייר בבוקר זורק לחוץ ואיכא דאמר בקיץ היה עושה פתילה עבה ובחורף הוה פתילה דקה כדי שיכלה בקיץ נמי בבקר ולמ''ד ממטה למעלה שבתחלה נתנו רביעית ועמדו שם וראו שאין סיפוק ושוב הוסיפו עד חצי לוג: מאן דאמר ממטה למעלה התורה חסה על ממונן של ישראל. שאילו היה נותנין בו לוג לכתחלה ומה שמשייר למחר היו שופכין לחוץ איכא חסרון: אין עניות במקום עשירות. אין חוששין במה ששופך לחוץ: מתני' מערבין נסכי פרים. האי מיין ושמן קאמר והכי קאמר מערבין מיין נסכי פרים ביין נסכי אילים ואע''ג דלפר אית ליה שלשה עשרון סלת וחצי ההין יין ושמן ולאיל ב' עשרון סלת ושלישית ההין יין וכן שמן אעפ''כ מערבים זה בזה משום דשניהם בלילתן שוה דלתרוייהו איכא שני לוגין לעשרון דבאיל כתיב שלישית ההין לאיל דהיינו ד' לוגין וה''ה לשמן [וכתיב שני עשרונים ובפרים כתיב חצי הין דהיינו ששה לוגין וה''ה שמן] וכתיב שלשה עשרונים לפר דהיינו ב' לוגין לעשרון וכיון דבלילתן שוה משום הכי מערבין נסכיהן: ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים. כגון בנסכי מוספין משום דתרוייהו בלילתן רכה דבשניהן יש ג' לוגין שמן לעשרון דכתיב (שם כח) ועשרון לכבש וכתיב (שם) ורביעית ההין לכבש יין דהיינו ג' לוגין וכן שמן וכן נמי מערבין נסכי כבשים של יחיד בנסכי כבשים של צבור

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל כל דהו [אינו מזוקק] קמ''ל: בשמן בשמן. גבי תודה חלות בלולות בשמן מצות משוחות בשמץ חד ריבויי הוא [ושמן] קמא איצטריך [דטעון] שמן ככל המנחות: אלא. אימא אילו לא נאמר בשמן כל [עיקר הייתי] אומר דלא גרנג משאר מנחות: יכול יהא. מתחלק [חצי לוג] השמן לכל מין ומין [מלבד] שבחמץ לא היה נותן: כשהוא אומר בשמו ברבוכה. דכתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרכבת חלות בלולות בשמן ועד השתא הוה דריש בשמן קמא והשתא דריש שמן דסיפא דקרא: איני שומע לו. דלהוי ריבוי אחר ריבוי דחד איצטריך. לגופיה: אלא חצי לוג שמן לתודה (לכולה) [לכל המינין]: (ושליש) [ורביעית] השמן. לכל [לחמי נזיר]: וי''א יום שבין נדה לנדה. שבין סוף נדה לתחלת נדה שלאחר שכלו שבעת ימי נדה שהאשה נדה שוב אינה מתחלת להיות נדה עד י''א יום ואפי' אם ראתה דם זיבה היא ואם אינה רואה באותן י''א יום אלא יום אחד או (או) ב' ימים רצופין או אפי' שלשה ימים שאינם רצופין כגון יום טמא ויום טהור הויא שומרת יום כנגד יום וטובלת ליום המחרת ואם שלשה ימים ראתה רצופים הויא (זיבה) [זבה] ובעיא ספירה שבנגה וקרבן אבל לאחר י''א יום אם רואה דם נדה היא ואם רואה יום ראשון שומרת ששה ימים והוא ואם כל ז' ראתה ופוסקת לערב טובלת מיד ואינה צריכה ספירה שבעה וקרבן מן התורה אבל בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים ולאחר כמה שנים קבלו עליהן דבר זה: ועשרון. סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן במצורע עני כתיב ודרשי ליה מר כי טעמיה ומר כי טעמיה: למנחה. ואפי' גדולה: לגמרי לא אשכחן. דלפטור מקרבן עשיר וכיון דקרבן עשיר ג' עשרונות עני מיהא חד בעיא: אין לו עבודה שכשרה. משקיעת החמה ואילך עד בוקר: אלא זו בלבד. הדלקת נרות: מלמעלה למטה שיערו. למעלה מחצי לוג אי בעי לייתי אבל למטה לא אייתי דאין עניות במקום עשירות: ומלמעלה למטה שיערו כששיערו מדת חצי לוג לכל נר כך עשו בתחילה הביאו לוג שלם לנסות ודלק כל הלילה וגם היום וחזר ליל שני והביאו שני שלישי לוג ועדיין דלק יותר מאור הבקר וכן עשו כמה לילות עד שהביאו חצי לוג ודלק כשיעור הלילה ולא נסו מלמטה למעלה דאין עניות במקום עשירות: ומ''ד מלמטה למעלה שיערו. בתחלה רביעית הלוג ולא דלק אלא חצי הלילה ליל שני הוסיפו וכן כמה לילות עד ששיערו חצי לוג ללילה אבל מלמעלה למטה לא לפי מה דניתותר בנר אין לו תקנה אלא לשפוך והתורה חסה נגל ממונם של ישראל: מתני' מערבין נסכי פרים. מנחת נסכי פרים במנחת נסכי אילים לפי שבלילת שתיהן שוה שני לוגין לעשרון דקתני לעיל ששה לוגין לפר וסולת הוו להו שלשה עשרונים כדכתיב והקריב על בן הבקר (קרבן) [מנחה] סולת ג' עשרונים לפר (בלולות) [בלול] בשמן חצי ההין דהיינו ששה לוגין ולאיל ד' לוגין וסולת שני עשרונים לאיל: נסכי כבשים. ג' לוגין לעשרון דכתיב עשרון אחד לכבש האחד וכתיב בלו בשמן כתית רביעית ההין דהיינו ג' לוגין:

וליעבד זהב כל דהו. ולא ליעבד זהב טהור ולפי זה גרסינן לעיל שיהא כולו זהב טהור ואי גרסינן הכא וליעביד כל דהו אתי שפיר אע''ג דלא גרסי' לעיל טהור אלא שיהו כולן זהב: חד ריבוי הוא. דחד בשמן קאמר דאיצטריך לגופיה דטעון שמן בכל המנחות ללוג תימה דכי האי גוונא קרי ריבוי אחר ריבוי לעיל בהקומץ רבה (דף לד.) דתניא מזוזות שומע אני מיעוט מזוזות שתים כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין ת''ל הוי ריבוי אחר ריבוי: חצי לוג לכל נר ונר. תימה למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת: אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בוקר אלא זו בלבד. צריך ליישב הקטרת אברין ותרומת הדשן ויש לפרש דלא דמי דהקטרת אברים מתחלת מבעוד יום כדאמר בפרק ר' ישמעאל (לעיל עב.) דחביבה מצוה בשעתה ותרומת הדשן לא מתחלא משקיעת החמה: ושיערו רבנן חצי לוג מאורתא ועד צפרא. ואם משתייר מן השמן בתקופת תמוז לא חיישינן ובירושלמי אמרינן דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה ומיהו כששיערו מתחילה שיערו בפתילה בינונית: אין עניות במקום עשירות. ואף על פי שיכול לשער בשמן של חול מ''מ אין עניות במקום עשירות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד