מנחות צ ע"א

ומשום כך יש מקום לומר שאי [אם] לא חזו [אינם ראויים] להיות קרבים שוב כעולת חובה (משום שנשחטו שלא לשמם, ולא עלו לחובתם) — לכך קרבי [יקרבו] לעולת נדבה, ויהא דינם כשאר עולות הנדבה. אלא הכא [כאן, באשם מצורע שנשחט שלא לשמו], אי לא מוקמית ליה במילתיה [אם אתה לא מעמיד אותו בעניינו, בדינו הראשון], ולכך מחייבו אף בנסכים — אין לו עוד תקנה כאשם, שהרי אשם הבא בנדבה מי איכא [האם יש]?

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] זו של ר' יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן הכהן מדמו של הקרבן על גבי הבהונות של המצורע, כנדרש לטהרתו — אין הקרבן עולה למצורע לחובתו, והרי בהמה זו תקרב כקרבן עולה לגבי מזבח, וקרבן זה הריהו טעון נסכים כדין נסכי אשם מצורע, והמצורע צריך אשם אחר כדי להתירו מטומאת צרעתו.

א משנה כל המדות (כלי המדידה) שהיו בבית המקדש היו נגדשות (שפני הדבר הנמדד בכלים אלה היה נישא מעל לשפת הכלי), חוץ מכלי המידה בו נמדד עשרון הסולת למנחת חביתין של כהן גדול המובאת בכל יום, שהיה גודשה לתוכה, שהיו מודדים עשרון זה במידה גדולה מהרגיל, המכילה עשרון גדוש כשפני הדבר הנמדד בתוך הכלי משתווים לשפת הכלי.

בכלי המשמש למדת הלח, דין בירוציהן (הדבר הגודש את הכלי וגולש אל מחוצה לו) שהם קדש. ואילו במדת היבש בירוציהן חול, שהכלי אינו מקדש אלא את שבתוכו ממש.

ר' עקיבא אומר: בכל מדת הלח כיון שהם עצמם קדש, לפיכך אף בירוציהן קדש. מה שאין כן במדת היבש, כיון שהם חול, לפיכך אף בירוציהן חול. ר' יוסי אומר כנגד דברי ר' עקיבא הללו: לא משום טעם זה, אלא הטעם להבדל הוא, שכן הדבר הלח מטבעו נעקר (נייד, נוזלי), ולכך יש מקום לומר שהדבר הלח שנשפך אל מחוץ לכלי עתה, הוא זה שהיה בתוכו בתחילה (והתקדש בו), ובא הנוזל שגדש את הכלי ודחהו אל מחוץ לכלי. ואילו הדבר היבש מטבעו אינו נעקר, ולכך יש לומר שהדבר הנגדש אל מחוץ לכלי, לא היה בו אף בתחילתו, ולא התקדש בו.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי כל המידות שהיו במקדש היו נגדשות. ותוהים: שנינו לעיל (מנחות פז,א) שנחלקו חכמים ור' מאיר באשר למידות היבש שהיו במקדש, שלדעת חכמים לא היו אלא שני סוגי כלי מדידה, של חצי עשרון ושל עשרון (ובסוגיה למעלה, פז,ב, הוכח כי מחוק היה). ולדעת ר' מאיר היו שלושה: של עשרון מחוק ועשרון גדוש וחצי עשרון. ומעתה יש לשאול, כשיטת מני [מי, מדעות אלה, היא] משנתנו? שכן אי [אם] היא שיטת ר' מאיר — והלוא לשיטתו רק כלי עשרון חד [אחד] גדוש הוה [היה], והאחר היה מחוק, ואילו במשנתנו שנינו שכל המידות שבמקדש היו נגדשות. ואי [אם] משנתנו היא כשיטת רבנן [חכמים] — והרי לשיטתם, רק עשרון חדא [אחד] היה, ומחוק הוה [היה], ושלא כדברי משנתנו!

אמר רב חסדא: לעולם משנתנו הריהי כשיטת ר' מאיר, ומאי [ומה פירוש] הנאמר בה "כל מדות שהיו במקדש"? אין הכוונה לכלי המידה אלא לכל המדידות שהיו במקדש, שכולן נעשו בעשרון גדוש.

ג עוד שנינו במשנתנו כי מדת הלח בירוציהן קדש ואילו בירוצי מידות היבש אינם קדושים. ובעקבות דברי תנא קמא אלה הובאו דברי ר' עקיבא ודברי ר' יוסי בהסברת ההבדל. ושואלים: מאחר ומוסכם על שלושת החכמים הללו דין הבירוצים במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הלכתי, הם חלוקים]?

ומשיבים: תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור] כי מדת הלח נמשחה בשמן המשחה, כשאר כלי השרת שבמקדש, בין על פני דפנותיה מבפנים ובין על פני דפנותיה שמבחוץ, והתקדשו איפוא גם צדדיה החיצוניים, ולכך הבירוצים הנשפכים על צידו החיצוני של כלי למדידת לח הריהם קדושים. ואילו מדת היבש נמשחה מבפנים בלבד, ולא נמשחה מבחוץ, ולכך אין בירוצי מידת היבש מתקדשים.

ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] כי מדת הלח נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, ולכך בירוציה התקדשו. בעוד שמדת היבש לא נמשחה כל עיקר, ולכך אמר ר' עקיבא במשנתנו כי מידת היבש היא עצמה חול, וברור הוא כי בירוציה גם הם חול.

ור' יוסי סבר [סבור] כי אידי ואידי [זו וזו, מידת הלח ומידת היבש] נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ, והכא היינו טעמא [וכאן, במידת הלח זהו הטעם] שבירוציה מתקדשים — משום שטיבו של הלח שהוא נעקר ממקומו, ויש מקום לומר כי מגווה דמנא קא אתי [מתוכו של הכלי הוא, חלק הבירוצים, בא], וכבר התקדש מה שנשפך אל מחוץ לכלי, בהיותו בתוך הכלי. ואילו היבש אינו נעקר ממקומו, ולכך הבירוצים לא באו מתוך הכלי, ואין הם קדושים.

ושואלים על טעם זה: וכי [וכאשר] נעקר מאי הוי [מה נהיה], שיתקדשו בכך הבירוצים, והלא גברא [האדם] הנותן את הלח לכלי מדידתו, רק למאי [למה] שהוא צריך קא מכוין [הוא מכוין] שיתקדש, ולא ליותר מזה, ואם כן לא התכוון לקדש את חלק הבירוצים!

אמר רב דימי בר שישנא משמיה [משמו] של רב, זאת אומרת (מכאן נסיק) כי כלי שרת מקדשין את הנמצא בהם, אף שלא מדעת האדם שנתנו בהם. רבינא אמר הסבר אחר לשאלה זו: לעולם אימא [אומר] לך כי אכן כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת האדם. ומה שהתקדשו הבירוצים, אף שלא היתה כוונת האדם עליהם — אין זה מדין תורה, אלא גזרה היא שגזרו חכמים שיתקדשו, מתוך החשש שאם לא ינהגו קדושה בבירוצים, שמא מתוך כך יאמרו (יבואו אנשים לומר) שמוציאין (מותר להוציא) מדבר שהתקדש בכלי שרת לחול.

מותיב [מקשה] ר' זירא על סברה זו, ממה ששנינו: שולחן הפנים עורכים עליו את לחם הפנים ואת בזיכי הלבונה בשבת, והריהם מונחים על השולחן עד לשבת הבאה, ובשבת הבאה מוקטרת הלבונה שבבזיכים, והלחמים הותרו לאכילה על ידי הקטרה זו. ואם סידר (ערך) את הלחם וכן את הבזיכין שלא בזמנם הראוי אלא לאחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת הקרובה — הקטרה זו פסולה, ופוסלת את הלחם (שלא היה ערוך על השולחן משבת לשבת). כיצד יעשה (ינהג) בלחם ובבזיכים הללו כדי שלא ייפסלו? — יניחנו (ישאיר) את הלחם ואת הבזיכים על שולחן הפנים אף לשבת הבאה, ולא יסלק אותם מעל השולחן בשבת הקרובה. וכך יימצא שיתקדשו הלחם והבזיכים בשבת הקרובה, שהרי היו על השולחן משבת לשבת, ובשבת שלאחריה יוחלפו בלחם אחר, וייאכל הלחם. ומותר הדבר, שהרי אפילו הוא הלחם והבזיכים נמצאים על השלחן ימים רבים — אין בכך כלום. שכל זמן שלא הורידום מהשולחן, אין בהם דין לינה.

ועתה שאמרנו שחכמים גזרו מפני האומרים מוציאים מכלי שרת לחול, יש לשאול: אמאי [מדוע] הותר הדבר להיעשות כן, והרי התם נמי לימא [שם, בלחם הפנים גם כן יש מקום לומר] שאין לעשות כן, משום גזירה, שמא יאמרו האנשים הרואים שמשאירים לחם על שולחן הפנים מעבר למידת הזמן הרגילה כי מפקידין (מותר להפקיד, לשמור) דברים בכלי שרת!

ודוחים את הקושיה: וכי מדבר הנעשה בפנים (היכל המקדש), כמעשה לחם הפנים, על דבר שנעשה בחוץ (בעזרה שבמקדש), כמדידה לצורך המנחות, קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]?! שהרי בדבר הנעשה בפנים בתוך ההיכל — לאו כולי עלמא ידעי [אין הכל יודעים] מה נעשה בו. ואין חשש שהבריות יראו ויבואו לכלל טעות. מה שאין כן בדבר שנעשה בחוץ, כמדידה לצורך המנחות, כולי עלמא ידעי [הכל יודעים] מה נעשה, ויש לחשוש שעלולים הם להסיק מסקנות מוטעות ממה שראו, ולכך גזרו חכמים בדבר.

ד מתוך שנידון דינם של בירוצי המידות, מביאים עוד מהנשנה בעניינם. תנן התם [שנינו שם, במסכת שקלים]: הדבר המותר (הנשאר) מן הנסכים הריהו מיועד לקניית עולות שיוקרבו לצורך קרבנות קיץ המזבח.

ושואלים: מאי [מהו] "מותר נסכים"?

ר' חייא בר יוסף אמר: הכוונה לבירוצי המדות. שבירוצים אלה נאספים, ובדמיהם קונים עולות לקיץ המזבח. ור' יוחנן אמר: משמעות "מותר נסכים" היא כאותה הלכה ששנינו במסכת שקלים: אדם המקבל (המתחייב) בהסכם עם גזבר המקדש כי עליו לספק למקדש סלתות (מידות רבות של סולת) למקדש כל השנה כולה, תמורת תשלום הניתן לו מקופת ההקדש. ובשעת ההסכם היה שער הסולת ארבע סאים בסלע אחד. ובמהלך השנה התייקרו הסאים, ועלה שערם מארבע סאים בסלע, ועמדו בשלש סאים בסלע — יספק למקדש ככל כמות הסולת שהתחייב לה, וכשער הקודם, שהוא מארבע סאים בסלע.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - א

ולכך אנו אומרים: אי לא חזו לעולת חובה, קרבו לעולת נדבה ודינם כשאר עולות.

אלאהכא - גבי אשם מצורע - אי לא מוקמת ליה במילתיה [אם לא תתן לו את כל דיני אשם מצורע] הרי אשם נדבה מי איכא, ובהכרח עדיין שם תורת אשם מצורע עליו לחייבו בנסכים. ^[1]

תניא כוותיה דרבי יוחנן:

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, או שלא נתן מדמו על גבי בהונותיו של המצורע כדין אשם מצורע, ^[2] הרי זו עולה להקטרה לגבי מזבח, וטעון נסכים כאשם מצורע, וצריך המצורע אשם אחר להתירו לאכול בקדשים, שהמצורע מותר בקדשים על ידי הבאת קרבנותיו.

מתניתין:

כל מדות שבמקדש היו נגדשות, כגון מידת העשרון שהיתה במקדש היתה מחזקת עשרון, והיו גודשים אותה ונותנים למנחה יותר מעשרון; חוץ ממידת העשרון של כהן גדול שהיו מודדים בה את חביתי הכהן הגדול - שהיה גודשה בתוכה, כלומר, לא היו צריכים לגודשה, שהיא עצמה היתה מחזקת עשרון עם גודשו. ^[3]

כלי שרת מקדשים את מה שבתוכם קדושת הגוף, ומשנתנו מבארת את דין הבירוצין, אם קדשו:

מידת הלח: בירוציהן - מה שנשפך על דופני הכלי מבחוץ, לאחר שנתמלאה המידה ^[4] - אף הוא קודש.

ואילו מידת היבש: בירוציהן חול, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא.

רבי עקיבא אומר:

מידת הלח היא עצמה קודש, ולפיכך אף בירוציהן קודש.

מדת היבש היא עצמה חול, לפיכך בירוציהן חול, ויתבאר יותר בגמרא.

רבי יוסי אומר:

לא משום זה יש חילוק ביניהם, אלא משום שהלח נעקר מן הכלי ונתקדש שם, ואחר כך יצא לחוץ, והיבש אינו נעקר מתוך הכלי ולא נתקדש, ויתבאר יותר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: כל מדות שבמקדש היו נגדשות, חוץ משל כהן גדול שהיה גודשה בתוכה:

והנה לעיל דף פז נחלקו רבי מאיר וחכמים:

לדעת רבי מאיר: שתי מידות של עשרון היו במקדש, אחד גדוש, ובמידה זו היו משתמשים לכל המנחות; ועוד היתה שם מידת עשרון ומידת חצי עשרון שהיו מחוקות, ובמידה זו היו משתמשים לחביתי כהן גדול, שהיו באים עשרון מחציתו בבוקר ומחציתו בערב.

לדעת חכמים: לא היו במקדש במידות היבש אלא מידת עשרון וחצי עשרון שהיו שתיהן מחוקות.

ומקשינן: מני היא משנתנו!?

והרי אי רבי מאיר היא, והרי לדבריו חד ^[5] בלבד גדוש הוה. ^[6]

אי רבנן, חדא עשרון הוה ומחוק הוה. ^[7]

ואם כן כדעת מי היא משנתנו!?

ומשנינן: לעולם רבי מאיר היא משנתנו, ומאי "כל מדות", כל מדידות שהיו מודדים היו נגדשות. ^[8] שנינו במשנה: מידת הלח בירוציהן קודש, ומידת היבש בירוציהן חול... :

ומפרשינן: במאי קא מיפלגי שלשת התנאים:

תנא קמא סבר:

מידות הלח נמשחו בשמן המשחה בין מבפנים בין מבחוץ, ונתקדש תוך הכלי וגבו, ולכן מתקדש גם מה שנשפך עליו מבחוץ.

ואילו מידות יבש נמשחו מבפנים, ולא נמשחו מבחוץ, ואינה מקדשת את מה שנוגע בגב הכלי. ^[9]

ורבי עקיבא סבר:

מידות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ ומקדשת היא את הכל -

ואילו מידות יבש לא נמשחו כל עיקר וחול היא, ^[10] ואינה מקדשת לא בפנים ולא בחוץ. ^[11]

ורבי יוסי סבר: אידי ואידי, הן מידות היבש והן מידות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, ובירוצי הלח אינם מתקדשים על ידי גב הכלי, והכא היינו טעמא שבירוצי הלח מתקדשים משום דלח נעקר ומגווה דמנא קא אתי [מה שנשפך היה בתוך הכלי וממנו הוא בא] וכבר נתקדשו הבירוצין כשהיו בתוך הכלי שנמשח.

ואילו בירוצי היבש אינו נעקר מתוך הכלי ולא היו בו מעולם, ואף שגולשים הבירוצים על גב הכלי, הרי לא נמשחו המידות מבחוץ.

ומקשינן: וכי נעקר מאי הוי, מה בכך שהבירוצין נעקרו מתוך הכלי, והרי לא נתקדשו בתוכו, כי גברא למאי דצריך הוא דקא מכוין שיתקדש על ידי הכלי, אבל הבירוצין שאינו צריך להם, הרי אינו מכוין שיקדשם הכלי!?

אמר תירץ רב דימי בר שישנא משמיה דרב:

זאת אומרת: כלי שרת מקדשין אף שלא מדעת, ולא איכפת לן שאינו מתכוין לקדשם.

רבינא אמר [תירץ]:

לעולם אימא לך: כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, ומן הדין לא היו הבירוצין מתקדשים, ואף שהיו בתוך הכלי, ומכל מקום מתקדשים מדרבנן, משום גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול, והיות והבירוצין היו בכלי שרת, אין להוציאם לחול. ^[12]

מותיב רבי זירא ממשנה לקמן ק א, גבי לחם הפנים שדינו לסדר לחם ובזיכי לבונה בשבת, ועומדים על השולחן עד שבת הבאה, ולשבת הבאה מקטירים את הבזיכין, והלחם ניתר באכילה על ידי הקטרתם:

"סידר את הלחם בשבת [כדינו], ואת הבזיכין לאחר השבת [לאחר זמנם, שהיה בשבת] והקטיר את הבזיכין בשבת [שלאחריה, כשאר בזיכין] פסול [הלחם] -

כלומר, כיון שהבזיכין לא נסדרו בזמנם, אין הם מתירים את הלחם בהקטרתם כשאר לחם שהוא ניתר על ידי הקטרתם; ולא עוד, אלא שאפילו אם ירצה להניח לחם זה במקום הלחם שעתיד היה לסדר בשבת זו, אף זה אי אפשר, כי היות ונסדר הלחם על השולחן בזמנו, קידש השולחן את הלחם ליפסל בלינה לאחר שיעבור זמן הלחם בשבת שלאחריה.

אבל אם סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת שהיה סידור הלחם לאחר זמנו, והקטיר את הבזיכין בשבת, [פסולה, לא גרסינן], הרי הלחם אסור באכילה שאין הבזיכין מתירין אותו כיון שהיה הסידור שלא בזמנו, ומכל מקום לא נפסל הלחם -

וכיצד יעשה בלחם, יניחנו לשבת הבאה במקום הלחם שהיה אמור לסדר בשבת זו, ומשום שאפילו הוא על שלחן ימים רבים קודם לשבת אין בכך כלום ליפסל על ידם בלינה, כי לא נתקדש הלחם בימים אלו, כיון שלא נסדר בזמנו. ^[13]

והשתא תיקשי: ואמאי ראוי הלחם לשבת הבאה, והרי התם נמי לימא: גזירה שמא יאמרו מפקידין בכלי שרת - כלומר, שמא יטעו האנשים לומר, לכך לא נפסל לחם זה בלינה, כי היה על השולחן שהוא כלי שרת, וכל קודש שמפקידין [לשון פקדון] אותו בכלי שרת אינו נפסל בלינה!?

ומשנינן: פנים אחוץ קא רמית, וכי מקשה אתה מדבר הנעשה בפנים בהיכל, על דבר הנעשה בחוץ בעזרה -

והריפנים, היינו הלחם שהיה עומד בהיכל - לאו כולי עלמא ידעי, אין הכל יודעים שעבר על הלחם ימים רבים, ואין הם דשים בדבר -

חוץ, היינו מדידות הנעשות בחוץ בעזרה, כולי עלמא ידעי, כולם יכולים לראות שאנו מוציאים את הבירוצים לחול, ויאמרו: מוציאין מכלי שרת לחול, ולכן גזרו שלא לעשות כן.

תנן התם במסכת שקלים:

מותר נסכים, הנשאר מן הנסכים - ומפרש לה ואזיל - ילך לקיץ המזבח, כלומר, יקנו בהם עולות כדי להעלותן על המזבח כשהוא בטל. ^[14]

ומפרשת הגמרא:

מאי מותר נסכים?

רבי חייא בר יוסף אמר [פירש]: מותר נסכים הם בירוצי המידות שמדדו בהן את הנסכים. ^[15]

רבי יוחנן אמר [פירש]:

"מותר נסכים" היינו כאותה ששנינו:

א. המקבל עליו לספק סלתות מארבע סאין לסלע, כלומר, ספק של סולת שקיבל מן הגזבר מעות כדי לספק סולת למנחות כל השנה, והיה מחיר הסולת בשעת קבלת המעות ארבע סאין לסלע -

ובתוך השנה הוקרו הסלתות ועמדו משלש סאין בסלע - מכל מקום יוסיף ויספק מארבע, כלומר, יספק את כל הסאין שקיבל עליו בהתאם למחיר הישן, ולא יפחות מהם מחמת המחיר החדש.

הערות

^[1] ב"שפת אמת" ביאר, כיון דמוכח מקרא ד"מוצא שפתיך" שאם שחטו שלא לשמו נעשה נדבה, כמבואר בתחילת המסכת; ממילא כל שבא בנדבה נעשה נדבה, זולת אשם שאי אפשר להיות נדבה תורת אשם עליו. אך ב"חזון איש" [מנחות לב ל] ביאר את הענין באופן אחר, ראה שם.

^[2] ראה ב"מקדש דוד" [סימן יב אות ו] שנסתפק: אם מתן הבהונות עבודה היא או לא, ויסוד הספק הוא: אם הוא מדיני הקרבן, או שהוא מדיני טהרת המצורע; ולכאורה יש להוכיח מכאן כמו שהסיק שם שהוא מדיני הקרבן, שאם לא כן הרי נזרק דמו של הקרבן בהכשר, אלא שלטהרת המצורע מחוייב הוא בהבאת אשם נוסף, ומהיכי תיתי לומר שישתנה דינו של הקרבן לענין נסכים, עד שהצרך התנא להשמיענו שהוא טעון נסכים.

^[3] פירש רש"י מכתב יד: שהיה גודשה בתוכה: שכשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש; והיינו, שהיתה המידה גדולה מעשרון, ומחזיקה עשרון עם גודשו, וכן פירש הרע"ב; ולפי שיטתם נמצא שכל המנחות היו יותר מעשרון. ופירוש לשון המשנה לפירוש זה הוא: כל המידות שבמקדש "היו נגדשות", כלומר, שאר המידות לא היו מחזיקות אלא כמידתן, והיו מוסיפים עליהם גודש; ואילו המידה שבה היו מודדים לחביתי כהן גדול, לא היו גודשים אותה, ומשום שגודשה של מידה זו כבר הוא בתוכה, ועל פי פירושו נתבאר בפנים. ובפירוש המיוחס לרש"י כתב: שהיתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון, ומבואר, שלא היה במידת העשרון של חביתי הכהן הגדול אלא עשרון ולא עשרון עם גודשו כפירוש רש"י מכתב יד; ומשמע, ששאר המידות לא היה בהם אפילו כמידתן, אלא שעם הגודש היו מחזיקות כמידתן. ופירוש לשון המשנה הוא, כל המידות שבתורה היו נגדשות, כלומר, היו מוסיפים עליהם גודש כדי להגיע למידתם הראויה, ואילו לחביתי כהן גדול לא היו גודשים, משום שמידה זו כשהיא מחוקה כבר מחזקת היא עשרון, ואין צורך לגודשה כדי להגיע למידה המתבקשת, ולשון "שגודשה בתוכה" מתפרש, שגודשן של המידות האחרות - שהיו נצרכותלהשלים למידה המתבקשת - כבר היו בתוכה, [ולשון "גודשה בתוכה" משמע יותר כפירוש רש"י מכתב יד]. ולפי זה גם מה ששנינו לעיל פז א ששני עשרונות היו אחד גדוש ואחד מחוק, שפירש שם בפירוש המיוחס לרש"י: אחד גדוש: שלא היה בו עשרון אלא אם כן גודשו; ואחד מחוק: שהמחוק היה גדול כל כך שכשהיה מחוק היה בו עשרון, היינו לשיטתו כאן, אבל לרש"י והרע"ב מתפרש שם כפירושם כאן.

^[4] כן פירש בפירוש המיוחס לרש"י, וכן מתבאר גם מדברי הרמב"ם מעשה הקרבנות ב ט, ראה שם. אך רש"י מכתב יד והרע"ב מפרשים, שהבירוצים הם גודש של הכלי, כי גם במידת הלח יש גודש, וכן נראה גם מדברי רבינו גרשום לעיל פח א שכתב: הקצף שעל גבי המידה כשהיא מלאה יין. אלא שהרש"ש תמה על פירוש זה, וכפי שיתבאר בהערות בגמרא; ועל כן מתבארת הסוגיא כאן על פי הפירוש הראשון.

^[5] נכתב על פי הגירסא בספרים שלפנינו, וכן נראה מרש"י בכתב יד; וב"שיטה מקובצת" הגיה באופן אחר.

^[6] לכאורה נראה שקושיית הגמרא היא: הרי המידות ששייך בהן גודש הן מידות היבש, [אך ראה ברש"ש על המשנה], ולפי רבי מאיר הלוא היו במקדש שלש מידות של יבש, שתי עשרונות שהאחד גדוש והאחד מחוק, ועוד מידת חצי עשרון שהיתה אף היא מחוקה, כמבואר כל זה בסוגיא לעיל דף פז; והשתא תיקשי: אי רבי מאיר האיך שנינו כל מידות שבמקדש היו נגדשות, והרי רק מידה אחת היתה נגדשת, ואין שייך לומר "כל מידות"; אלא שלשון רש"י מכתב יד בכל זה לא נתבאר לנו.

^[7] לכאורה נראה שכונת הגמרא להקשות: לפי חכמים כל שכן שתיקשי: הרי אפילו אחת גדושה לא היתה שם, שכולן מחוקות היו, אלא שלשון "חדא הוה" לא מתבאר היטב.

^[8] כלומר, אין המשנה עוסקת בכמה כלי מידות, כי באמת רק מידה אחת היתה שהיתה נגדשת, אלא באה המשנה לומר, שכל מדידות שהיו מודדים למנחות היו באותו עשרון, שהיה מחזיק עשרון בלבד והיו גודשים אותו, מלבד חביתי כהן גדול שלא היו מודדים באותו עשרון אלא במידה אחרת שהיתה מחזקת גם את הגודש והיו מוחקים אותה.

^[9] א. נתבאר על פי הפירוש המיוחס לרש"י והרמב"ם, המפרשים שבירוצין הוא מה שנשפך ונוגע בגב הכלי. אך כבר נתבאר בהערה במשנה, שרש"י ועוד ראשונים מפרשים, שבירוצין הוא גודש; ופירש כאן רש"י מכתב יד, ש"מבחוץ" הוא שפת הכלי שהוא לא נתקדש ואינו מקדש; אלא שלא נתבאר בדבריו, למה הגודש שכנגד תוך הכלי תלוי במשיחת שפת הכלי. והרש"ש תמה על פירוש זה בבירוצין: הרי מבואר במשנה שהמידות היו נגדשות, ולשיטת רש"י ועוד ראשונים שהבירוצין הוא הגודש, אם כן במה נתקדש הגודש; וראה גם ב"קרן אורה" לעיל פח א סוף ד"ה גמרא אביי, שתמה גם הוא על פירוש זה בבירוצין, כעין קושיא זו, וראה לשונו שם; וראה מה שיתבאר בזה בהערות בהמשך הענין. ולכאורה היה מקום לומר, שאכן הגודש לא נתקדש על ידי הכלי; הלוא תראה שלדעת רבי עקיבא אין מידת היבש קדושה כלל, וקדושת המנחה היא בקדושת פה וכפי שיתבאר, ואם כן יש לומר אף לדעת תנא קמא שהגודש אינו מתקדש על ידי הכלי; אך הנה לעיל דף ח נחלקו אמוראים אם מנחה קדושה בלי שמן, ומקשינן התם: ולרבי חנינא - שאין מנחה קדושה בלי שמן - עשרון למה נמשח [בשמן המשחה, כדי לקדש את הנתון בתוכו, רש"י], ומפרשינן שאכן לשיטתו לא נמשחה המידה אלא למנחת חוטא, הרי מבואר שהמשיחה נעשתה כדי לקדש את מה שבתוכה, ולשיטת רש"י, מה טעם שימשחו כדי לקדש את המנחה ולא את גודשה שהיא מכלל המנחה; ולפי שיטת הסוברים שהגודש הוא מכלל העשרון, ודאי תיקשי: למה נמשחה לקדש חלק מהעשרון, אלא שרש"י עצמו אינו מפרש כן, כמבואר כל זה לעיל. ב. במשיחת מידות היבש והלח נחלקו רבי יונתן ורבי יאשיה לעיל נז ב, ושם מתבאר מקור לזה מן הכתובים; אלא, שרבי עקיבא היא שיטה שלישית, כי דעת רבי יאשיה שם היא כתנא קמא כאן, ודעת רבי יונתן שם היא, שמידות הלח נמשחו מבפנים ולא מבחוץ, ומידת היבש לא נתקדשה כל עיקר, ואילו לרבי עקיבא, מידת היבש אכן לא נמשחה, אך מידות הלח נמשחו בין מבפנים ובין מבחוץ. ג. כתב הרש"ש: הא דקאמר דפליגי האיך נמשחו, אף על גב דלדורות לא הקדשו במשיחה אלא עבודתן מחנכתן כדאיתא בסנהדרין, היינו משום דמסתמא כמו דנתקדשו בימי משה על ידי המשיחה, כן נתקדשו לדורות על ידי חינוך; וכעין זה ב"זבח תודה". ד. כתב ב"מקדש דוד" [ב ב ד"ה וגם]: יש ללמוד מכאן, דאפשר לכלים שיהיה להם דין כלי שרת ולא יקדשו את אחרים, שהרי מבואר כאן שאין הצד החיצון מקדש, ואף על גב דכשנמשח הכלי מבפנים כל הכלי נעשה כלי שרת לענין כל הדינים, ומכל מקום לענין לקדש את הקרבנות לא מהני מה שכל הכלי הוא כלי שרת, ואינו מקדש אלא מקום המשיחה, ראה שם. אך ראה ב"חזון איש" [מנחות כז יא]: יש לעיין, משיחת כלי שרת אי בעינן על פני כולה, ולכאורה משיחת כלי שרת כמשיחת כהן שהיא כמין "כי", ואם כן יש לעיין: הא דאמרו דנמשחו מבפנים ומבחוץ, למה לא סגי בחד משיחה, ואפשר דמבפנים ומבחוץ חשיבי כשני כלים - ואפשר עוד, דלעולם די במשיחה במקום אחד, ועל מנת שיקדש מבחוץ קאמר, וראה עוד שם; וראה גם בכתבים המיחסים להגרי"ז לעיל נז ב, שפירש: אין הכוונה שהיתה משיחה בין בפנים ובין בחוץ, אלא הכוונה היא, דנמשח מבפנים כדי לקדש בין מבחוץ ובין מבפנים, דהא לא בעינן משיחה על כל הכלי, אלא הכוונה, דכן היתה משיחתם לקדש מבפנים ומבחוץ.

^[10] על פי לשון רש"י מכתב יד [וכן בפירוש המיוחס לו]: לא נמשחו כל עיקר, כדקתני ומידת היבש חול; ופשטות הכוונה שאינם כלי שרת כלל. והנה בהערה לעיל נתבאר בשם ה"מקדש דוד" שלתנא קמא מידת היבש קדושה מבפנים ומבחוץ, רק שאינה מקדשת כיון שלא נמשחה; ולפי דבריו נמצא, שחילוק יש בין מה שסובר תנא קמא דמידת היבש לא נמשחה מבחוץ, למה שאומר רבי עקיבא שמידת היבש לא נמשחה כל עיקר, כי לפי תנא קמא רק לא נמשחה מבחוץ, אבל קודש היא בין מבפנים ובין מבחוץ, ואילו לדעת רבי עקיבא לא נמשחה ולא נתקדשה המידה כלל. אך ראה שם בהמשך דבריו בד"ה ולפ"ז נראה, שכתב: ולפי זה נראה, במידות של יבש למאן דאמר דלא נמשחו, כיון דעל כל פנים היו המידות משל קודש ולא היה מודד בשל הדיוט, דהא בריש פירקין נפקא לן מקרא דשתי מידות של יבש היו צריכות להיות במקדש, וליכא פלוגתא בזה, אין עושין אותן של עץ וטעונין גניזה כשאר כלי שרת; ולפי שיטתו נאמר, שכוונת המשנה והראשונים שהיתה של חול, לאו דוקא, אלא שהיתה חול לענין זה שלא היו מקדשים את אחרים כשאר כלי שרת כיון שלא נמשחו.

^[11] א. כתב בפירוש המיוחס לרש"י: לא נמשחה כל עיקר, וחול היא, לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה הוא דמקדש ליה, הילכך מה דאיצטריך ליה מקדש, בירוצין דלא צריך ליה לא מקדש, לפיכך בירוציהן חול. וכן כתב גם ברש"י מכתב יד: מיהו מה שמודדין בו קדוש קדושת פה, וגברא למאי דצריך מקדש, ובירוציהן לא מקדיש דלא צריך להו. אלא, שמדברי רש"י אלו נסתר מה שנתבאר לעיל ליישב את קושיית הרש"ש, שהקשה על פירושו של רש"י בבירוצין: והרי היו המידות נגדשות, ובמה נתקדשו; ולעיל נתבאר, שהיה מקום לומר שאכן לא נתקדשו על ידי הכלי, ובקדושת פה הוא מקדש להם, אך דברי רש"י כאן סותרים ישוב זה, שאם כן היה לו לרש"י לומר, שהכל - מה שבפנים עם הגודש - קדוש בקדושת פה. ובודאי שיש לתמוה: האיך שייך לומר שאינו צריך את הבירוצין - וכן מפורש גם בהמשך הגמרא שאינו צריך להם - והרי אם אינו צריך להם, למה גודש הוא את הכלי! ? [ואולם לכאורה נראה לפרש את כוונת רש"י, דלעיל פח א מבואר בהדיא ברש"י מכתב יד שבירוצי הלח אינם מתקיימים אלא נשפכין לארץ; ולפי זה נראה, שבירוצי היבש וגודש היבש שני ענינים הם, שהגודש הוא מה שמתקיים על גבי הכלי, והבירוצים הוא מה שניתוסף לרגע קט על הגודש המתקיים, אבל אין לו קיום שם ומיד נשפך לארץ, וכבירוצי הלח ; ולפי זה הגודש המתקיים קדוש בלי ספק, והנידון כאן הוא רק על הגודש שאינו מתקיים; וטעם החילוק בזה הוא על פי מה שכתבו התוספות לעיל ח ב לפרש מה שעשרון גדוש מתקדש, ואף על גב שבסוגיא לעיל פז ב נראה, דרק שולחן מקדש את גודשו ואילו שאר כלים אינם מקדשים, ופירשו את הטעם: ההוא גדוש לא צריך, אבל גדוש זה שהוא מידתו של כלי מקדש; ואם כן הגודש מתקדש מטעם זה, אבל מה שאינו מידתו של כלי ואינו צריך לו הם הבירוצים, וקידושם תלוי במשיחת הכלי אם נמשח מבחוץ או לא; וראה עוד ב"משנה למלך" המובא בהערה לקמן, שאפילו בירוצי המידות יש מי שסובר שהם קדושים בלא קידוש מחמת דופני הכלי (ואף לא משום נעקר מן הכלי, וכסברת רבי יוסי), ראה שם, וכל שכן שעל הגודש המתקיים יש לומר שלכולי עלמא הוא קדוש, ואין צריך למשיחת הכלי מבחוץ]. ב. ב"קרן אורה" פירש: מה שבפנים לא בקדושת פה נתקדש, אלא דעל כרחך נתקדש אחר כך כשנבלל עם השמן כאחד לקמוץ, דאז ודאי נתקדש קדושת הגוף, ראה עוד שם.

^[12] א. תמה הרש"ש: מה מכריח את הגמרא לומר, שיש כאן שלש מחלוקות, והרי יש לומר שרבי עקיבא ורבי יוסי נחלקו בטעמו של תנא קמא! ? וראה מה שיישב. ב. הקשו האחרונים: משמע שלא הצרכה הגמרא לכל זה אלא לפי רבי יוסי, אבל לפי תנא קמא ורבי עקיבא שמידת הלח מקדשת את הבירוצין מבחוץ, לא הצרכנו לזה, ולכאורה מה בין זה לזה, כיון שעל ידי הכלי הם מתקדשים! ? וב"קרן אורה" צידד לומר, שלדעת הסוברים שכלי שרת נמשחו גם מבחוץ, היינו כדי לקדש הבירוצין גם כן, כיון דדרך (לא) להיות בירוצין, וזה חשיב לדעת. וב"שפת אמת" צידד לומר: דלמאן דאמר דנמשחו מבחוץ על כרחך מקדש שלא מדעת, דלעולם אין דעת הבעלים לקדש מה שבחוץ, ועל כרחך היה המשיחה, שמה שיגע בחוץ יתקדש אפילו שלא מדעת; [וצריך ביאור: מכל מקום רב שאמר "זאת אומרת כלי שרת מקדשין שלא מדעת", היה יכול לומר את דבריו גם על דברי תנא קמא] ; וראה עוד ב"חזון איש" מנחות סימן כז אות ו, שפירש את קושיית הגמרא ותירוציה רק אליבא דרבי יוסי, ראה שם. אבל מדברי הרמב"ם [מעשה הקרבנות ב ט] מוכח לא כן, [כמבואר ב"קרן אורה" וב"שפת אמת"], שהרי כתב שם הרמב"ם: בירוצי המידות של סולת חול, שאין גב העשרון קודש, ובירוצי השמן והיין קודש לפי שהוא יורד על גבי הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ; ולמה יתקדשו הבירוצין אף על פי שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי לבד, כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול; הרי מפורש שדברי רבינא נאמרו גם לשיטת תנא קמא; וכן כתבו ה"כסף משנה" וה"משנה למלך" שם. אך הוקשה ל"קרן אורה": לפי זה נמצא שנחלקו התנאים במציאות אם הלח נעקר או לא, והיינו, דהניחא אם נאמר שלדברי תנא קמא ורבי עקיבא חשיב מדעת - וכסברת ה"קרן אורה" - הרי יש לומר שלכולי עלמא הלח נעקר, אלא שמטעם זה אינו מתקדש מן התורה, כי הם סוברים אין כלי שרת מקדשין אלא מדעת; אבל למבואר ברמב"ם שגם לתנא קמא ורבי עקיבא אין זה מדעת, אם כן בהכרח שהם חולקים במציאות וסוברים שהלח אינו נעקר, שהרי אם היה נעקר היה מתקדש על ידי תוך הכלי כמו שהוא מתקדש על ידי גב הכלי. ג. הנה לעיל פח א נחלקו תנאים - לפי שיטה אחת בגמרא שם - אם בירוצי מידות הלח נתקדשו, ראה בסוגיא שם; וכתב ה"משנה למלך" [מעשה הקרבנות ב ט]: מחלוקת זו לא דמי לההיא דאמרינן כאן דמידות הלח בירוציהן קודש, דמה שנתקדשו כאן הוא שלא מדעת הנודר, אלא לפי שנגע בדופני הכלי נתקדש, ומשום הכי אמרינן, דאין קדושתו כי אם מתקנת חכמים ; אבל למאן דאמר דבירוצין נתקדשו הוא מגזירת הכתוב דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה "שער דקא עייליה ליה בירוצין", וכיון דרחמנא גזר שיהיו הבירוצין קודש, אין להקשות שאין כוונת הנודר על הבירוצין, דמה לנו ולדעתו, מאחר דרחמנא אמר שיהו קודש, ראה שם מה שכתב ליישב בזה; והיינו, שכל התנאים כאן סוברים כדעת הסובר שם שבירוצי מידות לא נתקדשו מצד עצמם, ורק משום דופני הכלי או משום שנעקר מן הכלי הוא שדנו כאן לקדש את הבירוצין. ובפשוטו דבריו מוכרחים, כי בסוגיא שם מבואר בהדיא שהוא דין תורה, ואילו המבואר כאן הוא דין דרבנן, לפי מה שנתבאר מדברי הרמב"ם; אבל ב"חזון איש" חלק על ה"משנה למלך", ראה דבריו בסימן כז אות ח, וראה גם באות א שם. ולדעת ה"משנה למלך" נמצא, שיש מקום לפרש את טעמו של רבי עקיבא במידות הלח באופן אחר מכפי שפירשה הגמרא, והיינו משום שבירוצי המידות נתקדשו, ואפילו אם לא נמשחו מבחוץ; והיה ניחא בזה, שאין אנו צריכים לחדש שיטה שלישית במשיחת המידות דלא כרבי יונתן ולא כרבי יאשיה דלעיל נז ב, אלא רבי עקיבא הסובר שמידת היבש לא נתקדשה כרבי יונתן, הרי הוא סובר באמת גם שמידת הלח לא נמשחה מבחוץ, וכאשר היא דעת רבי יונתן שם, ומה שמידות הלח מקדשות את הבירוצים הוא מדין תורה ד"בירוצי מידות נתקדשו". [ד. והיה אפשר לבאר בדרך אחרת את החילוק שבין הסוגיא דלעיל לסוגייתנו, דהנה יסוד המחלוקת שם אם נתקדשו או לא, הרי מבואר שם שהוא משום שכך אמר הקב"ה לשער את המידות עם בירוציהן, ולמאן דאמר בירוצי המידות נתקדשו, מכילה מידת הלוג עצמה שתי חצאי לוג עם בירוציהן, ראה שם היטב, ואם כן הרי כך הוא הדין מן התורה שיוסיף את הבירוצין, ואילו בסוגייתנו מבואר שאינו צריך את הבירוצין. והביאור הוא, דבאמת סוגייתנו סוברת ד"בירוצי המידות לא נתקדשו" והיינו שאין הבירוצין מכלל המידות, והנידון כאן הוא להתקדש מאליו על ידי דפנות הכלי שנמשחו מדאורייתא או מדרבנן; ומאידך, אף למאן דאמר "בירוצי מידות נתקדשו" עיקר כוונתו לומר שהבירוצין הם מכלל עיקר השיעור, ומה שהם מתקדשים באמת אין מוכרח שיהא קידושם על ידי הכלי, ואם אינם יכולים להתקדש על ידי הכלי יקדשו בפה, שכך הוא הדין להוסיף את הבירוצין לשיעור עצמו ולקדשו, (וכמו לרבי עקיבא גבי יבש, שמידות יבש לא נתקדשו, וקדושתן בפה) ; ואם כן לא יכולה היתה הגמרא לומר בדעת רבי עקיבא שהקידוש הוא מחמת שבירוצי המידות נתקדשו, כי אם כן אף ביבש יהיה הדין כן, שאם לא יתקדשו בכלי יתקדשו בפה ; ומכל מקום יש עדיין לשאת ולתת בזה מדברי הראשונים, ועוד, אחרונים].

^[13] המשנה נתבארה על פי שיטת רש"י לקמן ק א, כפי גירסת ה"שיטה מקובצת" שם; ומדבריו מתבאר בפשוטו, שהשולחן מקדש לחם שנסדר עליו בזמנו ליפסל בלינה כאשר הוא עדיין על השולחן, אלא שלחם זה דוקא אינו נפסל בלינה, כיון שלא נסדר על השולחן בזמנו; וראה מה שהביאו כאן התוספות מסוגיא דזבחים פז א.

^[14] לשון "קיץ" היינו דבלות, כאדם שמביאים לו תאנים לאחר סעודה.

^[15] א. בפשוטו הכוונה לבירוצי המידות שהיו במקדש, וכן נראה מדברי התוספות שהובאו באות ב, וכן נראה מדברי הרמב"ם; אבל רש"י בכתובות קו א ד"ה מותר נסכים, פירש: שהמספקין סלתות שקבלו מעות הקדש לספק סלתות כל ימות השנה מודדין להקדש במדה מבורצת טפופה ולא מחוקה, והמקריבן מוחק המדה והם מותר נסכים, ומוכרים אותן. ב. הקשו התוספות לעיל פח א ד"ה בירוצי מידות: למאן דאמר [בירוצי מידות] לא נתקדשו, ניחא הא דמותר נסכים לקיץ המזבח, דיש להם פדיון ולוקחין ממותר נסכים כבשים לעולה, ומקיצין אותו; אבל למאן דאמר [בירוצי מידות] נתקדשו, קשיא, הא אין להם פדיון! ? ותירצו: מיירי בנסכי ציבור, ולב בית דין מתנה עליהם [שלא יקדשו], כדמפרש בירושלמי דשקלים ; [ראה כעין זה לעיל עט א במשנה: הנסכים שקדשו בכלי, ונמצא זבח פסול, אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו, ואם לנו ייפסלו בלינה; ומקשינן בגמרא שם בעמוד ב: אמר מר: אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו, והא אמר רב חסדא: שמן שהפרישו לשום מנחה זה פסול לשום מנחה אחרת [והוא הדין נסכים]! ? אמר רבי ינאי: לב בית דין מתנה עליהם, אם הוצרכו הוצרכו, ואם לאו יהו לזבח אחר; והיינו בנסכי ציבור, כמבואר ברש"י מכתב יד שם] ; ומיהו העירו האחרונים, שהרמב"ם לא מחלק בזה. והוסיפו שם התוספות, דאדרבה מוכח שבירוצי מידות נתקדשו, כי הרי מבואר בעמוד ב שמותר נסכים אלו שלנו ייפסלו בלינה, והיינו משום שנתקדשו בכלי, אלא שלענין פסול לינה לא התנו. ג. ב"משנה למלך" [מעשה הקרבנות ב ט] הוכיח מדברי תוספות אלו כדבריו המובאים בהערה 8 אות ג משמו, ומשום שאם לא כן וקידוש בירוצי המידות הוא משום שנמשחו מבחוץ ומדרבנן וכמו שכתב הרמב"ם, אם כן יש לומר שהם אמרו שיהיה להם פדיון, ראה שם באריכות יותר; אלא ודאי ד"בירוצי מידות נתקדשו" הוא מדין תורה. עוד העיר שם: האיך עלה על דעתם לפרש דין זה למאן דאמר בירוצי מידות לא נתקדשו], והרי לשיטתו הוי חולין גמורים; וביאר דבריהם, דמכל מקום אף אם לא נתקדשו, מכל מקום הם קדושים מצד דמידות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ, אלא שמטעם זה אינו אלא מדרבנן, ומועיל פדיון; ומיהו מדברי רש"י בכתובות קו א שהובאו באות א נסתרו דבריו לכאורה, שהרי מבואר לשיטתו דמותר נסכים לקיץ המזבח אפילו לפני שקדשו בכלי שרת, והיינו לכאורה משום קדושת דמים שלהם, וכך יש לפרש גם בדברי התוספות, ואפילו אם בירוצי מידות לא נתקדשו כלל; ונפקא מינה בכל זה, אם בירוצי מידות שהולכים לקיץ המזבח הוא דוקא במידות הלח שנתקדשו, או אף במידות היבש שלא נתקדשו כלל לדעת רבי עקיבא. ד. לכאורה היה נראה מדברי התוספות, שלא כמו שנתבאר בהערה 8 אות ד, דלמאן דאמר "בירוצי המידות נתקדשו", היינו שהם חלק מהמידה ; כי אם כן היה נראה שלא אמרו "מותר נסכים לקיץ המזבח" אלא דוקא למאן דאמר "בירוצי מידות לא נתקדשו", ולכן הולכים הם לקיץ המזבח, אבל למאן דאמר בירוצי מידות נתקדשו, כיון שהם חלק מהמידה למה ילכו לקיץ המזבח, והרי צריך להביא אותם לנסכים. אך ראה ב"חזון איש" מנחות סימן כד אות יא, אריכות גדולה בביאור כל הענין. ה. יש לדקדק למה נקט "מותר נסכים" ולא מותר מנחות, ויכלול אף שאר מנחות ושמנם.

ושואלים: מאי [מהו] "מותר נסכים"?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

therefore, even if they are no longer fit to be sacrificed as obligatory burnt offerings, for which they were originally consecrated, having now been slaughtered not for their own sake they can still be sacrificed as voluntary burnt offerings, without the need to fulfill the additional conditions that originally applied to them. But here, with regard to the guilt offering of a leper, if you do not maintain it in accordance with its original status and require it to be brought together with its libations, it can no longer be considered a guilt offering at all, as is there a voluntary guilt offering?

The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: In the case of a guilt offering of a leper that one slaughtered not for its own sake, or in a case where one did not place some of its blood upon the leper’s right thumb and big toe, this guilt offering is still brought up upon the altar and requires libations, i.e., a meal offering and wine-libation; but since it was sacrificed incorrectly, the leper needs to bring another guilt offering to permit him to partake of offerings.

MISHNA: All measuring vessels that were in the Temple were such that they held the volume that they measured when their contents were heaped above the rim, except for the measuring vessel used to measure the flour for the griddle-cake offering of the High Priest, as its heaped measure, i.e., the quantity of flour held by a tenth of an ephah measuring vessel when heaped, was contained within its walls when the flour was leveled with the rim. This was due to the fact that the measuring vessel for the griddle-cake offering was slightly larger than the tenth of an ephah measuring vessel.

With regard to measuring vessels for liquids, their overflows, i.e., that which flows onto the outside of vessel’s walls, are sacred, but with regard to measuring vessels for dry substances, their overflows are non-sacred.

Rabbi Akiva says that the reason for this difference is that since the measuring vessels for liquids are themselves sacred, therefore their overflows are sacred, and since the measuring vessels for dry substances are non-sacred, therefore their overflows are non-sacred. Rabbi Yosei says: The difference is not due to that factor. Rather, it is because the overflow of liquid was originally inside the vessel, where it became consecrated, and was then displaced, whereas the overflow of a dry substance was not displaced from inside the vessel, so it had not become consecrated.

GEMARA: The mishna and Gemara on 87a cite a dispute between the Rabbis and Rabbi Meir concerning the number and nature of the measuring vessels used for dry substances. In light of that dispute, the Gemara asks: In accordance with whose opinion is the mishna here? If you suggest it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, that is difficult: He holds that there were two measuring vessels that held a tenth of an ephah, but only one of them was such that it held its measure when heaped; the other one held its measure when leveled. And if you suggest it is in accordance with the opinion of the Rabbis, that is difficult: They hold there was only one measuring vessel that held a tenth of an ephah, and it held its measure when leveled. How can the mishna state that all measuring vessels in the Temple were heaped?

Rav Ḥisda said: Actually, the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir that only one of two measuring vessels that held a tenth of an ephah was such that it held its measure when heaped. And what does the mishna means when it states: All measuring vessels [kol middot] in the Temple were heaped? It means that that all measurements [kol medidot] performed with that measuring vessel were done when its contents were heaped above its rim.

§ The mishna discusses the status of overflows: The first tanna states simply that with regard to measuring vessels for liquids, their overflows are sacred, but with regard to measuring vessels for dry substances, their overflows are non-sacred. Rabbi Akiva explains that this distinction is a function of whether the measuring vessel is itself sacred. Rabbi Yosei explains it is function of whether the overflow had initially been inside the vessel. The Gemara asks: With regard to what matter do these three tanna’im disagree?

The Gemara explains: The first tanna holds that the measuring vessels for liquid items, e.g., wine for libations and oil, were anointed and thereby consecrated both on the inside and on the outside. Therefore, the overflow is consecrated as it comes in contact with the outside of the vessel’s walls. The measuring vessels for dry items, such as the flour for meal offerings, were anointed and consecrated only on the inside, but were not anointed on the outside. Therefore, the overflow is not consecrated when it comes into contact with the outside of the vessel’s walls.

And Rabbi Akiva, who states the difference is due to whether the vessel is sacred or non-sacred, holds that the measuring vessels for liquid items were anointed on the inside and were not anointed on the outside, whereas the measuring vessels for dry items were not anointed at all, and they remained non-sacred and so could not consecrate the overflow.

And Rabbi Yosei holds that this and that, i.e., both types of measuring vessels, were anointed only on the inside but were not anointed on the outside, and so here, this is the reason behind whether the overflow was sacred: As the overflow of liquid was originally inside the vessel and was then displaced, and it comes from the inside of the vessel, it is therefore consecrated. But the overflow of a dry substance was not originally inside the vessel and then displaced, and so it is never consecrated.

The Gemara questions this explanation of Rabbi Yosei’s opinion: But even if the overflow was previously inside the vessel and then displaced, what of it? A person intends to consecrate only that which he requires, and so even if the overflow had been inside the vessel it would not have been consecrated.

Rav Dimi bar Shishna said in the name of Rav: That is to say that service vessels consecrate their contents even without the intent of the person using them. Ravina said: Actually, I will say to you that service vessels consecrate their contents only with the intent of the person using them, and by Torah law the overflows are not sacred. But the Sages issued a decree to regard them as sacred, lest people say that one may transfer a substance that has been consecrated in a service vessel to non-sacred status.

Rabbi Zeira raised an objection to this explanation from a mishna (100a): Each Shabbat, new shewbread and bowls of frankincense were arranged on the Table in the Sanctuary. They remained there until the following Shabbat, at which point the frankincense was burned, thereby permitting the shewbread to be eaten. If the priest arranged the bread and the bowls of frankincense on the Table after Shabbat, during the week, and then he burned the frankincense in the bowls on the Shabbat at the end of that week, the bread is disqualified, as it had not been on the Table for a full seven days from one Shabbat to the next. How then should one proceed to prevent the disqualification? He should leave the bread on the Table until the following Shabbat, as even if it remained on the Table for many days, there is nothing wrong with that, provided that it is there for at least seven days. The frankincense may then be burned and it will permit the bread to be eaten.

Rabbi Zeira explains his objection: But why is it permitted to leave the bread on the Table for more than seven days? There too, let us say that the Sages issued a decree disqualifying the bread lest people say that one can store sacred items in a service vessel overnight and that will prevent them becoming disqualified. Evidently, the Sages did not issue such decrees, and it follows that also with regard to using the measuring vessels they did not issue a decree.

The Gemara rejects this claim: Are you raising a contradiction between a rite performed inside the Sanctuary, i.e., the arrangement of the shewbread, and a rite performed outside the Sanctuary, i.e., using the measuring vessels? Since in the case of a rite performed inside the Sanctuary not everyone is aware of what is happening, there is no concern that people will misinterpret what is going on and so there is no need to issue a decree concerning it. In the case of a rite performed outside the Sanctuary everyone is aware of what is happening, and there is a need to issue a decree to prevent people from drawing mistaken conclusions.

§ The Gemara continues to discuss the overflow of measures. We learned in a mishna there (Shekalim 10b): The surplus libations were sold and the proceeds used to purchase supplementary offerings of the altar [keitz hamizbe’aḥ].

The Gemara asks: What is the meaning of: Surplus libations?

Rabbi Ḥiyya bar Yosef says: It means the overflows of measuring vessels. Rabbi Yoḥanan says: Surplus libations are like that which we learned in another mishna (Shekalim 13a): In the case of one who accepts upon himself to supply fine flour at four se’a for a sela, and its market price stood at three se’a for a sela, he is required to fulfill his commitment and supply fine flour at four se’a for a sela.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והיבש אינו נעקר הבירוץ מתוכו ואינו [אלא] צף ולא נכנס בתוך הכלי לפיכך הן חול:

תנא קמא סבר מדת יבש לא נמשחה מבחוץ לפיכך אין בירוציה קדש:

ור' עקיבא סבר מדת יבש לא נמשחה כל עיקר לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה מקדש ליה הילכך מאי דצריך ליה מקדיש בירוצה דלא צריך ליה לא מקדש:

וכי נעקר מאי הוי גברא למאי דצריך ליה קא מיכון דליקדש ולא בירוצין. ואמאי מקדשי לבירוצין:

גזרה שמא יאמרו כדחזו דהללו בירוצין לא מקדשין כך מוציאין מתוך הכלי שרת לחול:

סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת שלא כמצותו והקטיר את הבזיכין בשבת הבאה פסולה לפי שהלחם עם הבזיכין צריכין להיות על השלחן ח' ימים שלימים:

כיצד יעשה. ויהיה הלחם כשר והבזיכין:

יניחנו. שלא יקטיר הבזיכין עד לשבת הבאה בשניה ונמצא הלחם והבזיכין על השלחן ט"ו ימים:

ואמאי לגזור שלא ישהה שם כל כך שמא יאמרו כשם שאותו משהין שם כך מפקידין לחולין בכלי שרת:

פנים. לחם הפנים דבהיכל אמידות דחוץ בעזרה קרמית פנים לא כולי עלמא ידעי שזה הלחם שהה שם כל כך וליכא למגזר:

לקיץ המזבח. שקונין מהן עולות מקיצין המזבח בהם בשאין שם קרבנות:

המקבל עליו לספק סלתות. שלוקח מעות מן הגזבר בשביל לספק סלת לצורך השנה וקבל עליו לתת ד' סאין בסלע והוקרו ועמדו ג' סאין בסלע ומספיק ד' סאין בסלע כמה שקבל עליו. ואותה סאה שנותן להקדש יותר היינו מותר נסכים שהן לקיץ המזבח:

במאי קא מפליגי ת"ק סבר מדות הלח נמשחו וא"ת אמאי קאמר דפליגי ת"ק ור' עקיב' לימא דר' עקיבא ור' יוסי לפרושי טעמא דמילתא דת"ק אתו אמאי טעמא דבירוצי היבש חול והלח קודש דהא לא פליגי בהא דהא כולהו הני סברי אלא שחולקין בטעם הדבר, וע"ק מאי טעמא דר' עקיבא דאמר דלכך בירוצי היבש חול מפני שהמדות חול א"כ מה שבתוכם לא יקדשו ואי משום דקדיש בפה וגברא מאי דצריך לבד מקדש כדפי' רש"י. הרי ממ"ק שהרי זה עיקר טעמו לומר דמה שבתוכו קדוש ולא בירוצים והרי לא פי' עיקר הטעם אלא שאמר לבד שהם חול שבשביל זה ראוי שיקשה לנו כדפרי' שגם מה שבתוכן לא לקדוש הואיל שבא לפרש טעם דאמאי בירוצים לא נתקדשו היה לנו לומר עיקר הטעם. לכ"נ דהך קושיא מתרצא באידך דאי ר' עקיבא לפרושי טעמא אתי היה לוקח עיקר הטעם במלתיה ומדלא נקטיה ש"מ דלא לפרושי אתא אלא לחלוק את"ק ולכך קאמר דטעמא דת"ק משום דסבר דמדת הלח נתקדשו בין בחוץ בין בפנים ולכך צריכי בין ת"ק בין רע"ק לומר דמדת הלח נתקדשו גם מבחוץ משום דאי לא נתקדשו אלא מבפנים א"כ לא ליקדוש אלא מה שבתוכו אבל לא בירוצים אבל משום דנתקדשו גם בחוץ נתקדשו בירוצין מפני שהם עולין על שפת הכלי שנתקדש והרי הוא מקדש מה שעומד עליו, ואמר ת"ק דלכך נתקדשו במידת הלח אבל מדת יבש לא נתקדשה אלא מבפנים ולכך לא קדשו ברוצין דמאי מקדש להו אי אויר כלי הא אינם בתוכו אי שפת כלי כדפי' הא לא נתקדש אבל מה שבפנים קדוש כדמשמע דדוקא בירוצין לא קדוש אבל התוך קדוש משום דנתקדשו בפנים ואתא רע"ק לפלוגי את"ק אמדת היבש ולא לפרש הטעם דאמאי לא נתקדשו בירוצין כדפרי' מפני שלא הזכיר הטעם במלתיה דנאמר דלפרש אתא ולא לקח במלתיה אבל הטעם שמביא לחלק את"ק והוא דת"ק אמר בירוצי מדות היבש חול משמע אבל מה שבתוך מדת היבש קדש מדנקט בירוצים משמע דאינהו לבד הוו חול שהם מבחוץ כדפי' אבל מה שבפנים קדש מפני שהתוך מקדשתן דמדקאמר דבהנהו דאינם בתוך המדה ואין מקדשתן חול משמע דמאי דהוי קדש מה שבתוך המדה מפני שמקדשתן וע"כ בא לומר רע"ק שגם מה שבתוך המדה חול והזכיר במלתיה במדת היבש חול לחלק את"ק דאמר קדש ודמקדשה דלא מקדשה כלל ואמאי דמקדשה מה שבפנים משום דגברא מקדש ליה בפה וא"ת א"כ בירוצין נמי י"ל דאין דעתו לקדש אלא הצריך לו דהיינו מה שבפנים כדפירש"י ומ"מ מאי דקדוש לאו משום דהכלי מקדשן כ"א דמקדשינהו גברא בפה לת"ק מקדיש דקדשינהו מדה ולר' עקיבא לא קדש ולכך לא נקט ר' עקיבא טעם לומר כי אם דמדת היבש חול לחלק את"ק דאמר דמה שבפנים מקדש הכלי אבל בירוצין לא קדיש דאמאי ליקדוש הרי אינם בתוך הכלי וגם שפת הכלי לא קדשם שלא נתקדש מבחוץ ואם מפני שנאמר שמה שנתקדש תחתם מפני אויר כלי קדשם דז"א שאין ראוי לקדשם כי אם כלי עצמו ולא מה שנתקדש בכלי יקדש דבר אחר ועוד שהרי אנו רואים שהוצרך לומר דמדות לא נתקדשו בפנים ומבחוץ דאי נתקדשו לבד מבפנים לא לא נתקדשו בירוצין ור' יוסי פליג אתרווייהו דמדת הלח דלא נתקדש' בחוץ ואפ"ה מקדשא בירוצין כדקאמר טעמא מפני שנעקר ובמדת היבש סבר כת"ק דנתקדש בפנים ואפ"ה לא קדש בירוצין כדקאמ' טעמא כדפי' לעיל:

גברא למאי דצריך מכוין פי' ואפי' מה שיהיה בתוך הכלי קס"ד דאין לו להתקדש אעפ"י שהכלי מקודש אם לא שיהא בדעת הגברא שיתקדש:
וקשיא דמשמע דלכ"ע נתקדשו לח ולעיל בריש פרקין גרסי' דאיכא בינייהו בירוצין אם נתקדשו ובלח הוה מיירי גבי הין דחשיבי מלמעלה למטה:
וי"ל דניחא לגיר' ראשונה דלעיל דגרסי' דכ"ע נתקדשו או לא נתקדשו ור"ל דאין פלוגתא דידהו תליא בנתקדשו או לא נתקדשו דמצי סברא או הא או הא ובעבור זה לא יניחו לחלק אבל מ"מ אעפ"י שיוכלו לומר זה כמו זה י"ל דנתקדשו כתנאי דמתני' ומאי דנקט לא נתקדשו לא שיסברו כן אלא קאמר דהוו מצי סברי הכי ואפ"ה לפלגו בקרא דמלאים:
ועי"ל דגם לגרסא דגרסי' דכ"ע לא נתקדשו ושלא נוכל לישב מחלקותם אם לא דנימא לא נתקדשו לא קשיא דנימא דסברי כר' יוסי דהכא דנמוקו עמו וכדמתרץ רבינא טעמא משום גזירה:

במשנה כל מדות שבמקדש היו נגדשות. משמע דכולל גם מדות הלח דהם ג"כ נקראים מדות סתם כמש"כ התוס' לעיל (ח ב) ועמש"כ שם. וק"ל דהרי בהן היו מודדין יין ושמן ומים ואין גודשן שוה כמש"כ התוס' בזבחים (פח) (וכדמוכח ג"כ מהא דגפן כדי רביעית יין לנזיר לפרש"י בעירובין ובסוכה). ולעיל (פח) איתא דלר"מ אסור להוסיף ומתניתין אוקימנן כוותיה לקמן בגמרא:

שם בירוציהן. רש"י מפרש דזהו מה שנופל אחורי הכלי ופירושו עולה יפה. והרע"ב שמפרש דהיינו גודשן לא מחוור כלל דהא תני רישא דכה"מ היו נגדשות ובמה נתקדש הגודש ביבש. וגם טעמי פלוגתתן דמפרש בגמרא ל"מ הכי:

גמרא ת"ק סבר כו'. לכאורה יפלא מדוע לא מפרש דר"ע ור"י פליגי בטעמא דת"ק כדאשכחן בכ"ד (וכה"ג הקשו התוס' בעירובין מח) דלמעוטי במחלוקת עדיף. וי"ל משום דכבר מצינו לעיל (נז ב) דר' יאשיה סובר דמדות הלח נמשחו בין מבפנים ובין מבחוץ ודיבש מבפנים ולא מבחוץ לכן מוקי טעמא דת"ק אליביה. והא דקאמר דפליגי בהיאך נמשחו. אע"ג דלדורות לא הוקדשו במשיחה אלא עבודתן מחנכתן כדאיתא בסנהדרין (טז ב) משום דמסתמא כמו דנתקדשו בימי משה ע"י המשיחה כן נתקדשו לדורות ע"י חינוך:

רש"י ד"ה היינו טעמא וכו' "שבירוץ שלהן" כצ"ל:

(צ ע"א תוספות) ד"ה תמיד וכו' דסידור ב' גזירין היה אפי' קודם תרומת הדשן כדאיתא בסידור המערכה דאביי וכו'.—ביקשנו שם ולא מצאנו, ולהיפך נמצא (שם כז ב) דתרומת הדשן היא בלילה, אבל סדור שני גיזרין הוא דוקא ביום.

ואי לא חזו וכו': אשם נדבה מי איכא. הילכך לא הותר ליקרב למזבח אלא על ידי נסכים: מתני' שהיה גודשה בתוכה. שהיתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון: מדת היבש בירוציהן חול. מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוצין: אלא שהלח נעקר. שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קדש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו: ובירוצין של יבש אינו נעקר. מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הוא חול: גמ' מני. הא דקתני כל המדות היו נגדשות: אי ר''מ. דאמר לעיל (ד' פז.) גדוש שבו היה מודד לכל המנחות מחוק מדה של כהן גדול שהיתה גדולה כ''כ שגודשה בתוכה: ומחוק הוי. ואפילו חד גדוש לא הוה: ומאי כל מדות. דלא תימא כל המדות שהיו שם היו גדושות דלא היתה אלא אחת גדושה: אלא הכי קתני מתניתין כל מדידות. שהיו מודדין בה היו גדושות: לא נמשחו בחוץ. לפיכך בירוציהן חול: רבי עקיבא סבר מדת יבש לא נמשחה כל עיקר. וחול היא לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה הוא דמקדש ליה הילכך מה דאיצטריך ליה מקדש בירוצין דלא צריך ליה לא מקדש לפיכך בירוציהן חול: היינו טעמא. דלח בירוציהן קודש שבירוציהן שלה נעקר מתוך הכלי: ומגווה דמנא קאתי. מן הקדש להכי הוי קודש: למאי דצריך. למה שבתוך הכלי איכוין למיקדש ולא לבירוצין ואמאי מיקדשי הבירוצין: שלא מדעת. שאף ע''פ שלא נתכוין להקדיש הבירוצין קדושין כלי שרת: גזירה שמא יאמרו. דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשי אע''ג דאתו מגוויה דמנא אמרי הכי נמי מוציאין מכלי שרת לחול אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא לא אתו למימר ביה מוציאין מכלי שרת לחול: סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת. שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת: פסולה. לפי שצריך שיהא הלחם על השולחן ב' שבתות: כיצד יעשה. שיהיו כשירין הלחם והבזיכין: יניחנו. שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השולחן ט''ו ימים ושני ימי שבת שאפילו הוא על השולחן אותן ז' ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום הכא נמי ניגזור שלא יניחנו לשבת הבאה שמא יאמרו כשם שאלו אין נפסלין אע''פ ששהו שם יותר מדינן כך מפקידים בכלי שרת כל זמן שרוצה ואין נפסל בלינה: פנים. לחם הפנים דהוא בהיכל אמדות קרמית שהן חוץ בעזרה: פנים לאו כ''ע ידעי. שכן אירע בזה הלחם אלא הכהנים וכהנים ידעי טעמא דמילתא דכהנים זריזין וליכא למיגזר: חוץ כ''ע ידעי. ואיכא למיגזר שמא יאמרו וכו': לקיץ המזבח. שקונין מהן עולות ומקייצין בהן את המזבח כשאין שם קרבנות כדי שלא יהא המזבח בטל: המקבל עליו לספק סלתות. שקבל מעות מן הגזבר כדי לספק סולת כל השנה וקיבל עליו לתת ארבעה סאין בסלע והוקרו: ועמדו שלשה סאין בסלע. נותן ד' סאין כמו שקיבל: קיבל עליו לתת ג' סאין בסלע והוזלו

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל אי לא חזו לעולת חובה. חזו לעולת נדבה וכיון דלא עקר שם עולה [מותר] לשנותו [לעולה אחרת] דמעיקרא נמי [לעולה] הוה: אשם נדבה מי איכא. אין אשם בא אלא על חטא להתירו למצורע לבא אל המחנה: מתני' שהיה גודשה בתוכה. שכשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש: בירציהן קודש. [כלי הלח] נמי איכא גודש: לא מן השם הוא זה. כלומר לא זהו טעם של דבר דודאי מדת יבש נמי קדש: אלא שהלח נעקר. מה שבשולי הכלי הנופל ראשון כשמוסיפין עליו נעקר ועולה למעלה ונמצא שכבר קדשי הבירוצים בתוך הכלי: והיבש אינו נעקר. אלא במקומה עומד הילכך מה שבפנים קדוש ומה שבחוץ לא קדש: גמ' מני. הא דקתני כל מדת היבש שבמקדש היו נגדשות דמדקתני חוץ משל כהן הגדול דאמרי' לעיל דעשרון שלו מחוק היה לדברי הכל מכלל דכל מדת יבש שבמקדש [היו] נגדשות: אי ר''מ. דאמר שני עשרונות היו שם אחד היה גדוש ותו לא: ואי רבנן חד. הוה והוא גופיה מחוק כדאמרי' לעיל מדר''מ נשמע לרבנן: כל מדידות. כלומר כל מדידות שבמקדש שהיו מודדין באותו עשרון כגון דכבש ואיל ופר היו נגדשות: בין מבחוץ. שפת הכלי הילכך שפה מקדשה לבירוציהן: לא נמשחו כל עיקר. כדקתני ומדת היבש חול מיהו למה שמודדין בו קדוש קדושת הפה וגברא למאי דצריך מקדיש ובירוציהן לא מקדיש דלא צריך להו: פסולה. דמחוסרת זמן היא דמשפטה לעמוד על השלחן שבעה ימים ולא עמדה אלא ששה: יניחוה לשבת הבאה. י''ג יום: שאפי' היא על שלחן ימים רבים. כגון ששה ימים שעמד על השלחן קודם שבת הבאה: ואמאי. אין בכך כלום נהי נמי דאין לינה פוסלת בו לגזור שלא יאמרו: מפקידין בכלי שרת. מניחין בכלי שרת דבר הקדוש דכל זמן שהוא בכלי שרת אין נפסל בלינה דהא האי לחם עמד יותר בכדי זמן על השלחן ולא נפסל ואתא לאכשורי דבר הפסול בלינה מפקידין כעין פקדון שלא יאבד ויפסל כל זמן שהוא שם: פנים. סידור לחם הפנים הוא בהיכל: אחוץ. מדידות (מונחת) [מנחות] בעזרה וכ''ע חזי להו ואיכא למגזר אבל פנים לאו כ''ע ידעי דעמד שם הלחם כל כך וליכא למגזר: לקיץ המזבח. כשהמזבח בטל לוקחין מאותן נסכים כבשים לעולה ומקיצין אותם ולשון קיץ היינו דבלות כאדם שמביאין לו תאנים לאחר סעודה והכי אמרי' בפ''ק דשבועות קיץ בבנות שוח לאדם: המקבל עליו. אחד שקבל מעות מן הגזבר וקבל עליו לספק לו סולת למנחות לכל השנה: מארבע סאין בסלע. והוקרו ועמדו שלש סאין בסלע מספק מארבע דמעות הקדש קונות דהא (הדיוט) [הקדש] קנו ממנו במעות דכתיב ונתן הכסף וקם לו:

שני גזירין של שחרית משום דלפני שחיטת תמיד השחר הן משכימין לסדר המערכה לא חשיב אלא העוסקין בשעת התמיד דסידור שני גזירין היה אפילו קודם תרומת הדשן כדאיתא בסידור המערכה דאביי בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) והיינו דאמר בירושלמי בפ''ב דיומא אמר רבי יוחנן לא גזרו על שני גזירין בשחרית פי' שיהו בשעת הקטרת איברים א''ר אסי מתניתין אמרה כן בכל יום קרב בין הערבים באחד עשר ולא אמר בשחרית כלום ומהשתא ליכא למידק מהתם כלל אי הויא בכהן אחד או בשני כהנים ומיהו יש לדקדק מהא דתניא התם בגמ' ביומא (דף כו:) מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירין בשני כהנים שנאמר וערכו עצים על האש אם אינו ענין לתמיד של שחר שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר תניהו ענין לתמיד של בין הערבים ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר וקאמר רחמנא ניעבד בחד והדר נעביד בתרי אלמא משמע בהדיא דשל שחר בחד משום דכתיב וביער לשון יחיד ושל בין הערבים בתרי משום דכתיב וערכו לשון רבים ועוד תניא התם (דף כז:) בסוף פירקא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים: כיצד יעשה. שלא יבא דבר לפסול יניחנה עם הבזיכין לשבת הבאה אי נמי מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין: שאפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום. תימה דבפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) בעא מיניה רבא מרבה לינה מועלת בראשו של מזבח או אינה מועלת היכי דמי אי דלא ירדו השתא לנו בעזרה אמרת לא ירדו בראשו של מזבח מיבעיא אלא דירדו לשולחן מדמינן לה דתנן שאפי' הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום והשתא הא לא דמי לשולחן דהא אסידרו באחד בשבת קאי משום דכלי שרת אין מקדשין שלא בזמנן כדמוכח בפרק שתי הלחם (לקמן ד' ק.) דדייקינן מהכא ואי ס''ד כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ליקדוש וליפסל ואם סידרן בשבת הכי נמי דאם לא סילקן לשבת אחרת היה נפסל בלינה ואהך גופה דאחד בשבת מקשי התם דאי לילה אין מחוסר זמן כי מטי לילה דבי שימשי תיקדוש ותיפסל ומשני רבא בשקדם וסילקו ורב אשי משני אפילו בשלא קדם וסילקו נעשה כמי שסידרו הקוף וא''כ גבי מזבח אפילו מדמית ליה לשולחן נמי תועיל בו לינה וי''ל דלשון שאפי' הוא על השולחן משמע ליה נתינת טעם אההוא דסידרו אחר השבת דלכך לא חיישינן עליה משום דבכל לחם הפנים כמו הנסדר בזמנו אפילו הוא על השולחן ימים [רבים] אין בכך כלום ומיהו על כרחין לאו טעם גמור הוא דהכא היינו טעמא משום דכלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן: בירוצי מדות. אע''ג דנתקדשו לוקחין מהן כבשים לעולות קייץ כדפרישית בריש פירקין (דף פח.) דלב ב''ד מתנה עליהם: מארבע ועמדו משלש מספק מארבע. בפ' הזהב (ב''מ דף נז:) מפרש דהאי רבית הקדש היכי דמי כגון שקיבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש דמספק מד' דבחבירו כי האי גוונא אסור ותימה היכי דמי אי דאית ליה סלתות או חיטין שיתחללו עליהן מעות הקדש אפי' בהדיוט שרי דאפי' על הגדיש תנן (שם ד' עב) פוסק עמו על הגדיש וכי תימא הא דשרי לפסוק עמו על הגדיש היינו בפוסק לפי השער (או) אפי' בשער הלקוטות אבל אי מוזיל טפי אסור אפי' ביש לו והכא גבי הקדש שרי אי אפשר לומר כן דהא בריש הזהב (שם דף מו.) תניא היו חמריו ופועליו תובעים אותו ואמר לשולחני תן