חולין מא ע"א

אבל זבח קרבן מן הבהמה — לא, ואי [ואם] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] צריך להעמידה דווקא בחטאת העוף? אפילו בחטאת בהמה נמי [גם כן] יתחייב עליה משום שחוטי חוץ, משום שלא פקע שם קדשים ממנה כששחט בה סימן אחד, שהרי היא מיועדת לכהנים ואינה שלו! ומשיבים: כיון דקניא ליה [שהיא קנויה לו] לכפרה שלו — כדידיה דמיא [כשלו היא נחשבת], ולכן הוא אוסרה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] קושיה נוספת ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין אחת ושוחטין, אחד לשום (לשם) אחד מכל אלו כגון לשם הרים וגבעות, ואחד לשום דבר כשר — שחיטתו פסולה, ומשמע, אפילו אם השוחט לשם אחד מכל אלו אינו הבעלים. הרי שיכול אדם לאסור דבר שאינו שלו! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דאית ליה שותפות בגוה [שיש לו שותפות בה], ולכן הוא יכול לפוסלה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: המטמא תרומה של חבירו הכהן, והמדמע, מערב תרומה בפירות חולין של חבירו, והמנסך יין של אחרים לעבודה זרה, אם עשה זאת בשוגג — פטור מלשלם, למרות שגרם לחבירו הפסד, שאינו יכול ליהנות מפירותיו או מן היין, אבל עשה זאת במזיד — חייב. משמע שאדם יכול לאסור דבר שאינו שלו! ומשיבים: הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה [כאן גם כן מדובר שיש לו שותפות בה].

ומעירים: המחלוקת האם שוחט בהמת חבירו לעבודה זרה אסרה, כדעת רב הונא, או לא אסרה, וכדעת רב נחמן רב עמרם ורב יצחק, היא כתנאי [כמחלוקת תנאים], ששנינו: גוי שניסך יינו של ישראל לעבודה זרה, אפילו שלא בפני עבודה זרה — אסרו; ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין אותו מפני שני דברים: אחד — שאין גוים מנסכין יין לעבודה זרה אלא בפני עבודה זרה, ואחד — שאפילו היה מנסך לעבודה זרה יכול הישראל לומר לו: לא כל הימנך [לא הכל בכוחך, אין באפשרותך] שתאסר ייני לאונסי.

ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק הסבורים שאדם אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו, הם אמרי [אומרים]: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אדם אוסר דבר שאינו שלו — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בגוי, אבל ישראל ששוחט בהמת חבירו לעבודה זרה, אנו מניחים שרק לצעוריה קא מיכוין [לצער אותו את חבירו הוא מתכוין], ואין כוונתו לעבוד עבודה זרה, ולכן אינו אוסרה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] סתירה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום (לשם) אחד מכל אלו ואחד לשום דבר כשר — שחיטתו פסולה, וכאן הרי מדובר בישראל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בישראל משומד לעבודה זרה, שכשהוא אומר כן כוונתו בוודאי לעבודה זרה. ועוד מציעים,

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: המטמא והמדמע והמנסך יינו של חבירו, בשוגג — פטור, במזיד — חייב, הרי שישראל המנסך יינו של חבירו אוסרו! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בישראל משומד.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ישראל שלא היה משומד לעבודה זרה, שאמר שהוא שוחט לשם עבודה זרה, אם התרו בו שדבר זה אסור מן התורה וחייבים עליו מיתה, וקבל עליו התראה, שאמר: על דעת כן אני עושה, מאי [מה הדין] כששחט בהמת חבירו לעבודה זרה, האם אוסר אותה? אמר ליה [לו]: אם התיר עצמו למיתה קאמרת [אומר אתה]? אין לך משומד גדול מזה.

א משנה אין שוחטין בהמת חולין לא לתוך ימים, ולא לתוך נהרות, ולא לתוך כלים, שכל אלה נראים כאילו נוהג כמנהג עבודה זרה. אבל שוחט הוא לתוך עוגה (חפירה עגולה) של מים. ובספינה יכול לשחוט על גבי כלים, שניכר שמטרתו היא כדי שלא ללכלך את הספינה. אין שוחטין לתוך גומא (חפירה קטנה) כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. ובשוק לא יעשה כן, כדי שלא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

אבל בזבח אחר, לא. לפי שהוא אוסרו לפני סוף השחיטה.

ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו כלל, מאי אריא חטאת העוף, אפילו חטאת בהמה וקרבנות אחרים נמי אין יכול לאוסרם! ואף שיש לומר, שנקטה הברייתא חטאת לאפוקי משלמים שיש לבעלים כח לאוסרם, הרי זה דוחק לתרץ כך, שאם כן, היה לברייתא לנקוט עולה, שהיא שכיחה יותר מחטאת, ולא עלה על דעתינו לתרץ כך אלא כשלא היתה לנו ברירה. ^[430]

ומתרצינן: אף שלדעת רב נחמן אין אדם אוסר בהמת חבירו, יכול הוא לאסור אפילו קדשי קדשים שאין לו עליהם בעלות ממונית, דכיון דקניא ליה לכפרה - כדידיה דמיא, שהחטאת והאשם מכפרים ואף עולה מכפרת על ביטול עשה, ואין למצוא קרבן שתגמר שחיטתו לפני שחל עליו איסור עבודה זרה אלא חטאת העוף באופן שהעמדנו.

תא שמע קושיא על רב נחמן ממה ששנינו במשנתנו: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו, ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה משום איסור עבודה זרה מדרבנן. ולכאורה, אחד מהשוחטים לא היה בעלים על הבהמה, ומשמע שאפילו אם השוחט לשם הרים לא היה בעליה - היא אסורה, ולפי רב נחמן היה צריך להיות, שאותו שוחט שאינו בעלים על הבהמה לא יאסור ^[431]! ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, דאית ליה לשוחט לשם הרים שותפות בגוה ואוסר את חלקו, וכל הבהמה נאסרת מפני שחלקו מעורב בה ^[432].

תא שמע קושיא על רב נחמן ממשנה אחרת [גיטין נב ב]: המטמא טהרות על חבירו ומפסידם בכך, והמדמע [המערב תרומה בחולין] של חבירו ובכך מוריד את ערך החולין, כי עתה הם מותרים רק לכהנים מפני תערובת התרומה, והמנסך יין של חבירו לעבודת כוכבים ^[433] - פטור מלשלם על הנזק מהתורה מפני שזה היזק שאינו ניכר, ורבנן קנסו אותו ואמרו, שאם היזק בשוגג - פטור, במזיד - חייב.

ומקשינן: לפי רב נחמן אין המנסך מזיק כלל, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אף כשעושה מעשה!

ומתרצינן: הכא נמי דאית ליה שותפות בגוה ואוסר את שלו, ומזיק את חבירו בכך שיין נסך שלו מעורב ביין של חבירו.

מחלוקת רב הונא ורב נחמן, היא כתנאי.

דתניא: עובד כוכבים שניסך יינו של ישראל בפני עבודת כוכבים - אסרו בהנאה, כי אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ואין חשיבות לכך שהניסוך לא היה בפני העבודת כוכבים.

רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירין ^[434] אותו מפני שני דברים:

אחד, שאין מנסכין יין אלא בפני עבודת כוכבים. ^[435]

ואחד, שיכול לומר לו: לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי ^[436].

תנאים אלו נחלקו אם אפשר לאסור דבר של חבירו על ידי מעשה, ורב הונא סובר כתנא קמא.

ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי: באמת נחלקו תנאים אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל אפילו למאן דאמר - אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכשראינו אדם זובח או מנסך את של חבירו - נאסר הדבר, הני מילי בכותי שבודאי התכוין לנסך, אבל ישראל שזבח בהמת חבירו לעבודה זרה, יש לנו ללמד עליו זכות שלא נתכוין לעבודה זרה, אלא לצעוריה לבעל הבהמה קא מיכוין, שיחשוב שבהמתו נאסרה ^[437].

תא שמע קושיא עליהם: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשום אחד מכל אלו, ואחד לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה. ואפילו לא היה השוחט לשם הרים בעל הבהמה - הוא אוסר, ומדוע לא נאמר שהתכוין רק לצער את בעל הבהמה ^[438]! ומתרצינן: מה שאמרו האמוראים שמלמדים זכות על השוחט לשם עבודה זרה שנתכוין לצער, אין זה אלא בישראל שהוא בחזקת כשרות, אבל הכא במאי עסקינן, בישראל מומר שכבר עבד עבודה זרה פעם אחת, ואין ללמד עליו זכות ^[439].

תא שמע: המטמא והמדמע והמנסך בשוגג - פטור, במזיד - חייב. ומדוע אין אומרים שלא התכוין לנסך אלא לצער, ולא עשה נזק!

ומתרצינן: הכא נמי בישראל מומר שבודאי התכוין לנסך.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי שאלה זו: ישראל שהוא בחזקת כשרות, ובא לשחוט לעבודה זרה את בהמת חבירו והתרו בו שלא יעבוד עבודה זרה וקבל עליו התראה ושחט לעבודת כוכבים מאי? האם גם במקרה זה נלמד עליו זכות שלא התכוין אלא לצער את חבירו, והוא לא חייב מיתה והבהמה לא נאסרת?

אמר ליה רב אשי: אין אדם חייב מיתה בבית דין עד שיתרו בו שחייב מיתה על העבירה, ויאמר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שאמות, ואם בהתיר עצמו למיתה קאמרת את שאלתך כששוחט בהמת חבירו, בודאי שבמקרה זה אין לומר שהתכוין לצערו, שהרי אין לך מומר גדול מזה ^[440].

מתניתין:

משנה זו עוסקת במקומות ובאופנים שאין לשחוט משום חשד שחיטה לעבודה זרה ^[441].

אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות, שלא יאמרו ששוחט לשר של הים או הנהר, ולא לתוך כלים, שלא יאמרו שמקבל את הדם על מנת לזרוק אותו לעבודה זרה ^[442].

אבל שוחט הוא לתוך עוגה ^[443] [גומא] של מים, כי אז הדם לא ראוי לזריקה.

וכן מותר לשחוט בספינה על גבי כלים שקצה אחד שלהם בספינה והקצה השני מחוץ לספינה והדם נשפך לים ^[444], כי מבינים שלא שוחט לשר של ים אלא עושה כך שלא ללכלך את הספינה. אבל גם בספינה אין לשחוט לתוך כלים ואין לשחוט ישר לתוך הים ^[445].

אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתולך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה. בגמרא מבואר פירוש המשנה.

ובשוק לא יעשה כן אף שהדבר מותר בבית,

הערות

^[430] כך פירשו תוספות בד"ה אי.

^[431] בהערה 428 הבאנו את דעת הרא"ה שמודה רב נחמן שהבהמה אסורה באכילה. והקשה הב"ח, מהי קושית הגמרא על רב נחמן, הלוא המשנה אוסרת רק באכילה ולא בהנאה, ושמא אף בשחיטה לעבודה זרה ממש, אין הבשר נאסר בהנאה כשהשוחט לשמה אינו בעלים! ותירץ הט"ז, שכל טעמו של הרא"ה אינו אלא שאין כח לשוחט לעבודה זרה להתיר את הבהמה באכילה, וקושית הגמרא על רב נחמן היא שהשוחט לשם דבר כשר יתיר את הבהמה לאכילה, והשוחט לשם הרים לא יאסור כי אין הבהמה שלו, ואין אנו צריכים לכך שיתיר את הבהמה. [ט"ז יור"ד סימן ד' ס"ק ד'].

^[432] לדעת התוספות, השותף יכול לאסור את חלקו בלבד אם אנו סוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. [תוד"ה תא שמע]. ולדעת התוספות צריך לומר שכל הבהמה נאסרת מפני התערובת, כי המשנה סוברת שאין ברירה, והשותפים שחולקים הם כלקוחות, ואינם יכולים לברר למפרע מהו החלק של האוסר שהוא אסור ומהו החלק המותר. ובהערה 413 הבאנו את דעת הרא"ה שסובר שאף שאדם לא יכול לאסור דבר של חבירו, מכל מקום יכול הוא לאסור את כל הדבר של השותפות.

^[433] במסכת גיטין נחלקו רב ושמואל, לדעת רב - המשנה מדברת במנסך ממש, ולדעת שמואל - מדובר במערב יין נסך ביין של חבירו. הגמרא כאן שמקשה על רב נחמן ממנסך סוברת כרב. במסכת גיטין, הגמרא אומרת ששמואל לא מסביר את המשנה במנסך ממש, מפני שמנסך ממש פטור על ההיזק משום קם ליה בדרבה מיניה, שהוא מתחייב מיתה על עבודה זרה ונפטר על חיוב הממון אפילו אם עבד עבודה זרה בשוגג. ולדעת רב אין הוא פטור משום קם ליה בדרבה מיניה, משום שחיוב הממון חל בשעה שהוא מגביה את היין על מנת לנסכו, ואין הוא חייב משום עבודה זרה עד שינסך. [גיטין נ"ב א].

^[434] הראשונים אומרים, שתנאים אלו לא חולקים על הדין הפשוט שכתוב בכמה מקומות במסכת עבודה זרה, שגוי אוסר יין של ישראל אפילו במגעו. [חידושי הר"ן כאן]. לדעת הרא"ה - רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירים רק מהתורה. [בדק הבית בית א' שער א' דף י' א]. והר"ן במסכת עבודה זרה אומר שרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא מתירים בהנאה בלבד וסוברים שמגע עובד כוכבים ביין של ישראל אוסר רק בשתיה. [ע"ז כ"ח א מדפי הרי"ף].

^[435] תוספות אומרים, שרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא לא אמרו אלא בניסוך שאין מנסכים אלא בפני עבודת כוכבים, אבל בשחיטה הם מודים שהזובח לעבודה זרה אוסר אף כשלא עשה זאת בפניה. [לעיל מ' א תוד"ה לפני]. ונראה, שאין מצד ההלכה חילוק בין שחיטה לניסוך, אלא שמנהגם של עובדי כוכבים לשחוט שלא בפני עבודת כוכבים ואין מנהגם לנסך אלא בפניה, ולכן סוברים רבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא שאפילו אם פירש העכו"ם שמתכוין לנסך לעבודה זרה אין הוא אוסר מפני שלא מתכוין לעבודה זרה באמת.

^[436] נחלקו האחרונים, כשאנו אומרים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, האם יש בכחו לאסור דבר של הפקר. [אמרי בינה יור"ד סימן י"ב ד"ה וראיתי]. האמרי בינה אומר, שאדם יכול לאסור דבר של הפקר ואין הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דומה לדין שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, שההקדש חל בלי בעלים, ולגבי איסור אין זה הכרח שהבעלים יאסור את הדבר אלא שהבעלים יכול למנוע את חלות האיסור. ומדקדק באמרי בינה מהלשון "לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי" שאילו היה הישראל מתרצה בכך, היה נאסר היין על ידי העכו"ם אף שהישראל לא שלח אותו ולא יכול לשלוח אותו לנסך. [שם ד"ה יש לחקור].

^[437] יש להבין לפי זה, מה הקשה רב נחמן לרב הונא מהשוחט חטאת שחייב משום שחוטי חוץ, והלוא גם הוא מודה שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, אלא שאומרים שלא נתכוון אלא לצער, ודבר זה אין לאומרו בשוחט חטאת לעבודה זרה, שאנו מחייבים אותו חטאת על איסור עבודה זרה! והפלתי מפרש, שלדעת רב הונא אדם אוסר דבר של חבירו על ידי מעשה מדאורייתא, ולדעת רב נחמן האיסור הוא מדרבנן שתקנוהו חזקיה וסיעתו וגנזו את כל המקדש שהשתמש בהם אחז לעבודה זרה. לכן, לפי רב הונא אין להקל ולומר שהשוחט לעבודה זרה נתכוין לצער חבירו, ולפי רב נחמן שהאיסור הוא מדרבנן אפשר להקל בו. ורב נחמן הקשה על רב הונא מהשוחט חטאת בחוץ, שמוכח משם שמדאורייתא לא חל איסור עבודה זרה על החטאת, ולכן הוא מתחייב עליה משום שחוטי חוץ. [פלתי סימן ד' ס"ק ג']. ועיין בהערה 419.

^[438] רש"י מפרש שתירוץ הגמרא לעיל שמדובר בשותפים. נכון גם עכשו, אלא שהגמרא מקשה את אותה קושיא כדי לתרץ תירוץ אחר שאפשר לתרצו עתה. והתוספות אומרים, שהגמרא מקשה את הקושיא שנית, מפני שעתה כבר אין לתרץ שמדובר בבהמת השותפים, כי בהמת השותפים היא כבהמת חבירו שיש לנו לומר שהתכוין לצער. [תוד"ה בישראל].

^[439] יש להבין, אם מדובר בישראל מומר הרי ששחיטתו פסולה מצד עצמה כשחיטת עכו"ם, ואם כן כשישראל ומומר שוחטים השחיטה פסולה אף כשלא מתכוין המומר לשם הרים! ואומרים התוספות, שיש להביא ראיה מכאן שמומר ששחיטתו פסולה הוא רק מומר שעבד עבודה זרה כמה פעמים, וכאן מדובר בישראל שעבד עבודה זרה פעם אחת, ואין מלמדים עליו זכות אבל אין דינו כעכו"ם. [לעיל י"ד א תוד"ה השוחט]. ובהערה 407 הבאנו דעת ראשונים שישראל ומומר ששוחטים ביחד - השחיטה כשרה, ויש חילוק בין שנים ששחטו ואחד מהם חשב מחשבה פוסלת לכשר ופסול ששחטו. והמהרש"ל מביא ראיה מכאן לדעה זו. ואומר המהרש"ל שקשה לומר כדברי התוספות שמומר המוזכר כאן אינו מומר גמור. [יש"ש פרק א' סימן ז'].

^[440] כתב התבואות שור, שהיה מקום לומר שדין זה לא נוהג בזמן הזה שאין בית דין שדן דיני נפשות, אך הפוסקים הביאו דין זה, וצריך לומר, שגם בזמן הזה אומרים שאילו היה מתכוין רק לצער, לא היה עושה מעשה שמתחייבים עליו מיתה בבית דין. [תבו"ש סימן ד' ס"ק ט"ז].

^[441] לדעת האור זרוע, בזמננו שאין עובדי עבודה זרה הנוהגים את המנהגים המוזכרים במשנה, אין לאסור דברים אלו. [דרכי משה יור"ד סימן י"א ס"ק ג']. אך בשולחן ערוך הובאו דיני המשנה להלכה. [יור"ד סימן י"א וסימן י"ב ועיין ברמ"א סימן י"ב סימן ב'].

^[442] אם שחט לתוך ימים או כלים - שחיטתו כשרה בדיעבד. [רמב"ם פ"ב מהלכות שחיטה ה"ה].

^[443] כך היא גירסת רש"י. וגירסת הרי"ף "אוגן של מים" ופירוש אוגן הוא כלי.

^[444] אין לעשות כן אלא בבהמה, אבל לא בחיה ועוף הטעונים כסוי והוא מבטל בכך מצות כסוי. [מרדכי תר"ז].

^[445] תוספות חולקים על רש"י בפרק הכל שוחטים, שמלשונו משמע שמותר לשחוט ישר לתוך הים. [דף י"ג ב תוד"ה בין].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But in the case of an animal offering there is no way in which one can violate all three prohibitions simultaneously. But if a person does not render forbidden an item that is not his, why must the tanna teach the halakha specifically with regard to a bird sin offering? The same halakha would apply even in the case of an animal sin offering. This is because cutting one siman for idolatry does not render the animal forbidden, as the priest has the exclusive right to derive benefit from it, so it does not belong to the owner anymore. Therefore, one would violate the three prohibitions simultaneously. The Gemara answers: Since one who brings a sin offering acquires the animal for his atonement, its status is like that of an animal that is his, and he renders it forbidden with the first cut at the beginning of the slaughter.

The Gemara suggests: Come and hear another objection from the mishna: If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid. Based on the formulation of the mishna, the one slaughtering with improper intent is not necessarily the owner of the animal. How, then, can he render the animal forbidden? Apparently, one can render forbidden an item that is not his. The Gemara answers: What are we dealing with here? We are dealing with a case where the one with improper intent has a partnership share in the animal, so he is rendering his own animal forbidden.

The Gemara suggests: Come and hear another objection from a mishna (Gittin 52b): With regard to one who renders another’s food impure, and one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, and one who pours another’s wine as a libation before an idol, if he did so unwittingly, he is exempt from payment of damages, even though he caused the other monetary loss. If he did so intentionally, he is liable to pay damages. Apparently, one can render forbidden an item that is not his. The Gemara answers: Here too it is a case where the one who caused the damage has a partnership share in the produce.

The Gemara notes that the dispute whether one who slaughters another’s animal for idol worship renders the animal forbidden, in accordance with Rav Huna, or does not render it forbidden, in accordance with Rav Naḥman, Rav Amram, and Rav Yitzḥak, is parallel to a dispute between tanna’im in a baraita: In the case of a gentile who poured a Jew’s wine as an idolatrous libation, but not in the presence of an object of idol worship, he has rendered the wine forbidden. Rabbi Yehuda ben Beteira and Rabbi Yehuda ben Bava permit drinking the wine due to two factors: One is that the presumption is that idol worshippers pour wine as an idolatrous libation only in the presence of an object of idol worship. And the other one is that even if the gentile poured the wine as an idolatrous libation, the Jew can say to the gentile: It is not within your power to render my wine forbidden against my will.

And Rav Naḥman, and Rav Amram, and Rav Yitzḥak say: Although Rav Huna’s opinion is compatible only with the opinion of the first tanna in the baraita and not with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira and Rabbi Yehuda ben Bava, we can state our opinion even according to the one who says that a person renders forbidden an item that is not his, e.g., by pouring his wine as a libation or slaughtering his animal for idol worship. This statement applies only in a case where a gentile pours the libation or slaughters the animal. But if a Jew pours the wine or slaughters the animal, presumably he intends to torment that other person, and not to engage in idol worship. Therefore, a Jew does not render the animal forbidden.

The Gemara suggests: Come and hear a contradiction to that distinction from the mishna: If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid. As the mishna is discussing a case involving Jews, this indicates that even a Jew who slaughters an animal for idol worship renders it forbidden. The Gemara answers: What are we dealing with here? We are dealing with the case of a Jewish transgressor whose intent when declaring that his slaughter is for the sake of mountains, hills, or other natural entities is for idol worship.

The Gemara suggests: Come and hear a contradiction to the distinction between a Jew and gentile from a mishna (Gittin 52b): With regard to one who renders another’s food impure, and one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, and one who pours another’s wine as a libation before an idol, if he did so unwittingly, he is exempt from payment of damages, even though he caused the other monetary loss. If he did so intentionally, he is liable to pay damages. Apparently, a Jew who pours wine as a libation for idolatry renders wine that is not his forbidden. The Gemara answers: Here too the reference is to an apostate Jew whose intent is for idol worship.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: With regard to a Jew who is not a transgressor but declared that he is slaughtering another’s animal for idolatry, if those who heard his declaration forewarned him that doing so is prohibited by Torah law and is punishable by death, and he acknowledged the forewarning and said: It is in full knowledge of the prohibition and the punishment that I do so, what is the halakha? Does he render the animal forbidden in that case? Rav Ashi said to him: Are you saying a case where he subjected himself to death by acknowledging the forewarning? You have no transgressor greater than that, and he certainly renders the animal forbidden.

MISHNA: One may not slaughter an animal and have its blood flow, neither into seas, nor into rivers, nor into vessels, as in all those cases it appears that he is slaughtering the animal in the manner of idolaters. But one may slaughter an animal and have its blood flow into a round excavation containing water. And on a ship, one may slaughter an animal onto vessels as it is clear that his objective is to avoid sullying the ship. One may not slaughter an animal and have its blood flow into a small hole in the ground at all, but one may fashion a small hole inside his house so that the blood will enter into it. And in the marketplace one may not do so, so that he will not

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי אמרת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' חטאת בהמה [נמי]. הא לא מצי אסר הכהן שאינו שלו:

המטמא והמדמע. כלומר טימא טהרותיו של חבירו מדמע חולין של חבירו עם תרומה שהפסידו ממנו שתרומה אינה ראויה לישראל:

והמנסך. כלומר שניסך יינו לעבודת כוכבים אבל ישראל לצעורי קא מיכון ואין אסור:

התרו בו וקבל התראה מהו. כלומר את אמרת דישראל לצעורי קא מיכוון [והיאך הדין אם] התרו בו אל תנסך לעבודת כוכבים שאם אתה עושה כן חייב מיתה אתה:

קבל התראה. ואמר אני יודע אעפ"כ אני עושה מהו יכול לאסור אי לא:

המטמא טהרותיו של חברו והמדמע חולין בתרומה של חברו וגורם לו שיש לו למכרה לכהנים בזול ויש מפרשים אותה במערב לו טבל במתוקן שוגג פטור ואע"פ שאדם מועד לעולם הואיל ואין זה היזק ניכר במזיד חייב לשלם לו דמי נזקו וכן אם עירב יין נסך ביינו נסך הוא עצמו יינו של חברו לע"ז חייב אע"פ שהוא בן מיתה שהרי משהגביהו על דעת כך קנאו להתחייב בתשלומיו ונמצא שאין חיוב מיתה ותשלומין באין כאחד ועיקר דבר זה במסכת גיטין:

גוי שנסך יינו של ישראל אפי' שלא בפני ע"ז אסרו אף בהנאה ומ"מ יכול הוא ליטול את דמיו ממנו שהרי אין זה דמי מכירה אלא דמי היזק ואפי' היה הגוי סבור שהוא שלו שהרי מ"מ מזיק הוא אע"פ שאינו מתכוין ויש חולקים בזו האחרונה ובמסכת ע"ז יתבאר בעזר הצור:

המשנה האחת עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה אין שוחטין לא תוך הימים ולא תוך הנהרות ולא תוך הכלים אבל שוחט הוא לתוך העוגל של מים ובספינה על גבי הכלים אין שוחטין בגומא אבל עושה אדם גומא לתוך ביתו בשביל שיכנוס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין אמר הר"מ פי' מה שחייב שלא לשחוט על המים הוא כדי שלא ידמה שהוא עובד ליסוד המים ושהוא מקריב זה לכח הגלגל המנהיג ליסוד המים לפי דעת חכמים בכך והוא מה שאמרו לשרא דימא לכחות העליונות המנהיגות אותן הדברים לפי דעתם ולפיכך הוצרכנו למה שזכרנו בהלכה שלפני זאת וזה שהתרנו לשחוט בתוך המים המכונסין במקום קטן או בכלי על מנת שהיו עכורין או צבועין שאין נראין בהן הצורות כמו שאמרו קצת כת המשנים והם שמאמינים שיש שם שתי רשויות והנותן החומר אינו נותן הצורה:

אמר המאירי אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות אף בהמה שאין צורך לכסוי דמה פי' שמא יאמרו שעל שם שר או כוכב הממונה עליהם הוא שוחט ואין צריך לומר שאסור בחיה ועוף שצריך לכסות את הדם ולא לתוך הכלים שמא יאמרו שהוא מקבל בהם דם לע"ז אבל שוחט הוא לתוך אגן של מים כלומר לא נאסר תוך הכלי אלא בכלי ריקן אבל כלי שיש שם מים מותר שמים שבו מוכיחין שאינו מכוין לקבל ופירשו בגמרא דוקא במים עכורים אבל צלולים שצורתו נראית לשם אסור שמא יאמרו לבבואה שלו הוא שוחט וכשם שבעכורים מותר כך אם היה שם מעט טיט או עפר מותר היה הכלי מלוכלך יראה לי שמותר צורתו מוכחת עליו ועל זו נראה לי שסמכו בבית המטבחיים לשחוט בכלי:

ובספינה על גבי כלים פי' היה בספינה ואין לו מקום פנוי שישחוט בו ולטנף את מקומו אינו רשאי שוחט על גבי הכלים אבל לא לתוכם ופרשו בגמרא שאם רצה מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט על דפני הספינה והדם שותת לתוך הים ואין זה נאסר משום שוחט לתוך הים הואיל ואין הדם יורד לים דרך קלוח:

אין שוחטין לגומא פי' שכך היה חוק המינין ויש כאן סרך קבלת דם לע"ז אבל עושה גומא וכו' פרשו בגמרא כן אין שוחטין לגומא כמו שפירשנו אפי' בביתו אבל אם רצה לנקר את חצירו שלא תטנף בדם השחיטה עושה גומא בחצרו ושוחט חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה אף בדרך זה שלא יתדמה אף למרחוק למעשה המינין בפרהסיא ועוד שאין השוק מסור לו לנקרו ויבא לידי חשד ואע"פ שכל שנאסר מצד מראית העין אף בחדרי חדרים אסור בחששא רחוקה כזו לא חששו ופרשו בגמרא שאם עושה כן צריך לבדוק אחריו שמא מין הוא ומ"מ אם עבר ושחט באחד מכל אלו יש אומרים ששחיטתו כשרה וראיה להם שלא הזכיר בהם כלל שחיטתו פסולה כענין שלפניו ולאחריו ומ"מ יש אומרים שמאחר שאמרו בגמרא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו שמא מין הוא פסולה מספק ואין נראה כן לא אמרו צריך בדיקה אלא לשאר דברים שאם ימצא מין יהיו בדילים מפתו ומיינו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוה:

תד"ה כיון דקניא ליה לכפרה כו' ואין אדם כו' היינו כרב הונא כו' עכ"ל ומיירי התם דאין אדם אוסר היינו בדיבור בעלמא שעשאו מוקצה ונעבד דבמעשה אפי' כל דהו אוסר לרב הונא וק"ל:

בד"ה ה"נ בישראל מומר כו' מנסך היינו שנגע בו עכ"ל פי' דה"מ למוקמי בשהיה כבר מומר לעבודת כוכבים כמה זמנין דבפעם אחד לא היה אוסר בנגיעה כמו שאין שחיטתו אסורה אלא בשוחט לשום אחד מכל אלו אבל בלאו הכי לא הוה מומר לעבודת כוכבים לאסור שחיטתו וכמ"ש התוס' בפ"ק:

תד"ה ת"ש ב' אוחזין בסכין וכו' והשתא הא דמייתי ראיה בפרק רבי ישמעאל מכלים שהזניח אחז וכו'. ר"ל דלעולא דאמר דכיון שעשה מעשה איסר אפילו בהמת חבירו מייתי ליה התם ראיה מכלים שהזניח אחז והיאך היה יכול לאוסרם שלא היו שלו אלא של הקדש אלא ודאי כיון שעשה בהן מעשה אסרן:

גמרא ת"ש ב' אוחזין בסכין כו' הב"ע דאית ליה שותפות בגוה. וכ' התוי"ט והא דמסיק הר"ב כו' דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כו'. במחכ"ת ל"ד דהתם טעמא לחוד כמש"כ שם הר"ש. ותדע דהגמרא מייתא לקמן כתנאי מברייתא. ומדוע לא הביאה ממתניתין דשם. וכן התם פסקו הרמב"ם (בפ"ה מהל' כלאים ה' ח) והשו"ע (יו"ד סי' רצ"ו ס"ד) כר' יוסי ור"ש דאין אדם אוסר דבר שא"ש. ובכותי שנסך יינו של ישראל פסקו דאוסר. ומה שהביא אוקימתא דמתניתין מיירי בישראל מומר. א"נ כשהתרו כו' בזה ל"ד כלל. דאוקימתא זו אינה אלא למאי דמסיק דטעמייהו משום דלצעורי קא מכוין ולעולם אדם אוסר דשא"ש. אבל למאי דס"ד מעיקרא (וכן לפ"ד בדעת הרע"ב) דאין אדם אוסר דשא"ש מאי מהני דהוי מומר או שהתרו בו דהא אפי' כותי גמור אינו אוסר וכן מתבאר בפרש"י בד"ה בישראל מומר:

תד"ה ובשוק. ומיהו בירושלמי יש דהך משנה פליגא אדרב ונראה כו'. כצ"ל:

רש"י ד״ה לאונסי על כיחי הס"ד ותי׳ שתאסר נמחק:

ד"ה בישראל וכו׳ מוקמינן לה בדלית לי׳ שותפות בגוה כצ"ל:

תוס' ד"ה ובשוק כו' ומיהו בירושלמי. פ"ט דכלאים הלכה א:

ת"ש ב' אוחזין בסכין וכו', עמ"ש תוס' דקרא דכל הכלים מיירי לגבו', והנה רש"י שם כ' להדי' דמדלא פרקינהי ש"מ דאף להדיוט אסירו וס"ל לרש"י דלא שייך למימר לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט דכיון דפרקינהו וחל ההקדש על המעות תו לא שייך לאו אורח ארעא ולא דמי לאבני מזבח דכיון דבאו בה פריצים יצאו לחולין ממילא ולא תפסי דמים לחול הקדש על הדמים א"כ לאו אורח ארעא, משא"כ כלים דע"י פדיון נפקי לחולין כך דרכו של הקדש להתחלל ע"י פדיון ואורח ארעא לאשתמושי בי' הדיוט ומדלא פרקינהי ש"מ להדיוט נמי אסירי ואפ"ה לק"מ קו' תוס' מדבעי מיניה ר' יונתן בן שאול מרבי דלרבי לטעמי' במעילה י"ט ע"ב דיש מועל אחר מועל בכלי שרת ואין להם פדיון וא"כ א"א לאשתמושי בהו הדיוט לטעמי' דרבי ולא מוכח דנאסרה להדיוט וק"ל.

ת"ש המטמא והמדמע והמנסך וכו' הקשו תוס' א"כ היינו מערב מקשי' העולם דילמא קמ"ל דאין ברירה משא"כ במדמע לא שייך ברירה מטעם שכ' תוס' בשם הרמ"ר בתמורה ל' ע"א ד"ה ואידך וכו' ע"ש ולפע"ד לק"מ דא"כ מ"ש מנסך דנקט דהו"מ לאשמועי' כן במדמע כגון שהיה לו בשותפות פרי של טבל ואמר חלקי יהי' תרומה על טבל שיש לי במקום אחר נמצא עירב תרומה שלו עם טבלו של חברו ומפסיד עי"ז כמבואר במשנה סוף דמאי, ולמ"ד יש ברירה שייך בזה ברירה והו"מ לאשמועינן דאין בריר' אע"כ זה ליתא, והנה מה שתי' תוס' דקי"ל דלא קים לי' בדרבה מני' בודאי גם בקושייתם צ"ל כן דהא פשטא דתלמוד אמר כן התם, אלא דהוה ס"ל כיון שאינו אוסר לע"ז אלא חלקו נמצא חייב מיתה על שלו וממון על של חברו שעירב עם שלו והוה ס"ל דלא שייך בכה"ג קים לי' בדרבה מני' ועל זה תי' דאפ"ה שייך וק"ל.

אבל זבח. דבר הזבוח בסכין דהיינו בהמה דעוף מלוק הוא: ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי איריא. דתני עוף אפי' בהמה נמי דהא לא פקע שם קדשים מיניה ומיהו איהו מיחייב משום עובד עבודת כוכבים דמ''מ אע''ג דלא מיתסרא מיפלח פלחא: כיון דקניא ליה לכפרה. שהרי הבעלים מתכפרים בה: כדידיה דמיא. הלכך לא מצי למיתני שום זבח דאילו עולה מכפרת אעשה וחטאת ואשם על חטאים ושלמים ושאר קדשים קלים דידיה נינהו להכי נקט עוף ובחצי קנה פגום דמיחייב בשחיטת חוץ בההוא פורתא דמיתסר ביה: אחד לשום אחד מכל אלו. אפילו בהמה דלאו דידיה אלא דאידך ששחט לשום דבר כשר: המטמא. טהרות של חבירו: והמדמע. תרומה בחולין של חבירו דמוזיל להו דמיבעי ליה לזבונינהו לכהנים בדמי תרומה דהיינו בזול דלא חזו אלא לכהנים: והמנסך. יין של חבירו לעבודת כוכבים: בשוגג. שלא ידע שהיא תרומה ולא ידע שהוא נאסר בניסוך זה או כסבור יין שלו הוא: פטור מלשלם. ואע''ג דמזיק בשוגג חייב כדקיימא לן (ב''ק דף כו.) אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן בין שוגג ובין מזיד הכא היזק שאינו ניכר הוא ולא שמיה היזק ובמזיד חייב לשלם דקנסוה רבנן ומשום דקם ליה בדרבה מיניה לא מיפטר ואע''ג דחייב מיתה משום עבודת כוכבים ואפילו לא התרו בו דלא מיקטיל קיימא לן (כתובות דף לד:) חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם הכא חייב אפי' אתרו ביה כדאוקימנא טעמא במסכת גיטין (דף נב:) משעה דאגבהיה ע''מ לאוסרו מיחייב לשלומי ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך: שניסך. שכשך ידו לתוכו לעבודת כוכבים: שלא בפני עבודת כוכבים. רבותא אשמועינן: אסרו. אף בהנאה דאדם אוסר דבר שאינו שלו: ועוד שיכול לומר לו. אפילו ניסכו לעבודת כוכבים: לא כל הימנך כו'. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו: לאונסי. על כרחי שתאסר: ורב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי לך. הא דרב הונא תוקים כתנאי דהא ר' יהודה בן בבא פליג אבל מילתא דידן לא תוקים כתנאי דאנן אמרינן שפיר אפילו לת''ק דאפילו לדידיה דאדם אוסר ה''מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי לחבריה עביד ואין דעתו לעבודת כוכבים: בישראל מומר. וה''ה דמצי לאוקמא בדאית ליה שותפות בגוה כדאוקמוה אינהו לעיל השתא מיהא כיון דאתינן להכי דעובד כוכבים אוסר מוקמינן לה בגוה ואליבא דתנא קמא: התרו בו. בישראל שלא ישחט לעבודת כוכבים ושחט לאחר שקבל התראה וקודם לכן לא היה בחזקת מומר: מאי. מי אסר או לא קבלת התראה שמתרין בו הוי יודע שאתה מוזהר על כך והתורה אמרה שאתה חייב מיתה והוא אומר יודע אני וע''מ כן אני עושה שאמות והכי אמרינן בסנהדרין (דף מא.) מות יומת עד שיתיר עצמו למיתה: מתני' לתוך ימים. דלא לימרו לשרא דימא קא שחיט: ולא לתוך הכלים. שלא יאמרו מקבל דם לעבודת כוכבים הוא: לתוך עוגה של מים. גומא כמו עוגיות לגפנים דמ''ק (דף ב.) לשון מורי. לישנא אחרינא לתוך העוגל והיא היא: ובספינה. יכול לשחוט על גב הכלים והדם שותת לתוך הים שלא ללכלך את הספינה ולא מיחזי כשוחט לתוך ימים: אבל עושה גומא. משמע שוחט לתוכה ובגמרא פריך הא אמרת אין שוחטין לגומא וטעמא דגומא משום שהוא חוק הצדוקים לעבודת כוכבים:

כיון דקניא ליה לכפרה כדידיה דמיא. והא דפריך בפרק בתרא ' דזבחים (דף קיד.) מוקצה ונעבד אינו שלו הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי לה בקדשים קלים היינו כרב הונא דלעיל דלהני אמוראי דהכא מתוקמא אף בחטאת דכדידיה דמיא: תא שמע ב' אוחזין בסכין ושוחטין כו'. משמע הכא דרב הונא ועולא דלעיל (דף מ.) אסרי אף להדיוט דהך דשנים אוחזין וההיא דר' יהודה בן בתירא ורבנן דבסמוך איירי אף להדיוט ומשמע דלדידהו ניחא והשתא הא דמייתי ראייה בפרק רבי ישמעאל (ע''ז דף נד:) מכלים שהזניח המלך אחז דאמר מר הכננום שגנזום והקדישו אחרים תחתם הוי אסור אף להדיוט ותימה דהתם לעיל בההוא פירקא (דף נב:) בעי מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי כלים שנשתמשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בבהמ''ק אליבא דמ''ד עבודת כוכבים הוא לא תיבעי לך דהשתא להדיוט אסירי כו' ומסיק דאסורין ודריש ליה מקרא דהכננום שגנזום ומה ראייה היא התם אסירי אף להדיוט כלים שהזניח אחז והנך דבית חוניו שרו להדיוט למ''ד לעבודת כוכבים הוא וי''ל דקרא דכל הכלים ודאי איירי לגבוה ומייתי מיניה ראיה לעולא דכיון דאסירי אע''פ שלא עשה בהן אחז שום שנוי אלא שנשתמש בהן לעבודת כוכבים א''כ היכא דעביד מעשה גמור שמתחיל לשחוט הבהמה אית לן למימר דאסור אפילו להדיוט: ת''ש המטמא והמדמע והמנסך כו'. למ''ד בהניזקין (גיטין דף נב:) מנסך ממש פריך וא''ת ומאי קא משני דאית ליה שותפות בגוה הא אמר התם למ''ד דמנסך ממש לא בעי למימר מערב משום דהיינו מדמע וכיון דאוקמיה דאית ליה שותפות בגוה ולא נאסר חלק חבירו אלא משום שמערב בשלו וא''כ הא אכתי היינו מדמע וי''ל דמכל מקום קמ''ל דאף על גב דחייב מיתה לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה כדאמרינן התם ואי לא תנא מדמע הוה אמינא דבדבר מועט לא מיחייב: לאו כל כמינך שתאסר ייני לאונסי. תימה דמשמע הכא דר' יהודה בן בתירא שרי לזבוני לכל עובד כוכבים שירצה מטעם דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובמס' ע''ז פ' ר' ישמעאל (דף נט: ושם ד''ה אמר) משמע דלא שרי לזבוני אלא לההוא עובד כוכבים דנסכיה דמינה מייתי ראיה אהא דקאמר התם האי עובד כוכבים דנסכיה לחמריה דישראל אע''ג דאסור בהנאה למשקל דמי מההוא עובד כוכבים דנסכיה שרי דמקלא קלייה וי''ל דהכי מייתי התם כיון דר' יהודה בן בתירא שרי לזבוניה לכל עובד כוכבים שירצה לרבנן נמי דפליגי עליה שרי לזבוניה לההוא עובד כוכבים דנסכיה: בישראל מומר. פי' בקונטרס דה''ה דהוה מצי לאוקומי דאית ליה שותפות בגוה כדאוקים לעיל וקשה דא''כ אמאי חזר והקשה קושיות שכבר תירץ אלא נראה דאף על גב דאית ליה שותפות בגוה אכתי איכא למימר לצעוריה קמיכוין: הכא נמי בישראל מומר. להנך אמוראי הוה מצי למימר בהנזקין (גיטין דף נב:) מנסך היינו שנגע בו: אין שוחטין לתוך הגומא. אומר רבינו תם דהיינו גומא נקייה דנראה כמקבל דם לעבודת כוכבים וקשה דאם כן בלא עושה לו מקום חוץ לגומא איכא תקנה לנקר חצרו ולפיכך טוב ליזהר מלשחוט אפילו לתוך גומא שאינה נקיה: ובשוק לא יעשה כן. אע''ג דאמר רב (שבת דף סד:) כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור היינו כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שאם היו רואים אותו עושה כן בצינעא היה שם חשד כמו בשוק אבל כאן הרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצרו הוא עושה. ומיהו בירושלמי יש דהך משנה פליג אדרב מההיא ונראה שאין הש''ס שלנו סובר כן מדלא הקשה ממתניתין לרב כמו שהקשה מזוג שבצואר ומשני תנאי היא בפרק במה אשה (שם דף סד:) וכל הנהו דפריך לרב בפ''ק דמסכת ע''ז (דף יב.) מי שנתפזרו לו מעותיו. לפני עבודת כוכבים וישב לו קוץ ברגלו ומשני להו קאמר בירושלמי דפליגי אדרב והא דאמר בפרק אע''פ (כתובות דף ס.) צינור שעלו בו קשקשים בשבת ממעכו ברגלו בצינעא בשבת ואינו חושש בההוא נמי מודה רב דלא שייך שם חשד דהא מדאורייתא שרי למעכו לכתחלה בשבת: