חולין מא ע"ב

יחקה את המינין, כדי שלא לעשות כמעשיהם.

א גמרא שנינו במשנתנו: אין שוחטין לא לתוך ימים וכו', אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] לתוך ימים שלא ישחט — מפני דאמרי [שאומרים] אנשים: לשרא דימא קא שחיט [לשר הים הוא שוחט], והרי אם שוחט לתוך עוגה של מים נמי אמרי [גם כן אומרים]: לבבואה שלו שנראית במים קא שחיט [הוא שוחט], וגם הוא כעין עבודה זרה! אמר רבא: במים עכורים שנו, שאין נראית שם בבואה.

ב עוד שנינו: אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שייכנס הדם לתוכה. ומקשים: כיצד שונה התנא שעושה גומא בתוך ביתו? והא אמרת [והרי אמרת] מתחילה: אין שוחטין לגומא כלל! אמר אביי: רישא [בתחילה], ששנינו שאין שוחטים כל עיקר, מדובר בגומא שבשוק, ששם אין שוחטים כלל.

אמר ליה [לו] רבא, והא מדקתני סיפא [והרי ממה שהוא שונה בסוף]: ובשוק לא יעשה כן, מכלל הדברים אתה למד דרישא לאו בשוק עסקינן [שבתחילה לא בשוק אנו עוסקים]!

אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: אין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר (לנקות) את חצרו, שלא תהא מלוכלכת בדם, כיצד הוא עושה? עושה מקום חריץ או מדרון חוץ לגומא ושוחט שם, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, אפילו בדרך זו, כדי שלא יחקה את המינין.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: היה מהלך (שט) בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט — מחזיק את הבהמה כשראשה חוץ לספינה, ומוציא ידו חוץ לספינה ושוחט, והדם שותת ויורד על דופני הספינה, ומשם לים, אבל לא ישחוט לתוך הים. ואין שוחט לגומא כל עיקר.

והרוצה לנקר את חצרו כיצד הוא עושה? עושה מקום מדרון או חריץ חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן, משום שנאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג), ואם עשה כן — צריך בדיקה אחריו, שמא מין הוא.

ג משנה השוחט בהמת חולין ואומר שהוא שוחט אותה לשם עולה, או לשם זבחים (שלמים), או לשם אשם תלוי, או לשם פסח, לשם תודה — בכל אלה שחיטתו פסולה, מפני שנראה כמקדיש ושוחט קדשים בחוץ, ור' שמעון מכשיר.

היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד מהם לשום (לשם) אחד מכל אלו הדברים הפוסלים, ואחד לשום דבר כשר — שחיטתו פסולה. השוחט בהמת חולין לשם חטאת, או לשם אשם ודאי, או לשם בכור, או לשם מעשר בהמה, או לשם תמורה שהם קרבים חובה, ואין חשש שהקדישם סתם — שחיטתו כשרה.

זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב (שאפשר להקדיש אותו על ידי נדר או בנדבה) — השוחט לשמו אסור, שנראה הדבר כמקדישו ושוחטו בחוץ, ושאינו נידר ונידב אלא הוא מוטל עליו כחובה, אם אין לו חובה כזו — הרי השוחט לשמו כשר.

ד גמרא שנינו במשנה: השוחט לשם עולה וכו' לשם אשם תלוי, לשם פסח — שחיטתו פסולה, מפני שהם באים בנדר או נדבה. ותוהים: אשם תלוי האם בר נידר ונידב הוא? הלא קרבן חובה הוא, במקום שיש ספק האם הוא חייב חטאת! אמר ר' יוחנן: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת רבי אליעזר היא, שאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום, מחשש שמא עבר עבירה. ועוד תוהים: וכי קרבן

פסח בר נידב ונידר הוא? הלוא זמנא קביעא ליה [זמן קבוע לו] בערב הפסח, ואין אדם יכול להביא קרבן פסח אלא בזמנו! אמר ר' אושעיא: שאני [שונה] פסח, הואיל והפרשתו יכולה להיות כל השנה כולה.

אמר ר' ינאי: לא שנו שהשוחט לשם קרבן שחיטתו פסולה אלא כששוחט תמימים, אבל אם שוחט בעלי מומין — מידע ידיע [ידוע הדבר] שהוא בעל מום, ובוודאי אין חשש שלשם קרבן התכוון. ור' יוחנן אמר: אפילו בעלי מומין נמי [גם כן], זימנין דרמי ליה מידי אמומא ולא ידיע [פעמים שמוטל דבר מה על המום, ומכסה אותו, ואינו ידוע לכל], וסבורים שבהמה תמימה היא.

עוד שנינו: השוחט לשם חטאת וכו' שחיטתו כשרה, שאין אדם יכול לנדור חטאת, ואין לחשוש למראית עין. אמר ר' יוחנן: לא שנו שבכגון זה שחיטתו כשרה אלא במי שאינו מחוייב חטאת, אבל מי שידוע שהוא מחוייב חטאת — שחיטתו פסולה, אימא [אמור]: לשום (לשם) חטאתו הוא עושה, מקדיש ושוחט בחוץ. ותוהים: והא [והרי] במשנה לא קאמר [אינו אומר] "לשם חטאתי", אלא "לשם חטאת" סתם, ובזה אין לחשוש! אמר ר' אבהו: ר' יוחנן מדבר במי שאומר "לשם חטאתי".

עוד שנינו במשנה שהשוחט לשם תמורה שחיטתו כשרה. אמר ר' אלעזר: לא שנו ששחיטתו כשרה אלא באופן שאין לו כבר זבח מוקדש בתוך ביתו, אבל יש לו זבח בתוך ביתו — שחיטתו פסולה, אימא אמורי אמיר ביה [אמור שהוא ממיר בו]. ומקשים: והא לא קאמר [והרי במשנה אינו אומר] "לשם תמורת זבחי", אלא "לשם תמורה"! אמר ר' אבהו: ר' אלעזר עוסק במי שאומר במפורש "לשם תמורת זבחי".

ה שנינו במשנה זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב השוחט לשמו אסור. ושואלים: לאתויי מאי [להביא את מה] הובא הכלל? שהרי לכאורה מנינו הכל! ומשיבים: לאתויי [להביא] עולת נזיר, דמהו דתימא [שמהו שתאמר]: אין לחשוש כאן, הא [הרי] לא נדר קודם לכן נזירות, ואם כן אינו חייב בעולה כזו! לכן אומרת המשנה שיש לחשוש, אימר שמא נדר בצינעא בחשאי, ולא ידוע שנדר בנזיר.

ומה ששנינו ב"זה הכלל": כל שאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר — בא לאתויי [להביא] עולת יולדת, שהשוחט לשם עולת יולדת שחיטתו כשרה, והואיל וקרבן זה הוא קרבן חובה, ואינו נידר או נידב.

אמר ר' אלעזר: לא שנו אלא שאין לו אשה, ולכן ברור שהוא אינו חייב בכך, ואין מקום לטעות, אבל יש לו אשה — שחיטתו פסולה, אימר [אמור] שלשמה הוא עושה. ושואלים: והא לא קאמר [והרי אינו אומר] "לשם עולת אשתי"! אמר ר' אבהו: ר' אלעזר עוסק במי שאומר במפורש "לשם עולת אשתי".

ומקשים: במקרה זה, פשיטא [פשוט] שיש לחשוש שהוא עושה לשם עולת אשתו!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

כדי שלא יחקה את הצדוקים ^[446], כי דבר זה הוא מחוקותיהם לשחוט לבורות, והעושה כן מחזיק ידיהם.

גמרא:

שנינו במשנתנו: אין שוחטין לתוך לתוך ימים ... אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים.

ומקשינן: מאי שנא לתוך ימים דלא שוחטים, משום דאמרי לשרא דימא קא שחיט, ויש בזה משום חשד, אם כן לתוך עוגה של מים נמי יש חשד דאמרי לבבואה [לפרצוף] שלו הנראה במים קא שחיט!

אמר רבא: באמת אין לשחוט לתוך עוגה עם מים נקיים ובעכורים שנו שבהם הצורה לא ניכרת.

שנינו במשנתנו: אין שוחטין לגומא כל עיקר, אבל עושה גומא בתולך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה.

והוינן: איך מותר לעשות גומא בתוך ביתו, והא אמרת ברישא שאין שוחטין לגומא כלל!

אמר אביי: רישא בגומא שבשוק שאין לשחוט לתוכה משום חוקי המינים, אבל בבית אין איסור לשחוט לגומא כלל.

אמר ליה רבא: והא מדקתני סיפא: ובשוק לא יעשה כן, מכלל דרישא לאו בשוק עסקינן אלא בבית!

אלא אמר רבא: הכי קאמר: אין שוחטין באופן שהדם ישפך ישר לתוך גומא כל עיקר ואפילו בבית, כי זה מנהג המינים, והרוצה לנקר [לנקות] חצרו שלא תהיה מלוכלכת בדם, כיצד הוא עושה? עושה מקום שהדם ישפך לשם חוץ לגומא, ושוחט ודם שותת ויורד מהחריץ לגומא, ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים אף שהוא משנה קצת ממנהגם, שהרי אין הוא צריך לנקות את השוק ^[447].

תניא כוותיה דרבא: היה מהלך בספינה, ואין לו מקום בספינה לשחוט, מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט, ודם שותת ויורד על דופני הספינה, וכעין ששנינו במשנתנו שמותר לשחוט על גבי כלים והדם נשפך מהם לים.

ואין שוחט לגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצרו, כיצד הוא עושה? עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר "ובחוקותיהם לא תלכו" ^[448] [ויקרא י"ח ג'].

ואם עשה כן, צריך בדיקה אחריו שמא הוא מין שעובד עבודת כוכבים, ואם ימצאו שהוא מין - יבדלו מיינו ^[449].

מתניתין:

משנה זו עוסקת בשוחט בהמת חולין חוץ לעזרה ואומר ששוחט אותה לשם קרבן ^[450]. אמירה זו אינה אלא דברי הבל, ודין הבהמה להיות מותרת ככל בהמת חולין. אמנם חז"ל פסלו שחיטה זו משום מראית העין ^[451] של שכניו הרואים אותו ^[452] שוחט לשם קרבן וחושבים שעתה גם הקדיש את הבהמה לקרבן זה, והוא שוחט קדשים ואכלם בחוץ ^[453].

גזירה זו נאמרה רק בשוחט לשם קרבן שיכול אדם להקדישו, אבל בשוחט לשם קרבן חובה שאינו יכול להקדישו אם אינו מחוייב בו, אין לחוש משום מראית העין, שכן יודעים שכניו ^[454] שדבריו דברי הבל, והבהמה מותרת.

השוחט חולין לשם עולה או לשם זבחים [שלמים] או לשם אשם תלוי או לשם פסח או לשם תודה ^[455] - שחיטתו פסולה.

ורבי שמעון מכשיר מפני שהוא לא חש למראית העין ^[456].

היו שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין, אחד שחט לשום אחד מכל אלו, ואחד שחט שחיטה רגילה שהיא לשום דבר כשר - שחיטתו פסולה ^[457].

השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי [כל האשמות הבאות על ודאי חטא שלא כאשם תלוי הבא על ספק] שאין בהם משום מראית העין, שהרי אי אפשר להקדישם בלי חטא המחייב אותם, או ששחט לשם בכור או לשם מעשר שאין בהם משום מראית העין שהרי יודעים שכניו הרואים שבהמות אלו אינם בכור או מעשר, או ששחט לשם תמורה ואין לו בהמת הקדש שיכול להמיר בה - שחיטתו כשרה.

זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב, השוחט לשמו - אסור, ושאינו נידר ונידב, השוחט לשמו - כשר.

גמרא:

שנינו במשנתנו: השוחט לשם עולה, לשם זבחים, לשם אשם תלוי ... שחיטתו פסולה.

ומקשינן: אשם תלוי בר נידר ונידב הוא, והלוא הוא קרבן חובה הבא על חטא כמו כל האשמות!

אמר רבי יוחנן: הא מני רבי אליעזר היא דאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ^[458], שכיון שמצינו שהתורה הכשירה אשם תלוי ליקרב ולהאכל על ספק חטא, ואין אומרים שאם לא חטא - הביא חולין לעזרה, יש ללמוד מכך שאף מי שלבו נוקפהו שמא חטא יכול להביא אשם תלוי, ואף שהחיוב אינו אלא בספק שנתעורר על ידי שאכל אדם חתיכה אחת משתי חתיכות שאחת מהם חלב, ולא ידוע אם אכל חלב או שומן.

שנינו במשנתנו: השוחט ... לשם פסח ... שחיטתו פסולה.

ומקשינן: פסח, בר נידב ונידר הוא, והלוא זמנא קביעא ליה [קבוע לו זמן] שבו חייבים להקריבו, ואי אפשר להקריבו בזמן אחר!

אמר רבי הושעיא: שאני פסח מכל קרבנות החובה שאי אפשר להקדישם לפני שתחול החובה, אבל פסח הואיל והפרשתו לקרבן יכולה להיות כל השנה כולה, יש בו מקום לחשוד שהשוחט הקדיש את הבהמה לקרבן פסח ^[459].

אמר רבי ינאי: לא שנו במשנתנו שי שלחוש למראית העין אלא בתמימים, אבל בבעלי מומין אין לחוש, שכן מידע ידיע לרואים שלא ראוי לחול עליהם הקדש.

ורבי יוחנן אמר: אפילו בבעלי מומין נמי יש לחשוש משום מראית העין, שכן זימנין דרמי ליה מידי אמומא ולא ידיע [לפעמים מתכסה המום בצמר או בטיט ולא ידוע המום], ולא חלקו חכמים ופסלו את השחיטה אף כשהמום גלוי ^[460].

שנינו במשנתנו: השוחט לשם חטאת ... שחיטתו כשרה.

אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא במי שאינו מחוייב חטאת, אבל אם נודע שעבר עבירה שהוא מחוייב עליה חטאת - הבהמה אסורה, שכן אימא לשום חטאתו הוא עושה, אבל כשלא נודע שהוא מחוייב חטאת אין לחוש שיאמרו שמא הוא מחוייב חטאת ולא נודע הדבר לאחרים, כי המחוייב חטאת רגיל לספר זאת לשכניו כדי שיתבייש ויתכפר לו ^[461].

ומקשינן: והא לא קאמר לשם חטאתי, אלא לשם חטאת, ואין משמעות דבריו שחטאת זו היא בשביל חיוב החטאת שהתחייב כבר, אלא שעתה נודב חטאת וזה בלתי אפשרי!

אמר רבי אבהו: באמת רבי יוחנן אסר רק באומר לשם חטאתי. ואם לא נודע שהוא חייב חטאת אפילו יאמר לשם חטאתי, אין אנשים מאמינים לו שהוא חייב חטאת.

שנינו במשנתנו: השוחט ... לשם תמורה - שחיטתו כשרה.

אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא שאין לו זבח בתוך ביתו, אבל אם נודע שיש לו זבח בתוך ביתו הבהמה אסורה, שכן אימא אמורי אמיר ביה [אולי הוא המיר בו], ואף שהזבח לא נמצא בפניו יכול הוא להמיר בו. אבל אם לא ידוע לנו שיש לו זבח בתוך ביתו, אין לחוש שיאמרו שמא יש לו ואין אנו יודעים זאת, כי הדרך היא להודיע ולהזהיר על קדשים שלא יבואו למעול בהם ^[462].

ומקשינן: והא לא קאמר לשם תמורת זבחי אלא לשם תמורה, ואין משמעות דבריו שזו תהיה תמורת זבח מסוים, אלא שממיר תחת שם חטאת או עולה, וזה דבר שאי אפשר לעשותו!

אמר רבי אבהו: רבי אלעזר אסר רק באומר לשם תמורת זבחי. ואם לא נודע שיש לו זבח בתוך ביתו, אפילו יאמר לשם תמורת זבחי אין אנשים מאמינים לו.

שנינו במשנתנו: זה הכלל: כל דבר שנידב ונידב, השוחט לשמו - אסור, ושאינו נידב ונידב, השוחט לשמו - כשר.

והוינן: לאתויי מאי [מה מלמד] הכלל שלא ידענו מהפרטים?

ומשנינן: נידר ונידב כתוב במשנה לאתויי שוחט לשם עולת נזיר שאפשר להקדישה רק אם נדר בנזירות, דמהו דתימא [שהיה מקום לומר] שלא נאסור את הבהמה דהא לא ידוע שנדר בנזירות, ובודאי שיאמרו שדבריו דברי הבל. קא משמע לן ^[463] מתניתין שאנשים חושדים ואומרים: אימר נדר סתם נזירות שהיא שלשים יום בצינעא ולא נודע הדבר לשכניו, ולכן אפילו אם באמת לא נדר בנזירות - הבהמה אסורה ^[464].

ושאינו נידר ונידב כתוב במשנה לאתויי השוחט לשם עולת יולדת שידוע לשכניו שאין הוא חייב בקרבן הזה.

אמר רבי אלעזר ^[465]: לא שנו אלא שאין לו אשה, אבל יש לו אשה לשוחט לשם עולת יולדת - אסור, שכן אימר לשמה של אשתו שילדה הוא עושה ^[466].

ומקשינן: והא לא קאמר לשם עולת אשתי!

אמר רבי אבהו: רבי אלעזר מדבר באומר לשם עולת אשתי. ומקשינן: פשיטא, והלוא חידוש זה כבר השמיענו רבי אלעזר במה שאמר שאם יש לו זבח בביתו ואמר לשם תמורת זבחי - אסור!

הערות

^[446] הרי"ף גרס "מינים" ולא "צדוקים". יתכן שהצנזור החליף מינים שהם הנוצרים לצדוקים. ועיין רמב"ם פ"ד הט"ז שפסק ששחיטת הצדוקי כשרה אם ראינו ששחט כהלכה, מוכח שהצדוקים לא חשודים על עבודה זרה. ובגמרא משמע שעשיית גומא הוא חוק לעבודה זרה [עיין רש"י ד"ה בדיקה אחריו].

^[447] במסכת שבת אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. [שבת ס"ב ב]. ואומרים התוספות, שאין להקשות על דברי רב ממה שאנחנו מחלקים בין שחיטה בשוק לשחיטה בבית, כי רב אמר את דבריו רק במקרה שאם יראו אותו בחדרי חדרים יחשדו בו כמו שיחשדו אותו כשעושה בשוק, אבל כאן מבינים שבחצירו עושה גומא כדי לנקר אותה. [תוד"ה ובשוק].

^[448] התורת חיים אומר, שהלאו ד"בחוקותיהם לא תלכו" אינו אלא בשוחט בשוק לגומא, שאין בזה טעם, והמינים עושים זאת כחוק, אבל בשוחט בבית ישר לתוך הגומא, אף שאסור לעשות כן לכתחילה, אין בזה משום "בחוקותיהם לא תלכו" מפני שעושה כן כדי לנקר חצירו, ובדבר שיש בו טעם אין משום איסור "בחוקותיהם לא תלכו".

^[449] הרשב"א מדקדק מלשון רש"י שמותר לאכול משחיטתו ולא מוציאים אותו מחזקת כשרות עד שנדע שהוא מין. [תורת הבית בית א' שער ג']. ולדעת הרמב"ם אסור לאכול משחיטתו עד שיתברר שאינו מין. [פ"ב מהלכות שחיטה ה"ו].

^[450] יש דעה בראשונים, שדיני משנה זו לא נוהגים בזמן הזה שאין הקרבת קרבנות, אבל הרמב"ם ורוב הפוסקים הביאו דיני משנה זו להלכה. [מגיד משנה פ"ב מהלכות שחיטה ה"כ].

^[451] כך מפרש רש"י. כתבו אחרונים, שמלשון הטור משמע שלא כפירוש רש"י, אלא שאנו חוששים שבאמת השוחט הקדיש את הבהמה. [בית יוסף ודרישה יור"ד ריש סימן ה']. ועיין תוספות יו"ט בד"ה שנים אוחזין.

^[452] יש אומרים, שאם שחט לשם קרבן בחדרי חדרים - אין הבהמה נאסרת, ואף על פי שכל דבר שאסרו חכמים משום מראית העין - אסור אפילו בחדרי חדרים, זה דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד אין אוסרים משום מראית העין כשנעשה הדבר בצינעא. [פרי מגדים משבצות זהב סימן ה' ס"ק א'].

^[453] נחלקו הפרי חדש והתבואות שור אם הבהמה אסורה בהנאה כדין שחוטי חוץ, או שלא אסרו אותה אלא באכילה. [תבואות שור סימן ה' ס"ק ו'].

^[454] הגמרא אומרת שלפעמים חוששים שהרואים לא ידעו דבר מסוים, ואוסרים משום מראית העין. ופירש רש"י שם שחוששים שהשכנים לא ידעו. [ד"ה קמ"ל]. רש"י נקט בדוקא "שכניו", כי מהגמרא יוצא שיש דברים ידועים ודברים לא ידועים, כגון שידוע שאיש זה חייב חטאת ואיש זה לא חייב חטאת, והדבר ברור שאין כל העולם יודע דבר זה. אלא שחז"ל חששו משום מראית העין של השכנים, וחלוקי הדינים בהלכה זו נובעים מידיעתם או אי ידיעתם של השכנים.

^[455] מכאן משמע, שקרבן תודה אינו קרבן חובה לאותם ארבעה שחייבים להודות, אלא כל אדם מתנדב קרבן תודה בכל זמן שירצה. [רש"ש מנחות פ' ב בסוגריים].

^[456] רש"י. ופשוט שאין הכוונה שרבי שמעון לא חש למראית עין בכל התורה, שהרי מצינו שרבי שמעון חש למראית העין [שבת קמ"ו ב] אלא בדבר הזה לא חש רבי שמעון למראית העין. והתוספות מפרשים, שרבי שמעון הולך לשיטתו שהוא סובר, שהאומר הרי עלי עולה על מנת להקריבה בחוץ - אין זו עולה, ולכן כאן אין לחוש למראית העין, כי אפילו אם הוא הקדיש את הבהמה, הרי הקדישה על מנת לשוחטה בחוץ, ולא חל עליה הקדש. [תוד"ה ורבי שמעון].

^[457] המשנה הקודמת אומרת, ששנים ששחטו ואחד שחט לשם הרים - שחיטתו פסולה. ובגמרא לעיל העמיד רב נחמן את המשנה בשותפים. לדעת הרמב"ם, גם משנתנו עוסקת בשותפים אבל אם לא היה השוחט לשם עולה בעלים - אין הוא אוסר דבר שאינו שלו. [פ"ב מהלכות שחיטה הכ"א]. וכתב הבית יוסף, שדעת הרא"ש אינה כן, אלא במשנתנו שהאיסור הוא משום מראית העין יש לאסור אף כשאין הבהמה של השוחט, כי יש לחוש שהרואה יחשוב שהשוחט הוא בעל הבהמה ומועיל הקדשו. [בית יוסף סימן ה' ד"ה ודע].

^[458] הרמב"ם פסק דלא כרבי אליעזר, ופסק שהשוחט לשם אשם תלוי - שחיטתו כשרה. [פ"ב משחיטה הי"ח]. והטור פסק כסתם משנתנו, שהשוחט לשם אשם תלוי - שחיטתו פסולה. [טור ריש סימן ה'].

^[459] רש"י מוסיף, שפסח שהוקרב שלא בזמנו הוא נעשה לשלמים. ביאור דברי רש"י הוא, שאילו היה הדין במקריב פסח בשאר ימות השנה שהקרבן נפסל, אז לאהיה בו כרת דשחוטי חוץ כדין קרבן שאינו ראוי להקרבה בפנים, ואז גם לא היו אוסרים את הבהמה שנשחטה לשם פסח משום מראית העין.

^[460] ש"ך יור"ד סימן ה' ס"ק א'.

^[461] כך פירש רש"י. במסכת יומא איתא: אמר רב יהודה: רב רמי: כתיב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" וכתיב "מכסה פשעיו לא יצליח"! לא קשיא, הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם. ופירש רש"י: "בחטא מפורסם טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו, בחטא שאינו מפורסם לא יגלה חטאו וכבוד ה' הוא שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא - מיעוט כבוד שמים הוא" [יומא פ"ו ב]. ועיין מגן אברהם אורח חיים סימן תר"ז ס"ק ב. ועיין תבואות שור סימן ה' ס"ק ז'.

^[462] תוספות ד"ה אימר.

^[463] בפירוש רש"י נמצאות המילים "קא משמע לן" בלשון הש"ס.

^[464] כתב הרמב"ם: "השוחט לשם עולת נזיר, אף על פי שאינו נזיר - שחיטתו פסולה, שעיקר הנזירות היא נדר, כך גם אפשר לנדור את קרבנות הנזיר. [תבואות שור סימן ה' ס"ק י"ח].

^[465] הבאנו את הגמרא כפי שהיא כתובה לפנינו, אבל רש"י מוחק את כל דברי רבי אלעזר ודברי רבי אבהו. גירסת רש"י ופירושו הם כך: ושאינו נידר ונידב כתוב במשנה לאתויי השוחט לשם עולת יולדת בשביל אשתו ששחיטתו כשרה מפני שלא ידוע לנו שאשתו ילדה. ומפרשינן: מהו דתימא, אימא ילודי יליד ולא נודע דבר הלידה ויש לחוש למראית העין, קא משמע לן שאין לחוש לכך דאם איתא דאוליד קלא אית לה.

^[466] הקשה רש"י, אם המשנה מדברת במקרה שאין לו אשה - אין במשנה כל חידוש! לדעת רש"י, כל הקטע הזה אינו מהגמרא, ובודאי שהמשנה מדברת באדם נשוי, ועיין בהערה הקודמת גירסת רש"י. והתוספות מתרצים את קושית רש"י, שהמשנה מדברת באדם שלא ידוע אם יש לו אשה, ומחדשת המשנה שאין הרואים אומרים שמא יש לו אשה וילדה. [תוד"ה לא].

פרק שלישי - אלו טרפות

הקדמה לפרק אלו טרפות

א. מהי טריפה?

בהמה, חיה ועוף, שיש בהם מכה או מחלה שסופה להמית, הרי הם טריפה, ואסורים באכילה.

וכך הוא לשון המשנה בתחילת פרק אלו טרפות:

זה הכלל, כל בהמה שיש בה מכה או מחלה, באופן שאין בהמה שיש בה מחלה או מכה כמותה, חיה - הרי זו טריפה.

במה דברים אמורים, כשהיתה בבהמה מכה או ליקוי המביאה לידי מיתה. אבל אם היתה הבהמה "מסוכנת", כגון, שהיתה חולה מחמת שתשש כוחה ונטתה למות, או שאכלה סם המות, או שהכישה נחש, הרי על אף שודאי תמות, אין היא טריפה.

ב. המקור לאיסור אכילת טריפה

מצינו שלשה מקורות לאיסור אכילת טריפה:

האחד, דברי הכתוב המפורשים [שמות כב] "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו".

השני, בספרי [דברים יד כא] "לא תאכלו כל נבילה". אין לי אלא נבילה, טריפה מנין? תלמוד לומר "כל". ^[1]

השלישי, אמרה תורה [ויקרא יא ב] "זאת החיה אשר תאכלו". ודרשו חכמים [חולין לז א]: חיה אכול, ושאינה חיה [כגון טריפה, שאינה יכולה לחיות] לא תאכל. ^[2]

ג. טריפות שיש להן רפואה

טריפה שיש לה רפואה, אינה טריפה. ^[3] אך הטריפות שאמרו חכמים שהן טריפות, הרי גם אם כיום יש להם רפואה, או שכיום הן חיות אף בלי רפואה, הרי הן טריפות, שאין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך". ^[4]

וכמו כן, אין טריפה אלא מה שמנו חכמים. ולכן, גם אם תהיה מכה או מחלה מסוג אחר, אין היא טריפה, כי ודאי שיש לה [או שהיה לה רפואה], ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. ^[5]

והחזון איש מבאר שהלכות שחיטה נקבעו ב"אלפיים שנות תורה", ולפי מה שקבעו חכמים אז, כך נקבעה ההלכה לעולם. ^[6] ד. מיני הטריפות

שמונה מיני טריפות הן שנמסרו למשה מסיני, ובכללם יש עשרות רבות של אופני טריפות:

א. דרוסה.

ב. נקובה, ונכללים בה עשרים וששה סוגי טריפות של אברים שניקבו.

ג. חסורה, שבכללה ארבע עשר טריפות של אברים שנחסר חלק מהם, ותשע טריפות של אברים יתרים, וכל יתר כנטול דמי.

ד. פסוקה, ובכללה פסיקת חוט השדרה.

ה. נטולה, בכללה שמונה טריפות של אברים שניטלו ממנה.

ו. שבורה, ובכללה שש טריפות של שברים.

ז. קרועה, שנקרע רוב הבשר החופה את הכרס, וכן אם נפשט עורה.

ח. נפולה, בכללה נתרסקו האיברים מהנפילה, או נדלדלו הסימנים.

הערות

^[1] המנחת חינוך תעב והאחיעזר סימן ז אות ז כתבו, שבכל טריפה יש גם איסור נבילה, אך אין לוקים שתים על טריפה, משום שהריבוי לטריפה מהמילה "כל" האמורה בנבילה, אינו כתוב מפורש.

^[2] תוס' לז ב, ולפי ביאור המאירי, בחולין עא א.

^[3] לקמן נד א.

^[4] רמב"ם שחיטה י יג.

^[5] רמב"ם הלכות שחיטה פרק י

^[6] בימינו יש סוגי מכות ופציעות שלפי חז"ל הן טריפה, ואם אירעו לאדם, היה אפשר [בזמן הגמרא] להעיד עליו שהוא מת בתוך שנים עשר חודש, ולהתיר את אשתו, ואילו בימינו הרופאים מנתחים ומרפאים, ולכן אי אפשר להתיר את אשתו על סמך עדות שכזו, ואילו לגבי דיני טריפה, דין הבהמה הוא כדין טריפה, גם אם יש לה רפואה כיום. וכתב החזון איש [יו"ד ה ג]: אין לתמוה על זה. דבאמת ברא הקב"ה רפואות אף לטריפות, אלא שלא נתגלו בכל דור ודור ובכל מקום ומקום. ויש אשר נתגלו, וחזרו ונשכחו, והכל מסודר מאת הבורא, ברוך הוא, בראשית הבריאה. ונמסר לחכמים, לקבוע הטריפות על פי רוח קדשם שהופיע עליהם. והנה, היה צריך להקבע דיני הטריפות לדורות בב' האלפים [שנים של] תורה, כדאמר במסכת עבודה זרה ט ב [שששת אלפי שנה של שנות העולם נחלקים לשלש תקופות: הראשונה, שנות "תוהו", ללא תורה. השניה, אלפיים שנות תורה, שבאותן שנים נקבעו ההלכות לכל הדורות. ואלפיים שנות משיח, שראויות להתגלות המשיח], וכדאמר במסכת בבא מציעא פו א, רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה. ואין לנו תורה חדשה אחריהם ! והיו קביעות הטריפות, כפי השגחתו ית' בזמן ההוא. ואותן המחלות שהיו "פרוונקא דמלאכא דמותא" [שלוחי מלאך המות] בזמן ההוא, שלא נתן אז הקב"ה רפואת תעלה להן, המה הטריפות שאסרה תורה, בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים. שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם !

יחקה את המינין, כדי שלא לעשות כמעשיהם.

ומקשים: במקרה זה, פשיטא [פשוט] שיש לחשוש שהוא עושה לשם עולת אשתו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

appear to emulate [yeḥakkeh] the heretics.

GEMARA: The mishna teaches: One may not slaughter an animal and have its blood flow, neither into seas, nor into rivers, nor into vessels, but one may slaughter an animal and have its blood flow into a round excavation containing water. The Gemara asks: What is different about slaughter into seas? Is it that one may not perform it, as onlookers will say: He is slaughtering to the angel of the sea? If so, slaughter into a round excavation containing water should also be prohibited, as onlookers will say: He is slaughtering to his reflection [bavua], which is also similar to idolatry. Rava said: The tanna’im taught that halakha in the case of murky water, in which no reflection can be seen.

§ The mishna states: One may not slaughter an animal and have its blood flow into a small hole in the ground at all, but one may fashion a small hole inside his house so that the blood will enter into it. The Gemara asks: How is it permitted to slaughter and have the blood flow into a hole inside his house? But didn’t you initially say that one may not slaughter an animal and have its blood flow into a small hole in the ground at all? Abaye said: The first clause of the mishna, where there is a blanket prohibition against having the blood flow into a small hole, is referring to a small hole that is in the marketplace.

Rava said to him: But isn’t it so that from the fact that the latter clause teaches: And in the marketplace one may not do so, it may be inferred that in the first clause we are not dealing with the marketplace?

Rather, Rava said that this is what the mishna is saying: One may not slaughter an animal and have its blood flow into a small hole in the ground at all. And one who wishes to clean his courtyard and ensure that it will not be sullied in blood, how does he do so? He fashions a place with an incline or a furrow outside the small hole, and slaughters the animal there, and the blood flows and descends into the hole. And in the marketplace one may not do so, so that he will not appear to emulate the heretics.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: If one was traveling on a ship and he has no place on the ship to slaughter an animal, he extends his hand with a knife, holds the head of the animal outside the walls of the ship, and slaughters the animal there; and the blood flows and descends down the sides of the ship. He may not slaughter an animal and have its blood flow directly into the sea. And one may not slaughter an animal and have its blood flow into a small hole in the ground at all.

And one who wishes to clean his courtyard and ensure that it will not be sullied with blood, how does he do so? He fashions a place with an incline or a furrow outside the small hole, and slaughters the animal there, and the blood flows and descends into the hole. And in the marketplace, one may not do so, as it is stated: “Neither shall you follow their statutes” (Leviticus 18:3). And if he did so, he requires examination after his actions to ascertain whether he is a heretic.

MISHNA: In the case of one who slaughters an animal and asserts that he is slaughtering it for the sake of a burnt offering, for the sake of a peace offering, for the sake of a provisional guilt offering, for the sake of a Paschal offering, or for the sake of a thanks offering, his slaughter is not valid, as it appears that he is consecrating animals and slaughtering sacrificial animals outside the Temple. And Rabbi Shimon deems his slaughter valid.

If there were two people grasping a knife together and slaughtering an animal, one slaughtering for the sake of one of all those enumerated in the first clause of the mishna and one slaughtering for the sake of a legitimate matter, their slaughter is not valid. With regard to one who slaughters an animal for the sake of a sin offering, for the sake of a guilt offering for a definite transgression, for the sake of the offering of a firstborn, for the sake of the offering of animal tithe, or for the sake of a substitute for a sacrificial animal, his slaughter is valid. All of these offerings may be brought only as obligations and not as gifts. Therefore, there is no concern that he consecrated the animals.

This is the principle: For any item, i.e., offering, which is consecrated as a voluntary vow or gift, in the case of one who slaughters for its sake the animal is forbidden. And for any offering that is not consecrated as a voluntary vow or gift but is an obligation that is incumbent upon him, in the case of one who slaughters for its sake the animal is permitted.

GEMARA: The mishna teaches: In the case of one who slaughters an animal and asserts that he is slaughtering it for the sake of a burnt offering, for the sake of a peace offering, for the sake of a provisional guilt offering, for the sake of a Paschal offering, or for the sake of a thanks offering, the slaughter is not valid. This is because one who slaughters for the sake of any type of offering that is consecrated as a vow or as a gift renders the animal forbidden. The Gemara asks: Is a provisional guilt offering fit to be consecrated as a vow or as a gift? A provisional guilt offering is brought only when one is obligated to do so due to uncertainty whether or not he is liable to bring a sin offering. Rabbi Yoḥanan said: In accordance with whose opinion is this halakha in the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says in a mishna (Karetot 25a): A person donates a provisional guilt offering every day if he chooses, due to concern that perhaps he violated a prohibition.

The Gemara asks: Is a Paschal offering fit to be consecrated as a vow or as a gift? The time is fixed for its offering on Passover eve, when bringing it is an obligation, and it may not be brought on any other day. Rabbi Oshaya said: The Paschal offering is different, since although the date for bringing and slaughtering it is the fourteenth of Nisan, its designation can be performed throughout the entire year.

Rabbi Yannai says: The Sages taught that slaughter of an animal for the sake of an offering is not valid only if the animals were unblemished. But with regard to animals with blemishes, the slaughterer knows that they are blemished and disqualified from sacrifice. Therefore, despite his declaration, there is no concern that his actual intent was to slaughter the animal for that purpose. And Rabbi Yoḥanan says: Slaughter of an animal for the sake of an offering is not valid even if the animals were blemished as well, as there are times that an item is cast over the blemish and covers it, and he does not know that the animal is blemished.

The mishna teaches: With regard to one who slaughters an animal for the sake of a sin offering, his slaughter is valid, as, since one cannot voluntarily contribute a sin offering, there is no concern that the onlookers will draw the wrong conclusion. Rabbi Yoḥanan says: The Sages taught that slaughter of an animal for the sake of a sin offering is valid only with regard to a slaughterer who is not liable to bring a sin offering. But a slaughterer who knows that he is liable to bring a sin offering, his slaughter is not valid. Say that he is performing consecration and slaughter for the sake of his sin offering. The Gemara asks: But didn’t he say before the slaughter: For the sake of a sin offering, and he did not say: For the sake of my sin offering? Why, then, is that a concern? Rabbi Abbahu said: Indeed, the reference is to a case where he says: I am slaughtering this animal for the sake of my sin offering.

The mishna teaches: With regard to one who slaughters for the sake of a substitute for a sacrificial animal, his slaughter is valid. Rabbi Elazar says: The Sages taught that the slaughter is valid only in a case where he does not have an animal consecrated as an offering inside his house for which it can be the substitute, but if he has an animal consecrated as an offering in his house, say that he is substituting this animal for it, and the slaughter is not valid. The Gemara asks: But didn’t he say before the slaughter: For the sake of a substitute for a sacrificial animal, and he did not say: For the sake of a substitute for my animal consecrated as an offering? Why, then, is that a concern? Rabbi Abbahu said: Indeed, the reference is to a case where he says: I am slaughtering this animal for the sake of a substitute for my animal consecrated as an offering.

The mishna states that this is the principle: For any offering that is consecrated as a voluntary vow or gift, in the case of one who slaughters for its sake, the animal is forbidden. The Gemara asks: What case does this clause add? The list in the mishna appears to be comprehensive. The Gemara answers: The clause serves to add the burnt offering of a nazirite. As, lest you say there is no concern in that case, as that person did not vow to become a nazirite and could not possibly be obligated to bring that offering, therefore, the tanna teaches that there is a concern if he said he was slaughtering for the sake of the burnt offering of a nazirite. Say that perhaps he vowed to become a nazirite in private, and no one else was aware of it.

The Gemara asks: What is added by the second half of the principle: And for any offering that is not consecrated as a voluntary vow or as a gift, in the case of one who slaughters for its sake the animal is permitted? The Gemara answers: It serves to add the burnt offering of a woman after childbirth. If one slaughters an animal for the sake of a burnt offering of a woman after childbirth, the slaughter is valid, as it is an obligation.

Rabbi Elazar says: The Sages taught that the slaughter is valid only in a case where he does not have a wife. But if he has a wife, say that he performs consecration and slaughter of the animal for her sake and therefore the slaughter is not valid. The Gemara asks: But didn’t he say before the slaughter: For the sake of the burnt offering of a woman after childbirth, and he did not say: For the sake of the burnt offering of my wife after childbirth? Why, then, is that a concern? Rabbi Abbahu said: Indeed, the reference is to a case where he says: I am slaughtering this animal for the sake of the burnt offering of my wife after childbirth.

The Gemara objects: This is obvious. Clearly, if he explicitly declared that the slaughter is for the sake of the burnt offering of his wife after childbirth the slaughter is not valid.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לבבואה קא שחיט. כלומר כשאדם שוחט לתוך מים צלולין ורואה במים דמותו ואמרי לאותו דמות קא שחיט:

אמר רבא בעכורים שנו. כלומר שאינו רואה שום דמות:

אין שוחטין לגומא. כלומר דמיחזי כמאן דשחיט לעבודת כוכבים שאינו רוצה לשפוך הדם:

מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט. כלומר לא בתוך המים דלא נאמרו לבבואה קא שחיט:

משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו. כלומר שהם עושים לשום עבודת כוכבים:

מינין. הן כומרין לעבודת כוכבים:

השוחט לשום עולה לשום שלמים כו'. כלומר ישראל השוחט בחוץ לשום עולה לשום שלמים שחיטתו פסולה דדבר נידר ונידב הוא שמא נידב עולת נדבה ושוחט קדשים בחוץ לפיכך שחיטתו פסולה:

אבל השוחט לשום חטאת לשום אשם ודאי כו'. דבר זה אין נידר ונידב כדבעינן לפרושי בגמ' ושחיטתן כשרה דאינו אלא כמשחק:

אשם תלוי בר נידר ונידב:

השוחט לשמו פסול. כגון^א)נראה דצ"ל כגון עולה וזבחים ואשם תלוי ואידך דחשיב ברישא דמתניתין. אשם תלוי:

אשם תלוי בר נידר ונידב הוא והא אין חשוב אשם תלוי אם אינו חייב אשם תלוי:

אמר ר' יוחנן ר' אליעזר היא. כלומר מה דאמרי' דפסול דמיחזי כקדשים בחוץ ר' אליעזר היא:

לא שנו אלא תמימים. דפסולין דאמרי' לשום קדשים הוא:

אבל בעלי מומין מידע ידיע. כלומר מידע ידיע שאינן קדשים אלא כמשחק הוא:

ור' יוחנן אמר אפי' בעלי מומין נמי. כלומר זימנין דרמי מידי אמומין ולא ידיע אי מום עובר הוא וקדישי ופסולה משום קדשים:

אימור לשם חטאת הוא עושה ופסול משום קדשים. אימור אמורי אמיר ביה וחשיב תמורה ופסול משום קדשים בחוץ:

מהו דתימא הא לא נדר. כלומר ואינו אלא כמשחק:

המשנה השתים עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה אמר הר"מ פי' זה שנראה מן המשנה הזאת שאשם תלוי נקרב נדבה הוא דעת ר' אליעזר כמו שיתבאר באחרון מכריתות גם כן הפסח בדבר הנדר והנדב הואיל והפרשתו כל השנה:

אמר המאירי השוחט לשם עולה פי' ששחט בהמה זו בחוץ לשם עולה שחיטתו פסולה אע"פ שמן הדין אינה פסולה הואיל ואינה קרבן להדיא שהרי לא אמר בהמה זו קרבן אלא ששוחטה לשם קרבן ואין בלשון הזה לשון הקדש מכיון שקרבן עולה באה בנדר או בנדבה יש לחוש שמא הרואה יאמר עכשיו הוא נודרה וקדשים בחוץ מותרין וכן הדין בשלמים וכן לשם אשם תלוי והוא קרבן שעקרו בא על ספק חייב כרת כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ולא ידע איזו אכל והקשו בגמרא והלא קרבן זה אינו בא בנדר או בנדבה והעמידוה על דעת מי שאמר אדם מביא אשם תלוי בכל יום אע"פ שלא נודע לו שספק בא לידו שאין אדם עומד בלא ספק חטא:

לשם פסח ואע"פ שפסח אינו בא בנדר או בנדבה פרשוה בגמרא הואיל והפרשתו כל השנה ר"ל שאדם יכול להפרישו כל השנה ולהניחו עד זמנו ואם מקריבו שלא בזמנו הוא נעשה קרבן שלמים על הדרך שיתבאר במקומו ויאמרו עכשיו הפרישו והוא שוחטו בתורת שלמים:

לשם תודה והוא קרבן שלמים הבא להודאה על נס והוא נדר ונדב בכל אלו שחיטתו פסולה ור' שמעון מכשיר ואין הלכה כר' שמעון אלא כחכמים שמתוך שקרבנות הללו באין בנדבה חוששין שמא יאמר הרואה עכשיו נדב אותן ונראה כשוחט קדשים בחוץ ואוכל ומ"מ בהנאה מותרין:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר הכשר שחיטתו פסולה אפי' לא היה לזה הפוסל בו שותפות שכל מה שאנו פוסלין בזו אין פוסלין אלא משום מראית העין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שפסקנו בה הלכה היא חוץ מאשם תלוי שהוצרכנו להעמידו כר' אליעזר כמו שביארנו במשנה ואין הלכה כמותו ומתוך כך שוחט לשם אשם תלוי שחיטתו כשרה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש פוסקים כסתם המשנה ומפני שאחר שבא על הספק טועים בו ומה שנכנס תחת משנה זו בגמרא כך הוא לא סוף דבר באלו ששחטן תמימים על דעת כך אלא אף בעלי מומין ואע"פ שהרואים יודעין שאין בעלי מומין קדושים ומכירין שדברי הבאי הם מ"מ אפשר לפעמים שהיא בעלת מום ואינו ניכר כגון שהוא מכוסה בצמר:

השוחט לשם עולת נזיר שחיטתו פסולה שהנזירות נדר ונדב הוא ויש לחוש בו אפי' אמר בפני עדים זו שאמרתי שלשם עולה אני שוחט אין כונתי להקדיש פירשו קצת גאונים שאסורה מחשד הרואים יש מי שאומר שאם שחט מין שאינו ראוי למזבח מותר הרי הכל יודעין שאין כאן קדשים ויש מי שאומר כן בשוחט תורים קטנים או יונים גדולים הואיל ואין קרבן בא מהם בזה הדרך ר"ל בשחיטה אלא במליקה ואיני מודה בזו שאין הכל מבחינין פסול גדלו של זה וקטנו של זה והואיל ומינו מ"מ בר קרבן אין זה קל מבעלי מומין ששחטן שהן אסורין:

דינין אלו יש להן מבוא אף בזמן הזה שאף בזמן הזה מי שהקדיש ושחט והעלה חוץ לעזרה חייב שהרי ראוי הוא שיקרב בפנים מפני שמותר להקריב אע"פ שאין בית ויש חולקין בזו:

המשנה השלש עשרה והכונה בה ככונת מה שלפניה השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל דבר הנדר ונדב השוחט לשמו פסול ושאינו נדר ונדב השוחט לשמו כשר אמר הר"מ פי' ומה שאמר זה הכלל לאייתויי מאי לאייתויי עולת נזיר שאם שחט לשמה שחיטתו פסולה לפי שהנזירות נדר הוא ומה שאמר ושאינו נדר ונדב לאייתויי עולת חטאת כמו שישחוט אותו ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי כשאמר זה אינו אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול לפיכך הודיענו שהוא כשר לפי שאנו יכולין לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן ואי אפשר לאדם להתנדב חובה ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה ולפיכך אין אנו יכולין לומר אם איתה דאכיל קלא אית ליה:

אמר המאירי השוחט לשם חטאת והוא קרבן הבא על שגגת דברים שזדונן כרת ואינו בא בנדבה ואף העם מכירים בו שדברי הבאי הם שאלו היה חייב חטאת כבר היה נודע להם ואפי' היה חייב חטאת מ"מ אינו אומר שהוא מביאה לשם חטאתו אלא שהוא אומר שהוא שוחט זה לשם חטאת כלומר בתורת נדבה ואין זה נדר ונדב ומתוך כך יודעים הכל שדברי הבאי הם ומ"מ פרשו בגמרא שאם היה מחוייב חטאת ואמר בפי' שהוא שוחטה לשם חטאתו פסולה וכן הדין באשם ודאי והוא קרבן הבא לסבות ידועות כגון אשם גזלות במי שנשבע לשקר על כפירת ממון ואחר כך הודה וכן אשם מעילות ואשם שפחה חרופה לשם בכור ולשם מעשר אף אלו אין נידרין ונידבין ומתוך דבריו ניכר שהוא שוחט לשם אלו בנדבה והרי אלו לא מתוך דבריו הם קדושים שהרי בכור קדושתו מרחם ומעשר השבט מקדשו:

לשם תמורה והרי הוא אין לו קרבן בתוך ביתו שנאמר עליו שזה תמורתו ואפי' היה לו קרבן בתוך ביתו אין זה כלום שהרי מ"מ מדבריו ניכר שהוא שוחט לשם תמורה בנדבה והרי אין בתמורה נדבה ומ"מ אם היה לו קרבן בתוך ביתו ואמר בפירוש הריני שוחט קרבן זה לשם תמורת אותו קרבן שבביתי שחיטתו פסולה שאין זה לשון נדבה זה הכלל דבר הנידר ונידב שחיטתו פסולה ובא לרבות השוחט לשם עולת נזיר כמו שביארנו למעלה ושאינו נידר ונידב כשר לרבות שוחט לשם עולת יולדת שהכל יודעין שדברי הבאי הם אחר שאין לו יולדת בביתו ואין חוששין לומר שמא הפילה דבר הראוי להבאת קרבן כמו שיתבאר במקומו שהרי מציירין מדבריו שבתורת נדבה הוא שוחט לשם אותו דבר ומ"מ היתה לו יולדת בביתו ואמר בפירוש לשם יולדת שבביתי שחיטתו פסולה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ומ"מ פרשו קצת אחרונים שלא נאסר בזה מה שנאסר אלא בבהמה שלו אבל בבהמת חברו מותרת אף באכילה הואיל ועקר איסור זה אינו מן הדין לא גזרו בו אלא בשלו ואף בשלו בהנאה מותרת כמו שביארנו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה לא שנו אלא שאינו מתייב חטאת כו' עכ"ל כצ"ל:

פרק אלו טריפות

ד"ה ור"ש וכו' ומה אם אמר הרי עלי לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר לא אמר לשם חטאת וכו':

רש"י בד"ה ורב נחמן כו' אוסר ה"מ כו' הד"א:

גמרא ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. הרמב"ם בחבורו פי' דאסור לאכול משחיטתו עד שיבדקו אחריו כו'. והרשב"א תמה דא"כ ה"ל למיתני שחיטתו פסולה כמו באינך בבא דמתניתין. ובתור"ע תירץ בשם טה"א דאי הוה תני שחיטתו פסולה הוה משמע דאותה שחיטה לבדה פסולה ואילו בזה כל שחיטתו לעולם פסולה עד שיבדק. וק"ל דה"מ למיתני שחיטותיו פסולות כדתני בבכורות (כט) הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. להעיד עדותיו בטלין. ודקדק הר"ן מל' זה דכל דינין שדן וכל עדיות שהעיד בטלין. וי"ל דל' זה הי' משמעו דגם מה ששחט למפרע פסולות כמו התם ובאמת אף להרמב"ם אין פסול אלא מכאן ולהבא:

במשנה השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה. ק"ק לישנא דפסולה דמשמעה דהוי' כנבלה כמו לעיל (יח) במשנה ב"ש פוסלין ע"ש בגמרא ועי' בתוספות ר"פ דלקמן והא אפי' קדשים ממש בחוץ הוי שחיטה לטהרה מידי נבלה כדאי' בזבחים (סט). ועי' בפ' דלקמן מ"ב בתוי"ט ד"ה וחכמים פוסלין:

גמרא א"ר אבהו באומר לשם חטאתי. ובתוי"ט איתא כי אמר זו לחטאת פסולה וע"כ ט"ס הוא וצ"ל לחטאתי ביו"ד:

שם לאתויי עולת נזיר כו' אימר נדר בצינעה. ק"ל א"כ אפי' חטאת נזיר נמי. ודע דבעולת נזיר נראה דבעינן נמי שיאמר לשם עולת נזירותי כבאינך:

רש"י ד"ה אשם תלוי. כסבור שבא על אשתו ול"י למחר כו'. כצ"ל ומלת ונחלף למחוק:

רש"י ד"ה הואיל והפרשתו כה"ש. וקי"ל דשלמים הוא ואמרי קשחיט שלמים כו'. ק"ל דהאי ודאי בעי עקירה לכ"ע דלא גרע מהיו בעלים טמאי מתים דלעיל (ל):

רש"י ד"ה לשם תמורת זבחי. דהיכא דאין לו זבח כשרה ולא חיישינן כו'. כצ"ל:

תד"ה ור"ש (בסופו). לשוחטה בעבר הירדן. עמש"כ בנשא מ"ר פ"ז במ"ת בס"ד:

רש״י ד"ה לשם תמורת וכו׳ דאין לו זבח כשר כצ"ל:

רש"י ד"ה לא שנו וכו' בשוגג אינו מחפה. עי' מג"א סי' תרז ס"ק ב:

שבח ותהלה לראשון ואין שני אשר עזרני בחידושי פרק שני.

ס"פ השוחט. אמר ר' יוחנן ל"ש אלא שאינו מחוייב חטאת וכו' פירש"י דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליו כדי שיתבייש ויתכפר לו עכ"ל והקשה מג"א בהלכ' יה"כ הא אמרינן חציף עלי מאן דמפרש חטאי' וילפינן מדכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וחטאה הוא שוגג ואחז"ל מ"ט לא חילקה תורה מקום בין חטאת לעולה שלא לבייש עוברי עבירה וחטאת שוגג הוא. ולפע"ד י"ל דבר"פ כלל גדול פליגי ר' יוחנן ור"ל ולר' יוחנן כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב חטאת נמצא לר' יוחנן יש לפרש נשוי פשע כסוי חטאה היינו שהזיד בלאו לא יגלה המזיד שבשוגג ההוא אבל השוגג מגלה כי היכי דליהוי כפרה ובלבד שלא יחצוף לאמור הזדתי בלאו אבל לעולם יפרסם ששגג וא"ש פרש"י דהכא אליבא דר' יוחנן דהוא מרא דשמעתין:

בעזרת ראשון ואין שני. סיימנו פרק שני: הוא ירום קרני וראשי. בפרק שלישי: יהוה עליון נורא בנוראותיו, אבינו אב הרחמן במידותיו: הוא יורנו יושר אורחותיו, דת תורתו יושרי נכוחותיו: ויטעמנו מנועם דבש מתיקותיו, נבשר בקהל רב צדקותיו: הקל נא עול נושא אלומותיו, יפיצו חוצה מעיני חכמותיו: בעסקנו בפרק אלו טריפות והלכותיו:

יחקה את הצדוקים. יחזיק ידיהם בחוקותיהם. יחקה לשון חוק: גמ' לבבואה. פרצוף שלו הנראה במים: עכורין. לא מינכר בהו בבואה: והאמרת אין שוחטין לגומא. והדר תני אבל עושה גומא: כל עיקר. ואפי' בבית דמיחזי כמנהג צדוקים: על דופני הספינה. ומדופני הספינה למים: לנקר. לנקות: מקום. חריץ קטן: ובשוק לא יעשה. שאין אדם חש לנקר את השוק: בדיקה אחריו. שמא מין הוא לעבודת כוכבים ויבדלו מפתו ומיינו: מתני' השוחט. חולין בחוץ: לשם עולה. דכיון דבאה בנדר ובנדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותרים וגזור רבנן עליה פסול וכן שלמים וכו': אשם תלוי. בא על ספק חיוב כרת כגון ב' חתיכות לפניו ואכל אחת מהן ובאו עדים ואמרו אחת מהן של חלב היתה ואין ידוע איזו אכל אשתו ואחותו עמו בבית כסבור שבא על אשתו ונחלף ולא ידע למחר על איזו מהם בא שהיו שתיהן במטה והוא לא היה יודע מביא אשם תלוי להגין מן היסורין עד שיודע לו אם חטא ודאי מביא חטאת ובגמ' פריך והא לאו נידר ונידב הוא והרואה יודע שאין בדבריו כלום שאין שם אשם תלוי אא''כ היה מחוייב וההוא קלא אית ליה ופסח נמי בגמ' פריך: ור' שמעון מכשיר. לא חייש למראית העין: אשם ודאי. אשם גזילות דהיינו נשבע לשקר לכפירת ממון אשם מעילות אשם שפחה חרופה ועל שם שאשם תלוי בא על ספיקו קרי להו להני אשם ודאי: לשם בכור לשם מעשר. מידע ידעי דשקר הוא דבכור ומעשר מידע ידעי מקמי הכי דאילו ההיא שעתא לאו בני אפרושי נינהו דנימא השתא קמקדיש להו: זה הכלל. בגמ' מפרש לאתויי מאי דהא חשבינהו לכולהו: גמ' בר נידר ונידב הוא. בתמיה: בכל יום. שבכל יום הוא עומד בספק חטאת ולבו נוקפו שמא חטא ומצינו שהכשיר הכתוב אשם תלוי ליקרב וליאכל היכא דהוחזק ספק חטא בעדים והאי נמי אנן סהדי דכל יומא בספק חטא קאי: זימנא קביעא ליה. בערב הפסח הלכך מידע ידעי דדברי רוח הן: הואיל והפרשתו כל השנה. כל ימות השנה ראוי להפרישו ולהניחו עד זמנו הלכך השתא נמי אמרי השתא מפריש ליה וקשחיט פסח בשאר ימות השנה וקי''ל דשלמים הוא ואמרי קשחיט שלמים בחוץ ואכיל להו: מידע ידיע. דמשקר ולא נפיק חורבה מיניה: דרמי מידי אמומא. שיהא נכסה בצמר או בטיט ולא חזו ליה וסברי תם הוא: לא שנו אלא שאינו מחוייב חטאת. דלא אמרי אינשי השתא מפריש לה דהא חטאת לאו בנדר ובנדבה אתי והא לא חשו רבנן דלמא מאן דחזי סבר מחוייב חטאת הוא דההוא קלא אית ליה דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ומתכפר לו: אבל מחוייב חטאת. מאן דחזי סבר לשם חטאת הוא מפרישה עכשיו: והא לא קאמר לשם חטאתי. דמשמע שאני חייב אלא לשם חטאת דמשמע לשון נדר ומידע ידיע דאין בדבריו כלום דבשלמא דבר הנידר ונידב איכא למימר השתא מקבל לה עליה בשעת הפרשה ולא בעי למימר לשם עולתי אבל הכא כל כמה דלא אמר לשם חטאתי לא משמע לשם אותה שאני מחוייב: באומר לשם חטאתי. והיכא דאינו מחוייב חטאת אפי' [אמר] לשם חטאתי מידע ידעי דמשקר: שאין לו זבח. דליכא למימר השתא עביד לה תמורה דבמאי מימר לה דהא ליכא למיגזר מאן דחזי סבר יש לו זבח אחר דההוא קלא אית ליה: אימר אמורי אמיר ביה. ומאן דחזי סבר השתא מימר לה בהך אמירה דבשעת שחיטה ואע''ג דלא מוקי לה בהדי זבח חייל עלה שם תמורה דתנן בתמורה (דף כז.) תחת חטאת תחת עולה שיש לי בבית היה לו דבריו קיימין: והא לא קאמר לשם תמורת זבחי. דלהוי משמע שימירנה בו אלא לשם תמורה דמשמע דבשמא בעלמא בעי לשוויי תמורה ואיהו ליתא אלא היכא דמימר לה בזבח דתנן בתמורה (שם) תחת חטאת תחת עולה לא אמר כלום: לשם תמורת זבחי. ואשמועינן מתני' דהיכא דאין לו זבח כשר ולא חיישינן דלמא מאן דחזי סבר דאית ליה מ''ט דאי הוה ליה מידע הוו ידעי: עולת נזיר. דאי אמר הריני שוחט לשם עולת נזיר פסולה דמאן דחזי סבר נדר הוא והשתא קמפריש ושחיט לה ואע''ג דנזיר נידר ונידב הוא דע''י נדר הוא בא אי לא הוה תני זה הכלל לאתויי לא שמעינן ליה מעולה דרישא: דמהו דתימא. ליכא למיחש לחורבה דמידע ידעי דהא לא נדר: קא משמע לן. דמימר אמרי דלמא נדר בצינעא זה שלשים יום שהוא סתם נזירות ובשלשים יום לא מינכרא מילתיה לשכניו: לאתויי עולת יולדת. שאם אמר לשם עולת יולדת בפירוש כשרה דמידע ידעי דהשתא לא נדר לה וכדמפרש בשאין לו אשה: מהו דתימא. כלומר ואיצטריך רבי אלעזר לאשמועינן דכי יש לו אשה פסולה אף על גב דאמרה רבי אלעזר לעיל גבי תמורה:

ורבי שמעון מכשיר. פי' הקונט' דלא חייש למראית העין וריב''א מפרש דלא שייך כלל לר' שמעון מראית העין דדומה כמקדיש על מנת לשחוט בחוץ ור' שמעון לטעמיה דמפרש בפ' הרי עלי עשרון (מנחות דף קט.) הרי עלי עולה על מנת שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה לבית המקדש ר''ש אומר אין זה עולה וטעמא שלא התנדב כדרך המתנדבים כדתנן בפ' המנחות והנסכים (שם דף קג.) הרי עלי מנחה להביא מן השעורין כו' ר' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים ובהדיא תנא בתוספתא אהך דהכא ר' שמעון מכשיר שאין כיוצא בזה מתנדב אמר ר' שמעון ומה אם אמר הרי עלי עולה לשוחטה בעבר הירדן שמא עולה היא: והא לא אמר לשם חטאתי. אם לא אמר לשם חטאת ואפי' אם אמר הרי זו חטאתי לא אמר כלום כדאמרינן בפ''ק דנדרים (דף ו.): אימר נדר בצינעא. ולעיל דלא חיישינן שמא יש לו זבח בתוך ביתו בצינעא דאית ליה קלא שרגיל להודיע שלא יבואו לידי מעילה: לא שנו אלא שאין לו אשה. מה שהקשה בקונטרס אי שאין לו אשה למה לו למתנייה זה הכלל פשיטא למאי נחוש לה יש לומר אין לו אשה היינו שאין אנו יודעין אם יש לו אשה אם לאו וכן אין לו זבח דלעיל אבל בידוע דאין לו לא איצטריך: