חולין מב ע"א

דף מב - א

הקדמה לפרק אלו טרפות

א. מהי טריפה?

בהמה, חיה ועוף, שיש בהם מכה או מחלה שסופה להמית, הרי הם טריפה, ואסורים באכילה.

וכך הוא לשון המשנה בתחילת פרק אלו טרפות:

זה הכלל, כל בהמה שיש בה מכה או מחלה, באופן שאין בהמה שיש בה מחלה או מכה כמותה, חיה - הרי זו טריפה.

במה דברים אמורים, כשהיתה בבהמה מכה או ליקוי המביאה לידי מיתה. אבל אם היתה הבהמה "מסוכנת", כגון, שהיתה חולה מחמת שתשש כוחה ונטתה למות, או שאכלה סם המות, או שהכישה נחש, הרי על אף שודאי תמות, אין היא טריפה.

ב. המקור לאיסור אכילת טריפה

מצינו שלשה מקורות לאיסור אכילת טריפה:

האחד, דברי הכתוב המפורשים [שמות כב] "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו".

השני, בספרי [דברים יד כא] "לא תאכלו כל נבילה". אין לי אלא נבילה, טריפה מנין? תלמוד לומר "כל". (1)

השלישי, אמרה תורה [ויקרא יא ב] "זאת החיה אשר תאכלו". ודרשו חכמים [חולין לז א]: חיה אכול, ושאינה חיה [כגון טריפה, שאינה יכולה לחיות] לא תאכל. (2)

ג. טריפות שיש להן רפואה

טריפה שיש לה רפואה, אינה טריפה. (3) אך הטריפות שאמרו חכמים שהן טריפות, הרי גם אם כיום יש להם רפואה, או שכיום הן חיות אף בלי רפואה, הרי הן טריפות, שאין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך". (4)

וכמו כן, אין טריפה אלא מה שמנו חכמים. ולכן, גם אם תהיה מכה או מחלה מסוג אחר, אין היא טריפה, כי ודאי שיש לה [או שהיה לה רפואה], ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. (5)

והחזון איש מבאר שהלכות שחיטה נקבעו ב"אלפיים שנות תורה", ולפי מה שקבעו חכמים אז, כך נקבעה ההלכה לעולם. (6) ד. מיני הטריפות

שמונה מיני טריפות הן שנמסרו למשה מסיני, ובכללם יש עשרות רבות של אופני טריפות:

א. דרוסה.

ב. נקובה, ונכללים בה עשרים וששה סוגי טריפות של אברים שניקבו.

ג. חסורה, שבכללה ארבע עשר טריפות של אברים שנחסר חלק מהם, ותשע טריפות של אברים יתרים, וכל יתר כנטול דמי.

ד. פסוקה, ובכללה פסיקת חוט השדרה.

ה. נטולה, בכללה שמונה טריפות של אברים שניטלו ממנה.

ו. שבורה, ובכללה שש טריפות של שברים.

ז. קרועה, שנקרע רוב הבשר החופה את הכרס, וכן אם נפשט עורה.

ח. נפולה, בכללה נתרסקו האיברים מהנפילה, או נדלדלו הסימנים.

מתניתין:

אלו טרפות בבהמה: ^[7] א. נקובת הוושט ^[8] - בנקב כל שהוא.

ב. ופסוקת הגרגרת - שנפסקה הגרגרת, [קנה הנשימה] לרוחבה, ברובה.

ג. ניקב קרום של מח - בנקב כל שהוא. ^[9] ד. ניקב דופן הלב עד לבית חללו. ואם לא הגיע הנקב בדופן עד לחלל הלב, אין זה טריפה. ^[10]

ה. נשברה השדרה. ובשבירתה נפסק החוט שלה.

ו. ניטל הכבד, ולא נשתייר הימנו כלום.

ז. הריאה שניקבה,

ח. או שחסרה.

רבי שמעון אומר: אין הריאה שניקבה נחשבת כטריפה אלא עד שתינקב לבית הסמפונות [ראה ציור בספר שיחת חולין].

ט. ניקבה הקיבה - בנקב כל שהוא.

י. ניקבה המרה - בנקב כל שהוא.

יא. ניקבו הדקין, המעיים - בנקב כל שהוא.

יב. הכרס הפנימית [ונחלקו בגמרא מה היא] שניקבה בנקב כל שהוא.

יג. או שנקרע רוב הכרס החיצונה.

רבי יהודה אומר: שיעור הקריעה בכרס החיצונה אינו קבוע. אלא הכרס הגדולה, של בהמה גדולה, שיעור הקריעה המטריפה הוא טפח. ואילו הכרס הקטנה, של בהמה קטנה, שיעור הקריעה המטריפה הוא ברובה של הכרס.

יד. טו. המסס ובית הכוסות ^[11] שניקבו עד שנראה הנקב לחוץ.

אך אם היה הנקב בין שתי הדפנות הצמודות של ההמסס ובית הכוסות, אין זו טריפה, שהרי בין כה וכה נשפך האוכל מזה לזה, בנקב שביניהם.

טז. נפלה מן הגג, ושחטה מיד, מבלי שתשהה מעת לעת, הרי היא טריפה. שאף על פי שאין נראים בה שברים, חיישינן שמא נתרסקו ונתפרקו אבריה.

יז. נשתברו רוב צלעותיה, בלא שנפלה.

יח. דרוסת הזאב - שהכה הזאב בבהמה בצפורניו.

רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב טריפה רק בבהמה דקה, ולא בגסה.

כי לדעת רבי יהודה, ארס הזאב שבין צפורניו שורף רק בהמה דקה, אך אינו שורף בהמה גסה. ורק בהמה שהיתה דרוסת ארי, הרי היא טריפה, ואפילו בבהמה גסה.

וכיון ששנה רבי יהודה את החילוק בין דרוסת הזאב לדרוסת הארי, שנה התנא גם את החילוק בדרוסת העוף, לגבי טריפות העוף.

דרוסת הנץ - טריפה בעוף הדק, כמו צפרים ויונים.

ודרוסת הגס [דורס גדול] - טריפה אפילו בעוף הגס, כמו אווזים ותרנגולים.

זה הכלל בהלכות טריפה: כל בהמה שלקתה במכה שאין בהמה לקויה כמוה חיה [ראויה לחיות], הרי היא טרפה! ^[12]

גמרא:

אמר רבי שמעון בן לקיש: רמז לטרפה מן התורה - מנין?

ותמהה הגמרא על שאלתו של רבי שמעון בן לקיש: מנין!?

מה היא השאלה מנין מצינו רמז לטריפה מן התורה. והרי מקרא מפורש הוא, דכתיב [שמות כב] "ובשר בשדה טרפה, לא תא כל ו"?!

אלא, כך שאל ריש לקיש: רמז לטרפה שאינה חיה [שאינה ראויה לחיות] מן התורה - מנין?! ושאלתו היא על הא דקתני סיפא: זה הכלל, כל שאין כמוה חיה, הרי היא טרפה. מכלל זה אתה למד, דטרפה אינה חיה.

והיינו, מוכח מסיפא דמתניתין שהטעם לאיסור טריפה, הוא משום שאינה מסוגלת לחיות. ולכן שאל ריש לקיש, מנא לן רמז מן התורה לכך שטרפה אינה יכולה לחיות!?

ועונה הגמרא על שאלתו: דכתיב "וזאת החיה אשר תאכלו", ודרשינן: רק בהמה זאת, שהיא חיה, דהיינו, שיכולה להמשיך ולחיות, אכול. אבל בהמה שאינה חיה - לא תיכול!

ומדייקת הגמרא: מכלל דברים אלו אתה למד דטרפה לא חיה!

שהרי מיעט הכתוב מאכילה בהמה "שאינה חיה", ואין לנו דבר חי שמוגדר כ"אינו חי", אלא טרפה [כי נבלה אינה בגדר של "אינה חיה" אלא היא מוגדרת כ"מתה"].

ודנה הגמרא: ולמאן דאמר טרפה חיה, שיכולה היא לחיות, אלא שאסרה הכתוב באכילה, מנא ליה רמז מן התורה שטרפה, על אף שהיא חיה, בכל זאת היא אסורה?

ומשנינן: גם הוא נפקא ליה מ"זאת החיה אשר תאכלו", ודרשינן הכי: "זאת" מיעוטא הוא, ובא ללמד: זאת החיה, דהיינו "סתם חיה", רגילה, אותה בלבד אכול. אבל חיה אחרת, כגון טרפה, אף על פי שהיא חיה - לא תיכול! מכלל זה אתה למד, דטריפה חיה!

ואידך, דסבירא ליה שטריפה אינה חיה, האי מיעוטא ד"זאת", מאי עביד ליה?

מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל:

דתנא דבי רבי ישמעאל: "זאת החיה אשר תאכלו" - מלמד הכתוב שתפס הקב"ה מכל מין ומין מבעלי החייים, והראה לו למשה, ואמר לו: זאת אכול! וזאת לא תיכול!

ופרכינן: ואידך, דיליף מ"זאת" שטרפה חיה, תיקשי: הרי לדידיה נמי, מבעי ליה להאי קרא לכדתנא דבי רבי ישמעאל?!

ומשנינן: אין הכי נמי, דהאי קרא "וזאת החיה" בא ללמד לכדתנא דבי רבי ישמעאל. אלא, טרפה, שהיא חיה, מנא ליה? - נפקא ליה מאידך תנא דבי רבי ישמעאל.

דתנא דבי רבי ישמעאל: הא דכתיב [שם] "זאת תורת הבהמה והעוף - להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".

מאי "החיה - אשר לא תאכל"?

בא הכתוב ללמדך שטרפה, אף על פי שהיא חיה, בכל זאת לא תאכל!

ומהי טרפה? אלו שמונה עשרה טרפות, שאינן מבוארות בכתוב, אלא שנאמרו למשה בסיני!

והוינן בה: ותו ליכא, וכי אין טריפות נוספות? והא איכא טריפות "ב.ס.ג.ר." שהם סימנים לארבע טריפות, שיבוארו לקמן, וכמו כן איכא שב שמעתתא, שבע סוגי טרפות שלא נשנו במשנה אלא שנו אותן אמוראים, ושגם הן יבוארו לקמן!?

מהו דתימא ילודי ילדה וליהוי חשוב עולה וליהוי פסול משום קדשים קמ"ל דאם אולידה קלא אית לה:

הדרן עלך השוחט

אלו טרפות. נקובת הושט. כלומר בכל שהוא:

מנלן דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כל בשר שהוא חי (מן השדה) [והיא] טרפה לא תאכלו וכולל בין בהמות ובין חיות ובין עופות. ולמ"ד דטרפה חיה מנא ליה כלומר מנא ליה דחיה. זאת החיה אכול. כלומר בריאה:

חיה אחרת לא תאכל. מכלל דטרפה חיה:

ואידך האי זאת מאי עביד ליה:

והא איכא בסגר ושב שמעתתא. כלומר ותו ליכא אלא שמונה עשרה ומאי בסגר אלו סימני ד' טרפות כדבעינן למימר לקמן:

מה שנחלקו חכמי ישראל בטרפה אם היא חיה או אינה חיה. תמוה הוא איך לא בדקו הדבר בנסיונות הרבה אפשר שקיימו מן הטרפות שהם הלכה למ"מ (שהם) פעם אחר פעם ומצאו שלא היו מתקיימות י"ב חדש ואעפ"כ מי שראיית חכמתו או קבלתו נותנת לו שהיא חיה אינו חוזר בו שהרי אימור שמתה במקרה כדאמרינן גמירי דאי מבדרי לה סימני חיה.
ובירוש' במס'תרומות (ג,א) גבי קשות ונמצאת מרה בעי בן לוי וכי בדבר שאפשר לעמוד עליו חכמים פליגי אלא בעיקר בדיקתה פליגי ונ"מ לספק דרוסה ולכל ספק שבטרפות שמשהין אותה אם נתקיימה י"ב חדש בידוע שאינה טרפה.
והא דאקשי' ולמ"ד טרפה חי' מנ"ל. לאו דוקא שאינו צריך להביא לה ראיה מן התורה אלא הכי הל"ל האי חיה מאי עביד ליה אלא כיון שמשם ראיה מיניה ד"וזאת" קאמרינן "מנ"ל", וללישנא דאמרי' ואידך נמי מב"ל להכי אלא טרפה חיה מנ"ל משום דלא דחי בקרא קמא כלום ומשמע חיה אכול שאינה חיה לא תיכול קאמר כתיב קרא אחרינא דלאו כל חיה תאכל.

אלו טריפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת. אסקה ר' יוחנן בפרקין דלעיל דמשנה זו קודם חזרה נשנית ומשנה לא זזה ממקומה. אבל ודאי נבלה הויא בהכין, שהרי חזר בו רבי עקיבא והודה לו לרבי ישבב שנפסלה בשחיטתה היא. וקשיא לי אי הכי שחיטה דמכשרי היכי משכחת לה, וכי מתה עומד ושוחטה, וכדאקשיה רבא בפרק קמא (כא, א) לדברי זעירי וכי מתה עומד ומולק, ולא אשכחן לה פירוקא עד דאסיקנא דאימר כך הוא עושה חותך שדרה ומפקרת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, וכיון דאסיקנא דברוב גרגרת או במיעוט וושט הויא נבילה אתכי (תטהר) [תהדר] קושיית (ל)רבא לדוכתיה, ורש"י ז"ל פירש שם (כ)[ב]דברי רבא, בשלמא אי אמרת טריפה הוית אבל חיות מיהא אית בה, משום הכי הויא מליקת סימנים מליקה וטריפות ליכא למימר שזה דרך השחיטה, אלא לזעירי דחשיב ליה מתה וכי מתה עומד ומולק. ודברי רש"י ז"ל נוחין אם איתא דבדרך השחיטה ליכא אלא מעשה טריפות לבד, אבל השתא דאסיקנא דמעשה נבילה איכא מאי איכא למימר. ואם תאמר דהכי קשיא ליה לרבא התם משום דמתה קודם שיגיע לסימנין, אבל בשחיטה כל שעתא מתעסק הוא בהכשר הסימנין, הא ליתא, דמליקה נמי כשהוא חותך מפרקת ובשר מתעסק בהכשר מליקה הוא ושברית מפרקת ובשר [ב]מליקה (ב)[כ]חתיכת סימנין (מ)[ב]שחיטה, ועוד מדקא מקשה ליה לאביי ותיקשו לך עולת העוף לרבנן, כלומר אפילו תאמר דליתא לזעירי עולת העוף, מיהא לרבנן דבעינן שני סימנים גמורים תקשי לך וכי מתה עומד ומולק מיעוט סימנין, אלמא אף בסימנין עצמן איכא למיפרך הכי, ויש לומר דזעירי דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה משעת שבירת מפרקת ובשר הכי קאמר נבלה [כ]לומר שהיא נקראת נבילה ומטמאה במגע ובמשא אף על פי שמפרכסת, וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באהל, ומשום הכי קשיא ליה לרבא דכיון דכמתה גמורה חשבת לה מעתה אם כן אחר שמתה הוא עומד ומולק ומליקה אחר מיתה גמורה מי מהניא, אבל שחיטה נהי דמעשה נבילה קא עביד דאי שהה בה ואחר כך חזר ושחט אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה מכל מקום אינה מטמאה במגע ובמשא עד שתמות לגמרי או שיתיז ראשה לגמרי, וכדתנן לקמן (חולין קיז, ב) השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה, והיינו דמקשינן ליה אביי מעולת העוף לרבנן ולא מקשי ליה משחיטה, ואפילו לרבנן דהשוחט מתוך הטבעת אליבא דמאן דמפרש דרבנן כולהו סימנין קא בעו בשחיטה, ולית להו הא דתנן (לעיל חולין כז, א) רובו של אחד כמוהו, כנ"ל.

נקובת הוושט. כלומר לחללו, כדאסיקנא בגמרא (מג, א) שני עורות יש לו לוושט נקב זה בלא זה כשרה, ואף על גב דלא מפרש במתניתין כדמפרש בלב שנקב לבית חללו, משום דלב שהוא עבד איצטריך לאשמועינן דלא מיטרף עד דאינקיב לבית חללו, אבל בושט וקרום של מוח וריאה ואינך דמטרפי בנקב דקלישי לא איצטריך כלל דפשיט(ין)[א] דלא מיטרפי עד דמנקבי לחלל, אי נמי יש לי לומר דאתא לאשמועינן דלא[י]זה חלל שנקב בין לחלל גדול בין לחלל קטן, דאי אמר סתם ניקב הלב הייתי סבור לומר עד שינקב לחלל גדול שהוא העיקר, קא משמע לן לחללו לאיזו חלל שיהיה בין לגדול בין לקטן כדאיתא בגמרא.
כל הני דקתני בהו במתניתין נקבו טריפה כל שכן אם נטלו לגמרי, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' שחיטה ה"כ) והוא הדין להיתר דכל יתר כנטול דמי, וזהו שלא שנינו נטל הלב נטלו הדקין כמו ששנה נטלו הכליות ונטל הטחול, ומיהו בטחול בלבד הוא דאמרי שאם נטל כשרה, אף על גב דאסיק בגמרא דאם נקב בסמוכים טרפה, והרמב"ם ז"ל (שם הי"ט) נתן טעם לדבר לפי שאין נקובתו כשאר הנקובים דבטחול מפלגינן בין נקב לסומכיה לנקב בקולשיה ועוד שאם נשתייר ממנו כעובי דינר זהב אפילו בסומכי כשרה ובתוס' אמרו דהתם שאני דאיתפרש בהדיא וניטלה המרה גם כן טריפה אף על פי שמצינו בני יונה שאין להם מרה כלל וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם הי"ז) בין בבהמה בחיה בעופות ובה"ג האי ריאה דלית בה מרה טעימני לה בדוכתא אי מריר כשרה דבלועה היא במקומה בכבד ואי לא מריר טריפה דלא הוה בה מרה מעולם והיכא דאיכא תרי מרירתא ומחזיאן כחדא בזעינן לה אי שפכי להדדי חדא מרה היא וכשירה ואי לא טריפה דכל יתר כנטול ממקומה דמי והויא אידך מרה נקובה וטריפה.

גמרא: חיה אכול שאינה חיה לא תיכול מכלל דטריפה לא חיה. ונפקא מינה לספק טריפה שאם נתקימה י"ב חדש אין חוששין לה וכשירה מעתה.

פרק שלישי בעזר הצור:

אלו טרפות בבהמה וכו' כונת זה הפרק לבאר ענין הדברים הפוסלין את הבהמה הטהורה שלא מחמת שחיטה וכן הסימנין הפוסלין בהמה חיה ועוף ודגים למי שאינו מכיר איזה מהן טהור ואיזה מהן טמא ורוב הפרק יסוב על חמשה ענינים הראשון לבאר טרפות שבבהמה השני לבאר כשרות שבבהמה אע"פ שלקתה בהם והשלישי לבאר טרפות שבעוף הרביעי לבאר כשרות שבעוף על הדרך שאמרנו בבהמה החמישי לבאר סימני בהמה וחיה ועוף ודגים איזה מהן טהור ואיזה מהן טמא זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה ענינים שלא מן הכונה כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר טרפות שבבהמה והוא שאמר אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כל שהוא הריאה שניקבה או שחסרה ר' שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות נקבה הקיבה נקבה המרה ניקבו הדקין הכרס הפנימית שניקבה או שנקרעה רוב החיצונה ר' יהודה אומר הגדולה בטפח והקטנה ברובה המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה ודריסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה אמר הר"מ פי' הושט יש לו שני קרומין אם נקב אחד מהן בלבד כשרה ואם ניקבו שניהם ואפי' במשהו ואפי' נקב הקרום הזה שלא כנגד הקרום האחר הרי זו טרפה וגרגרת היא קנה הריאה אם נפסק רוב גבהה ברוחב היא טרפה ויש למוח שתי קרומות אחד מהם דבוק לעצם הגולגולת אם ניקב אותו קרום והשני הסמוך למוח קיים כשרה ואם ניקב התחתון הסמוך למוח ואפי' העליון קיים טרפה ואע"פ שלא ניקב העצם ויש ללב שני חללים האחד גדול מחברו והגדול של שמאל כשנקב גוף הלב והגיע לאותו החלל הימין או של שמאל טרפה ואפי' היה הנקב קטן כל שהו וגם אם ניקב בגוף הסחוסי שיש בראש הלב שהוא כמין ביב ונקרא קני הלב הרי זו טרפה ושדרה היא חוליות השדרה וחוט שלה הוא החבל היורד מן המוח ויש לו קרום מקיף אותו וכשיפסק רוב גבהו של קרום זה לרחבו טרפה וכשישתייר מן הכבד כזית במקום מרה וכזית במקום עורק הגדולה צומח מן הכבד שממנו יפרדו הורידין בכל הגוף מותרת ואם נשתייר פחות או נשתייר שלא באלו השני מקומות טרפה ויש על הריאה שני קרומים בתכלית הדקות אם ניקב אחד מהם כשרה ואם ניקבו שניהם והגיע הנקב לגוף הריאה טרפה ואע"פ שהנקב קטן כל שהוא וכן קני הריאה כל מה שהוא ממנו בין שני חלקי הריאה בשעת נפיחתה דינם כדין הריאה ואם ניקב במשהו טרפה ואם חסר מגוף הריאה כל שהוא טרפה ואפי' נפחה ולא יצא הרוח ממנה וענין החסרון הזה שאזני הריאה שלש מן הימין ושנים מן השמאל ואם חסר מנינם הרי היא טרפה וסמפונות הם קני הריאה והם הגופים הנבובים הסחוסיים העוברים בגוף הריאה ודע שאם נקב סמפון אחד מהם והגיע לחברו הרי היא טרפה וקיבה ידועה ומרה כיס המרה ודקין המעיים וכרס הפנימי ידוע רוב החיצונה ר"ל רוב הכרס בחיצונה והוא מה שתחת העור כשנקרע יצא הכרס ושיעור קריעה במה שאמרנו כל שנקרע בה טפח ולא הביא רובה זו היא ששנינו ובקטנה רובה הרי ידעת שלעולם היא טפח או פחות מטפח ואם נפסק ממנה עגולה כשיעור סלע או יותר הרי היא טרפה ועגול הסלע הוא כמו הדק שיהיה והגדול שבדינרין המצריים בקירוב ומסס הוא האבר שהוא כדמות רמון ובתוכו קרומין והוא מלא מן הזבלים ובית הכוסות הוא המכסה שבכרס כדמות כיס ויש בו גומות וצורתו מפורסמת אצל כל הטבחים ודע שאלו הנקובות כלן במשהו נפלה מן הגג זו מכלל הטרפות ויש לה תנאים ודינים והם שאם נפלה היא ואחר נפילתה הלכה מותר לשחוט אותה מיד וצריך בדיקה ואם לא עמדה משהין אותה מעת לעת עשרים וארבע שעות ואז שוחטין אותה וצריך גם כן בדיקה והבדיקה הזאת תהא בכל הבטן ובחזה מבפנים ובמוח מבפנים ואם נמצא שום דבר מאלו הטרפות או נמצא אבר מאיברים הללו רצוץ ומרוצץ הרי היא טרפה ואע"פ שלא אירע בה נקב ולא פסוק ולא שבור אלא רסוק שריסוק איברים מכלל הטרפות על מנת שאירע מחמת הנפילה ובית הרחם אין משגיחין על רסוקו ורסוסו וכן הסימנין אין צריכין בדיקה וכבר ידעת שהצלעות בבהמה י"א מכל צד לפיכך היו רוב צלעותיה שש מכאן או שש מכאן או הצד האחד כלו וצלע אחד מהצד השני על מנת שתהא שבירתם במחצית הסמוך לחליות ובצלעות שיש בהן מוח והוא שאמרו רוב צלעות גדולות שיש בהן מוח מן המיעוט שנשתבר אינו טרפה ודרוסה הוא שדרסה אותה אחת מן החיות שטורפות בידיה בלבד לא ברגלה על מנת שתכניס צפרניה בבשרה לפיכך צריכה בדיקה בפנים אם נמצא בשרה שנשתנה דבר סמוך לבני מעין הרי זו אסורה ודע שהזאב ומי שלמעלה ממנו עושה בהמה דקה הגדולה במינה דרוסה וגדיים וטלאים ואפי' מי שלמטה מן הזאב כגון החתול והנמיה כשדורסין אותה עושין אותן דרוסות וצריכות בדיקה ומה שאמר זה הכלל כדי שיכלול עם הטרפות שמוטת הירך ושנתעפשה כל הכוליא שלה עד שנפסד הלובן שבכוליא מבפנים ושנקב הטחול על מנת שינקב במקום העבה ממנו ונכנס הנקב בגופו עד שלא ישתייר ממנו אלא פחות משיעור עובי דינר זהב אבל נשתייר ממנו שיעור עובי דינר זהב ולא הגיע בו הנקב הרי היא כשרה וכן אם נתדלדלו רוב הסימנין וזה אינו העקור וכן אם נעקרה צלע מעקרה ר"ל שתסור חולייתה מתוך חוליות השדרה הרי זו טרפה וכן אם נתמצמצה גולגולת הראש אע"פ שאין שם נקב על מנת שתרוצץ רובה וכן בשר החופה את רוב הכרס אם נקרע כמו שביארנו ואחרים מלבד אלה הטרפות שיתבארו כמו חתיכת הרגליים והגלודה ממה שמנו אותם הכל נכלל במה שאמר זה הכלל ואין הלכה כר' שמעון והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי אלו טרפות בבהמה וכו' א' נקובת הושט ושיעורו במשהו ובלבד שיהו שני עורות שלו נקובים כמו שיתבאר ב' פסוקת הגרגרת פי' מצד רוחב עגולה ושיעורה ברובה ומתוך שנפסקה ברובה כשהבהמה מושכת צוארה תמיד שמא תפסק אבל נסדקה לארכה אפי' ברובה כשרה כל זמן שישתייר משהו מכאן ומשהו מכאן ג' ניקב קרום של מוח פי' קרום התחתון שבו המוח מונח אבל העליון הדבק בגלגלת אינו נפסל בנקב ושיעורו של זה התחתון במשהו ד' ניקב הלב לבית חללו פי' כל הנקובים ודאי אינם קרויים נקב אלא אם כן עבר הנקב לחלל ולא הוצרך לפרש כן בלב אלא להודיע שלא סוף דבר לחללו הגדול אלא אף לחלל קטן והענין הוא ששלשה חללים יש לו אחד באמצע והוא הגדול ושנים קטנים אחד מימינו ואחד משמאלו וכל שהגיע בו הנקב לאיזה חלל שבו טרפה מצד עצמו הא אם ניקב שלא בחללו מחמת מחט או קוץ אנו טורפין אותו לפעמים לא מצד עצמו אלא שאנו אומרים דרך הדקין עבר המחט ונקב עד שהגיע שם כמו שיתבאר ואם ניקב הלב וטרפשא דלבא סותמו אין זה סתימה אע"פ שחלב טהור סותם הרי הוא עומד ככובע ואינו מהודק עליו כמו שיתבאר ה' נשברה השדרה ונפסק חוט שבתוכה כלומר שאין שבירת השדרה טרפות בפני עצמו עד שיפסק החוט ולא היה צריך להזכיר שבירת השדרה כלל אלא מתוך שאין דרך להפסק החוט שלא על ידי שבירת שדרה הוא מזכיר בה שבירת השדרה ושיעור פסוקת החוט ברובו ופרשו בו בגמרא רוב עורו אבל מוחו לא מעלה ולא מוריד וקצת גאונים כתבו בה שאם נסדק לארכו כשר ואין צריך לומר ניקב בכלל טרפות זה נתמסמס המוח שבתוך החוט או נתמרך כמו שיתבאר ו' ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ופירשו בגמרא שלא נשתייר הימנה כזית במקום מרה וכזית במקום חיותה הא אם נשתייר בה כן כשרה ז' הריאה שניקבה בקרום הדק שעליה שהוא לבן כשאדם קולפו ובקרום שני שתחת הקרום הראשון שהוא אדום אבל זה בלא זה כשרה כמו שיתבאר ח' או שחסרה פרשו בגמרא שלא על חסרון שבפנים אינו חסרון אלא בחסרון בחוץ ולא הוצרך לומר כן שאם בניקבה פסולה כל שכן בחסרה ולא הוזכר חסרון בריאה אלא על דעת ר' שמעון שהיה מכשיר בנקב עד שתנקב לבית הסמפון הגדול ששם שופכין כל הסמפונות שבה ואמר עליו שמודה הוא בחסרון שהיא טרפה אע"פ שאינו מגיע לבית הסמפון ומ"מ אין אנו צריכין לכך שאין הלכה כר' שמעון אלא כל שניקב הקרום העליון עם התחתון טרפה ואין צריך לומר בחסרה ט' ניקבה הקיבה פי' נקב מפולש המגיע לחלל שבה י' ניקבה המרה פי' באותו הצד שאינה סמוכה לכבד הא אם היה בצד שהיא סמוכה לכבד כבד סותמתה וכשרה י"א ניקבו הדקין פי' במקום שאין סביב הנקב מעי אחר דבק בו שיגין עליו כגון שניקב בעליונות הדקין הא אם ניקב מן הצדדין במקום שדקין אחרים מקיפין אותו כשר שחביריו מגינים עליו ויש מפרשים ניקבו הדקין במקום שאין כנגד הנקב שומן הדרא דכנתא הנקרא אינטיריל שבזו מיהא כשרה דחלב טהור סותם י"ב הכרס הפנימי שניקב ושיערו בגמרא שהוא בכדי טפח בעליונות הכרס הסמוך לושט וקוראו כרס פנימי מפני שבכדי שיעור זה הוא נכנס בתחום החזה וסגור בתוך דפי החזה ושאר הכרס עומד ברוחב בתחום בטן הבהמה וכן שיעור נקב זה במשהו ובלבד שיעבור בחלל הכרס י"ג או שנקרע רוב החיצונה פי' שאר הכרס העומד ברוחב בתחום הבטן הוא קורא חיצון מפני שיצא לו מפנימיות דפי החזה ואם ניקב אינו מעלה ולא מוריד אבל אם נקרע רובו אע"פ שלא חסר טרפה וחלק ר' יהודה לומר שלא נאמר רובו אלא בקטנה שאין שיעור טפח ברובו אבל בגדולה שיש ברוב הכרס יותר מטפח שיעורו בטפח והלכה כדבריו ויש מפרשים כרס פנימי וחיצון בדרך אחרת כמו שיתבאר י"ד המסס שניקב לחוץ והמסס הוא הענין שקורין לו צאנפאגץ ובית הכוסות הוא כעין כובע בסוף הכרס ואף הלועזות קורין לו בלעז קאפיל והמסס מחובר לבית הכוסות ויש דופן ביניהם ומאמצעיות שבה שופכין זה לתוך זה ומאכל נכנס מבית הכוסות למסס וממסס לקיבה ומקיבה לדקין וכשניקבו המסס או בית הכוסות שלא במקום דבוקן טרפה הן שניקב המסס הן שניקב בית הכוסות וניקב בנקב מפולש כשאר הנקבים שבדקין והוא הנקרא לחוץ כלומר לצד החיצון שבהם שהרי רחוקים בו זה מזה הא אם ניקבו זה או זה במקום חבורן הרי דופן המסס מגין על נקב בית הכוסות ודופן בית הכוסות מגין על נקב המסס וכשרה וכן פירשו בגמרא בעובי בית הכוסות והוא סמיכות שתי דפנות ונקראים בלשון לעז דובלא שאם ניקב זה בלא [זה] כשר ולא תפש לשון לחוץ אלא כאלו אמר לצד שהם חיצונים זה מזה או להוראה שעבר הנקב מעבר לעבר ומתוך שעור זה גס ואפשר שניקב מקצתו ולא עבר לחלל תפש לשון זה ומ"מ אף שאר הדקין בדין זה שאם לא ניקבו לחללן אין זה כלום ואע"פ שיש חולקין בזו אל תחוש לדבריהם כלל ט"ו בית הכוסות וכבר פירשנו ענינו י"ו נפלה מן הגג [ונשחטה] פי' נשחטה לאלתר בלא שהייה מעת לעת או שלא הלכה מלא קומתה ואיסורה משום ריסוק איברים כמו שיתבאר בגמרא י"ז נשתברו רוב צלעותיה שזהו י"ב צלעות שהרי כ"ב צלעות יש בה י"א מכאן וי"א מכאן ופרשו בגמרא דוקא שנשברו מחצין כלפי שדרה אבל מצד התחתון שכלפי החזה לא נפסלה י"ח ודרוסת הזאב פי' שהכה הזאב את הבהמה במקום שהנקב או הפחת פוסל בפנימיות שכנגד המכה כגון שהכה בראשה או בצוארה או בבטנה ודוקא ברגליו הראשונים שהוא מטיל בהם ארס חם ושורף ונוקב ואפי' בדקנו אם הכה אותה בבטנה שלא ניקבו בני מעין הואיל ונתאדם בשר שכנגדם טרפה הא אם לא נתאדמה כשרה אחר שבדקה בכל פנימיות שכנגד המכה ואם לא נודע מקום דריסתה בודק את כלה בכל מקום שמיטרפת בו ור' יהודה בא לפרש דברי חכמים לומר שאין דריסת הזאב פוסל בגסה אלא בדקה שאין כח בארס שבו לשרוף בגסה ודרוסת הארי הוא שפוסל בגסה וכשם שהוא מחלק בין גסה לדקה כך הוא מחלק בעופות בין גס לדק שהדקין כגון יונים וכיוצא בהם דריסתם אף בנץ אע"פ שהנדרס גדול מן הדורס והוא הנקרא אשפרוייר אבל גסים כגון אווזים ודומיהם דריסתן בגס והוא עוף הנקרא פלקו ויש אומרים אווצטנר אע"פ שהנדרס גדול מן הדורס אבל שאר עופות הדורסים שיעורן בעצמן שדריסתן פוסלת בשכמותן אבל לא בגדולים מהם וכן יתרחבו הדברים בגמרא בשאר הדורסים כגון חתול וחולדה ודומיהן ויש מפרשים בעוף הגס שאינו עוף ידוע אלא דרך כלל עוף שהוא גס יותר מן הנץ דריסתו דריסה בכל עוף הגס ואין זה כלום שהמשנה כוונה ליעד דורס בבהמה לדקה ולגסה וכן בעוף ולא עוד אלא שבמשניות מדויקות נמצא עוף הגז באות זיין:

זה הכלל כל שאין כמוה וכו' כלומר כל בהמה שנשחטה ומצאנו בה עילה שאם נמצאת כמותה בבהמה שלא נשחטה היא מתה מחמת אותה עילה טרפה ומפני שלא נמנו במשנה זו כל הטרפויות ולא אפי' חציין הוצרך לפרש כן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שהדברים צריכים הרחבה בכל אחת מהן ודברים שבאו בגמרא להרחבת ביאור ענין אלו שהוזכרו במשנה עם שאר טרפויות שלא נזכרו כלל במשנה זו ועם שאר דברים שבאו שם על ידי גלגול אלו הן:

מסורת בידינו מיד חכמי התלמוד שאין הטרפה חיה שנים עשר חדש ואם היא נקבה אינה מתעברת ואם נקבה של עוף היא אינה טוענת מעתה באה לידינו ספק טרפה כגון ספק דרוסה וכיוצא בה ואי אפשר לנו לבדקה רואין אם שהתה שנים עשר חדש או בנקבה אם אחר הספק נתעברה וילדה או בנקבת עוף אם אחר הספק טענה ופלטה כשרה ומ"מ אין משהין אותן לכתחלה שמא יכשל בהם כמו שנתבאר והדבר ידוע וברור שלא נאמר היתר בשהיית שנים עשר חדש אלא בספק טרפה אבל טרפה ודאית כגון אלו שהוזכרו במשנה וחברותיהן אפי' חיתה שנים עשר חדש טרפה שאין הענין אלא אקראי בעלמא וסבה נסתרת ואנו על הרוב אנו דנין ויש מקילין בזו ואל תחוש לדבריהם כלל:

תוס' בד"ה אלו טרפות אי גרסינן כו' והודה לו ר' עקיבא דנבילה כו' עכ"ל ואלו טרפות דקאמר הכא בנקובת ושט ופסוקת גרגרת היינו קודם חזרה דלאחר חזרה הודה לו ר' עקיבא דנבילה הוי כדמסיק לעיל:

ע"'א ברש"י ד"ה זאת החיה קרי ביה זאת חיה. נ"ל דכתב כן משום דלא מתיישב לישנא החיה בה"א על דרוש דהיה אכול וכו':

בתוס' ד"ה ניקב הלב וכו' ה"א או הא או הא. ר"ל דה"א דהא דקתני במתני' דהכא נשברה השדרה ונפסק החוט הוי פירושו או שנפסק החוט ובאחת מהן לבד טריפה אפילו נשברה השדרה לבד ולא נפסק החוט או ה"א דכמו שאין נטרפת בשבירת השדרה בלא פסיקת החוט ה"נ אינה נטרפת בפסיקת החוט לבד בלא שבירת השדרה קמ"ל בסיפא דבנשברה השדרה ולא נפסק החוט הוא דכשרה אבל נפסק החוט אפילו לא נשברה השדרה טריפה:

בא"ד פריך בגמרא לקמן (חולין דף מ"ו) רישא לסיפא. דהא הכא ברישא משמע דדוקא לא נשתייר מן הכבד כלום טריפה הא נשתייר ממנה משהו כשרה ובסיפא קתני דוקא נשתייר ממנה כזית הוא דכשרה:

ד"ה או שחסרה בגמרא מפרש או שחסרה מבפנים. משום דאי מבחוץ היינו ניקבה היינו חסרה עיין בגמ':

ד"ה דרוסת הנץ וכו' אלא משום ר"י תנא ליה הכא. ר"ל משום דכולא מלתיה דר"י היא ור"י איירי בתחלת דבריו בדרוסת בהמה דשייך למיתני הכא ואגב זה נקט נמי סוף דבריו דאיירי בעוף:

ד"ה דרוסת הגס וכו' ומהאי טעמא לא תני במתניתין דמיא לדיותא וכו'. במראה דריאה איירי וטעמא דהריאה נטרפת במראות הללו הוא משום דסופה לינקב:

רש"י בד"ה השוחט חולין בחוץ הס"ד:

בד"ה לשם עולה כו' עליה פסול וכן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והא לא כו' לא אמר כלום כו'. נ"ב פי' שצריך להתפיסה בנדר וא"כ כשאמר הרי זו חטאתי כו' אינה מתפיסה וק"ל. אכן רש"י פי' שאומר הרי זו לחטאתי דחשבי' כמתפיסה וכן עיקר וכן כתב הטור יורה דעה:

רש"י בד"ה לישנא אחרינא כו' דהא לא אמרו והאי כו' דלעיל ואמתניתין דזה הכלל כו' מהו דתימא אכלל דמתני' כו' כצ"ל:

במשנה נקיבת הוושט ופסוקת כו' . הול"ל ניקב הוושט. נפסק הגרגרת. כמו ניקב קרום כו'. נפסק החוט. ואולי שינה בלשון הני תרתי דנשתנו בדין משום דנבילה הן (*ה) ועיין לעיל (חולין דף ל"ב ע"ב):
הריאה שניקבה. ולא קאמר קרום הריאה כמו ניקב קרום של מוח משום דטריפת נקיבת הקרום דריאה הוא שהרוח יוצא ממנו שבשר הריאה ספוגה היא ושואבת הרוח וכשניקבו הקרומים יוצא הרוח דרך הנקב והיינו ניקב הריאה ממש:
המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ. הרע"ב במשניות מ"ש בזה יש לישב בדוחק:
אין סדר לי"ח טריפות שבמשנה:

גמ' ואידך שני [היינו למ"ד טריפה חיה]. לא קאמר דלית ליה דרשא דמלמד שתפס כו' כמו למ"ד טריפה אינה חיה דלית ליה אידך דרשא דתנא דבי ר"י. דז"א דודאי אית ליה ומשמע ליה החיה אשר לא תאכל חיה ממש לא מלשון חי דר' ישמעאל לא חידש רק דאיירי קרא דלהבדיל בין כו' בטריפות וכפרש"י בחומש א"צ לומר בין חמור לערוד כו' ודקאמר בסמוך ע"ב תנא דבי ר"י טריפה חיה ס"ל היינו למ"ד טריפה חיה מפרש תנא דבי ר"י כן:

ברש"י בד"ה לבית חללו ואם לא כו' קתני סיפא דכשירה. אפ"ל שלא תימא לבית חללו קתני דאפ"ה טריפה ולא נבילה דואלו טריפות ולא נבילות קאמר כמ"ש התוס' בד"ה ואלו טריפות ולזה פי' דאם לא הגיע לחלל כשירה ולהכי איצטריך ואלו כשירות:

ברש"י בד"ה נפלה מן הגג כו' . ובגמרא אמר שאם שהתה כו'. אפ"ל שלא תימא נפלה כו' נשתבר כו' חדא הוא ואורחא דמלתא נקיט כמו נשברה השדרה ונפסק כו' ומספר י"ח נשלים שנחלק נשבר השדרה ונפסק לתרתי (*ו) לזה פירש דבגמרא אמר כו' ואלו הטריפות משום שבירות הצלעות מה לי ששהתה או לא אלא משום שמא נתרסקו אבריה:

ברש"י בד"ה כל שאין כמוה חיה שאין בהמה לקוי' דוגמתה כו' . דבשחוטה קיימינן דאי אפשר להכיר בטריפות הללו בעודה בחיים לכן לא קאמר כל שאינה יכולה לחיות:

ברש"י בד"ה זאת החיה קרי ביה זאת חיה. דהחיה משמע זאת אשר חיה תאכלו ואחרת אשר חיה לא תאכלו וכדמסיק בואידך. ונראה דלמסקנא דזאת לדתנא דבי ר"י א"צ לקרי ביה חיה דהחיה בלא זאת משמע נמי חיה אכול שאינה חיה כו' דאי לא"ה מאי פריך ואידך שני לימא אידך לא ס"ל קרי ביה כו' רק בה"א ליישב זאת למ"ד טריפה אינה חיה הוצרך לומר קרי ביה. וצריך ליישב קצת מנ"ל קרי ביה ואז מתורץ מנ"ל טריפה אינה חיה קמה מקום להקשות למ"ד טריפה חיה מנ"ל (דלמא) [דלמה. כצ"ל כפי המפורש למטה] לא ס"ל קרי ביה ודו"ק (*ז):

בתוס' בד"ה אלו טריפות כו' והודה לו ר"ע דנבילה. ונקובת הושט ופסוקת כו' משום משנה הראשונה לא זזה ממקומה דכיון דנשנית קודם ההודאה לא זזה אף לאחר שהודה:

בא"ד או קאי כו' . משום דבפלוגתא דרבי ישבב מפורש בהדיא נבילה מפרשי בתחלה דמסתבר דעלה קאי ואלו טריפות או קאי אכל הני שחיטתן פסולה כו' והוי נבילה כו' וק"ל:

בתוס' בד"ה ניקב הלב כו' והא דתנן כו'. בל"ז יש לומר דתני דבר והיפוכו וכן אורחא דתנא בכמה משניות אך עתה ניתני נמי גבי אינך ניקב הושט שלא לחללו ואי משום דפשיטא דכשר דלא חשיב נקב גם בלב הוא פשיטא ולא אצטריך לבתר דתני ניקב הלב לבית חללו הכל בל"ז [יותר צודק אבל בל"ז] י"ל אה"נ אינך מיטרפי אפילו שלא לחללו וא"כ לא מצי למיתני דבר והיפוכו וק"ל. ואפ"ל המשך הדיבור משום דבמשנתינו לא פירש דין ניטל לזה קתני ואלו כשירות כו' לאורויי אבל ניטל טריפה לזה כתבו בתחלה דניטל הוא מלתא דפשיטא דבכל כו' והא דתנן כו' ויתכן לצרף יחד דאז מקושר שפיר:
בסה"ד ניטל הכבד ונשתייר הימנו כזית כצ"ל:

בתוס' בד"ה דרוסת הנץ גרסינן כו' . ומהאי טעמא לא תני במתני' דמיא לדיותא כו'. ממתני' אין ראיה דתני תני ודלא תני אתיא בזה הכלל וניקב הטחול בסומכי' שייר נמי ואתיא בזה הכלל ומתנא דבי ר"י יש הוכחה שפיר דחשיב לכל הנקובים לאחד ודרוסה לטריפות באנפי נפשיה ואי משום דלא הוי נקובה ממש רק סופו לינקב חשבינן באנפי נפשיה א"כ נחשבי נמי דמיא לדיותא וכו'. ולא מסתבר להו לומר כיון דתני פעם אחת טריפות דמשום סופו לנקוב דהיינו דרוסה תו לא חשיב לדמיא לדיותא דהוי נמי מהאי טעמא ודו"ק:

רש"י ד"ה ל"א. דהא לא אמרו האי מהו דתימא כו'. כצ"ל:

במשנה נקובת הושט כו'. כתב התוי"ט מסקינן בגמרא כו' דר"ע שנאה קודם חזרה כו'. זהו תירוצא דריו"ח שם. אבל רבא תירץ דאלו אסורות קתני כו'. ואולי כיון דסידר הש"ס תירוצא דריו"ח באחרונה משמע דהוא עיקר. וכה"ג כ' התוס' בכ"ד:

תד"ה אלו. דקאי אפלוגתא כו'. לכאורה לתירוצא דרבא דאלו אסורות קתני אינו עולה פי' זה. גם מש"כ והודה לו ר' עקיבא. ק"ל דהלא משנה זו נשנית קודם חזרה. ואולי יאמרו דרבי שסידרה אחר משנה דהודה לו הוסיף בה הוא"ו:

רש"י ד"ה גדולה וקטנה וכו׳ אלא עגל קטן כצ"ל:

ד"ה ובית הכוסות וכו׳ סביב סביב לחיבורן כשאתה כצ"ל:

תוס׳ ד"ה אלו טרפות וכו׳ ואלו הן טרפות. נ"ב עמ"ש בגליון הרא"ש פ' השוחט:

"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ", מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מִין וּמִין, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לוֹ: זֹאת אֱכֹל, וְזֹאת לֹא תֹּאכַל (ויקרא יא, ב). המאמר הזה יפלא מאד למה תפס מין ומין, יאמר בהמה פלונית אכול ובהמה פלונית לא תאכל? ועוד היכן תפסם, בשמים או בארץ?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער טעמי המצות פרשת עקב) בסוד הכתוב וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְכָל הַחַיָּה (בראשית ב, כ) כי ענין קריאת השמות אינו אלא תיקון ממש וכמבואר בזוהר רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל (שמות לא, ב) וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בביאורו על התורה בפרשת בראשית על פסוק וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם (בראשית א, ה) וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ (בראשית א, י) והענין הוא כי הוא בירר כל חלקי נפשות בעלי חיים כולם שהיו בסיגים וזהו הטעם של קריאת השמות שקרא אדם הראשון לבהמה ולחיה ולעופות כי בקריאתו שמות להם עשה להם תיקון וזה הטעם שנאסר לאדם הראשון אכילת בשר בעלי חיים כי האכילה היא לצורך הבירור כדי לברר הטוב שבמאכל ההוא ולהעלותו מן הקליפה והסיגים שמעורב בהם וכבר היו כל הבעלי חיים מבוררים כשקרא להם שמות ולכך לא הותרו לו באכילה ובזה תבין גדולת אדם הראשון קודם שחטא.
והנה אחר שחטא אדם הראשון חזרו כל הבחינות להתקלקל שבחינת נשמות בני אדם ובחינת נפשות בעלי חיים אשר שתי בחינות אלו היו מבוררים כבר חזרו וירדו בעמקי הקליפות ונתערבו עם הסיגים והקליפות טוב ברע כבתחלה קודם שהובררו ועד נח ובניו לא היה בהם כח לברר הבעלי חיים על ידי אכילה ובבא נח ובניו דכתיב ביה אִישׁ צַדִּיק וכו' (בראשית ו, ט) הותר לו אכילת בעלי חיים אשר נתקלקלו בחטא אדם הראשון והיו צריכין להתברר על ידי אכילה והיו נח ובניו ראויים לבררם על ידי אכילתם ומאז ואילך הותר אכילת הבשר כמו שנאמר כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל וכו' (בראשית ט, ג).
אבל דע דאף על פי שאנחנו מבררין אותם על ידי אכילה וחוזרין להיות חלק אבר האדם ממש עם כל זה אין מתבררין בגמר הבירור הראוי להם שאין האכילה בירור גמור ככל צורך מדרגתם כמו שהיה על ידי אדם הראשון קודם שחטא ולא עוד אלא שאין בנו כח לברר אפילו זה הבירור הגרוע אלא בבהמות הטהורות אשר הקדושה שבהם מרובה על הקליפה אבל מן הבהמות הטמאות אין בנו כח לברר כלל ועיקר ולכן נאסרו באכילה כי לא די שלא יוכל האדם לבררם על ידי אכילתו אלא שאדרבה תתאחז קליפת הטומאה המעורבת בהם ותתדבק באדם האוכל אותם ויסתלק ממנו כל הקדושה אשר בו עד כאן דבריו זלה"ה עיין שם.
ועתה בדברים היקרים הנפלאים האלה בִּין תָּבִין מאמר רבותינו ז"ל הנזכר לנכון דאמרו 'מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מִין וּמִין' כלומר שתפס הנפשות של כל מין ומין מבעלי חיים 'וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה' שמותם ברוח הקודש באין אומר ואין דברים שלא הוזכר לו שמותם בפירוש אלא אמר לו 'זֹאת אֱכֹל וְזֹאת לֹא תֹּאכַל' והיינו שלא רצה הקדוש ברוך הוא לקרא אותם בשמותם יען כי קריאת השם הוא עושה תיקון ובירור וכמו שאמר רבינו ז"ל בשם זוהר הקדוש ובשם הרמב"ן ז"ל ואם היה קורא אותם בשמותם היו נתקנים ונבררים בידי שמים ורצה הקדוש ברוך הוא שיהיה תיקונם וברורם על ידי בני אדם לזכותם דהא אפילו אדם הראשון עשה להם תיקון ובירור בקריאת השמות וכמו שאמר רבינו זלה"ה וכל שכן אם היה קורא אותם הקדוש ברוך הוא, על כן מה עשה תפס נפשות של כל מין ואמר לו זה אכול וזה לא תאכל וכאשר כתב משה רבינו ע"ה את שמותם בתורה של הטהורים ושל הטמאים נגלו אליו שמות כל אחד ואחד ברוח הקודש ולא יצא דבור מפיו יתברך בקריאת שמותם אלא כיון ברוח הקודש שאותם בעלי חיים שאמר לו הקדוש ברוך הוא אכול כך וכך שמותם ואותם בעלי חיים שאמר לו 'לא תאכל' כך וכך שמותם.
ודבר זה יש לו הכרח גדול מדברי רבינו ז"ל שהביא מזוהר הקדוש ומן הרמב"ן ז"ל דבקריאת שמות שקורא הקדוש ברוך הוא עושה בירור ותיקון וכמו שאמרו על פסוק רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל ופסוק וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וכנזכר לעיל ודברים ברורים לנכון בעזה"י.

ואלו טרפות עתוס' ומהרש"א ומהרמשי"ף ולא מצאתי מקום אשר ירוח לי אם לא אומר לרבא דאלו אסורות קתני מהן נבלות ומהן טרפות, ה"פ אלו דלעיל פלוגתת דר' ישבב ור"ע שנפסלה בשחיטה היא נבלה לחוד ולית בי' לאו דטרפה, ואלו אסורים יש בהם תרי לאוי דטרפה ודנבלה דאחר שחיטה נמצאת נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כבר מחיים והי' אז טרפה ועכשיו שנשחטה היא נבלה ג"כ עיין לעיל ל"ב ע"א תוס' ד"ה ורמינהו וכו' מיהו הרמב"ם ס"ל דלית בניקב הושט ונפסק הגרגרת טרפה כלל ולא מנה להו בע' טרפות אלא בששה נבלות מחיים רק דלא מטמא מחיים דגבי טומאה כתיב וכי ימות מן הבהמה, אבל לענין לאו דאכילת נבלה הוה ניקב הושט נבלה מחיים. ולדידי' לק"מ קו' תוס' לעיל ד"ה ורמינהי וכו' ע"ש. ניקב פירש"י כל נקב במשהו עכ"ל ר"ל אפי' עד רובו נמי מקרי נקב כמ"ש חי' רשב"א לקמן מ"ט ע"א גבי חלחולת שניקבה עיין שם:

נקובת הושט וכו' במשנתינו לא תנן אלא עצמיות הטרפיות ולא הגורמים שעתידים ליטרף כמו דמיא לדיותא שכ' תוס' ד"ה דרוסת הגז וכו' וכן כל יתר כניטול שסופו לינטל משום דכל אלו ירבו כחול ימים כמ"ש רשב"א בתשובה סי' ע"ג ומשנתינו לא חשיב אלא כל שאין כמוהו חי', ומשו"ה הקשו לתוס' מאי נ"מ בניטל הכבד תיפוק לי' דנטלה המרה ולא ניחא להו למימר דנפקא מיני' דכבד מצד עצמה טרפה לענין ב' כבדים ולהנ"ל ניחא דמשנתינו לא מיירי בהכי ביתר כניטול. מיהו למ"ד אין לצבי ואיל מרה כלל א"כ לק"מ ק' תוס' דנפקא מיני' לאלו המינים:

ויש לעיין מאי פריך לקמן ממתניתין דניטל הכבד ונשתייר ממנו כזית דלמא משנתינו מטעם כבד עצמה קאמר אינה טרפה אלא בלא נשתייר כלום ונפקא מיני' במינים שאין להם מרה, וניקבה מרה הא תנן לקמן במתניתין והכא מיירי מדין הכבד וסגי בשיור כ"ש ולקמן באלו כשרות קתני שאין סתם בהמה כשרה אא"כ נשתייר כזית כבד במקום מרה ומשום הגנת המרה ומאי פריך אלא מוכח דצבי ואיל יש להם ג"כ מרה סמוך לזנב בלי שום הגנה כמ"ש בש"ע וא"כ כזית דכבד לאו משום מרה הוא. הריאה שנקבה או שחסרה כ' תוס' למ"ד חסרון בפנים ל"ש חסרון נקט או שחסרה לר"ש עיין מה שהקשו תוס' על זה לקמן מ"ז ע"ב ד"ה אבל וכו'. וכן יש להקשות למ"ש רש"י לקמן מ"ג ע"א דחלוף דאונות הוה חסרון א"כ הול"ל או שחסרה באונות. אלא י"ל נהי הדין אמת דחסרון דאונות או קמט פוסל מ"מ מתניתין לא מיירי בהכי דא"כ לא הו"ל להפסיק בחסרה בין ניקבה דת"ק לפלוגתת ר"ש בשלמא למ"ד או שחסרה בפנים ולת"ק חסרון בפנים שמי' חסרון י"ל ר"ש אתרווייהו פליג עד שתינקב וה"ה עד שתחסר בפנים לבית הסמפונות אבל אי חסרה אאונות או קמט ניכר בחוץ קאי ור"ש לא קאי אלא אניקב קשי' כנ"ל:

או שחסרה. כל היכי דתני חסרה היינו מתחלת ברייתה וניטל היינו אח"כ אמנם אע"ג שכן הוא פירושו מ"מ ס"ל לרשב"א ור"ן דה"ה חסרון מתחלת ברייתו נמי טרפה ודלא כרמב"ם עיין ב"י סי' מ"ג וסי' נו"ן ומ"מ מתשובת רשב"א סי' צ"ח יש ללמוד דמ"מ יש חילוק דהיכי דתני טרפה אי נבראת חסר טעם טרפתה משום שסופו להיות לקוי וא"כ כל זמן שאינו לקוי יכולה לחיות ולהרבות כחול ימים כמו יתרת. משא"כ היכי דחסרה טרפה מעצמו אינו יכול לחיות יותר מיב"ח ע"ש:

ועיין מתניתין מש"ז פ"ק דחגיגה ובתי"ט שם ד"ה ר"ש בן מנסי' וכו' יש להבין דפליגי תנאי אי מעוות לא יכול לתקן היינו שנתעוות אח"כ או מעוות מתחלתו. אבל חסרון לא יכול להמנות הוה כולי עלמא חסרון מתחלתו ע"ש:

כל שאין כמוה חי' וכו' דע שכ' תוס' בסנהדרין ע"ח ע"א ולקמן ק"מ ובע"ז וזבחים סוגיא דאתך בדומה לך דאפי' למ"ד טרפה חי' מ"מ מתנוונה והולכת ולסוף מתה באותה מיתה וכ"כ רשב"א בתשובה סי' צ"ח אלא שכ' דלמ"ד טרפה חי' מפרש משנתינו כל שאין כמוה חי' כנ"ל וזה לכאורה נגד סוגיתנו דמתניתין טרפה אינה חי' ס"ל. והחלוק שבין טרפה חי' לאינו חי' הוא למ"ד טרפה חי' אין לה זמן קבוע לחיותה אעפ"י שסופה למות מחולי זה מ"מ כיון שאין זמן קבוע מקרי טרפה חי' ולאידך מ"ד יש זמן קבוע או שלשים יום או יב"ח ולא יותר וזהו טרפה אינו חי'. ונ"ל היינו דכ' רמב"ם לכלב תשליכון שעושה אותו בשר ראוי לכלב א"ש אפי' למ"ד טרפה חי' כיון שמתנוונה והולכת ולחנם נתלבטו ב"ח וט"ז בזה:

וצ"ע באמת מנ"ל לש"ס דכל שאין כמוה חי' דמשנתינו טרפה אינה חי' קאמר דלמא טרפה חי' ומ"מ אין כמוה חי' וכמ"ש רשב"א הנ"ל באמת ועיין בסמוך:

והנה לשון אין כמוה חי' ולא אמר אינה חי' כ' תוס' לעיל ל"ב ע"א לאורי' אתי דמיירי מתניתין מבהמה שכבר נשחטה. וע"כ לא מצי לומר שאינה חי' שהרי כבר נשחטה היא ומובן שם דמתניתין מיירי קודם חזרה כששנה ר"ע שאפי' נקובת הושט ופסוקת הגרגרת טרפה ולא נבלה לאפוקי מדר' ישבב. וה"א מחיים היא טרפה קמ"ל אפי' לאחר שחיטה אינה נבלה כמ"ש תוס' בביאור. אך כל זה לאוקמתא דר' יוחנן שם מתניתין קודם חזרה נישנית. אך לתי' ריש לקיש דמשנתינו שחט שלא במקום חתך ובזה לא פליגי ר' ישבב ור"ע מעולם א"כ לא הוה צריך למתני שאין כמוה חי' רק שאינה חי' ע"כ נ"ל קמ"ל דינו של רשב"א בתשובה הנ"ל שאפי' אירע א' מאלף שתחי' הבהמה שהיא ודאי טרפה יותר מיב"ח מ"מ היא טרפה כיון שאין אחרים כמוה חיים והיינו כל שאין כמוה חיים. וא"כ לריש לקיש לשיטתו מוכח דס"ל למשנתינו טריפה אינה חי' יב"ח ושפיר קאמר ש"ס לר"ל טריפה אינה חי' מנ"ל. אבל לשארי אוקמתת י"ל משנתינו טריפה חי' ס"ל וכרשב"א הנ"ל:

אר"ל רמז לטרפה מה"ת מנין וקמתמה רמז לטרפה הא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. כ' רש"י אע"ג דדרשינן מיני' בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו וכו' וכ"כ הר"ן ותימא בעיני איך יעלה על הדעת דעיקר קרא אבשר שיצא חוץ למחיצתו עד שהוצרך לזה האריכות. והי' נ"ל לומר דהא קרא קאמר בשר בשדה היינו שיצא חוץ למחיצה הרי היא כטרפה שאין לה שוב היתר כדלקמן ס"ח ע"ב. וא"כ ע"כ כבר נרמז במקום אחר שטרפה אסורה דקאמר הכא קרא דבשר בשדה הוא כטרפה שאסרתי לך במקום אחר ושפיר קאמר ר"ל רמז לטרפה מנ"ל ולא מתמה ש"ס מידי. ע"כ נזהר רש"י וכ' דלא כן הוא אלא עיקר קרא ב' לאוין נינהו בשר בשדה לא תאכלו וטרפה לא תאכלו כמ"ש תוס' לקמן ק"ב ע"ב ד"ה אכל וד"ה לר' יוחנן וכו' ע"ש ושוב מדסמכו הני לאוין ילפינן בשר בשדה מטרפה שאין לו היתר אבל לעולם טרפה מפורש בהאי קרא ושפיר מתמה ש"ס:

מיהו נ"ל תמיהת הש"ס לשיטת ר"ל בעל המימרא אבל לר' יוחנן וקיי"ל כוותי' דס"ל לקמן בשר מן החי נפקא מהאי קרא. א"כ י"ל בודאי כולי קרא להכי אתי' דאותו החתיכה שתלש הזאב מהבהמה אותו הבשר שנטרף הוא בשר מה"ח ואסור והבהמה עצמה ניתרית בשחיטה וכן תרגום אונקלס ע"ש וכן פי' רמב"ם להדיא בפ"ב ממ"א הלכ"א ומצאתי שכבר קדמני מורי בהפלאה על התורה פ' משפטים ע"ש. אלא דקיי"ל תרווייהו קאמר קרא אי נטרפה הבהמה הרי הוא כולה אסורה וא"נ לא נטרפה שלא פגע במקום חיות וגם לא דרסה מ"מ אותו חתיכת בשר שנתלש ממנה הוא טרפה והיינו במה"ח. ולר' יוחנן בודאי יש להקשות רמז לטרפה מה"ת מנין. וצריכין להני קראי דמייתי ש"ס. והנה ר' יוחנן בנדה כ"ד ס"ל טרפה חי' וא"כ אית לי' דרשא דקרא בין החי' אשר תיאכל ובין החי' אשר לא תיאכל הרי לאו מפורש אשר לא תיאכל והכי איתא בת"כ להדיא דאחרים ס"ל לא תיאכל היא אזהרה ומצינו כה"ג אזהרה לא אכלתי באוני ממנו שנאמרה ע"ד וידוי והוה לאו ולוקין עליו. ולדידן נמי דקיי"ל טרפה אינה חי' ונפקא מדיוקא זאת החי' אכול שאינה חי' לא תאכל ולא הוה אלא לאו הבא מכלל עשה מ"מ בין לר' יוחנן ובין לדידן כיון דגלי קרא דטרפה אסורה גלי לן דבשר בשדה טרפה כולל תרוויהו בשר הנתלש וגם הבהמה עצמה וממילא נימא ובין החי' אשר לא תיאכל אינו לאו בפ"ע אלא מרמז על מה שכבר נאסר בפסוק טרפה משו"ה ס"ל לר' יוחנן לקמן ק"ב ע"ב אכל בשר מה"ח ובשר מן הטרפה אינו לוקה אלא א' ע"ש וק"ל:

ואולי י"ל ולקיים דברי ר"ל שאמר רמז לטרפה מה"ת מנין לפמ"ש רמב"ם פשטי' דקרא משמע דרוסה אבל שארי טרפיות אינם מפורשים ולכאורה הי' מקום לומר האמת כן הוא ואנשי קודש תהיון לי משו"ה בשר בשדה טרפה לא תאכלו שהוא מגונה ביותר אבל טרפה שלא ע"י חי' מותר אך כיון דע"כ אסור כל שאינו יכולה לחיות בלאו הבא מכלל עשה זאת החי' אכול שאינה חי' לא תיכול וכיון שכבר נאסרו ישראל בכל שאין כמוה חי' אפי' שלא ע"י דרוסה וטריפת הזאב א"כ מה תוסיף תת לומר הואיל ואנשי קודש יהיו לוקים על דרוסה. תוספת קדושה גורם תוספת פרושות מהמגינים. אבל כיון שכבר נפרשנו ונזהרנו מכל מיני חלאים הממיתים בלי שהקדים אנשי קודש תהיון לי והוי דרוסה ג"כ בכלל. א"כ למה תוספת קדושתינו תוסיף עונש על הדרוסה טפי משארי טרפיות וכבר כתבנו לעיל ל"ג ע"א שתוספת קדושתינו תוסף חומר ופרישות יותר מלב"נ ע"כ אמרינן מי איכא מידי וכו' אבל העונש קיל שנקל לחייב מיתה ב"נ מלחייב ישראל כגון בעוברים שב"נ נהרג ולא ישראל וה"נ בשר בשדה טרפה כולל כל הטרפיות הרמוזים בזאת החי' שיהיו כולם בלאו ומלקות:

ולמ"ד טרפה חי' מנ"ל. הקשה חי' ר"ן כיון דחומרא הוא לאסור ספק טרפה ולא מהני שיהוי א"כ מאי קושי' מנ"ל. אדרבא על המקיל להביא ראי'. והנה לשיטתו הקשה דס"ל ספ"ק דקידושין ס' דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ כל ס' טרפות אסור מה"ת רק למ"ד אינה חי' נפיק קולא להתיר ע"י שיהוי ולמ"ד טרפה חי' נשאר בחומרת ס' דאורייתא א"כ יפה הקשה הר"ן אך לרמב"ם וסיעתו דס' דאורייתא לקולא א"כ מן התורה כל ס' דאורייתא לקולא. אך למ"ד טרפה אינה חי' ויכול להתברר אסור מן התורה עד אחר יב"ח ולמ"ד טרפה חי' לא יתברר לעולם ומותר מיד וה"ל קולא שפיר פריך מנ"ל להקל אע"ג דמ"מ מדרבנן אסור ס' דאוריי' מ"מ מקיל היא בשל תורה ולק"מ קו' ר"ן:

מיהו בלאה"נ י"ל כיון דפשטי' דקרא לכלב תשליכון משמע בשר הראוי לכלב והיינו שאינו חי' כמ"ש רמב"ם אי לאו דאית לן קרא בהדיא דטרפה חי' פי' אין לה זמן קבוע לחיותה הי' לנו לומר טרפה אינה חי' אך כיון שיש לן קרא חי' אשר לא תיאכל דחקינן בשר הראוי לכלב כיון דעכ"פ מתנוונה והולכת ומתה באותה מיתה עיין תוס' סנהדרין ע"ג ע"א ועיין תשובת רשב"א סי' צ"ח:

והנה במכילתא קאמר הוה סד"א טרפה אסור בהנאה ולכלב היינו לכלבי הפקר אמרת ק"ו מה נבילה שמטמאה מותר בהנאה טרפה לא כ"ש. והקשה מורי הגאון מו"ה טעבלי שייאר אבד"ק מענץ זצ"ל. א"כ מנ"ל למילף ר"פ כל שעה איסור הנאה מדאיצטריך היתר בנבלה הא אצטריך דלא נילוף ק"ו מטרפה דאינה מטמאה ואסור בהנאה מכ"ש נבלה משו"ה אצטריך לגר אשר בשעריך ושוב ילפינן טרפה להיתר מנבלה ומוקמי' לכלב תשליכון לדרשא אחרינא. ועיין בס' באר יעקב מה שתי'. ולהנ"ל י"ל למאי דקיי"ל טרפה אינה חי' והכא ס"ל לר"מ כמ"ש תוס' זבחים ס"ט ע"ב א"כ ודאי פשטי' דלכלב כמ"ש רמב"ם בשר הראוי לכלב ואין שום ס"ד דלאיסור הנאה אתי ולכלבי הפקר דוקא. ושפיר יליף ר"מ איסור הנאה מדאצטריך נבלה. אך מכילתא הוא ר' ישמעאל דס"ל טרפה חי' א"כ צריכין לדחוק בפי' בשר הראוי לכלב הוה טעינן למימר לכלבי הפקר ולאיסור הנאה אי לאו ק"ו מנבלה וק"ל:

ודע עוד נ"ל אפי' אי נאמר דלהחמיר לא צריך קרא וממילא נחמיר טרפה חי' ואין תועלת בשיהוי יב"ח מ"מ נ"ל נפקא מיני' אי מקרי בקרא חי' או איננה בגדר חי' נהי דמתה לא הוה אפי' למ"ד טרפה אינה חי' מ"מ מתה לא הוה לענין טומאה מ"מ אפי' טרפה חי' מ"מ חי' לא איקרי אי לאו קרא בין החי' אשר לא תאכל ולקמן ק"מ כ' תוס' לחלק בין מכל החי ובין צפרים לחיות והחילוק מבואר דבנח נאמר שיקח לו מכל החי א"כ בכלל כל החי שבעולם לא נקרא טרפה חי' אפי' אי טרפה חי' אבל בגדר עצמו אפשר יאמר עליו שתי צפרים חיות. ונפקא מיני' כל הני פלוגתא דבכורות ג' ודתמורה די"ל דלא פליגי אי טרפה חי' באמת או לא רק אי מקרי חי' וא"כ זה הגוי שקנה אבר שעשה אותה טרפה לא השאיר לישראל בעל חי כ"א לעץ בעלמא וכן זה שהקדיש אבר שעשה טרפה לא השאיר לחולין בעל חי וא"כ הכל נגרר אחר אותו האבר. ובזה י"ל מ"ש תוס' בבכורות ג' ע"א דחתיכת רגל חשובה מתה טפי א"כ מנ"ל למילף מכל אשר יעבור תחת השבט טרפה דחתיכת הרגל אינה עוברת וה"ה לכל טרפיות מנ"ל ה"ה לשאר טרפיות ועיין לקמן קל"ו ע"ב פירש"י ד"ה ממעשר וכו' ולהנ"ל י"ל בודאי אין שום סברא לענין חיות עצמו שתהי' חתיכת הרגל גרוע מושטו נקוב אך לענין שיאבד שם חיות גרוע בבהמה חתיכת רגל שאינה ראוי בחיה אלא להילוך ועבודה ושוב אין לה חיות אעפ"י שתוכל לחיות ועיין סברא זו לקמן בראשונים נ"ז ע"א דשמוטת ירך בעוף כשרה שאינו נשען על ירכו כמו בבהמה שיש לו כנפיים ע"ש וה"נ דכוותי'. ובס' זו ישבתי ק' עצומה אשיטת רמב"ן בנדה כ"ד ע"ב דטומאת לידה לא תלי בטרפות אלא רבי סימנא בעלמא קאמר כדי שינטל מן החי וימות ואמוראי ר' זכאי ור' ינאי ור' יוחנן התם לא פליגי אלא בכוונת רבי למר ס"ל לרבי טרפה חי' ולמר וכו' וצ"ל דרמב"ן לא גרס לקמן ק"ו ע"ב רבי אומר סי' לטרפה שלשים אלא גרס ר"מ כמ"ש תוס' בזבחים ס"ט ע"ב מ"מ רבי ע"כ ס"ל טרפה אינה חי' כדמוכח ס"פ הקומץ רבה גבי מי שיש לו ב' ראשים באיזה מהם מניח תפילין ע"ש וא"כ צ"ע ולהנ"ל י"ל דנהי דטרפה אינה חי' מ"מ טרפות חתיכת הרגל באדם חי דאינו נשען על ירכו ויכול לחיות במטתו שנים הרבה. ועיין בחולין קל"ו ע"ב דמספקא תוס' אי אפי' מארכובה ולמטה אינה נכנסת לדיר להתעשר מפני שאינה עוברת וצ"ע מכל הסוגיא א"כ מנ"ל למעט טרפה דלמא דוקא חוגרת. אבל י"ל לכאורה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכיון דמן הארכובה ולמטה יכול לעשות לה קרימות של קנה ותלך כהוגן א"כ אפי' לא עשה לה אין בילה מעכבת משא"כ מן הארכובה ולמעלה שאפי' עשה לה קרימות של קנה אינה מתקיימת הוה אינה עוברת וה"ה לכל טרפיות ולרש"י מנחות וי"ו ע"ב כל טרפה אינה עוברת ועיין חי' ריטב"א לקמן קל"ו ע"ב. אך לר"ש דדריש טעמא דקרא דתלא בעובר תחת השבט ועיין בס' החינוך ויש להסביר משום דרצה הקב"ה שיהי' כעין גורל שהוציא מעצמה עשירית תתקדש ומשום כן לא יוציאם בכח ולא בקול אלא האמהות עומדת וגועות והולדות שומעים קול אמותיהם ויוצאים א' א' והעשירי יהיו קודש. ואם א' מהם חוגרות או אפי' טרפה אינה ממהרת לצאת ויוצאת באחרונה או רובצת ואין כאן גורל משו"ה בעינן עובר תחת השבט וא"כ לפ"ז דממעטינן כל הטרפיות. עכ"פ מן הארכובה ולמטה נמי דלא שייך לומר כל הראוי לבילה וכו' מה בכך עכ"פ תשאר באחרונה. והתם קל"ו ע"ב לר"ש קיימי' שפיר כ' תוס' וק"ל:

ועיין לקמן ע"ה ע"א דגים שנולדו בהם סי' טרפה וכו' דרמב"ם פסק כב"ה ופסק דגים שנולדו סי' טרפה ספיקא וצ"ל דמפרש האבעי' אליבא דב"ה וכ"כ בס' ת"ח שם ונ"ל לפרש כך תיבעי למ"ד טרפה חי' מ"מ דגים דזוטר חיותא ה"ל כבהמה מפרכסת דאפי' לב"ה ה"ל כמתה אם שחט בה רוב שנים או דלמא אפי' אי טרפה אינה חי' וא"כ מכ"ש דהוה בדגים כמפרכסת דבהמה מ"מ דוקא בהמה דיש במינה שחיטה א"כ אם שחט בה רוב שנים ומרפכסת הוה כמתה ומטמאה אבל טרפה בדגים אע"ג דזוטר חיותא דפרכוס בבהמה מ"מ כיון דאין במינה שחיטה לא הוה פרכוס כמתה ממש וב"ה בעי עד שימותו:

בין החי' הנאכלת וכו' רש"י בחומש וכן הוא בת"כ בין נולדו בו סי' טרפה פסולה לנולדה בה סי' טרפה כשרה והיינו לכאורה כמ"ד טרפה חי' ותיקשי למ"ד טרפה אינה חי' האי קרא מאי קמפרש לי' וכן הקשה מהרמשי"ף. ובפלתי הקשה רש"י בחומש גבי ב' צפרים חיות מפרש כמ"ד טרפה אינה חי'. הנה הרא"ש כ' בהמות למדין ממין לשאינו מינו דאמרינן לקמן בוורדא כל הני עיזא בריתא משמע ילפינן מעיזים וצ"ל להרא"ש דצבי ואיל יש להם מרה דאל"ה מ"ט דמ"ד ניקבה המרה טרפה מיהו יש פוסקים לא ילפינן ממין לשאינו מינו ומשו"ה מטריפים עצם בלב אע"ג שנמצא כן בלב הארי' ושורים גדולים וס"ל דצבי ואיל אין להם מרה כלל אפי' בזנבם ומ"מ ניקבה המרה טרפה בשארי מינים. והא"ש למ"ד טרפה אינה חי' מפרש חי' דקרא חי' ממש היינו בין בעלי חי שנולדו בו סי' טרפות פסולים כגון עצם בלב בשארי מינים שאין שוורים גדולים ושאין להם מרה במינים שאינם צבי ואיל ובין החי' אשר תיאכל היינו שאותן סי' טרפה כשרות בהם. אך תנא דבי ר"י ס"ל ניקבה המרה כשרה היינו משום שנמצא כן בצבי ואיל וילפינן ממין לשאינו מינו וא"כ ע"כ חיה הנאכלת חי ואינו חי קאמר אבל למ"ד טרפה אינו חי' ס"ל לא ילפינן ממין לשאינו מינו וא"ש בין החי' בעלי חיים ולפ"ז מוכח דמשנתינו דפוסל נקובת המרה טרפה אינה חי' ס"ל:

ובין החי' אשר לא תיאכל. הקשה פלתי לה"ג דעיקור סי' אינו טרפה וחי ומ"מ אינו ראוי לשחיטה א"כ דלמא היינו חי' אשר לא תיאכל. ולק"מ איך החליט שלא תיאכל אפשר שיתרפא ויחי' ועתיד להאכל כיון שאינו טרפה יש לו רפואה ופשוט:

ביש"ש לקמן סי' פ' העלה אם נמצא טרפה ודאי בלי ספק ויש לנו בה סי' מובהק שלא נתחלפה וחיתה יב"ח מ"מ טרפה היא דאפשר דאחד מאלף חי' יחי' אין כוונתו דרוב אינם חיים ומיעוט חיים חלילה כי טרפה אינו חי' לא נאמר על הרוב אלא א' מאלף לישנא בעלמא ההוא כי א"א לכלול כלל על המקריים המתהווים בעולם ועתים רחוקים לא' מאלף בא' מאלפי השנים כמו השסועה בשני גבין ושני שדראות ומי שנולד בשני ראשים וכדומה ולא תשתבש בכל כיוצא בזה:

אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת לעיל (בדף לב) רמי להך מתני' אהך דהתם דהודה ר"ע דהוה נבילה. ולכאורה יש לתרץ בשנדקדק בשינוי הלשון דבהנך תרתי אמר נקובת הושט ופסיקת הגרגרת ולא אמר ניקב הושט ופסק הגרגרת כדאמר בכולהו אינך ניקב קרום ניקב הלב וכן בכולהו. ונראה משום דהרמב"ם פסק בפ' ח' מה' שחיטה הלכה כ"ד כל אבר שנאמר בו שאם חסר טרפה כך אם ניטל טרפה אבל אבר שאמרנו בו שאם ניטל טרפה אינה נאסרת אלא א"כ נחתך אותו אבר אבל אם נבראת חסירת אותו אבר הרי זו מותרת שאל"ת כן נמצא החסורה והנטולה אחת. ובפרק ו' הלכה ((כתב כל אבר שאמרו חכמים בו שאם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כלו טרפה בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר וכן אם נברא בשני אברים מאותו אבר וכו'. ובי"ד סימן מ"ג ס"ק ב' כתב דלא כתב הרמב"ם האי בין שנברא חסר אלא לענין חסר אבל לענין ניקב אם נברא כך מנוקב אין שם נקב מה שנברא כך ואני השבתי והשגתי עליו מברכת אשר יצר שמבואר בו ההיפך וברא בו נקבים נקבים. אמנם אף מה שנברא נקרא נקב מ"מ ניקב אינו סובל כי אם שניקב אחר שהיה שלם אבל אם היה נקוב מתחלת ברייתו לא שייך בו ניקב. ומעתה אני אומר שהתנא דמתני' רצה להראות לנו שמשונה דין הושט מדין שאר אברים שהנקב פוסל בהם ובשאר אברים אינו פוסל כי אם שהיה שלם וניקב אחר כך ובושט אפילו נברא נקוב ג"כ טרפה ולכן לא אמר ניקב הושט כי אם נקובת הושט שהבהמה היא נקובת הושט ומיירי אפילו נברא כך עם נקב בושט. וכן פסיקת הגרגרת להכי לא אמר נפסק הגרגרת שאז לא היה במשמע כי אם שהיה שלם מתולדתו ונפסק אח"כ ואמר פסיקת הגרגרת שאפילו נברא כך בגרגרת פסוק ג"כ טרפה. והנה בגרגרת לשון פסיקה ודאי שקשה לומר שיסבול הלשון שנברא כך אמנם מצינו להפרי חדש בסי' צ"ד ס"ק ד' שכתב דדוקא בניטל כתב הרמב"ם שחסר מתחלת ברייתו לא מיקרי ניטל משום דאל"כ מה בין ניטל לחסר אבל בשבורה אפילו לרמב"ם אפילו נברא כך אסור. איברא שאני השגתי עליו דעד כאן לא הוצרך הרמב"ם לראיה אלא בנטולין שאף שבלי ראיה ג"כ לשון ניטל היינו אחר שנברא מ"מ נתיירא הרמב"ם שלא נימא שבאמת נטולה וחסורה אחת היא ונטולה היינו בידי אדם וחסורה היינו בידי שמים שהוא באמת דעת הרשב"א ולכן הוכיח הרמב"ם א"כ דא ודא אחת וא"כ נימא רק חסורה שכולל הכל אבל בשבורה לא צריכין לראיה דבידי שמים מתחלת ברייתו לא מקרי שבורה. אבל לדעת הפר"ח הא ודאי דגם פסיקת הגרגרת נוכל לומר דקאי אפילו נברא כך וא"כ זה כוונת משנתינו לחלק בין ושט לקנה לשאר איברים ומזה מוכח כדעת הפר"ח דלדידי דאמינא דלשון שבורה אי אפשר לסבול מתחלת ברייתו א"כ גם לשון פסוקה כן. אמנם אחר העיון אדרבה הא סייעתא לדידי דא"כ מה רמי לעיל בדף ל"ב אהדדי דלמא שאני שם שפסק הגרגרת ונעשה אחר שנברא שלם לכן הוא נבילה משא"כ משנתינו דמיירי שנברא כך א"כ אף דהוה טרפה מ"מ נבילה לא הוה ואף דיהיב טעמא שם כל שפסולו בשחיטה נבילה. מ"מ גם כלל זה אנעשה על ידי אדם או על ידי חולי קאי אבל הנברא כך יכול להיות אפילו פסולו באברי השחיטה דהיינו בסימנים אפ"ה טרפה הוא דהוה ולא נבילה. אלא ודאי דקים ליה להגמ' דמשמעות פסיקת הגרגרת לא משמע מתחלת ברייתו דלא מקרי פסוקה מה שנברא כך וא"כ על כרחך פסוקת הגרגרת בנעשה אחר שנברא מיירי ואפ"ה טרפה הוא דהוה ושפיר רמי להו אהדדי. ודע שעל כרחך האי כללא דכל שפסולו בשחיטה לאו כלל מלא הוא שהרי שני עורות יש לושט חיצון אדום וכו' ואי חליף אף שפסולו בשחיטה מקרי שהרי הפסול הוא בושט אפ"ה טרפה הוא דאמרינן ולא נבילה וכן הרמב"ם בפ"ז מה' שחיטה בסוף הפרק כתב בזה טרפה ולא כתב נבילה וכן בפרק יו"ד בחשבו שבעים טרפות לא מנה שם שום דבר שהוא נבלה ומנה שם ל"ח נהפך הושט במראיו הרי שזה רק טרפה ולא נבילה ואף שכתב בסוף פרק ז' שזה באלו אינו וא"כ גרע מניקב והרי בניקב הושט לרמב"ם נבילה מחיים אלא ודאי שכיון שנברא כך אינו נבילה רק טרפה:

והנה בדברי הרמב"ם דפוסק פסיקת הגרגרת ונקובת הושט נבילה מחיים א"כ קשה לפי ההוה אמינא דאכתי לא אסיק אדעתא דכולהי נקובי כחדא והוה קשיא ליה מבהמה שנחתכו רגליה ומגלודה ודחיק לאוקמי לתנא דבי ר"י לבר מהלכתא דפליג וסובר כרשב"א ור"מ והרי דרך נכון לפנינו דתנא דבי ר"י לאחר חזרה קאי שלכ"ע נקובת הושט ופסוקת הגרגרת נבילה ותנא דבי ר"י טרפות חשיב ולא נבילות ועל כרחך לא מנה תנא דבי ר"י נבילות שהרי לא חשיב גסטרא ולא ניטל ירך וחלל ניכר ועיין (בדף לב ע"ב). ועלה בדעתי דאפיק ושט ועייל תורבץ הושט שהוא טרפה ולא נבילה ובגרגרת אפיק פסיקת הגרגרת ועייל חסרון בגרגרת שלא שנינו במשנה דר' ישבב כי אם פסק הגרגרת אבל גרגרת שחסרה לא מצינו שיהיה נבילה ואף שכתבו התוס' שחסרון הגרגרת הוא מטעם שסופו לפסוק מ"מ אכתי לא נפסק ולא הוה אכתי נבילה ואפ"ה קאמר במסקנא פסיקי תרי הויין כיון שחסרון הגרגרת הוא מטעם פסוקה מקרי פסוקה שלא למחשבה באפי נפשיה. אלא דחזינא לרמב"ם בפ' ((מה' שחיטה שכל פסולי הגרגרת פסיקת הגרגרת וחסרון ונסדקה לאורכה כולהו נבילות הם לדעתו וא"כ אכתי לא הוה צריך למימר בגלודה כר"מ שהרי ר"מ עצמו לא עמד במחלקתו והוה ליה למימר איפוך גרגרת וקושיא זו היא דוקא לדעת הרמב"ם שפוסק דהוה נבילה מחיים אבל להחולקים וס"ל דלא הוה נבילה רק אחר שחיטה אבל מחיים טרפה הוא דהיה אלא דלעיל רמו להו מרמי משום דמשנתינו על כרחך לאחר שחיטה מיירי מדאמר כל שאין כמוה חיה ולא אמר כל שאינה חיה וכמ"ש התוס' לעיל (בדף לב ע"א) בסוף ד"ה ורמינהו אבל ר' ישמעאל בעודה חי' מיירי וכדדריש החי' אשר לא תאכל אלו י"ח טרפות וא"כ שפיר הוה נקיבת הושט ופסיקת הגרגרת טרפה ולא נבילה. אלא דקשיא לי כיון דושט בכלל א"כ לשמואל דאמר תורבץ הושט ברובו א"כ ושט ותורבץ איכא למחשב בתרתי שהרי זה במשהו וזה ברובו ולמה לא הקשה ג"כ מתורבץ הושט דנחשבינהו תנא דבי ר"י. בשלמא למסקנא לא קשיא משום דתורבץ הושט דהוא ברובו שוב אינו בכלל נקובים כי אם בכלל קרועים וא"כ תורבץ הושט ונקרע רוב החיצונה חשיב בחד דתרוייהו קרועים ושיעורם שוה ותרוייהו בבשר אבל לפי ההוה אמינא דאכתי לא אסיק אדעתא דכולהו נקובי בחד א"כ גם כולהו קרועים בחד ליכא למימר וא"כ קשיא מתורבץ הושט ובסברא זו תרצתי קושיית התוס' במסקנא בד"ה הנך דאפקת שהקשו למ"ד רוב החיצונה היינו בשר החופה חסר לה חדא ואמרתי שהרי זה שסובר דהיינו בשר החופה א"כ שיעורו ברובו אינו רוב בשר ולא רוב כרס כי אם רוב בשר שכנגד הכרס וא"כ איכא למימר דהאי מ"ד סובר כשמואל דתורבץ הושט ברובו ורוב זה אינו שוה עם רוב כרס שרוב זה הוא רוב ושט ורוב זה אינו לא רוב כרס ולא רוב כל הבשר וא"כ חשבינהו בתרתי אבל מתחלה למה הקשה מכולהו שבשמעתתא ולא הקשה ג"כ מתורבץ הושט לשמואל דאמר ברובו ועוד קשיא ליה לקמן דאיכא תרי לישנא (בדף מה ע"ב) בתלתא קני וללישנא קמא דריאה כריאה ודכבדא ככבדא וללישנא בתרא דריאה ככבדא ודכבדא כריאה ובשלמא ללישנא קמאי לא קשה מ"ט לא חשיב קנה הריאה. דהיא בכלל ריאה אבל ללישנא בתרא דכבדא כריאה וא"כ אין הטעם שהוא בכלל הריאה שהרי זה קנה הכבד הוא ולא קנה הריאה וא"כ נחשב קנה הכבד והרמב"ם בחשבו אחד עשר נקובים חשיב קנה הכבד בפני עצמו ובשלמא קנה הלב שנחלקו רב ושמואל לרב במשהו ולשמואל ברובו לכל אחד אתי שפיר דלרב דאמר במשהו הרי הוא בכלל הלב עצמו ולשמואל דאמר ברובו הרי הוא בכלל הקנה. אבל מקנה הכבד קשיא ללישנא דאמר דכבדא כריאה. ובזה ג"כ תרצתי כל קושיות התוספות בד"ה הנך דאפקת שהקשו לעולא דלית ליה דרכיש וכן למ"ד בשר החופה היינו כרס החיצון חסר להו י"ת ואמרתי דאולי עולא וכן ההוא מ"ד דבשר החופה היינו כרס ס"ל דכבדא כריאה וא"כ אית לן עוד אחד דהיינו קנה הכבד. אלא דהא טעותא היא כיון דנקובתו במשהו הרי הוא ככולהו נקובין דכולהו בחדא חשבינהו. אבל עכ"פ לפי ההוה אמינא בתחלת הסוגיא שעדיין לא ידע דכולהו נקובי בחד למה לא הקשה להאי לישנא דכבדא כריאה. ואומר אני שהגמרא לא הקשה אלא משמעתתא פסיקתא שאין עליהם חולק משא"כ תורבץ הושט חולק רב וס"ל דדינו כושט במשהו והרי הוא בכלל נקובת הושט וכן לא הקשה מקנה הכבד לפי דלישנא קמא חולק ואף שהיה יכול להקשות על האמוראין איך נחלקו על ר' ישמעאל מ"מ לפי ההוה אמינא דנקובי כל חדא באפי נפשה וא"כ מפרש לכולהו שמונה עשר טרפות במשנתינו ועכ"פ רבי עוד בזה הכלל וא"כ על כרחך משנתינו חולק דאיכא יתירי וס"ל להנך אמוראי כמשנתינו וסברי דאתיין בזה הכלל אבל מכל שב שמעתתא דכולהו בלי חולק היה דוחק בעיניו למימר דר' ישמעאל חולק והא דהקשה מצלע שנעקרה מעיקרה אף דר' יוחנן חולק וס"ל בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין היינו משום דגם לר' יוחנן עכ"פ איכא למחשב עקורה ושבורה בתרתי וכמו שכתבו התוספות בסוף ד"ה אמר שמואל ולפי זה קשה מה שהקשה מרכיש והא עולא פליג עליה כדאמר לקמן ח' מיני טרפות לאפוקי לקותא דרכיש וכן מה דהקשה מרב מתנא דרבא פליג עליה דרב מתנא וכן מרב עוירא דבהדיא אמרינן לקמן דלית הלכתא כרב עוירא אמנם אף שמביא דרב מתנא היינו שהוא מארי דהך שמעתא ואף דלית הלכתא כוותיה מ"מ באיעכול ניביה כ"ע מודו וכן דרב עוירא הא דלית הלכתא היינו בקולשי' אבל בסומכי' ולא אשתייר דינר זהב כ"ע מודו אבל מרכיש קשיא ואדאנן ביה בהך דעולא נדבר במה שתמוה על הרמב"ם שכתב שמונה טרפות ואעפ"כ פסק להך דרכיש וכבר צווחו בו קמאי דקמאי וגם כבר הלכו בו נימושות. וגם אני אענה חלקי. והנה בהך שמונה טרפות בסדרן מצינו שלשה שינויים בין הרמב"ם לעולא שהרמב"ם הקדים דרוסה בראשונה. ובזה נלע"ד לפי שהרמב"ם התחיל הפרק ההוא כבר בארנו שהטרפה האמורה בתורה וכו' וכיון דקאי אטרפה האמורה בתורה התחיל בדרוסה שמפורש בתורה השינוי השני שעולא חישב פסיקה תכף אחר נקובה משא"כ הרמב"ם וגם בזה יש לנו טעם נכון שעולא על כל הנאסר באכילה קאי בין נבילות ובין טרפות ושמונה מיני אסורות רוצה בכוונתו ולכך הקדים נקובה ופסוקה שהם אפילו נבילות כגון נקובת הושט ופסוקת הגרגרת משא"כ הרמב"ם דלא איירי שם רק מטרפות ולא מנבלות ולכך תחת סוג פסוקה לא מנה פסוקת הגרגרת רק פסוקת חוט השדרה עיין שם בפ' ט' מה"ש. ועוד יש חילוק ושינוי בין סדרו של עולא להרמב"ם שעולא הקדים נטולה לחסורה והרמב"ם הקדים חסורה לנטולה וכגון הך טעמא בעי והנה הרמב"ם והרשב"א נחלקו בדין נטילה וחסורה שלהרמב"ם יש חילוק דמקום שאמרו חסורה היינו בין חסר בתחלת ברייתו ובין ניטל אח"כ ביד או בחולי ונטולה היינו דוקא שניטל אח"כ אבל אם נברא חסר כשרה דאל"כ מה בין חסורה לנטולה והרשב"א ס"ל דדא ודא אחת היא ואיצטריך למימרינהו לתרוייהו דלא תתן מקום לבעל דין לחלוק דדוקא מתחלת ברייתו טרפה ולא בניטל אחר כך או להיפך דוקא ניטל טרפה ולכך נאמרו שניהם. ומעתה סדרו של הרמב"ם לפי שיטתו הקדים נקובה שכבר ביאר בפרק ו' שמה שאמרו ניקב כולל בין ניקב בין נברא חסר ובין ניטל וא"כ טרפות דניקב כולל הרבה והקדימו ואח"כ הקדים חסורה לנטולה שחסורה כולל יותר דהיינו בין נברא חסר ובין ניטל אח"כ משא"כ נטולה דהיינו דוקא ניטל אח"כ ולכך איחרו הרמב"ם ועולא סבר כרשב"א דנטולה וחסורה שוים ולכך הקדים נטולה להורות דנטולה כולל כל כך כמו חסורה. ולפי זה עולא לשיטתו אמר שפיר לאפוקי לקותא דרכיש דהנה הב"י בסי' כ"ט משני דהרמב"ם הכניס לקותא דרכיש תחת סוג חסורה או נטולה ואע"ג דחסורה או נטולה הכוליא כשרה איכא למימר דחסורה או נטולה כה"ג על ידי לקותא טרפה והנה לרשב"א אם הוצרך לפרוט במיני חסורה ונטולה ואף לכאורה נטולה ק"ו מחסורה אפ"ה חשש רחמנא אולי יאמר א' להיפך דנטולה קיל מחסורה א"כ ק"ו שהיה לו לפרוט לקותא דרכיש שהרי יש מקום לבעל דין לומר אם נטלה כולה כשרה ק"ו לקתה ומדלא פרטו מכלל דבאמת אינו טרפה אבל לרמב"ם באמת חסורה נאמר באיברים אחרים ונטולה באיברים אחרים ובמה שנאמר חסורה אנו מטריפין נטולה מק"ו ולא חיישינן לבעל דין שיחלוק א"כ שפיר איכא למימר דנטולה ע"י לקותא גרע טפי והוא בסוג חסורה או נטולה ולכך אף שאחז הרמב"ם שמונה טרפות אפ"ה פסק לדרכיש אלא דהיא גופה קשיא כיון שמוכח דעולא סובר כהרשב"א איך יחלוק הרמב"ם גם בזה על עולא ונלע"ד דהרמב"ם סובר דדוחק לומר שרכיש יחלוק עם עולא בדבר שהוא הלכה למשה. וא"כ גם רכיש מודה ששמונה טרפות נאמרו ואפ"ה פסק לקותא דידיה והיינו מטעם הנ"ל שרכיש סובר שלא הוצרך לפרטו שהוא בכלל חסורה או נטולה והא דפרט חסורה ונטולה ולא סגי ליה בחד היינו משום שחלוקין בדיניהם וכדעת הרמב"ם וכיון שפסקו בגמרא בהדיא לקמן (דף נה ע"ב) כרכיש ולכך פסק הרמב"ם כרכיש והרשב"א לשיטתו שהוא כתב בהדיא דתשעה מיני טרפות נאמרו בסיני וסובר שרכיש ועולא חלוקים במנין שנאמר למשה מסיני ולכך פסק הרשב"א דחסורה ונטולה דא ודא שוים:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם, דהרמב"ם לשיטתו דאיהו סובר דנטולה היינו דוקא ניטלה אח"כ ולכך פסק כרכיש ועולא לשיטתו דפוסק כרשב"א ולכך לא פסיק כרכיש והנה לקמן בסוגיא דאלו כשרות קסבר ר' יוחנן דאלו טרפות דוקא ולאפוקי דרב מתנה וכתבו התוס' כאן (דף מג ע"א) ד"ה הנך דבאיעכול ניביה כ"ע מודים וא"כ לאפוקי דרב מתנה היינו דרב מתנה לחוד רק שף מדוכתא ולא נתקלקל ניביה ולפי זה קשה אלו למה לי למעוטי מתני' היא בבכורות (דף מ ע"א) שנשמטה ירכו ומדאמר דהוה מום לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וצריך לומר כתירוץ התוס' שם דמיירי שנברא כך שמוטת ירך לרב מתנה והנה הפר"ח כתב בסימן נ"ד דאפילו לרמב"ם דסובר ניטל היינו דוקא שניטל אח"כ ולא בנברא כך מ"מ בשבורין מודה הרמב"ם שאפילו נברא כך. וק"ו עכ"פ לדעת הרשב"א שאפילו בנטולין אין חילוק ק"ו בשבורין ואפילו לדידי שהשגתי על הפר"ח בדעת הרמב"ם מ"מ עכ"פ זה אמינא שאם נימא ניטל היינו אפילו בידי שמים מכ"ש שבורין ועוד בוקא דאטמא דשף יותר דומה לניטל ואף שחשבו הרמב"ם בסוג שבורה. ולפי זה אם נימא כרשב"א א"כ בוקא דאטמא דשף אין חילוק בין נברא כך וא"כ ממתני' דבכורות כבר מוכח דלא כרב מתנה ולמה לי אלו טרפות אלא ודאי דאתי לאפוקי דרכיש וזה עולא לטעמו מדהקדים נטולה מכלל דסובר כרשב"א וא"כ אין צורך אלו טרפות לאפוקי דרב מתנה ואתי לאפוקי דרכיש והרמב"ם פוסק כר' יוחנן דאמר לאפוקי דרב מתנה מכלל דסובר דממתני' דבכורות אכתי לא שמענו שיש לומר דאיירי בידי שמים וא"כ מכלל שיש חילוק בשף מדוכתא בין בידי אדם לבידי שמים והה"ד בנטולין ולכך חילק בין חסורה לנטולה ולכך הקדים חסורה וא"כ מתניתין דאלו טרפות היינו לאפוקי דרב מתנה ולא לאפוקי דרכיש:

עוד נלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם דפסק שמונה טרפות ואפ"ה פסק לדרכיש דהנה לקמן נחלקו (בדף נד) ר' יוחנן וריש לקיש אם אלו טרפות דוקא או אלו כשרות דוקא שורש פלוגתתן דר' יוחנן סבר דאתי' בזה הכלל ואין צורך לרבויי ועל כרחך אתי אלו טרפות למעוטי וריש לקיש סבר דלא אתי' בזה הכלל ואין צורך למעוטי ועל כרחך אתי אלו כשרות לרבויי שזה טרפה אלא דשם מוקי פלוגתייהו בדרב מתנה והנה התוספות שם הקשו דלכ"ע לא מרבינן מזה הכלל אלא מה דדמי וקשיא לרכיש ותירצו שם לחד שינויי דרכיש סובר דמרבינן אף דלא דמי ולתרץ זה קשה לרכיש מה עביד באלו טרפות ובאלו כשרות. וצריך לומר שסובר זה וזה לאו דוקא וכן כתב מהר"מ שיף. והנה במתניתין איכא למימר אף דלא דמי אתיא מאלו כשרות שהוא דוקא אבל בהלכה למשה מסיני אם לא דמי היכי נרבינהו וכי להוסיף על הטרפות יש וא"כ על כרחך למעוטי דרכיש שממ"נ אם אינו נכלל ממילא הוא ממועט ואם הוא נכלל א"כ אתי בזה הכלל וליכא למימר אלו כשרות דוקא כריש לקיש ועל כרחך אלו טרפות דוקא למעוטי עכ"פ דרכיש. אבל רכיש סובר דדמי ונכלל בשמונה אלו וגם במשנה אתי בזה הכלל ואלו טרפות וגם אלו כשרות אלו לאו דוקא ולא אתי למעוטי כלל ופסק הרמב"ם כרכיש. ויותר נ"ל לומר דגם בהא הרמב"ם לשיטתו על דרך התירוצים הראשונים דבאמת זה דוחק לומר דלרכיש בין אלו טרפות ובין אלו כשרות לאו דוקא אלא דסובר אלו טרפות דוקא ועל ניטל הכבד כיון דאלו דוקא ניטל אבל נברא חסר כשר ולמעוטי דעת הרשב"א ועולא לשיטתו דסובר כרשב"א וכנ"ל ואתי למעוטי דרכיש:

נחזור לדלעיל שכתבתי שהמקשה לא רצה להקשות מדבר שיש בו פלוגתא ולכן לא הקשה מקנה הכבד ולא מתורבץ הושט והקשיתי א"כ איך הקשה מלקותא דרכיש והרי עולא חולק ונלע"ד דהנה בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש לקמן דמוקי בגמרא פלוגתייהו בדרב מתנה והקשו התוספות למה לא מוקי פלוגתייהו בדרכיש ותירצו דקים ליה למסדר הש"ס דפליג בדרב מתנה והוא דוחק. והנה רש"י לקמן בדברי ר' יוחנן כתב דאיידי דתני אלו טרפות תני אלו כשרות אע"ג דלא ממעט מידי. ולפי זה לריש לקיש צריך לומר להיפך דאיידי דתנן אלו כשרות תני אלו טרפות אע"ג דלא ממעט מידי והוה ליה לרש"י לפרושי כן בהדיא בדברי ריש לקיש וגם הוא דוחק לומר דתני אלו טרפות איידי דאלו כשרות דהרי אלו טרפות תנן קודם אלו כשרות ולא שייך למתני רישא איידי סיפא. ונראה דהכל נכון דלא היה יכול לומר דפליגי בדרכיש וא"כ לריש לקיש אלו כשרות למעוטי דרכיש שהוא טרפה א"כ אלו טרפות לא ממעט מידי ולכן אמר דפליגי בדרב מתנה ולריש לקיש אלו כשרות למעוטי הני הוא דכשרות הא דרב מתנה טרפה וכדי שלא נימא למעוטי גם דרכיש דהני הוא דכשרות הא דרכיש טרפה ולכן אמר אלו טרפות הני הוא דטרפה הא דרכיש כשרה לפי זה לכ"ע על כרחך דרכיש ממועט ממשנתינו אלא לר' יוחנן ממועט אפילו דרב מתנה ודרכיש לא צריך למעוטי כלל. וא"כ קשיא לרכיש דממ"נ אלו טרפות עכ"פ ממעט איזה דבר ואין לך בכולם פחותה מדרכיש וצריך לומר דרכיש פליג על המשנה וסומך עצמו על ר' ישמעאל שסובר י"ח טרפות וס"ל לרכיש דליכא י"ח אם לא בהדי דלקותא דידיה ולכך על רכיש הקשה שפיר וליכא לתרוצי עצמו שהוא סובר כמשנתינו דמרבה מזה הכלל שהרי אדרבא משנתינו ודאי פליגא וצריך איהו לסמוך על ר' ישמעאל. אבל להקשות על שמואל מתורבץ הושט וכן להקשות על הך לישנא דכבדה כריאה ליכא להקשות דאינהו אמרי אנן כמתני' דמרבה מזה הכלל יתר על י"ח טרפות. ונחזור לראשונות שהקשיתי לדעת הרמב"ם שפסוקת הגרגרת נבילה מחיים א"כ למה נדחק למימר בגלודה כר"מ נימא דאפיק גרגרת שהוא נבילה מחיים ואפילו אם תימא דר' ישמעאל אלו אסורות קאמר מ"מ בין החיה אשר לא תאכל אמר ונבילה מחיים ודאי אינה חי' וא"כ אינה בכלל. אמנם נלע"ד אדרבה סוגיא זו סייעתא לדעת הרמב"ם דהנה בסוף סוגיין שהקשה אי הכי פסוקי נמי תרי הויין חשבינהו בחד בצר להו חד ועוד רב עוירא נמי נקובי הוא. ומה קושיא הא פסיקת גרגרת חלוק מפסיקת חוט השדרה שפסיקת חוט השדרה טרפה שנשאר טרפה גם אחר שחיטה משא"כ פסוקת הגרגרת שהיא טרפה מחיים ולאחר שחיטה נעשה נבילה וכמו כן נקובת הושט חלוקה בזה משאר נקובים שכולהו שחיטתן מטהרתן מידי נבילה משא"כ נקובת הושט. אלא ודאי מוכח כרמב"ם דפסיקת גרגרת ונקובת הושט נבילה מחיים א"כ ממ"נ אי קודם חזרה וכר' עקיבא טרפה הוא דהויין דומיא דכולהו וא"כ פסיקת גרגרת ופסיקת החוט חדא נינהו ואי לאחר חזרה נבילה מחיים נינהו וליכא למחשביה כלל. והא דלא משני בתחלת הסוגיא אפיק גרגרת היינו משום דזה תליא בפלוגתא לעיל לרבא דמשני (בדף לב ע"ב) אלו אסורות מוכח דלא הוה נבילה מחיים כדאמר שם נבילה מחיים לא קחשיב ורמב"ם פסק כר' יוחנן דמשני לעיל כאן קודם חזרה וסובר הרמב"ם דהיינו טעמא דר' יוחנן דלא משני כרבא משום דר' יוחנן סבר שגם הנהו נבילה מחיים נינהו וא"כ בתחלה לא רצה לשנויי אפיק גרגרת דהוה נבילה מחיים דא"כ הוה נשאר קשה לרבא וכאן בסוף הסוגיא שהקשה פסוקי תרי וכו' הקשה לר' יוחנן דבין קודם חזרה ובין אחר חזרה ליכא לחשובי גרגרת דקודם חזרה א"כ פסיקת גרגרת וחוט השדרה תרי הויין חשבינהו בחד ולאחר חזרה אינו טרפה כלל רק נבילה מחיים וכדעת הרמב"ם אלא דלפי זה סוף סוגיא הוא לר' יוחנן קשה קושיית התוספות הא לר' יוחנן לית ליה דרב מתנה וחסר להו:

ובגוף קושיית התוס' שהקשו בד"ה הנך וכו' שהקשו למאן דלית ליה דרב מתנה וכן לעולא דלית ליה דרכיש וכן למ"ד רוב חיצונה היינו בשר החופה חסר להו חד. יש לי מקום עיון וממ"נ או קושיא זו יש לתרץ או קושיית התוספות לעיל בד"ה ואמר רב יהודה שהקשו מגולגולת יש לתרץ. והנה למאן דלית ליה דרב עוירא מ"מ מודה בסומכיה ולא נשתייר כעובי דינר זהב כדמסיק הלכתא לקמן (דף נה ע"ב) וא"כ אף דכולהו נקובי בחד חשיב להו היינו הנך דשוים בדינייהו שנקיבתן במשהו וכן לרב עוירא גם טחול נקיבתו במשהו וחשבינהו בחד אבל למאן דס"ל דבעינן שלא ישתייר כעובי דינר א"כ טחול משונה בנקיבתו שיש שיעור לנקובתו. וא"כ יש למנות נקובת הטחול בפני עצמו. וכן רבינו הגדול הרמב"ם מנה י"א נקובין דהיינו המסס ובה"כ מנה בתרתי ומנה מרה ומנה קנה הכבד וטחול מנה בפ"ע ולא כללו בהדי הנך י"א למימר י"ב נקובים ויהיב הרמב"ם עצמו טעמו לפי שאינו שוה לשאר נקובים דנקיבתן במשהו וטחול בעי שיעור וא"כ דלמא מאן דלית ליה דרב מתנה וכן עולא וכן ההוא דסבר רוב החיצונה הוא בשר החופה ס"ל דלא כרב עוירא וא"כ אייתר נקיבת הטחול להשלים שמונה עשר ולא הקשו התוס' כלום:

ואם נימא שהתוספות לא ס"ל סברת הרמב"ם וס"ל דאף על פי שאין שיעורו שוה מ"מ כיון שטרפתו משום ניקב אין להוציאו מכלל שאר נקובים א"כ נסתר קושיית התוספות מגולגולת שהרי עיקר קושיית התוס' מגולגולת הוא לפי הוצעה שהציעו דרב יהודה אמר שמואל דייק דין זה מן המשנה מדחשבו בהדי משניות והיינו על כרחך מסיפא דקתני גבי גלגולת כדי שינטל וכו' אבל אם נימא דרב יהודה לא דייק כלל מן המשנה א"כ איכא למימר וכן לטרפה לא קאי כלל אגלגולת אלא שהתוס' הוכיחו מדחשביה בהדי משניות אלא שאכתי איכא למימר שהיינו טעם משום דקאי אמתני'. אלא שהתוספות סתרו זה דא"כ רב עוירא קאי ג"כ אמתני' וחשביה בהדי שב שמעתא אלא דאכתי איכא למדחי דשאני דרב יהודה דקאי אמתני' ואין חולק עליו משא"כ על רב עוירא חייא בר רב חולק כמו שפירש רש"י לקמן וא"כ אין פירוש של רב עוירא על המשנה מוסכם רק איהו הוא דס"ל הכי ולכך לא חשביה בהדי משניות וצריך לומר שהתוס' ס"ל שאין חייא חולק על רב עוירא אלא מה דפוסל אפילו בקולשיה אבל למה דפסיק לקמן לחלק בין קולשיה וכו' ובעינן שישתייר בעובי דינר גם חייא מודה והא דלא חשביה בהדי נקובים משום דמשונה משאר נקובים וכמו שכתב הרמב"ם וא"כ בלא נשתייר מוסכם לכ"ע והוה ליה למחשב נקיבת הטחול בהדי משניות אבל לפי מה שהוכחתי מקושיית התוס' בד"ה דאפיק דלא ס"ל להתוספות כרמב"ם וס"ל שאין להוציא נקיבת הטחול משאר נקובים אף שמשונה בשיעורו וא"כ על כרחך חייא בר רב חולק לגמרי על נקובת הטחול וא"כ נסתר קושיית התוס' מגולגולת:

עוד נלע"ד לתרץ קושיית התוס' מגלגולת וגם מ"ש התוס' בד"ה אפיק חדא וכו' דהך סוגיא כר"ש. הוא דוחק בעיני לאוקמי סוגיא שלמה כר"ש וגם לתרץ התימא שהקשו בד"ה והא איכא שהקשו תימא מדוע לא פריך מניטל צ"ה דתנן בהדיא בפרק בהמה המקשה וגם לתרץ מה שהקשו בד"ה הנך דאפקת לעולא ולאינך אמוראי וגם לתרץ הסדר מקושיית הגמ' שהקשה מתחלה מבהמה שנחתכו רגליה שהוא בפרק בהמה המקשה ולבסוף מחסרון בשדרה שהוא בסדר טהרות ולבסוף מגלודה שהוא בפרקין באלו טרפות ובשלמא מה דאיחר חרותה לכולהו היינו משום דחרותה לא תנן בהדיא שהוא טרפה רק מדיוקא מדנקט בידי שמים כשרה מכלל דבידי אדם טרפה אבל גלודה הוה ליה להקדים לכולהו ואי משום דפליג ר' מאיר הרי גם בחתוכה פליג רשב"א ואף דהכא נשנית פלוגתת ר"מ במשנה ורשב"א לא נשנה במשנה מ"מ נגד זה בגלודה לא עמד ר"מ במחלוקתו ובחתוכת רגליה עמד רשב"א במחלוקתו ועוד דהרי חסרון בשדרה אינו מפורש כלל במשנה אלא דרב יהודה דייק מסיפא וא"כ הוה ליה להקדים חרותה שהוא בפרקין לחסרון בשדרה שהוא בסדר טהרות. והנה הקשיתי במה דמנה נפולה ר' ישמעאל בין י"ח טרפות והרי ר' ישמעאל על קרא דבין החיה אשר לא תאכל דדריש מיניה טרפה חיה קאמר אלו י"ח טרפות וא"כ על החיה אמר י"ח הן מכלל דכולהו י"ח טרפות אמרינן בהו טרפה חיה והנה הר"ן והרמב"ם נחלקו בנפולה שאם שהתה מעל"ע שצריכה בדיקה להרמב"ם הבדיקה מחמת ריסוק איברים ואפילו אבר דלא מטרפה ביה אם מרוסק הוא מחמת נפולה טרפה ולהר"ן אחר מעל"ע כבר יצאה מטרפות דריסוק אברים רק הבדיקה אם אין בהאחד מהטרפות שמא ניקב או נפסק איזה אבר דמטרפה ביה נמצא להר"ן ליכא למימני נפולה לטרפות בפ"ע כי אם תוך מעל"ע וא"כ טרפה דנפולה אינה חיה מעל"ע ואיך אפשר לממני בתוך י"ח טרפות דר' ישמעאל בשלמא לרמב"ם גם אחר מעל"ע יש ריסוק אברים טרפות בפני עצמו. ואמרתי שהר"ן ורמב"ם לשיטתייהו דבנפלה להאור ונחמרו בני מעים דעת הרמב"ם דלא שייך טרפות זה בבהמה כלל שעורה עב ומגין ולהר"ן נוהג בבהמה וא"כ להר"ן נפולה היינו נפלה לאור ואפיק נפלה מן הגג ועייל נפלה לאור ולהרמב"ם ליכא למחשב נפלה לאור דהחיה אשר לא תאכל כתיב ובבהמה וחיה לא שייך לדידיה טרפות דנפלה לאור וצריך לומר נפלה מן הגג ולכך סובר שאפילו אחר מעל"ע יש ריסוק אברים. אלא אי דייקינן טרפות דאור לא שייך למקרי נפולה דאטו בנפלה תליא מלתא ואם הלכה לאט מעצמה לאור ג"כ הדין כן בשלמא נפלה מן הגג הנפילה גורם. והא דלא חשיב באמת טרפות דנחמרו בני מעים צריך לומר שהטעם שסופם לינקוב או ליטול וא"כ קשיא לר"ן. ואמרתי לתרץ זה וכן לתרץ מה שהקשתי לרמב"ם הא חסיר פסיקת הגרגרת שהוא נבילה מחיים וכן לתרץ מה שנדחקו התוס' דסוגיין כר' שמעון ולא לתרץ כלם יחדיו רק לכל מר דידיה ואומר אני שודאי המקשה ידע שחסר בתנא דבי ר"י אחד מן הי"ח דלרבנן חסר חסרה הריאה ולרמב"ם חסר פסוקת הגרגרת ולר"ן חסר נפולה. ולכן לא היה יכול להקשות מגלודה או מחרותה דעל כל אחד היה יכול לשנות דהיינו הך הממלאה מה שנחסר ממנין י"ח והיה צריך להקשות משניהם יחדיו וכל אחד הוא בבא בפני עצמו והיה צריך להאריך ולכן הקשה מבהמה שנחתכו רגליה וכוונתו להקשות שתים דהיינו נחתכו רגליה וניטלו צ"ה שהוא סוף הבבא דנחתכו רגליה ומביא תחלת המשנה וכוונתו על כל טרפות הנזכר וא"כ אייתר שתים ועייל אחד למלאות החסר וקשיא מהשני ומשני סבר כרשב"א וא"כ טול שניהם דלדידיה גם ניטלו צ"ה כשר ושוב לא היה יכול להקשות לא מגלודה ולא מחרותה והקשה מחסרון בשדרה והביא דברי שמואל ומנ"ל לשמואל הא וצריך לומר מסיפא דמתני' בחסרון בגלגולת שנזכר כדי שינטל וימות וא"כ כוונת שמואל וכן לטרפה אתרוייהו אשדרה ואגלגולת וא"כ הקשה המקשן מתרוייהו ועייל חד למלאות מה שחסר לכל מר בשיטתיה ואייתר השני ומשני המסס וכו' וא"כ תירץ רק אחדא ונשאר השני למלאות המספר ושוב היה בכחו להקשות אף מחדא ולכן הקשה מגלודה וכמו כן מחרותה. והקדים גלודה לפי שחרותה אין הטרפות מפורש ואתי רק מדיוקא. אלא דקשיא דא"כ לפי זה כשהקשה מבהמה שנחתכו רגליה הקשה אחת שהיא שתים דהיינו חתוכה וניטלו צ"ה א"כ לבסוף דמסיק הנך תרתי לא תפיק א"כ הנך תרתי תלתא נינהו דהרי בהמה שנחתכו כולל שתים יש לומר לבסוף דכולהו נקובי וכולהו פסוקי כחדא א"כ גם כולהו חסורי כחדא דהיינו חסרון בשדרה וחסרון בגלגולת דשניהם בעצם אף דלא שוו בשיעור וא"כ צריך צ"ה למלאות המספר וא"ת א"כ גם ניטלו צ"ה ונטולת הכבד חדא נינהו לא קשיא דזה בגידין וזה בבשר וג"כ בשיעור אינם שוים דניטלו הגידין היינו רוב מנין ובנין וניטל הכבד היינו כולה. וא"כ שוב מתורץ קושיית התוס' לעולא ולמ"ד רוב החיצונה היינו רוב בשר וכו' דיש לומר דאינהו מוקי לר' ישמעאל כר"ש וא"כ עייל חסרון בריאה:

ולהרמב"ם שכתבתי כל זה למלאות חסרון פסוקת הגרגרת וא"כ מאי הקשה לבסוף פסוקי נמי תרי הרי במקום פסוקת הגרגרת חשבנו חסרון בגלגולת ג"כ יש לתרץ על דרך הנ"ל כדמסיק כולהו נקובי חד א"כ גם כולהו חסורי בעצם חד דהיינו שדרה וגלגולת ועל כרחך צריך למחשב פסוקת הגרגרת ואיירי קודם חזרה והקשה פסוקי נמי תרי הויין:

(מב א רש"י) ד"ה ובית הכוסות וכו' נכנס מבית הכוסות להמסס וכו'.—עי' מ"ש לקמן נ ע"ב.

מהו דתימא אם איתא דילדה קלא הוה ליה. ומידע ידעי דמשקר: קמ''ל. ר' אלעזר דאימר אפולי אפיל לישנא אחרינא הא דר' אלעזר ור' אבהו לא גרסינן וה''ג לאתויי עולת יולדת מהו דתימא אימא ילודי יליד קמ''ל דאם איתא דאוליד קלא אית לה ובשיש לו אשה מתוקמא מתניתין ואיצטריך לתנא למתנייה בזה הכלל דמהו דתימא ניחוש לה למאן דחזי סבר בצינעא אוליד קמ''ל זה שמעתי ועיקר הוא חדא דהא לא אמרו והאי מהו דתימא בכל הנך שמעתתא דאמוראי דלא שאנו דלעיל אמתניתין דזה הכלל קמא אמרו מהו דתימא ואורחא דגמרא למימר מהו דתימא אכלל דמתניתין ועוד בשאין לו אשה למה ליה למתנייה זה הכלל לאתויי פשיטא למאי ניחוש לה: מתני' מתני' אלו טריפות. כל נקב במשהו: פסוקה. לרחבה ברובה: לבית חללו. ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה: נשברה השדרה ונפסק החוט. חדא היא וטרפות דידה משום חוט הוא ונשברה השדרה דקתני אורחא דמילתא נקט דפסיקת החוט ע''י שבירת שדרה היא: או שחסרה. בגמרא פריך (לקמן דף מז:) היינו נקב: סמפונות. קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה שהדם נובע בה כשחותכים אותה: הכרס הפנימית. בגמרא (לקמן נ:) מפרש: שניקבה. במשהו: רוב החיצונה. בגמרא (שם דף נ:) מפרש: גדולה וקטנה. לא גסה ודקה קאמר אלא על [שור] קטן ושור גדול אם נקרע טפח בשור אע''ג דלא הוי רובא: המסס. צינפויי''ל: ובית הכוסות. סוף הכרס שקורין פנצ''א עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב סביב לחיבורם כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקבה ומהקבה לדקין: שניקבו לחוץ. שהנקב נראה מבחוץ וכגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חיבורן לאפוקי שניקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה: נפלה מן הגג. ושחטה מיד טרפה אף על פי שאין שבר נראה בה חוששין שנתרסקו ונתפרקו אבריה ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן ובגמרא (לקמן דף נא:) אמר שאם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה ואע''פ שלא עמדה: נשתברו רוב צלעותיה. בלא שום נפילה טרפה ובגמרא (שם דף נב.) מפרש מאי רוב: דרוסת הזאב. שהכה בצפרניו ומטיל בה ארס ושורפה בדקה אבל בגסה לא אלים זיהריה למיקלייה: ודרוסת ארי בגסה. וכל שכן בדקה ותנא קמא סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה: הנץ. אשפרווי''ר: בעוף הדק. צפרנים ויונים: ודרוסת הגס. אוסטויי''ר: בעוף הגס. אווזות ותרנגולים: זה הכלל. בגמרא (לקמן נד.) מפרש לאתויי מאי: כל שאין כמוה חיה. שלקתה מכה שאין בהמה לקויה דוגמתה ראויה לחיות: גמ' ובשר בשדה טרפה. ואע''ג דילפינן מיניה בעלמא (מכות דף יח.) בשר קדשים שיצא חוץ ממחיצתו מ''מ טרפה משמע טרפה ממש: אלא. מנין לטרפה שאין סופה לחיות לפרושי מתניתין דקתני כל שאין כמוה חיה טרפה אלמא טרפה אינה חיה: זאת החיה. קרי ביה זאת חיה: ולמ''ד טרפה חיה. לקמן בפרקין (דף נז:) אמרו לו והלא הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים: זאת החיה. זאת מיעוטא הוא והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול: חיה אחרת. כגון טרפה דאע''פ שהיא חיה לא תאכל: ובין החיה אשר לא תאכל. אע''פ שחיה לא תאכל: שמונה עשרה טרפות. לאו מקרא קמישתמעי אלא הלכה למשה מסיני הן: ותו ליכא. אלא שמונה עשר:

מתני' אלו טרפות. אי גרסינן אלו ניחא ואי גרסינן ואלו יש לפרש דקאי אפלוגתא דר' ישבב ור' עקיבא והודה לו ר' עקיבא דנבלה או קאי אכל הני שחיטתו פסולה דלעיל דהוה פסול שאירע בשחיטה והוי נבלה וקאמר הכא ואלו הן טרפות: ניקב הלב לבית חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למיתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל אם לא ניקב לבית חללו אבל לב שהוא עב ס''ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למיתני דבכלל נקובים הוא דאף על גב דבטחול אמר בגמרא דניטל כשר וניקב טרפה בכל הני נקובים דתנא פשיטא דכל שכן ניטל וניקבה המרה נמי נראה דכ''ש ניטל דטריפה ומ''מ ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום איצטריך דאפשר להיות דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשאר המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות והא דתנן (לקמן דף נד.) גבי ואלו כשרות ניקב הלב ולא לבית חללו צריך לומר דמהכא לא הוה שמעינן דהוה אמינא ה''ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל והא דקתני ניקבה הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למיתני נסדקה ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך דאי מהכא ה''א או הא או הא אי נמי ה''א דבעיא תרתי קא משמע לן דבחוט תלי מילתא וניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כזית פריך בגמרא (לקמן מו.) רישא לסיפא: או שחסרה. מפרש בגמרא או שחסרה מבפנים ולמ''ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון מפרש ניקבה לרבנן או שחסרה לר''ש דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ובחסרון כל שהוא מודה: דרוסת הנץ. גבי טרפות עוף הוא שייך למיתני אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא: דרוסת הנץ. גרסי' בתוספתא [פ''ג] ובערוך [ערך נץ ד'] וכן יסד הפייט בסליחות תוחלת ישראל מדרס הגס ונץ אפרוחים קרוצים וטעמא לא משום דסופו לינקב דא''כ בכלל נקובה היא ומהאי טעמא לא תני במתניתין דמיא לדיותא ודמיא לבישרא אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות: זאת החיה מלמד שתפס הקב''ה כל מין ומין והראה למשה. והא דלא חשיב ליה בהקומץ רבה (מנחות דף כט.) גבי שלשה דברים שנתקשה משה מנורה ראש חדש ושרצים ולא חשיב נמי הא דאמר במדרש כמין מטבע אש הראה הקדוש ברוך הוא למשה דכתיב זה יתנו שמא לא חשיב אלא מידי דנתקשה אבל הני אע''פ שהראהו לא נתקשה בהן אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו הראהו הקב''ה להבחין היטב ולהודיע לישראל וכן הכא להראות לישראל איזו היא אסורה ואיזו היא מותרת: