חולין מב ע"ב

בשלמא לתנא דידן [נניח לשיטת התנא שלנו], יש לומר דתנא — תנא [שהטריפות ששנה במשנתנו — שנה], ודשייר [וכל טריפה ששייר] ולא שנה במשנה — אתיא [באה, נלמדת] ב"זה הכלל: כל שאין כמוה חיה טרפה". אלא לשיטת התנא דבי [מבית מדרשו של] ר' ישמעאל שאמר שמונה עשרה טרפות בלבד, יש לתמוה: ותו ליכא [ועוד טרפות אין]? והא איכא [והרי יש] ארבע טרפות ששנינו במקומות אחרים, וסימנן בסג"ר, והראשונה — מה ששנינו במשנה להלן: בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה (פרק הרגל) ולמעלה — הרי היא טרפה! ודוחים: סבר ליה [סבור הוא] תנא דבי ר' ישמעאל, כדעת ר' שמעון בן אלעזר, שאמר: יכולה היא ליכוות ולחיות, שעל ידי כוייה אפשר לסתום את שתיתת הדם, ולכן אינו מונה אותה כטריפה.

ומקשים: ואף על גב [אף על פי] שיכולה ליכוות ולחיות אין זה אומר שאינה טריפה, שכן למאן קאמר [לדעת מי הוא אומר, מקשה] — לדעת תנא דבי [מבית מדרשו של] רבי ישמעאל, והלוא תנא דבי ר' ישמעאל טרפה חיה סבירא ליה [הוא סבור], ואין זה מוציא אותה מכלל טריפה! אלא כך הכוונה: סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' שמעון בן אלעזר, שאמר: כשרה היא, ואינה טריפה, אבל לא מטעמו. ועוד מקשים:

והאיכא [והרי יש] סוג טריפה נוסף, חסרון בשדרה שלא שנינו במשנתנו, דתנן [ששנינו במשנה] בענין טומאת המת: כמה חסרון יהיה בשדרה של אדם מת, כדי שלא תטמא בטומאת אוהל כמת שלם? בית שמאי אומרים: אם היא חסרה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: אם חסרה חוליא אחת; ואמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שחלקו לענין טומאת מת כן נחלקו גם לגבי טרפה, שלדעת בית הלל אם חסרה חוליא אחת הריהי טריפה!

ומשיבים: המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, דקא חשבת להו בתרתי [שאתה מחשב אותם בתור שתים, שתי טריפות שונות], במנין שמונה עשרה הטריפות שבמשנה — חשבינהו בחדא [חשב אותם לטריפה אחת], שסמוכים הם ומחוברים זה לזה, ואם כן אפיק חדא ועייל חדא [הוצא אחת מן המנין והכנס אחת], את החסרון בשדרה.

ומקשים עוד: והאיכא [והרי יש] גלודה, זו שנתקלף כל עורה מעליה, ששנינו להלן שהיא טריפה! ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] תנא דבי ר' ישמעאל כדעת ר' מאיר שמכשיר את הגלודה.

ומקשים עוד: והא איכא [והרי יש] חרותא, שנתקשתה הריאה שלה כעץ, ששנינו להלן שהיא טריפה! ומשיבים: ניקבה המרה, ששנינו במשנתנו שהיא טריפה, מאן קתני לה [מיהו זה ששונה אותה]? ר' יוסי בר' יהודה הוא; לשיטת תנא דבי ר' ישמעאל, שבשיטתו אנו עוסקים, אפיק [הוצא] מרה שניקבה מן המנין, שדעת יחיד היא, ועייל [והכנס] את החרותא.

ומקשים עוד: והאיכא [והרי יש] עוד שב שמעתתא [שבע שמועות] של אמוראים בענין טריפות שלא נמנו במשנה! ומפרטים: האחת — שאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [אותו ראש ירך שיצא לגמרי ממקומו] בשקע שבעצם האליה — הריהו טרפה. והשניה — שאמר החכם רכיש בר פפא משמיה [משמו] של רב: לקתה (חלתה) הבהמה אפילו בכוליא (כליה) אחת — טרפה. והשלישית — תנן [מה ששנינו במשנה]: ניטל הטחול — כשרה, ועל כך אמר רב עוירא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו אלא ניטל, אבל אם ניקב הטחול — הריהי טרפה. והרביעית — מה ש

אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים (קנה וושט) שנדלדלו, נעקרו מחיבורם ברובן — הרי זו טרפה. והחמישית — מה שאמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל: אם נעקרה צלע מעיקרה, עם חצי החוליה שהיא יוצאת ממנה — הרי הבהמה טרפה. והשישית — עצם הגולגולת שנחבסה (נמחצה) ברובה, למרות שלא נחסרה הגולגולת ולא ניקבו קרומי המוח — הרי הבהמה טריפה. והשביעית — בשר החופה (המכסה) את רוב הכרס, שאם נחתך ברובו — הרי הבהמה טרפה!

ומשיבים: הלוא הטריפות שעל ידי נקובי [איברים נקובים] ששנינו במשנתנו תמניא הוו [שמונה הם], חשבינהו בחד [חשב אותם כאחד], וכך אפיק שב[הוצא שבע] טריפות מן המנין שבמשנה ועייל שב[והכנס שבע] אחרות שמנינו פה. ומקשים: אי

הכי [אם כך] אתה מונה, פסוקי נמי תרי הוו [אותם המקרים שנפסק, נחתך אבר גם כן שנים הם] במשנה, נפסקה הגרגרת ונפסק חוט השדרה, ולפי דרך זו חשבינהו בחד [חשוב גם אותם כאחד], ונמצא שבצר להו חדא [חסרות הטריפות אחת] כדי להשלים לשמונה עשרה! ועוד יש להקשות: אם אתה מונה את כל הנקובים כטריפה אחת, זו שמנה רב עוירא משמיה [משמו] של רבא, שניקב הטחול, נמי [גם כן] נקובה היא, ואם כן צריך היה למנות אותה יחד עם הנקובים, ונמצא שחסרות שתים למנין הטריפות!

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - ב

בשלמא לתנא דידן, שלא כתב מנין של טרפות, אלא רק ביאר אותן במשנה, איכא למימר, דתנא - תנא, את הטריפות ששנה התנא וביאר במשנתנו, הוא שנה, ואילו את יתר הטרפות, דשייר, ולא ביארן במפורש, אתיא, הרי הן נלמדות ב"זה הכלל" [שאמר תנא דידן בסוף דבריו].

אלא, לתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר מנין של י"ח טרפות, משמע מדבריו שרק י"ח טרפות אלו איכא, ותו ליכא.

ולדבריו תקשי: והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה [ראה ציור בספר שיחת חולין], שהיא טרפה, ואינה כלולה בתוך מנין י"ח הטרפות!? ^[13]

ומשנינן: תנא דבי רבי ישמעאל סבר ליה כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר יכולה היא ליכוות, שיעשו לה כוויה במקום החתך על ידי האש, ועל ידי הכוויה היא יכולה להתרפאות, ולחיות. ^[14]

אך תמהה הגמרא: איזה תירוץ הוא שתרצת, שסבר תנא דבי רבי ישמעאל כרבי שמעון בן אלעזר, שאפשר לה ליכוות ולחיות? והרי אף על גב דיכולה היא ליכוות ולחיות, עדיין תיקשי ליה לתנא דבי רבי ישמעאל, שהרי טריפה היא, ומדוע לא שנו אותה!?

שהרי למאן קאמר, לפי מי אמר המתרץ שיכולה היא לכוות ולחיות? - לתנא דבי רבי ישמעאל!

והרי תנא דבי רבי ישמעאל, טרפה - חיה סבירא ליה. ואם כן, מה בכך שהיא יכולה לחיות, הרי כיון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה היא טריפה, למרות שהיא יכולה להתרפאות ולחיות!?

ועוד, הרי יתכן שרבי שמעון בן אלעזר עצמו סובר שהיא טרפה, אלא סבר כתנא דבי רבי ישמעאל, שעל אף שהיא יכולה להתרפאות ולחיות, הרי היא טריפה!?

ומשנינן: אלא, הכי קאמר המתרץ דלעיל: סבר לה תנא דבי רבי ישמעאל כרבי שמעון בן אלעזר, דאמר בהדיא [בפ"ג בתוספתא], נחתכו רגליה מארכובה ולמעלה, כשרה היא. ולכן לא מנאה במנין הטרפות.

וממשיכה הגמרא להקשות על מנין י"ח טריפות: והאיכא חסרון בשדרה שמטריף את הבהמה, ולא נשנה בכלל הי"ח טריפות!?

דתנן במסכת אהלות [ב ג]:

המת מטמא ב"טומאת אהל", והיינו, שכל הנמצאים באוהל המת נטמאים בטומאת המת, על אף שלא נגעו במת עצמו.

טומאת אהל נוהגת גם בעצמות המת, אפילו לא השתייר עליהן מבשר המת. ובתנאי, שיהוו העצמות הנמצאות באהל שדרה שלמה של עצמות השדרה [או גולגלת שלמה, או רוב מניינו ורוב בניינו של עצמות המת].

כמה חסרון יהיה בשדרה, שמעתה לא תקרא עוד "שדרה שלימה", ולא תטמא באהל כדין מת?

בית שמאי אומרים: משתחסר השדרה עצמות שתי חוליות.

ובית הלל אומרים: משתחסר עצם של חוליא אחת.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: וכן לטרפה. שלפי בית שמאי לא נעשית הבהמה טרפה בחסרון חוליות בשדרה עד שיחסרו שתי חוליות מהשדרה. ואילו לבית הלל, משתחסר עצם של חוליה אחת, הרי היא טריפה. ^[15]

ומוכח, דלכולי עלמא היא נטרפת בחסרון חוליות השדרה. ותיקשי לתנא דבי רבי ישמעאל, למה לא מנה טריפה זו במנין הטריפות, והיה לו למנות תשע עשרה טריפות!?

ומשנינן: אכן, חסרון חוליות בשדרה הוי טריפה, ויש למנותה במנין הטריפות. אלא, שאין צורך למנות "תשעה עשר טרפות" כי המסס ובית הכוסות, דקא חשבת להו בתרתי - חשבינהו בחדא! שהרי המסס ובית הכוסות סמוכים זה לזה ושניהם אברי עיכול צמודים, וחסרון באחד מהם הוא כחסרון בשני. ולכן, אפיק חדא, הוצא אחד מהם [מהמסס ובית הכוסות] מלמנותו בפני עצמו, ועייל חדא, הוסף את החסרון בחוליות השדרה למנין הטריפות, ושוב יהיה המנין י"ח טרפות, ויכלול בתוכו גם את טרפות ההמסס ובית הכוסות, וגם את חסרון עצמות השדרה.

ואכתי הוינן בה: והאיכא "גלודה", שגם היא טרפה, והיינו, שניטל מהבהמה עורה והופשטה כולה [דאיתא לקמן שחכמים פוסלים]!?

ומשנינן: סבר לה תנא דבי רבי ישמעאל כרבי מאיר, דמכשיר גלודה.

ועוד הוינן בה: והא איכא נמי טרפה הנקראת "חרותא", שהצטמקה הריאה והתקשתה כחריות של דקל, שאם נגרם הצימוק הזה מחמת שאדם הבעית את הבהמה בקולו, שוב אין לה תקנה, ואינה מבריאה, והרי היא טרפה!?

ומשנינן: מה ששנינו במשנתנו במנין הטריפות "ניקבה המרה", מאן קתני לה, לפי מי יש לשנות את "מרה שניקבה" בכלל י"ח הטרפות? - הרי רבי יוסי ברבי יהודה הוא הסובר כן. אבל הוא יחיד בענין זה [בברייתא לקמן, בעמוד הבא], ואילו תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה טריפה זו. הילכך, אפיק, הוצא את פסול ניקבה המרה ממנין י"ח טרפות, ועייל במקומו את פסול "חר ותא".

ואכתי הוינן בה: והאיכא נמי שב שמעתתא, שבע שמועות אשר מנו האמוראים בטרפות, וכיצד קבע תנא דבי רבי ישמעאל שמנינם של הטריפות הוא שמונה עשרה בלבד!?

ואלו הם ה"שב שמעתתא":

א. דאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא, ראש עצם קולית הירך [עיין ציור בספר שיחת חולין] דשף מדוכתיה, שקפץ ממקומו [שהוא מתחבר בו לעצם האליה], הרי הבהמה טרפה!

ב. ואמר רכיש בר פפא משמיה דרב: לקתה הבהמה בכוליא אחת, שאחת מכליותיה של הבהמה התמלאה במוגלה, והגיעה המוגלה עד לחריץ שבתוך הכליה, הרי היא טרפה. וכל שכן כשלקתה בשתי הכליות.

ג. ותנן [לקמן נה א] ניטל הטחול, כשרה.

ואמר על כך רב עוירא משמיה דרבא: לא שנו שניטל הטחול כשרה, אלא כאשר ניטל הטחול מגוף הבהמה, היות שהיא יכולה להמשיך ולחיות בלעדיו. אבל אם ניקב הטחול, ולא ניטל הימנה - הרי הבהמה טרפה.

ד. ואמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: סימנים, והיינו הקנה והושט, שהם ה"סימנים" הנחתכים בשחיטת הבהמה, שנדלדלו ברובן, ^[16] והיינו, שניתק החיבור בין הסימנים ובין הבשר שהם דבוקים בו - הרי הבהמה טרפה.

ה. ואמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל: נעקרה צלע שלמה מעיקרא, ממקום חיבורה לעמוד השדרה [ביחד עם חצי חולייתה], הרי הבהמה טרפה. ואף על גב ששנינו במשנה שרק אם נשתברו רוב צלעותיה היא טריפה, כאן מדובר באופן שונה, שנעקרה הצלע לגמרי ממקומה, ולא באופן שנשברה הצלע ונשארה במקומה.

ו. וגולגולת שנחבסה, שהוכתה מכות רבות, ברובה של הגולגולת - הרי הבהמה טרפה. ^[17] ז. ובשר החופה את רוב הכרס שנקרע ברובו הרי הבהמה טרפה.

עד כאן שב שמעתתא.

ומשנינן: טרפות שהן מחמת נקובי [נקבים] - תמניא הוו.

שמונה טרפות הן מחמת נקיבת האברים, ואלו הן: נקובת הוושט, ניקב קרום של מח, ניקב הלב, ריאה שניקבה, ניקבה הקיבה, ניקבו הדקין [המעים], המסס ובית הכוסות שניקבו, הכרס הפנימית שניקבה. ^[18]

חשבינהו כחד, החשיב התנא את כל שמונת הטריפות מחמת שניקבו אברי הבהמה כטרפה אחת, ולכן אפיק, הוצא מעתה מכלל מנין י"ח הטריפות שב, שבע טרפות, [דהיינו, כיון שכל שמונת הנקבים נימנים כטרפה אחת, יש להפחית ממנין הטרפות שבע טרפות, ולמנות טריפה אחת במקום שמונה טרפות], ועייל במקומן את שב שבעת הטרפות שמנו האמוראים בשב שמעתתא.

ופרכינן: אי הכי, שיש למנות את כל הטרפות של נקבים בתור טרפה אחת. אם כן, פסוקי, פסוקת הגרגרת ופסוקת חוט השדרה, נמי, תרי פסוקי הוו, ואם כן - חשבינהו בחד?! יש למנות את שתי הפסיקות כטרפה אחת, כשם שמנינו את שמונת הטריפות של נקבים כטרפה אחת, ואם כן, בצר להו חדא, נפחתה טרפה אחת ממנין הטריפות, והוו רק י"ז טרפות!?

ועוד איכא לאקשויי: והרי הא דרב עוירא משמיה דרבא [שמעתתא ג] בנקובת הטחול - נמי נקובה היא, והרי היא כלולה בטרפה של הנקבים. ואם כן, יש לנו למנות רק שש שמעתות, כי נקובת הטחול היא בכלל כל הנקובות, ונמצא שיש רק י"ז טרפות!?

הערות

^[13] רש"י מבאר שהרגלים האחוריות של הבהמה נקראות רגלים, והקדמיות נקראות ידים. וכן כתב המרדכי [תרמח] שזה נאמר דוקא ברגלים האחוריות, אבל ברגלים שלפניה, אפילו החתך למעלה מן הארכובה, כשר, לפי ש'חסר' ו'יתר' אינם מטריפים ברגל הקדמית, אך באחורית הם עושים את הבהמה טרפה. ברגל הבהמה [להוציא את כף הרגל], יש שלשה חלקים [מתחילת שורשה, שהוא בפנים הבהמה, ועד סופה למטה]: א. החלק העליון, שהוא הירך, הנקרא אף "קולית" [החלק הזה תחוב בראשו בעצם ה"אליה" שמעליה, בתוך גוף הבהמה]. ב. החלק האמצעי, שהוא הארכובה העליונה [ארכובה - לשון ברך. לפי ששני החלקים, הארכובה העליונה והתחתונה הם סביב הברך], וחלק זה הוא השוק, שבמקביל לתחתיתו נמצא "צומת הגידין". ג. החלק התחתון של הרגל [להוציא את כף הרגל], נקרא ארכובה התחתונה או "ארכובה הנמכרת עם הראש". ובביאור מקום ה"ארכובה", מצינו כמה פירושים: א. הארכובה היא העצם עצמה. רש"י לקמן עו א, ד"ה שחיטתו מטהרתו, שקרא לכל העצם התחתונה "ארכובה הנמכרת עם הראש". וכן משמע ברשב"א ברמב"ן ועוד ראשונים. ב. הארכובה היא הפרקים והחיבורים הקטנים שבין העצמות. ראבי"ה והביאו המרדכי, שכתב: בין פרק התחתון לאמצעי יש עצם קטן המחברם וכו' והיינו, ארכובה. וכן מבואר בשו"ת הרא"ש כלל כ, טז. וראה עוד בפרי מגדים משבצות זהב יו"ד נה א. ג. הט"ז הביא פירוש נוסף בשם מהרי"ש, שארכובה היא הגליד [ובספר שיחת חולין פירש שהוא הסחוס המפריד בין הפרקים לעצמות].

^[14] ועיין לקמן נד א שאם ניתן לרפאות ולחיות קסבר תנא דבי רבי ישמעאל שאין היא טריפה.

^[15] מבואר בתוספות, שגם לענין רוצח, יש נפקא מינה אם עשה את חברו טריפה, או לאו. וזה ברור, שכל זמן שלא מת הנרצח, אין הרוצח חייב על כך שעשאו טריפה, אבל אם מת הנרצח לאחר מכן, יש לדון אם חייב הרוצח שעשאו טריפה רק במקרה שהוא מת מחמת אותה מכה, או גם אם בא אדם אחר והרגו, חייב הראשון, על שעשאו טריפה. ועיין במנחת חינוך [לד ה] וביד רמ"ה סנהדרין [עא א] כתב שחייב הראשון.

^[16] נתלשו בכמה מקומות, ומחוברין כאן מעט וכאן מעט. לשון רש"י.

^[17] הרמב"ם מוסיף שנתרוצצה הגולגלת, והיינו, שנתרועעה קרוב לשבירה, אך לא נשברה. כרתי ל ב. והערוך והרשב"א בתורת הבית [ב ג] מבארים שנשברה ונסדקה הגולגולת, ואפילו נשארה כל הגולגולת שלימה, אלא שיש סדק ארוך ברובה.

^[18] "ניקבה המרה" לא נמנית כאן משום דלא סבירא לן כרבי יוסי ברבי יהודה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Granted, with regard to the tanna of our mishna, one can say that the cases of tereifot that he taught explicitly in the mishna, he taught, and that any case that he omitted comes under the general statement beginning: This is the principle. But with regard to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, who said: Eighteen tereifot, one must ask: And are there no more cases of tereifot? But aren’t there the four cases represented by the mnemonic beit, samekh, gimmel, reish, the first of which is taught in a mishna (76a): An animal whose hind legs were severed from the leg joint and above is a tereifa? The Gemara responds: The tanna of the school of Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, who says: The severed leg can be cauterized and the animal will live. Therefore, such a wound does not render the animal a tereifa.

The Gemara objects: But even if one holds that the severed leg can be cauterized and the animal will live, this does not mean that the animal is not a tereifa. According to whom is the question: But aren’t there the cases of beit, samekh, gimmel, reish, stated? It is stated according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael, who holds that there are only eighteen tereifot. But the tanna of the school of Rabbi Yishmael maintains that a tereifa can live. If so, the fact that the animal can live if the stump of its severed limb is cauterized is immaterial to whether it is a tereifa. Rather, say that the tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar insofar as he says that an animal with a severed leg is kosher. Yet, he disagrees with the claim that the reason is because the animal can survive.

The Gemara objects: But isn’t there the case of a deficiency in the spine? As we learned in a mishna (Oholot 2:3): How much is considered a deficiency in the spine of a corpse so that it will not be considered a full corpse to impart impurity in a tent? Beit Shammai say: Two missing vertebrae, and Beit Hillel say: One vertebra. And Rav Yehuda says that Shmuel says: Just as Beit Shammai and Beit Hillel disagree with regard to ritual impurity, so too they disagree with regard to a tereifa, i.e., according to Beit Hillel an animal missing only one vertebra is a tereifa. This is not included in the count of Rabbi Yishmael.

The Gemara responds: The omasum or the reticulum that were perforated on their outer walls, which you count as two separate cases, should be counted as one case. Accordingly, one case has been removed from the count of eighteen tereifot and one case has been inserted, i.e., the case of a deficiency in the spine, and there are still only eighteen cases.

The Gemara asks: But isn’t there the case of the tereifa mentioned in the mishna on 54a of an animal whose hide was removed? The Gemara responds: The tanna of the school of Rabbi Yishmael holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who deems such an animal kosher.

The Gemara asks: But isn’t there also the case of an animal that is a tereifa because of a shriveled lung? The Gemara responds: The mishna states that a perforated gallbladder renders the animal a tereifa; but who teaches this? Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, teaches this. Therefore, the tanna removed the gallbladder from the list, since it is only the opinion of an individual, and inserted a shriveled lung.

The Gemara asks: But aren’t there the seven additional halakhot, i.e., cases of tereifot, taught by amora’im? The Gemara enumerates the seven halakhot: As Rav Mattana says: This head of the femur that was completely dislocated renders the animal a tereifa. And Rakhish bar Pappa says in the name of Rav: If the animal was diseased even in one kidney, it is a tereifa. And we learned in a mishna (54a) that if the spleen was removed the animal is kosher, and with regard to this mishna, Rav Avira says in the name of Rava: They taught this only when the spleen was removed; but if it was perforated, the animal is a tereifa.

The Gemara continues: And Rabba bar bar Ḥana says that Shmuel says: If the two organs that must be severed in ritual slaughter [simanim], i.e., the windpipe and the gullet, were mostly detached, the animal is a tereifa. And Rabba bar Rav Sheila says that Rav Mattana says that Shmuel says: If a rib was torn out from its root, along with half of the attached vertebra, the animal is a tereifa; and a skull that was mostly crushed, even if the membranes are intact, renders the animal a tereifa; and if a majority of the flesh that envelops the majority of the rumen was torn, the animal is a tereifa.

The Gemara responds: There are eight cases of perforated organs mentioned in the mishna that render an animal a tereifa. The tanna of the school of Rabbi Yishmael counts them all as one case. Accordingly, he removed seven cases from the count of eighteen and inserted these seven halakhot.

The Gemara challenges: If so, since there are also two cases of cut organs in the mishna, the spinal cord and the windpipe, let the tanna count them as one. The count of tereifot then falls one short of eighteen. And furthermore, if all the cases of perforated organs are counted as one, then one cannot insert the case taught by Rav Avira in the name of Rava, i.e., that of a perforated spleen, since it is also a case of a perforated organ. If so, the count falls two short of eighteen.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סבר לה כר' שמעון [בן אלעזר] דאמר יכולה היא ליכוות ולחיות. כלומר ואינה טרפה:

והא איכא חסרון בשדרה כלומר כמה חסרון בשדרה של מת שלא יהא נזיר מגלח עליו שאין דין לנזיר לגלח אלא על מת שלם או על רוב בניינו או על רוב מניינו דכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וגו' ושדרה היא רוב בניינו. וכמה תיחסר שאינו צריך לגלח דאין חשוב רוב בניינו:

בש"א ב' חוליות לעולם מגלח עליה עד שתחסר ב' חוליות ובה"א אפי' לא חיסר אלא חוליא אחת אין צריך לגלח:

ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה. דלבית הלל אפי' לא חיסר אלא חוליא אחת טרפה:

והא איכא גלודה. שתהא מלאה שחין שלא ישתייר עור שלם עליה. והא איכא חרותא כלומר בעיתא בידי (שמים) [אדם] דטרפה. וצמיק ריאה דידיה או חרותא מחיות רעות שראתה דובים ואריות ונבעתה וצמיק ריאה דידיה. מרה מאן דקתני לה ר' יוסי בר' יהודה כלומר כדבעינן למימר קמן. בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. קולית שקורין פששל:

סימנין שנדלדלו כלומר שנדלדלו ממקומן. וגולגולת שנחבסה לשון נפחתה ובשר החופה את הכרס ברובו כלומר אם נקרע ברובו טרפה. ועוד דרב עוירא נמי נקובה היא כלומר ואי חשבת ליה בהדי שאר ניקובי בצר להו תרתי חדא דפסוקי וחדא דרב עוירא. הנך דאפקת לא תפיק המסס ומרה:

סבר לה כר"ש ב"א דאמר יכולה ליכוות ולחיות. פירש"י ז"ל דבתוספתא (ג,ג) קתני לה הכי רשב"א מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות והא דאקשינן וכי יכולה לחיות מאי הוי קושי' הוא דאפי' הכי א"ל אטרפה לא פליג רשב"א אלו דברי הרב ז"ל, ואינו מחוור דר"ש בפי' הוא מכשיר וברייתא הא שמיע ליה.
אלא ה"ק, והא מסבר' (דר') [לר'] ישמעאל [אין ראיה] בהכשר' דהא טעמיה דרשב"א כדקאמר משום דיכולה ליכוות ולחיות ולר' ישמעאל אין זו ראיה שאף כל הטרפות חיות הן ומשו"ה מפרקי' אלא סבר לה כרשב"א דאמר כשרה שלא נשנית בכלל הטרפות שנאמרו למשה בסיני ולאו מטעמיה.
ור"ח ז"ל פי' דמעיקרא קאמר סבר לה כרשב"א דאמר יכולה ליכוו' ולחיות דשמעינן ליה באדם הכי דאמרינן ביבמות מעידין על המגויי' רשב"א אומר אין מעידין מפני שיכול ליכוות ולחיות כ"ש זו וכיון שיכולה ליכוות ולחיות אף זו טרפה ואקשי' והא תנא דבי רי"ש טרפה חיה ס"ל. ומפרקי' אלא רשב"א דטרפות דקתני עלה בתוספ' הכא ר"ש מכשיר וסבר לה כוותי' ולאו מטעמיה.
ואין זה הפי' כלום, דמה ראיה עדות אשה לכאן דהתם אין מעידין אלא עד שתצא נפשו מיד ומגוייד יכיל ליכוות ולחיות י"ב חדש קאמר ומיהו טרפה הוי שאינו יכול להתקיים יותר מי"ב חדש אלא שי"ל דרשב"א אוס' את אשתו ואפי' לאחר י"ב חדש וכן פירשתי ביבמו' ומיהו היה לו לומר אלא סבר לה כרשב"א דאמר כשרה דתני' וכו' ג).
ויש לפרש ה"ה דהוה לן לאקשויי והאיכא שניטל צומת הגידין אלא רישא נקט וה"ה לסיפ' וכי מפרקא [חדא מפרקא] חברתה ורשב"א אתרוייהו פליג בתוספת' ומיהו בשילהי שמעתין דבצרי להו תרתי ואמרינן הנך דמפקת לא תפיק דהיינו גלודה ולחתכו רגליה דכרבנן ס"ל לתנא דבי רי"ש ולא כרשב"א א"כ קשי' הך דהא איכא נמי ניטל צומת הגידין והוו להו י"ט אלא שי"ל חתיכות הרגל חדא היא ובין שנשבר העצם או נפסקו הגידים נחתך הרגל מיקרי.

והא דאקשי'והא איכא כמה חסרון בשדרה וכו'. ואמר שמואל וכן לטרפה ק"ל והאיכא נמי כמה חסרון בגולגולת דשמואל אתרווייהו קאי וליקשי מתרווייהו וכי מפרקי' אפיק חד אכתי נפיש ליה חד חסרון בגולגולת.
וראיתי לרבינו שלמה ז"ל שכתב וכן לענין טרפה לב"ש בב' חוליות ולב"ה בחוליא אחת ולא ידעתי אם הוא ז"ל סכור דאחסרון דשדרה בלחוד קאי שמואל כדהוינן ליה לקמן אחוליא וכן מצאתי בתו' בשם ר"ת ז"ל דגבי גולגולת לא אמרינן וכן לענין טרפה דחסרון דגולגולת עם נקובת המוח הוא כדי שינטל מן החי וימות ובהמה בנקובת מוח בלבד נמי מטרפא.
ואין דבריו נכונים, דכדי שינטל מן החי וימות בחסרונה של גולגולת בלבד קתני ואלו היה צריך לנקיבת מוח לא היו לה מטהרין באהל דהא עצם דגולגולת שלם הוא ה) ועוד דלקמן מייתי לענין טרפה (חיה) (וכו' פי') [ובפי'] מייתי ראיה מטרפה דאדם לטרפה דבהמה לענין חיה ואינה חיה וכל עיקר לא חשש שמואל בכלל דמתני' ואפיק ליה משמעת' אלא משום דקתני כדי שינטל מן החי וימו' וקים להו דטעמ' דכולהו בין בחסרון דשדרה בין דגולגולת דלב"ש ולב"ה משום דינטל מן החי וימות הוא וגמרינן מאדם לבהמ'.
ובתוס' אמרו ל' אחר דטעמא דחסרון דגולגול' מפני שסוף המוח לינקב הוא והא קתני ניקב קרום של מוח וגם זה אינו מחוור בעיני מהא דאמרינן שינטל מן החי וימות ועוד מאי שנא מחבסא דגולגולת כי היכי דחבסא מטרפת בלא מוח חסרון נמי.
ולי נראה דחסרון בשדרה דמתניא בהדי' [שיעוריה] במתני' לב"ש ולב"ה פרכינן השתא אבל בחסרון דגולגולת לא מתני במתני' לב"ה שיעורים כלל לאו בכלל מתני' הוא ולא פרכינן האידנ' אלא בהדי שמעת' פרכינן ליה דחסרון דגולגולת וחבסא דגולגולת חדא מילתא היא ובכלל שב דשמעת' בפרכי היא ואע"ג דלאו שוו שיעורייהו להדדי דחבסא ברובא וחסרון בסלע כדמפורש בפ' על אלו מומין מ"מ שבירת עצם דגולגולת הוא וכדמנינן נחתכו רגלי' וצומת הגידים בחדא ומנינן פסוקת הגרגרת בחדא ואית בה פיסול [חילוק בחיסרון] עד כמה תחסר דשיעוריה בכאיסר אף כאן שבירת חבסא ברוב וחסרון בכסלע וחדא מנינן וכ"ש למסקנא דאיכא למימר חסרי כולהו בחד מני להו.
ושוב ראיתי לרש"י ז"ל בפסקא דעד כמה תחסר שכתב חסרון דגולגולת לטרפה כבסלע שלא כדעת ר"ת ז"ל. וכן דעת הגאונים ז"ל.
והא דהוינן שמעתא ק' לן בשר החופה רוב הכרס ברובו ליחשביה בהדי נקרע רוב החיצונה בחד דהא תרווייהו קרועי נינהו ומאי שנא נקובי ופסוקי כולהו דמני חד ומאי שנא קרועי דליהוו תרי. וי"ל דדילמא ס"ל ברוב ניטל ולא מימני בהדי ניטלה הכבד חד דלא דמו שיעוריה ולאו כחד אבר נינהו א"נ ברוב קרוע כיון דהתם ברוב אבר והכא ברוב החופה ולא ברוב אבר לא שוו אהדדי ולא מיתנו חד. וזה תירוץ התוס'.

והא איכא חרותא מרה מאן קתני לה ר' יוסי בר' יהודה. ק"ל, ולימא ליה דהא דקתני הריאה שניקבה או שחסרה לר"ש איצטר' כדאמרינן לקמן ותנא דבי רי"ש כרבנן ס'ל אפיק חסרה ועייל חרותא. ואפשר שחששו כאן למ"ד חסרון בפנים הוי חסרון ומש"ה מני לתרווייהו.

והא איכא חסרון בשדרה. והא דלא אקשינן נמי והא איכא חסרון בגלגולת, כתב הרמב"ן ז"ל משום דלא מתניא שיעוריה בהדיא לבית הלל במתניתין, אלא ודאי נחסרה הגלגלת נמי בכסלע טריפה, וכן דעת הגאונים ז"ל, וכן כתב רש"י ז"ל (בפסחים) [עירובין] (ז, א) דחסרון דגלגלת (ל)[ד]טריפה בכסלע דהיינו שיעוריה דבית הלל כמדפרש ליה ר' יהודה אמר שמואל במס' בכורות (לז, ב) וכן כתב לקמן בפרקין (בפסחים) (חולין נד, ב) כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי, דאמרינן עלה בגמרא אמר רב נחמן סלע כיתר מכסלע, ופירש רש"י ז"ל התם היכא דשיערו חכמים בסלע וכגון פלוגתא דשדרה וגלגלת דתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) כמה חסרון בשדרה וכו' ובגלגלת בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה, ולקמן במקומה (חולין נד, ב) נאריך בה ונבאר הענין יותר בס"ד.

בשר החופה את רוב הכרס. ולא רובו של אותו בשר כולו קאמר, אלא רוב מה שחופה את רוב הכרס אף על פי שהוא מיעוט אצל שיעור הבשר בעצמו, וכן כתב רש"י ז"ל. וזה הבשר הוא הקרוי העב שקורין פאנצ"ה כשפותחין את הבהמה, ופירש רש"י ז"ל דשמואל לא סבירא ליה כמאן דפריש לקמן (חולין נ, ב) רוב החיצונה דמתניתין דהיינו בשר החופה את רוב הכרס, דאם כן מאי אתא שמואל לאשמועינן ואיהו מפרש לה למתניתין במלתא אחריתי. והרמב"ם ז"ל (הל' שחיטה פ"ט ה"ה) כתב דלא בעינן שיקרא רוב קרע מפולש כדי שיראה ממנו הכרס אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טרפה.

הרבה טרפויות נאמרו בתלמוד שלא הוזכרו במשנה ומכללם אחד עשר טרפויות שנשנו כאחת בתלמוד ולא הוזכר אחד מהם במשנה וקראום בלשון תלמוד בסג"ר ושב שמעתא וענינם ב' שבבסג"ר בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמעלה שהיא טרפה אבל מן הארכובה ולמטה כשרה והדברים מתרחבים בדין זה בפרק רביעי הס' שדרה שחסר ממנה חוליא אחת שהיא טרפה וכיוצא בה בשדרת המת שחסרה חוליא אחת שפקע ממנה תורת טומאת אוהל ואינה מטמאה אלא במגע ובמשא כדין שאר עצמות כמו שהתבאר במקומו ואף הגולגולת שבאהל המת אם חסר כסלע פקעה ממנו תורת אוהל אם כן מפני מה לא נמנית (באוהל) באלו הטרפויות כחסרון בשדרה גדולי המפרשים פרשו שאע"פ שבאדם פקעה ממנו תורת אוהל אחר שאם ניטל כיוצא בו מן החי הרי הוא עתיד למות מכחה אין הדבר כן אלא באדם אבל בהמה אינה מתה בחסרון כסלע של גולגולת ורוב מפרשים חולקין בה לאסור גם כן בבהמה אלא שאומרין שטרפות זה הוא מחמת קרום של מוח וכבר נחשב ואין אני מודה בכך שהרי גולגולת שנחבסה ברובה נמנית מלבד קרום של מוח מפני שאע"פ שלא ניקב הקרום היא מתה אף זו יש לדונה בטרפה אע"פ שלא ניקב הקרום ומ"מ מודה אני באיסורה אחר שכיוצא בה ברור לנו באדם שהוא מת ממנה כמו שביארנו ואף בזו יתרחבו בה הדברים יותר בפרק זה בע"ה:

הג' גלודה ר"ל שניטל עורה ולא נשתייר ממנה קצת שאם נשתייר ממנה קצת שיורה מציל בה ושיעור שיור המציל ובאיזה מקום יתרחבו בו הדברים בע"ה:

ר' חרותה והוא שנצטמקה הריאה כלה בידי אדם אע"פ שלא יבשה וענין בידי אדם ר"ל מצד הבעתה שאדם מבעתה בקול ובשחיטת בהמות לפניה אבל אם אירע לה כן בידי שמים כגון מקול הרעמים ומאימתן כשרה ולמטה יתבאר היאך מכירין בה אם בידי שמים אם בידי אדם:

שב שמעתא א' ראש העצם העליון המחובר אל הגוף והוא הנקרא בלשון תלמוד בוקא דאטמא שניטל ממקומו ונפסקו גידיו ונתאכלו שהיא טרפה ובפרק זה יתרחבו בה הדברים:

ב' לקתה בכליותיה אפי' באחת מהן ונעשית בה מוגלא או צד אחר שבלקויות ולמטה יתרחבו בה הדברים ג' ניקב הטחול בצד ראשו העבה ולמטה יתרחבו בו הדברים ד' סימנין שנידלדלו ברובן ונשאר מיעוטן מחובר אחת הנה ואחת הנה לא במקום אחד כמו שיתבאר ואין האיסור מוחלט בהן אלא יש בו צדדין ליאסר ולמטה יתרחבו בו הדברים ה' נעקרה צלע אחת מעקרה ר"ל שנעקר עמה חצי חוליא טרפה והדברים מתרחבים בה למטה ו' גולגולת שנחבסה ברובה ר"ל שהוכתה הרבה מכות על ראשה עד שנשבר הגולגולת ברובו בלא חסרון ובלא נקיבת קרום ז' בשר החופה רוב הכרס ר"ל כל החיצון שנקרע ברובו כדין כרס החיצון עצמו וכרס עצמו בלא המסס ובית הכוסות מה שהוא יוצא ממנו ממצר החזה ולמטה הוא קורא כרס חיצון ומה שמכסהו עם כלל כל הכרס הוא קורא בשר החופה וכל זמן שיקרע רוב מה שהוא מבשר זה כנגד הכרס טרפה אע"פ שהוא מיעוט אצל עצמו של בשר שהרי הוא כולל כל המעין והולך עם הירכים ובשר זה הוא קרום עב:

אחד עשר טרפויות אלו שכתבנו הדברים צריכים הרחבה בכל אחת מהן כמו שכתבנו באותם שהזכרנו במשנה וכתבנום בכאן דרך עראי לידע שהן הלכות פסוקות אלא שהם צריכות להרחבת ביאור וכולם מתבארות בפרק זה חוץ ממיעוטן שמתבארות בפרק רביעי ויתרחבו הדברים בכל אחת מהן במקומה בע"ה בכדי הצורך:

בפרש"י בד"ה נקובי תמניא הוי וכי חשבת להמסס ובית הכוסות בחד ומדלית לה למרה כו' עכ"ל למאי דמסיק השתא דכל הנקובים חשבינהו בחד לא אצטריך ליה למתרץ למימר הכי דא"נ חשבת להמסס ובית הכוסות בתרתי ולא מדלית למרה חשבינהו לכל עשרה הנקובים בחד אלא קושטא קאמר כחייא בר רב דלקמן:

תוס' בד"ה והאיכא בהמה כו' תימה דלא פריך מניטל צומת כו' עכ"ל דליכא למימר למ"ד דחסרון מבפנים לא הוה חסרון דהשתא לרבנן לא הוו אלא י"ז במתני' והך דצומת הגידין הוה בכלל י"ח דאמאי פסיקא ליה בצומת הגידין דהוה בכלל י"ח טפי מכל הנך דבסג"ר דפריך להו והאיכא כו' וק"ל:

בד"ה ואמר ר' יהודה כו' אלמא דבשיעור מיתה חשיב חסרון כו' עכ"ל ולמ"ד נמי טרפה חיה הוי שיעור מיתה דראויה למות בחסרון זה אלא דאפשר להיות חיה במזלה וק"ל:

בגמ' אלא סבר לה כר"ש בן אלעזר דאמר כשרה היא. ואע"ג דר"ש קאמר טעמא דמכשיר משום דיכולה לכוות ולחיות ותנא דרבי ישמעאל ס"ל דטריפה היה מ"מ תנא דבי רבי ישמעאל סבר ליה כר"ש דמכשיר ולא מטעמיה אלא מטעם דס"ל דטרפות בהמה שנחתכו רגליה לא נתקבלה מסיני וק"ל:

ברש"י ד"ה ר"ש בן אלעזר וכו' עד דאפילו הכי איכא למימר דאטריפה לא פליג ר"ש וכו'. וצ"ל דלפי דעת המקשה הא דקאמר ר"ש יכולה לכוות ולחיות לאו לענין טריפות קאמר לה אלא לענין שאר מילי כגון לענין ערות אשה שאין יכול להעיד שמת בעלה בשביל שראה שנחתכו רגליו מהארכובה ולמעלה:

ד"ה נעקרה צלע כו' עם חצי חוליא. ע"ל דף נ"ב דשם פירשו התוס' מלתיה דשמואל כן אבל רש"י מפרש שם דשמואל איירי בלא חוליא וצ"ל דאע"ג דס"ל לרש"י דלשמואל לא בעינן חצי חוליא אנן כרב קי"ל דס"ל התם דבעינן חצי חוליא ולכך פרש"י קושית המקשה דפריך דליחשוב צלע שנעקרה לפי הלכתא דקי"ל הכי וק"ל:

ד"ה וגולגולת שנחבסה וכו' ולא נפחתה וכו'. משום דאילו נפחת הגולגולת לא בעינן רובה דבכסלע היא נטרפה לרש"י וע"ל בדף נ"ד:

בתוס' ד"ה ואמר רב יהודה וכו' וב"ה אומרים כדי שינטל מן החי וימות אלמא דבשיעור מיתה חשיב חסרון. ר"ל ולכך דייק מינה ר"י דהואיל וכן הוא ודאי כמו דפליגי ב"ש וב"ה בשיעור חסרון השדרה לענין טומאה ה"נ פליגי לענין טריפות ובחסרון חוליא אחת נטרפה לב"ה והאי דקאמרו ב"ה בחסרון הגולגלת כדי שינטל מן החי וימות מפרש בבכורות דף ל"ו דהיינו כסלע מצומצם ושיעורא דב"ש דהיינו מלא המקדח הוא כסלע מרווח שאינו מצומצם ע"ש אלא שי"ל מאי קאמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות הא שיעורא דב"ש נמי בשיעור דמיתה תלי ומצאתי בתוספות בעירובין בריש דף ו' דב"ה מוסיפין במלתייהו ואמרו כדי שינטל מן החי דכשהחסרון בא ע"י נטילה ולא בעצמו הוא מת בשיעור מועט יותר משבא ע"י רקיבה או חולי ע"ש:

בא"ד והא דאמרינן בעירובין וכו' כגון שדרה וגולגלת. ר"ל וכיון דהאי וכן לטרפה לא קאי אגולגלת ול"פ ב"ש וב"ה בטריפות חסרון הגולגולת כלל משום דלא מיטרפה בהכי לא שייך למימר עלה דמאן דעביר בטומאה בחסרון הגולגולת לחומרא כב"ש ובחסרון הגלגולת בטריפות לחומרא כב"ה הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי דהא ל"פ ב"ש וב"ה בטרפות חסרון הגולגולת וא"כ אמאי נקט התם גולגולת ולקמן בריש (חולין דף מ"ד) מביא רש"י שם ההיא סוגיא דעירובין:

בא"ד דמשכחת ביה חומרא וקילא חומרא לענין הורג את הנפש וכו'. ר"ל דטריפה שהרג את הנפש היא פטור ולב"ש אם הוא חסר חוליא אחת לא מקרי טרפה ואינו פטור רק נהרג והיינו חומרא וקילא לענין פדיון בכור וכו' ר"ל דאם הבכור נעשה חסר חוליא תוך ל' וכבר קבלו לב"ש אין הכהן צריך להחזירו כיון דלא מקרי עדיין טריפה ולב"ה מקרי טריפה וצריך הכהן להחזירו ומאן דעביד גבי טומאה וכן לענין טרפה שהרג לחומרא כב"ש וגבי פדיון בכור כב"ה הוי ב' חומרי דסתרי אהדדי וכן לענין עשה חבירו טרפה ר"ל שעשאו חסר חוליא א' לב"ש לא מקרי עשאו טרפה ואינו חייב והיינו קולא כך פירוש התוספות לפי נוסחאות הספרים שלפנינו אבל אי לא מיסתפינא אמינא דטעות הוא בספרים אלא כצ"ל דמשכחת ביה חומרא וקולא חומרא לענין טומאה וקולא לענין פדיון בכור ותו לא וכן מסתבר משום דלענין הריגת נפש לא שייך למימר דכדי למעבר לחומרא כב"ש או כב"ה נהרגנו לזה ועוד דלמה להו לתוספות לאשכוחי חומרא הא גבי טומאה דאיירי ביה ב"ש וב"ה הוי חומרא לב"ש וק"ל:

ד"ה אפיק חדא וכו' דלרבנן הוי בכלל נקובה וכו'. ר"ל דלרבנן אין חילוק בין נקב שיש בו חסרון לנקב שאין בו חסרון ולא שייך למחשבינהו לתרתי אבל לר"ש הוי שפיר תרי מילי דבנקב שאין בו חסרון הוי שיעור עד כדי שינקב לבית הסמפונות ונקב שיש בו חסרון מטרפה בנקיבה מועטת אע"ג שאינה עמוקה וחסרון דמתני' הוי פירושו נקב שיש בו חסרון לר"ש קתני ליה:

ד"ה אמר שמואל נעקרה צלע וכו' פליג עליה בן זכאי וכו'. יש לדקדק הא פירשו התוספות לקמן (חולין דף נ"ב) דשמואל איירי בנעקרה חצי חוליא עמה וא"כ לפי זה לא פליג עליה בן זכאי מידי ועוד קשה מאי מקשי בתר הכי וא"ת לר"י וכו' חסר להו מי"ח וכו' הא איכא למימר דלר"י חשיב הכא נעקרה צלע וחצי חוליא דמודה בה ר"י וא"כ לא חסר מידי מי"ח ונראה דהתוספות ס"ל דסוגיא דהכא ס"ל כפשוטא דמלתא דשמואל איירי בלא חצי חוליא משום דטריפות דחצי חוליא לא שייכא למיחשבה הכא בחדא בפני עצמה משום דבכלל חסרון בשדרה דקאמר ב"ה חוליא אחת היא דכבר חשב לה הכא וק"ל:

תוס' בד"ה ואמר רב יהודה כו' דמשכחת ביה חומרא וקולא כו'. נ"ב לא הוה ליה למימר אלא קולא לחוד דהא כבר איכא חומרא לענין עומאה אלא דבעי לאשכוחי קולא וחומרא כחדא בר מטומאה דהתם וק"ל:

גמ' חשבינהו כחדא כו' . קצת דמדומי ראיה מכאן דשיעור נקוביתייהו דהמסס ובית הכוסות בשוה כדעת ר"ת [לקמן (חולין דף נ' ע"ב) תד"ה מחט שנמצאת] דלדעת רש"י לא הו"ל למיחשב כחדא וכ"ש לפי האמת דאין מכריחנו ליחשב כחדא רק כולהו נקובי חדא חשיב להו כמו שאכתוב בסמוך ברש"י אי"ה ואפ"ה חשבינהו לחדא לומר נקובי תמניא הוי:

גמ' נקובי תמניא הוי כו' . עיין באשר"י בהגה"ה מדין ניטל המרה באורך:
ולעיל כי משני אפיק מרה כו' ולא אסיק אדעתיה כולהו נקובי כחדא חשיב. (*ח) אין להקשות אכתי איכא ניטל המרה דטריפה כמ"ש התוס' לעיל ע"א בד"ה ניקב הלב י"ל דלמאן דמכשיר ניקב הוא הדין נמי ניטל אבל למאן דמטריף ניקב י"ל כ"ש ניטל:

ברש"י בד"ה נקובי תמניא הוי דכי חשבית להמסס ובית הכוסות כחדא ומדלית לה למרה כו' . בין בה"א ובין במסקנא אין צריך לזה כיון דכולהו נקובי כחדא חשיב [וחסר ט'] דניקב הטחול א"צ למיחשב [ולמלאות] שאינה שנויה במתני' ונגד אותן החסרים במתני' צריך למלאות א"כ מי' נקובים למסקנא נעשה אחד ומב' פסוקי חד ועייל י' בסגר ושב שמעתא [דניקב הטחול בכלל נקובי] רק קושטא דמלתא נקיט וכחייא בר רב בסמוך:

בתוס' בד"ה והאיכא כו' וד"ה אפיק כו'. אפשר לתרץ אחד באידך דסוגיא אדרבה לרבנן [ואליבא דמאן דאמר לא שמיה חסרון] ויודע המקשן דצריכא אחד למלאות מספר י"ח וניטל צומת מתני' בהדיא דטריפה. גם להתוס' צ"ל כדמשני ס"ל כרשב"א גם ניטל צומת הגידין כשר [אבל למ"ש א"צ לזה]. וכן מ"ש בסמוך ע"א בד"ה הנך דאפקית ולרכיש הוי בכלל נחתכה כו' אפ"ל דס"ל חסרון מבפנים לא שמי' חסרון וי"ח טריפות לרבנן וניטל ונחתכו לתרתי ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואמר ר"י כו' כדי שינטל כו'. ובשדרה נמי שיעורו כדי שינטל כו' כדקאמר וכן לטריפה רק התם נתנו שיעור מפורש חוליא אחת ובגלגולת דאין להם שיעור ידוע לשער בו קאמרי כדי שינטל כו' והוא פחות ממלא מקדח ואע"ג דגם ב"ש ס"ל כדי שימות כו' עיין בזה בתוס' [בעירובין דף ז' דבנרקב ונחסר ממילא אינו מת בחסרון מועט כע"י נטילה] וא"כ לא פליגי בטריפות (*ט) דלתרוייהו שלא ע"י נטילה כמלא מקדח נטרף וע"י נטילה בבציר מהכי ופליגי במה משערין לענין טומאת אוהל [למר ברקבון ולמר כדי שינטל] ועיין:

בא"ד וא"ת א"כ אמאי לא פריך כו' . דאף דתרוייהו חסרון נינהו (*י) כיון דאין שיעורן שוה ה"ל למיחשביה וכמ"ש התוספות בסמוך [ע"א בד"ה הנך דאפקת] רק מי הגיד להו דלמא כדי שינטל וכו' הוא כל שהוא וא"כ הוי שיעוריה כחסרון דריאה (*ב) י"ל דא"כ הול"ל טפי כל שהוא מלומר כדי שינטל כו' וק"ל:
שם וא"ת א"כ וכו'. ובל"ז מהא דכדי שינטל וכו' דש"מ דאפילו אדם נטרף בהכי לא הקשו דאף דס"ל טריפה חיה מ"מ מה שאינה יכולה לחיות ודאי טריפה מסתמא ז"א דתקשי בלא"ה ל"ל לר"ת לחלק בין טריפות דאדם לבהמה יאמר תרוייהו מיטרפי בנקיבת הקרום ואף דיכול לחיות טריפה חיה אבל לענין טומאת אוהל משערין בכדי שינטל מן החי וימות אלא בלא הא דר"י כו' [דדייק מסיפא] היה אפ"ל כן דלכך לא חשיב חסרון גלגולת משום דהוי עם נקיבת הקרום וטומאת אוהל משערין במיתה לא בטריפה אבל לפי מ"ש דר"י מסיפא דייק כו' ואפשר דר"י ס"ל טריפה אינה חיה דהשתא א"ש טפי דיוקא דוכן לטריפה מהא דכדי שינטל כו' וימות לזה הקשו לר"י הו"ל למיפרך נמי י"ח טריפות נאמרו למשה י"ט הן דהא איכא חסרון בגלגולת דא"ל עם נקיבת הקרום דהא קאמר וכן לטריפה ולענין טריפה מיטרפא בנקיבת הקרום זולת חסרון הגלגולת והכא בחסרון עצם גלגולת קיימינן והוצרכו לחלק בין טריפות אדם לבהמה ודו"ק. ואע"ג דלענין גלגולת מצינו במתני' דשניא בהמה מאדם דמיטרפא בנקיבת הקרום לחוד [וא"כ מנ"ל לר"י לומר וכן לטרפה בבהמה] מ"מ בשדרה דלא מצינו קאמר ר"י שפיר וכן לטריפה דמהי תיתי לנו לומר דבהמה מיטרפא בפחות כל כמה דלא מצינו:
עוד שם וא"ת א"כ כו'. אין נראה לקושרו דמהא דכדי שינטל דלמא תנא דבי ר' ישמעאל כב"ש ס"ל אך עתה דר"י קאמר וכן לטריפה פליגי נמי בכי ה"ג. [דפשיטא דגם ב"ש מודו דאיכא שיעורא דכדי שינטל וימות] רק כמ"ש לעיל [בסמוך]:

בא"ד א"נ לענין טריפות אדם כו' דמשכחת בה חומרא וקולא כו'. חומרא לענין הורג את הנפש שחסר לו מקודם מעט פחות מכמלא מקדח דנהרג על הריגתו לב"ש וק"ל. וחומרא וקולא דציירו היינו כב"ש ולב"ה בהיפך. ואי שיעורא דב"ה נפישא אזלי ציורא בב"ה (*ל):

בא"ד ומיהו קשה בסמוך כו' . אבל ר"י גופיה דקאמר וכן לטריפה לא קשה דכיון דמת האדם בו כ"ש בהמה וא"ל דלמא ב"ש ג"כ מודו לענין טריפות דבהמה דמיטרפא בשיעורא דב"ה דמהי תיתי לחלק כל כמה (דלמא) [דלא מצינו] רק הקשו מלקמן מאי מקשו ליה רבנן מאיוב כו' למה קשה להו טפי אמרה מעל נקיבת הקרום:

בא"ד אבל אי אפשר לפרש כן וכו' . וא"כ הדרא קושיא מיהו קשה כו' לדוכתיה לא זולת זה וק"ל (*מ):

בתוס' בד"ה אמר שמואל כו' וא"ת לר"י כו'. עיין בסמוך:
בסה"ד שזו עקורה וזו נטולה. נראה שצ"ל וזו שבורה וק"ל:

רש"י ד"ה חשבינהו כחד. דהא גבי הדדי סמכי. ק"ל דהא כולהו מעיים מן הושט עד החלחולת סמיכי אהדדי ושופכין זה לזה. ואולי יש ל"פ דפעולתן בעניני העיכול קרובות זה לזה:

רש"י ד"ה ובשר החופה. כשפותחין כו' הוא נראה. כצ"ל בל"ו:

תד"ה ואר"י. ואר"ת כו' דס"ד דחסרון כו' הוי עם הקרום. לשון דס"ד אינו מדויק כי לא מצינו שחזר בו מזה. ואולי ט"ס הוא וצ"ל דס"ל:

בא"ד א"נ לענין טרפות אדם כו' דמשכחת ביה כו'. כצ"ל וכן העתיק המהר"ם:

שם חומרא לענין הורג אה"נ. מהר"ם פי' דר"ל דההורג הי' חסר חוליא אחת ע"ש. וטפי יש ל"פ דהנהרג הי' חסר חולי' כי ההורג את הטרפה פטור כמבואר לעיל (יא ב):

רש״י ד"ה כרס וכו' שכנגד הכרס ואי איקרע רובא דההוא טרפה כצ"ל:

תוס׳ ד"ה ואמר וכו׳ בלא הקרום טרפה לפי כצ"ל:

תוס' ד"ה ואמר וכו' אבל אדם דאית ליה מזלא. עיין זבחים קטז ע"א תוס' ד"ה ודלמא:

והאיכא בהמה שנחתכה רגליה וכו' פירש"י מקום חבור השוק והירך שמפרקין אותו משם בשעת הפשט. עיין לקמן במתניתין קל"ד ע"ב איזהו הזרוע וכו' ועיין היטב ותדע כל ג' פרקים. ופרק הפרסאות עד מקום שנקרא קנעכ"ל בלא אינו מתחשב כלל אלא מהפרסאות עד ארכובה שקורין קני"א הוא אבר א' ונקרא רגל. ומשמע עד בוקא דאטמא שהוא במקום מושב הבעל חי עד שם יש ב' אברים מארכובה קני"א הנ"ל עד למעלה מחציו הוא אבר א' ונקרא שוק ושם יש ארכובה ואינו ניכר בחיי הבהמה עד שנפשט העור. אבל בגמל ניכר בחיותו כי יש שם קני"א בולט ומשם עד סוף האבר התקוע באלי' נקרא ירך. נמצא ג' אברים רגל שוק ירך. ורש"י סתר עצמו בתוך כדי דבור שכ' ארכובה מקום חבור השוק והירך והיינו ארכובה העליונה כעולא לקמן ע"ו ע"א ושוב כתב שמפרקין אותו משם בשעת הפשט שהוא חבור הרגל עם השוק ארכובה הנמכרת עם הראש וצ"ע אם לא נאמר דרש"י אשגירת לישנא דאדם נקט דגבי אדם נקרא רגל התחתון שוק והשני ירך כמ"ש תוס' מנחות ל"ז ע"א ד"ה קיבורת וכו' ומיהו אין ראי' מזרוע דבהמה לזרוע דאדם דהא שוק דאדם נמי לא הוה כשוק דבהמה וכו' ע"ש. ועדיין צ"ע:

בהמה שנחתכה וכו' וה"ה ניטלו צ"ה כמ"ש תוס' וכדמתרץ רשב"א היא דפליג אתרוויהו ומכשיר כמ"ש בת"ח שכ"כ בתוספתא. ולמסקנא הני תרתי דאפקת לא תפוק היינו חתיכת רגלים וגלודה. א"כ תקשי מצ"ה ובחי' ר"ן נדחק כיון ששניהם באבר א' לא חשיבונהי תרתי והיא דוחק אם לא נאמר כלישנא קמא דרב לקמן ע"ו ע"א דארכובה הנמכרת עם הראש וכשמואל שם ע"ו ע"ב דוקא נחתך אבל נשבר לא ופירש"י שם משום דהכא גידין קיימא עכ"ל ע"ש נמצא חתיכת הרגל משום גידין היא וא"ש אבל לרב דס"ל נשבר העצם אע"ג דגידין קיימין וכן נטלו גידין אע"ג דעצם קיים טרפה לא א"ש וכ"ש לעולא דס"ל נחתכו רגלי' היינו בארכובה העליונה ונטלו גידין בארכובה תחתונה בשולי העצם ההוא פשיטא דלא א"ש. מיהו עולא לית לי' לקותא דרכיש כמ"ש תוס' ד"ה הנך וכו' ואפיק לקותא ועייל ניטלה צ"ה. אך רכיש בר פפא משמי' דרב קאמר לקתה בכוליא לקמן נ"ה ע"א ורב ס"ל בנשבר עצם טרפה אעפ"י שהגידין קיימין א"כ אפי' לל"ק דרב דרכובה תחתונה קאמר מ"מ ה"ל תרי וצ"ל אפיק גלודה דפליגי ר"מ ורבנן ועייל ניטל צ"ה ועדיין צריך להתיישב:

ותנא דבי ר"י טרפה חי' ס"ל צע"ג מה עלה על דעת המקשן לענין מה אמר רשב"א יכולה לכוות ולחיות אם לא להכשיר הבהמה עכנלע"ד דהוה ס"ל דהיא ברייתא שנוי' ר"פ האשה בתרא וכ"כ חי' רשב"א שם דתוספתא דפא"ט משבשתא ולא נישנית שם הך דיכול לכוות אלא רשב"א מכשיר והש"ס מייתי ברישא ברייתא דהאשה בתרא דס"ל לר"ש בן אלעזר אין מעידין על המגויד משום שיכול לכוות ולחיות ומתניתין דמארכובה ולמעלה מעידין משום דמיא מרזו מכה. ומשו"ה הוה ס"ל דרשב"א נמי ס"ל שהוא טרפה רק הואיל וטרפה חי' בלי זמן קבוע א"כ שוב אין מעידין עליו מי יודע כמה שנים יחי'. עד שהוכרח לאתויי להדיא מתוספתא דפא"ט דרשב"א מכשיר מארכובה ולמעלה. ועיין ב"ש סי' י"ז סקצ"ז בשם כ"מ צ"ע בנדה כ"ד ע"ב מבואר עכ"פ בטרפות דארכובה גם אדם אינו חי' וע"ש מ"ש חלקת מחוקק סקנ"ט בשם ב"ח כמדומה לי נעלם מהם לשעה סוגיא דשמעתין רפא"ט. ומ"ש רש"י בשמעתין דרשב"א ס"ל טרפה חי' אעפ"י שחי' היינו סברת המקשן הי' כך ודחי לי' מדקתני בהדיא בתוספתא דפרקין רשב"א מכשיר. וה"ה דהו"מ למדחי' מברייתא דעינבל לקמן נ"ו ע"ב דס"ל לרשב"א בהדיא טרפה אינה חי' וא"כ האי דיכול לכוות ולחיות כשרה היא:

ועטא"ע סי' י"ז וז"ל וכ' הרמ"ה דוקא שראוהו מגויד בסכין המלובנת באור והה"נ בסכין שאינה מלובנת ונכוה אח"כ כדקאמר רשב"א מפני שיכול לכוות ולחיות אח"כ. אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה מעידין עליו כרבנן דרשב"א וכן הלכה עכ"ל ולכאורה אין שחר לדבריו אלו מתחיל ברשב"א ומסיים כרבנן דרשב"א. ונראה כוונתו לפי מה שיש להבין משיטת רשב"א וריטב"א שם ביבמות דרשב"א לא אמר יכול לכוות ולחיות אלא במקום שאינו עושה טרפה דלברייתא דמגויד וגוסס שם מעידין משום דכל פצועי חרב מסוכן למות וכיון שאין עושין לו רפואה מיית ורשב"א ס"ל רפואתו קלה וחיישינן שיחי' אחרי נפלו אבל במקום שעושה טרפה אין שום סברא שיחי' ע"י כוואה. וא"כ צ"ל הא דפריך ומי מצית מוקמית כרשב"א והא תנן מארכובה ולמעלה תינשא וכו' ומאי קושי' הא במקום שעושה טרפה מודה רשב"א דלא מהני כוואה וצ"ל דסמיך אתוספתא דפא"ט דרשב"א ס"ל להדיא בהמה שנחתכו רגלי' כשרה וכיון שאינה טרפה יכול לכוות ולחיות ומשני מיא מרזו מכה. והשתא לפ"ז לדינא נראה להרמ"ה מגויד במקום שאינו עושה טרפה הלכה כרשב"א דלא כברייתא דמגויד וגוסס אלא יכול לכוות ולחיות ובמקום שעושה טרפה גם רשב"א מודה דלא מהני כוואה. אך חתיכת הרגל וה"ה ניטל צ"ה ס"ל דלא הוי טרפה וממילא הוה מהני לי' כוואה. על זה כתב אבל אם נחתכו גידי שוקיו ונכוה מעידין עליו כרבנן דפליגי עלי' דרשב"א ר"ל רבנן סתם משנה דבהמה המקשה כנלע"ד ולפ"ז צריך להגיה בדברי הרמ"ה שבטור במקום שכ' ולא נכוה צ"ל ואפי' נכוה אך בדקתי בטורים עם ב"י ושעם ב"ח ושעם הפרישה ובכולם נדפס ולא נכוה ואין מי שהרגיש בקושי' שבדבריו וצלע"ג:

ויען כי סוגיא דנחתכו רגלי' לא נישנית בפא"ט אלא פה דרך אגב ועיקרה בפ' בהמה המקשה ע"ו ע"א ע"כ אמרתי להעלות פה כל החי' על סדר סוגיא ההוא אשר חנני הי"ת:

בהמה שנחתכו רגלי' וכו' וכן שניטלו צו"ה. רשב"א בתה"א וכן במשמרת הבית משמע לי' דמשו"ה לא תנן נחתכו צו"ה שאין הסכנה מחמת חתיכתן אלא מחמת שהם נטולים ע"כ אפי' נחתך הרגל למעלה באופן שעי"ז הם נטולים ממילא בלי שום נגיעה בצו"ה טרפה וזה היא שהקשה ר"נ אבר שחי' ממנה מוטל באשפה וכו' ולא שייך תי' של עולא חותכה מכאן ומתה ע"ש:

והראב"ד פ"ח משחיטה ה' י"ו כ' דמשו"ה נקט נטולה שאפי' אינם נחתכים אלא מעוקרים מערקום ונתקפלו ותלוים במקורם מ"מ טרפה והכ"מ כ' שאין זה אמת לדינא כיון ששואבים חיותם ממקורם בבשר אין הפסד במה שנעקרו יממקומם בערקום. ודבריו צ"ע א"כ משכחת לי' טרפות בנחתך עצם בלי צו"ה כגון שצו"ה לא נסתלקו אלא תלוים במקורם בבשר. וחתיכת צו"ה בלי חתיכת עצם והם ב' מיני טרפות ומאי פריך עולא לר' יהודא וכן שנטלו צו"ה קתני. וצ"ע לכאורה. וצ"ל הא דפשיטא להרב"י דעיקר חיותן של צו"ה מהבשר ולא מהעצם שהם דבוקים בו היינו משום דרמב"ם פסק כעולא ארכובה עליונה אבל בהתחתונה אין שום דין טרפות משו"ה פשיטא לי' דאין חיות הגידין תלוים בעצם יבש. אבל עולא פריך לר' יהודא דס"ל טרפות תלוי' בעצם ההיא. א"כ חיות תלוי בו א"כ פשיטא שחיות הגידין ג"כ מעצם ההיא וכשנתקו ונקפלו הי' ראוים להיות טרפה ושפיר פריך עולא לר' יהודא אמר רב. ועיין ש"ך רס"י נ"ו ולפמ"ש למאי דקיי"ל כלישנא קמא דרב גם הרב"י מודה דנקפלו ממקומם טרפה כנ"ל וק"ל:

וברמב"ם שם מבואר דחסרים צו"ה היינו שנבראו כך מתחלת ברייתן כשרה דוקא נטולה אחרי שכבר הי' אבל נברא חסר כשר וקשה מאי פריך עולא הא משכחת חתוכת הרגל בבהמה חסרת צו"ה וקמ"ל דאפ"ה טרפה מטעם עצם עצמו בלי גידים. והנה לקמן כ' תוס' למאי דקיי"ל נשבר הוה כנחתך מ"ט נקט נחתך משום רבותא דסיפא דלמטה מארכובה אפי' נחתך כשר. וצ"ע איך אפשר למטעי למטה מארכובה נחתך פסול ונשבר כשר יאמרו אבר מוטל באשפה אי נחתך פסול ע"כ חיות תלוי בי' דהרי למטה מארכובה תחתונה אין שם צו"ה ואי אפ"ה נחתך טרפה ע"כ חיות תלוי בעצם עצמו ואיך יהי' נשבר כשר אבר שחיות תלוי בו מוטל באשפה וכו' נמצא ליכא למטעי בסיפא כלל. אבל השתא דתנן ברישא נחתך איכא שפיר למטעי בלמעלה מארכובה נחתך טרפה לא משום עצמו אלא משום גידים אבל נשבר כשר כיון שהגידים קיימים וכן פירש"י להדיא לקמן בדשמואל ע"ו ע"ב ד"ה ולשמואל וכו' משום דהכא גידין קיימא עכ"ל ע"ש וא"כ ק' ליתני נשברו. מיהו לעולא וללישנא בתרא דרב לק"מ דשפיר י"ל דאי תני נשברו ה"א למטה מארכובה עליונה דכשרה בנשברה דאיתנהו לגידים אבל נחתכו ליתנהו לגידים ה"א דטרפה אבל לל"ק דרבה דארכובה תחתונה היא הרגל שאין שם גידין ק' כנ"ל. וצ"ל ללישנא קמא דרב ס"ל כשמואל דנשבר כשר ורב לקמן דפוסל בנשבר כלישנא בתרא דרב וכפסק הרי"ף והרמב"ם כלישנא בתרא אבל לישנא קמא דרב ס"ל נשבר כשר וכפירש"י דכל טעם חתיכת עצם למעלה מארכובה תחתונה משום גידים כך צ"ל ולפ"ז לר' יהודא אי נבראה חסירת הגידין אין הפסדתו בחתיכת עצם ושפיר הקשה עולא לרב יהודא הא וכן ניטל צו"ה קתני. ולפ"ז הא דאמר רב יהודא בלא צ"ה היינו דס"ל שבורה פסול ונברא חסר פסול ודחק לי' עולא והא נחתכה קתני ולא נשברה ש"מ נשברה כשר לדידך וכמ"ש לעיל וא"כ למסקנא ס"ל לל"ק נשברה כשר וכנ"ל:

והנה כל זה כתבתי לפי מ"ש ראב"ד בדעת הרמב"ם דבבהמה אין צו"ה ברגל התחתון ומ"ש רמב"ם פ"ח הל' י"ג צו"ה הן בבהמה וחי' למעלה מן העקב. נ"ל דהראב"ד גרס למעלה מן הערקוב ודלא כמו שנדחק כ"מ דלארכובה תחתונה קרי עקב אלא הראב"ד הי' לו הגרסא ערקוב וסבר שמחלק בין בהמה לעוף בבהמה מתחילין למעלה מן הערקוב ובעוף עד הרגל התחתון שבין קשקשים. ועפ"ז כתבתי מ"ש לעיל בסמוך. אבל הרשב"א בתשובה סי' ק"ס הי' לו הגרסא ברמב"ם עקב והקשה עליו א"כ מאי פריך עולא מוכן שניטלו צו"ה הלא צו"ה בתחתיתו של רגל למטה מארכובה ע"ש. הרשב"א סבור דלרמב"ם אין צו"ה למעלה מן הארכובה תחתונה וליתא אלא מתחילין מן סמוך לעקב ועולים למעלה עד תוך עצם האמצעי והיינו בשיעורו של רמב"ם ד' בטדי י"ו אצבעות וכ' רשב"א דהשיעור ארוך ביותר אלא שאינו מוכחש כל כך למראית עין כמ"ש כ"מ וב"י בשמו. ולהנ"ל א"ש דמהעקב עד למעלה מארכובה עליונה יהי' י"ו אצבעות אע"ג מכריסא דתורא עד ארעא אינו אלא ד' טפחים כדאיתא בב"ק ומייתי תוס' פא"ט נ"א ע"א ד"ה נפל וכו' י"ל היינו י"ו אגודלים אבל ד' בטדי היינו י"ו אצבעות כמו שהם סמוכים זה לזה והכרס משתרבב ויורד למטה בין הירכים של בהמה כידוע. וממקום סוף צו"ה עד מקום שהכרס משתרבב יש כמו שיש בין י"ו אגודלים לי"ו אצבעות סמוכים זה לזה ביד ולעולם לרמב"ם צו"ה בבהמה עד העקב. ונ"ל מ"ש מ"ט לא אמינא לי' למטה מן הארכובה ולמעלה מן הארכובה ומצו"ה האי ומצו"ה אתרוויהו קאי למטה מארכובה ומצו"ה היינו בעקב ובפרסאות כשרה ולמעלה מארכובה ומצו"ה טרפה מחמת עצם עצמו. אמנם מ"ש שהרמב"ם חזר בו. אותה תשובה זכינו לה והוא בס' פאר הדור ששאלו חכמי פרובינצא על מה שמצאו כ' בספרו בעוף נשבר הרגל התחתון במקום קשקשים טרפה. וק' וכי יש לחלק בין בהמה לעוף וכ' רמב"ם שספר מוטעה נזדמן להם הרי הוא כ' בהדיא כל הטרפיות שוים בבהמה ועוף חוץ משתים וכו' ע"ש. והמדפיס שם כ' הג"ה כאלו רמב"ם טעה בהבנת השואלים כי הוא חשוב שהם שאלו על חתיכת עצם ע"כ הכחיש שלא נמצא כן. אבל הם נתכוונו עמ"ש בפ"ח דצו"ה דעוף הוא ברגל התחתון משא"כ בבהמה אלו דברי המדפיס והוא נמשך אחר הראב"ד שגרס ברמב"ם גבי בהמה ערקוב במקום עקב ויש חילוק בין בהמה לעוף. אבל תמה על עצמך איך הכחיש הרמב"ם הידוע. אע"כ הגירסא הנכונה עקב ובהמה ועוף שוין בזה. ונוסחא מוטעת נזדמנה להשואלים שמחלק בשבירת עצם בין בהמה לעוף ואותה נוסחא הוא טעיות כמו שהשיב הרמב"ם אבל לעולם דעת רמב"ם בין בבהמה בין בעוף מתחילין הגידין סמוך לעקב ולאצבע יתירה ומסיים למעלה מארכובה תחתונה והוא ד' בטדי דתורא:

אמנם בהא מילתא נשתנה עוף מבהמה בשיעורא דבעוף אפי' ניטל גיד א' טרפה וכ' תוס' ע"ו ע"ב דאין זה בכלל יתר עליהן עוף כיון דטעם סופו לפסוק כלהו גידין ובנב"י קמא הקשה הא נשבר עצם ולא ניקב הקרום נמי משום שסוף קרום ליפסק ואפ"ה חשיב לי' ביתר עליהן עוף עיין נ"ו ע"א ומ"ש תוס' רפא"ט מ"ב ע"ב גבי וכן לטריפה דחסרון גלגלת משום סוף קרום ליפסק כתבתי שם דאינו ענין ליתר עליהן עוף דהתם בעוף בסוג נקובה וזה לא נמצא בבהמה אלא בסוג שבורה וחסרון והו"ל יתר בעוף בסוג מחודש ולפע"ד לק"מ התם הוא טרפה מחודש בדבר חדש שאינו בבהמה להטריף נשבר העצם אטו קרום שסופו ליפסק. אבל הכא בגידים עצמם כללא חדא כיילינן בין בבהמה בין בעוף כל שיהי' חולי ומכאוב בגידים שסופו לינטל רובן טרפה ומיהו בעוף אפי' בנפסק רק א' סופו ליטול כולן וטרפה ואין כאן יתר והבן זה. וכן פירש"י להדיא וז"ל וקרומו רך הלכך כי נשבר העצם תו לא קאי קרום עכ"ל והוכרח לכך דלא נימא דהקרום כמאן דליתא והעצם במקום קרום וז"א דא"כ יהי' ניקב הקרום כשר בעוף של מים וישתקע הדבר ולא יאמר ע"כ פירש"י דנשבר העצם מטעם שסוף הקרום לנקוב ודלא כנב"י שם ולענין הק' מתוס' דשמעתין:

באיזהו ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש. הרא"ש כ' דיש להסתפק בסתירה דדיוקים אי הערקום שבתוך הארכובה כלמעלה או כלמטה. וכ' דבלשון ארכובה הנמכרת משמע דערקום כלמעלה אבל בדיוק לשון מארכובה ולמעלה וארכובה למטה יש לסתפק ומספיקא אזלינן לחומרא. והר"ר יחיאל בנו של הרא"ש הקשה לו לעולא אין הדיוקים סותרים דלעולם ערקום אין בכלל ארכובה והכי קאמר מן הארכובה עליונה ולמעלה לעולם טרפה ולמטה מארכובה וצו"ה כשר ומהערקום העליון וכל העצם האמצע והערקום התחתון הכל בכלל יש ממנו כשר ויש ממנו טרפה ולא מיירי מיני' אלא מארכובה עליונה טרפה בהחלט ולמטה מארכובה וצו"ה והערקום התחתון כשר בהחלט וביניהם יש מקום שטרפה ותו הקשה איך כ' הרא"ש דאזלינן לחומרא דאתי לידי קולא בעיגונא דאתתא בהאשה בתרא שהעליהו מן הים מארכובה ומעלה מעידים עליו ויש קולא. והשיב הרא"ש דהא דאמר מארכובה ולמטה מצו"ה אין מוסיפין לשון זה במשנה אלא מתניתין לא מיירי אלא מארכובה עליונה ולמעלה מיד כשר והם הוסיפו לפרש דמשם עד למטה מצו"ה אין בהחלט כשר אלא מקומות יש אבל במתניתין ליכא אלא מארכובה ולמעלה וארכובה ולמטה וא"כ סתרי הדיוקים ואזלי' לחומרא. ומה שהקשה דאתי לידי קולא. ליתא דמספיקא אזלי' הכא לחומרא והכא לחומרא ע"ש בתשובת הרא"ש. ומהתימא על רבינו יחיאל שנעלם זה מענו דזה אינו דומה לשדרה וגלגלת כדאמרינן בר"ע שנהג ב' עשירית כב"ש וכב"ה משום דספוקי מספקא לי' והוא ש"ס ערוך בפ"ק דר"ה ובעירובין ואיך טעה בזה ר' יחיאל. אבל הנראה מסדור התשובה ההוא דהוה ס"ל לרבינו יחיאל אי ס"ד לעולא לא סתרי דיוקא כמו שהקשה. רק לל"ק דרב סתרי דיוקא ומספיקא לחומרא. א"כ ממילא הוה לן למפסק כעולא דאתי' משנה כפשוטה שכך דרך הפוסקים. והרא"ש הרי נוטה אחר דעת רש"י להחמיר כל"ק דרב. אע"כ כוונת הרא"ש דלא מספק עביד להחמיר דאין כאן ספק כלל אלא כן סדר המשנה למיסתם מילתא וממילא נדע כוונת המשנה להחמיר לא מספק אלא כן הוא שהערקום שייך לעולא וטרפה וכעין שאמרו גבי עד ועד בכלל להחמיר לא מספק אלא כך הוא לשון חכמים לומר עד וכוונתם להחמיר. וה"נ דכוותי' ואין כאן ספק בלשון המשנה ומשו"ה פסק כל"ק דרב להחמיר והשתא שפיר הקשה הא בלשון המשנה דיבמות הוה קולא וסתרי אהדדי כיון דלא מטעם ספיקא אמרינן הכי והשיב לו הרא"ש דלאו הכי אלא ודאי מטעם ספיקא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ואפ"ה לא תיקשי א"כ ה"ל למיפסק הלכתא כעולא דאתי' מתניתין כפשטי' זה ליתא דגם לעולא תיקשי דיוקא אהדדי. כמו שבארנו דבין למטה ובין למעלה דמתניתין הכל אעליונה קאי והערקום בספקו והאי למטה מצו"ה תוספת של עצמו הוא ולא מיירי מתניתין מהא:

וכשאני לעצמי אומר אני לפע"ד דנהפוך הוא לר' יהודה אמר רב המשנה מבוארת ואין ספק שהרי' אמר בהדיא הנמכרת עם הראש ואין בו ספק שהערקום לעילא כמ"ש הרא"ש ועולא הטיל ס' בלשונו שאמר כנגדו בגמל ניכר והיינו ארכובה עצמה ובה מספקינן. ודבר זה תלי' בפלוגתתם ממילא מאחר דלא נראה לי' לר' יהודא אמר רב דלא שייך בשמעתין חותכה מכאן ומתה וכו' כאשר אבאר בסמוך אי"ה וא"כ ע"כ ארכובה תחתונה קאמרה מתניתין וקשי' ק' עולא הא וכן שניטלו צו"ה קתני ע"כ הוה כאלו פירשו משנתינו להדיא דהך ארכובה הנמכרת עם הראש וערקמא כלעילא ור' יהודא הא ס"ל הגידין מתחילין מעלוי ערקומא ובערקומא גופי' ליכא גידין ולק"מ ק' עולא והא דלא השיב כן לעולא משום דלא הו"מ לברר דינו בזה ולעולא הוה פשיטא לי דבערקומא גופי' איכא גידין אבל ר' יהודא לנפשי' לא תקשי לי' ומתניתין כמפורש ארכובה תחתונה והיא הנמכרת עם הראש בלא ערקום ואין כאן ספק בדברי' ר' יהודא ולא במשנתינו:

והא דלית לי' לר' יהודא חותכה מכאן וכו' אע"ג דרב גופי' אמר כן לעיל נ"ז ע"א כבר פי' תוס' במס' ב"ב ק"ל ע"ב דהרי חותכה מכאן וכו' רמיז אשארי טרפיות כגון ניקב טחול בסומכי' טרפה ואי ניקב קולשי' כשרה והנה ב' טחולים לפנינו נקובים וכחוט השערה מפריש בין מקום נקב למקום נקב וזו כשרה וזו טרפה אלא שזה בסומכי' וזה בקולשי'. ומזה יליף עולא בשמעתין ה"ה הכא חותכה מכאן וכו' וס"ל לר' יהודא לא דמי התם הטחול שניקבה בסומכי'. אבל הכא העצם שנחתך למעלה מן הגידין ממילא גם הגידין נטולין. ורשב"א במ"ה כ' שזה היתה כוונת ר"נ אבר שחי' ממנה מוטל באשפה לא אנשבר דוקא הקשה אלא אגוף הדין של עולא איך שייך הכא חותכה מכאן שהרי אם תחתוך מכאן גם האבר שחי' ממנה מוטל באשפה ולא דמי לטחול ודכוותי'. אלא שלכאורה יש להשיב דעיקר הכאב הוא החיתוך וכיון שלא חתך במקום הגידין אלא למעלה לא כאיב לה על זה הוסיף רשב"א בתה"א דלא תנן נחתכו הגידין שיהי' הטעם משום חתיכתן אלא ניטלה שהטעם משום שנטולים וחסרים וא"כ כשנחתך למעלה גם הם נטולים עיין ברשב"א ותראה שדבריו בתה"א ובמשמרת הבית שייכים זל"ז ומה שחסר כאן גלה כאן ומ"מ דברי רב יהודה אמר רב מבוארים להלכתא:

ואל תתמה שהרי חותכה וכו' כבר ביארתי לעיל בסמוך בעזה"י. ודעת רמב"ן אחר שנטרף חוזר להכשרו ע"י חתיכת העליון. וס"ל לרמב"ן הא דאמרינן לעיל ר"פ בהמה המקשה מה טרפה אין לה היתר פי' אותה המכה אין לה היתר דעכ"פ צריך לחתוך האבר מחיים קודם שחיטה ואין לו תקנה להיתר וילפינן מיני' אבר היוצא ממחיצתו. וא"ש טפי לפמ"ש לעיל לר' יוחנן וכן תרגום אונקלס פשטי' דקרא מיירי באמה"ח שתלשה חי' אבר מהבהמה דלא מיטרפה בי' והאבר טרפה והבהמה כשרה א"כ פשיטא דא"ש. והרשב"א והר"ן שהקשו על רמב"ן מהך סוגיא היינו מדויל ידי' משתלים דמייתי לי' ראי' מניקבה ריאה וסביך בבישרא דהוה ס"ל דהוה טרפה מתחלה וחוזר להכשרו א"כ בודאי קשי' מר"פ בהמה המקשה דטרפה אין לו היתר. אבל הנלע"ד דרמב"ן לא אייתי ראי' מריאה אלא להא דאמרינן אי בדרי' לי' סמא חי' וס"ל לרמב"ן סמא דוקא אבל ע"י דבר אחר כגון חתוך האבר חוזר להכשרו ודלא תימא סמא לאו דוקא ה"ה כל שחוזר להכשרו ע"ז מייתי ראי' מריאה דסביך דחוזר להכשרו מאי תאמר בידי אדם מיהת אין לו תקנה וסמא דוקא ה"נ נימא סמא דוקא וע"י חיתוך יש לבהמה תקנה והאבר אסור עכ"פ. ח"ל רמב"ן ביבמות ק"כ ע"ב רבא אמר מתניתין דמגויד בסכין מלובנת ודברי הכל אבל בארכובה כיון דסי' טרפה היא לא מהני לי' סכין מלובנת עכ"ל הרי קמן דגם רמב"ן ס"ל דטרפה אין לו תקנה למיהדר חלים אותו אבר עצמו וכנ"ל:

והנה יש לעיין בנדה כ"ד ע"א בגופו אטום דלמ"ד טרפה אינה חי' מוקי לי' עד ארכובה ק' אי ס"ד סתם ארכובה דש"ס עליונה קאמר כעולא וכפסק הרי"ף ורמב"ם א"כ הא אפי' אטום עד צו"ה טרפה ואמו טהורה ומ"ט נקיט ארכובה עליונה מיהו לרמב"ם דס"ל נברא מתחלת ברייתו חסירת צו"ה כשר א"כ שכך נולד לק"מ אבל להחולקים קשי'. ולכאורה י"ל הכא מודים לרמב"ן דאי נולד כך נהי דטרפה מ"מ יש לו תקנה לחתוך למעלה דכיון שלא נחתכו ולא כאיב לי' מידו דחוזר להכשרו ע"י חיתוך וסוגיא דר"פ בהמה המקשה דטרפות אינו חוזר להכשרו כבר כתבתי דלק"מ אלא דרמב"ן מדויל ידי' משתלם כנ"ל וא"כ לק"מ מסוגיא דנדה. אך רמב"ן וחי' רשב"א שם בשמו כ' דכדי שינטל מן החי וימות לא אהאי ולד קאי דלא תלי' טומאת לידה בטריפות אלא סי' בעלמא היא כדי שינטל מן החי בעלמא וימות ובהא פליגו כמה שיעור שינטל מן החי בעלמא וימות. וא"כ ק' כנ"ל הא מן החי בעלמא כשניטלין הגידין ימות ומ"ט יהיב שיעורא עד ארכובה שהיא עליונה להפוסקים מנ"ל אע"כ מוכח כרמב"ן שחוזר וחותך למעלה וחי ואינינו בכדי שינטל מן החי וימות ומוכח שיטת רמב"ן לשיטתו:

וחותכה מכאן וחי' רש"י פסק כל"ק דרב מפלוגתא דרב ושמואל לקמן ועיין ברא"ש ורשב"א פי' כוונת רש"י ומשמע שהרא"ש פי' לרש"י דרב ושמואל פליגי אי נשבר כנחתך ומשמע מלשון רש"י ד"ה ולשמואל דטעם פלוגתתם דשמואל ס"ל אע"ג דארכובה תחתונה קאמר מ"מ טעם נחתך העצם משום גידין הוא ובנשבר העצם הרי גידין קיימים ורב ס"ל טרפה מטעם עצם עצמו ונשבר כנחתך. ולד"ה אפי' אין רוב בשר קיים מ"מ איננו אלא כאבר המדולדל ושחיטה מטהרתו מידי אמה"ח ורק אסור ממצות פרוש. ומשו"ה הוכיח רבינו כל"ק דרב מהנהו גידין רכין דאתי לקמי' דר"י וע"כ בארכובה תחתונה דאי בעליונה ליכא גידין שסופו להקשות וכ' ר"ן דליכא למימר דאיתשל לענין אמה"ח דא"כ איך קאמר ר"ל ואיסור דאוריי' הא ליכא אלא אלא מצות פרוש אע"כ לענין טרפות איתשל והלכה כל"ק דרב. ומזה מוכח דפשיטא להו אפי' אין רוב בשר קיים ליכא אלא מצות פרוש וק' קצת לשון למעלה מן הארכובה אי אין רוב בשר קיים זה וזה אסור מה זה וזה פשיטא אי בהמה טרפה מן התורה גם האבר טרפה מן התורה ואמה"ח לב"נ הא לית בי' אלא מצות פרוש עיין ש"ך סי' נ"ה סקי"א. אך הרשב"א פי' בכוונת רש"י דס"ל דרב ושמואל לאו אעלמא קאי אלא עובדא אתי לקמיהו בנשבר בארכובה תחתונה ודכ"ע כיון שאין רוב בשר קיים ה"ל כמוטל באשפה ואפי' לענין אמה"ח דאורייתא ואין שחיטה מטהרתו אך רב ס"ל ארכובה דמתניתין תחתונה א"כ אי אין רוב בשר קיים זה וזה אסור מן התורה הבהמה משום טרפה והאבר משום אבמה"ח לב"נ מדאוריי'. ואי רוב בשר קיים אבר אסור מדרבנן ושמואל ס"ל ארכובה עליונה קאמר מתניתין והאי עובדא דאתי לקמיהו ארכובה תחתונה הוה ואבר אסור מן התורה ובהמה מותרת ור"נ הקשה לשמואל אבר שממנה חי' מוטל באשפה פי' אגוף הדין של עולא הקשה איך שייך הכא לומר חותכה מכאן וכו' הא האבר מטילין לאשפה אחרי חתיכתו של עליון ואיך יהיו מותר ואין זה דומה לטחול בקולשי' וסומכי' וכבר ביארתי זה לעיל. מ"מ לרשב"א אי אין רוב בשר קיים הו"ל לכ"ע אמה"ח דאורייתא וא"כ אזדא לי' ראיות רבינו יונה מגידין הרכין די"ל בארכובה התחתונה ולענין היתר האבר איתשל ואפ"ה אמר ר"ל ואי' דאורייתא דגם באבר איכא איסור דאורייתא כנ"ל. ומ"מ אע"ג דדחי ראיות רבינו יונה מ"מ מיני' ובי' מוכח דהך רב כל"ק דרב לעיל:

אך הרא"ה מפרש פלוגתתם דלרב אין רוב בשר קיים הוה אפי' לענין אמה"ח כפרוש ואין שחיטה מטהרתו וה"ה וכ"ש לענין טרפה. ושמואל לית לי' האי סברא אלא שחיטה מטהרתו וה"ה דלא מיטרף בי' ולעולם אין הכרע אי מיירי בארכובה עליונה או תחתונה. ואקשי ר"נ לשמואל שזה נגד הסברת אבר שממנה חי' מוטל באשפה ובהמה מותרת פי' החוש יכחיש שהאבר שנפרש רובו ואין בו בשר להעלות ארוכה וגם הוא במקום דמיטרף אלו הי' נחתך לגמרי עכ"פ והדעת נותן שמדולדל במקום מסוכן כזה לא יעלה ארוכה והרי הוא כאלו כבר מוטל באשפה ואיך יטהרנו שחיטה ואיך נתיר הבהמה אבל אין הכרע מכאן דהלכה כל"ק דרב וגם הכרחו של רבינו יונה ליתא כיון דלרב הוה כמוטל באשפה ואבר אסור מן התורה שייך לומר ר"ל ואיסור דאורייתא:

ובלאה"נ הי' נ"ל אפי' להסוברים דאפי' אין רוב בשר קיים אין בו אלא מצות פרוש מ"מ משכחת לי' איסור דאורייתא בבהמה שנתנבלה בשחיטה ומיתה עושה ניפול והשתא אי רוב בשר קיים מותר לב"נ ואי לאו אסור להושיט לב"נ משום לפני עור והוה איסור דאורייתא ואזדא לי' ראי' של רבינו יונה וצ"ע:

בר גוזלא דרכיך שאני. אי מיירי הכא סתם בעור והבשר ניטל מתחתיו א"כ תפשוט מהכא ניטל שליש התחתונה אע"כ צ"ל דמיירי נמי כדדחי לקמן דקנה משכא דידי' ואפ"ה שהוא במקום גדולו וגם שהוא רכיך אפ"ה אצטרופי הא דמצטרף לבשר אבל כלו עור לא. וכן לקמן בשמעתין דמסיק דקנה משכא דידי' היינו בעור משלים לבשר ואפ"ה בעינן קנה משכא דידי'. אע"ג דלא תני לקמן אלא ל"ק דעולא עור הרי הוא כבשר קיצור לשון הוא וסמיך עצמו אמאי דמסקינן עור משלים לבשר וכ"כ רשב"א בחידושיו בהשגתו על הרמב"ם ע"ש ומה שמשמע קצת ממסקנת פסקי הרשב"א דבארכובה שאין שם בשר והעור מודבק על העצם בתולדתו אין צריך צירוף בשר היינו לגי' תוס' דמשכה קנה רירי' ברי"ש אבל לגי' רש"י א"א לומר כן דא"כ עור משלים לבשר היכי משכחת לי' היכי דמשכה קנה דידי' לא בעי צירוף והשלמה הרי אפי' כלו עור מגין ובמקום דלא משכא קנה דידי' הא ניטל שליש התחתון אע"כ עור אינו מגין בין בבהמה בין בעוף אפי' במקום תחלת גדולו אלא משלים בבהמה ומצרף בעוף ומהתימא על נב"י קמא מ"ש בזה במ"כ בלי עיון. ובלאה"נ אין להבין איך מביא ראי' מהגנת עור על השבר שלא יהי' יוצא לחוץ להגנת עור על הנקב היכי דלא סביך ולא סריך וק"ל:

והאיכא כמה חסרון בשדרה. הרמב"ם בפ"ח מה' שחיטה ה' כ"ד השריש דכל דקתני חסר. אסור אפי' נברא כך אבל נטל ונחתך וכדומה אינו פסול כשנברא כך ע"ש ובראש אותו הפרק כ' דליכא בטרפיות אלא ב' דברים ריאה ורגלים ע"ש. ובפ' יו"ד ה' ב' מנה נעקרה חוליא בשלהי כפלי בסוג שבירה משמע נבראת חסרה חוליא כשרה וכן בדין שהרי שנינו כדי שינטל מן החי משמע ניטל אח"כ ולא נברא כך וא"כ יש לעיין בלשון כמה חסרון בשדרה משמע שהוא מסוג חסירה וכבר עמד בזה פר"ח סי' כ"ט והנלע"ד דחסרה לאו דוקא מתחלת ברייתה אלא שנכנסה כך לאותו ענין שאנו דנין עליו נקרא חסרה וכל שנעשה אח"כ נקרא נטילה. ע"ד אדם חי שניטלה ממנו חוליא בשלהי כפלי ומת כך לאחר שנרקב ונשארה שדרתו נקרא חסר חוליא אע"ג שניטלה ממנו מ"מ משנכנס לדין טומאת אהל דהיינו שמת. הי' בזה האופן שמת בלי אותה חוליא נקרא חסר חוליא. ואי הוה תנן כמה נטילה מן השדרה חוליא א' ה"א דוקא כשניטל אחר שמת אבל זה שמת כך ולא נשתנה אח"כ מטמא באהל קמ"ל כמה חסרון שאפי' מת כך אינו שדרתו מטמא באהל. ודקדקה משנתינו כדי שינטל מן החי וימות דלענין טרפה אנו דנין עליו מיציאתו לאויר העולם ואי הי' נברא חסר לא הי' מת ממכה זו. ושוב כשימות שדרתו החסרה מטמא באהל באמת. אך כשינטל מן החי וימות ולא נברא כך ושוב מת כך ולענין טומאת אהל הוה חסרון מ"מ אינו מטמא באהל ואדרבא מכאן ראי' לפסק רמב"ם הנ"ל מדשינה מתניתין כמה חסרון וכו' כדי שינטל ולא אמר כדי שיחסר כמו שהתחיל כמה חסרון אע"כ כנ"ל. ובתה"ד סי' קע"ז כ' כשהי' לו בחייו י"ז חוליות ומת כך מטמא באהל הנה דינו אמת כשהי' לו י"ז חוליות לא נטרף ע"י חסרון החוליא כגון שנברא כך אבל כשנברא בי"ח חוליות וניטלו ממנו א' בחייו ועי"ז נטרף ומת. אינו מטמא שדרתו באהל אעפ"י שמת כך ולענין מיתה ה"ל חסרון ולא נטילה מ"מ לא מיקרי זה רוב בנינו של אדם הנטילה הלז גרמה לו מיתה וטהור כנלע"ד:

ועיין תוס' עירובין ז' ע"א דמחלקי בין רקבון לנטילה. וכוותם כך דודאי כ"ע מודים דבשיעור דבעל חי מטריף בו וההורגו פטור תו לא מיקרי עצם אדם שיחשב רוב בנינו כיון שחסר ממנו מה דמטריף בו וההורגו פטור וזה כ"ע מודים וגם כ"ע מודים אלו הי' שיעור רקבון טפי משיעור נטילה היינו משערין ברקבון להחמיר ולא בנטילה להקל אך בהא פליגי ב"ש ס"ל שיעור רקבון דגלגולת הוה טפי משיעור נטילה ושיעור להחמיר במילא מקדח. וע"ז השיבו ב"ה לא כן אלא כדי שינטל דהרי בשיעור נטילה אתה מודה שהוא כסלע ואני אומר דשיעור רקבון ונטילה הכל חד זהו כוונת דבריהם שם וע"ש מוהרמ"ל. ובדבריהם א"ש הא דלא נקטו ב"ה נמי בשדרה כדי שינטל מן החי וימות היינו משום דבשדרה פליגי בשיעור נטילה גופי' לב"ש שיעור נטילה ב' חוליות ולב"ה בחוליא א' וא"כ לא מצי למימר כדי שינטל דהא לב"ש נמי מת בשיעור נטילה דידי' משו"ה נקטו שיעורי' להדיא משא"כ בגלגלת לא פליגי בשיעור נטילה והיא ידוע בניהם רק בשיעור רקבון ע"כ נקט סתם כדי שינטל וכמ"ש תוס' שם:

מיהו צל"ע אי תוס' דשמעתין ס"ל הכי חדא שכתבו דנפקא מיני' לענין עשה את חברו טרפה והיינו בידים ולא ע"י רקבון ואפ"ה תלי' בחומרי וקולי דב"ש וב"ה ויש לדחוק בזה. ועוד דלמסקנת תוס' הטעם בחסרון הגלגלת משום דסוף הקרום ליפסק. ומשמע שהעצם מגין על הקרום שלא יפסק וכי מה אכפת לי' לקרום אם ניטל העצם ביד או נרקב בין כך ובין כך אין לו הגנה ויש לדחוק גם בזה וצ"ע:

וכן לטרפה. הקשו תוס' מ"ט לא פריך אגלגולת. ומזה הולידו חדשות דגלגולת לחוד בלא קרום כשר בבהמה. מיהו רשב"א ור"ן תירצו כפשוטו כיון דשיעורא דכדי שינטל אינו מפורש להדיא במשנה ע"כ לא כיילי בבסג"ר. ושוב בשב שמעתתא כיון דאיכא גלגולת שנחבסה ברובא שוב לא תני חסרון בגלגולת כיון שהם באבר א' אע"ג דלא שווי בשיעוריהם ומייתי ראי' מפסוקת הגרגרת דאיכא עוד חסרון כאיסור וכדומה ושט ותורבץ דברובא לשמואל ע"ש נמצא לדברי הגאונים האלו ניטל כסלע מגלגולת בלי קרום נמי טרפה בבהמה:

ושיטת ר"ת לחלק בין אדם לבהמה והקשו תוס' מאיוב. וצל"ע דבלא"ה ק' מאי פריך מאיוב הלא תוך יב"ח הוה דכל משפטו של איוב יב"ח הוה כמבואר במס' עדיות וממה שחי' אח"כ ק"מ שנה לא הקשה הש"ס דהרי לא נשפך לארץ מרירתו באמת אלא שדומה כך וא"כ הלא אמר זה בתוך יב"ח ומאי פריך אבל האמת יורה דרכו דאעפ"י טבע האדם חליש הרבה יותר מבהמה ולא יסבול אפי' זמן קצת בלי תחבושת ורפואה ולא יועיל מזל ליושב ובטל כמ"ש חז"ל וברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך יכול אפי' יושב ובטל ת"ל אשר תעשה ולא אמר ר"ת אלא אדם דאית לי' מזלא אי בדרא לי' סמא חיי אפי' במידי דמיטרף בי' אבל בלי רפואה ימות לזמן קצר ותוס' כ' לקמן ד"ה יפלח שלא עשו לו שום רפואה ולק"מ וא"ש:

ובזבחים קי"ו ע"א כ' תוס' בהא דפריך דלמא נח גופי' טרפה הוה אע"ג דחי ג' מאות שנה לר"ת ניחא אין ללמוד אדם מבהמה ופי' ברכת הזבח דא"א לפרש כוונתם דאדם טרפה חי יותר מיב"ח דזה א"א כדמוכח מדמייתי לקמן נ"ז ע"ב תנאי היא אי זמן טרפה יב"ח ומייתי מעובדא דעינבל ש"מ במאי דמיטרף בי' אדם זמן חיותו שוה לבהמה. ולא אמר ר"ת אלא דיש טרפות דלא מיטרף בי' אדם כלל אבל במאי דמיטרף שוב זמן חיותו שוה לבהמה ומ"ש שם תוס' לר"ת א"ש הכי פירושו דלמא נח גופי' הוה בי' שום מכה בגלוי שהיא טרפה בבהמה ואדם יכול לחיות ג' מאות שנה כי לא מיטרף בי' כלל ונח גופי' טרפה דבהמה הוה ע"ש וצאן קדשים וגם פנים מאירות במ"כ לא ירדו לעומק כוונתו והאמת אתו בלי ספק ומזה השיג על כ"מ פי"ג מגירושין ה' י"ו שכ' שם ה"ה בשם רמב"ן ורשב"א עפ"י ירושלמי שאם העלוהו מארכובה ולמעלה תנשא היינו ממתינים לה יב"ח כ' כ"מ וז"ל יש לגמגם על זה ע"פ מ"ש תוס' פא"ט דאדם טרפה חי יותר מיב"ח עכ"ל וכ' שתלמוד טועה כ' זה וכן נדפס עתה בגליון כ"מ שצ"ע מעשה דעינבל:

ולפע"ד בודאי טעות נפל בכ"מ אבל אין כלו מוטעה דבלא"ה צע"ג ואלא מאי יאמר הכ"מ שלא נתיר אחר יב"ח א"כ עד מתי נמתין להתירה ומשנה שלימה שנינו מן הארכובה ולמעלה תינשא. וגם בלשון הירושלמי משמע דהוה ס"ד דתינשא מיד ואתי אמוראי ואמרו ממתינין לה זמן טרפה היינו יב"ח וק' וכי ס"ד דתינשא מיד הלא לכל הפחות חי' יב"ח. אך האמת כנ"ל דאדם שאין עושין לו רפואה מת מיד כדמוכח מדפריך מאיוב והוה ס"ד דתינשא מיד דלרפואה לא חיישינן קמ"ל דממתינין יב"ח דאפשר אפי' בלא רפואה חי' יב"ח וע"ז כ' בכ"מ בתוס' פא"ט משמע דאדם אינו חי יב"ח וט"ס הוא בכ"מ שלפנינו וכולי האי כוונתי האמת:

והנה מההוא עובדא דעינבל מוכח דאע"ג דתנן שנטל מן החי וימות מ"מ למ"ד טרפה חי' שייך וימות שלבסוף ימות מאותו מיתה כמ"ש מהרש"א בשמעתין דאלת"ה אלא למ"ד טרפה בעלמא חי' מ"מ האי טרפות דגלגולת ימות א"כ מאי מייתי תנאי לקמן דלמא אינהו ס"ל טרפה חי' לגמרי. ורק בהך וימות פליגי וא"כ אכתי ר"ה דלא כמאן אע"כ וימות יש לפרש סופו למות מאותו מיתה. אלא שצל"ע מנדה כ"ד ע"א דאמרינן למ"ד טרפה חי' הוה ינטל מן החי וימות עד נקביו משמע דלמ"ד טרפה חי' א"א לפרש לשון וימות שסופו למות. ע"כ נ"ל דרבי שסתם מתניתין דאהלות ושנה משנתו כמ"ד טרפה אינה חי' ע"כ גרס בדב"ה שינטל מן החי וימות. ומ"ד טרפה חי' גרס בדב"ה שינטל מן החי ויטרף בו ועדיין צ"ע:

שוב הקשו תוס' אר"ת מאדומה וירוקה כשרה. ולבאר כוונת קושייתם עיין לקמן מ"ו ע"ב מסופק ש"ס אי מדמינן ריאה לח' שרצים או לשאר שרצים ומסיק ל"ש פירש"י אדומה כשרה מדר"נ. והענין בזה כי ח' שרצים שיש להם עור חזק ועבה כשנצרר הדם ולא יצא עדיין ועומד בין בשר לעור וכבר נקרע חצי העור אין סופו לחזור לאחוריו וכיון שעומד במקומו אז דרך הדם שנלקה ונשרף ושורף יתר העור ויוצא לחוץ וחייב בשבת משום חובל ואי מדמינן ריאה להא טרפה. ואי מדמינן לשאר שרצים שעורן רך וסוף הדם לחזור לאחוריו ואינו שורף העור ה"נ כשרה בריאה שאין מוחלט שסוף העור לשרף. ויען כי עור הריאה ממוצע בין עור של שמנה שרצים ובין עור של שאר שקצים ע"כ מספקינן אבל זה אין ספק שהדם שעומד ואינו חוזר שנעשה לקוי ושרוף ושורף העור אך מספקא בהנ"ל מסיק ל"ש לקולא מדר"נ הואיל אפי' בעור אדם חוזר לאחוריו ואינו שורף העור ויוצא לחוץ אלא חוזר ה"ה עור הריאה. ומזה הקשו תוס' דלמא לעולם הדם שורף העור אך אדם אית לי' מזלא שאני. ולפמ"ש לעיל לק"מ דהתם לא עשו לו שום רפואה רק המתינו עד שנפל דמיו בו ממילא ושפיר יש ראי' מאדם לבהמה. ובזה מיושב ג"כ קו' תוס' דב"ק דף נון ע"א ע"ש וק"ל. ומ"ש תוס' דגלגולת משום קרום לא תקשו ממאי דתנן לקמן יתר עליהן עוף של מים דנשבר עצם אעפ"י שלא ניקב והא בבהמה נמי הכי איתא והתם בעוף של מים נמי הטעם משום סוף קרום ליפסק כמ"ש רש"י לקמן נ"ו ע"א ד"ה וקרומו רך וכו'. ע"ש א"כ אין כאן יתר דאי משום דהאי בכ"ש והאי בכסלע ז"א דמה דלא שוו עוף ובהמה בשיעוריהן לא מיקרי יתר א"כ ק' י"ל הכא בסוג שבורה ובחסרון דוקא כפירש"י לקמן נ"ז ע"ב ד"ה נקב א' ארוך וכו' ע"ש ובעוף המים בסוג נקיבה ובלא חסרון ושפיר הוה יתר וק"ל. וצריך לבאר בדברי תוס' כי לפי פשוט כל דלאו מיני' אלא שסוף גורם לינקב אבר אחר אין ראי' שוב מאריכות ימיו ושנותיו כי אפשר שירבה כחול ימים ועדיין לא נפגם האבר דמיטרף. ומ"מ טרפה מיד כיון שהוסר המגן של אותו האבר וסופו לנקוב כנקוב דמי. וא"כ לכאורה מאי ק' לתוס' שניטל גלגלת וחי הא טעמא משום שסוף קרום ליפסק ויכול לחיות כל זמן שלא נפסק הקרום. ונ"ל דפשיטא להתוס' מעובדא דעינבל ומדמיחשב חסרון באהל המת ש"מ דלא יאריך זמן קרומו של מוח אחר חסרון גלגולת דאל"ה לא הוה מייתי ראי' מעינבל. וגם לא הוה מיחשב שינטל מן החי וימות באהל המת וק"ל:

אפיק חדא ועייל חדא כ' תוס' סוגיא לר"ש דלרבנן בציר לי' חסרון דריאה. ולפירש"י לקמן דחסרון דאונא הוה טרפה וכן פסק רמב"ם וכן חסרון בפנים הניכר בחוץ לכ"ע שמי' חסרון א"ש אפי' לרבנן ולעיל במתניתין כתבתי טעם מ"ט לא מוקים ריאה שחסרה המתניתין בהכי ע"ש וק"ל:

נקובי תמני' הוה א"ש גירסת לישנא דלקמן נקט ח' טרפות יש בנקובה ודלא כריבר"י אבל אה"נ הומ"ל ט' הוה וכריבר"י ואפיק ז' ועייל ז':

(מב ב תוספות) ד"ה ואמר וכו' א"א לפרש כן שהרי יש בני אדם וכו'.—כעין זה אמר ר' יוסי בן המשולם לקמן נז ב, ושם משמע דחסרון הגלגולת הוא מעצם הגלגולת בלבד, בלי שום נגיעה בקרום של מוח. וכן משמע בתוספתא אהלות פ"ב.

בשלמא לתנא דידן. אע''ג דלא תנא אלא י''ח מ''מ לא תנא מניינא ואיכא למימר דתנא תנא ודלא תנא אתיא בזה הכלל: אלא לתנא דבי ר' ישמעאל. דתנא מניינא קשיא והא איכא בסגר סימן הוא ומשנה וברייתא הן בהמה שנחתכו רגליה בפרק בהמה המקשה (לקמן עו.) כמה חסרון בשדרה באהילות גלודה בפרקין וכן חרותא. ושב שמעתתא שבע טרפות שמנו האמוראים ולא נשנו במשנה והן היו מקובלים מרבן. האחרונים קרי רגלים ושלפנים קרי ידים ארכובה יינויי''ל מקום חיבור השוק והירך שמפרקין אותה משם בשעת הפשטה: ר' שמעון בן אלעזר. בתוספתא קתני לה הכי רבי שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות והכא נקט סיפא דמילתיה ולא נקט השתא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר: ופרכינן אע''ג דיכולה ליכוות ולחיות קשיא היא דאפי' הכי איכא למימר דאטרפה לא פליג ר''ש דלמאן קא מותבינן אחנא דבי רבי ישמעאל דתנא מניינא ואיהו טרפה חיה סבירא ליה דקאמר ובין החיה אשר לא תאכל דקרי לה לטרפה חיה אלא הכי פריק סבר לה כרבי שמעון דאמר כשרה היא כדקתני התם רבי שמעון בן אלעזר מכשיר: כמה חסרון בשדרה. שלא תטמא באהל אלא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה דאילו שדרה שלמה וגולגולת שלמה ורוב מניינו ורוב בניינו תנן באהילות (פ''ב מ''א) דמטמאין באהל ואע''פ שאין עליהן בשר: וכן לטרפה. לב''ש לא הויא טרפה בבציר משתי חוליות ולב''ה בחוליא אחת מיטרפא: חשבינהו כחד. דהא גבי הדדי סמכי וכחד דמי: והאיכא גלודה. שניטל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה דקתני מתני' (לקמן דף נד.) וחכמים פוסלים: ומשני סבר לה כר''מ דמכשיר: והאיכא חרותא. דקתני מתניתין (שם) אלו כשרות חרותא בידי שמים ותניא לקמן (דף נה:) בידי אדם טרפה ואיזו היא חרותא כל שצמקה ריאה שלה ונתקשה כחריות של דקל מחמת שהבעיתה אדם בקולו ופעמים שצומקת מקולות וברד והיא בידי שמים והדרא בריא אבל בידי אדם תו לא הדרא בריא: מרה מאן קתני לה. דחשבה ניקבה המרה במניינא די''ח טרפות במתניתין יחידאה היא ור''י ברבי יהודה קתני לה לקמן בפרקין (דף מג.) בשמעתין ותנא דבי ר''י לית ליה מרה ואפיק מרה ועייל חרותא: בוקא דאטמא. קולית הירך: דשף מדוכתיה. שקפץ ממקומו חור שבעצם אליה שהוא תחוב בו ולקמן (דף נד:) מסיים והוא דאיעכול ניבי. בוקא כמו בוכנא עגול ראשו ותחוב בחור כעלי זה התחוב בחור המכתשת: לקתה בכוליא אחת. וכ''ש בשתיהן ולקמן (דף נה.) מסיים בה והוא דמטיא לקותא למקום חריץ: אבל ניקב טרפה. ולקמן מפרש ניקב בעליונו מקום שהיא עבה אבל בקולשיה כשרה: נדלדלו. נתלשו בכמה מקומות ומחוברין כאן מעט וכאן מעט: נעקרה צלע. אע''ג דתנן במתניתין נשתברו רוב צלעותיה דוקא נשתברו התם בעינן רובא אבל נעקרה צלע אחת מעיקרה עד חצי חולייתה כדמפרש לקמן (דף נב.) טרפה: וגולגולת שנחבסה. שהוכתה מכות רבות ולא נפחתה ולא ניקב הקרום אם רובה נחבסה טרפה נחבסה דמינציי''ר בלע''ז: ובשר החופה את רוב הכרס. זהו קרום עב שקורין טנפנ''א כשפותחין את הבהמה וחותכין את הבשר לאורך הבהמה והוא נראה והאי דקרי ליה חופה את רוב הכרס ולא קרי ליה חופה את הכרס מפני שמיעוט הכרס נחבא בתוך צלעות החזה והסחוס ורובו מכוסה בבשר: כרס. פנצ''א לבדה בלא בית הכוסות והמסס ואם נקרע רובו של בשר כנגד הכרס אף ע''ג דכי משערת לההוא קרע לגבי כוליה בשר הוי מיעוטא שהרי אותו בשר מחזיק כל בני המעים והולך עד הירכים לא משערינן אלא במה שכנגד הכרס ואם מיקרע רובא דההוא טרפה ושמואל לא סבירא ליה כמאן דפריש לקמן (דף נ:) רוב החיצונה דמתניתין דהיינו בשר החופה את רוב הכרס דאם כן מה אתא שמואל לאשמועינן ואיהו מפרש למתניתין לקמן במילתא אחריתי: נקובי תמניא הוו. וכי חשבת להמסס ובית הכוסות בחד ומדלית לה למרה אכתי פשו להו תמניא נקובי דמתניתין: פסוקי תרין. גרגרת וחוט: דרב עוירא. ניקב הטחול:

והא איכא בהמה שנחתכו רגליה. תימה דלא פריך מניטל צומת הגידים דתניא בהדיא בפ' בהמה המקשה (לקמן עו.) דטרפה ויש לומר דהוי בכלל בהמה שנחתכו רגליה: ואמר רב יהודה אמר שמואל וכן לטרפה. מסיפא דייק רב יהודה דקתני גבי גולגולת כמה חסרון בגולגולת ב''ש אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות אלמא דבשיעור מיתה חשיב חסרון ולהכי חשיב דרב יהודה בהדי משניות משום דממתניתין דייק ולא חשיב לה בהדי שמעתא כדחשיב מלתא דרב עוירא אע''ג דאמתניתין אתמר וא''ת א''כ אמאי לא פריך נמי והא איכא גולגולת כיון דרב יהודה אכולהו קאי ואומר ר''ת דרב יהודה לא קאי אגולגולת דס''ד דחסרון דגולגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם נקיבת הקרום והא דאמר בעירובין (דף ז:) דחשיב תרי חומרי דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת אגב שדרה נקט גולגולת אי נמי לענין טרפות אדם קאי וכן לטרפה נמי אגולגולת דמשכחת ביה חומרא וקולא חומרא לענין הורג את הנפש וקולא לענין פדיון בכור אם נטרף תוך שלשים שאין הכהן צריך להחזיר אם קבלו ולענין עשה חבירו טרפה ומיהו קשה דבסמוך גבי הא דאמר ר''י בר' יהודה ניקבה המרה טרפה דמקשו . ליה רבנן מאיוב משמע דאין בהמה מיטרפא בכך כמו בן אדם ועוד לקמן (דף מז:) גבי אדומה וירוקה כשרה מייתי מדרבי נתן שבאת לפניו אשה שמלה את בנה כו' אלמא מאי דחיי באדם חיי נמי בבהמה והיה נראה לפרש דחסרון הגולגולת בלא הקרום וטרפה לפי שסוף הקרום ליפסק ולהכי לא פריך הכא מגולגולת דהא קתני לה ניקב הקרום של מוח אבל אי אפשר לפרש כן שהרי יש ב''א הרבה שניטל מגולגולת שלהם יותר ממלא מקדח ועדיין חיים ונראה דחסרון הגולגולת הוי עם נקיבת קרום העליון דסוף תתאה ליפסק אבל בלא חסרון עצם אם ניקב קרום העליון אין סוף תתאה ליפסק וכן בבהמה איכא למ''ד (לקמן דף מה.) תתאה מגין ואפילו למ''ד קרמא עילאה אע''ג דלא אינקיב תתאה טרפה יש לחלק בין אדם לבהמה ולא מטעם ר''ת אלא משום דבאדם הקרום התחתון קשה וחזק יותר מבהמה ומשום הכי בעי חסרון עצם עם נקיבת העליון ובבהמה התחתון רך ואין צריך חסרון עצם עם העליון אבל בדבר ששוה בזה ובזה אין לחלק ביניהן כלל: אפיק חדא ועייל חדא. ולמ''ד חסרון מבפנים לא שמיה חסרון וחסרון דמתניתין לר' שמעון דלרבנן הוי בכלל נקובה צ''ל דהך סוגיא כר' שמעון דלרבנן ליכא אלא י''ז: סימנין שנדלדלו ברובן טרפה. פירש ר''ח דלמאי דמסיק לקמן (דף מד.) ומוקי לה באיפרוק אפרוקי נדלדלו היינו שנתפרדו זה מזה: אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרה טרפה. לקמן (דף נב.) פליג עליה בר זכאי ואמר נעקרו ברוב בצד אחד ונשתברו ברוב שני צדדין והכא נקט טפי מילתיה דשמואל משום אינך דקאמר גולגולת שנחבסה ובשר החופה את רוב הכרס ואם תאמר לרבי יוחנן דאמר התם בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין חסר להו מי''ח טרפות דליכא למיחשבינהו בתרתי כיון דבזה ובזה צריך רוב שני צדדין ויש לומר דמכל מקום תרתי נינהו שזו עקורה וזו נטולה:

חולין מב ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף מב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד