חולין מג ע"א

אלא אם מפרשים בדרך זו צריך לומר שהנך תרתי דאפקת [אותן שתי טריפות שהוצאת] בתחילה, בהמה שנחתכו רגליה וגלודה, לא תיפוק [אל תוציא], ואז יהיה שוב החשבון מדוייק.

אמר עולא, שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני וכל הטריפות שמנו חכמים במשנתנו ובשאר מקומות כלולות בשמונה אלה: נקובה, ופסוקה (חתוכה), נטולה, שאיבר מסויים ניטל ממנה, וחסורה חלק מאיבר, קרועה, ודרוסה על ידי חיה, נפולה ממקום גבוה, ושבורה. וכלל זה של עולא בא לאפוקי לקותא [להוציא מהליקוי] שאמר רכיש בר פפא בכליה (לעיל מב,ב), שלדעת עולא אינו בכלל אותן טריפות.

א אמר חייא בר רבא, שמונה טרפות יש בנקובה: הוושט, קרום של מח, הלב, הריאה, הקיבה, הדקין, הכרס הפנימית, וכן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ; אם תאמר: תשע יש, שהרי שנינו במשנתנו גם מרה שניקבה — על כך יש להשיב כי מרה ר' יוסי ברבי יהודה קתני לה [שונה אותה], ודעת יחיד היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ניקבה הקיבה או ניקבו הדקים — הרי זו טרפה, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף ניקבה המרה.

(הלכות חבר כזית מרה וקורקבן — סימן לדברים שאמר ר' יצחק בר יוסף בשם ר' יוחנן) ובניגוד לדברי חייא בר רבא,

אמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי בר' יהודה, שאם ניקבה המרה — טריפה.

ואמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: מאי אהדרו ליה חבריה [מה השיבו לו חביריו] לר' יוסי בר' יהודה כנגד שיטתו? — אמרו לו: הרי איוב אומר "ישפוך לארץ מררתי" (איוב טז, יג) ועדיין איוב קיים, משמע שנקב במרה אינו ממית! אמר להם ר' יוסי: אצל איוב נס היה זה, שהתקיים למרות חולייו, ואין מזכירין מעשה נסים, להביא מהם ראיה. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה שאמר: "יפלח כליותי ולא יחמול" (שם), מי קא חיי [האם יכול לחיות] אדם שכלייתו מבוקעת? אלא ניסא שאני [נס שונה], דכתיב [שנאמר] שאמר ה' לשטן: "רק את נפשו שמור" (שם ב, ו), ומכאן שבאופן טבעי צריך היה למות, הכא נמי [כאן גם כן] ביחס למרה יש לומר כי ניסא שאני [נס שונה], ואין ללמוד משם.

ב ועוד אמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן בדיני טריפות: הלכה כדברי האומר בכבד שניטל, שאם נשתייר בו כזית — כשרה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה בכל מקום, ותנן [ושנינו במשנתנו]: ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה (ממנה) כלום טריפה היא, ומכאן נדייק: הא [אבל] אם נשתייר משהו — כשרה, אף על גב דלא הוי [אף על פי שאיננו] בשיעור כזית! ומשיבים: אמוראי נינהו ואליבא [מחלוקת אמוראים היא ושניהם לפי שיטתו] של ר' יוחנן, האם תמיד הלכה כסתם משנה.

עוד מביאים מה שאמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: מרה שניקבה, שהיא טריפה (לשיטתו), אם היה הנקב במקום בו היא מחוברת לכבד, והיה הכבד סותמתה — כשרה.

ג ואמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: ביחס למה ששנינו להלן (נו,א) שאם ניקב קורקבן של עוף הריהו טריפה, אם ניקב בשר הקורקבן של עוף, והכיס, העור הפנימי שלו קיים — כשר.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם ניקב הכיס הפנימי של הקורקבן, ובשר הקורקבן קיים, מאי [מה דינו]? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב נחמן בענין הוושט, שיש לו שני עורות (שכבות), פנימי וחיצוני, שרק אם ניקבו שניהם הריהי טריפה, אבל אם ניקב זה בלא זה — הרי זה כשר. וכן אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט, חיצון שצבעו אדום, ופנימי לבן, אם ניקב זה בלא זה — כשר. ושואלים: למה לי לפרש ולמימר [לומר] שהחיצון אדום ופנימי לבן? הרי רואים אנו שכך הוא! ומשיבים: לומר דאי חליף [שאם נתחלף], ונעשה החיצון

לבן והפנימי אדום — הרי הוא טרפה. אבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם ניקבו שניהם, החיצון והפנימי, אבל הנקבים היו זה שלא כנגד זה, מהו הדין? אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: אם היה זה בוושט — כשר, בקורקבן — פסול. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] היה צריך רב פפא לומר, וושט דאכלה ביה ופעיא ביה רווח [שהיא אוכלת בו וצועקת בו, והוא מרווח, גמיש], הריהי גמדא ליה ופשטה ליה [מכווצת אותו ופושטת אותו], שכיון ששני העורות אינם דבוקים, אלא מחוברים בצורה רופפת, הרי גם אם אין הנקבים מכוונים זה כנגד זה, זמנין דמיהנדזין בהדי הדדי [פעמים שהם מזדמנים בשווה זה כנגד זה], והרי זה כנקב מפולש. אבל קורקבן דמינח נייח [שהוא נח במקומו], כדקאי קאי [כמו שהוא עומד הוא עומד], ואין חשש שיזדמנו זה כנגד זה! אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של מר זוטרא שאמר משמיה [שאמר משמו] של רב פפא בעל שמועה זו כוותיך [כשיטתך], ולא כמו שנאמר לך בשמו.

ד ואמר רבה: קרום שעלה מחמת מכה בוושט, כלומר, אם היה נקב בוושט, שעושה אותו טריפה, ונסתם על ידי קרום של גלד — אינו נחשב כקרום, להוציאו מכלל טריפה. ואמר רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ לברר אם הבהמה טריפה, משום שהעור החיצון הוא אדום ואין אדמומית הנובעת מפגיעה ניכרת בו, אלא בדיקתו היא רק בפנים, שהעור שם לבן. למאי נפקא מינה [למה, לאיזה מקרה יוצא מכאן] לפסיקת ההלכה?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מג - א

אלא, תריץ הכי: הנך תרתי, בהמה שנחתכו רגליה וגלודה, דאפקת לעיל, והייינו, שביארה הגמרא לעיל שלא שנה אותן התנא מפני שסבר כדעת המכשירים אותן, לא תיפוק, אלא אכן יש למנות אותן, כי תנא דבי רבי ישמעאל סבר כרבנן, שבהמה אשר נחתכו רגליה היא טרפה. וכן סבר כחכמים בגלודה, שהיא טרפה.

אמר עולא: ח' מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני:

א. נקובה, הכוללת את כל מיני הנקבים דלעיל.

ב. ופסוקה, הכוללת את פסוקת הגרגרת ופסוקת חוט השדרה.

ג. נטולה, הכוללת את ניטל הכבד, את ניטל עורה, דהיינו גלודה, וכן את "שף בוקא דאטמא מדוכתיה", שנחשב כניטל ממקומו.

ד. וחסורה, הכוללת את הריאה שחסרה, ואת בהמה שנחתכו רגליה.

ה. קרועה, הכוללת את קריעת הבשר החופה את הכרס מבחוץ.

ו. ודרוסה, הכוללת את דרוסת הזאב והארי.

ז. נפולה, הכוללת את הבהמה שנפלה מהגג.

ח. ושבורה, הכוללת את הבהמה שנשתברו רוב צלעותיה, וכן עקירת צלע ממקומה, וחביסת גולגולת, וכן נדלדלו סימנים חשיב "שבורה", שנשבר מקום חיבורם של הסימנים ללחי.

לאפוקי לקותא דרכיש בר פפא, שאמר משמיה דרב, שאפילו לקתה בכוליא אחת הרי היא טרפה, ופליג עליו עולא.

אמר חייא בר רבא: ח' מיני טרפות יש ב"נקובה" [שהיא המין הראשון מבין שמונת המינים של טריפה, שאמר עולא].

א. נקובת הושט. ב. נקובת קרום של מח. ג. נקובת הלב. ד. נקובת הריאה. ה. נקובת הקיבה. ו. נקובת הדקין. ז. נקובת הכרס הפנימי. ח. נקובת ההמסס ובית הכוסות.

ואם תאמר ט' טרפות יש בנקובה, שהרי ניקבה המרה גם היא טריפה?

תשובתך, "ניקבה המרה", רבי יוסי ברבי יהודה קתני לה, רק לפיו ניקבה המרה היא טרפה, אבל חכמים מכשירים.

דתניא: ניקבה הקיבה וכן ניקבו הדקים [המעיים], הרי היא טרפה.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף ניקבה המרה הויא טרפה

הלכות, חבר, כזית, מרה, וקורקבן - סימן

אמר רבי יצחק ברב יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה, שאמר, ניקבה המרה הרי היא טרפה.

ואמר רבי יצחק ברב יוסף אמר רבי יוחנן: מאי אהדרו ליה חבריה לרבי יוסי ברבי יהודה על מה שאמר, ניקבה המרה הויא טרפה?

הכי קאמרו לו: הרי מצינו שהתלונן איוב על מר גורלו ואמר [איוב טז] "ישפוך לארץ מררתי", והיינו שניקבה המרה של איוב, ונשפך ממנה לארץ, ועדיין מצינו שאיוב קיים! ^[19]

ומוכח, שגם לאחר שניקבה המרה אפשר להמשיך ולחיות, ונמצא שניקבה המרה לא הויא טרפה!?

אמר להם רבי יוסי ברבי יהודה לחכמים: אין מזכירין מעשה נסים להביא מהם ראיה!

דאי לא תימא הכי, תיקשי לך הא דכתיב באותו הפרק, שאמר איוב "יפלח כליותי, ולא יחמול", כיצד איוב היה קיים אחר שכליותיו פולחו? מי קא חיי!? הרי אין אדם יכול לחיות אחרי שחץ מפלח את כליותיו!?

אלא, בהכרח, ניסא שאירע לאיוב שאני. דכתיב ביה באיוב, שאמר הקב"ה לשטן שיכהו לאיוב מכות מוות אבל יחד עם זאת צוהו [איוב ב] "רק את נפשו שמור!", שלא ימות איוב מאותן מכות מות.

אם כן הכא נמי, זה שאמר איוב "ישפוך לארץ מררתי" ועדיין הוא קיים, יש לנו לומר ניסא שאני, ואין לנו להביא ראיה מכאן שניקבה המרה איננה טרפה.

ואמר רבי יצחק ברבי יוסי אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי האומר צריך שישתייר בכבד כזית כאשר ניטל הכבד, ואם נשתייר רק פחות מכזית, הרי הבהמה טרפה. ^[20]

והוינן בה: ומי אמר רבי יוחנן הכי דבעינן שישתייר בכבד כזית?

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ותנן ברישא דמשנתנו: ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הרי היא טרפה.

ויש לנו לדייק, הא נשתייר, הרי היא כשרה, אף על גב דלא הווי שיור של כזית?! ולקמן מדייקת הגמרא מרישא דמתניתין, שהיא סתמא, כמו שמדייקים כאן, שאין צורך שישתייר מהכבד כזית כדי להכשירה, ואילו מסיפא דמתניתין [לקמן], דתני בה "אלו כשרות", נאמר, "ניטל הכבד, ונשתייר ממנו כזית", ומשמע, שאם נשתייר פחות מכזית הרי היא טריפה. ומעמידה הגמרא שם שמחלוקת תנאים היא, האם יש צורך שישתייר כזית מהכבד.

ולרבי יוחנן, שאמר הלכה כסתם משנה, תיקשי: כיצד הוא הכריע כסיפא דמתניתין שרק בנשתייר כזית כשרה, ולא כרישא? והרי גם את הרישא וגם את הסיפא שנה רבי בסתמא, ומדוע גדול כח הסיפא מהרישא, להכריע כמותה!?

ומשנינן: אמוראי נינהו, דאיפלגו אליבא דרבי יוחנן, אם אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה, או לא אמר זאת.

רבי יצחק, שאמר משום רבי יוחנן דבעינן שישתייר מהכבד כזית, לא אמר בשמו שהלכה כסתם משנה, ולכן הוא סבר שיכול רבי יוחנן להכריע כסיפא דמתניתין ולא כרישא, שהרי העמדנום להו בפלוגתא דתנאי.

ואילו מי שאמר בשם רבי יוחנן שהלכה כסתם משנה, ^[21] סבר שלא הכריע רבי יוחנן בין רישא וסיפא, היות דתרוייהו סתמא נינהו, ולא אמר דבר לגבי השאלה אם יש צורך שישתייר בכבד כזית, או לאו.

ועתה, כיון שהובאו דבריו של רבי יצחק ברבי יוסף בשם רבי יוחנן, מביאה הגמרא מימרא נוספת שאמר רבי יצחק ברבי יוסף בשמו.

אמר רבי יצחק ברבי יוסף אמר רבי יוחנן:

מרה שניקבה, והיה הנקב במקום שדבוקה המרה לכבד, וכבד סותמתה, כיון שהיה הנקב במקום שהמרה דבוקה לכבד, סותם החיבור לכבד את הנקב - והרי היא כשירה. וזאת, אפילו לרבי יוסי ברבי יהודה, שאמר ניקבה המרה טרפה, דשאני הכא, שהכבד סותמה.

ואמר רבי יצחק ברבי יוסף אמר רבי יוחנן: ניקב הקורקבן, ואולם כיס קיים, הקליפה הפנימית שלו קיימת, כשר.

איבעיא להו: ניקב הכיס הפנימי של הקורקבן, וקורקבן עצמו קיים, מאי?

ואמרינן: תא שמע: דאמר רב נחמן ביחס לקורקבן והכיס שלו: ניקב זה בלא זה, כשר.

אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט: חיצון - אדום. ופנימי - לבן.

ניקב זה בלא זה, דהיינו, אם ניקב רק אחד מהעורות - כשר.

והוינן בה: למה לי למימר חיצון אדום ופנימי לבן, והרי אין לך נפקא מינה!?

ומשנינן: להשמיענו דאי חליף, אם התחלף, דהיינו, שהיה החיצון לבן והפנימי אדום, הרי זה טרפה. ^[22]

אבעיא להו: ניקבו שניהם, העור הפנימי והעור החיצון של הוושט, אלא שהיו שני הנקבים זה שלא כנגד זה - מהו?

אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: בוושט - כשר!

אבל בקורקבן, אם ניקב עורו של הקורקבן במקום אחד, והכיס הפנימי ניקב במקום אחר, הרי הוא פסול, משום שהמאכל יוצא מהנקב האחד ומחלחל בין עור הקורקבן ובין הכיס הפנימי ומגיע עד לנקב השני, על אף שהנקב השני אינו כנגד הנקב הראשון.

מתקיף לה רב אשי: אדרבה! וושט דאכלה ביה, ופעיא ביה, בשעה שהיא פועה [גועה] ומשמיעה את קולה על ידי הקנה, רווח, מתפשט גם הוושט הסמוך לקנה. וכיון שמידי פעם בפעם הבהמה גמדא ליה, מכווצת את הוושט, ופשטה ליה, מרחיבה אותו, הרי קורה ששני הנקבים שבשני העורות, זימנין דמיהנדזין, מזדמנים, בהדי הדדי, ובאותה שעה ששני הנקבים מכוונים זה כנגד זה, הרי הם כנקב אחד במקום אחד בוושט, שמטריף את הבהמה.

אבל, קורקבן, דמינח נייח, שאינו מתרחב ומתכווץ, אלא כדקאי קאי, אין מתחברים בו הנקב הקורקבן והנקב של הכיס הפנימי, ואין הם נעשים נקב במקום אחד, והילכך אין הבהמה נטרפת.

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: הכי אמרינן משמיה דמר זוטרא, דאמר משמיה דרב פפא - כוותך! והיינו, כשניקבו שניהם זה שלא כנגד זה - בוושט טרפה, ובקורקבן כשרה.

ואמר רבה: קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום. ולכן, אם ניקב הוושט ונסתם אפילו בסתימה עבה, אין היא מתקיימת. שכל נקובי הטרפות לא מהניא להו סתימה, משום שאותו קרום, הסותם את מקום הנקב עתיד להסתלק ממנו לאחר זמן, ונשאר הנקב בעינו.

ואמר רבה: וושט - אין לו בדיקה מבחוץ אם הוא מנוקב. לפי שהעור החיצון הוא אדום ואם אירע בו נקב נכנסת בו טיפת דם ואין הנקב ניכר, ולפיכך אין בדיקתו של הוושט אלא בפנים, שבודקים את העור הפנימי שהוא לבן אם אינו מנוקב.

והוינן בה: למאי נפקא מינה? והיינו, אימתי צריך לבדוק את הוושט מחשש נקובה, שאז צריכים לבודקו מבפנים ולא מבחוץ?

הערות

^[19] משמע מכאן כי כדרך שנחלקו לגבי דין טריפה בבהמה כך נחלקו לגבי דין טריפה באדם, ודין טריפה באדם שוה לדין טריפה בבהמה, כי אחרת אי אפשר להביא ראיה מאיוב לגבי טריפה בבהמה. נדה כב א ובתוס' כג ב ד"ה ואמר. ונחלקו בדבר זה רבותינו הראשונים. רבנו תם, בתוס' כאן מבאר, שאדם, כיון דאית ליה מזלא, אינו נטרף בנקיבת הקרום גרידא כמו בהמה, אלא רק בנקיבת קרום המח עם חסרון בגולגולת. ולעומת זאת המאירי מביא את בעל העיטור להיפך, שאם נחסרה הגולגולת בלבד, יכולה הבהמה להמשיך לחיות, ואילו האדם ימות. והרמב"ם מחלק בין טריפות של בהמה, שלגביה קובעת רק ההלכה למשה מסיני בהלכות טריפות, גם אם הרופאים אומרים אחרת, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך", ובין טריפות של אדם, וכגון מי שהרג אדם שהוא טריפה, שאין ההורג פטור מרציחתו אלא אם יאמרו הרופאים שמכה זו אין לה רפואה באדם [רמב"ם הלכות שחיטה י ג, הלכות רוצח ב ח].

^[20] מחלוקת תנאים היא לקמן. והובאו דבריו של רבי יצחק ברבי יוסי משום שהובאו פה דבריו בשם רבי יוחנן.

^[21] עיין בהגהות מהר"י לנדא בהגהותיו על הדף.

^[22] ועיין רש"י בראש העמוד, ד"ה לא תיפוק, שביאר כי החסרון של התחלפות העורות האדום בלבן, הוא בכך ששתי העורות התחלפו וניטלו ממקומם הראוי להם, "ואין לך נקובה גדולה מזו".

(הלכות חבר כזית מרה וקורקבן — סימן לדברים שאמר ר' יצחק בר יוסף בשם ר' יוחנן) ובניגוד לדברי חייא בר רבא,

אמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי בר' יהודה, שאם ניקבה המרה — טריפה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara responds: Rather, if one counts this way, one must say that these two cases that you removed, i.e., an animal whose hind legs were severed and one whose hide was removed, do not remove. The count will then remain eighteen.

§ Ulla says: Eight types of tereifot were stated to Moses at Sinai, and all the cases mentioned in the Mishna and elsewhere fall into these categories: An animal whose organ was perforated or severed, removed or missing a piece, one that was torn or clawed by wild animals, or that fell or was broken. The Gemara notes: This list is compiled to the exclusion of a diseased organ, which Rakhish bar Pappa mentioned with regard to a kidney. Ulla does not deem this a tereifa.

Ḥiyya bar Rava says: There are eight tereifot in the category of a perforated organ: A perforated gullet, brain membrane, heart, lung, abomasum, intestine, inner rumen, and reticulum or omasum that was perforated to the outside. If you say that there are nine, because a perforated gallbladder is also mentioned in the mishna, one can say that with regard to the gallbladder, only Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, teaches it, and it is the opinion of an individual. As it is taught in a baraita: If the abomasum was perforated, or the intestines were perforated, it is a tereifa. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: Even if the gallbladder was perforated it is a tereifa.

§ The Gemara provides a mnemonic for the following statements of Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef: Halakhot, friend, olive-bulk, gallbladder, and gizzard.

Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan disagrees with the statement of Ḥiyya bar Rava and says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, that a perforated gallbladder renders the animal a tereifa.

And Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: What did the friends of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, respond to him? They responded that Job said: “He pours out my gall upon the ground” (Job 16:13), and yet Job was still alive. Evidently, one with a perforated gallbladder can live. Rabbi Yosei said to them: Job was kept alive by a miracle, and one does not mention miraculous acts as proof for a general ruling. As, if you do not say so, then the other phrase in the verse: “He cleaves my kidneys asunder, and does not spare,” is problematic. Does one with cleaved kidneys live? Rather, a miracle is different, as it is written that God said to Satan with regard to Job: “Only spare his life” (Job 2:6). Under natural circumstances, Job should have died from his injuries, but in this case he was kept alive by a miracle. Here too, with regard to the gallbladder, one must say that a miracle is different, and one cannot bring proof from it.

And Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the statement of the one who says that if the liver of an animal was removed but one olive-bulk of it remains, it is kosher.

The Gemara asks: And does Rabbi Yoḥanan really say this? But doesn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is always in accordance with an unattributed mishna; and we learned in the mishna: If the liver was removed and nothing remained of it, the animal is a tereifa? One can infer that if any of it remained, the animal is kosher even if what remains does not constitute an olive-bulk. The Gemara responds: They are amora’im, and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Yoḥanan as to whether he holds that the halakha is always in accordance with an unattributed mishna.

The Gemara brings another statement that Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: If the gallbladder was perforated in a place where it was adjacent to the liver, and the liver seals the hole, the animal is kosher, even though a perforated gallbladder normally renders the animal a tereifa according to Rabbi Yoḥanan.

And Rabbi Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, says that Rabbi Yoḥanan says: Even though the mishna on 56a teaches that if a bird’s gizzard was perforated it is a tereifa, if the gizzard was perforated but its inner lining is intact, the bird is kosher.

A dilemma was raised before the Sages: If the inner lining of the gizzard was perforated, but the flesh of the gizzard is intact, what is the halakha? The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rav Naḥman said with regard to a perforated gullet: If both its outer and inner lining were perforated, the animal is a tereifa, but if this lining was perforated without that lining being perforated, it is kosher. Similarly, Rava says: The gullet has two linings, the outer red, and the inner white. If this lining was perforated without that lining being perforated, the animal is kosher. The Gemara asks: Why do I need for Rava to state that the outer one is red and the inner one is white? Isn’t this self-evident? The Gemara responds: This teaches that if the two were switched, i.e., the outer lining turned white and the inner red, the animal is a tereifa.

A dilemma was raised before the Sages: If both linings were perforated, but not adjacent to one another, what is the halakha? Mar Zutra says in the name of Rav Pappa: If this occurred in the gullet, the animal is kosher; but if it occurred in the gizzard, it is unfit for consumption. Rav Ashi objects to this: On the contrary, the gullet, with which the animal eats and calls, is spacious and flexible, and the animal constricts it and stretches it. Since the two linings are not connected to each other, there are times in the course of their movement that the two holes align [demihandezin] with one another, creating a fully aligned perforation. But the gizzard, which is always at rest in place, stands as it always stands. Accordingly, two such perforations will never align. Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: So we say in the name of Mar Zutra, that he in fact said in the name of Rav Pappa in accordance with your objection.

§ And Rabba says: A membrane that appeared due to a wound in the gullet, i.e., a scab that covered a perforation, is not considered a membrane that prevents the animal from being rendered a tereifa. And Rabba says: The gullet cannot be inspected from outside to determine whether the animal is a tereifa, since the outer lining itself is red, and therefore reddening due to injury cannot be discerned in it. Rather, it must be inspected from inside, where the lining is white. The Gemara asks: What difference is there as a result of this statement, i.e., in what case must the gullet be checked from the inside?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שמונה מיני טרפות יש בנקובה כלומ' במתנית':

וא"ר יצחק בר' יוסף הלכה כד' האומר בכזית. כלומר ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כזית טרפה. כלומר דמתניתין באותה בבא דאלו כשרות בבהמה. וכיס שלו קיים כו' הכיס שהוא נקלף:

גמדא גרסינן זמנין דמהנדזין בהדדי כו' זימנין דשוין הנקבין וליכא מידי דסתים:

למאי נפקא מינה לספק דרוסה כלומר דריסה כמין טיפה של דם והוושט אדום ולא מינכרא דם של דריסה:

הא דאקשי' ומי א"ר יוחנן הכי והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום. כתב עליה רש"י ז"ל דפלוגתא היא בפרקין דרמי סתמא דמתני' אהדדי והכי פריך מי אלימא סיפא מרישא דהיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין בא' דיני ממונות אזיל ר' יוחנן בתר' ואי לא מספקא ליה ולא קבע ביה הלכתא כחדא מינייהו.
וזה אינו נכון, שאע"פ ששאלו במקומות בתלמוד מאי אולמיה דהך סתמא מהאי סתמא מ"מ אפשר היה לומר דר' יוחנן אסתברא ליה סיפא דמתני' חדא דחומרא הוא ועוד דסתמ' בתרא עדיפא דבחד פרקא ודאי יש סדר למשנה, ועוד דילמא מסתבר ליה טעמא.
ובתוס' טורחין להעמידה דלית ליה לר' יוחנן למפסק הלכתא כסתמי אי לא אלימא חדא והכא כולה חדא מתני' היא רישא וסיפא ולא מקריא סתמא בתרא.
אבל מצאתי בנוסחאות מדוקדקות דלא גרסי במתני' נשתייר ממנה כזית אלא ונשתייר ממנה כל דהו וכן בנוסחאות משניות בדוקות של א"י והכי גרסי' לקמן בגמ' והתניא ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית ובתוספתא היא שנויה בענין הזה, ומגיהי הספרים הגיהו בכולן והתנן לפי פי' רבי' שלמה ז"ל והא דדייקי' עלה טעמא דלא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר ממנה כלום אע"ג דלא הוי כזית ולא אמרינן מסיפא דקתני בהדיא ונשתייר ממנה כל דהו אורחא דתלמודא הוא. וכבר הזכרתי מהם הרבה כיוצא בה.

למה לי למימר החיצון אדום ופנימי לבן. ק"ל, לפי דברי רש"י ז"ל שאמר דנקב משהו בעור החיצון של וושט לא מינכר הו"ל לומר נ"מ דאי אתייליד בה חששא אין סומכין על בדיקת עור חיצון מפני שהוא אדום אלא על פנימי שהוא לבן. וי"ל שא"כ הו"ל לומר אחד אדום ואחד לבן (ואיזה אדום) ואיזה מהם שימצא אדום אין לסמוך על בדיקתו בנקב משהו אלא דאי חליף טרפ' א"נ ההיא מאידך דרב' נפקא.

ואמר רבהוושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. ומפרש למאי נ"מ שכיון שאמרנו נקב זה בלא זה (וזה בלא זה) כשרה אין לו בדיקה (לא) מבחוץ (ולא) [אלא] מבפנים (עד שיהא בודק את שניהם.)
וק"ל, שהי"ל לומר נ"מ לניקב שכל ספק נקב מבפנים שמוצא פנימי נקוב אין לו בדיקה מבחוץ שאין נקב משהו ניכר בו וכן לספק קניא אם בדקו אותו מבחוץ ונמצא שלם אין סומכין בכך עד שיבדקו מבפנים כאווזא דרבא ואפשר דהא דמפרקינן לספק דרוסה וה"ה לדרוסה עצמה שאין סומכין על בדיקת חיצון ה"ה לנקב קוץ אלא אשמועינן דחוששין לספק דרוסה וכל זה אינו מספיק ועוד נרא' דספק דרוסה האמור כאן היינו דרוסה שנסתפק לנו טרפות שבה שאם האדימו לסי' או לא ולא אתיא גמ' השתא למפסק מידי בדרוסה ומדרבה לא שמעינן מיניה כלום אי ס"ל חוששין או אין חוששין.
ועוד יש לדקדק לפי דברי רש"י ז"ל ניקב פנימי ולא ניקב חיצון היכי משכחת לה דכשרה הרי אין בדיקה לחיצון וא"ת משכחת לה כדעולא דאמר אין חוששין חדא דקי"ל דלית הלכתא כעולא ועוד ע"כ לא אמר עולא אין חוששין אלא ישב אבל נתחב כלו וניקב עור פנימי חוששין לחיצון דהיינו בדיקת דרוסה, וכן רש"י ז"ל עצמו מפרשה בשאין בה אפי' קורט דם מבפנים.
ואם באנו לפרש שכל נקב אפי' במשהו ניכר הוא אף בחיצון וסומכין על בדיקתו שלא כדברי רש"י ז"ל אין עלינו קושיא מדעולא דאמר אין חוששין (שמא) שבא לומ' שאין צריך בדיקה כלל ואם שחט בוושט אין חוששין שמא במקום נקב שחט כמו שאין חוששין לספק דרוסה לדעתו של עולא וכן עיקר דאפי' במקום קרום של מוח בדקינן במסמר או בגילא דחיטתא ושמא נאמר שעור הוושט מסתבך הוא במחט ואי אפשר לבודקו בכך.
והא דאמרינן בספק דרוסה אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים. תמהני כיון שאפשר שהאדים הוושט עצמו מבחוץ ואינו ניכר אמאי אינו טרפה דהא מיקלא קלי ואמרינן לקמן בסימנין משיאדימו סימני' עצמן והרי אפשר שהאדימו וי"ל כיון שב' קרומי' יש לו לוושט אעפ"י שהאדים חיצון אם לא האדים פנימי כשר' שהסי' קשים הם אצל דרוסה ומה שבודקין מצד פנימי של עור פנימי ומכשירין אם אין שם דם ואין חוששין שמא האדים צד שני של עור פנימי זה וי"ל מפני שהקרו' לבן הרבה וזך הוא ואם האדי' כלל ניכר הוא בצד פנימי שלו.
והא דאמרינן בפ' השוחט ההוא אווזא דהוה בי רבא דמסמס קועי דמא מספק דרוסה בדקי ליה דלא אמרינן דעל לבי קניא כדאמרינן בההוא מעשה דלקמן ורש"י ז"ל פי דלאו משום דרוסה הוה ובודאי הכי משמע מדאמרינן דנפק ואתא סתם משמע דלא חזינן ליה ולא ידעינן ליה אלא דנפק ואתא בדמא בקועיה וכה"ג לא חיישינן לספק דרוסה וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל ואם נאמר דמשום קניא נבדקו וחששו שמא ניקב החיצון ולא ניקב הפנימי הא כשנמצא חיצון שלם כולו אין צריכין לדבר אחר בעולם א"כ לא היה להם להזכיר שם דרבה דהא כיון דניקב חיצון על כרחך מבפנים הוא נבדק.

הא דאמר ר' יוחנן קורקבן שנקב וכיסוי קיים כשירה. דוקא בנקב שעל ידי חולי [אבל] בקוץ או במחט ודאי טרפה, דאי דרך ושט קא אתי הא אינקיב איהו וכיסו, ואי נחת ליה דרך דקין ויצא לחלל ומחלל לקרקבן כל שכן דהויא טרפה, דהא אינקיבו להו דקין.

למאי נפקא מינה לספק דרוסה. דקיימא לן דצריך בדיקה מכפא דמוח ועד אטמא, ואינה אסורה עד שיאדים בשר כנגד החלל, ובסימנין עד שיאדימו בסימנין עצמן, כלומר מבפנים, דאי מבחוץ כיון דושט אין לו בדיקה מבחוץ (מינה) [מנא] ידעינן אם האדימו אם לאו, ופירש רש"י ז"ל דהוא הדין דהוי מצי למימר נפקא מינה לדרוסה, דהא דרוסה ודאית נמי בדקינן לה (בהא דמא) [בהאדמה] כדלקמן (חולין נג, ב), אלא אגב אורחיה אשמעינן דחוששין לספק דרוסה, ונראה לי דאי משום הא לא אריא דדלמא בדרוסה ודאית שדרסה ארי בפנינו [איירי] וכל כמה דלא ידעינן אי נטרפה בכך או לא, כלומר אם עבר הארס לצד הפנימי והאדימו סימנין, ספק דרוסה קרי לה. וכתב רש"י ז"ל דאפילו בהמה נמי אית לה בדיקה בדרוסה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דלמא במקום נקב קא שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו יש בו היכר במשהו. ולא כן דעת רבותינו בעל י התוס' ז"ל, גם במקצת פרש"י ז"ל ראיתי כן. ולפי מה שכתב רש"י ז"ל לעיל ריש פרק השוחט (חולין כח, א) גבי אווזא דרבה (עיין בדקדוקי סופרים) דנפקא ואתיא כי ממסמס קועיה דמא, דמשום חשש נקב קא בדקי ליה ולא משום חשש דרוסה, ועוד משמע נמי מדקאמר נפק ואתא כי ממסמיה קועיה דאלמא לא הוי ידעינן אי בקניא אי בשונרא, קיימא לן ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, אלא שמע מינה ודאי דמשום חשש נקב בדקי לה, ושמעת מינה דאפילו נקב לית ליה בדיקה מבחוץ, אם כן איכא למידק הכא אמאי קאמר נפקא מינה לספק דרוסה, דהוה ליה למימר לספק נקובה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא דאורחא דמילתא נקט דדריסה בעופות שכיח טפי מנקובי קוץ וקנה. אי נמי כמו שפירש רש"י ז"ל דאגב אורחיה קא משמע לן דחוששין לספק דרוסה.
ואם תאמר עוד אם כן נקב זה בלא זה היכי משכחת לה, דאם נקב מבפנים ודאי יש לנו לחוש שמא נקב בחוץ, דהא קיימא לן דישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא דלית הלכתא כעולא דמכשיר אלא חוששין שמא נקב ואין לו בדיקה מבחוץ, יש לומר דמשכחת לה בנקב שעל ידי חולי, אי נמי יש לומר דלא אמרו ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא היכא דאיכא לספוקי בכולה ושט היכא דאינקיב, כגון ההיא אווזא, ומפני שהעין משוטט בכל ובנקב משהו עובר ההרגש ואינו מרגיש בו שהוא אדום ואינו ניכר אלא בדקדוק גדול, אבל אם ניקב מבפנים ואין לנו לחפש אחר נקיבתו אלא מבחוץ כנגד נקב הפנימי הרי הוא יכול לכוין עליו אם ישנו. כך תירץ רבינו הרב ז"ל. ואף על פי שאין דעתו של רש"י ז"ל נראית כן, שהוא ז"ל פירש בסמוך ומאי שנא מספק דרוסה דמשום דעל אריה בינייהו אמרי שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למיבדקה דבניקב משהו בעור החיצון של ושט לא מינכר עכ"ל, נראה מתוך פירושו דניקב משהו אף על פי שמקומו ניכר מבפנים אין לו בדיקה מבחוץ, שהרי קוץ זה ניכר הוא מקומו מבפנים, ונראין דברי רבינו זצ"ל, ובפרק השוחט כתבתי יותר בזה וכתבתי שם דעתו.

אחר שהקדמנו כאן רוב פרטי הטרפויות דרך קצרה ושאמרו בסוגיא זו בכללם דרך קצרה גם כן ששמנה מינים הם בדרך כלל וכן שהתחילו לפרש הפרטים שבכל כלל מהם כאמרם ז"ל בכלל אמר עולא שמנה מיני טרפה נאמרו לו למשה מסיני נקובה פסוקה וכו' ואמרו עוד בפרטים אמר ר' חייא שמנה טרפויות יש בנקובה רואה אני להקדים לך דבר זה בדקדוק בכלל ובפרט עפ"י שטתנו ומכאן אני אומר לך שכשעייננו בענינים אלו בכלליהם ובפרטיהם לפי שטתנו אחד עשר מיני טרפויות הם שכל אחד מהם כולל תחתיו פרטים הרבה וי"א טרפויות הכללים הם נקובה פסוקה עקורה נטולה חסרה קרועה דרוסה נפולה שבורה לקויה שמוטה. הנקובה כוללת שבעה עשר טרפויות ואלו הן ניקב הושט ניקב הקנה למטה מן החזה ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו הריאה שניקבה ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין כרס פנימי שניקב המסס שניקב לחוץ בית הכוסות שניקב לחוץ תרבץ הושט שניקב קנה הלב שניקב קנה הריאה שניקב קנה הכבד שניקב סמפון הריאה שניקב לחבירו ניקב הטחול בראש העבה שבו וכן כוללת עוד שתי טרפויות בעוף והם ניקב הקורקבן עם הכיס וניקב גב הזפק אבל לא הזפק עצמו על הדרך שיתבאר בסוגית המשנה הרביעית:

הפסוקה כוללת שתי טרפויות הגרגרת שנפסקה חוט השדרה שנפסק עקורה היא שנעקרו הסימנין או אחד מהם מן הלחי ומן הבשר שבו אלא שאיזה דבר מעמידן שלא לישמט ואע"פ שיש חולקים לומר שאינן בכלל טרפות כמו שביארנו בפרק שני מ"מ לדעתנו טרפה היא ונכללו בה שתי טרפויות אחד נעקרו לגמרי ואיזה דבר מעמידן שלא לישמט והשני שלא נעקרו כלן אלא שנידלדלו ברובן ואף המיעוט הנשאר לא במקום אחד אלא במקומות מפוזרים מעט כאן ומעט כאן ואע"פ שביארנו שכשנעקרו לגמרי נבלה אף במשנתנו אע"פ שקראן דרך כלל טרפות יש מהן נבלות כמו שביארנו בפסוקת הגרגרת בפרק שני במשנה הששית:

הנטולה יש בה ששה מינין ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כזית ניטל לחי העליון ניטל עורה והיא הגלודה ניטל צומת הגידין ניטל הזפק ניטלה האם בעוף לדעת קצת מפרשים ולא מנינו בה ניטלה ירך ר"ל עצם הירך אע"פ שלא ניטל עמה רוב בשר שהיא טרפה שלא הוצרכנו לרוב בשר אלא לעשותה נבלה הא מ"מ טרפה היא אף בלא רוב בשר כמו שביארנו בפרק ראשון ומה שנמנענו למנותה הוא מפני שאף בהשמטתו יש בה טרפות כמו שנבאר בפרטי השמוטה ואין צריך לומר בניטלה לגמרי:

החסורה יש בה ארבעה טרפויות חסרון בגרגרת חסרו רגליה או שיש שם נקב חסרון בשדרה חסרון בגולגולת אבל חסרון בריאה אינה ראויה לימנות שהרי מנינו נקובתה ואין חסרון בלא נקב:

הקרועה יש בה שני מינין כרס החיצון שנקרע בטפח או ברובו בשר החופה את רוב הכרס שנקרע ברובו:

דרוסה כוללת דריסת כל מקום שפנימיות שכנגד המכה נטרף בנקב:

נפולה יש בה שלשה מינין א' שנפלה ממקום הגבוה עשרה טפחים ואיסורה משום ריסוק איברים ב' שהכוה במקל מצד רחבה של בהמה או אף מצד ארכה אם פסק המקל באמצע השדרה ג' עוף שנחבט על פני המים:

שבורה יש בה ארבעה מינין נשתברו צלעותיה גולגולת שנחבסה נשברה מפרקת ורוב בשר עמה שהיא נבלה כמו שביארנו ענינה בפרק ראשון נשתברו רגליה ואף נחתכו רגליה בכלל זו היא:

לקויה יש בה חמשה מינין נהפך הושט במראה שלו ר"ל ששב החיצון לבן והפנימי אדום לקתה בכוליא ולקות שבריאה שאינו בכלל נקב נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ולקות שבמוח:

שמוטה יש בה ארבעה מינין נשמטו הסימנין או אחד מהם שאין זה בכלל עקורה כמו שפירשו רבים אלא טרפות בפני עצמו הוא כמו שביארנו ניטל ראש הירך ממקומו התחוב בגוף אע"פ שלא ניטל והוא הנקרא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ובכללו שמוטת ירך הן שיהא הוא בוקא דאטמא הן שיהא טרפות אחר על הדרך שנבאר בסוגיא הבאה על משנה רביעית יצאו בני מעין לחוץ ונהפכו נשמטה הרגל בארכובה ויש בטרפויות פרטים אחרים נכנסים תחת אלו הפרטים וכלם נכללים באחד מאלו י"א סוגים וזה שכל שפיסולן בנקב שניטלו טרפה חוץ מן הטחול כמו שיתבאר ונמצא חסרון המרה וחסרון הקיבה וחסרון הכרס וחסרון המסס וחסרון בית הכוסות וחסרון אחד מן המעים וחסרון מנין האונות וחלופן שאף החלוף הוא חסרון ממקום הראוי להיות שם וסירכא היוצאה מהן כלן בכלל נקב הן וכן כל יתרות שבאלו הואיל וכל יתר כנטול בכלל נקב הם נתמסמס המוח הרי הוא בכלל לקות שבמוח אוטם בריאה ונימוק סמפון מסמפוני הריאה וליחה סרוחה שנמצאת בריאה ומים סרוחין שנמצאו בה או מים עכורים אע"פ שלא הסריחו או שנתמסמסה או שנשתנו מראיה או שנמצאת שועה באין חתוך אונות או שחסרה מקצתה או שיבשה מקצתה או שנמצאת נפוחה או שצמקה מקול המבעית בידי אדם כולן בכלל לקות שבריאה הם:

כוליא שהקטינה או שנמצא בה ליחה אע"פ שאינה סרוחה או מים סרוחים אע"פ שצלולים או עכורים אע"פ שאינן סרוחים כלן בכלל לקות שבכוליא הם חוט השדרה שנתמסמס הרי הוא בכלל נפסק החוט והרי כתבנו כאן כל הטרפויות לדעתנו דרך כלל ושהם נכללים בי"א סוגים שהזכרנו אלא שהדברים מתרחבים בביאור כל אחת מהן על הדרך שנזכרו בהן בגמרא:

ניקבה המרה כבר פירשנו במשנה שהיא טרפה ודוקא בצד שאינה סמוכה לכבד אבל אם ניקבה בצד הסמוכה לכבד כשירה שדופן הכבד סותמתה ואין כאן חשש פירוק הא אם ניקב דופן הכבד כנגד נקב המרה טריפה וזה שלא מצינו בכלל הנקובה ניקב הכבד כנגד נקב המרה הוא מפני שאין טרפותו מצד עצמו אלא מצד נקב המרה:

כבר ביארנו שכל הפסול בנקב אם ניטל כל שכן שהוא טרפה חוץ מן הטחול הילכך ניטלה המרה טרפה וכן אם חסרה בין בבהמה בין בעוף וקצת חכמי צרפת סבורים לדמותה לטחול ולהכשירה בניטלה ודברים משובשים הם שכל שהנקב פוסל בו נטולה פוסלת בו וטחול דאיתמר איתמר ואין מדמין בטרפות ואף בספרא בפרשת שמיני הוזכרה בהדיא לטרפות כתוב במדרש והסכימו הגאונים עליו שאם בא לידינו עוף שאין בו מרה טועמין את הכבד במקום שהיתה המרה ראויה לעמוד ואם מצינו שהוא מר מכשירין אותו שכח המרה מסור לשם ואם לאו טרפה והרבה כתבוה בכל ריאה אף של בהמה ובהלכות גדולות יראו כן:

בני יונה אין להם מרה והואיל והדבר ידוע כן במינם אין כאן פסול ומ"מ אין למדין מהם לעוף אחר ויש מקילין להכשיר ניטלה המרה לכל עוף מדמיון בני יונה ואל תחוש לדבריהם כלל והצבי אין לו מרה בכבד אבל יש לו למטה וסמוך לזנבו:

(הריאה) [הבהמה] שנמצאו בה שתי מררות טריפה שכל יתר כנטול דמי ויש אומרים שלא נאמר כן אלא בשהיו נוגעות זו בזו עד שאם ניטלה היתרה תשאר האחרת נקובה אבל אם היו רחוקות מותר שלא נחשבה העיקרית כנטולה ומ"מ אם היו השתי מרורות אלו סמוכות זו לזו כל כך שאם נוקבין אחת מהן נשפכת אחת לחברתה אחת היא וכשרה ואם לא טרפה ויש אומרים דוקא בשניקבות זו לזו ונשפכת אחת לחברתה וכן יש מי שאומר בכל ניקבה המרה שאם אפשר לנו לתלות בסכין או ביד הטבח תולין בכך וכשרה:

עוף שניקב קורקבן שלו אבל כיס שבתוכו שהמאכל מתקבץ לשם נשאר קיים בלא נקב או שניקב הכיס והקורקבן נשאר קיים בלא נקב מפולש ר"ל מגיע עד הכיס כשרה אפי' ניקבו שניהם אם היו הנקבים זה שלא כנגד זה הרי אחד מגין על חברו בשניהם וכשרה היו הנקבים זה כנגד זה פי' עבר הנקב באלכסון טרפה הואיל ואין אחד מגין על חברו והרי המאכל יוצא דרך שם וכן הרוח נכנס דרך שם ניקבו זה כנגד זה ושומן שעל הקורקבן סותמו כשר שהרי כלל ידוע כל חלב טהור סותם כמו שיתבאר למטה וכל שנמצא בו מחט או קוץ אנו דנין בו ר"ל שאם עבר המחט קורקבן וכיסו טרפה ואם לאו כשרה אלא שיש לפקפק לטרפה בקורקבן לבד כמו שיתבאר למטה בשמועת מחט שנמצאת בכבד:

הושט שני עורות יש לו חיצון אדום ופנימי לבן וכל שניקב האחד וחבירו קיים הרי האחד מגין על חברו וכשרה נתחלף הדבר בשניהם ונמצא החיצון לבן והפנימי אדום טרפה נתחלף הדבר באחד מהם לבד והוא שהיו שניהם לבנים או שניהם אדומים גדולי הדורות מסכימים להתירה שלא יהא חלופו חמור מנקב שבו שהאחד מגין על חברו ואף גדולי פורווינצא כתבוה כן בחבוריהם ואיני מודה בזו שהנקב הואיל וחברו מגין עליו הרי הוא כמי שאינו אבל זה שנתאדם הלבן או נתלבן האדום לקות הוא וטרפה ואף בתוספות ראיתי שחששו לה:

שני עורות אלו אע"פ שהן נראין כאחד אינן דבוקים זה בזה מכל וכל ופעמים הם נמתחים זה אילך וזה אילך ולפיכך כשניקבו שניהם אפי' זה שלא כנגד זה ואין כאן מגין ולא הוכשרנו כיוצא בה בקורקבן וכיסו אלא שהקורקבן מינח נייח וכדקאי קאי ר"ל שאין מזדמנין לעולם זה כנגד זה אבל בושט מזדמנים זה אצל זה תמיד הא אם ניקב האחד מצד ימין והאחר מצד שמאל יש אומרים שאי אפשר שיהו הנקבים מכוונים זה כנגד זה וכשרה:

ניקבו שניהם ויצאה ליחה מחמת המכה ונתקרשה על הנקב וסתמתו כעין קרום אינו קרום ועתיד הוא להתפרק ומפני זה אינו מציל והוא הדין לכל נקב האוסר אם עלה שם קרום אינו מציל:

תד"ה הנך דאפקת לא כו' וי"ל דניטל צומת הגידין כו' ועוד קשה למ"ד נקרע כו' עכ"ל ולכאורה הא דלא בעו למימר נמי למ"ד נקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה כו' דניטל צומת הגידין חשיב חדא משום דא"כ ע"כ מאן דמכשיר בהא מטרף בהא דהא לעולא לית ליה ההיא דרכיש ונקרע רוב החיצונה ע"כ מוקי במלתא אחריתא דאל"כ לא ה"ל י"ח ומאן דלית ליה נקרע רוב החיצונה אלא בשר החופה כו' ע"כ אית ליה ההיא דרכיש וכל זה אינו שוה לי להאי לישנא שכתבו ועוד קשה למ"ד נקרע כו' והכי הל"ל אבל קשה כו' ועוד מאי אולמא להו לאתויי מר' יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא דהא לר' יוחנן נמי איכא למימר כמו לעולא דניטל צומת הגידין חשיב חדא ומודה נמי בעיכול ניבי דהשתא הוה ליה שפיר י"ח וע"כ הנכון דהאי וי"ל דניטל צומת הגידין חשיב כו' אינו מלשון התוס' והוא גליון שנכתב כאן לתרץ כל קושייתם והתוס' ימאנו בזה דאין סברא שיחלקו האמוראים בזה אי הוה צומת הגידין חשיב חדא אי הוה בכלל נחתכו רגליה ולפי הגליון ה"נ איכא למימר לעולא דחסרון הגרגרת הוה חשיב חדא ולרכיש הוה בכלל נפסק הגרגרת משום דסופה ליפסק ודו"ק:

בד"ה יפלח כליותי כו' פי' בקונטרס והאי לקותא היא וקשה דמנ"ל כו' עכ"ל לפי פירושם דלעיל דר' יוחנן לית ליה לקותא דרכיש הוה מצי לדחויי פרש"י דר' יוחנן הוא מרא דשמעתין ודו"ק:

בד"ה והא אמר ר' יוחנן כו' הא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה עכ"ל ולעיל גבי מרה דאיצטריך ר' יוחנן לפסוק הלכה כר' יוסי ב"י אע"ג דסתם מתניתין היא היינו משום דרבים פליגי עליה ודו"ק:

תד"ה והני דאפקת לא תפיק וכו' ועוד קשה למ"ד נקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה וכו' חסר להו חדא וכו'. יש לדקדק מאי מקשין התוספות הלא קושיא זו מתורצת שפיר בתירוצא דלעיל דאותו מ"ד ס"ל ההיא דרכיש בר פפא וגם חשיב נטלו צומת הגידין לחדא בפני עצמה והוו להו שפיר י"ח וי"ל בדוחק דנראה להם לתוספות דוחק דעולא ואותו מ"ד דנקרע רוב החיצונה זהו בשר החופה את רוב הכרס תרוייהו יהיו סוברים דצומת הגידין חדא בפני עצמה ולרכיש הוא בכלל נחתכו רגליה וק"ל:

בא"ד לכך נראה דעולא וההיא דלקמן סברי כמתניתין וכרבי יוחנן דאמר אלו טרפות דוקא ואתא אלו למעוטי דרב מתנא וכו' כצ"ל. והא דלא תירצו התוספות בקיצור דאינהו לא ס"ל כתנא דרבי ישמעאל ולית להו י"ח טריפות נאמרו למשה מסיני ומה הוצרכו התוספות לומר דס"ל כתנא דמתניתין וכרבי יוחנן וכו' משום דאל"כ כיון דתנא דרבי ישמעאל ס"ל י"ח טריפות נאמרו מסיני ולא סליק לן מניינא אלא א"כ נצטרך לומר דס"ל לכל הנהו דשב שמעתתא ותנא דמתניתין נמי מצי ס"ל לכל הני הלכתות וכללינהו בזה הכלל א"כ לא מסתבר למימר דעולא לית ליה כותיה כל כמה דלא אשכחן תנא דפליג על ההוא תנא דר' ישמעאל בהדיא ולכך הוצרכו התוס' לומר דס"ל לעולא כר' יוחנן דאמר דאלו טריפות דמתני' דווקא ואתא למעוטי ההיא דרב מתנא וכו' והשתא אית ליה לעולא תנא דמסייע ליה והיא תנא דמתני' וק"ל וההיא דר' יוחנן עיין לקמן בתר מתני' דאלו כשרות:

וושט דאכלה ביה ופעיא ביה כו' כן הוא בס"א:

בד"ה נפולה נפלה מן הגג וגלודה בכלל:

רש"י ד"ה נטולה שניטל עורה ונחתכו רגליה בכלל חסורה כו' כצ"ל והד"א:

גמ' אמר עולא כו' נטולה וחסורה. נטולה כל האבר. וחסורה מקצת האבר. חרותה בכלל חסורה או נטולה או לקותא [דלא אצטריך למיחשביה כמו שפי' רש"י בחזותא]:

גמ' האמר רבב"ח אר"י הלכה כסתם משנה. לעיל אמר ר"י הלכה כר"י בר' יהודה אף דכבר אמר הלכה כסתם משנה י"ל לפירוש הרב ר"י אורלינ"ש [שבתוס' ד"ה והאמר ר"י] דטעמא דהלכה כסתם משנה משום דרבי סתם לעולם כדברי הרבים והכא דחזינן בברייתא דהוא דברי יחיד ראינו דסתם משנתינו הוא סתמא דיחידאי:

גמ' ל"ל למימר חיצון אדום ופנימי לבן כו' . דאי לאין לו בדיקה מבחוץ כו' כבר אמרה במימרא אחריתא ועוד לא הול"ל רק א' אדום ואחד לבן למה לי חיצון ופנימי גם לא הול"ל רק חיצון אדום:

גמ' זה שלא כנגד זה. גם ברוחב כדמשמע רווח גמדא וכו' אם אין בב' רוחות:

ברש"י בד"ה אמוראי נינהו וכו' ומשום דליכא לאלומי איצטריך לן כו'. דאי לא אמר הלכה כסתם משנה הוי רשאי מסברא ושיקול הדעת לפסוק כחד מ"ד אבל כיון דפסק הלכה כסתם משנה תו ליכא למיסמוך אסברא אלא אי איכא לאלומי מכח סתמא אחריתא:

בתוס' בד"ה הנך דאפקית כו' וע"ק למ"ד כו'. חוזר על וא"ת הראשון והי"ל כתבו בין הדבקים ומתורץ הע"ק נמי בו רק לא ניחא להו באותו דוחק:

בא"ד וכר"י דאמר אלו טריפות כו' ולית ליה י"ח טריפות נאמרו וכו'. ומ"ש לעיל בד"ה אמר שמואל וא"ת לר"י כו' אף דלא ס"ל י"ח טריפות מ"מ חזינן הדין לתנא דבי ר"י מדחשבינהו בתרתי שאין דיניהם שוין ומנ"ל דמתני' פליג בהא אתנא דבי ר"י אף דמתני' פליג עליה בטריפות דרכיש ודרב מתנה דאיתמעטו מאלו טריפות ודו"ק:

בתוס' בד"ה והאמר ר"י כו' והרב ר' יעקב מאורלינ"ש תירץ כו'. נראה דלא בא רק ליישב ואי משום שהאחרון עיקר כו' דמ"ש התוספות כחדא בבא חשיב הוא דוחק אבל מ"ש דפריך מכח מאי אולמי הוא מפרש הכי לכל הפירושים וק"ל (*ג):

גמרא ח' מיני טרפות כו' נטולה וחסורה. מפרש"י נ"ל דנטולה היינו שניטל כולו. וחסורה היינו שנחסר חלק מאותו אבר המדובר ממנו:

שם חיצון אדום ופנימי לבן דאי חליף טרפה. עי' ברא"ש מחלוקת הפוסקים בנחלף רק אחד מהם. ולכאורה ראיה דסתם לשון חילוף היינו דתרוייהו נתחלפו זה בזה מהא דתמורה (ט) ולכתוב לא יחליפנו כו' אי כתב הכי ה"א תצא זו ותכנס זו כו' ע"ש. אמנם נראה דזהו רק לה"א. אבל באמת הוא נופל טפי על חילוף אחד לבד. וראיה לזה מהא דאיתא שם (כו ב) בברייתא קדש. ב"ה אמר חליפת זו כו' לא אמר כלום תחת זו כו' דבריו קיימין וע"ש בכל הסוגיא. וכן במשנה שם מוכח דבקדשי מזבח אפי' בע"מ אם אומר לישנא דחילופי הוה לשון תמורה. (ובמש"כ מיושב הצ"ע שהעליתי שם בדף ט). ולכן נ"ל דלכ"ע לשון חילוף נופל טפי על חילוף אחד מהם ממה שדרכו להיות. אלא דהפוסקים דדוקא בנתחלפו תרוייהו ס"ל דמאי דקאמר דאי חליף טרפה ר"ל כאו"א מהעורות שהזכיר החליף מראהו ודו"ק. ובזה יובן ראיית הגר"א ז"ל בסי' ל"ג סק"ז מהא דברכות נעור הישן כו':

רש"י ד"ה וא"ת. ודר"ע ל"ל לחייא. כצ"ל וכ"ה בד"י:

תוס׳ ד"ה והא אמר ר"י וכו' ואין סדר. נ"ב תמוה:

הנך דאפקת וכו' מ"ש תוס' דחסרון דריאה ודשדרה א' היא למ"ש לעיל דלרמב"ם אין שדרה בכלל חסר אלא בכלל שבורה ונטילה כדי שינטל מן החי וימות עיין לעיל לק"מ קו' תוס':

אמר עולא ח' טרפות וכו' לכאורה נראה דהל"מ בזה ללא תועלת כיון שלא פרט איזהו מקומן של הטרפות ומה נועיל בהודעת שמותן. ונלע"ד עפ"י מ"ש רמב"ם וכן הוא בש"ס לעיל ל"ז ע"א דמסוכנת בלי חסרון מותר ואפי' אין כמוהו חי' ויש בו חסרון דוקא הוא טרפה והשתא אתי' הל"מ לומר איזה חסרון שיהי' ואמר א' מאלו ח' לאפוקי חסרון שאינו יכול להמנות עם אלו כגון לקותא דרכיש אעפ"י שאין כמוהו חי' מ"מ אינו אלא מסוכנת ושרי'. ומיושב קו' ד"מ סי' כ"ט מ"ט מסר הל"מ דרוסה הא כתיבי בקרא ולק"מ דלא מסר ח' טרפות להודיע אסורים אלא לומר כל שאינו בסוג אלו אינו אלא כמסוכנת ושרי'. ודקאמר לאפוקי לקותא דרכיש ואנן קיי"ל כרכיש ואפ"ה נקיט רמב"ם ח' טרפות והקשה כן ב"י ולח"מ כיון דס"ל כעולא ממילא ליתא לדרכיש. ולפע"ד ליישב הנה רש"י פי' לקמן לקותא דרכיש מליא מוגלא וכ' הפוסקים לגי' רי"ף ורמב"ם לקמן כשר בריאת פסול בכוליא מוגלא פסול בזה ובזה לקותא. א"כ לקותא לאו היינו מוגלא אלא שנעשית הכוליא כבשר מת שהבאיש ורופא גוררו וזה פסול בין בריאה בין בכוליא עיין ביאור דבר זה בכ"מ ספ"ח מה' שחיטה. ונלע"ד דזה אזלא לשיטת הפוסקים דוקא ניטלה כוליא ביד כשרה אבל ע"י חולי טרפה ובשר שהרופא גורדו הו"ל כניטל כולה כידוע. והיינו טעמא נמי דמליא מוגלא טרפה בכוליא דע"י המוגלא סופו להבאיש כלו ולהנטל ולא דמי לריאה שאין המוגלא שוהה בתוכה ויוצא ע"י שיעול שקורין הוסטי"ן משא"כ כוליא וכבר כתבתי בזה במקום אחר. ומ"מ נ"ל אעפ"י שכן הוא מ"מ רכיש לא נתכוון אלא ללקותא דמליא מוגלא דאי ס"ד דנתכוון שהכוליא הבאיש ונעשה כבשר המת הו"ל למימר הכוליא שלקתה וכלשון הרמב"ם ספ"ח מה' שחיטה ומדנקט לקתה בכוליא משמע שאין הכוליא בעצמה נלקה והבאיש אלא שהבהמה לקתה בכוליא והיינו שהכוליא מליא מוגלא. ולא ס"ל דניטלה כוליא ע"י חולי טרפה וה"ה להבאיש הכוליא שאינה טרפה ולקיית המוגלא בעצמה טרפה ויפה אמר לאפוקי מלקותא דרכיש דפסיל מוגלא מחמת עצמו שהוא לקותא וזה ליתא אבל הוא פסולה כיון דניטל ע"י חולי טרפה והוא בכלל נטולה וכן לקותא דבשר שהבאיש ה"ל נטולה ומליא מוגלא סופו להבאיש וטרפה ויפה פסק רמב"ם וק"ל ואזדא לי' מ"ש תוס' מאן דלית לי' דרב עוירא כ"ש דרכיש דליתא:

ובמקום אחר כתבתי ליישב מה שדקדק בנב"י קמא אדאמרינן הלכתא כרכיש והוא שיגיע למקום חריץ ולית הלכתא כרב עוירא נימא הלכתא והוא שניקב בסומכי' ולפע"ד מדאמר רכיש בהאי לישנא לקתה בכוליא וה"ל למימר לקותא פסול בכוליא אע"כ רמ"ז אמתניתין ואלו כשרות בבהמה ואמר לקתה הבהמה בכוליא טרפה ולאפוקי עוף מפני שאין חריץ לכוליא שלו כמ"ש רמב"ם וא"כ ממילא מבואר בדבריו דמחלק בין הגיע לחריץ ללא מטיא לקותא לחריץ והלכתא כרכיש. משא"כ רב עוירא דלא רמיז לן לחלק בין בהמה א"כ אפי' בקולשא פסיל דאי ס"ד דוקא בסומכי' א"כ ניקב טחול בעוף כשר כיון שאין ניכר בו הבדל בין קולשא לסומכי' כמ"ש רמב"ם ג"כ וכן פסקינן בש"ע. וא"כ לית הלכתא כרב עוירא וק"ל:

והנה הרמב"ם כ' הואיל ואינו מפורש בקרא אלא דרוסה ע"כ החמירו בספיקא. ונדחקו והי' אפשר לומר לענין חשש תקלה החמירו בדרוסה טפי ומיושב ק' תוס' לקמן נ"ג ע"ב ד"ה שרקפא וכו'. אלא שרמב"ם רפי"ב משחיטה לא חילק בין דרוסה לשאר טרפות בזה:

אמר חייא בר רבא ח' טרפות יש בנקובה עיין פירש"י דלא ס"ל כרב עוירא והא דלא חשיב ניקב טחול בסומכי' דכולי עלמא מודים. היינו משום דיש לו גבול אם נשתייר כעובי דינר זהב ואינינו בגדר נקב כ"א קריעין כי כל נקב במפולש והא דחשוב ניקב הריאה היינו משום דאקרומי ריאה קפדינן והקרומים ניקבו במפולש ואה"נ לר"ש דבעי עד לבית הסמפנות אינינו בכלל ח' נקובי. ולפ"ז הא דפריך לעיל ועוד דרב עוירא נמי נקובי הוה. ע"ד ממ"נ פריך אי לרבנן לא ה"ל אלא י"ז כמ"ש תוס' ד"ה אפיק וכו' ואי לר"ש ואפ"ה קאמרת נקובי ח' הוה ומיחשבת נקב הריאה לסמפונות בנקובי א"כ דרב עוירא נמי ניקב הוא אפי' סגי בשיור דינר זהב כך צ"ל מיהו לפמ"ש לעיל המ"ל לעולם כרבנן וחסרון דאינו משלים להו לי"ח טרפות:

ריבר"י אומר אף ניקבה המרה כבר כתבתי לעיל דפליגי כיון דצבי ואיל אין להם מרה פליגי אי ילפינן מין מחברו כמ"ש סברא זו הרא"ש במשנתינו ושם בארתי:

ועדיין איוב קיים. כבר כתבתי לעיל דלר"ת דאדם דאית לי' מזלא לא מיטרף בכל הני טרפות היינו ע"י רפואה ואיוב לא עבדי לי' רפואה כמ"ש תוס' ד"ה יפלח. מיהו דבריהם אינם מוכרחים למאן דס"ל מליא מוגלא אפי' לא הגיע לחריץ טרפה וכן נבקעה הכוליא ע"י מכת חרב בכח וכן משמע לשון יפלח כפלח הרמון וא"כ לק"מ ק' תוס' ד"ה יפלח וק"ל:

הלכה כמ"ד כזית. נדחק רש"י דאיידי דאריבר"י כל הני מילי מייתי לי' הכא. וחתני הרבני המופלג מו"ה דוד צבי ני' אמר דשפיר שייך להכא דאי לאו דאריבר"י אר"י הלכה כריבר"י לא הוה ק' אהדדי דהלכה כזית האר"י הלכה כסתם משנה דהא עפ"י פי' הר"י מאורליינש עיקר הק' מאי קמ"ל דהלכה כזית הא הלכה כסתמא בתרא ופשיטא די"ל דלמ"ד כזית במקום מרה עיקר הטעם להגן על המרה כמ"ש רשב"א בתה"א וא"כ ה"א דאין הלכה כריבר"י דניקב המרה כשר הואיל ורבי' פליגי עליו כמ"ש מהרש"א וממילא לא בעינן כזית במקום מרה הכי הוה ס"ד וקמ"ל ר"נ הלכה כזית ולא הוה ק' ק' ש"ס אבל השתא דכבר אמר ריבר"י אר"י הלכה כריבר"י דניקבה המרה טרפה אע"ג דרבים פליגי א"כ ממילא הלכה כסתמא בתרא דבעינן כזית כבד להגן וקשי' והאר"י הלכה כסתם משנה ותרתי למה לי ונכון היא:

והאר"י הלכה כסתם משנה. יש כאן ג' שיטות. לתוס' ה"ל הני תרי סתמי בחדא בבא כבתרי מסכתא וכיון דגבי מחלוקת ס"ל הלכה כסתם משנה לחלוטין. א"כ הכא דסתרי סתמא ומאי אולמא ה"ל למימר ספיקא דדינא או לומר בעינן כזית אבל לא לומר הלכה כמ"ד כזית דמשמע מודאי ולא מספק. ומסיק אמוראי נינהו. ולפ"ז מאי דקיי"ל כאמורא דהלכה כסתם משנה. קושטא הוא דנשתייר כ"ש ספיקא הוא. אמנם שיטה ב' הר"י דאורליינש שבתוס' ס"ל ה"נ סתמא בתרא עדיף ומקשה מאי קמ"ל ר' יוחנן הא פשיטא דהלכה כסתמא בתרא ואי אינו סתמא מעליא משום טעם א"כ הא גופי' קשי' מ"ט פסק נגד סתמא קמא דמעליא ומסיק אמוראי נינהו והך אמורא לא ס"ל בפשיטות הלכה כסתם משנה ע"כ הוצרך לאשמעינן. וא"כ למאי דקיי"ל הלכה כסתם משנה פשיטא דבעינן הכא כזית כסתמא בתרא ולא מספיקא. שיטה ג' שיטת הרי"ף ורמב"ם ור"ן ורשב"א בתה"א דגרסי בשתי המשניות נשתייר כ"ש ופלוגתא בברייתא דתני' כזית ולפ"ז למאי דקיי"ל הלכה כסתם משנה נגד מחלוקת בברייתא הוה לר' יוחנן הלכתא בכ"ש. אך לדינא לא נפקא לן מידי דלקמן מ"ו ע"א איפסקא להדיא דבעינן כזית במקום מרה ובמקום חיותא:

והקשה בתורת חיים אי גרסינן בתרתי מתניתא כ"ש א"כ תרתי לי כמו שהקשו תוס' במתניתין סוף ד"ה ניקב הלב וכו'. ותירץ כיון דאיכא מ"ד כזית ה"א מאי ולא נשתייר ממנו כלום היינו כזית דפחות מהאי שיעורא ה"ל כלא נשתייר כלום קמ"ל רבי במתניתא בתרייתא ואלו כשרות כל שנשתייר כ"ש סגי ועמ"ש בסמוך אי"ה ועיין רפ"ב דביצה מאי כ"ש כזית פירש"י גבי ככר שלם קרי לי' כ"ש ע"ש וי"ל וק"ל:

אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. עכ"פ מבואר בשמעתין דרבב"ח ס"ל דר"י הלכה כסתם משנה וריבר"י ס"ל אין הלכה ומקשים מגטין פ"א ע"ב דס"ל לרבב"ח אר"י אין הלכה כסתם משנה ובב"מ ל"ג ע"א פריך אר"י בר יוסף הלכה כסתם משנה. וי"ל עפ"י מ"ש תוס' שבת פ"א סוף ע"ב. דתרי ענינים סתם משנה איכא. סתם ומחלוקת בתרי מסכתא דאין סדר ואפשר מחלוקת הוא בתרא וקמ"ל הך אמורא אליבא דר"י דהלכה כסתם משנה דמסתמא לא חזר רבי ממה שהחליט סתם. עוד ענין אחר סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דס"ל להך אמורא הלכה כסתם במשנה אלו דברי תוס' שם. ואבאר כוונתם בעזה"י דבירושלמי ספ"ב דתענית ובפ"ק דמגילה סוף ה' ד' פליגי אמוראי בהא ר' יוחנן לחד מ"ד השתא נגד מחלוקת במתניתין הלכה כסתם כ"ש נגד מחלוקת בברייתא ואידך מ"ד ס"ל לא דמחלוקת שבברייתא לא ידע רבי ואלו ידע הוה הדר בי' ע"ש. והשתא י"ל התם בגטין הא מחלוקת בברייתא ע"ש ס"ל לרבב"ח אין הלכה כסתם. ועיין תוס' מס' שבת ל"ט ע"ב ד"ה רבב"ח ע"ש דהתם מחלוקת בברייתא היא ולית לי' לרבב"ח הלכה כסתם. אמנם בשמעתין סתמא בשתי משניות דס"ל לרבב"ח הלכה כסתם נגד מחלוקת. והיכי דסתרי תרי סתמי הו"ל ספיקא ופריך שפיר ומשני אמוראי נינהו ור"י בר יוסף ס"ל אין הלכה כסתם בתרי משניות אלא במשנה ומחלוקת בברייתא. ולק"מ מב"מ ל"ג ע"א ולא מגטין פ"א ע"ב דהתם מחלוקת בברייתא הוא:

ואפי' להרי"ף וסיעתו דה"נ סתם בתרי מתניתין ומחלוקת בברייתא מ"מ זיל בתר טעמא משום דתלינן רבי לא ידע המחלוקת והכא ע"כ ידע דאל"כ תרתי משניות דסגי בשיור כ"ש למה לי כקו' ת"ח הנ"ל וצ"ל כתירוצו דידע איכא מ"ד כזית ושלא נטעה לא נשתייר ממנו כלום היינו פחות מכזית קמ"ל נשתייר ממנו כ"ש כנ"ל א"כ ידע מהברייתא ואפ"ה סתים מתניתין דלא כוותי' ובהא בודאי למ"ד הלכה כסתם משנה נגד מחלוקת במשנה כ"ש בברייתא כק' ירושלמי ושפיר פריך ש"ס:

ולכאורה י"ל בזה קו' מהרש"א דלא מקשה אדר"י בר יוסף אר"י הלכה כריבר"י הארבב"ח הלכה כסתם משנה ולהנ"ל א"ש התם דפלוגתא דמרה בברייתא היא והתם לא אמר כבגטין פ"א ע"ב אבל הכא פריך שפיר ולפ"ז למסקנא צ"ל אמוראי נינהי ריבר"י ס"ל לא א"ר יוחנן הלכה כסתם לא נגד מחלוקת בברייתא כבמרה ולא במחלוקת במתניתין כבכבד וקשי' מב"מ ל"ג ע"א הנ"ל. מיהו תי' מהרש"א לחלק בין רבים פליגי ומתניתין סתם יחידאי נמי א"ש ועיין היטב ביבמות מ"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה סתם וכו' ובחי' רשב"א וריטב"א שם:

ניקב הקורקבן וכיס קיים יל"ד הל"ל ב' עורות יש לקורקבן ניקב זה בל"ז כשר. וי"ל דאין כל קורקבן נקלף ע"כ לא שייך להחליט ב' עורות יש לקורקבן. אבל היותר נראה דאין כיס נקרא קורקבן אלא כיס הקורקבן ומתניתין ניקב הקורקבן תנן אבל כיסו אין בו טרפות כלל וקמ"ל דסתימת הכיס מועיל לניקב הקורקבן כמו סתימת הכבד למרה וסתימת הדופן לריאה ואפ"ה בעי מיני' ניקב הכיס וקורקבן קיים אפ"ג דאין שום טרפות בכיס מ"מ ניחוש דלמא המאכל נכנס לתוך בשר הקורקבן ומרקיבו ומסיק דכשר. ולפ"ז פשוט אפי' נרקב הכיס כלו ואינינו מ"מ כשר בבשר לחוד אע"ג דכ' הרא"ש בושט היכי דכלו לקוי אין חברו מגין הכא אין טרפות בכיס עצמו ולא בעי הגנה ועיין תשובת נב"י קמא מ"ש בזה:

אי חליף טרפה. יש פוסקים דוקא חליף אבל להרא"ש אפי' שניהם לבנים נמי טרפה דא' לקוי ובכלו לקוי אין חברו מגין ע"ש ומקשים מ"ש מריאה דאיגלד כאהינא סומקי דכלו לקוי וחברו מגין לקמן מ"ו סוף ע"א ועט"ז ונה"כ סי' ל"ג ולפע"ד לק"מ התם אין הטרפות מחמת הקרום עצמו אלא שהקרומים מגינים על הסמפונות ומשו"ה לר"ש בעינן עד שתינקב לבית הסמפונות. ונהי לרבנן מיטרף בניקב הקרום מ"מ בהגנת קרום א' סגי להגן על הסמפונות. אבל הכא בושט הטרפות מחמת הקרומים מחמת עצמן נהי אנקב כ"ש חברו מגין מ"מ אכלו אינו מגין ופשוט לע"ד:

ויל"ד להרא"ש למה לי' למימר חיצון אדום ולקבוע להם מקום חיצון ופנימי לימא א' לבן וא' אדום לומר הא שניהם לבנים טרפה כ"ש חליף דגרע טפי. וי"ל אי הוה אמר הכי ה"א לעולם שניהם לבנים כשר ואפי' חליף נמי כשר והא דאמר א' לבן וא' אדום לומר אפ"ה ניקב זה בלא זה כשר ולא תימא כיון שא' אדום אין לו בדיקה באדום שלו קמ"ל אפ"ה ניקב זה בלא זה כשר או כהתוס' דיש לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב או לרש"י בניקב מחמת חולי וקמ"ל אעפ"י שא' אדום מ"מ ניקב זה בלא זה כשר ומכ"ש שניהם לבנים דאית להו בדיקה טפי הכי הוה סד"א קמ"ל חיצון אדום וכו' לקבוע להו מקום זה חיצון וזה פנימי לומר דאי חליף טרפה וה"ה שניהם לבנים להרא"ש כנ"ל ועיין גם בזה בנב"י שם:

קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. מאריכות לשונו של רש"י משמע דהוה ס"ד קרום דק הוא דלא הוה קרום אבל קרום עב הוי קרום כי היכי דלא תיקשי מניקבה ריאה ודופן סותמה ומרה וכבד סותמה. משו"ה מייתי רש"י מדאמרינן זהו פסול שחוזר להכשרו למעוטי שעלה מחמת מכה בריאה ש"מ שאינו חוזר להכשרו כלל אפי' ע"י סתימה עבה אע"כ ריאה ודופן סותמה וכדומה שאני דהוי סתימה דמעיקרא אבל סתימה דלאחר זמן לא יועיל אפי' סתימה עבה. והראב"ן כ' טעם לקרום בושט משום שאינו סתימה מעליתא כיון דאכלה בי' ומתנדנד תמיד אין סופו להתקיים ומביאו בת"ח ע"ש. משמע דס"ל דוקא בריאה אין פסול חוזר להכשרו אבל בשארי טרפות חוזר חוץ מושט משום דאינו מתקיים מטעם הנ"ל:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דאלעיל קאי ניקב זה שלא כנגד זה דמטרפינן משום זימנין דמתרמי אהדדי פי' ואז בשעה דמתרמי מיטרפי ושוב אינו חוזר להכשרו. והוה סד"א כשמצינו עתה קרום עלה נימא מסתמא עלה הקרום קודם שהי' מזדמנים אהדדי ואז לא הי' עדיין טרפה והוה קרום מעליא ושוב אפי' מזדמנים לא מיטרפה כיון שכבר עלה הקרום. וכה"ג קיי"ל בכשבר העצם ושבר אל שבר יחדיו ידובקו אמרינן מסתמא לא יצא לחוץ דאל"ה לא הי' מתרפא כ"כ ה"א ה"נ נימא הכי קמ"ל דאפי' הוה הכי מ"מ לא מתקיים כיון שמתנדנד תמיד וק"ל:

למאי נ"מ לספק דרוסה. עיין היטב מ"ש לעיל פ"ב בזה שיטת רש"י ותוס' ואין צורך לכפול הדברים ועפ"י שיטת רש"י י"ל דמקשה למאי נ"מ אין לו בדיקה מבחוץ הא אפי' יש לו בדיקה מבחוץ הא חיישינן שמא הבריא ונתרפא ולמאי נ"מ יש לו בדיקה בפנים הא א"א למשחטה דלמא במקום נקב קשחיט ומשני לס' דרוסה דליכא משום מקום נקב קשחיט כפירש"י ולא שייך נמי שמא הבריא. ומיהו להא דחששא דשמא הבריא הומ"ל שבלע מחט לפנינו כמ"ש ס"פ במה מדליקין. ולענין במקום נקב קשחיט הומ"ל בעוף ושוחט הקנה ומהפכו לושט אלא עדיפא מיני' משני:

ותנן ניטל הכבד ולא נשתייר ממנה כלום. גירסת הרשב"א בתורת הבית דף ל"ט במשנה ונשתייר ממנה כל שהוא ולקמן דף מ"ו ע"א גריס והתניא נטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית ובהכי ניחא סוגיין ע"ש באורך. והיא גירסת הרי"ף. והאחרונים נבוכים הם בא"רש ונעלם מהם דברי הרשב"א הנזכרים. ומקרוב נדפסו חידושי הר"ן למכילתין והוא מפורש בדבריו בשמעתין ולקמן דף מ"ו. ומידי עוברי אשו"ר ברהטי"ם בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"א סימן ע"ה שהאריך בסוגיין ולדעתי הקצרה יש להשיב על קצת דבריו ודוק הטב:

אלא הנך דאפקת. בהמה שנחתכו רגליה והגלודה: לא תיפוק. כדרבנן סבירא ליה לתנא דבי ר' ישמעאל וחשיב נקובי והך דרב עוירא בחד ותרין פסוקי בחד ומשכחת להו שפיר וכל הנך טרפות דמנינן לקמן (דף מז.) בריאה כגון חליף דאוני ודמיא לבשרא ולביעתא ואטום בריאה כולהו בכלל ריאה שניקבה או שחסרה נינהו חליף היינו חסרה ממקום שהיא ראויה להיות שם והנך חזותא לקותא נינהו וכל לקותא סופה לינקב והויא לה נקובה וחליף דשני קרומים דוושט שניהם נטולים ממקום שהן ראויין להיות ואין לך נקובה גדולה מזו: נטולה. ניטלה הכבד: נפולה. נפלה מן הגג וגלודה בכלל נטולה שניטל עורה ונחתכו רגליה בכלל חסורה ושף מדוכתיה בכלל נטולה וכן נדלדלו סימנים ועקירת צלע וחביסת גולגולת בכלל שבורה ובשר החופה היינו קרועה: למעוטי לקותא דרכיש. דכוליא שאינה בכלל אלו ופליג עולא עליה ואם תאמר ישנה בכלל נקובה כי היכי דאמרינן בלקותא דריאה לאו מילתא היא דהוה ליה ניקבה הכוליא והא ליכא למ''ד דאפי' רכיש מודי דניקבה הכוליא כשרה ובלקותא הוא דטריף: שמונה מיני טרפות בנקובה. נקובת הוושט והקרום והלב והריאה והקיבה והדקין כרס הפנימי והמסס ובית הכוסות חדא הוא הא תמניא: ואם תאמר ט'. יש דהא איכא נמי מרה ההיא יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ודרב עוירא לית ליה לחייא: יפלח כליותי. היינו לקותא וטרפה: אין מזכירין מעשה נסים. להביא ראייה מהן: רק את נפשו שמור. מכות מות הכהו ולכך נצטווה לשמור נפשו כדאמרינן בהשותפין (ב''ב דף טז.) גדול צערו של שטן משל איוב משל לאומר לעבדו שבור חבית ושמור יינה: הלכה כדברי האומר בכזית. דבעינן כזית שיור בניטל הכבד ופלוגתא היא בפרקין (ד' מו.) דרמינן סתמי דמתני' אהדדי דקתני רישא אלו טרפות ניטל הכבד ולא נשתייר ממנה כלום הא נשתייר כשרה ואע''ג דליכא כזית והדר תני אלו כשרות ניטל הכבד ונשתייר ממנה כזית ומוקמינן לה כתנאי והכא מייתי לה משום שמעתתא דרבי יצחק בר יוסף משמיה דרבי יוחנן: והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. והא נמי סתמא היא ומאי אולמא דסיפא מרישא: אמוראי נינהו. ורבי יצחק סבר דלא כייל רבי יוחנן למימר הלכה כסתם משנה אלא היכא דסבירא ליה אמר בהדיא הלכה כמשנה זו ואמורא אחרינא אמר משמיה דר' יוחנן הלכה כסתם משנה והיכא דאיכא תרי סתמי דסתרן אהדדי אי איכא טעמא לאלומי חדא מחברתה כי ההיא דסנהדרין דאחד דיני ממונות (דף לד:) אזיל רבי יוחנן בתרה ואי לא מספקא ליה ולא קבע בהו הלכתא כחד מנייהו ובהני תרי אי הוה משכחינן טעמא בהא דרבי יצחק לא הוה מוקמינן לה באמוראי ומשום דליכא לאלומי איצטריך לן לשנויי דרבי יצחק לית ליה האי כללא דר' יוחנן: וכבד סותמתה. שנקובה במקום דיבוקה בכבד וחבור הכבד סותם את הנקב: כשרה. אפילו לר' יוסי בר' יהודה: כיס שלו. קליפה הפנימית: זה שלא כנגד זה. כגון זה למעלה וזה למטה: בקורקבן פסול. הכי ס''ל משום שהמאכל מתאסף שם ומחלחלן ונכנס בנקב עד שיוצא דרך נקב השני: ופעיא ביה. צועקת שאע''פ שהקנה מוציא קול אי אפשר שלא יהא הוושט מתפשט עמו ואני שמעתי פעיא מנשמת: גמדא. כווצת רטי''ר בלע''ז: מיהנדזין. מיתרמן דמיכווני אהדדי: אינו קרום. ואם ניקב ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כדאמרינן ביבמות (דף עו.) בכרות שפכה ניקב פסול נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשרו זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דכל נקובי דטרפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן (דף נ.) דההיא סתימה מעיקרא היא: אין לו בדיקה מבחוץ. לפי שהעור החיצון אדום ואין טפת דם נכרת בו:

הנך. דאפקת לא תיפוק. וא''ת למאן דלית ליה לקמן (דף נד.) ההיא דרב מתנא דבוקא דאטמא מאי נינהו י''ח טרפות וי''ל דבאיעכול ניבי הוי טרפה לכולי עלמא ואם תאמר לעולא דאמר בסמוך ח' מיני טרפות יש ולית ליה דרכיש בר פפא מאי ניהו י''ח טרפות וי''ל דניטל צומת הגידין חשיב חדא ולרכיש הויא בכלל נחתכו רגליה ועוד קשה למ''ד נקרע רוב חיצונה זהו בשר החופה את רוב הכרס חסר להו חדא דהכא חשיב להו בתרתי לכן נראה דעולא וההיא דלקמן סברי כמתני' וכרבי יוחנן דאמר אלו טרפות דווקא ואתא אלו למעוטי דרב מתנא אע''ג דדמיא לנטולה במתני' וכ''ש דרכיש דלא דמיא כלל להנך דמתני' ולית ליה י''ח טרפות נאמרו למשה מסיני ומצי למימר נמי דלית ליה בשר החופה בתרתי ואם תאמר וכי היכי דחשיב תרי פסוקי כחדא א''כ ריאה שחסרה וחסרון דשדרה נחשוב נמי כחד וי''ל לפי דאין שיעורן שוה דחסרון דריאה בכל שהוא וחסרון דשדרה פלוגתא ב''ש וב''ה אי נמי לפי שזה בבשר וזה בעצם ואם תאמר נקרע רוב החיצונה ובשר החופה את רוב הכרס נמי נחשוב כחד וי''ל דרוב החיצונה הוא רוב הכרס ובשר החופה את רוב הכרס אינו רוב בשר אלא רוב ממה שכנגד רוב הכרס וא''ת ואמאי לא חשיב חסרון הגרגרת דהוי בכאיסר. וי''ל דטעמא דחסרון משום דסופה ליפסק דהוי כרוב. יפלח כליותי מי קא חיי. פירש בקונטרס והאי לקותא הוא וקשה דמנא ליה דהאי לקותא דאיוב הוי לקותא דהויא ביה טרפה הא איכא לקותא דכשרה כדאמר לקמן (דף נה:) מליא מוגלא טרפה מים זכים כשרה אלא הכי פריך יפלח כליותי מי קא חיי בלא רפואה הא קאמר לקמן (דף נד.) דמחו בכוליתא וקטליה ואי בדרו ליה סמא חיי ואיוב לא מצינו שעשו לו שום רפואה: והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה. אע''ג דסיפא דמתני' (לקמן דף נד.) דאלו כשרות מסייע ליה מכל מקום פריך מכח דמאי אולמיה הך סתמא מהך סתמא כדפירש בקונטרס ואי משום שהאחרון הוא עיקר במקום שיש סדר למשנה כגון בחדא מסכתא מ''מ הך משנה דאלו טרפות ואלו כשרות כחדא בבא חשיב ואין סדר וה''ר יעקב מאורליינ''ש תירץ דהכי פריך והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה וע''כ סתמא דאלו כשרות לאו סתמא מעלייתא היא דאי סתמא מעלייתא היא אמאי איצטריך ר''י לומר הלכה כמותו הא אמר ר' יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה:

חולין מג ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף מג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד