יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. נראה לי בס"ד הטעם שהתענה ק"ל שנה יום אחר יום רצופים לתקן עון עץ הדעת אשר התחיל מן העין דכתיב (בראשית ג, ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ ולכן התענה ק"ל שנים כמנין 'עַיִן' [130] וכיון שנתקנה העין נתקנו כל האברים כי העין סרסורא דעבירה היא.
ונמצא שקבל עליו שלשה מיני צער הא' התענית והב' פרישותו מאשתו היפה והג' צער גופו בלבושו חגורת התאנה על בשרו. ונראה לי בס"ד כיון בזה לתקן פגם הנעשה מן מחשבה ודבור ומעשה אי נמי לתקן נר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלו ולכן רבי מאיר חילקם לשלשה חלוקות דנקיט 'מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה' בכל חדא וחדא מנייהו ולא כלל שלשתם ביחד.
ועוד נראה לי בס"ד כי רצה לתקן באלו השלשה מיני צער פגם שפגם באל"ף דאדם ובאל"ף דאמת שעל ידי כך הביא דם ומיתה לעולם בהפרדת אות אל"ף ולכן סבל שלשה מיני צער שהם אכילה ולבוש של חגורת תאנה ופרישות מאשתו והם ראשי תיבות אל"ף שהוא אכילה לבוש פרישות.
וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. פירוש עשה חגורה מענף התאנה וחגר אותה על בשרו ממש כדי להצטער.
ונראה לי בס"ד שכיון בזה לתקן פגם אכילת עץ הדעת דתאנה היה ועשה זה הצער בחגורה כי את החגורה לובשים כדי שלא יהיה לב האדם רואה את ערותו וקודם אכילת עץ הדעת לא היה אותו אבר נקרא ערוה כי לא היה אצל אדם וחוה הפרש בין אותו אבר לשאר איברים ורק אחר אכילת עץ הדעת שהיה תאנה הרגישו בערוה ועל ידי כך הוצרך האדם ללבוש חגורה להפסיק בין לבו לערוה מה שאין כן קודם לא היו צריכין לחגורה לכך עשה תיקון לעצמו בצער זה לעשות החגורה מן התאנה לזכור שהתאנה סיבבה החגורה.
אוֹמְרִים מִקְצָת שִׁבְחוֹ שֶׁל אָדָם בְּפָנָיו, וְכֻלּוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. הנה נודע כי רק על פי הכלל הזה אנחנו רשאין לשבח ולהלל שמו יתברך דהשתא ליכא בזה חשש ד'סיימתינהו לשבחיה דמרך' (מגילה כה.) כיון ד'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' הרי הוא בפניו וחשיב מקצת וכמו שאמרו המפרשים ז"ל. ובזה מובן הטעם שאמר הקב״ה על הגאה 'אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד' (סוטה ה.) כי הגאה רוצה שיאמרו לו כל שבחים שלו בפניו ואם כן הגאה אם ישבח הרי זה נודע דמצד טבעו ומדתו הוא סותר הכלל הנזכר ואיכא בזה משום 'סיימתינהו לשבחיה דמרך'.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוּרִין כְּזַיִת וּמְסוּרִין בְּיָדֶךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ וּתְלוּיִין בְּיַד בָּשָׂר וָדָם. קשה הוה ליה למימר הכי 'יִהְיוּ מְסוּרִין בְּיָדֶךָ וּמְרוּרִין כְּזַיִת וְאַל יִהְיוּ מְסוּרִין בְּיַד בָּשָׂר וָדָם וּמְתוּקִין כִּדְבַשׁ' כי עיקר ההקפדה הוא שלא יהיו מסורין ביד בשר ודם אפילו אם יהיו מתוקין אלא רוצה שיהיו ביד הקב״ה ואפילו אם יהיו מרורין!
ונראה לי בס"ד כי הדברים אלו של היונה הם נאמרים על ישראל שנמשלו ליונה והנה הם כאלו יוצאים מפיהם של ישראל לכן נקיט הדברים באופן זה דהקפידה היא בשתי חלוקות הא' שרוצה שיהיו מרורין שתבא פרנסתם לידם בעמל וטורח כדי לתקן בזה חטא אדם הראשון שנגזר עליו בעבורו בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בראשית ג, יט) ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שנעשה בירור ניצוצי קדושה ביגיעת כפים ולזה אמר (תהלים קכח, ב) 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' ודרשו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) 'אַשְׁרֶיךָ' בעולם הזה 'וְטוֹב לָךְ' לעולם הבא.
וחלוקה הב' שיהיו מסורין בידו יתברך ולא בידי בשר ודם וכן להפך גם כן תרתי מילי קאמרה חדא שרוצה שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ כדי שלא יהיה היצר הרע מסית את האדם להמשך אחרי ההבל ולכן אמר (משלי ל, ח) רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי וכן אמר הכתוב (דברים לב, טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ והב' שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְסוּרִין בְּיַד בָּשָׂר וָדָם ואם הוה נקיט להפך כאשר כתבנו הוה משמע חדא מלתא קאמרה שמקפדת שיהיו מסורין בידו יתברך ואינה רוצה שיהיו מרורין אלא אומרת זה בלשון אפילו וכן עיקר ההקפדה שלא יהיו מסורין ביד בשר ודם ומה שכתב ואל יהיו מתוקין היינו בלשון 'אפילו' אבל אין הכי נמי אם יהיו בידו יתברך ומתוקין הנה מה טוב ומה נעים! לכך נקטינהו באופן זה.
ברם עדיין יש להבין כיון דזית הוא פרי של אילן הוה ליה למימר בחלוקת ההפך גם כן פרי אילן כתפוח וכיוצא? ונראה לי דהאי דבש אינו דבש דבורים אלא הוא רוצה לומר תמרים כי פרי התמר מכנהו הכתוב בשם דבש דכתיב (דברים ח, ח) אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.
ועוד איכא למידק אמאי נקיט במרירות את הזית והוה ליה למימר תורמס שהוא מר קשה טפי מזית דאינו מתמתק אלא עד ששולקין אותו שבע פעמים?
ונראה לי בס"ד דאין הכונה על טעם המרירות שתהיה בפה קאמר כי זה אינו נחשב לחסרון מאחר שיש לו תקנה למתקו על ידי כבישה וכיוצא, אך הכונה בזה על מרירות נפשיית שיש בזית מרירות לנפש מצד השכחה שתתהוה מן אכילת הזית וכמו שאמרו אב מקפיח ובן מפקיח דהרגיל בזתים משכח תלמודו ואין לך דבר שיהיה מר לנפש כמו כח השכחה! אך יש לזה תקנה על ידי שמותיו יתברך שיכוין האדם בהם באכילתו והם א"ל אלהי"ם מצפ"ץ [417] שבם מספר זַיִת [417] ואז יוסר כח השכחה ממנו.
ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה (משנה פאה ז, א) 'רבי יוסי אומר, אין שכחה לזיתים' והיינו אותיות 'רבי יוסי' במילואם כזה רי"ש בי"ת יו"ד יו"ד וי"ו סמ"ך יו"ד [1124] עולה מספרם אלף וקכ"ד ועם נקודת חיר"ק של רבי וחול"ם וציר"י של יוסי עולה אלף וקס"ד [1164] כמנין שמו"ת א"ל אלקי"ם מצפ"ץ שעולה מספרם עם הכולל אלף וקס"ד [1163] וז"ש רבי יוסי אומר פירוש אם האדם אומר שמו"ת א"ל אלהי"ם מצפ"ץ שהם רמוזים בתיבות 'רבי יוסי' אז 'אין שכתה לזתים', פירוש יסתלק כח השכחה המתהווה מצד הזתים.
נמצא מרירות זו של הזתים שהוא כח השכחה אשר מתהוה מהם מסתלק על ידי שמים שהוא על ידי כונת שמותיו יתברך הנזכר ולזה אמר כנסת ישראל שנמשלה ליונה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי הם פרנסת הגוף מְרוּרִין בצער ויגיעה שיש תקנה למרירותם כמו מרירות הַזַּיִת שהוא כח השכחה המתהווה מהם שיש לו תקנה על ידי שמים כן מְזוֹנוֹתַי יהיה תיקון שלהם מָסוּר בְּיָדֶךָ כתיקון הזית וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִין כִּדְבַשׁ ויהיה תיקון שלהם מָסוּר בְּיַד בָּשָׂר וָדָם ולכן דימה אותם למרירות הזית שהוא כח השכחה אשר תקנתו היא בידי שמים על ידי כונה בשמותיו יתברך הקדושים.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם שדימה צער הפרנסה למרירות הזית ולא למרירות פרי אחר? והוא בהקדים מעשה בב' אחים שהיו א' מלאכתו צורף שעוסק בכלי כסף וזהב ותלו בו טפלי שהיה צריך לעסוק כל היום וגם לרבות איזה שעות מן הלילה והיה יגיע במלאכתו יגיעה רבה עד מאד מכה בסדן ונופח באש פחם להוציא כלי למעשהו ובכל העמל הרב הזה לא היה יכול להרויח יותר משני דינרים של כסף בכל יום, ואחיו היתה מלאכתו בעסק הרכבה של אבנים טובות ומרגליות והיה עוסק שלשה שעות דוקא בכל יום והרוחתו חמשה דינרי זהב בכל יום ומלאכתו נקיה וקלה שאין בהעמל רב.
ואחיו מרוב עמלו בהרוחתו בדוחק נצטער והלך אצל חכם וחסיד אחד ויאמר לו אני ואחי בְּנֵי אִישׁ אֶחָד אֲנַחְנוּ! ממה נפשך אם אנחנו מתפרנסים בזכות אבינו צריך שיגין עלינו זכות בהשוואה אחת למה אני פרנסתי כך וכך ואחי כך וכך ואם אנחנו מתפרנסים בזכות עצמינו הלא אנכי מעשי הטובים הם עשר ידות על של אחי ולמה אני כך ואחי כך?!
אמר לו החכם בני אתה רואה יתרון אחיך עליך בריוח הגשמי בלבד ואין אתה רואה בהרווחה הרוחנית היקרה למאד כי הלא תדע דעל ידי עסק הגשמי של עולם הזה שהאדם עוסק באמונה וטורח ויגע בו ביגיעה למצוא פרנסתו וכן בעסקו בתיקון המאכל באפיה ובישול בכל היגיעה הזאת הוא עושה בירור גדול לנצוצות הקדושה וכמו שביאר רבינו האר"י ז"ל בסוד שנת השביעית היא שנת השמיטה בשביתת עבודת הארץ, ועל כן מי שיש לו יגיעה רבה במציאות פרנסתו הנה הוא עושה בירור ניצוצי הקדושה עשר ידות על אדם שאין לו יגיעה רבה בפרנסתו כי לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא ועל כן אף על פי שאתה רואה הרוחת אחיך בכל יום חמשה דינרי זהב ואתה שתי דנרי כסף כל זה הוא בריוח הגשמי אבל בריוח הרוחני של בירור נצוצות הקדושה, מי יודע כמה וכמה יתרון יש לך על אחיך ובאמת זה הריוח העיקר ולכן שמח בחלקך ואל תקוץ ביגיעת מלאכתיך!
ובזה פרשתי בס"ד מאמר התנא (משנה אבות ו, ה) וְאַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ כי יש בני אדם מתפרנסים בנחת ובריוח כמו מלכים ויש ביגיעה ובצמצום, אך ודאי אלו שלחנם של עולם הבא שהוא השלחן הנצחי הוא יותר גדול כי לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא שהאדם עושה בירור גדול על ידי רוב יגיעתו בעסק פרנסתו שעוסק באמונה.
ולזה אמר אַל תִּתְאַוֶּה לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל מְלָכִים אותם המתפרנסים בנחת ובריוח כמו מלכים שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ הנצחי של עולם הבא גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם אשר שם וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מִכִּתְרָם כי הבירור שעושה אדם מניצוצי קדושה יהיה לו ממנו עטרות וכתרים בעולם הבא וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל במאמר רבותינו ז"ל (ברכות יז.) 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם' דאלו העטרות הם אורות אשר ביררו בעולם הזה, ואף על פי שאתה לוקח הבירור אשר יגעת בו לעצמך שאתה מתעטר בו ולמה תקבל שכר על זה? הנה עם כל זה נֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ הוא יתברך שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ!
משל למלך שאמר לעבדו פנה כל כסף וזהב ושמלות שיש בחצר זה לחצר אחרת ואתן לך שכר טרחך עשרה אלפים דנרי זהב ואחר שטרח ופינה הכל לחצר השני אמר לו המלך קח לך זה החצר השני וכל מה שהכנסת לתוכו הנה ודאי שורת הדין מחייבת שאין לו עוד שכר טרחו עשרת אלפים שאמר לו מאחר כי בשלו טרח ועם כל זה המלך נתן לו שכר טרחו עשרת אלפים. וכן הענין כאן אף על פי שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל וְכִתְרְךָ גָּדוֹל מאותם ניצוצי קדושה אשר בררת דנמצא לעצמך יגעת, עם כל זה נֶאֱמָן בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ ואם כן למה תתקנא מאותם הנזונים בנחת בלי יגיעה כלל כי הריוח שלך הוא גדול יותר.
נמצא לפי זה כל מי שהוא יגיע בעולם הזה ביותר בעסק שעוסק באמונה הוא מרויח יותר מן בירור ניצוצי קדושה שהם אורות שרפי קודש. והנה ידוע מאמר רבותינו ז"ל (מנחות נג:) למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך מה זית הוא מר ואך על ידי כתישה יצא ממנו שמן שהוא מתוק ומאיר לעולם, כך ישראל על ידי יסורין ויגיעה יעשה מיתוק לכוחות הדין שיביאו שפע מתוק ומאיר לעולם.
ובזה יובן מה שאמר היונה שהיא רמז לכנסת ישראל יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוּרִין כְּזַיִת דימתה צער ויגיעה של המזונות למרירות הזית אשר תסתלק ממנו המרירות על ידי כתישה כי על ידי שנכתש יצא ממנו שמן מתוק, כן על ידי כתישה שיהיה לישראל ביגיעה רבה של מציאות הפרנסה בעסק עולם הזה יצא מתוק הוא בירור ניצוצי קדושה ממותקים ומאירים לעולם.
ולזה אמר (שופטים יד, יד) 'מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק' והיינו הָאֹכֵל הוא האדם יצא ממנו מַאֲכָל שהוא מוצא פרנסתו ביגיע כפיו ועל ידי זה מֵעַז יָצָא מָתוֹק שיתברר מן הסיגים העזים ניצוצי קדושה ממותקים.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בדוד המלך ע"ה בברחו מפני אבשלום דכתיב (שמואל ב' טו, ל) וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וכו' כלומר הלא תראה את דוד המלך ע"ה כל ימיו בצער ויסורי מלחמות ביגיעה רבה, אך שלמה המלך ע"ה בנו היה כל ימיו בעונג ונחת וכמו שנאמר (שמואל ב' ז, א) וַהֳ' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב אין שטן ואין פגע רע, ואם כן בהשקפה הראשונה יחשוב האדם כי שלמה המלך ע"ה היה חלקו יותר חשוב משל דוד המלך ע"ה אביו!
אך באמת לא כן כי דוד המלך ע"ה שיגע במלחמות ה' קנה לו ריוח עצום ונורא מן ניצוצי קדושה אלף ידות על הרווחה של שלמה המלך ע"ה ונמצא כי מעלת דוד המלך ע"ה דומה למעלת הזתים שהם מרים אך על ידי כתישה שכותשים אותם יוצא מהם שמן מתוק ומאיר לעולם ומן פרי המתוק לא יצא דבר שמאיר לעולם, ולזה אמר וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים דייקא דהעילוי שלו היה כמו העלוי שיהיה לזתים דעל ידי כתישתם יוצא מהם שמן מתוק הנאכל וגם מאיר לעולם ולכן קרה לו כך וכך דהכל הוא לטובה ולהרווחה ודו"ק.
מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי "טָרָף" לִישְׁנָא דִּמְזוֹנֵי הוּא?. נראה לי בס"ד אפיק המזונות בלשון טרף מפני שהם באים מן מיתוק ובירור רפ"ח ניצוצין אשר עם כללותם הם רפ"ט אותיות 'טרף' [289] בסוד הכתוב (תהלים קיא, ה) טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו ובסוד 'פְּרוּטָה' שהוא רפ"ט ו"ה.
כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה, אֵינוֹ נֶחֱרָב! שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לה, י) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה. נראה לי בס"ד טעם שיש יתרון ללילה בזה כי ידוע שבלילה שולטת הגבורה וכוחות החיצונים משוטטים בעולם אך עסק התורה שהוא בסוד החסד כמו שנאמר (דברים לג, ב) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ וכן הוא אומר (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ הוא ממתק הגבורה ומכרית כוחות החיצונים דמשוטטין בלילה בעולם.
וזהו שאמר כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה אֵינוֹ נֶחֱרַב מיד כוחות הדינין וכוחות החיצונים ולכן קראה הכתוב 'זְמִרוֹת' מלשון לְזַמֵּר עָרִיצִים ואמר לשון 'נֹתֵן' ולא אמר 'אוֹמֵר זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה' רמז לפי דרכו שיהיה לומד בנדבות לב ועין טובה ולשון מתנה נאמר על עין טובה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא עא.) 'כל הנותן בעין יפה הוא נותן' שחוטף וגוזל משעות המיוחדים לשינה ומוסיף על שעות דעסק התורה.
ועוד נראה לי בס"ד הטעס שמסוגל עסק התורה של לילה לקיום הבית, דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) 'אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו' ולכן האשה נקראת בשם 'בית' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות נט:) 'אין בית אלא אשה' ולכן 'אמר רבי יוסי מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא לאשתי ביתי' (שבת קיח:)
וידוע מה שכתב רבותינו ז"ל (תנא דבי אליהו זוטא פרק יט) 'יעקב ועשו חלקו העולמות' ומנין ברכה לישראל? דאין להם בעולם הזה אלא בצמצום כדי חיותם בלבד! ומתרצים דזוכים לטוב וברכה של עולם הזה מכח התורה ד'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי' (ירמיהו לג, כה) דהעולם קיים בשכר התורה שעוסקים בה ישראל ולכן זוכים בטוב עולם הזה מדין (בבא מציעא כד.) 'מציל מזוטו של ים'.
ונמצא אף על גב דהברכה המצויה בביתו של אדם בעבור אשתו אין להם זכות בה אלא מכח התורה ודא עקא כי האשה שהיא העקרית בזה היא פטורה מדברי תורה ואינה עוסקת ואיך יועיל זה ולכן אם האדם עוסק בתורה בלילה בביתו ששם אשתו דאף על פי שהיא אינה לומדת היא שומעת ואפילו אם היא ישנה וגם אינה מבינה נשמתה שומעת דברי תורה וקולטת אותם וכמו שאמרו על רבי יהושע בן חנניה 'אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ' (משנה אבות ב, ח) שהיא גרמה לו להתחכם בתורה דאחר שילדה אותו נטלה עריסה שלו והנחתו בבית המדרש. אמרו לה מה טיבו של קטן זה בבית המדרש? דאינו שומע ואינו מבין? ותאמר להם: כדי שיכנסו דברי תורה באזניו! ועדיין מה תועלת בזה כיון דאינו מבין? ופרשנו בס"ד הענין כי נשמתו מבינה וקולטת דברי תורה, והארכתי בזה בדרשותי בס"ד.
נמצא גם אדם שאינו מבין או אם הוא ישן מרויח מדברי תורה שלומדים סמוך לו דאף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי. ולכן אם האיש עוסק בתורה בלילה שהוא מצוי בביתו אצל אשתו שאז גם היא תשמע מדברי תורה ואף על פי שאינה מבינה או אם היא ישנה, עם כל זה נשמתה שומעת ומבינה וכאלו קראה היא בתורה המקיימת העולם ובזה תזכה בברכה בעולם הזה ואז יטב גם לבעלה בעבורה.
ולכן נקיט בַּלַּיְלָה כי ביום על הרוב אין האיש לומד בביתו אלא בבית הכנסת או בבית המדרש וגם יוצא לשוק מה שאין כן לימוד הלילה הוא בביתו סמוך אצל אשתו ואז תזכה היא בתורה מצד השמיעה.
ובזה יתורץ דקדוק אחר על מה שאמר כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה ולא אמר 'שֶׁלּוֹמְדִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה' כי התועלת הזאת אינה באה מצד הלומד שהוא האיש בעל הבית אלא מצד השומע שהיא האשה וכאמור.
שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לה, י) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה. פירש"י ז"ל 'מי שנותן זמירות של תורה' והקשה מהרש"א ז"ל כי [בפרק איזהו נשך] (סוטה דף לה.) אמרינן דנענש דוד המלך ע"ה מפני שקרא לתורה 'זְמִרוֹת' דכתיב (תהלים קיט, נד) זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ יעוין שם.
ונראה לי בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד בביאור מאמר הגמרא (שבת קו:) דאמרי רבנן לתלמידהון או לחבריהון 'גמרא גמור זמורתא תהא' וקשה איך קורא לדברי תורה בשם 'זמרתא'? אך ביארתי בס"ד הכונה כי לימוד התורה יש בו שני תועליות, הא' הוא תועלת המעשה שעל ידי הלימוד נדעה איך נעשה, והב' תועלת הניצוח כי לימוד התורה הוא כחרב המזמר עריצים ומכרית החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה.
אך יש לימוד תורה שהוא הלכתא למשיחא כמו הלכות קרבנות וטומאה וטהרה דלא שייכה בזמן הזה וכן לימוד של פלפול דוקא דלא נפקא מינה כלום לענין דינא הנה בזה ליכא תועלת הראשונה שהיא תועלת המעשה אלא רק תועלת השנית שהיא לזמר עריצים ולכן על לימוד כזה אומרים גמרא גמור ואף על גב דלא נפקא מינה מידי לענין מעשה עם כל זה זמרתא תהא שיועיל לזמר עריצים.
וזה כונת דוד המלך ע"ה שקרא לדברי תורה 'זְמִרוֹת' רוצה לומר שבהם יהיה זימור עריצים, ומה שנענש הוא דקאמר 'זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ' והחוקים יש בהם שתי תועליות שהוא תועלת לימוד המעשה ותועלת זימור עריצים, והוא לא זכר אלא רק תועלת הב' של זימור עריצים.
נמצא נעשה גרעון בשבחם ולכך נענש דאית בהון תרתי ושבח יתהון בחדא דוקא, אך כאן דאמר 'נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה' כיון דלא זכר זה על חוקים אלא נקיט סתם, זה קאי על לימוד השני שאין בו תועלת המעשה ורבותא נקט דאפילו לימוד שאין בו אלא רק זימור עריצים בלבד גם כן יגין על הבית שלא יחרב.
ועדיין צ"ל למה אמר 'הַנּוֹתֵן זְמִרוֹת' והוה ליה למימר 'הָאוֹמֵר זְמִרוֹת'? ונראה לי בס"ד דהקדמונים ז"ל הגידו חלוקת כ"ד שעות של היום על פי שורת הדין הוא כך: שמונה שעות לשינה ושמונה לעסק התורה ושמונה למלאכה ומשא ומתן ועשו להם סימן אָז תִּישַׁן אָז תַּצְלִיחַ אָז תַּשְׂכִּיל כל 'אָז' [8] הוא מספר ח'.
ולפי זה העוסק בתורה ח' שעות בלבד אין לו רבותה כי זה מוטל עליו בחיוב ולא יגין זה עליו בעולם הזה שלא יחרב ביתו אך הנוטל שעות מזמן הקצוף לשינה ומלאכה ונותן לעסק התורה זה כדאי שיגין עליו בעולם הזה שלא יחרב ביתו, ולכן לא אמר 'הָאוֹמֵר' דהוה משמע על שיעור שהוא חייב בו משורת הדין אלא אמר 'הַנּוֹתֵן' שהוא שיעור הנותנו מעצמו בדרך מתנה זולת חיוב המוטל עליו מצד התקנה.
