דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

הרי שנינו, וושט, נקובתו במשהו. לכן דרוסתו נמי פשיטא לי שהיא במשהו.

קנה - נקובתו בכאיסר. דרוסתו - בכמה צריכה להאדים?

בתר דבעיא, הדר פשטה: אחד זה, וושט, ואחד זה, קנה - דרוסתו היא במשהו.

מאי טעמא? זיהריה, הארס, מקלא קלי, שורף ואזיל, מתפשט, אפילו בדריסה של משהו.

יתיב רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה דרב נחמן, ויתיב וקאמר: דרוסה שאמרו צריכה בדיקה - צריכה את הבדיקה עד כנגד בני מעיים.

אמר ליה רב נחמן לרב יצחק בר שמואל: כיצד אתה אומר שהבדיקה היא עד כנגד בני המעיים, והרי האלהים! [לשון שבועה] מורי בה רב, היה מורה רב, שצריכה בדיקה מכפא ועד אטמא. וכדמפרש ואזיל:

ודנה הגמרא: מאי "כפא?"

אילימא כפא דידא, כף היד, שהיא העצם הרחבה של הכתף [ראה ציור בספר שיחת חולין], ועד אטמא היינו עד הירך, הרי היינו "כנגד בני מעיים", וכדאמר רב יצחק [שהרי גם הריאה והכבד נקראים "בני מעיים"], ומה מקשה עליו רב נחמן מדברי רב!?

אלא, מכפא דמוחא כף הגולגולת, כולל כל חלל הבהמה, ואף כנגד הסימנים, עד אטמא!

כי סליק כאשר עלה רב חייא בר יוסף לארץ ישראל מבבל, אשכחינהו מצאם לרבי יוחנן וריש לקיש, דיתבי וקאמרי: דרוסה שאמרו צריכה בדיקה - כנגד בני מעיים.

אמר להו: האלהים! מורי בה רב - מכפא ועד אטמא!

אמר ליה ריש לקיש: מנו רב?! ומנו רב?! מי הוא אותו רב שמזכירים את שמועתיו לפנינו תמיד, ולא ידענא ליה?!

אמר רבי יוחנן: ולא נהירא ליה, וכי אין אתה זוכר לאותו תלמיד, רב, לפני שירד לבבל, ששימש את רבי רבה [הנשיא], ורבי חייא?!

והאלהים! כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה - אני שמשתי בעמידה. שהוא היה חשוב ממני, שאני הייתי צריך לעמוד, בשעה שהוא ישב.

ושאל ריש לקיש את רבי יוחנן: ומאן גבר? במה היא גדולתו של רב!?

וענה לו רבי יוחנן: הוא גבר בכולא. גדולתו של רב היא בכל, בין בתורה ובין בחסידות.

מיד פתח ריש לקיש ואמר: ברם, זכור הוא לי אותו האיש לטוב, שאמרו שמועה מפיו, שאם נמצאת הגרגרת כשהיא שמוטה ושחוטה, ואין ידוע אם נשמטה לפני השחיטה או לאחריה - כשרה.

וטעמו של דבר, שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה. כי משנשמטה הרי היא יורדת למטה, לתוך הבהמה, ואי אפשר לשוחטה.

ורבי יוחנן אומר: יביא ויקיף. יחתכנה בחתכים נוספים, בדומה לחתך השחיטה, וישווה אותם, ואם החתכים הנוספים דומים לחתך השמיטה, זוהי ראיה שנעשתה השחיטה אחר עיקור הסימנים ממקומם.

אמר רב נחמן: לא שנו שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה אלא שלא תפס בשעת שחיטה בסימנים. אבל תפס כשבא לשחוט בסימנים, ושחט - אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה.

שנינו במשנה: זה הכלל כל שאין כמוה חיה - טרפה.

לאתויי מאי? - לאתויי שב שמעתתא, המבוארות לעיל.

דבי אנשי יוסף רישבא הצייד, מחו, היו פוגעים בגידא נשיא, בגיד הנשה של הבהמה בחץ או במקל, וקטלי, והיתה הבהמה מתה מאליה כתוצאה מהפגיעה הזאת, וקדמו ושחט אותה.

אתו לקמיה דרבי יהודה בן בתירא לשאלו מה דינה.

אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש?! שאין המכה בגיד הנשה עושה אותה טרפה, אלא, אין לך אלא מה שמנו חכמים בטריפות!

דבי רב פפא בר אבא רישבא הצייד, מחו הכו בכוליא, בכליה של הבהמה, וקטלי, והיתה מתה מאליה כתוצאה מהמכה בכליה.

אתו לקמיה דרבי אבא לשאלו אם מכה זו היא טרפה.

אמר להו: וכי להוסיף על הטרפות יש?! אין לך אלא מה שמנו חכמים.

והוינן בה: מדוע אין מכות שכאלו, בגיד הנשה ובכליות, מטריפות אותה? והא קא חזינן דקא מתה כתוצאה ממכות אלו!? ומשנינן: גמירי, דאי בדרי לה סמא, אם יפרו עליה סם של רפואה, חייא, היא תוכל להמשיך לחיות. והיינו, כיון שלמכות אלו יש רפואה, אין הן נחשבות טרפה.

מתניתין:

ואלו כשרות בבהמה:

ניקבה הגרגרת בלא חסרון איסר.

או שנסדקה הגרגרת לאורכה, ונשתייר ממנה למעלה ולמטה.

עד כמה תחסר הגרגרת ותהיה עדיין כשרה?

רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שישאר בה כאיסר האיטלקי.

נפחתה נחסרה הגולגולת, [63] ולא ניקב קרום של מוח. [64]

ניקב הלב, ולא ניקב עד לבית חללו.

נשברה השדרה, ולא נפסק החוט שלה. ניטלה הכבד, ונשתייר הימנה כזית.

המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, במקום שדפנותיהם מהודקים זה לזה, ובנקב שביניהם נשפך האוכל מאחד לשני, אך אינו יוצא לחלל הבהמה.

ניטל הטחול.

ניטלו הכליות.

ניטל לחי התחתון.

ניטלה האם הרחם שלה.

וחרותה, צמקה הריאה בידי שמים. כגון ששמעה קול רעם, והצטמקה ריאתה כחריות של דקל.

הגלודה, בהמה שניטל עורה מעליה [65] -

רבי מאיר מכשיר, [66] וחכמים פוסלין.

גמרא:

כל מקום שנאמר "אלו", מיעוטא הוא, ומשמע, "אלו" ותו לא! [67] אתמר: רבי יוחנן אמר: הא דשנינו בריש פירקין "אלו טרפות", דוקא הן, ולא אחרות.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: הא דשנינו הכא "אלו כשרות", דוקא אלו, ולא אחרות!

במאי קא מיפלגי? - בדרב מתנא.

דאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא [ראה ציור בספר שיחת חולין] דשף שזז מדוכתיה, ממקומו, הרי זה טרפה.

רבי יוחנן אמר "אלו טרפות" דוקא. הילכך, תנא שנה התנא במשנתנו טרפות, ותנא גם "זה הכלל", להביא גם דברים שלא שנה אותם ב"אלו טרפות", אך הם נכללים בכלל הזה.

הערות

[63] דנו רבותינו הראשונים האם חסרון הגולגולת הוא חסרון המהווה טריפה כשלעצמו, או שכל חסרונו הוא מחמת שעתיד המח להנקב. דעת התוס' [מב ב] והר"ש במסכת אהלות [ב ג] היא, שהחסרון הוא מחמת שעתיד המח להנקב. ואילו הרמב"ן והמאירי סוברים שהיא טריפה מחמת עצמה. ועיין בנודע ביהודה יו"ד ה, ובמהדורא תנינא סימן יב.

[64] נחלקו רבותינו הראשונים האם גם כאשר נפחתה הגולגולת בשיעור גדול, כסלע, אין הבהמה נעשית טריפה כאשר לא ניקב המח. דעת רבינו תם [בתחילת הפרק, מב ב ד"ה ואמר] היא, שאין טריפה בלי ניקב המח, אף על פי שמצינו לגבי אדם, שאם חסרה בגולגלתו כסלע, הוא שיעור שימות בו. ועיין שם מהו החילוק בין אדם לבהמה. אבל רוב הראשונים סוברים שאם נחסרה הגולגולת בשיעור גדול הרי היא טריפה, אפילו אם לא ניקב המח [רש"י נד ב ד"ה כסלע, תוס' ושאר הראשונים]. וכתב רבינו ירוחם [נתיב טו אות ג] שאף על פי שאנו רואים שיש בני אדם שחסרה גולגולותם ביותר מטפח ובכל זאת הם חיים, אין לנו בטריפות אלא מה שמנו חכמים.

[65] כגון מחמת שחין או מחמת מכה. רש"י. ובתוספתא פרק ג שנינו: איזוהי הגלודה, כל שהפשיט את העור ולא שייר בו כדי להעלות ארוכה. והרמב"ם בהלכות שחיטה [ט ז] כתב, בין שנקרע העור בידי אדם בין על ידי חולי, או שהשלג הכה אותה והופשט עורה.

[66] ולמסקנת הגמרא חזר בו רבי מאיר.

[67] רש"י

וושט, יודעים אנו ממשנתנו (מב,א) שנקובתו (אם יש בו נקב) הרי הוא טריפה במשהו, ולכן דרוסתו, כשהאדים בשרו — גם היא במשהו. קנה, אנו יודעים מן המשנה להלן בעמוד זה שנקובתו לאסור היא בנקב שגודלו כאיסר, דרוסתו בכמה? בתר דבעיא הדר פשטה [אחר ששאל את השאלה חזר ופתר אותה בעצמו]: אחד זה ואחד זה במשהו, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? זיהריה מקלא קלי ואזיל [הארס שלו שורף והולך] סביב למקומו ומרחיב את הנקב.

מסופר, יתיב [ישב] רב יצחק בר שמואל בר מרתא קמיה [לפני] רב נחמן, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר]: דרוסה שאמרו חכמים — צריכה בדיקה אם האדים הבשר כנגד בני מעיים. אמר ליה [לו] רב נחמן בלשון שבועה: האלהים! מורי [מורה היה] בה רב למעשה שיבדוק בחלל גופה מכפא ועד אטמא [מן המקום שכנגד הכף ועד כנגד הירך] הרגל האחורית.

ושואלים: מאי כפא [מהי הכף]? אילימא כפא דידא [אם תאמר כף היד, כף הרגל הקדמית], כלומר, עצם הכתף, שהיא נראית כמין כף — היינו [זהו] כנגד בני מעיים, שאמר רב יצחק בר שמואל, ומה חידש רב נחמן? אלא הכוונה היא מכפא דמוחא [מכף המוח, מן הגולגולת, שהיא עגולה] עד אטמא [עד הירך].

מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רב חייא בר יוסף מבבל לארץ ישראל, אשכחינהו [מצא אותם] את ר' יוחנן וריש לקיש דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים]: דרוסה שאמרו — צריכה בדיקה כנגד בני מעיים. אמר להו [להם] בלשון שבועה: האלהים! מורי [מורה היה] בה רב שיבדוק מכפא ועד אטמא [מן הכף עד הירך]. אמר ליה [לו] ריש לקיש: מנו [מיהו] רב זה, ומנו [ומיהו] רב? ולא ידענא ליה [ואין אני יודע מיהו]!

אמר לו ר' יוחנן: ולא נהירא ליה [ואין אתה זוכר אותו] לאותו תלמיד ששימש את רבי ר' יהודה הנשיא רבה [הגדול], ואת ר' חייא ולמד מפיהם? והאלהים! כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה, שהיה נחשב מהתלמידים החשובים, והיתה לו רשות לשבת בשעת הלימוד, אני קטן הייתי ממנו ושמשתי בעמידה, ומאן גבר [ומי היה גדול]? הוא היה גבר בכולא [גדול בכל], בכל דבר, בתורה ובחסידות.

מיד פתח ריש לקיש ואמר: ברם (אמנם), זכור אותו האיש כלומר, רב, לטוב, שאמרו שמועה זו מפיו: אם הובאה לפנינו בהמה שהגרגרת (הקנה) שלה שמוטה, שנעקרה ונשמטה מחיבורה בבית הבליעה, והיתה הגרגרת שחוטה, ואין ידוע אם נשמטה קודם שחיטה, וטריפה היא, או רק לאחר השחיטה והריהי כשרה — הרי זו כשרה, ומדוע? שאי אפשר לגרגרת שמוטה שתיעשה שחוטה, שמפני שהיא נשמטת למטה אי אפשר לשוחטה, וכיון שהיא שחוטה לפנינו ודאי נשמטה לאחר השחיטה.

ור' יוחנן אומר: אין הדבר ברור, וכדי לבדוק אימתי נשמטה יביא את הגרגרת ויעשה בה חתך נוסף, ויקיף, ישווה את החתך לחתך השחיטה, ואם הם דומים — סימן הוא שהחתך של השחיטה נעשה לאחר שהגרגרת נשמטה, וטריפה היא, ואם אינם דומים — סימן שנעשה קודם שנשמטה, וכשרה.

אמר רב נחמן: לא שנו שאי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה, אלא כשלא תפס בסימנים (בקנה ובוושט) בשעת שחיטה, אבל תפס בסימנים ושחט — אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה, שהרי באופן זה שהוא מחזיק בה אינה נשמטת.

א שנינו בסוף המשנה: זה הכלל, כל שאין כמוה חיה — טריפה. ושואלים: לאתויי מאי [להביא את מה] נאמר כלל זה? ומשיבים: לאתויי שב שמעתתא [להביא אותן שבע שמועות] שנאמרו מפי האמוראים (לעיל מב,ב), ולא נזכרו במשנה.

מסופר, דבי [אנשי ביתו] של יוסף רישבא [הצייד] מחו בגידא נשיא וקטלי [היו מכים, יורים חץ בגיד הנשה של חיה והורגים], שהיתה מתה בכך. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יהודה בן בתירא, לשאול אותו האם אין זו טריפה. אמר להו [להם]: וכי להוסיף על הטרפות יש בידינו? אין לך אלא מה שמנו חכמים!

וכן אנשי רב פפא בר אבא רישבא [הצייד] מחו בכוליא וקטלי [היו מכים את הבהמה בכליה והורגים], אתו לקמיה [באו לפני] רבי אבא לשאול אותו מה הדין, אמר להו [להם]: וכי להוסיף על הטרפות יש? אין לך אלא מה שמנו חכמים.

ושואלים: והא קא חזינן דקא [והרי אנו רואים שהיא] מתה, ואם כן הרי זה סימן מובהק של טריפה! ומשיבים: גמירי [למודים אנו במסורת] בכל המקרים הללו, דאי בדרי לה סמא חייא [שאם היו מפזרים לה סם, רפואה, על הפצע היתה חיה], ולא נחשבו טריפות אלא אלה שאין להם תקנה.

ב משנה ואלו כשרות בבהמה, אף על פי שלקו בגופן: אם ניקבה הגרגרת (הקנה) או שנסדקה לאורכה. עד כמה תחסר הגרגרת שניקבה ועדיין כשרה היא? רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כגודל המטבע איסר האיטלקי. נפחתה (נשברה) הגולגולת, ואולם לא ניקב קרום של מוח — הרי זו כשרה. ניקב הלב ולא הגיע הנקב עד לבית חללו לתוך חלל הלב. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה שעובר בתוכה. ניטלה הכבד ונשתייר הימנה (ממנה) כזית.

המסס ובית הכוסות, שתי קיבות צמודות זו לזו במערכת העיכול של הבהמה, שניקבו זה לתוך זה, ולא לחוץ, לחלל הבטן. ניטל הטחול, ניטלו הכליות, ניטל לחי (לסת) התחתון, נקבה שניטלה האם (הרחם) שלה, וחרותה שריאתה הצטמקה בידי שמים, כל אלה כשרות. הגלודה שניטל עורה מעליה — ר' מאיר מכשיר, וחכמים פוסלין (מטריפים).

ג גמרא שנינו בתחילת המשנה "ואלו כשרות", וכן שנינו באופן זה בראש הפרק "אלו טרפות", ועל כך אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים, ר' יוחנן אמר: מה ששנה התנא בתחילת הפרק "אלו טרפות" הוא דוקא, שכוונתו למעט מקרה אחר ולומר שאינו טריפה, אבל מה ששנה כאן "ואלו כשרות" לא בא למעט, אלא נשנה אגב כך. ור' שמעון בן לקיש אמר: מה ששנה התנא כאן "אלו כשרות" הוא בדוקא, למעט מקרה אחר, שבו אין הבהמה כשרה, ואגב כך שנה "אלו טרפות".

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה מקרה, הם חולקים]? — בדברי רב מתנא, שאמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [ראש עצם הירך שיצא ממקומו] — הרי זו טרפה. ומפרטים: ר' יוחנן שאמר: "אלו טרפות" דוקא; לשיטתו תנא [שנה] התנא מתחילה רשימת טרפות, ותנא [ושנה] אחר כך "זה הכלל" להוסיף את אלו שלא נשנו במפורש,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the gullet is perforated in any amount, the animal is a tereifa, as taught in the mishna (42a). Therefore, if the gullet is clawed and any amount of its flesh reddens, the animal is a tereifa as well. But a perforation of the windpipe renders the animal a tereifa only where it is the size of an issar. If clawed, what amount of its flesh must redden in order to render it a tereifa? After he raised the dilemma he then resolved it: Both this and that render the animal a tereifa if any amount of its flesh reddened. What is the reason for this? It is because its venom burns continuously around the circumference of the hole and widens it.

The Gemara relates: Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta sat before Rav Naḥman, and he was sitting and saying: A clawed animal, about which the Sages said one must be concerned, requires inspection adjacent to the intestines to see that the flesh has not reddened. Rav Naḥman said to him: By God! Rav would teach that it must be inspected over its entire body, from the flesh around the hollow to that of the thigh.

The Gemara asks: What is the hollow? If we say that it is the hollow of the foreleg, i.e., its shoulder, then the area between it and the thigh is the same as the area adjacent to the intestines, and Rav Naḥman has said nothing new. Rather, Rav Naḥman referred to the area from the hollow of the brain, i.e., the skull, to the thigh.

The Gemara relates that when Rav Ḥiyya bar Yosef went up from Babylonia to Eretz Yisrael, he found that Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish were sitting and saying: A clawed animal, about which they said one must be concerned, requires inspection adjacent to the intestines. Rav Ḥiyya bar Yosef said to them: By God! Rav would teach that it must be inspected from the flesh around the hollow to that of the thigh. Reish Lakish said to him: Who is this Rav, and who is this Rav? I do not know who he is.

Rabbi Yoḥanan said to him: But don’t you remember that student who served the great Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya and studied under them? But by God! All those years that this student served in the yeshiva, he was held to be one of the most important students and was allowed to sit during study, while I held a lower status and served while standing up. And who was greater? He was greater in all things, in Torah and piety.

Immediately, Reish Lakish began to speak and said: Indeed [beram], that man, Rav, is remembered for the good, as they said this halakha in his name: If an animal’s windpipe is dislocated from the throat, and it has already been slaughtered, and it is uncertain whether it was dislocated before or after slaughter, the animal is kosher, as it is impossible for an animal with a dislocated windpipe to be slaughtered. A dislocated windpipe would have slipped away from the knife, and therefore the animal must have been slaughtered while it was still attached.

And Rabbi Yoḥanan says: This is not certain; rather, one should bring the windpipe, make a new slit in it, and compare the two slits. If they are similar, then the first slit by the slaughtering knife was also made after the windpipe was dislocated, and the animal is a tereifa. If they are different, then the slaughter preceded the dislocation of the windpipe and the animal is kosher.

Rav Naḥman said: The Sages taught that it is impossible to slaughter a dislocated windpipe only in cases where he did not grip the simanim during slaughter. But if he gripped the simanim and slaughtered the animal, then it is possible for an animal with a dislocated windpipe to be slaughtered, since it will not slip away from the knife.

§ The mishna states: This is the principle: Any animal that was injured such that an animal in a similar condition could not live for an extended period is a tereifa. The Gemara asks: What case does this principle add that was not previously mentioned? The Gemara responds: It was stated to add seven halakhot of tereifot taught by amora’im and not listed in the mishna. These cases are enumerated on 42b.

The Gemara recounts: The men of the house of Yosef the hunter would strike the sciatic nerve of an animal with an arrow and kill it that way. In other words, the animal would die from that wound. They came before Rabbi Yehuda ben Beteira to ask if an animal with an injured sciatic nerve is a tereifa, which is relevant if the animal was slaughtered before it died. Rabbi Yehuda ben Beteira said to them: And is it possible to add to the list of tereifot? You have only what the Sages counted, and the Sages mentioned no such tereifa.

Likewise, the men of Rav Pappa bar Abba the hunter would strike an animal in the kidney with an arrow and kill it that way. They came before Rabbi Abba to ask if such an animal is a tereifa. Rabbi Abba said to them: And is it possible to add to the list of tereifot? You have only what the Sages counted.

The Gemara objects: But we see that they die. Isn’t this an indication that the animal is a tereifa? The Gemara responds: It is learned as a tradition that in all these cases, if one were to scatter medicine on the wound, the animal would live. An animal is not considered a tereifa unless it cannot be healed.

MISHNA: And these, despite their condition, are kosher in an animal: If its windpipe was perforated or cracked lengthwise. How much can the windpipe be missing and still be kosher? Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the perforation is the same size as the Italian issar. If the skull was fractured but the membrane of the brain was not perforated, it is kosher. If the heart was perforated and the perforation did not reach its chamber, or if the spinal column was broken but its cord was not cut, or if the liver was removed and an olive-bulk of it remained, it is kosher.

Additionally, it is kosher if the omasum or the reticulum was perforated one into the other. If the spleen was removed, or the kidneys were removed, or if its lower jaw was removed, or if its womb was removed, or if its lung shriveled by the hand of Heaven, the animal is kosher. In the case of an animal whose hide was removed, Rabbi Meir deems it kosher, and the Rabbis deem it a tereifa and unfit for consumption.

GEMARA: The mishna begins: And these are kosher, while the previous mishna begins: These are tereifot. With regard to this, it was stated that Rabbi Yoḥanan says: The tanna intended the phrase: These are tereifot, specifically, teaching that an animal is kosher in another case. The list of kosher cases here is therefore not exhaustive. And Rabbi Shimon ben Lakish says that the tanna intended the phrase: These are kosher, specifically, teaching that an animal is a tereifa in another case. The list of tereifot at the beginning of the chapter is therefore not exhaustive.

The Gemara explains: With regard to what case do they disagree? They disagree with regard to the statement of Rav Mattana, as Rav Mattana says: This head of the femur that was completely dislocated renders the animal a tereifa. According to Rabbi Yoḥanan, who says that the phrase: These are tereifot, is meant specifically, the tanna taught the list of tereifot and taught afterward: This is the principle, to add cases that were not stated explicitly;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי נימא מכפא דידא כו' פלצא בלשון כנען. מכפא דמוחא עד אטמא כלומר כל הצואר כולו מן הראש ועד הירך. (כיא)נראה דצ"ל ששימש את רבי רבה ור"ח כלומר שהיה לומד אצל רבי ור"ח. הוה לר' רב ור' חייא כלומר שהיו אומר לר') שמוטה ושחוטה כשרה כלומר שחט את הבהמה ולאחר שחיטה נמצאת הגרגרת שנשמטה ממקומה כיון דנשחטה כשרה דאי נשמטה ממקומה קודם שחיטה לא היה יכול לשוחטה. ור' יוחנן אמר יביא בהמה אחרת ויקיף כלומר יביא בהמה אחרת וישמטנה לאחר שחיטה וידמה לו אם דומה אם לאו. אמר רב נחמן לא שנו אלא שלא תפס בסימנין ושחט ודאי דאמרי' אי אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה אבל תפס בסימנין ושחט אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה וטרפה:

רישבא. צייד:

אבל תפס בסי' טרפה אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה. פירו' שחיטה כהוגן שאינה נכשרת אפי' בהקפה ושמעתי דרב נחמן אתרווייהו קאי הילכך הלכה כר' יוחנן דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד לחומרא וכן דעת בעל ההלכות ז"ל וכאן טעו מקצת מחברי שמועות.

אימר קנייה מחייה. פי' שאם היינו חוששין לספק דרוסה היה צריכה בדיקה בכולה ואם האדימו סימנין עצמן כלל או שלא האדימו ונמצא בהן נקב כל שהוא בין בוושט בין בקנה טרפה דמיקל' קלי ליה זיהרא אבל עכשיו שאין חוששין לספק דרוס' בודקין בסי' עצמן בלבד ואם נפסקה גרגרת ברובה טרפה ואם לאו כשרה וכן בודקין בוושט מבחוץ ובין בעוף ובין בבהמה מותרת לפי מה שכתבנו בתחלת הפרק. ולפי דברי רש"י ז"ל בודקין אותו מבפנים ובבהמה אין לה בדיקה ואי אפשר לומר שתולין בקנה וא"צ בדיקה כלל דכיון דאיתרע ליה חוששין ואפילו לעולא דלא חייש הכא חיישינן וכ"ש שאין הלכה כעולא דקי"ל חוששין לספק דרוסה, ובגדולות גרסינן ההוא כרחא, ולא כדברי רש"י ז"ל.

הא דתנן עד כמה תחסר עד כאיסר האיטלקי. תמהני וליתני ברישא באלו טרפות חסרת הגרגרת כאיסר דהא משמע דלא פליגי רבנן עליה דרשב"ג ובס' גר' ושב שמעתא בזה הכלל אתו אלא הא כיון דקתני אמאי לא תנא ליה בטרפות ולאו ק"ו הוא דמיני פסיקת גרגרת לא קתני דהא איכא נקבים, ונסדקה, ונפחתה כולה.

הא דאמרינן זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הני שמעתה. ולא אמרינן לאתויי חסר גרגרת משום דמתני' היא אבל שב שמעת' צריכין למיתנינהו ולהכי מייתי להו בזה הכלל.
והוי יודע, דבין לר' יוחנן דאמר אלו טרפות ובין לריש לקיש דאמר אלו כשרות דוקא שית שמעת' בזה הכלל אתו משום דהיינו נטולי ונקובי ופסוקי ואלו טרפות ודומיהן דוקא קאמרינן אבל אדרב מתנה פליגי וק"ל כיון דפסקינן בגמרא דרב מתנה טרפה בדאיעכול ניביה אלמא אלו כשרות דוקא כריש לקיש ואנן פסקינן כר' יוחנן בר מהני תלת דפ' החולץ (יבמות לו,ב).
ולי נראה דאמסקנ' אלו טרפות דוקא ואלו כשרות דוקא תנא להו אלו טרפות למעוטי דרב מתנה בדלא איעכול משום דדמיא לנטולי כר' יוחנן ותנא אלו כשרות למעוטי בדאיעכול דלא דמי' לחד מינייהו ולא פסקי' לה לא כר' יוחנן לגמרי ולא כר"ל לגמרי א"נ ר' יוחנן ור"ל בדרב מתנה גופיה איפליגו והלכה כר' יוחנן דמכשר מיהו בדאיעכול ניביה טרפינן אנן ודייקי' אלו כשרות כטעמ' דר"ל ולא כהלכתיה ומשו"ה לא הויא ממניינא דהתם דהא הלכה כרבי יוחנן היא במאי דפליגי.

שמוטה ושחוטה כשירה שאי אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה (וכן) ר' יוחנן אמר יבוא ויקיף. כך הגירסא במקצת הספרים, וכן הוא בפירוש רבינו שלמה ז"ל, כלומר יביא אותו הקנה השמוט בעצמו ויחתוך בו חתך אחד, ואם דומין שני החתכין טריפה, דכמו שחתך זה נעשה לאחר מיתת הבהמה כך נעשה חתך השחוטה לאחר עיקור, אבל להביא בהמה אחרת ולהקיף בה, כולי האי לא מקילינן. ונראה שדימו ענין זה לענין שאמרו למעלה (נ, א) אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה, ופירש רבינו שלמה ז"ל שם אפילו מאומא לאונא, אבל מבהמה לבהמה פשיטא דלא (מקפידינן) [מקיפין], ולפי גירסא זו קשה למה שפירשנו למעלה בפרק ראשון (ט, א) ובראש פרק זה (מד, א) דעיקור סימנין היינו שנעקר כולו ממקום חבורו בלחי, דמשום טריפה ליכא, דאינה נטרפת בכך, אלא שגזרת הכתוב היא שלא תהני שחיטתה בסימנין עקורין כולן ואף על פי שהן חיין, ואם כן היאך נקיף בו דודאי לא ידמו לעולם שהרי החתך הראשון נעשה בחיותו של סימן וחתך זה השני נעשה לאחר מיתתו. לפיכך נראית גירסת הגאונים ז"ל שגורסין יביא בהמה אחרת ויקיף, כלומר יביא בהמה אחרת וישחטנה ואחר כך יעקור הסימנין ויקיף העיקור אם דומין העקורין ממקום שנעקרו ממחברתן כשרה, דודאי לאחר שחיטה נשמט, ואם לאו בידוע שמקודם שחיטה נשמט, ולפיכך אינן דומין.

רב נחמן אמר לא אמרן אלא דלא תפס בסימנין. כך הגירסא במקצת הספרים, ולפי גירסא זו משמע דרב נחמן חולק הוא לומר שאפילו הקפה אינה מוציא מידי ספק אלא בשלא תפס בסימנין [אבל תפס בסימנין] אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה שפיר, ולפיכך לא תועיל בה הקפה, וכיון דלא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו, ואיסורא דאורייתא קתני לחומרא ובעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנין, ואפילו למקצת הספרים [דגרסי] אמר רב נחמן, גם כן יש לפרש דרב נחמן לא פסק כחד מינייהו, ולא בא אלא לפרש ולומר דלעולם בעי דלא תפס בסימנין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, והילכך הוה ליה ר' יוחנן לגבי רב וקיימא לן כר' יוחנן, הילכך בעיא הקפה והוא שלא תפס בסימנים, וכן פסק הרב בעל ההלכות גדולות ז"ל, והרמב"ם (פ"ג, הט"ז) והר"ז ז"ל ושאר מחברי הלכות השחיטה פסקו דברי רב נחמן כצורתן דהכל הולך אחר תפיסה, ואם תפס בסימנין טריפה לעולם ואם לא תפס בסימנין כשרה לעולם ואפילו בלא הקפה, ונראה דסבירא ליה דרב נחמן אדרב קאי ולא אדרבי יוחנן [ו]אף על גב דתפס בסימנין, הא אפשר להקיף שאין עיקור שלאחר שחיטה דומה לעיקור של קודם שחיטה, והילכך הוה ליה רב ורב נחמן לגבי ר' יוחנן וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו.

אתמר ר' יוחנן אמר וכו'. הא דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש באלו טרפות ואלו כשרות דמתניתין, אי אלו דרישא דוקא וסיפא בגררא אי אלו דסיפא דוקא ורישא איידי דבעי למיתני סיפא אלו נקיט ליה, ואמרינן דבדרב מתנה פליגי, דלר' יוחנן כשרה ולריש לקיש טרפה לאו למימרא דאלו דמתניתין דוקא הני דתני בהו בהדיא טריפה קאמרי ולא טפי, דהא איכא בסג״ר ושב שמעתתא, ואתיאן בזה הכלל ולא מיפלגי אלא בדרב מתנה בלחוד, אלא הכי קאמרי אלו וכל הדומות לאלו, וכי קאמר ר' יוחנן חזא תנא לרב מתנה דדמיא לנטולי לא דמיא ממש קאמר אלא דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי. ומשום הכי תנא אלו לומר דאינו דומה ואינה בכלל, והא דלא איפליגו בדרכיש בר פפא דאמר לקתה בכוליא אחת טריפה, דהא לא דמיא כלל להני דמתניתין כדאמרינן בריש פירקין (חולין מג, א) שמנה מיני טרפיות נאמרו למשה ואמרינן למעוטי מאי, ואסיקנא למעוטי דרכיש בר פפא דלא דמי כלל לכל הני שמנה, איכא למימר דקים ליה לתלמודא דבין רבי יוחנן ובין ריש לקיש מכשרי לה דסבירא להו כדעולא דממעט לה לעיל בריש פירקין, ומיהו קיימא לן כרכיש בר פפא, חד מדפרכינן לה לעיל ואמרינן והא איכא דרכיש ולא פרקינן ולא סבר לה כותיה שמע מינה דהילכתא כותיה, ועוד דאמרינן לקמן (חולין נה, ב) אמר רב נחמן שאלית לכל טרופאי דמערבא ואמרו הלכה כרכיש בר פפא ומסתברא דלא אפשר להו לאוקומי פלוגתייהו בדרכיש בר פפא, דבשלמא לריש לקיש ניחא דחזו תנא דלא דמיא לחד מיניה, אלא לר' יוחנן אדרבה כיון דלא דמיא כלל לית ליה לתנא למיתנא משום לתה דידה אלא טרפות דוקא דמנא תיתי לאסור כנ״ל.

ראינו את הארס בקנה אע"פ שאין שם אלא משהו והקנה אין נקובתו במשהו טרפה שהארס שורף כל סביבותיו עד שנשרף רובו וכל שהוא בריא שיעשה הרי הוא כמי שנעשה:

יש מי שאומר שאף לבהמה יש לושט בדיקה שאם תחוש לומר שמא במקום ארס שחט אע"פ כן הארס ניכר סביב החתך ואינו דומה לספק נקב ואין הדברים נראין שמקום החתך מתכווץ הוא ואין אדמימות הארס ניכר בו ולא עוד אלא שיש אומרים שהנקב יש לו בדיקה אף מבחוץ כמו שהתבאר:

בדק ולא האדים הבשר כשרה ומגדולי האחרונים סוברים שאם לא בדק סמוך לדריסתו טרפה שמא משירד הארס לעמק הבשר הבריא מלמעלה ונקב מלמטה באיברים הפנימיים ולא יראה לי כן ואף בבדיקה זו כתבו מקצת גאונים שאין סומכין בה על עצמנו כמו שביארנו למעלה במקצת בדיקות ויש חולקים בדבר:

בדיקה זו לא סוף דבר שהיא בספק דרוסה אלא אף בדרוסה ודאית וחכמי הצרפתים כתבו שהעופות הדקים בדיקתם קשה ואין סומכין בה וכן כתבו קצת חכמי הדור שלפנינו על ארס הנץ שאינו מאדים הבשר ומתוך כך אין בדיקה לו וכלן נסכמים בה בפי' סוגיא זו במה שאמרו ההוא שרקפא דספק דרוסות ר"ל סל מלא עופות שנכנס הנץ לשם ודרס דאתא לקמיה דרב ויש מפרשים שרקפא קן עם קני אגוע תרגומו עם שרקפי אתנגיד ונראה שהכניסו נץ לשם שדרינהו לשמואל וחנקינהו ושדינהו בנהרא ושאלו בה לישדינהו כי לא חנקן והשיב מפרחן ואזלן כלומר איכא תקלה וליזבינהו לגוים דילמא אתי לזבנינהו לישראל ולישהינהו לאחר שנים עשר חדש דילמא אתי בה לידי תקלה ולישדינהו באשפה ולטעמיך ליתבינהו לגוים כי חניקי אלא לפרסומי מילתא דאיסורא והן שואלים ולמה החליטם לאיסור וליבדקנהו ותירצו בה דרכים אלו שכתבנו מהם שפירושו שהעופות הדקים בדיקתם קשה שאין האדמימות ניכר בהם כל כך ומהם שפירשו שהנץ קליש זיהריה ואינו מאדים הבשר ומהם שפירשו שאין בדיקה בדרוסה אלא באותה שאמרו אין חוששין כגון איהו שתיק ואינהו שתקי וספק כלבא ספק שונרא ודומיהם וספקות אלו היו מאותם (שאמרו) שחוששין להם ואין להם בדיקה וזו ודאי קשה מכלם שאותן שאמרו אין חוששין אין צריכות בדיקה כלל ואף בדרוסה ודאי אמרו אע"פ שהאדים בשר כנגד סימנין כשרה עד שיאדימו סימנין עצמן אלמא אף דרוסה ודאי יש לה בדיקה אלא שיש אומרים שאין בדיקה אלא בסמוך לדריסה וספקות אלו רחוק לדריסה היה ומ"מ כל אלו חומרות יתרות הן ועקר הדברים שלא כיון שמואל אלא לפרסם האיסור ולא חשש להפסד דמיגדר מילתא שאני שאין חוששין בה להפסד או שמא לפי' שני של שרקפא עדיין לא היו ראויים לאכילה:

דברים שביארנו בהם שאין דריסה שלהם דריסה כגון כלב בשאר בעלי חיים וכגון חולדה בגדיים וחתול בכבשים וזאב בגסה והדומים לאלו אם דרסו אין חוששין להם אבל אם נקבו עד החלל טרפה חוששין שמא נקב אחד מן הדקין ואין כאן בדיקה שנקב דק אינו נבדק יפה וכן הדין במחט או בקוץ אבל אם לא הגיע לחלל כשרה:

ראינו הארס כנגד מקום שאין בו טרפות אלא בניטל כשרה אין חוששין לנטילת בשר ואם נתמסמס הבשר בסיבתו עד שנעשה בשר מת רואין אותו כאלו אינו ואם נטילתו עושה טרפה הרי היא טרפה ואם לאו כשרה:

ריאה שבשעה שמרימים אותה נופלת תלחים תלחים טרפה הרי זה בשר מת וכאלו אינו ואע"פ שבשעה שעומדת על השלחן אינה מתפרקת:

כבר ביארנו בפרקים שעברו שאם שחט את הושט ונמצאת גרגרת שמוטה טורפין אותה מספק שמא קודם שחיטה היה מעתה נמצאת שמוטה ושחוטה כשרה שאם נשמטה קודם שחיטה לא היה אפשר לה לישחט ודאי אחר שחיטה נשמטה ואין אנו צריכין להביא בהמה ממקום אחר ולשחטה ולשמוט גרגרת שלה ולהקיפה לזו אם דומה לה אם לאו שאין שמוטה נעשית שחוטה לעולם ואם תפש בסימנים בשעת שחיטה טרפה הואיל ותפש בסימנין (אי) אפשר לשמוטה שתיעשה שחוטה:

חכמי הדור שלפנינו הסכימו שזה שאדם תופס בידו עור שאחורי הצואר כדי שלא ישמטו הסימנין בשחיטה אילך ואילך הרי הוא נדון כתפיסת סימנין וטרפה:

כל מקום שהוכתה בו הבהמה ומתה בו וכן אנו רואים תמיד על מכה כזו שהיא מתה בה ואין אנו מוצאין אותה בכלל טרפות שמנו חכמים אין מכניסין אותה בכלל טרפות שאין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים והוא שאמרו דבי יוסף רישבא מחו בגידא נשיא וקטלי ודבי רב פפא מחו בכוליאתא וקטלי כלומר והיו סבורים להוסיפם על הטרפות עד שאמרו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים ואע"ג דחזינן דמיתי גמירי דאי בדרי לה סימנין חיי וכן אם ראינו בכלל טרפות דברים שאנו רואין אותם בבהמה והוא חיה אין מקילין בכך אפי' ראינו הדבר בהתמדה ושהעידו הרופאים עליה שכן כלל הדברים אין לך בטרפות לא לקולא ולא לחומרא אלא מה שמנו חכמים:

המשנה השנית והכונה לבאר בה כשרות שבבהמה אע"פ שיש שם לקות והוא שאמר ואלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה עד כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי נפחתה הגולגלת ולא ניקב קרום של מוח ניקב הלב ולא לבית חללו נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה ניטלה הכבד (ולא) נשתייר ממנה כזית המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה ניטל הטחול ניטלו הכליות ניטל לחי התחתון ניטלה האם שלה וחרותה בידי שמים הגלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין אמר הר"מ פי' ניקבה הגרגרת נקבים מפולשים אבל לא חסר מגופה שום דבר כמו שנוקב המחט על העור כל אותן נקבים מצטרפים אם יש בכללן שיעור רוב גרגרת טרפה ואם יש באותן הנקבים חסרון או אם חסר ממנה רצועות ארוכות אם עולה כלל תשבורת מה שחסר מגופה יותר מכאיסר טרפה ואם היה מצומצם או פחות כשרה ואם נסדקה ארכה ולא חסר מגופה כלום אפי' לא נשתייר אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה והבן באמרי משהו למטה שכוונתי לומר שיהיה אותו משהו מוסף על המקום מן הגרגרת שאינו מדין הריאה כמו שזכרנו ומה שנפחתה הגולגולת הוא שנסדקה לא שנתרצצה וכבר זכרנו פעמים ששיעור האיסר משקל ארבעה גרגרים שעורים ועוביו כראוי וצורתו עגולה ומה שאמר בכבד נשתייר ממנה כבר אמרנו איזה שיעור ישתייר ממנה ובאי זה מקום ואז תהיה כשרה ומה שאמר ניטלו הכליות שנעדרו בבת אחת וכן אם לא נמצאת אלא כוליא אחת או נמצאו שלש כוליות הרי היא כשרה ואם נמצאת אותה האחת או כל אחת מהשתים קטנה מאד פחותה מגרגיר הפול בעזים ובצאן או פחותה מגרגיר הענב טרפה אע"פ שאם לא נמצאו כל עקר כשרה ונקב הכוליא אין שואלין עליו ואם נמצאת מוגלא טרפה ואם במצא בה מים צלולים ואינם סרוחים הרי היא כשרה והאם הוא הרחם וחרותה בידי שמים הפחדנית מהדברים הטבעיים כמו שתראה ברק או ששמעה רעם או יארע לה חולי שיוליד לה פחד עד שתיבש ריאתה כשרה אבל אם הפחיד אותה אדם או ראתה ששוחטין אותה ופחדה עד שהגיעה לפרק הזה טרפה ויודע סבת הפחד במה שאני אומר וזה שימלאו כלי חרס שוע באבר לבן מים קרים ונותנין שם הריאה אם היה בימות החמה ואם היה בימות הגשמים יהא כלי אדום העין וממלאין אותו ממים חמין ונותנין שם הריאה ומשהין אותה כ"ד שעות אם חזרה לענינה הטבעי הרי היא בידי שמים וכשרה ואם לאו הרי זה בידי אדם וטרפה וסבת מה שהתנו שיהיה הכלי לבן או אדום מה שאומר והיא שכלי חרס שלהם באותו הזמן כפי אותן המלאכות המפורסמות באותו הזמן היה הלבן מזיע מתקררין בו המים שהוא צריך אל מים קרים בימות החמה התנה שיהא הכלי לבן מזיע וזו היא בקוניא פליאה ודע אותה לך והואיל וזכרנו ענין יובש הריאה נדבר בגווניה דע שהריאה השחורה היא כעין הדיו והאדומה כעין הבשר וצורתו והירוקה כעין כרכום הרע הנקרא עצפיר או כעין חלמון ביצה והכרתי הוא כעין קשותא הוא עשב הצומח בין החטים וכל אלו חמשת גוונים טרפותן במשהו והתכלת כעין הכוחל האדום והכרתי כעין של כרתי או הירוק בתכלית כעין פני אדם החולה הרי היא כשרה ואפי' אם היה על פני כלה והנה טרפה באלו הגוונים אחר נפיחה והמירוס בידים אם עומד גוונו כעין האיסור אסור וגלודה הוא שנפש' עורה כלו מאליה וכל זמן שישתייר מן העור רוחב סלע לאורך שלשלת השדרה כלו עד שיהיו כל החוליות מכוסים הרי זו אסורה הנה נתבאר לך ממה שפירשנו שהלכה כרבן גמליאל ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי אלו כשרות בבהמה ניקבה הגרגרת או שנסדקה לארכה הואיל ונשתייר במקום שחיטה שבה משהו מכאן ומשהו מכאן שמאחר (שלאחר נסדקת) כשפושטת צוארה הסדקין מתקרבין ומתחברין וניקב הגרגרת שהכשרנו אפי' יש בו חסרון ועד כמה תחסר שעד אותו שיעור תהא כשרה עד כאיסר אבל מאיסר ולמעלה טרפה וכאיסר מצומצם דינו כמאיסר ולמעלה:

נפחתה הגולגולת ואנו רואים את הקרום שלא ניקב כשרה ודבר זה נחלקו בו הראשונים יש מי שאומר שאף זו אם נפחתה בכסלע טרפה והוא שאמרו בגמרא כאיסר כיתר מכאיסר וכסלע כיתר מכסלע ופירושו כאיסר האמור בגרגרת כיתר מכאיסר להחמיר וכסלע האמור בפחיתת הגולגולת כיתר מסלע והוא חוזר למה שאמרו באהלות והובאה בפרק זה כמה חסרון בגולגולת ר"ל להפקיע ממנו תורת אוהל ואמרו בית הלל בכדי שינטל מן החי וימות ופירשוה בבכורות כסלע ואמרו עליה וכן לטרפה ר"ל שעד כסלע כשרה ולמדנו בכאן שכסלע מצומצם נידון כיתר מסלע למדנו שלא הוכשרה במשנה זו פחיתת הגולגולת אלא בפחות מכסלע הא כסלע טרפה אף בשלא ניקב הקרום ואם ניקבה נקבים נקבים שמצטרפין לכאיסר וכך קבלנו מרבותינו נ"ע ויש מחכמי הצרפתים שהכשירו פחיתת הגולגולת אפי' בכמה שאם שיעורה בכסלע היה לו למנותה בבסג"ר ושב שמעתא עם חסרון בשדרה וכן במשנתנו היה לו לומר עד כמה תפחת אלא פחיתת הגולגולת כשרה אף בכמה וחסרון כסלע האמור בבכורות אלא על הפקעת טומאת אהל ולא נאמר שם וכן לטרפה אלא על חסרון שבשדרה לחוליה אחת ומה שאמרו בגמרא של משנה זו כסלע ביתר מכסלע הוא חוזר לקדירת כרס החיצונה ולדעת מי שפירש בו נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח ואין הדברים נראין שהרי פסקנו בה שכסלע כשרה אבל ביתר מכסלע טרפה ואין לנו בזה אלא כדעת ראשון ובהדיא אמרו למטה ובגולגולת שיש בה נקב ארוך אפי' יש בה נקבים הרבה מצטרפים למלא מקדח ואע"פ ששיעור זה אינו אלא לבית שמאי מ"מ משמע שפחיתת הגולגולת בכלל טרפויות וכן שאמרו שם מעשה באחת שנפחתה גלגולתה והטיל עליה רופא חידוק של קירויא וחיתה ואמרו לו משם ראיה ימות החמה היו כיון שירדו גשמים נכנסה בה צינה ומתה אלמא בכלל טרפיות היא וזה שלא הוזכרה בבסג"ר ובמשנתנו כך דרכן של חכמים פעמים מפרשים ופעמים סותמים ומוסרין דבריהן לחכמים:

ניקב הלב ולא לבית חללו וכבר פירשנוה בניקב מחמת חולי:

נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה פי' לא נפסק ברובו אע"פ שבפסק מקצתו:

המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה ר"ל שניקב אחד מהן במקום חבורן ויצא הנקב לחלל חברו ונמצא דופן חברו מגין עליו:

ניטל הטחול לגמרי הא אם ניקב פירשו בגמרא שאם ניקב בעליונותו שהוא עבה בו טרפה:

ניטלו הכליות לגמרי הא אם לקו פירשו בגמרא שאם נכנס הלקות למקום חריץ שבו טרפה כמו שיתבאר:

ניטל לחי התחתון והוא המתנועע בשעת אכילה והסימנין נשארו מחוברין בבשר ובחוטים ובלשון ואם ניטל לחי העליון לא הוזכר לא בגמ' ולא במשנה כלל לא בכשרות ולא בטרפות ונחלקו בה גדולי עולם יש מי שאמר אין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים וכשרה ומגדולי המחברים הביאוהו בכלל טרפות מפני שהיא ככסוי עפ"י הקדרה ר"ל שהוא כגג על הקנה שלא יהא פתוח לאויר עד שתכנס הרוח קרה בקנה ובריאה וימות ואם ניטל אי איפשר לחיות וזה שלא נשנית כלל מפני שהיא נכללת בשאר הנטולים:

ניטלה האם והוא בית הרחם של נקבה שהולד מונח בה ואין שום חיות תלוי בה ואפי' ניטלה כשרה ומגדולי הגאונים אסרו בזו בעוף ונסעדו בה מתוך שנשאל דבר זה בגמרא הבאה על משנת אלו כשרות בעוף ועלתה בתיקו וכשהוקשה להם על מה שהכשירוה במשנה זו הם מפרשים את זו בבהמה והאחרת בשל עוף ואין הדברים נראין שאם כן היה לו למנותה באותן טרפויות שהעוף יתר עליהם על בהמה ומה שנסתפק להם לא שיהו מסופקים בענין כלל אלא על מה שאמרו כר' סימון ור' יצחק שהורו בה ונסתפק להם על מה שהורו בה אלא כשרה בין בבהמה בין בעוף:

וחרותה בידי שמים והוא שצמקה ריאה שלה ונתקשית כחריות של דקל ודבר זה סיבתו פחד וביעות ואם הוא בידי שמים כגון מפחד רעמים וברקים כשרה ואם בידי אדם כגון בהבהלת קולות או שמתפחדת בהריגת שאר בהמות לפניה טרפה ובגמרא יתבאר כיצד יבדק דבר זה:

הגלודה והיא שניטל העור שלה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין והלכה כחכמים אלא שאם נשאר קצת עור במקומות מיוחדים שבה כשרה כמו שיתבאר בגמרא ועל סמך דבר זה הובאה במשנה זו בכלל כשרות שבבהמה:

תד"ה אילימא כפא כו' ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנין כו' עכ"ל משום דבין הכא ובין התם כנגד כל החלל איכא לפרושי היינו שהוסיף אפי' כנגד הסימנין אי לאו דהתם בתר הכי דבעי רב הונא נגד הסימנין כו' דהשתא ע"כ נגד כל החלל כגון ריאה ולב כו' וק"ל:

בד"ה וחזייה לדרב מתנא כו' וא"ת אמאי מוקי תלמודא כו' דאתיא בזה הכלל ואע"ג דלא דמיא כו' עכ"ל לתירוצם קמא שכתבו לרכיש דמרבינן בזה הכלל אע"ג דלא דמי הקשו כך דנימא הכי לר"י ותרצו דקים ליה דפליג בדרב מתנא דהשתא ע"כ לר"י דלא אתי בזה הכלל אלא דדמי דאל"כ מנליה לר"י למעוטי כולי האי מאלו טריפות דאימא דלא מיעט אלא דרכיש דהוי אתי בזה הכלל אע"ג דלא דמי וק"ל:

בגמרא מחו בגידא נשיא וקטלי וכו'. פירוש כשהיו מניחין אותה כך היתה מתה מאליה אבל היתה שוהה מלמות ולכך אתו ושאלו אם שוחטים אותה מיד אחר הצידה קודם שתמות אם מותרת באכילה או נימא כי מיד היא נטרפת מחמת אותה המכה הואיל וחזינן דכשמניחין אותה כך היא מתה מאליה:

בתוס' ד"ה אילימא כפא דידא וכו' ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנים מאי וכו'. הביאו התוס' זה כדי שלא נימא דלעולם בכלל בני מעים הוי נמי ריאה וכבד ומר זוטרא דלעיל אתי להוסיף סימנים והוי נמי בכלל כנגד כל החלל דקאמר וק"ל:

ד"ה וחזיא לדרב מתנא וכו' וי"ל דסבר רכיש דמרבינן בזה הכלל אע"ג דלא דמי וכו'. וי"ל לפי תירוץ זה לרכיש לישנא דאלו טרפות ודאלו כשרות מה אתא למעוטי ואין סברא לומר דאיהו טריפות דוקא ואתי למעוטי הא דרב מתנא דהא לפי הנראה הא דרב מתנא מסתבר טפי לאסור מדרכיש דהא דרב מתנא דמי טפי לנטולה וחסורה מהא דרכיש וי"ל דלעולם ס"ל דאלו כשרות דוקא וצריכי דאתי לגלויי בזה הכלל דלא תימא דלא מרבינן בזה הכלל אלא מאי דדמי ליה לכך תני אלו כשרות הני הוא דכשרות אבל הא דרכיש מרבינן בזה הכלל ואי קשיא לך א"כ זה הכלל ל"ל לישתמע הכל מאלו כשרות הא קושיא זו בלאו הכי קשה נמי אריש לקיש דס"ל דאלו כשרות אתי למעוטי הא דרב מתנא אע"ג דלא דמיא כל כך לנטולה א"כ למה לי זה הכלל לישתמעו כולהו שב שמעתתא ממיעוטא דאלו כשרות אלא ע"כ צ"ל דאי לאו כללא דזה הכלל הוה מוקמינן מיעוטא דאלו כשרות לדבר דמסתבר טפי לכך אצטריך תרוייהו ודו"ק:

גמ' ורשב"ל אמר אלו כשרות דוקא כו' כצ"ל:

גמ' שאי אפשר לשמוטה כו' . ניחוש בבהמה שמא לאחר ששחט הגרגרת נשמטה קודם שחיטת הושט דהוי טריפה דליתא לדר"ל דאמר אין טריפות לחצי חיות דכמאן דמנח בדיקולא דמי ע"ל פרק השוחט (חולין דף ל"ב ע"ב) בגמרא ובאשר"י דא"ל אין דרך לישמט אחר שנשחט דהא מכשרינן משום שאי אפשר כו' אמרינן שלאחר שחיטה נשמט וכ"ת מפני ההכרח שא"א לשמוטה כו' אמרינן בהכרח שלאחר שחיטה נשמטה אף שאין דרך סוף סוף מי יימר שלאחר שחיטת הושט נשמט דלמא קודם שחיטת הושט ואפשר דוקא באבר אחר כגון שחט הקנה וניקבה הריאה אף שתלויה בקנה משא"כ באותו אבר עצמו אין סברא שיטרף הקנה לאחר שחיטתו:

גמ' אמר ר"נ לא שנו אלא שלא תפס כו' . האידנא כל שמוטות אסורות ואפילו בלא תפס דלהאשר"י ר"נ אר"י קאי דמועיל הקפה בלא תפס משום דמדינא כשר אפילו זולת הקפה משום דאי אפשר וכו' רק לחומרא ס"ל לר"י יקיף ולהכי לעיל [מההיא דפ"ב שהביאו התוספות] אינו מועיל הקפה לקולא [ולא קשה קושית תוס' בד"ה יביא ויקיף] אבל בתפס דאפשר לשמוטה כו' אין מועיל הקפה [לר"י] וא"כ לדידן דאין בקיאין הקפה טריפה בכל ענין וכ"פ בש"ע והרבה שוחטין טועין בו:

גמ' מחו בכוליא וכו' וכי להוסיף על הטריפות כו'. אע"ג דלקתה בכוליא טריפה במליא מוגלא הך איירי במים זכים ועיין לעיל ר"פ גבי יפלח כליותי מי קחיי וכו':

ברש"י בד"ה כפא דמוחא כו' ואף כנגד הסימנים. לרש"י שפירש דמכפא [דידא היינו] מתחלת כפא א"כ למסקנא [כפא דמוחא] אף[המוח] יצטרך בדיקה וק"ל:

ברש"י בד"ה ולא נהירא כו' ולא ראיתו קודם שהלך לבבל כו'. דרב היה בתחלה בא"י קודם הליכתו לבבל וכפירוש הערוך בתענית (דף י') סימן עילאי בעי מיא [וכפרש"י שם]:

בתוס' בד"ה אילימא כפא כו' ובתר הכי בעי ר"ה כו'. דלא תימא מר זוטרא מוסיף סימנים וק"ל:

בתוס' בד"ה יביא ויקיף כו' וא"ת ויביא עוף אחר כו'. דאיפכא לא שישמט תחלה דא"כ מטריפו ומה מרויח בההקפה:

בא"ד מראיהן של השמוטות הללו שוין. אפשר דהכי עדיף טפי מלדמות השחיטה דאין דין בית השחיטה של זו דומה בהאדמה לזו משא"כ כאן בהקפת חתוכים שלאחר השמטה ומיתת אותו סימן מסתמא שוין מחתך בשר בעלמא של אחד דומה לחברתה לכן כתבו תחלת דבריהם אם דומה מראית של חתכים כו' אי אפשר דעדיף הקפת השמטות וכאן אי אפשר בענין אחר באותה בהמה עצמה או ר"ל למראית השחיטות של אלו השמטות שוין:
בסה"ד ולמאי דגרסינן כו' יביא בהמה אחרת כו'. אין להקשות למה לי אחרת ולא באותה עצמה וכפרש"י י"ל רבותא קאמר דאפילו באחרת או י"ל דבבהמה צריך דוקא אחרת דבעצמה ממ"נ לא יהיה דומין החתיכות אפילו נשמט הגרגרת קודם שחיטה דאותה שעה היה עדיין חיות בושט ועכשיו אין בו חיות שכבר נשחטה דבבהמה קיימינן אבל ע"י הקפת בהמה אחרת יכול לדמות אם שחיטה זו אדומה כאחרת אז כשירה ולגירסא הראשונה א"ל היאך מתורץ מ"ש כאן מדלעיל כיון דה"נ ממ"נ אינו דומה מה"ט גופיה שכתבו התוס' [אהאי דלעיל דממ"נ כו'] דס"ל דל"ד דהתם שחט את הושט לענין להקיף בושט ודאי אינו דומה חיתוך ראשון בושט שהיה הושט חי לחיתוך השני בושט שכבר אין בו חיות משא"כ כאן ודאי אלו היו מקיפין בושט היה דומה להך דלעיל אבל מקיפין בגרגרת שנשמטה [שכבר אין בה חיות משנשמט] דזה אין סברא שיועיל חיות הסימן של וושט להשתנות מראה החיתוך דקנה ולעיל אין להקיף [בגרגרת] דהוה דלא שחט רק הושט לחוד שבעוף איירי ואידך גירסא ס"ל דל"ש [דגם כאן מועיל חיות הסימן של וושט להשתנות] ואינו נראה כלל לומר דגירסא הראשונה נמי ס"ל דל"ש רק איירי הכא בעוף [ועדיין גם עתה הוושט לא נשחט] דהא כתבו או באותה הבהמה עצמה כו'. אכן באשר"י לעיל ס"פ השוחט מבואר היטב דגירסת יביא בהמה אחרת הוא להלכות גדולות דעיקר לאו טריפה הוא לדידיה [ואיכא חיות גם בגרגרת השמוט ולא יהיה דומה] ע"כ יביא בהמה אחרת ע"ש מבואר וק"ל:

בתוס' בד"ה וחזיא וכו' וא"ת אמאי מוקי כו'. לי"ל ראשון פריך שפיר דנימא סברא דאמרינן ברכיש בדר"י וסברת רכיש כדר"ל כי היכי דלרכיש מרבינן בזה הכלל אף דל"ד נימא הך סברא לר"י ורכיש לית ליה האי סברא דלא מרבינן בזה הכלל אא"כ בדומה וטעמו משום אלו כשירות דוקא כר"ל (*ש):
לר"י משום דאיצטריך למיתני זה הכלל לאתויי שב שמעתא איצטריך למיתני תו אלו טריפות [למעוטי דרב מתנא] משום דהוי מרבינן לה נמי בזה הכלל ותני אלו כשירות איידי אלו טריפות ולר"ל איצטריך זה הכלל לשב שמעתא חוץ דרב מתנא [וידעינן דרב מתנא מאלו כשירות דאי לאו זה הכלל לא הוי ממעטינן גם שב שמעתא מאלו כשירות רק המסתבר כמ"ש מהר"ם] ותני אלו טריפות איידי דאלו כשירות ולרכיש לי"ל ראשון [קשה] למה לי אלו כלל וק"ל:

רש"י ד"ה ולא נהירא לי'. והלא ראיתי כו'. נראה דצ"ל והלא ראית בל"י בסוף:

תד"ה יביא. דממ"נ לא יהו דומין כו' דאותה שעה היה עדיין חיות בושט כו'. ר"ל אבל הכא אם הי' נשמט קודם אף דהשחיטה הי' בסי' שלם. והחתך דעכשיו הוא בסי' שחוט. מ"מ כיון דגם השחיטה היתה בסי' שמוט ה"ל כמו שהי' שחוט וה"ל להתדמות. אמנם לפמש"כ התוס' לעיל (ט) לדעת בה"ג דשמוטה אינה טרפה ודאי קשה. וכבר הקשה זאת הרא"ש לעיל בפ"ב סי' י'. ומה שהביא הש"ך בסי' כ"ד סק"ל בשם התוס' שלפנינו תמוה ע"ש: ודע דלגי' יביא בהמה אחרת ויקיף כ' הרא"ש שם ויעקרנה לאחר שחיטה כו' וכ"כ הטוש"ע ונ"ל דבדוקא נקטי דאם לא יעקרנה אחר שחיטה אף אם השניה תאדים יותר יוכל להיות שמפני דהראשונה נשמטה אחר השחיטה לכן אבדה קצת אדמומיתה. ומש"כ הש"ך שם דה"ה אם יעקר ואח"כ ישחוט את השני' כו' ע"ש נ"ל ג"כ דהם דקו שפיר דמה לנו לנבל השניה חנם: ודע עוד דדעת הרא"ש והטוש"ע דיקיף השחיטות להדדי ואם השניה מאדמת יותר טרפה אבל מדברי הרשב"א שמביא הב"י משמע דמקיף ההשמטות אהדדי ואם האדימה הראשונה יותר טרפה. וכן מטין דברי התוס':

במשנה רשבג"א עד כאיסר האיטלקי. כלשון הזה אמר ג"כ במקוואות פ"ט מ"ה:

גמ׳ ולא נהירא. נ"ב ע"ל פרק ראשית הגז (קלז ב'):

שם דבי רב פפא בר אבא כצ״ל:

שם וכי להוסיף על הטרפות יש. נ"ב ונראה שדינה כמסוכנת:

תוס' ד"ה וחזייה וכו' דקים ליה. כעין זה בתוס' שבת דף ט ע"ב ד"ה הא וש"נ:

ואלו כשרות בבהמה וכו' לפי מאי דמסקינן בשמעתא דואלו חד דוקא ואידך איידי ק' קצת למאי דמסקינן לעיל מ"ג ע"א ובתוס' ד"ה והאר"י הלכה כסתם משנה דמתניתין ואלו טרפות ואלו כשרות תרי תנאי נינהו א"כ קשה לומר דהאי תנא איידי דאידך תנא. גם כי יש לדחוק בזה כמובן מ"מ נ"ל לומר דאין רחוק ליישב סתירת משניות ולומר כולה חד תנא הוא וקתני ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנו כלום בודאי טרפה. ונשתייר כזית ודאי כשרה אפי' אותו כזית מרודד. אך אי נשתייר כ"ש פחות מכזית צריך שיהי' יפה ולא מרודד ומצינו כמה משניות מיתרצא בכי האי גוני. ומיושב קו' תוס' לעיל ד"ה והאר"י הלכה כסתם משנה הנ"ל די"ל לר"י דאמר ואלו טרפות דוקא ותני אלו כשרות איידי דטרפות ע"כ מתרץ מתניתין דלא הוה כתרי תנאי אלא כנ"ל נמצא סתם מתניתין דלא כמ"ד כזית דלדידי' לעולם בעינן כזית. ומרודד הא איבעי' דלא איפשטא לעיל ושפיר הקשה לר' יוחנן הא הלכה כסתם משנה ודוקא לר"י ור"ל לשיטתי' אבל למאי דקיי"ל כרכיש אין אנו מדקדקין כל כך ואלו כשרות וטרפות י"ל תנאי הוא כמ"ש בסמוך אי"ה:

וי"ל דודאי סברת ר"ל דחוק לומר תני רישא איידי סיפא אך הא כ' תוס' לעיל ר"פ ואלו טרפות דתני אלו טרפות למעוטי הראשונים נבלות וא"כ תו שפיר י"ל תני אלו כשרות דוקא ואלו טרפות כמ"ש תוס' הני טרפות ודלעיל נבלות אך ר' יוחנן לטעמי' אזיל דס"ל לעיל ל"ב ע"ב כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה וא"כ ע"כ אלו טרפות למעוטי דרב מתנה ואלו כשרות איידי דתני סיפא איידי דרישא ונראה דרכיש ס"ל אלו טרפות כמ"ש ריש פרקין הנ"ל ותני אלו כשרות איידי דטרפות ולא אתי למעוטי מידי ומיושב ק' מהרמ"ל לרכיש אלו למאי אתי וא"ש:

חרותה בידי שמים פירש"י לקמן מפורש מנא ידעינן דבידי שמים הוא כ' בפלתי סי' ל"ו דמלשון זה משמע דס"ל לרש"י אפי' ודאי בידי שמים צריכה בדיקה כהרשב"א לקמן נ"ה ע"ב ודבריו נפלאו בעיני בשלמא אי תנא במתניתין נבעתה בידי שמים כשרה ופירש"י דצריכה בדיקה הי' משמעות כנ"ל אך במתניתין קתני חרותה פי' ריאה כחריות של דקל והיינו אחר שחיטה מצאנו כן ואמרה מתניתין אם זה הי' בידי שמים כשרה ולא פי' מתניתין מנא ידעינן ומפרש בש"ס דזה מתברר ע"י שיכלי דמיא אבל לעולם אימא אי נבעתה לפנינו בידי שמים ושוב שחטוהו ומצאו כחריות של דקל לא חיישינן למידי. והט"ז הקשה אי ס"ד אפי' נבעתה לפנינו בידי שמים צריכא בדיקה א"כ רבב"ח דלא ידע הך בדיקה מ"ט לא שאיל אמתניתין מנא ידעינן והמתין בשאלתו עד דאשכח דיכרי במדברא. ונ"ל דלק"מ דהא הרשב"א מודה דבידי שמים לא בעי בדיקה כלל. אך כ' אם ראינו שנבעתה מקול רעם ושוב אחר זמן מה שחטוהו ומצאה צמוק הריאה אי תלינן בהך וכשרה בלי בדיקה כזאב שנטל בני מעים והחזירם כשהם נקובים דתלינן בזאב או דלמא הכא יצאה מחזקתה מחיים דמחיים צמקה:

והנה הא דיצאה מחזקתה מחיים תלי בפלוגתא דאמוראי ביבמות כמבואר בש"ע י"ד ובש"ך סי' נון והשתא טרם שידע רבב"ח בדיקה דמשיכלי דמיא הוה סבור דמתניתין מיירי שנבעתה לפנינו וכשרה בלא בדיקה דתלינן במה שלפנינו אעפ"י שיצאתה מחזקתה מחיים אבל עכשיו לבתר דנודע לן בדיקה דמשיכלי דמיא נימא מתניתין אבדיקה סמיך אפי' נבעתה לפנינו בידי שמים משום דיצאתה מחזקתה מחיים:

ודע אפי' להרשב"א אם נבעתה לפנינו בידי שמים אין אנו צריכין לבדוק אחר חרותה דאטו כיון דאיכא למיתלי להיתירא לפנינו מיגרע גרע אלא אם מצינו שצמקה אח"כ בהא פליגי לר"ן תלינן בהבעתה בידי שמים שלפנינו ולרשב"א חיישינן שמא כבר קודם זה נבעתה בידי אדם ג"כ אבל אין צריך לחוש לצמיקת הריאה ובזה א"ש דלא תיקשי התם בזבחים דלא מוקי לי' דאיערב נבעתה בידי שמים בין שארי בהמות כיון דצריכא בדיקה שוב פסולה לגבי מזבח דליתא דלא צריכא בדיקה כלל. אך אם נבעתה בידי אדם לפנינו צריך לומר לפ"ז דג"כ אינה צריכא לבדוק כלל אם צמקה אז אין לה חזקה אבל אינה צריכא בדיקה אחר זה וצ"ע דין זה:

וושט נקובתו במשהו. תנן (לעיל דף מב.) הלכך דרוסתו נמי פשיטא לי דבמשהו: קנה נקובתו בכאיסר. תנן: דרוסתו בכמה. רוחב צריך להאדים: אחד זה ואחד זה. וושט וקנה דרוסתו במשהו: מאי טעמא זיהרא מיקלא קלי ואזיל גרסינן: מורי בה רב. רב היה רגיל להורות שצריכה בדיקה מכפא ועד אטמא: כפא דידא. של יד דהיינו עצם רחבה של כתף אשפלדו''ן בלע''ז: עד אטמא. הירך דהיינו כנגד בני מעיים דריאה וכבד נמי מיקרו בני מעיים לקמן (דף נו:) גבי נחמרו בני מעיה: כפא דמוחא. כף הגולגולת דהיינו כל החלל ואף כנגד הסימנים: מנו רב ומנו רב. מי הוא זה רב שאומרים לפנינו כל שעה: ולא נהירא ליה. אין אתה זכור מי הוא והלא ראיתי קודם שהלך לבבל שהיה משמש את הנשיא: בישיבה. הוא היה יושב ואני עומד שהיה חשוב ממני: ומאן גבר. במה הוא גדול: בכולא. בתורה ובחסידות: פתח ר''ל ואמר. נהירא לי וזכור הוא לטוב: שמוטה ושחוטה. נמצאת גרגרת שמוטה ושחוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה: כשרה. שאם נשמטה תחלה היתה יורדת למטה ושוב אינה נשחטת: ויקיף. יחתכנה במקום אחר אם דומין מראיהן של חתכים טרפה דהואיל ודומין י''ל שאף חתך הראשון לאחר עיקור נעשה: שב שמעתתא. בריש פירקין (דף מב.): רישבא. צייד: מחו. לחיותא: בגידא דנשיא. בחצים או במקל: וקטלי. שהיתה מתה בכך: אתו לקמיה דרבי יהודה. לשאלו על כך שאם לקתה בגיד הנשה שלה תהא טרפה אחרי שאנו רואין שהיא מתה במכה זו: אלא מה שמנו חכמים. ולקמיה פריך הא קא חזינן דמתה: מחו בכולייתא. מכין בחץ החיה בכולייתא מלמעלה ומכוונים שאין החץ נכנס ויורדת למטה מן הכליות לחלל: וקטלי. מתה מאליה: אתו לקמיה. לשאול אם ישחטוה אחר המכה מהו: דאי בדרי לה סמא. אם מפזרין עליה סם: מתני' ניקבה הגרגרת. בלא חסרון איסר כדמפרש: או שנסדקה. לארכה וכדאמרן אם נשתייר הימנה למעלה ולמטה: נפחתה הגולגולת. העצם נפחת ורואין אנו שלא ניקב הקרום: זה לתוך זה. שסמוכין הן ודופנן של שניהם אדוקים זה לזה ובאמצעיתן הן נקובין זה לזה ואם חזרו ונקבו במקום אדיקת דופנותיהן אין הנקב נראה לחוץ אלא זה לתוך זה כשרה דהא להדדי נמי שפכי: ניטל לחי התחתון. מעל הבשר והסימנים מחוברים בבשר: האם. מדרי''ץ של נקבה שהוולד מונח בה: וחרותה בידי שמים. מפרש בגמרא (לקמן נה:) שצמקה ריאה שלה בידי שמים כגון שנבעתה מקול רעם וברקים חרותה קשה כחריות דקל ובגמ' (שם) מפרש מנא ידיע אם בידי שמים אם בידי אדם: הגלודה. שניטל עורה או מחמת שחין או מחמת מלאכה ולא נשתייר כלום ובגמ' (שם) מפרש כמה ישאר מן העור ותהא כשרה: גמ' כל היכא דתני אלו. מיעוטא משמע אלו ותו לא: תנא טרפות. חשבינהו לטרפות: ותנא זה הכלל. לאתויי הנך דלא תננהו:

אילימא כפא דידא היינו כנגד בני מעים. פירש הקונטרס כפא דידא עצם רחב של כתף שקורין אשפלדו''ן בלע''ז עד אטמא הירך דהיינו כנגד בני מעיים דריאה וכבד נמי מיקרו בני מעיים לקמן (דף נו:) גבי נחמרו בני מעיים וקשה לפירושו דנהי דבלשון משנה וברייתא הוו בכלל בני מעיים בלשון אמוראי לא הוו בכלל כדמוכח לעיל (דף נא:) גבי נפולה דקאמר אמימר נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים ומר זוטרא מוסיף כנגד כל החלל משמע דלא מיקרי בני מעיים אלא כרס ודקין ואתא מר זוטרא לאוסופי עד כנגד הדפנות כגון ריאה ולב וכבד וקורקבן ובתר הכי בעי רב הונא נגד הסימנין מאי ואמר ליה רב אשי דקשין הן אצל נפילה וכן לעיל (דף נג:) דקאמר שמואל דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים ואח''כ מוסיף רב חנן בר רבא משמיה דרב כל החלל ונראה דכפא דידא דהכא מסוף כפא דידא עד אטמא דאין בכלל זה אלא כרס ודקין ולהכי פריך היינו כנגד בני מעיים והא דלא משני מתחלת כפא שבא להוסיף אף ריאה וכבד משום דמשמע ליה כפא סוף כפא וגם הוה ליה למנקט כנגד כל החלל וגם ניחא ליה למימר מכפא דמוחא כדשמעינן ליה לרב לעיל (שם) דקאמר צריכה בדיקה נגד כל החלל ואפילו בסימנין: יביא ויקיף. יחתוך סימן זה עצמו שנשחט במקום אחר אם דומה מראית של חתכים טרפה דהואיל ודומין י''ל שאף חתך הראשון אחר עיקור נעשה וההיא דפ''ב (לעיל כח.) דשחט את הוושט ונמצאת גרגרת שמוטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה אין יכול להקיף על ידי שיחתוך הוושט עדיין במקום אחר דממה נפשך לא יהו דומין החתוכין זה לזה אפילו נשמטה הגרגרת קודם שחיטה דאותה שעה היה עדיין חיות בוושט ועכשיו אין בו חיות כלל וא''ת ויביא עוף אחר וישחוט בו את הוושט ואח''כ ישמוט את הגרגרת ויראה אם מראיהן של השמוטות הללו שוין וי''ל דאין מקיפין אלא באותו עוף עצמו או באותה הבהמה עצמה ולמאי דגרסינן כאן בספרים יביא בהמה אחרת ויקיף קשה: ואלו כשרות בבהמה. כולהו צריכי כדפרישנא בריש פירקין (דף מב. ד''ה ניקב): (שייך לע''ב) וחזייה לדרב מתנא דאתיא בזה הכלל מ''ט דדמיא לנטולי. וא''ת דהכא משמע בין לר''י בין לר''ל דלא מרבינן בזה הכלל אא''כ דמיא להנך דמתניתין ואם כן ההיא דרכיש בר פפא דלקתה בכוליא אחת היכי אתיא האמר בריש פירקין (לעיל מג.) דלעולא דאמר ח' טרפות מנו חכמים דאתי למעוטי דרכיש בר פפא דלא דמיא וי''ל דסבר רכיש דמרבינן בזה הכלל אע''ג דלא דמי ורבי יוחנן ור''ל פליגי עליה כמו עולא א''נ סבר כר''ל דאלו כשרות דוקא ואתיא מאלו כשרות כי היכי דאתי דרב מתנא לר''ל אע''ג דלא אתיא בזה הכלל וא''ת ואמאי מוקי תלמודא פלוגתייהו בדרב מתנא לוקמה בדרכיש דרבי יוחנן סבר חזייה לדרכיש דאתיא בזה הכלל ואע''ג דלא דמיא ואתא אלו טרפות למעוטי ור''ל סבר דחזייה לדרכיש דלא אתיא בזה הכלל משום דלא דמיא ותני אלו כשרות למימר דהני הוא דכשרות הא דרכיש בר פפא טרפה וי''ל דקים ליה למסדר הש''ס דפליגי בדרב מתנא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד