חולין נו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

אמר רב שיזבי: הני אווזי דידן, השוחים תמיד במים - כעוף של מים דמיין.

שנינו במשנה: נפלה לאור:

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן יהושע: שיעור ירוקתן - כשיעור נקובתן. מה נקובתן במשהו, אף ירוקתן במשהו!

בעא מיניה רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי מרבי יהושע בן לוי: הוריקה כבד כנגד בני מעיים, והיינו, בצדו התחתון של הכבד - מהו?

אמר ליה - טרפה!

והוינן בה: ולא יהא אלא ניטלה הכבד, שהרי היא כשרה!?

אמר רבא: כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים - בידוע שנפלה לאור, ונחמרו גם בני מעיים, ולכן היא טרפה.

רבי יהושע בן לוי הויא ליה ההיא תרנגולת. שדריה לקמיה דרבי אלעזר הקפר בריבי. אמר ליה: ירוקין הוו המעיים, ואכשרה.

ופרכינן: והאנן תנן ירוקין - פסולין?!

ומשנינן: לא אמרו ירוקין פסולין אלא בקורקבן בלב ובכבד.

תניא נמי הכי: באלו בני מעיים אמרו שירוקין פסולין - בקורקבן, בלב ובכבד.

רבי יצחק בר יוסף הוה ליה ההוא תרנגולתא. שדרה לקמיה דרבי אבהו. ואמר ליה: אדומין הוו המעיים, והן רגילים להיות ירוקים, וטרפה!

אמר ליה רבי יצחק: והאנן תנן אדומין - כשרים?!

אמר ליה: אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו - טרפה!

לא אמרו אדומין כשרים אלא בלב, בקורקבן ובכבד.

אמר רב שמואל בר חייא אמר רבי מני: אדומין שהוריקו, ושלקן, הרתיחן במים, וחזרו והאדימו - כשרין.

מאי טעמא? קוטרא עשן עייל בהו, ועתה הלך לו מחמת המים הרותחים.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נאמר, אדומין שלא הוריקו, ושלקן, והוריקו, טרפה.

מאי טעמא? כי עתה שהוריקו מחמת רתיחת המים, איגלאי בהתייהו. נתגלתה חרפתן, שודאי נחמרו.

אמר רב אשי: הלכך, לא ליכול אינש עוף שנפל לאור אלא בשלקא!

ולא היא!

כי אחזוקי ריעותא היכא דלא מינכר - לא מחזקינן.

שנינו במשנה: דרסה, וטרפה בכותל:

אמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ברבי ינאי: אחת זו שדרסה אדם ברגלו, ואחת זו שטרפה בכותל - צריכה בדיקה.

מתניתין:

ואלו כשרות בעוף - ניקבה הגרגרת או שנסדקה. ^[75]

הכתה חולדה על ראשה במקום שאינו עושה אותה טרפה.

ניקב הזפק, הכיס שהאוכל נקבץ שם תחילה.

רבי אומר: אפילו ניטל הזפק, הרי היא כשרה.

יצאו בני מעיה ולא ניקבו, או נשתברו גפיה, עצמות הכנפיים, או נשתברו רגליה, או נמרטו כנפיה, הנוצות הגדולות, הרי היא כשרה.

רבי יהודה אומר: אם נטלה הנוצה הדקה הסמוכה לבשר הרי היא פסולה.

גמרא:

תנו רבנן: מעשה ברבי סימאי ורבי צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד, ושבתו באונו. והורו בטרפחת, שניטלה האם, כרבי בזפק. וכדמפרשינן לה:

איבעיא להו: האם שתי הוראות הורו: האחת, הורו בטרפחת, שניטלה האם, לאיסורא. והשנית, הורו כרבי בזפק להתירא.

או דילמא רק הוראה אחת הורו: הורו בטרפחת להתירא - כרבי בזפק, שהורה בה להתירא. אבל, להתיר כרבי בזפק - לא סבירא להו?!

ומסקינן: תיקו!

אמר רבה ואיתימא רבי יהושע בן לוי: גגו של זפק - נידון כוושט, ליטרף בנקב כל שהוא.

היכא הוא גגו?

אמר רב ביבי בר אביי: כל שנמתח עמו! שמיצר והולך כלפי הוושט.

שנינו במשנה: יצאו בני מעיה: אמר רבי שמואל בר רב יצחק: לא שנו אלא שלא היפך בהן כשהחזירם למקומן. אבל, היפך בהן - טרפה. דכתיב [דברים לב] "הוא עשך - ויכוננך", מלמד, שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם, שאם נהפך אחת מהן שוב אינו יכול לחיות.

תניא: היה רבי מאיר אומר: הוא עשך - ויכוננך, כמו כרכא, כרך גדול, דכולה ביה, שהכל נמצא בו.

ממנו - כהניו. ממנו - נביאיו. ממנו - שריו. ממנו - מלכיו. שנאמר [זכריה י] "ממנו פנה. ממנו יתד". וגו'.

והיינו, שמושליהן של עם ישראל הם מהם עצמם, ולא מאומות אחרות.

ההוא ארמאה, דחזייה לההוא גברא דנפל מאיגרא לארעא. פקעיה כרסיה, ונפוק מעייניה, יצאו בני מעיו.

הערות

^[75] אך אם נחסרה הגרגרת, נחלקו הראשונים באיזה שיעור היא נטרפת. בבהמה שנינו לעיל נד ב שאם ניקבה בשיעור כאיסר הרי היא טריפה. אבל בעוף, כיון שאין בגרגרת שלו כאיסר, השיעור הוא בחפיית רוב הקנה, ויש סוברים שמשערים באופן יחסי בין עוף לבהמה, לפי השיעור של כאיסר בבהמה, ולפי היחס בין עוף גדול לעוף קטן. עיין ברמ"א לד ב שהביא את שתי הדעות.

בגילא דחיטתא [בקש של חיטה], שלאחר שחתך את הגולגולת העביר קש על המוח לראות אם הקש מתעכב בנקב שבקרום.

אמר רב שיזבי: הני אווזי דידן [אותם אווזים שלנו], כעוף של מים דמיין [נחשבים], שאם נשברה הגולגולת, למרות שלא ניקב קרום המוח — הרי זה טריפה.

א שנינו במשנה: נפלה לאור ונחמרו (נכוו) בני מעיה, אם נעשו ירוקים — פסולים, אם אדומים — כשרים. אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בן יהושע: שיעור (גודל) ירוקתן של בני מעיים לעשות טריפה כשהפכו ירוקים — כשיעור נקובתן, כמו שיעור הנקב העושה טריפה, מה נקובתן במשהו, שבאיברים שהנקב בהם עושה טריפה — אפילו נקב כלשהו עושה טריפה — אף ירוקתן במשהו.

בעא מיניה [שאל אותו] רב יוסף בריה [בנו] של ר' יהושע בן לוי מר' יהושע בן לוי: אם הוריקה (נעשה ירוק) כבד של תרנגולת בצד שכנגד בני המעיים, מהו דין התרנגולת? אמר ליה [לו]: טרפה. אמר לו: ולא יהא דינו אלא כדין ניטלה הכבד ונשתייר ממנו כזית, שהיא כשרה (לעיל נד,א). ואם כן, רק אם לא נשאר בכבד כזית שאינו ירוק תיעשה טריפה! אמר רבא: כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים — בידוע שנפלה התרנגולת לאור, ונחמרו (נשרפו) בני מעיים עצמם, ולכן היא טרפה, ולא בגלל הכבד עצמו.

מסופר, ר' יהושע בן לוי הויא ליה ההיא תרנגולת [היתה לו תרנגולת אחת] שנפלה לאור, ולאחר שנשחטה שדריה לקמיה [שלח אותה לפני] ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) ואמר ליה [לו]: ירוקין הוו [היו] בני המעיים, ואכשרה [הכשיר אותה] ר' אלעזר הקפר. הקשה לו ר' יהושע בן לוי: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ירוקין פסולין! אמר לו: לא אמרו ירוקין פסולין אלא בקורקבן, בלב ובכבד, שהם אדומים בדרך כלל, ונשתנה מראם. אבל בני המעיים האחרים של התרנגולת, כגון הדקים — ירוקים הם מתחילתם, ואין זו טריפה. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: באלו בני מעיים אמרו, שאם נעשו ירוקים הרי זו טריפה? בקורקבן, בלב ובכבד, ולא בשאר בני מעיים.

מסופר, ר' יצחק בר יוסף הוה ליה ההוא תרנגולתא [היתה לו תרנגולת אחת] שנפלה לאור, ולאחר שנשחטה שדרה לקמיה [שלח אותה לפני] רבי אבהו, ואמר ליה [לו] אדומין הוו [היו] בני המעיים, וטרפה [והטריף אותה] ר' אבהו. הקשה לו ר' יצחק בר יוסף, והאנן תנן [והרי אנו שנינו]: אדומין כשרים! אמר ליה [לו] בני מעיים אדומין שהוריקו, וירוקין שהאדימו — טרפה; לא אמרו במשנה אדומין כשרים אלא בלב בקורקבן ובכבד לפי שהם אדומים מעיקרם, אבל כגון הדקין, שירוקים הם מתחילתם, והאדימו — טריפה היא.

אמר רב שמואל בר חייא אמר ר' מני: אדומין שהוריקו ושלקן (ובישל אותם) וחזרו והאדימו — כשרין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דבר זה מלמד שלא נשרפו ממש, אלא קוטרא עייל בהו [עשן בלבד נכנס בהם], ושינה צבעם לפי שעה. אמר רב נחמן בר יצחק, אף אנן [אנו] נאמר כהמשך לכך: אדומין שלא הוריקו, ושלקן והוריקו — טרפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? איגלאי בהתייהו [התגלתה בושתם], כלומר, התגלה על ידי הבישול שכבר נשרפו מתחילה. אמר רב אשי: הלכך [מכאן] יש להורות: לא ליכול אינש אלא בשלקא [לא יאכל אדם עוף שנפל לאור אלא בבישול], למרות שהאיברים האדומים (לב, קורקבן וכבד) שבו לא הוריקו, שהרי רק באופן זה ניתן לומר בוודאות שלא נשרפו. ודוחים: ולא היא [ואין הדבר כן], שכן אחזוקי ריעותא לא מחזקינן [להחזיק ריעות, פגם בדבר אין אנו מחזיקים], כשאין לפנינו סימן לדבר.

ב שנינו במשנה: דרסה אדם את העוף ברגליו, וכן אם טרפה (חבט אותה) בכותל, או שריצצתה בהמה, אם שהתה מעת לעת ושחטה — כשרה. אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום (בשם) ר' אלעזר בר' ינאי: אחת זו ואחת זו, כלומר, כל אחת מאלו ששנינו, אפילו שהתה מעת לעת — צריכה בדיקה לאחר שחיטה, שמא נשברה השדרה ונפסק חוט השדרה, וכיוצא בזה.

ג משנה ואלו כשרות בעוף: ניקבה הגרגרת (הקנה), או שנסדקה לאורכה. הכתה חולדה על ראשה במקום שאינו עושה אותה טרפה, שלא כנגד המוח. ניקב הזפק, מעין כיס התלוי בתחתית הוושט, שהאוכל שוהה בו קודם שהוא עובר לקורקבן לצורך העיכול, רבי אומר: אפילו ניטל הזפק — כשרה. יצאו בני מעיה מדופן הבטן ולא ניקבו, נשתברו גפיה (כנפיה), או נשתברו רגליה, או נמרטו נוצות כנפיה — כשרה. ר' יהודה אומר: אם נטלה הנוצה הדקה המכסה את גופה — פסולה.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר' סימאי ור' צדוק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו בעיר אונו, והורו בטרפחת (ברחם) הבהמה שניטלה, כרבי שהתיר במשנתנו בזפק העוף שניטל.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים מה כוונת ברייתא זו: האם מדובר בשני מעשים שונים, שהורו בטרפחת שניטלה — לאיסורא [לאיסור], והורו כרבי בזפק — להתירא [להיתר]. או דילמא [שמא] מעשה אחד הוא, שהורו בטרפחת שניטלה להתירא [להיתר] כשיטת רבי שמתיר בזפק, אבל כרבי בזפק עצמו לא סבירא להו [אינם סבורים כן]? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אמר רבה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: גגו (חלקו העליון) של זפק נידון כוושט, שנקב כלשהו בו עושה טריפה. ושואלים: היכא [היכן] הוא הקרוי גגו של זפק? אמר רב ביבי בר אביי: כל שנמתח עמו, עם הוושט.

ה שנינו במשנה: יצאו בני מעיה של העוף ולא ניקבו — כשרה. אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לא שנו כן אלא כשלא היפך בהן בבני המעיים, שהחזירם למקומם כמות שהן, אבל היפך בהן — טרפה, דכתיב [שנאמר]: "הוא עשך ויכוננך" (דברים לב, ו) — מלמד שברא הקדוש ברוך הוא כונניות באדם, איברים שיושבים כל אחד על מקומו באופן הראוי, שאם נהפך אחת מהן — אינו יכול לחיות, וכיוצא בזה ביצורים אחרים, שאם הופך את איבריהם אינם יכולים לחיות.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר על אותו כתוב "הוא עשך ויכוננך" שהוא מדבר על עם ישראל — כרכא דכולה ביה [כרך שהכל בו], ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו, שנאמר: "ממנו פנה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה" (זכריה י, ד), כלומר, ממנו עצמו מצויים הדברים המחזיקים אותו ומגינים עליו.

מסופר, ההוא רומאה דחזייה לההוא גברא דנפל מאיגרא לארעא [רומאי אחד שראה אדם שנפל מהגג לארץ], פקעיה כרסיה ונפוק מעייניה [ופקעה כריסו של הנופל ויצאו בני מעיו], אתייה לבריה ושחטיה קמיה [הביא אותו רומאי את בנו של אותו נופל ושחט אותו לפניו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

by dragging a wheat straw over the membrane to see if it would catch on a perforation.

Rav Sheizvi said: Our geese are considered like water birds. If the skull of a goose is broken, even if the membrane is not perforated, it is a tereifa.

§ The mishna states: In a case where a bird fell into the fire and its innards were singed, if they turned green the bird is a tereifa; if they are red the bird is kosher. Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yosei ben Yehoshua: The measure of their turning green is like the measure of their perforation. Just as their perforation in any amount renders them a tereifa, so too their turning green in any amount renders them a tereifa.

Rav Yosef, son of Rabbi Yehoshua ben Levi, asked Rabbi Yehoshua ben Levi: If a liver turned green on the side facing the intestines, what is the halakha? Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: The bird is a tereifa. Rav Yosef said to him: But this halakha should be no more stringent than that of a case where the liver was removed and an olive-bulk remained (see 54a), in which case the bird is kosher. Therefore, as long as an olive-bulk remains red, the bird should be kosher. Rava said: Since the liver turned green facing the intestines, it is certain that the bird fell into the fire and the intestines themselves were singed, and this is why the animal is a tereifa, not because of the liver per se.

The Gemara recounts: Rabbi Yehoshua ben Levi had a certain hen that fell into the fire. After it was slaughtered, he sent it before the distinguished Rabbi Elazar HaKappar and said to him: Its innards were green, and Rabbi Elazar HaKappar deemed it kosher. Rabbi Yehoshua ben Levi asked: But didn’t we learn in the mishna: If they turned green they are unfit? Rabbi Elazar HaKappar said to him: The Sages said that if they turned green they are unfit only with regard to the gizzard, the heart, and the liver, which are naturally red. Other innards of a hen, such as the intestines, are naturally green, and a green appearance in them does not render the hen a tereifa. The Gemara notes: This is also taught in a baraita: Concerning which innards did they say that a green appearance renders the bird a tereifa? Only concerning the gizzard, the heart, and the liver.

The Gemara recounts: Rabbi Yitzḥak bar Yosef had a certain hen that fell into the fire. After it was slaughtered, he sent it before Rabbi Abbahu and said to him: Its innards were red, and Rabbi Elazar HaKappar deemed it a tereifa. Rabbi Yitzḥak bar Yosef asked: But didn’t we learn in the mishna: If they are red, the bird is kosher? Rabbi Elazar HaKappar said to him: Red innards that turned green and green innards that turned red render the animal a tereifa. The Sages said in the mishna that red innards are kosher only with regard to the heart, the gizzard, and the liver, because these organs are naturally red. Organs that are naturally green, however, render the bird a tereifa if they have turned red.

Rav Shmuel bar Ḥiyya says that Rabbi Mani says: If red organs turned green, and one boiled them and they turned red again, they are kosher. What is the reason? This proves that they were not burned; rather, smoke entered them and changed their color temporarily. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, too, will say: If red organs did not turn green, and one boiled them and they then turned green, the animal is a tereifa. What is the reason? Their shame was revealed, i.e., it is evident that they were in fact burned. Rav Ashi said: Therefore, even if a bird’s innards remain red after it fell in a fire, a person may eat it only if it is boiled, to be certain that the innards will not turn green. The Gemara rejects this: But that is not so, since we do not presume the existence of a flaw without evidence.

§ The mishna states: If a person trampled the bird, or slammed it against a wall, or if an animal crushed it, and it lasted twenty-four hours, and then one slaughtered it, it is kosher. Rabbi Elazar ben Antigonus says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yannai: Both this and that, i.e., all of the above cases, require inspection after slaughter, to ascertain that there is no injury that would itself render the animal a tereifa.

MISHNA: And these are kosher among birds: If a bird’s windpipe was perforated or cracked lengthwise; or if a weasel struck the bird on its head in a place that does not render it a tereifa; or if the crop was perforated. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is kosher even if the crop was removed. If the bird’s intestines emerged from the abdominal wall but were not perforated, or if its wings were broken, or if its legs were broken, or if the feathers on its wings were plucked, the bird is kosher. Rabbi Yehuda says: If the down covering its body was removed, it is a tereifa and unfit for consumption.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: There was an incident involving Rabbi Simai and Rabbi Tzadok, who went to intercalate the year in Lod, and they spent Shabbat in the town of Ono. And they ruled with regard to an animal whose womb was removed, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi in the mishna with regard to the crop.

A dilemma was raised before the Sages: What is the meaning of the baraita? Is it referring to two different rulings, i.e., that they ruled with regard to the womb to prohibit it, and they also ruled in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi with regard to the crop to permit it? Or perhaps it is referring to only one ruling, and it means that they ruled with regard to the womb to permit it, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi with regard to the crop, but they do not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi with regard to the crop itself. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Rabba says, and some say it was Rabbi Yehoshua ben Levi who says: The roof the crop is treated like the gullet, i.e., it renders the bird a tereifa if perforated in any amount. The Gemara asks: Where is the roof of the crop? Rav Beivai bar Abaye said: It is any part of the crop that stretches with the gullet.

§ The mishna states: If the bird’s intestines emerged from the stomach wall but were not perforated, the bird is kosher. Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says: The Sages taught this halakha only in a case where one did not jumble them, but returned them to the stomach in their proper order. But if he jumbled them, the bird is a tereifa, as it is written: “Has He not made you, and established you?” (Deuteronomy 32:6). The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, created established locations for each organ in a person, so that if one of them is switched he cannot live. The same applies to other creatures.

It is taught in a baraita: Rabbi Meir would say that the verse: “Has He not made you, and established you?” teaches that the Jewish people is a city with everything in it. Out of it come its priests, out of it come its prophets, out of it come its chiefs, out of it come its kings, as it is stated: “Out of them shall come forth the cornerstone, out of them the stake, out of them the battle bow, out of them every master together” (Zechariah 10:4).

The Gemara recounts an incident involving a certain Roman who saw a certain man fall from the roof to the ground, and his stomach ruptured and his intestines emerged. The Roman brought the man’s son and slaughtered him before his father’s eyes

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כעוף של מים דמיין. כלומר אם נשבר העצם אף על גב דלא ניקב קרום של מוח [טרפה]:

אבל בלב וקרקבן וכבד דאין דרכן להיות ירוקין ונפלו לאור והיו ירוקין ודאי נחמרו וטרפה אבל בני מעים שהם הדקים אם נפלה לאור והיו בני מעיים ירוקין כשרה שכך דרכן להיות ירוקין:

אדומים שהוריקו כו'. כלומר לב וקרקבן וכבד שדינן להיות אדומין והוריקו או בני מעים שדינן להיות ירוקין והאדימו טרפה:

^א)נראה דגי' אחרת היה לרבינו בכאן דגבי ירוקין שהאדימו לא מהני שליקה להכשיר וכעין גי' זו הביא הב"י בסי' נב בשם בעל העיטור דיש גורסין בהיפך בדרב שמואל טרפה ובדרב נחמן כשרה ע"ש. ירוקין שהאדימו כו'. כלומר בני מעיים שנפלו לאור והאדימו אע"פ ששלקן וחזרו והוריקו טרפה:

מ"ט איגלאי מלתא בהתייהו קודם ששלקן:

אדומין שהוריקו ושלקן. כלומר לב וקרקבן וכבד שנפלו לאור והוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשרה מ"ט קיטרא בעלמא הוא דעייל בהו כשנפלו לאור ולא נחמרו ממש:

ולא היא אחזוקי איסורא. כלומר כיון דלא הוריקו כשנפלו לאור לא נימא דלא ניכול אלא בשלקא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן:

דרסה או טרפה בכותל כו'. כלומר דרסה ברגליו או טרפה שהיכתה בכותל:

אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה כלומר בין שדרסה או טרפה בכותל בין שריצצתה בהמה אע"ג ששהתה מעת לעת צריכה בדיקה משום ריסוקי איברי':

ניקבה הגרגרת או שנסדקה. כלומר דגם בעוף אינה טרפה בניקב הגרגרת אלא^ב)נראה דצ"ל אלא אם מקום הנקבים הוא כשיעור רוב חללו של גרגרת וכדאמרינן לעיל בעופא מאי מקפלו ומניחו על פי הקנה כו'. מרוב חללו של גרגרת כדאמרינן מקפלו ומניחו על פי הקנה:

מקום שאין עושה אותו טרפה. שלא ניקב קרום של מוח:

הנוצה כלומר נוצה הדקה שמגינה עליה מפני הצינה:

הורו בטרפחת כרבי בזפק. כלומר כר' שהורה בזפק להתיר כדחזינן במתניתין אפילו ניטל כך הורה בטרפחת אם ניטלה מן הבהמה מותר:

או דילמא הורו בטרפחת לאיסורא כר' ושתי הוראות הורו בטרפחת לאיסורא ובזפק להיתירא:

גגו של זפק נידון כושט. כלומר גגו של זפק שנמתח למעלה נידון כושט (שנמתח למעלה) וניקבו במשהו:

שלא היפך בהן. כלומר שבן אדם לא נגע בהם ונכנסו מעצמן במיעיה:

כונניות. תיקונים:

כרכא דכולא בה. כלומר מה הכרך הזה דכולה הוה (אם הגוף צורכו) [ביה כל צרכו של גוף]:

הוריקה כבד כנגד בני מעים. פירוש כשנפלה לאור והוריקה כבד ולא הוריקו בני מעים וקמיבעי ליה אם חוששין שמא נחמרו אם לאו ופשט ליה טרפה ומתמה תלמוד' ולא יהא אלא ניטלה דקס"ד משום דכבד עצמה שהוריקה נטרפה ופריק רבא לא אמרו אלא מפני בני מעים שכיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעים וטרפה כלומר בידוע ששלט בה האור שנפלה בו אבל כשלא ראינוה שנפלה לאור אפילו הוריקה כבד כנגד בני מעים עצמן כשרה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ובני מעים וכבד בלא אור נמי מוריקין הם אבל יש נוסחי שכתוב בהם כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטרפה וכך היא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל ולפ"ז כל זמן שהוריקו בני מעים או הוריקו כבד כנגדן חוששין שמא נפלה לאור אעפ"י שלא ראינוה שנפלה ואף לזו הגרס' י"ל בידוע שנפלה לאו דוקא אלא בידוע שמחמת אותה נפילה שנפלה לאור נחמרו בני מעיה ותדע דהא בנפלה ודאי איירי אם הוריקה כבד ולא בני מעים ועלה בלחוד מתרץ ומ"מ אין להחמיר אלא כשהוריקו מעצמן אבל שלקן והוריקו כיון שלא ראינוה שנפלה אין לנו לומר בזה בידוע שנפלה לאור ותולין בשלק דאחזוקי איסורא לא מחזקי' כנ"ל ודא"ר אשי לא ליכול אלא בשלקא לעוף שראינוה שנפלה לאור קאמר דהיאך יעלה על הדעת בכל עוף והלא אף בדיקה כלל אינו צריך בבני מעים אם הן ירוקין אם לאו אלא בעוף שנפל לאור בפנינו קאמר ואעפ"כ אמרו דאחזוקי איסורא לא מחזקי' כן פירש"י ז"ל.
אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בחבורו ולא עוד אלא בני מעים שלא נמצא בהם שינוי וכשנשלקו נשתנו והוריקו בידוע שנפל לאור והלא כבר עשוי הוא תדיר להיות ירוק מחמת מכה וכמה חלאים המצויין בהם בין באדם בין בבהמה ועוף ואפי' בני מעים ופניו של אדם וכל גופו מוריקין בכך ומחמת דם נמי כר' נתן ועוד ריאה ירוקה כשרה מדר' נתן לימא נפלה לאור הוא ולפי דרכם זו שיעור ירוק גם דכבד במשהו כשיעור נקובתם דמעים שכנגדו ורוב כבדים יש בהם יורק משהו ככל הבריות אלא כולה שמעתא בשנפלה לאור היא שנויה.

ה"ג בעובדא קמא: ירוקין הוו ואכשרה והא אנן תנן ירוקין פסולה א"ל לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד תנ"ה ההיא תרנגולתא דאדומין הוו וטרפה והא אנן תנן אדומין כשרה אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו. וזו היא גרסתו של רבינו הגדול ז"ל, ופירושא דכי קתני מתני' ירוקין פסולה באדומין שהוריקו דהיינו לב קורקבן וכבד וה"ה לירוקין שהאדימו אלא חדא מינייהו נקט ואפשר דשכיח טפי א"נ רבותא קמ"ל וכ"ש ירוקין שהאדימו ששלטה בהם האור שכל שאור שולט בו נשרף ונעשה אדום.
ויש שגורסי' בעובדא קמא אדומין הוו וטרפה ולא אמרו אדומין כשרה אלא בלב ובקורקבן וכבד. תניא נמי הכי ובבתרייתא גרסי ירוקין הוו ואכשרה והתנן ירוקין פסולה אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו והכל עולה לטעם אחד אלא שי"מ לזו הגי' דמתני' בא לפרש וקאמר דהכי קתני ירוקין שהיו אדומין מתחלה כשרה ופליגא אלישנא קמא ואין פירו' זה כלום.
והא דר' מני ודרב נחמן ה"ג לה בה'. רבינו ז"ל ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו טרפה ויש שגורסין בהפך ונקיטי' לחומרא שכל שחוזר למראה טרפה בשלק טרפה ושחזר למראה כשר מספקא לן אי פליגי נוסחאי אהדדי או נאמר שכולן לא נתכוונו אלא להכשיר כל שחזר למראה כשר בשלק וצריך תלמוד ומצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב בכולן והוא שיעמדו באותו מראה אחר ששולקים אותם וכן עיקר.

מתני’:נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין טריפה אם אדומין כשרה. ולאו כללא הוא דהא אמרינן בגמרא אדומין שהוריקו וירוקין שהאדימו טריפה, ולא אמרו ירוקין טריפה אלא בלבד וקורקבן וכבד הואיל ומתולדתן אדומים, אבל דקין שהם ירוקין אם האדימו טריפה, ובספר המאור כתב דמשום הכי נקט פסולת בירוקין, משום דשכיחא פסלות דידהו ע"י שלקא, מה שאין כן באדומין שאין השלק מאדים לעולם אלא מוריק, פירוש לפירושו מדאמר רב נחמן בגמרא אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה ולא נקט לה בירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו, והכי הוה ניחא טפי משום דרב נחמן אדרב שמואל בר חמא קאי, ורב שמואל בירוקין שהאדימו נקט לה, אלא דלא הוה איפשר ליה לרב נחמן למינקט בירוקין שלא האדימו משום שאין השלק מאדים. ומקצת מפרשים יש שאמרו דטריפות זה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה, לפי שעור הבהמה קשה ומגין, וכמו שאמרו לקמן (חולין נז, א) לגבי ריאה דעוף דאינה לא לינפל ולא לחמר הואיל וצלעות מגינות אותה. והא דתנא לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף נשבר העצם אף על פי שלא ניקב קרום של מוח. ולא תני נמי יתר עליהם העוף נפלה לאור ונחמרו בני מעיה, לפי שלא הזכיר אלא אותן טריפות שנוהגין בזה ולא בזה, אף על פי שהן שוין באותן האיברים כגון זו של קרום דבהמה ועוף שניהם יש להם עצם ויש להם קרום, וזו טריפה בשבירת עצם וזו עד שינקב הקרום, אבל כאן שזה אין לו עור להציל מאש וזו יש לה עור להגן בזו לא אמרו. ולא מיחוור. חדא, דלוי כללא כאיל [כל] הטריפות, ועוד דעוף נמי עור יש לו אלא שאינו כשל בהמה שזה רך כבשר וזה קשה, וקרום המוח דכותיה נמי הוא שזה קשה ומציל וזה רך ואינו מציל, ועוד דכל טריפות שמנו במשנתינו וכשרותן בין ברישא בין בסיפא כללא הוא לבהמה ועוף, ולא נשנו בעוף מקצתן אלא מפני הצורך, לפי שהיה קרוב הדעת לנטות בהן כמו שפירש רש"י ז"ל במשנתינו, ותדע שהרי מכל מה שפוסל בעוף לא חזר ושנה בו אלא מקצתן (בשנים) שלש מן השנויין בטריפות שבבהמה, לפי שהטרפיות שמנה בבהמה כללא הוא בין לבהמה בין לעוף וכל מה ששנה בעוף כנגדו שנה ומנה בבהמה.

הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה. כלומר כנגד המוח וניקב הקרום וכן דרסה [ו]טרפה לכותל או שרצצתה בהמה והיא מפרכסת גם כן בבהמה הן, והן ניקב קרום של מוח ונפלה מן הגג, אלא דגבי בהמה שדרכה ליפול שנה נפלה, ועוף שאין דרכו ליפול שנה דרסה וטרפה או שרצצתה בהמה, ובתוס' גבי בהמה תני לה בהדיא נפלה מן הגג או שדרסה וטרפה לכותל או שרצצתה בהמה טריפה, וכן שנה בכשירות שבעוף, והדין כך הוא בבהמה כדקתני אם שהתה מעת לעת כשירה, וגבי בהמה נמי הא אמרינן בגמרא דאם שהתה מעת לעת או שעמדה דכשירה בבדיקה, ואם כן גם הנפולה לאור ונחמרו בני מעים כאחד מהן, ובכל הוא נוהג בין בבהמה בין בעוף. והרמב"ם ז"ל מן המתירין, וכך כתב (פ"י מה' שחיטה הי"א) ושתי טרפיות יש בעוף יותר על הבהמה ואף על פי שיש לה אותן האיברים ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור ועוף המים שנקב עצם ראשו. והרב בעל העיטור ז"ל הטיל פשרה ביניהם, שהעוף מכיון שנפל לאור צריך בדיקה, לפי שאין לו עור, וקרוב הדבר שנחמרו בני מעיה, אבל בהמה אין חוששין לה, אבל ודאי אם נחמרו גם היא מיטרפה בכך, ואין הדבר נראה כן שאין זה נמצא בגמרא, ואם טריפות זה נוהגן בכל הכל נוהג בענין אחד, שהרי שנו בעוף ובו למדו על הבהמה, ואם ממנו אנו למדין הבא מן הדין כנדון ואין אנו למדין ממנו לבהמה אף בשנחמרו בני מעיה נמי כשרה, דאין לך אלא מה שמנו חכמים.

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן מה נקיבתן במשהו אף ירוקתן במשהו. וטעמא דמילתא משום דירוקתן מחמת נקב הוא דעומד הוא לינקב, וכל העומד לינקב כנקוב דמי, ואפשר לומר דדוקא כשעברה ירוקתן לחלל כענין נקב הוה, דהא בלב אם לא נקב לבית חללו כשירה, וכן נקב הקרקבן וכיסוי קיים נמי כשרה, וירוקתן נמי בכה"ג כיון דמחמת נקב הוא. והא דבעא מיניה רב יוסף מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעים מהו, בשאין בני מעים לפנינו קא מיבעיא ליה, דאי קיימי קמן ולא הוריקו כשרה, ואפילו הוריקו בעצמן אינה טריפה עד שהוריקו לחללן, כל שכן כשלא הוריקו כלל הן בעצמן אלא הכבד שכנגדן, אבל כי ליתנהו קמן ואשכח ליה לכבד שכנגדן שהוריק חזקה שג"כ הוריקו לחלל ויש לומר דאפילו לא הוריקו לחלל אלא שהוריקו במקצתן טריפה, דכיון שהוריקו קצת עשויין הם לינקב, דמכות אש עשויה לרדת למטה ולנקוב, וכדרך שאמרו בדריסה דזהירתו מקלא קלי, ומעתה מטרפים לה, או שמא כבר ירד האש למטה עד לחלל אלא שאינו ניכר בה. והא דבעא מיניה רב יוסף מריב"ל בשבני מעים מונחין לפניו ולא הוריקו קא מיבעיא, אלא שהכבד שכנגדו הוריק, והכי קא מיבעיא ליה כיון שלא הוריקו בעצמן לא חיישינן להו, או דילמא כיון שהכבד מיהא שכנגדן הוריק חיישינן שמא כח האש ירדה בבני מעים שכגנדו אלא שאינו ניכר בהן, וקאמר ליה דחיישינן, והיינו דקאמר ליה בידוע שנחמרו בני מעיה ולא קאמר בידוע שהוריקו בני מעיה, דהא חזיא להו דלא הוריקו, אלא שאנו מחזיקין שנחמרו אע"פ שלא הוריקו, וזה נראה עיקר, דהא רב יוסף סתמא קא בעי מיניה מר' יהושע הוריקה כבד כנגד בני מעים, דמשמע דאף בבני מעים לפנינו קאמר, ולפי הלשון הראשון הוה ליה למימר בא זאב ונטל בני מעיה ונמצאת כבד שהוריקה כנגד בני מעים מהו, שהרי עיקר שאלתו אינה אלא בשאין בני מעיה לפנינו, והיאך חסר מלשונו עיקר שאלתו, ועוד קצת ראיה יש ממה שאמרו לא אמרן ירוק פסולין אלא בלב וקרקבן וכבד דמשמע לכאורה דכשם שבירקות הלב לבדו או בקרקבן לבדו טריפה אף על פי שבידוע שלא הוריקו חביריו כלל, אף כשהוריק כבד לבדו ונודע שלא הוריק לב וקרקבן ובני מעים טריפה כנ"ל, ונראה מדברי הרב רבינו משה ב"ר נחמן ז"ל שהוא סבור כן, אבל בתו' כתבו שאלו היו בני מעים לפנינו בבדיקתן סגי, ואינו מחוור.

כנגד בני מעים. פירש רבינו שלמה ז"ל הראש הדק של כבד אבל הראש העב שהוא מקום חיותו ומקום מרה אינו כנגד בני מעים, ויש לי ראיה לדבריו, מדקא מקשי תלמודא ולא יהא אלא ניטל ואילו היה הירקות כנגד חיותה או כנגד מרה אם ניטל טריפה, נמצא לפי פירושו שאם לא נמצא ירקות בכבד כנגד המקום הדק שהוא שוכב על בני מעים אף על פי שנמצא במקום מרה ובמקום חיותה, אין חוששין לו, ולא אמרו אלא כנגד בני מעיים, ועוד נראה לי שאפילו במקום הדק אם אין הירקות באותו צד שהוא כנגד בני מעיים אלא כנגד הצלעות אין חוששין לו, דהיאך אפשר שעבר בה האש למעלה עד שעבר בו ולא ניכר למטה, כן נ"ל. וראוי לסמוך על זה. גירסת רב רבינו אלפסי ז"ל והרב רבינו ב"ר מימון ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה ה"כ) כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעים וטריפה. משמע מתוך הגרסא הזאת דאף על פי שלא נודע בבירור שנפלה אלא שנמצאו בני מעיה ירוקין או אפילו כבד כנגד בני מעים, אומרים ודאי זו לו הוריקו בני מעיה או כבד שלה אלא מחמת שנפלה לאור, ומתוך כך הוריקו. ועוד הוסיף הרב רבינו משה ב"ר מיימון ז"ל (שם, הכ"א) להחמיר דאפילו לא נודע שנפלה לאור ובעוד בני מעיה חיין לא נראה בהן שינוי מראה כלל ושלקן והוריקו טריפה, דמימר נמי אמרינן כיון שהוריקה מחמת שלק בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעים, והשתא הוא דאיגלי בהתתיהו, וזה תמה שהרי רב יוסף סתמא דמילתא בשנפלה לאור בעא מיניה מריב"ל, דעל מתני' הוא דבעא מיניה, והיכי אהדר בשלא נודע שנפלה, ואפשר דחדא דאית בה תרתי קאמר ליה. ובנוסחאות אחרות ל"ג כלל בשידוע שנפלה, אלא הכי גרסינן כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה, ולפי גירסא זו דוקא בשראנוה שנפלה לאור קאמר (ב)[כ]מתני' אבל אם לא נודע שנפלה לאור ודאי לא חיישינן לה כלל, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ואימר מחמת חולי אחר הוא שהוריקו או שמא תולדתן היא כך, שאין לך מן הנוצרים שאין שנוי בתולדת הפרטים פעמים שזה נולד בחברבורות כנמר או בשומא שחורה או בסימן ירקרק או אדמדם, וע(ו)ד שנודע שנפלה לאור למה נחוש לה, וכל שכן אם לא נראית בהן כשהן חיין ונתגלה ע"י שלק דאמרינן קוטרא היא דעייל בהו עכשיו מחמת השלק בעצמו הוריקו עכשיו, ותדע דהא אמר רב אסי הילכך לא ניכול אלא בשלקן, ואי אפילו בשלא נפלה לאור קאמר רב נחמן ורב אסי דקאי עלה בשלא נפלה קאמר, והיאך אפשר לומר דאם איתא אף אנו נאמר שצריך לבדוק בבני מעים בעודן חיים, דאפילו כשלא ראה בהן שום שינוי צריך לחוש שלא יאכל אלא בשלק, כל שכן בעודן חיין צריך בדיקה, ואין הדעת סובל כן, דאם כן מאי שנא משאר טריפות דעלמא, אלא על כרחין בשנפלה לאור דוקא קאמר, ולומר דהיכא דנפלה לאור ונבדקו בני מעיה ונמצאו אדומים, עם כל זה [לא] יסמוך על בדיקה זו לבד כיון שאיפשר לברר ע"י שלק, וכן פירש רש"י ז"ל, אבל בסתם בני מעיה לא אמרה, ואפילו הכי אסיקנא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן, ומכל מקום אם נמצאו ירוקין אפילו לא נודע אם נפלה לאור אם לאו הלכה למעשה כרבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל עבדינן, וכפי שנמצא בנוסחאות שלהן, דבשל תורה בשיש הפרש בנוסחאות לחומרא נקטינן. ועוד נראה לי שיש ללמד על זה מן הדין, שאם תמצא לומר דדוקא כשנמצאו ירוקין אחר נפילה לאור, הא סתמא לא, לפי שיש לומר שיש שינוין באיברים לעתים מן התולדות או מחמת חולי, אם כן אף כשנפלה ונמצאו ירוקים לא נאסור, דהא לא אשכחן מידי דנתלה ביה לאיסור, אדרבה נתלי להקל, ונימא שמא מן התולדות היא ולא מחזקינן איסורא. ותדע דהא נקב בריאה טריפה על כל פנים ואפילו הכי כי נמצאת נקובה היכא דממשמשא ידא דטבחא, אי נמי בשבא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבים כשרה משום דתלינן להקל, והכא נמי מאי שנא, ואדרבה כל שכן היא, שהרי אין כאן שום טריפות ברור, שהרי אפשר דמן התולדות או מחולי אחר הוא, אלא על כרחין יש לנו לומר דשינוי זה אינו מצוי בבני מעים אלא על ידי האור, וכל שנמצא בו חוששין לו כנ"ל.

הא דאמר רבי מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשרה מאי טעמא קוטרא הוא דעאיל בהו. יש לומר דהוא הדין באדומין שהוריקו ושלקן והאדימו, דחד טעמא אית להו, וחדא מינייהו נקט, ולפי מה שכתבתי למעלה בשם הרב בעל המאור ז"ל בפירוש משנתינו שאין השלק מאדים לעולם, משום הכי נקט בכי האי גוונא משום דבהפך אי אפשר לעולם. והרב בעל העיטור ז"ל יש לו כלשון הראשון, שכן כתב אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, ואינה מחוור בעיני כלל, שאפילו תמצא לומר שהשלק מאדים, אפילו הכי אין עושין בו מעשה בכל כי הא, אלא במה שנתפרש בגמרא שזה מן הטבעים הוא, ואין אומדין בטריפות זו דומה לזו, דשמא בהתהפך האדמימות לירקות נודע שהוא עשן, אבל הירקות לאדמימות לא נודע כן, אלא שדרך הבשר לשנות מראהו מחמת שלקות ואין אנו בקיאין בכך והיאך נעשה מעשה במה שאין אנו בקיאין ולא פירשו לנו. ותדע לך שאלו כן היה יותר ראוי לרב שמואל לתפוס הענין שנאמר במשנתינו ולומר אדומין שהוריקו ושלקן והאדימו כשרה, ומה ראה שתפס הלשון שלא נאמר במשנתינו ועוד כי שמעינה מדרב נחמן דקאי ארב שמאול נקטה באדומים שלא הוריקו. ואם איתא שהטבע שייך בזה כמו בזה, הוה ליה למנקט כההיא גופא דר' שמואל ולימא אף אנו נאמר ירוקין שלא האדימו ושלקן והאדימו טריפה, כן נראה לי. והא דרבי מני ורב נחמן הכי גרסינן לה בהלכות רבינו אלפסי ז"ל, וכן הוא בנוסחאות אתמר אמר רבי מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו טריפה מאי טעמא איגלי בהתתייהו. ומצאתי בפירושי הרמב"ן ז"ל וכן בחיבור הרב בעל העיטור ז"ל שיש גורסין בהפך דגרסי בדרב שמואל טריפה ובדרב נחמן כשרה, ואם הגרסא היא הפוכה כמו שאמרו לא ידעתי ליישב בה דברי רב אסי דאמר לא ניכול אלא בשלקן, שהרי לפי הפוך הגירסא לעולם בתר מעיקרא אזלינן בין לאיסור בין להיתר, ואם בני מעים אלו מעיקרא במראה כשרות כי שלקן ונהפכו למראה אחר כשרין נינהו וכדאמר רב נחמן אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו כשרה כפי הגרסא ההיא, אלא אם כן נאמר שבאותן הנוסחאות לא גרסי הא דרב אסי כלל, ומכל מקום כיון שיש נוסחאות הפוכות נקטינן לחומרא, וכל שחזר למראה טריפה על ידי שלק טריפה וכל שחזר למראה הבשר אין עושין בו מעשה להקל וחוששים לו כפי הגרסא השניה. ממה שאמרו בשמעתין לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד ולא מנו ריאה בהדייהו, משמע לכאורה דדוקא אלו שהוריקו טריפה, אבל ריאה אפילו בשהוריקה כשרה, והא דאמרינן לקמן (חולין נז, א) אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר אפילו בשהוריקה נמי קאמר שאין פוסל בה מראה ירקות כלל. וכן מצאתי כתוב למקצת המפרשים. ותמיהא לי טובא דהא ודאי טריפות זה מחמת נקב הוא, שכל שהוריק עתיד לנקב וכדאמרינן לעיל שיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, אלמא מחמת חשש נקב הוא, ואם כן ריאה ודאי הא מטריפא בנקיבה וקלה יותר לינקב מן הלב ומן הקרקבן. ואם כח האש שולט בהן וקרובין לינקב עד חללן, היאך אפשר לומר שלא ישלוט בריאה לינקב שני קרומיה שהן דקין בשדקין, ואף על פי שאמרו לקמן אין ראיה לעוף לא לינפל ולא ליחמר, מאי טעמא הואיל וצלעות מגינות אותה היאך יצילו הצלעות אותה, כיון שכבר שלט בה האש עד שנשתנה מראיה, ודוחק הוא לומר דאף על פי שישתנו מראיה קוטרא בעלמא הוא דעייל בהו, ונראה לומר דאף הריאה כאחד מהם ליפסק בשינוי המראה אם הוריקה. אלא שלא דיבר כאן אלא בהווה ובדבר המצוי להוריק מחמת נפילתה לאור, אבל ריאה שצלעות מגינות עליה ומקיפות אותה אינה מצויה לחמר, והיינו דאמרינן לקמן אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר, כלומר שאין הדבר מצוי, ולפיכך אין צריכה בדיקה כשאר בני מעים הצריכין בדיקה. וכן מצאתיה במקצת פירושי[ם] ז"ל. ותדע שהרי אמרו שאין לה ראיה לינפל, ובזו אין ספק שאם נתרסקה ריאתה מחמת נפילתה שהיא אסורה, דהא כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ועוד דכיון שאתה רואה אותה מרוסקת מה יועילו לה צלעותיה והן לא הצילו ולא הועילו, אלא ודאי לא אמרו שאין לה ריאה לינפל אלא לומר שאין חוששים לבדוק ריאתה דמסתמא לא נתרסקה כלל כיון שהיא נחבאת בין הצלעות, ולחמר נמי דקאמר דכותה היא, ועוד דאפילו תאמר שצלעות (הגוף) [העוף] מגינות על הריאה, מה תאמר בריאה שבבהמה שאין צלעות מגינות אותה יותר מלב וקורקבן, אלא ודאי הריאה שהוריקה בבהמה טריפה. ואם תאמר אם כן למה לא מנו אותה כאן, ולימא לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב וקורקבן וכבד (ה)[ו]ריאה, דהא בבהמה ודאי טריפה, אלא שלא דברו אלא במוי בין בעוף בין בבהמה, וטריפות הריאה אינו מצוי בעוף כדאמרינן לקמן (נז, א) כנ"ל. ועוד יש לי לומר דאי אפשר להם לערב ולשנות עמהם ריאה, לפי שהירוק כולל שני צבעים ירוק הנקרא וריד שהוא ככרתי והשני הנקרא גרוג שהוא מוריקא, והירוק הפוסל בלב וקורקבן וכבד הוא ככרתי, שאלו כמוריקא הכבד כשהוא שמן דרכו להיות כן, ומסתמא מדעריב ותני לב וקורקבן וכבד ירקות הפוסל בלב וקורקבן כירקות הפוסל בכבד והוא שהוא ככרתי. אבל בריאה הירוק ככרתי אינו פוסל, דהיינו כר' נתן כדאמרינן לעיל (חולין מז, ב) ירוקה כשירה מדר' נתן, היכי דמי ככרתי, וכיון שזה בתולדתה נמצא בריאה מחמת שלא נבלע בה דמה אין אותה מראה פוסל ואפילו בנפלה לאור. וכל שכן לפי גירסתן של גאונים ז"ל שא"א לפוסל במן הסתם בשום פנים, שהרי הכשרנוה למעלה מדר' נתן אלא הירוק הפוסל בריאה, על כרחין א"א אלא כעין גרוג שהוא כעין מוריקא, וההוא אפילו בלא נפילת אש טריפה ואפילו שמרנוה מיום הולדה ועד שעת שחיטתה ונתברר בבירור שלא נפלה לאור. הילכך א"א לשנותה עם לב וקורקבן וכבד בנפ(ו)לה לאור כנ"ל. ולענין פסק הלכה. בהמה ועוף שנפלו לאור ונחמרו בני מעיהם, אם נשתנה מראיהן שחזרו הירוקין כגון דקים אדומין או שחזרו האדומין ירוקין כגון לב וקורקבן וכבד טריפה, ובבהמה נמי אם הוריקה הריאה שלה נמי טריפה, ומסתברא דוקא בשהוריקה כעין מוריקא, אבל בעוף ראיתי למקצת המפרשים שאמרו כשירה מפני שצלעות מגינות עליה, וכבר כתבתי למעלה שאינו (נמצא) [נראה] כלל אלא בין בזו בין בזו טריפה, ואין הפרש בין ריאת העוף לבהמה אלא אצל נפולה ולא אצל מכות אש אלא חיוב בדיקה לבד שעוף אין צריך בדיקה מספק ובבהמה צריך בדיקה, ולא אמרו כבד אלא כנגד בני מעים, אבל שלא כנגד בני מעים לא, לפי שאין טרפות הכבד מחמת עצמו אלא מחמת בני מעים שכנגדו, והיינו דאמר ר' יהושע בן לוי לרב יוסף הוריקה כבד שכנגד בני מעים טריפה, ואקשינן לא יהא אלא ניטלה, ואמר רבה הכי קאמר כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעים וטריפה. ומיהו נראה לי דאם הוריקה כל הכבד שלא כנגד בני מעים והוא הראש של מקום חיותו טריפה, שהרי אם נטל כולו ולא נשתייר ממנו כזית במקום שהיא חיה וכזית במקום מרה טריפה, ואפילו הוריקה כנגד המרה נמי איכא למימר שהיא טריפה, שהרי עתידה לינקוב ולנקוב נמי המרה, ואפשר לומר דכיון שלא שאל רב יוסף מר' יהושע בן לוי אלא בשהוריקה כנגד בני מעים לבד, משמע דבמקום אחר כשירה, והא דאמרינן לא יהא אלא נטילה, היינו מעיקרא, דהוה סלקא דעתין דרבי יהושע בן לוי מחמת טריפות הכבד בעצמו קאמר ליה שהיא טריפה, ומשום הכי אקשינן ליה לא יהא אלא ניטלה, אבל למסקנא דפריש רבה דלא מחמת טריפות הכבד עצמו קאמר ליה [אז אמרינן ד]שלא כנגד בני מעיים ואפילו הוריקו כנגד מקום שהוא חי' וכנגד מקום מרה כשירה, דאין האור שולט בו כל כך שינקוב אותו. ותדע שהרי פי' רבה דהכי קאמר כיון שהוריק כבד כנגד בני מעים בידוע שנחמרו בני מעיה כלומר בידוע שכבר שלט בהם האש ולא קאמר בידוע שניקב הכבד ואח"כ ינקבו בני מעים הסמוכין לו, והיינו נמי דלא אמרינן בטחול שאם הוריק בסומכיה טריפה, לפי שאין מכות אש שולט בו כל כך שיקוב כל עובי הטחול ולא בסימנין לפי שהן קשין אצל האש, כמו שאמרו לעיל (חולין נא, ב) לענין נפילה קשין הן אצל נפילה, וכמו שאמרו לעיל (חולין נג, ב) לענין דריסה עד שיאדימו סימנין עצמן, וזו צריכא עיונא. ושיעור ירוקתן כשיעור נקיבתן, מה נקיבת במשהו אף ירוקתן במשהו, ונראה דאפילו לא עברה ירוקתן לחלל טריפה, דכיון שהוריקו מלמעלה בידוע שנחמרו מבפנים, כלומר ששלט האש בחלל וטריפה כמו שאמרנו למעלה. בהמה או עוף שנמצאו בני מעיה ירוקין ואין ידוע אם קודם שחיטה נפלה לאור אם לאו, טריפה, כדברי רבינו אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' שחיטה ה"כ). אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו ועמדו בירוקתן אחר השלק אף על פי שלא נודע שנפלה לאור ואף על פי שלא ניכר בהן ירוקתא בשע(ת)[ה] שהן חיין, טריפה, וכדבר הרמב"ם (שם), וזו חומרא יתירה בירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו ובאדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו, ונתחלפו הנוסחאות, ונקטינן לחומרא, דירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו אף על פי שחזרו למראה הבשר טריפות וכן באדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה דאמרינן איגלאי בהתתייהו, ורבינו אלפסי ז"ל הכשיר בירוקים שהאדימו ושלקן והוריקו ע"פ גרסתו.

דרסה וטרפה בכותל וכו'. אם שהתה מעת לעת צריכה בדיקה שמא נשברה השדרה ונפסק החוט. אפשר שרבינו ז"ל לאו דוקא נקט חוט השדרה דהוא הדין לכל השאר, וכל מה שכנגד החלל, דאי דוקא נקט ולומר דכיון ששהתה יצאה מחשש ריסוק וליכא אלא שמא נפסק חוט השדרה תיקשי לן טובא דהא משמע לעיל (נא, ב) דעמדה כשהתה דמי, וגבי עמדה הוא דאמרינן דבעיא בדיקה, ועלה קאמרינן צריכה בדיקה כנגד כל החלל, והר"ם ז"ל (פ"ט מהל' שחיטה ה"כ) כתב כן מפורש, וכן עיקר.

הכי גרס רש"י ז"ל: הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דילמא בטרפחת להיתירא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו. פירוש, נסתפק להן אם שתי הוראות היו האחת בטרפחת והורו בה לאיסורא כרבי טרפון, דתנן בסנהדרין (לג, א) והאכילה רבי טרפון לכלבים, ועוד הורו בזפק כרבי להיתירא כדברי רבי בזפק שהורה בה להיתרא, אבל בזפק עצמו לאיסורא סבירא להו, ודלא כרבי נתן, ואין הענין הזה מתחוור, דאטו בסימנא נקט לה למילתיה דרבי בזפק, ומי סבר תנא דמתניתין דקתני נטלה האם כשירה, והוה ליה למימר הורו בטרפחת כתנא דמתני', אי נמי הורו בטרפחת להיתירא ותו לא, ומה להלן אצל מילתיה דרבי בזפק, כיון דלא הורו בה אינהו לא איסור ולא היתר, ובמקצת נוסחאות שלנו כתב הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתירא, או דלמא הורו בטרפחת להיתירא וכרבי בזפק להיתירא, ולפי גרסא זו משמע דהוראתם לגבי טרפחת הא דאסתפקא אי להיתירא, אבל בזפק קים להו דלהיתירא הורו בה, ומינה דהילכתא כרבי בזפק, אבל לפי גירסת רבינו שלמה ז"ל לית הילכתא כרב, דהוה ליה יחיד אצל רבים, ולית הלכתא כותיה, אלא כתנא קמא דאסר. ולענין טרפחת כתב רבינו חננאל ז"ל דכיון דסלקא הכא בתיקו, לחומרא עבדינן. ותימה הוא, חדא, דסתם מתני' היא לעיל (חולין נד, א) נטלה האם כשירה, ור' טרפון נמי דהאכילה לכלבים טועה בדבר משנה קרינן ליה, ועוד דר' טרפון גופיה מהדר קא הדר ביה, כדתנן בבכורות פרק רביעי (כח, ב) מעשה בפרה של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים והתירו, אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה עד שחותכין את האם שלה בשביל שלא תלד, אמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון, אמר לו ר' עקיבא פטור אתה שאתה מומחה בב"ד וכל המומחין בב"ד פטור מלשלם.

גגו של זפק נידון כוושט היכי אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. פירש רש"י ז"ל נמתח כלומר ממקום שמתחיל למשך ולהתקצר למעלה וכעין שאמרו במוח התחיל לימשך נדון כחוט השדרה, והיינו ממקום שמתקצר ולמטה. ובתשו' הגאונים ז"ל [כ'] מדקאמר גגו של זפק נדון כוושט שמע מינה דלית הלכתא כותיה דרבי דאמר אפילו ניטל, דהא איכא מקום שבנקב בלבד טריפה. ואפשר שאין זו ראיה כל כך, דדילמא רבי ניטל כל מקום הרחב שבו קאמר, ותדע לך שאם כן אף אנו נאמר דלית הילכתא אפילו כרבנן דרבי, דהא תנן ניקב הזפק כשירה ואילו הכא אמרינן ניקב גגו של זפק טריפה.

עוף שנפל לאור צריך בדיקה כנגד בני מעיו אם הוריקו האדומים בטבעם ר"ל לב וקורקבן וכבד או אחד מהם או האדימו הירוקים בטבעם ר"ל הדקים או אחד מהם טרפה הואיל והגיע בהם כח המכוה לשנות מראיהם הרי הוא במקום שנוי המראה כניקב שעתידים הם לינקב וכל שעתיד לינקב הרי הוא כניקב ומפני זה שיעור שנוי מראיהן במשהו כנקב ואפי' לא הגיע הירוקות לחלל שכח המכוה יורד ונוקב וכמו שביארנו בארס הדרוסה:

יש בענין זה שני דברים שנחלקו בהם גדולי עולם הראשון הוא בטרפות זה אם נוהג בבהמה אם לאו גדולי המפרשים כתבו שהדין כן בבהמה אלא שמתוך שאינו מצוי בה כל כך בנקל לא הוזכרה בבהמה הא מ"מ כל שאירע כן טרפה שהרי אמרו כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ויתר עליהם עוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח ובעוף של מים ואלו נחמרו בני מעיה לא תני ליה ביתרות של עוף אלמא אף בבהמה היא ומ"מ גדולי המחברים כתבו שאין טרפות זה בבהמה כלל ויש מפרשים דבריהם מתוך שעור שלה גס ועב ובני מעיה גסים אין כח מכוה שולטת בהם כל כך ואפי' נשתנה מראיתם וזו שאמרו כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף ויתר עליהן עוף בנשבר העצם ולא ניקב הקרום ואלו נחמרו בני מעיה לא קתני פירושו ויתר עליהן עוף בדברים שהעוף והבהמה שוים בהם אבל זו יש לבהמה עור חזק שמציל בכך וזו אינה ראיה שאף (העור יש לו עוף) [העוף יש לו עור] ואם מפני שאינו חזק אף קרום של מוח אינו חזק כשל בהמה ואע"פ כן מנאוה ביתרת שבעוף אלא שמ"מ אפשר שחוזק הקרומות קרוב ביניהם יותר משל עורות ואף הם מביאים ראיה שאם כן י"ט טרפויות הם ואף זו אינה שזו בכלל הלקות היא וכן ושט שנעשה חיצון לבן ופנימי אדום טרפה ולא נשנית בכלל הי"ח מפני שבכלל הלקות היה וגדולי פורווינצאה מכריעין ביניהן בחבוריהם שאם נפלה הבהמה לאור אינה צריכה בדיקה מן הסתם ועוף שנפל לאור צריך בדיקה מן הסתם הא מ"מ אם ראינו שנשתנה מראיתם אדומים בירקות וירוקים באדמימות טרפה אף בבהמה אם בנפלה לאור אם בלא נפלה כל אחד לשיטתו על הדרך שנבאר בסמוך וכן הדברים נראין:

הדבר השני שנחלקו בו הוא אם הוריקו האדומים ולא נודע לנו אם נפלה לאור אם לאו או שנודע שלא נפלה יש אומרים שטרפה ואף בנודע שלא נפלה כל שהוריקו האדומים טרפה לא נאמר נפלה לאור אלא מפני ששנוי זה דרכו לבא על ידי כך הא כל שבא אע"פ שלא נודע לנו אם נפלה לאור או אע"פ שאנו יודעין שלא נפלה כגון שעמד בכלוב משניצוד טרפה שאין טרפות זה אלא מחמת לקות ואע"פ שרוב פעמים סבתו מחמת האור מ"מ כל שיבא מיהא לקות הוא וטרפה ויש אומרים שלא נאמר טרפות זה אלא בשלא נודע אם נפלה לאור אם לאו שמן הסתם על ידי נפילת אור היה והם גורסים כאן כל שהוריקה כבד כנגד בני מעין בידוע שנפלו לאור ונחמרו בני מעיה וזו היא שטת רוב גאונים הא אם נודע שלא נפלה כשרה שאין שנוי זה לקות אלא כשהוא בא מחמת האור ואע"פ שאם כן אף בשלא נודע היה לנו לתלות במחמת דבר אחר שאינו פוסל מ"מ תולין במצוי ויש אומרים שלא נאמר הטרפות אלא בשנודע שנפלה לאור בודאי דומיא דנפלה מן הגג שאם לא כן לא היה לו להזכיר אלא נחמרו בני מעיה הא לא נודע אין אוסרין אותם בכך שמא מן התולדת הוא או שמא סבת חולי ואין זה דבר הנוקב וכך קבלנו מרבותינו נ"ע והם גורסים כאן כל שהוריקה כבד כנגד בני מעין בידוע שנחמרו בני מעיה ופירושה בשנודע לנו שנפלה לאור והרבה מחמירין בדבר וראוי לחוש אף לדעת ראשון ומפני שבודאי נראה שהוא לקות:

המעין שהאדימו אם בסבת נפלה לאור אם בסבה אחרת כל אחד לפי שטתו ושלקן במים רותחין וחזרו למראה הראוי להם והוא הירקות כשרה הואיל וחזרו למראיתן אין זה פסול עשן בעלמא היה שנכנס בהן וזה שאמרו אמר רב שמואל בר חייא אמר ר' מני ירוקים שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו כשרה וכן נראין הדברים באדומים שהוריקו ושלקן וחזרו למראיתן אע"פ שלא הוזכר כן בדברי רב שמואל וגדולי האחרונים חולקים בדבר מפני שאין אומרין בטרפות זו דומה לזו ולא יראה לי כדבריהם שכל מה שחוזר למראיתו אף על ידי סבה אין בו ספק שהרפואה מצויה בו ולא עוד אלא שבספרים מדויקים מצאנוה בדברי רב שמואל בהדיא ר"ל אדומים שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו או ירוקים שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו כשרה:

ויש ספרים שגורסין אותה באדומים שהוריקו לבד אלא שמ"מ איפשר לומר דחדא מינייהו נקט ומ"מ יש גורסים אותה בירוקים שהאדימו ומפרשים שהשלק מוריק אבל אינו מאדים לעולם ומתוך כך לא תפשה באדומים שהוריקו ואין הדברים נראין כלל:

אדומים שהן במראיתן ושלקן והוריקו טרפה כבר נתגלה ענינם שלקו והוא גם כן מה שאמר רב נחמן אדומים ששלקן והוריקו טרפה וכן הדין אצלנו בירוקים שהאדימו על ידי שלק אע"פ שלא הוזכרה בדברי רב נחמן ולא עוד אלא שאף בזו יש גורסין את שתיהן בדברי רב נחמן ויש גורסין אותה בירוקים ששלקן והאדימו ומפרשים דחדא מניהו נקט ויש גורסים כראשונה ומפרשים כמו שכתבנו שאין השלק מאדים לעולם אלא מוריק ומ"מ אומר אני לדבריהם שאם נשתנה המראה לסבה אחרת שטרפה כל שנתגלה לנו שלקה טרפה כלל הדברים כל שאנו רואים שנוי המראה ונתגלה שחזר למראיתו על ידי איזו סבה כשרה כל שאין שם שנוי מראה וחזר לשנוי מראה הפוסל על ידי איזו סבה טרפה ומ"מ נפלה לאור ובדקנוה ומצאנו מראה שלה עומד על עמדו אין מחזירין אחר התחבולה אם ישתנה ממראיתו ודיה לצרה במה שנמצא ממנה מאליה וזה שאמר רב אשי לא ניכול איניש אלא בשלקא שפירושו בנפלה לאור ובדקנו ומצאנו מראה שלה עומד אין הלכה כן אלא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן ואין צריך לומר אם לא נפלה לאור שאין מצריכין בכך שאף רב אשי לא אמרה כן שמעולם לא מצינו מי שמצריך בדיקה בלא ריעות אלא בריאה ולא הוצרכנו לכתבה אלא דרך ביאור מפני שיש מפרשים אותה כן ואינו כלום ומ"מ גדולי פורווינצאה כתבו בחבוריהם שיש גורסין בדרב שמואל טרפה ר"ל אדומים שהוריקו ושלקם וחזרו והאדימו או ירוקים שהאדימו ושלקן וחזרו והוריקו כל אחד לשטתו טרפה ומשום דבתר מעקרא אזלינן וברב נחמן כשרה ר"ל ירוקים ששלקן והאדימו או אדומים ששלקן והוריקו כל אחד כשרה ומשום דבתר מעיקרא אזלינן עד שגדולי האחרונים חוששין לשתי הגרסאות ומחמירין מכל צד וכל שנולד לו שנוי מראה על ידי שלק טרפה כגירסא ראשונה וכל שחזר למראיתו על ידי שלק חוככין בה להחמיר כגירסא אחרונה ומ"מ גירסא אחרונה ודאי משובשת היא ואין לחוש בה שאם כן היאך אמר רב אשי הילכך לא ניכול איניש אלא בשילקא ועוד שהדבר ידוע שכל שנוי מראה החוזר לאיזו סבה כל הגאונים מסכימים שהיא כשרה ואין לחוש בה כלל:

כל שביארנו בכבד שעל ידי שלק חוזר להיתרו אם חזר למראיתו על ידי שלק מ"מ כל שבא לשלקו צריך לחתוך סימפונות ולקרעו כמו שיתבאר בפרק כל הבשר ויש אומרים שאין הצלייה בשפוד או על גבי גחלים הרי הוא כשלק וכל שחזר למראיתו על ידיהם מותר:

הכבד אינו שוה בדבר זה ללב ולקורקבן שהלב והקורקבן כל שהוריקו באיזה מקום טרפה אם בסבת נפלה לאור לדעתנו אם אף בשלא נפלה לדעת קצת כמו שהתבאר ואפי' מה שאינו כנגד מעין שהרי טרפותם מצד עצמם שהרי הנקב פוסל בהם והרי ניקבו אבל הכבד אין כל מקומות שבו שוים בדבר זה כיצד אין מונח ממנו כנגד בני מעין אלא ראשו התחתון והוא הדק שבו אבל ראשו העליון והוא העבה שבו הוא למעלה מן המעין:

הוריקה כבד לצד העליון שאינו כנגד המעין כשרה שאם מצד עצמו אתה בא הרי אין נקב פוסל בו ואם מצד הדקין אתה בא הרי אין לקות זה כנגדם וכן הדין אם הוריקה בצד השני הפונה אצל הצלעות אפי' בראש הדק אבל אם הוריקה בראש הדק ובצד הפונה למעין טרפה ועל זו אמרו הוריקה כבד כנגד בני מעין מהו כלומר שבשאר מקומות ודאי אין לחוש והשיבו שכנגד בני מעין טרפה ואע"פ שאם ניטלה כנגדם כשרה מ"מ מצד המעין היא טרפה ידוע שנחמרו בני מעיה ומגדולי האחרונים פירשו שאם הוריקה במקום מרה ובמקום חיותה שטרפה הואיל ונטילתן של אלו פוסלתה כמו שהתבאר ויפה פירשו:

הוריקה כבד כנגד בני מעין והמעין לפנינו בחזקתן ר"ל שלא נשתנה מראיתן פירשו בתוספות שכשרה לא נאמר בהוריקה כבד כנגד בני מעין שטרפה אלא בשאין בני מעין לפנינו הא ישנן לפנינו ולא נשתנה מראיתן הם מעידים על עצמן יותר מן הכבד וכן הדברים נראים אחר שפסול הכבד אינו מצד עצמו וגדולי האחרונים פסקו בדבר ממה שלא נאמר בשאלה זו בכאן הוריקה כבד כנגד בני מעין ונאבדו המעין ואין דבריהם נראין שמאחר שעקר טרפות זה בעוף הוא נאמר סתם דקין של עוף אדם משליך אותם תיכף להוצאתם והכלבים או החתולים הולכין עמהם אלא שמ"מ יש לחוש שמא נחמרו ואין הלקות ניכר בהם עדין שהמעין בקושי משתנה מראיתם:

נפלה לאור והוריקה הריאה יש אומרים שכשרה לא נאמר טרפות זה אלא במעין ולב וקורקבן וכבד ואין לך אלא מה שמנו חכמים וכן הדברים נראין שהרי ירקות הפוסל בכבד כשר בריאה מצד עצמה כמו שביארנו ואם כן מה שאמרו אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר אף הוריקה בכלל אף כשהיה מחמת האור ומגדולי האחרונים פסלוה ומה שאמרו אין ריאה לעוף לינפל ולא ליחמר כגר פירשו הטעם הואיל וצלעות מגינות עליה כלומר ומן הסתם לא נתדחקה מחמת הנפילה ולא נחמרה מחמת האור הא כל שראינו כן ודאי טרפה ואע"פ שירקות הפוסל בכבד כשר בה כל שמחמת האור מיהא טרפה ומ"מ למדנו מדבריהם שאף הם מודים בעוף שאין צריך לבדוק בה מן הסתם הואיל ובין הצלעות היא מובלעת הרי רוב צלעות מגינות עליה אבל לב וקורקבן וכבד צריכין בדיקה:

כבר ביארנו בריאה שהירוק כולל שני צבעים האחד הוא הירוק ככרתי והשני הוא נוטה למראה חלמון ביצה והוא הנקרא גורוג וירוק זה השני אע"פ שהוא פוסל בריאה ישנו תמיד בעופות השמנים מאד ומתוך כך פירשו האחרונים שהירוק ככרתי הוא הירקות הפוסל בכבד והוא כשר בריאה כמו שהתבאר:

עופות המדבריים כבד שלהם ירוק ככרתי ואין בו פקפוק אלא שהוסיפו האחרונים לומר שכל עוף ביתיי שיש במינו מדבריי אין פוסלין כבד שלו בירקות שכל שבמדברי דרכו שכך הדבר מצוי להיות כן בביתיי לפעמים והרבה פעמים נאמר בתלמוד על כיוצא בזה להקל הני ברייתא הכי אית להו והדברים נאים ומקובלים ומ"מ לב וקורקבן כל ירקות פוסל בהן על הצד שהתבאר:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה כשרות שבעוף ואלו כשרות שבעוף נקובת הגרגרת או שנסדקה הכתה חולדה על ראשה במקום שאין עושה אותה טרפה ניקב הזפק ר' יוסי אומר אפי' ניטל יצאו בני מעיה ולא ניקבו נשתברו רגליה נשתברו גפיה נמרטו כנפיה ר' יהודה אומר ניטלה הנוצה פסולה אמר הר"מ פי' דין נקב שאין בו חסרון או סדיקות הקנה לאורך בעוף הוא כמו בבהמה אבל נקב שיש בו חסרון אם יש בו בתשבורת כל מה שחסר מגופו כנגד תשבורת רוב חלל הקנה מאותו העוף טרפה ואם היה כנגד חצי תשבורת הקנה או פחות הרי היא כשרה וזפק ידוע והוא לעוף במקום האצטומכא והושט סמוך לו וכל הנמשך מעליון הזפק בשעה שמושך העוף צוארה דינו כדין הושט ר"ל אם נקב במשהו טרפה וזולתם מחלקי הזפק אין שואלין על נקב שבו ומה שאמר יצאו בני מעיה כשרה על מנת שלא ישתנה סדרן ר"ל שלא יהפכו בידים ולא נתקנו שכל זמן שעושה כן הרי היא טרפה לפי שאי אפשר חזרתן והעקר בשבירת רגל העוף מה שאומר לך והוא שכל אחד מרגלי העוף מחוברין משלשה פרקים מלבד הכף שהוא עומד עליו שהוא מחובר מפרקים רבים אם ישבר הפרק המחובר הסמוך לגוף מן הירך ונראה השבר ונפשט ממנו ממנו הבשר טריפה ואם נשבר והבשר חופה השבר שמתנועע העצם והוא שבור ואינו נראה כשרה וכן אם נראה קצת העצם השבור ויהיה הבשר חופה את רובו אבל שנים הפרקים הסמוכים לפרק הזה אין משגיחים בהם לשבר בשום פנים ואפי' נראה העצם כשרה ועליהם הוא אומר נשתברו רגליה נשתברו גפיה בכלל הכשרות וכן אם נשמט הירך מן הגוף ר"ל בעוף הרי זה כשר אבל אם נשמט פרק הכנף הסמוך בגוף טרפה ואם לאו כשרה ודע שרגל העוף שיש בו קשקשים ר"ל בקנה של רגל שאותם קשקשים דומים לקשקשי הדגים על אותו הקנה יש גופים סחוסיים רבים והם מקיפים עצם הרגל כאלו הם חזוקו וכל קצתם מדובקים אל דמות גרגיר הענב בכף העוף וקורין גם כן לאותם הגופים גידים ולאותו הגרגיר שבו הם מתקבצים צומת הגידים וכשיחתכו רגלי העוף במקומות שבהן אלו הגידין ויחתכו אלו הגידים או רוב כל אחד ואחד או נחתך אפי' אחד מהם כלו הרי היא טרפה ואם נחתך למטה מצומת הגידים ולא נגע בצומת הגידין כשרה וכן אפי' נחתך הרגל למעלה ר"ל ממקום הבשר הרי היא כשרה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן וחיה וחותכה מכאן ומתה נמרטו כנפיה ידוע ונוצה הוא העור הדק שעל הזפק עם הנוצה שלו ר' יהודה אומר אם ניטל פסולה ואין הלכה כר' יהודה ולא כר' מאיר:

אמר המאירי ניקבה הגרגרת פי' שלא בחסרון ואם הוא נקב שיש בו חסרון הולכין בה אחר הרוב ואין הולכין בה לכאיסר כבהמה שהרי אף בכל רחב הגרגרת אין בו כאיסר או שנסדקה לארכה ובלבד שישתייר בה משהו מכאן ומכאן במקום שחיטה כמו שהתבאר בבהמה:

הכתה חולדה על ראשה מקום שאין עושה אותה טרפה כגון שלא ניקב הקרום ובבדיקה או שהכתה שלא כנגד המוח ושלא בבדיקה:

ניקב הזפק ומ"מ אם ניטל טרפה ור' חולק לומר שאף אם ניטל כשרה ומטעם זה לא שנאו בטרפות שבו ומ"מ אין הלכה כר' אלא ניטל טרפה וכן ניקב יש בו צד שהוא טרפה והוא אם ניקב הגג והוא מה שנמתח ממנו עם הושט על הדרך שיתבאר בגמרא:

יצאו בני מעיה ולא ניקבו ושחטה בעודן בחוץ נשתברו גפיה באיזה מקום שבהן ואין בהן טרפות אלא בנשמט עיקר הגף הנכנס בגוף ואף זו לא מצד עצמה של גף אלא שחוששין לריאה הנבלעת לשם ואם בדק את הריאה ועלתה בנפיחה אף זו כשרה ומה שנשבר מן האגפים מ"מ אסור ומשליכין אותו כמו שיתבאר:

נשתברו רגליה פי' מן הארכובה ולמטה וכן בנחתך לגמרי ושבר זה או חתוך זה הוא בשוק הנמכר עם הראש:

נמרטו כנפיה והיא נוצה גדולה של כנפים ובכלל זה שנמרטה כל הנוצה הדקה שעל הגוף ונשאר העור לבד כשרה ואין זו גלודה אחר שהעור נשאר קיים ור' יהודה חולק לומר שאם ניטלה אף הדקה פסולה ואין הלכה כדבריו אלא אף בכולה כשרה:

וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ניטלה הטרפחת והיא האם בבהמה כשרה אבל בעוף יש מחמירין בה מכאן וכבר ביארנו דבר זה למעלה במשנה השניה:

ניקב הזפק שביארנו עליו במשנה שהוא כשר דוקא בזפק עצמו אבל גג הזפק שניקב טרפה מפני שהוא נידון כושט ופירשו בגמרא בגג זה מה שהוא נמתח עם הושט ודבר זה יש מפרשים כי מה שהוא נמתח עמו בשעה שהוא ממשיך את צוארו ויש במשמע מעט מן המקום הרחב שבזפק ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים בו ממקום שמתחיל להשתפע לצד הושט אבל כל שהוא משפועו ולמטה אע"פ שנמתח עם הושט בשעה שמושך צוארו לאכל אינו נפסל בנקב:

מה שביארנו במשנה ביצאו בני מעיה ולא ניקבו שכשרה הוא הדין אם החזירן אדם לתוך הכרס אלא שבזו אין מכשירין אא"כ החזירן על מתכונתם שלא היפך בהם דבר הן מתחתונו לעליונו הן מצד זה לשכנגדו מדבר זה צריך רופא בקי ובאדם מיהא לרפואה כל שאפשר לעשות שלא בנגיעת יד כגון שיזכירוהו שיתאנח בהם וימשכו מעיו מאליהם בפנים הדבר יפה הא בבהמה שאי אפשר בכך והוא צריך בה לנגיעת יד צריך לעשות בנחת שלא יהפך בהם שום דבר הא אם היפך בהם שום דבר או שנמצאו בני מעיה של בהמה מהופכין אע"פ שלא ניקבו ושלא יצאו טרפה:

בד"ה אבעי' להו הורו כו' משום דלא מיירי בפלוגתא כי היכי דלא חשיב ניטל הנוצה לר"י כו' עכ"ל אע"ג דאין זה דומה לגמרי דהתם כר' יהודה ולא כרבנן לא בעי למתני יתר בעוף ניטל הנוצה אבל הכא כרבנן ולא כר' טרפון ה"ל למתני יתר בעוף ניטלה הטרפחת ועוד דר' טרפון גופיה חזר בו מ"מ איכא למימר דבפלוגתא כי האי דמעיקרא הוי פליג ר"ט נמי לא בעי למיתני יתר בעוף ודו"ק:

הוא עשך ויכוננך כו'. עיין פרש"י אבל בערוך בערך הזר ובערך כן פירש שהוא לשון סיבוב כמו בחבל שהוא מכונן על צוארה דפ"ד דמכשירין והמכנן את החבל על יד כי' דפ"ז דפרה. ועש"ז נקראו הבני מעים הסובבים הדורא דכנתא וכן פי' הרע"ב בפי' המשנה בפ"ו דפרה מכנן מלשון הדורא דכנתא ובפ"ד דמכשירין גבי' מכונן על צוארה לשון הוא עשך ויכוננך ע"ש וק"ל:

ממנו כהניו כו'. כולה מפרש בתורה ממנו כהניו שנתנה לאהרן ולזרעו לדור עולם ממנו נביאיו שנאמר נביא מקרבך מאחיך וגו' ממנו מלכיו שנא' מקרב אחיך תשים עליך מלך ולא מייתי מהאי קרא דממנו יתד וגו' דלמעלה הוא לישראל דאין צריכין משום דבר לאומה אחרת וק"ל:

ד"ה איבעיא להו וכו' וליכא למפשט מדתני לוי וכו' משום דלא מיירי בפלוגתא וכו'. צ"ל דהתוספות ס"ל דרבי טרפון מטריף בין בעוף ובין בבהמה ורבנן מכשרי בשניהם אפילו בעוף ובבהמה לית הלכתא כרבי טרפון והוא עצמו חזר בו אבל בעוף יכול להיות דהוה הלכתא כרבי טרפון ולוי לא תני לה משום דפליגי רבנן עליה אפילו בעוף ובפלוגתא לא קא מיירי:

גמ' ברבי א"ל ירוקין הוו כו' דר' אבהו וא"ל אדומין הוו וטריפה והאנן תנן אדומין כשרין אדומין שהוריקו כו' בטרפחת כרבי בזפק כו' כצ"ל:

גמ' אמר רב שיזבי הני אווזי כו' . אבל שאר עופות לא דהא רב שיזבי גופא בדיק בשימשא ואנן משום דלא בקיאין בבדיקה דיינינן לכל עופות כעוף של מים:

גמ' ולא יהא אלא ניטל. אף דבעי שיעור כזית מ"מ בזה לא אמרינן סופו לרקוב כולו רק כנגד הירוק ואולי לזה לא מצי למיפשט אבעייתו מברייתא דבסמוך באלו בני מעיים אמרו כו' ובכבד דלמא איירי במקום הזיתים:

גמ' אדומים שהוריקו ושלקן כו' . עיין גירסת האשר"י ופירושו באורך ולגירסתינו י"ל דדוקא נקיט אדומים שהוריקו כו' שדרך הקוטרא להוריק ולא להאדים:

גמ' והורה בטרפחת כרבי בזפק אבעיא להו כו' לאיסורא כו'. וכר' בזפק כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה אדומין היו כו' [ואח"כ ציין ירוקים הוי כו'. ] רש"י מהופך וק"ל להגיה:

ברש"י בד"ה היפך בהן כו' מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה כונניות כו'. בסיס לישב עליה כצ"ל:

בתוס' בד"ה איבעיא להו כו' כגון שלא הדליקו בה באותה שבת כו'. דאל"כ כיון שהתירו במנורה כ"ש בנר וכר"ש בנר אמאי לא ס"ל וכן צ"ל נמי באידך צד של תרוייהו להיתירא [דהוצרך לפסוק נמי להיתירא בנר דמנורה היינו שלא הדליקו כו']. ויכול לפרש נמי מנורה שלא הדליקו בה מעולם ולא שהדליקו בה אתמול [דהוא מוקצה מחמת מיאוס] רק כיון דתליא בר"ש צ"ל כן. יש לראות אמאי לא כתבו בפשיטות הא דלא מיבעיא כו' כפרש"י באמת כר"ש בנר ישן משום מוקצה מחמת מיאוס שמוזכר בדברי ר"ש בהדיא בפלוגתא דמתניתין וגמרא וי"ל (נמי) מדתלי בר"ש ולא (בר"י) [בר"מ כצ"ל ע"ש בשבת] דשרי נמי נר ישן דקאמר כל הנרות מטלטלין בשבת חוץ מנר שהדליקו בו בשבת ור"ש קאמר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק כו' (*ג):
בסה"ד ופירושו מגומגם. דלא שייך לתלות זה בזה וגם הו"ל נמי למיבעי תרוייהו להיתירא וכ"כ התוס' שם:

רש"י מפרש כאן ושם בשוה אי הוראות חלוקות הן וא"כ מסתברא לפרש טפי טרפחת לאיסורא מדלא מפרש הורה להיתר כדמפרש בזפק וכרבי ולא סתם הורה או דלמא להיתירא וחדא [הוראה] היא וא"כ מפרש בהדיא שריותא דהורה והשתא בזפק לא הורה ומצינו למימר דלא ס"ל [כרבי] היפך מראשון ופשיטא דמצינו למימר נמי דס"ל [דתרוייהו להיתרא] וא"ש דלא נקיט חלוקה דתרוייהו להיתירא [דזה פשיטא] וכן בשבת וק"ל. והתוס' מיאנו [דאף אם הוראות חלוקות אפשר דתרוייהו להתירא והא דלא מפרש כדמפרש בזפק היינו משום] דבזפק דפליגי צ"ל וכרבי אבל בטרפחת דתנן ניטל האם כשירה בלי חולק קאמר סתם הורה ורש"י לסברתו דר"ט חולק באם א"כ יש פלוגתא באם (*ד)והתוספות לטעמייהו דר"ט לא מקרי חולק דהתם חשיב ליה טועה בדבר משנה וחזר בו ובזה יש לקשר ומיהו יש לתמוה בתוספות [אחר שכתבו דר"ט חזר]:

רש"י ד"ה איבעיא להו. כדתנן בסנהדרין והאכילה כו'. עמש"כ בתמורה (יט ב) בד"ה והא מח"ז:

תד"ה איבעי'. דמצ"ל דהכא מיירי בטרפחת של עוף. והרא"ש הכריח זה מדמייתי לה אמתניתין דואלו כשרות בעוף. ואין זה הכרח דאיכא למימר דמשום זפק מייתי לה הכא:

בא"ד כי היכי דלא חשיב ניטלה הנוצה לר"י. הר"ן הכריח דרבנן פליגי עלי' מדלא תני לה גבי אלו טרפות. והרל"צ עי' עליו מדוע לא הביא מעובדא דרשב"ח לקמן (נז ב) וכן הגר"א ז"ל הביא ראיה זו. ול"נ דאילו ממתניתין הוה משמע דרבנן מודו לי' לא הוינא משגחינא על רשב"ח. ואע"ג דעביד מעשה המוכיח דאינה טרפה כדאיתא שם. אין בכך כלום כמו ודאי טרפה שחיתה יב"ח לא מהני מידי כדאיתא ברמ"א סי' נ"ז סי"ח ובש"ך שם:

מִמֶּנּוּ שָׂרָיו מִמֶּנּוּ מְלָכָיו (זכריה י, ד). יש להקשות למה הקדים השרים על המלכים ועוד הוה ליה להקדים מלכים קודם כהנים דתנן בהוריות (הוריות יג.) מלך קודם לכהן גדול?
ונראה לי בס"ד דכל אחד מישראל קומתו כנגד עשר ספירות ולכן נקיט תחלה 'כְּרַכָּא דְּכוּלָא' כנגד ג' ראשנות כח"ב [כתר חכמה בינה] 'מִמֶּנּוּ כֹּהֲנָיו' נגד ג' אמצעיות חג"ת [חסד גבורה תפארת] שתחלתם חסד ששם סוד הכהנים 'מִמֶּנּוּ נְבִיאָיו' כנגד ג' תחתונות נצח והוד שמשם יניקת הנביאים 'מִמֶּנּוּ שָׂרָיו' כנגד היסוד שנקרא שר ששם שם שד־י שמלואו עולה שר [שי״ן דל״ת יו״ד עולה 500] 'מִמֶּנּוּ מְלָכָיו' כנגד מלכות ששם אחוזים המלכים.

הני אוזי דידן כעוף של מים דמיא. בצ"צ רצה להתיר הני אוזות שיש גבשושית בראשיהן ונמצא תחתיו נקב בעצם גלגלת וחלקו עליו בפר"ח ושמ"ח סי' ל' בחוזק ואסרוהו וכן בכל תפוצות נהגו איסור ואפי' בק"ק נ"ש מקומו של צ"צ לא נהגו כוותי' הגם שבפלתי הראה פנים קצת להתיר מ"מ לא החליט. אמנם עתה מקרוב בא בס' תשובת נב"י קמא שכ' להתיר מטעם חדש שלא שערו הראשונים מטעם שהעור מגין וכבר כתבתי ביטולו לעיל. עוד כ' שאם הטעם מצד עצמו של עצם ולא מטעם עתיד הקרום ליפסק א"כ ה"ל בסוג שבורה ולרמב"ם אם נברא חסר מותר הנה רמב"ם עצמו כ' ניקב העצם ולא נשבר העצם. ועוד הא הרבה ראשונים פליגו בזה אהרמב"ם וס"ל דנברא חסר פסול כמו נשבר או ניטל אח"כ. תו כ' אי הטעם משום סוף הקרום לינקב וה"ל בסוג נטילה ואפי' נברא כך יש לאסור מ"מ מדתני לוי נשבר עצם ולא אמר ניקב עצם ש"מ אם נשבר בכח אז כואב לקרום שסופו לינקב אבל מתחלת ברייתו שאין הנקב בכח לא כאיב לקרום ואין עתיד לינקוב. חזי דמיני' מתיר לעלמא ניקב עצם שלא בתולדה ושלא בכח שבורה אלא ע"י חולה וזה לא עלה על דעת הצ"צ והפלתי ולא שערוהו ראשונים וכי דקדוק קל כזה דנקט ראוי לחדש להקל באיסור תורה ואולי נשבר לשברים ואין כאן אפי' נקב וסדק אלא שהשברים אדוקים זה בזה ומדובקים יחד בלי נקב ביניהם ומ"מ שוב אינו מגין על קרומו של עוף המים וטרפה ומכ"ש ניקב. ומה שהביאו להגאון ז"ל להקל הוא מ"ש שניסה יותר מששים גלגלת של אוזות שאינם מאוזות הגבשישית ואחר שנתייבשו העצמות מצא גם בהם נקבים ש"מ שבכל אוזות כך הוא. אני אומר מדברי ברבי ניכר שאינו בקי בטבעיים כי אחר שנתייבשו העצמות היבשות ימצא בכל העצמות נקבי הפארו"ס הידועים שהם בכל איברי ועצמות כל ברי בעולם ולאחר היבשות והצמוק מתרחבים הנקבים וניכרים אבל אותן בעלי גבשושות ניכר בהם מיד אחר שחיטה והם סימני טרפה ועל המתיר להביא ראי' ושומר נפשו ירחק מלהורות בהם היתר:

נפלה לאור עיין רא"ש שיטת העיטור דבבהמה נמי אם נפלה לאור ונשתנו בני מעי' טרפה אלא שאין צריך לבדוק אח"ז ונ"ל ראי' דאי ס"ד צריך בדיקה א"כ ר"פ התערובות לימא דאיערוב בבהמה שנפלה לאור וכיון דצריכה בדיקה אסורה לגבוה אע"כ לא צריך בדיקה ואולי נפלה לאור ניכר מבחוץ לעולם:

ניקב הזפק ברמב"ם כ' דזפק וקורקבן הם במקום כרס והמסס משמע הזפק הוא במקום כרס בבהמה וכן הוא ברש"י אלא שהגיה' החדשים כיס במקום כרס ונוסחא כרס עיקר כברמב"ם. והנה בכרס טפח סמוך לושט נידן כושט במשהו ואידך הוא כרס החצונה וברובו וה"נ גגו של זפק נידון כושט והזפק גופי' אם ניטל רובו טרפה וא"כ רבי דפליג ומתיר בניטל רובו משום שאינו דומה לכרס א"כ גם ניקב גגו כשר והיינו דכ' גאונים דמדמצינו ניקב גגו טרפה ש"מ ניטל טרפה דלא כרבי ותמה רשב"א מה ענין זה לזה ולהנ"ל ניחא וק"ל:

ניטלה הנוצה פסולה מבואר לקמן בש"ס ופירש"י ותוס' דהנוצה הוה כעור וניטלה הנוצה הוה לר' יהודה כגלודה ותמהני על פי' המשנה לרמב"ם שמפרש עור הדק שעל הזפק בנוצתה והיינו כדכתיב בעולת העוף מוראתה בנוצתה ומתרגם בזופקי ותימה מה ענין זה לגלודה וצ"ע:

הורה בטרפחת עמ"ש תוס' ודבריהם תמוהים כמ"ש מהרש"א ולפע"ד נ"ל אעפ"י שא"א לכוון דברי בלשון תוס' שלפנינו מ"מ לא אמנע מלכתוב מה שנ"ל דהנה הנוצה הוא משום גלודה כמ"ש לעיל בסמוך דעור עוף אינינו אלא כבשר וצריך להגן הנוצה וס"ל לר' יהודה דניטלה הנוצה הוה כגלודה בבהמה וטרפה ות"ק מכשיר. נמצא ק' איך קאמר כל הטרפות שמנו חכמים (כנגלדן) בעוף הרי גלודה מנו בבהמה ובעוף קיי"ל כת"ק דניטלה הנוצה כשרה. ועכצ"ל הכי קאמר כל הטרפות שמנו חכמים בבהמה בלי מחלוקת כנגדן בעוף לאפוקי אותן שיש מחלוקת בבהמה מהני לא מיירי. וגלודה נמי הא איכא מחלוקת בבהמה דהרי ר"מ מכשיר אע"ג דחזר בו ר"מ כיון שקודם חזרה הי' מכשיר בבהמה תו ליתא להאי כללא דאפשר דכשר בעוף כך צ"ל. א"כ הה"נ יתר עליהן עוף שאין בו מחלוקת נשבר העצם לאפוקי אם אע"ג דיתר עוף מ"מ איכא מחלוקת ר"ט קודם שחזר בו הטריף גם בבהמה ומזה לא מיירי כשם דלא מיירי מגלודה אע"ג דחזר בו ר"מ כנלע"ד:

הורו בטרפחת לאיסורא. יש פוסקים לאסור נימוק וניקב ועיין תשובת הב"ח סי' קנ"ו מ"ש בזה ועיין פלתי על ה' נדה המכונה תפארת ישראל סי' קצ"ד:

כרכא דכולי' בי' הנה משכ"ן ר"ת "מלכים "שרים "כהנים "נביאים. וכתיב מקדש ה' כוננו ידיך היינו כוננו שהם הכונניות שבאומה הוא עשך ויכונניך ממנו שרים מלכים כהנים ולוים. והיינו דתנן שלהי סוטה משחרב ביהמ"ק שרו חכימיא למיהוי כספריא וספריא כחזנא וחזנא כעמא דארעא ועמא דארעא נדלדלה והלכו להם ועל מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים. פי' כיון שברא הקב"ה כונניות באומה קדושה מלכיהם נביאיהם ושריהם ובאו"ה נהפכו ושרו חכימיא להוי כספריא וכו' א"כ ח"ו אינם יכולים לחיות אך תוס' כ' שאני אדם דאית לי' מזלא וה"נ אומה קדושה חיותה תלוי במקור החיים ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים כי עמך מקור חיים:

(נו ב) מעשה בר' צדוק ור' סימאי וכו'.—באו"ז ח"א סי' תכב הנוסח: "מעשה בר' יהוצדק" [וכ"ה בכ"י רומי]. ולפ"ז אפשר שהוא ר' יהוצדק אביו של ר' שמעון בן יהוצדק, שהיה רבו של ר' יוחנן. ור' סימאי היה בזמן ר' יהוצדק, כי מצינו שר' סימאי היה בזמן ריב"ל^*עי' ירושלמי שבת פ"א ה"י וביצה פ"ג ה"ב. ור' חייא^*עי' ירושלמי שבת פ"ז ה"ב [ט רע"ג]: "יהודה בר' עבדין הווי במכשירין שיתא ירחין בסופא אתא חד תלמיד מן דר' סימאי ושאל ליה ולא אגביה אמר ניכר הוא זה שלא עבר על פתחה של תורה". וידוע שיהודה ברבי הוא יהודה בנו של ר' חייא., וזה הוא הנקרא ביבמות עד א: ר' סמיא^*[בכ"י מינכן אף כאן: ר' סימא. ], כי אותו ענין יש גם בירושלמי מע"ש פ"ב ה"א "ר' ליעזר בשם ר' סימיי"^*ודע שיש עוד ר' סימיי אחד קדמון, שהיה חבירו של ר' ישבב ור' עקיבא, כדמשמע בכתובות כט ב, ולהלן שם (נ ע"ב) מפורש שר' ישבב היה חבירו של ר"ע.. ובסה"ד ע' ר' צדוק כתב (לפי נוסח שלפנינו) דר' צדוק דהכא אין זה ר' צדוק אביו של ר' אלעזר ב"ר צדוק, שהיה עוד בזמן הבית, אלא אחר הוא תלמיד רבי ומהאמוראים הראשונים, ורמז לסוף פ' אין דורשין ושאב מיוחסין. והנה לפנינו אין זכר לו בסוף פ' אין דורשין. אלא שמצאתי בד"ס כ א שבכ"י אחד הנוסח שם "א"ר יוצדק מעשה" (במקום "ר"א בר' צדוק" שלפנינו). וברור שלפני היוחסין היתה הגירסא "ר' צדוק".

במיא. מוציא כל המוח מן הקרום דרך פיה כמו שהיא יורדת לחוט השדרה וממלא הקרום מים ואם יוצא דרך המכה בידוע שניקב הקרום ל''א מכניס בנקב העצם מים וחוזר ומוציאו ורואה אם נתלבנו בידוע שנתערב המוח בהם: בגילא דחיטתא. כדפרישית במסמר: אווזי דידן. הואיל ותמיד הן במים: שיעור ירוקתן. מחמת האור: הוריקה כבד כנגד בני מעיים. ראשה אחד של כבד תלוי כנגד בני מעיין וראשה אחד למעלה: אלא ניטלה. הא אמרן (לעיל דף נד.) ניטל הכבד כשר: בריבי. גדול שבדורו: ירוקים הוו. הדקים: אדומין הוו. הדקין והן רגילין להיות ירוקין וטרפה: אדומין שהוריקו. לב וקורקבן שהן תמיד אדומין נפסלין אם הוריקו אבל ירוקין כגון דקין נפסלין בהאדמה: לא אמרו אדומין כשרין אלא בלב וקורקבן וכבד. שדרכן להיות אדומין: קוטרא עייל בהו. מעיקרא ועכשיו הלך מחמת המים הרותחים: איגלאי בהתייהו. חרפתן דודאי נחמרו: הלכך. כיון דאמרן דזימנין דמגלי ריעותייהו כי שליק להו: לא ליכול איניש. עוף שנפל לאור אלא בשליקה: לא מחזקינן. והיכא דלא מינכר ריעותא בהדיא לא טרפינן לה אא''כ מיתרמי דשליק לה וחזי ריעותא: צריכה בדיקה. אע''פ ששהתה מעת לעת דשמא נשברה השדרה ונפסק החוט: מתני' הזפק. כרס שהאוכל נקבץ שם: גפיה. עצמות הכנפים: נשתברו רגליה. מן הארכובה ולמטה או אפילו למעלה ולא יצא העצם לחוץ אבל יצא לחוץ תנן בבהמה המקשה (לקמן עו.) דהוי טרפה: נמרטו כנפיה. היינו נוצה גדולה שעל כל גופה פלומ''ש בלעז. נוצה היא הדקה הסמוכה לבשר שאין לה קנים ובלע''ז מל''ש: גמ' ושבתו באונו. יום שבת שבתו שם: איבעיא להו. תרתי הוראות הוו והכי קאמר הורו בטרפחת לאיסורא כדתנן בסנהדרין (דף לג.) והאכילה רבי טרפון לכלבים וכרבי בזפק נמי להיתרא דאפילו ניטל או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק ואמרו דאם ניטלה האם כשרה כמתניתין אבל כרבי בזפק לא סבירא להו: ה''ג הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו: נידון כוושט. בנקב משהו: כל שנמתח עמו. ממקום שהוא מתחיל לימשך לצד הוושט להיות מיצר והולך: עמו. עם הוושט: נמתח. נמשך דהיינו מן המיצר ולמעלה כדאמרינן (לעיל דף מה.) גבי מוח כל זמן שבגולגולת נידון כמוח התחיל לימשך נידון כחוט אלמא מקום מצר קרי משיכה: היפך בהן. כשהכניסן לתוכו היפך עליונו לתחתיתו או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף זו למעלה וזו למטה: כונניות. לשון ואת כנו (שמות לח) שברא להם בסיס לישב עליו ואם ירדו מבסיסן שוב אין מתיישבים: כרכא דכולא ביה. כרך שהכל בו ועל כנסת ישראל נאמר שכל מושליהן מהן ולא מעם אחר: מעייניה. מעיו: ושחטיה קמיה. כדי שיתאנח וימשך מעיו אליו: לבריה. של זה הנופל:

באלו בני מעיים אמרו בקורקבן בלב ובכבד. אבל ריאה לא חשיב כדאמרינן לקמן (דף נז.) דאין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר ואף על גב דמסיק דחזקיה לגמרי היה אומר דאין לו ריאה שלא היה בקי בתרנגולים מכל מקום הוא אמת כדאמר רב חגא הואיל ורוב צלעות מגינות עליה: איבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכרבי בזפק להיתרא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו. כן גריס רש''י ופירש דמספקא ליה אם הורו בטרפחת לאיסורא כרבי טרפון דסנהדרין (דף לג.) דהאכילה לכלבים וכן פירש ר''ח ופסק בטרפחת לחומרא מדמספקינא להאי הורו לחומרא וזהו תימה דהתם חשיב ליה טועה בדבר משנה ור''ט נמי חזר בו ומיהו שמא יש לחלק בין בהמה לעוף דמצי למימר דהכא מיירי בטרפחת של עוף דמיטריף טפי וליכא למיפשט מדתני לוי דלא חשיב טרפחת בהדי יתר עליהן בעוף משום דלא מיירי בפלוגתא כי היכי דלא חשיב ניטלה הנוצה לר' יהודה ומיהו יש לתמוה אמאי לא מבעיא לן הכא אם הורו בטרפחת ובזפק בתרוייהו להיתרא דכי האי גוונא מיבעיא לן פרק כירה (שבת מו.) גבי הורה במנורה כר' שמעון בנר דאיבעיא להו הורה במנורה להיתרא וכרבי שמעון בנר להיתרא או דלמא הורה במנורה לאיסורא וכרבי שמעון בנר להיתרא ונראה דגרסינן בספרים הכא הורו בטרפחת להיתרא וכרבי בזפק להיתרא או דלמא הורו בטרפחת להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא סבירא להו והשתא ניחא דלא מספקא ליה הכא אם הורו בטרפחת לאיסורא דמילתא דפשיטא היא דשריא כדמוכח במסכת סנהדרין (דף לג.) דאפילו ר' טרפון חזר בו וטועה בדבר משנה חשיב ליה והא דלא מיבעיא לן התם אם הורו במנורה להיתרא כגון שלא הדליקו בה באותה שבת התירו לטלטלה כר' שמעון דמתיר התם נר שהדליקו בו באותה שבת אבל כר' שמעון דנר לא סבירא להו משום דדחייה בידים דלא שייך התם לתלות היתר של מנורה בהיתר של נר דמנורה שלא הדליקו בה באותה שבת לא שייך לאסור מטעם מוקצה אלא מטעם בנין כדאמר התם דאית ליה חידקי וגזרינן אטו דחוליות ונר שהדליקו בה באותה שבת משום מוקצה אבל הכא שייך לתלות זה בזה דכי היכי דרבי לית ליה טרפות בזפק כך לית להו טרפות בטרפחת ומיהו התם פ''ה דמיבעיא לן חדא הוראה היא וה''ק הורה במנורה להיתרא כדרך שהיה רבי שמעון מתיר נר ישן או דלמא תרי הוראות הוו הורה במנורה לאיסורא כדאמר בפירקין וגזר אטו חוליות וכרבי שמעון הורה בנר להיתרא ופירושו מגומגם: אבל היפך בהם טרפה. בכלל נקובי דמתניתין הוא דטעמא משום דסופו לינקב ולירקב:

דף נו - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד