דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

הני תמרי דמנחי בכדא, והתליעו לבתר תריסר ירחי שתא - שריין. כי מוכח מכך ששהו י"ב חודש שהיתה ההתלעה בתלוש, שהרי תולעים אין להם עצם, ולדברי רב הונא אינם יכולים להתקיים יותר מי"ב חודש.

אמר רב: לית בקא [שם זבוב] שהוא בר יומא, שאינו חי יום שלם. ולית דידבא [שם זבוב] בת שתא, שתחיה שנה שלימה.

אמר ליה רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי: שב שני אימרא, במשך שבע שנים התנכרה ומרדה הזבובה הנקראת "בקתא", בזבוב בן זוגה, הנקרא "בקא", משום דאמרה ליה: חזיתיה לבר מחוזא, אתה ראית איש מעונג ושמן מאנשי מחוזא, [שהיו שמנים ומדושנים] דסחא במיא, וסליק, ששחה במי הנהר, ויצא מהמים, ואיכרך בסדינין. ואותיבת עליה, ומצת מיניה, והתיישבת עליו ומצצת ממנו את דמו המעולה, ולא הודעת לי שאבוא ואמצוץ את דמו כמוך.

ומוכח שהזבוב יכול לחיות גם שבע שנים!

אמר ליה אביי: וליטעמיך, הא דאמרי אינשי: משקל של שיתין מני כלים פרזלא ברזל תלו ליה לבקא בקורנסיה בפטישו, דהיינו, בנשיכתו, שהיא נשיכה קשה, מי איכא?! והרי איהו גופיה כמה הוי?!

אלא, במני דידהו, במשקל היחסי לגופו.

הכא נמי איירי ב"שני" דידהו, שהן רגעים.

תנן התם בבכורות, לענין מומים: בהמה בעלת ה' רגלים, או שאין לה אלא שלש, הרי זה מום.

אמר רב הונא: לא שנו שהרי זה מום לגבוה בלבד, אבל מותר באכילה לאדם, אלא שחסר ויתר ביד, שלא נאמרו דיני טריפה ברגל בהמה אלא רק ברגלה האחורית ולא ברגלה הקדמית הנקראת "יד". אבל חסר ויתר ברגל - טרפה נמי הויא.

מאי טעמא?

כל יתר - כנטול דמי!

ההיא חיותא דהוה לה תרתי שני סניא דיבי מעי הגס. אייתוה לרבינא, וטרפה מדרב הונא, דכל יתר כנטול דמי.

ואי שפכן להדדי - כשרה.

ההיא גובתא גידול של בשר דהוה נפקא מבי כסי מבית הכוסות להובלילא להמסס.

סבר רב אשי למיטרפה.

אמר ליה רב הונא מר בר חייא לרב אשי: כל הני חיוי ברייתא כל החיות המתהלכות באפר בחוץ, הכי אית להו. ההוא גובתא גידול בשר דהוה מעברא מבי כסי לכרסא.

סבר מר בר רב אשי לאכשורה, כדאכשרינן לעיל.

אמר ליה רב אושעיא: אטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו?!

אלא, היכא דאתמר, אתמר.

היכא דלא אתמר, לא אתמר.

העיד נתן בר שילא רב טבחיא דציפורי לפני רבי: על שני בני מעים היוצאין מן הקיבה של הבהמה, כאחד, שהיא טרפה.

וכנגדן בעוף, כשרה. משום שלפעמים קורה כזה דבר בעוף. [ראה ציור בספר שיחת חולין].

במה דברים אמורים, שיוצאין בני המעים בשני מקומות. אבל יוצאין במקום אחד, כשהם סמוכים זה לזה, וכלין, מתחברים בסוף עד כאצבע, כשרה.

פליגי בה בהלכה זו, שאם יוצאים ממקום אחד כשרה, רב אמי ורב אסי.

חד אמר, הוא שכשרה, רק במקום דהדרי וערבי, שמתחברים שני המעיים זה לזה ונהיים אחד.

וחד אמר, אף על גב דלא הדרי וערבי, כשרה הבהמה ודנה הגמרא: בשלמא למאן דאמר הוא דהדרי וערבי, היינו דקתני "עד כאצבע".

אלא למאן דאמר אף על גב דלא הדרי וערבי - מאי "עד כאצבע"?!

ומשנינן: עד כאצבע מלמטה. דהיינו, שמתחברין בסוף, במקום יציאת הרעי.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה:

אמר רבי יוחנן: רבי יהודה, שאמר ניטלה הנוצה נחשבת כניטל העור בבהמה, ורבי ישמעאל, שאמר החושב מחשבת פיגול לאכול כזית מתערובת של בשר ונוצה של חטאת העוף חוץ לזמנו הוי מחשבת פיגול - אמרו דבר אחד.

ומבארת הגמרא: רבי יהודה - הא דאמרן. [85]

רבי ישמעאל, דתנן [טהרות א ב], רבי ישמעאל אומר: הנוצה מצטרפת לבשר עוף החטאת לכזית ביחס למחשבת פיגול, כיון שדינה כבשר.

אמר רבא: דילמא לא היא!

עד כאן לא קאמר רבי יהודה הכא, אלא לענין טרפה, דליכא מידי דמגין עליה לאחר שנטלה הנוצה. אבל לענין איפגולי, אימא כרבנן סבירא ליה.

ועד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם, אלא לענין איפגולי. אבל לענין טרפה, קסבר אגוני לא מגין הנוצה. ולכן לא נטרף העוף כשניטלת נוצתו.

מתניתין:

בהמה שחלתה ונהיתה "אחוזת הדם", והמעושנת, שנכנס עשן בגופה, והמצוננת שחלתה מחמת צינה, ושאכלה הרדופני, שהוא סם המות לבהמה, ושאכלה צואת תרנגולים או ששתת מים הרעים - כשרה.

אכלה סם המות או שהכישה נחש - מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות.

גמרא:

אמר שמואל: הלעיטה חלתית - טרפה.

מאי טעמא?

דמינקבה להו למעיינה.

מתיב רב שיזבי, מהא דתניא: אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת תרנגולים, ושתת מים הרעים.

וכן אם הלעיטה תיעה, חלתית, ופלפלין.

או שאכלה סם המות -

בכל אלה כשרה.

הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה, מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות.

קשיא חלתית דהכא אחלתית דשמואל.

קשיא סם המות דהכא, דאמרינן כשרה, אסם המות דמתניתין, דאמרינן אסורה.

ומתרצת הגמרא: חלתית אחלתית לא קשיא. כאן בעלין, כאן בקרטין, בגבעולין, שהם חדים ונוקבים.

סם המות אסם המות נמי לא קשיא. הא ברייתא, איירי בסם המות דידה. הא דאדם.

ופרכינן: סם המות דבהמה - היינו הרדופני?!

ומתרצת הגמרא: תרי גווני סם המות.

מאי "תיעה"?

אמר רב יהודה:

הערות

[85] והיינו, שרבי יהודה פוסלה מדין "גלודה", שהוא מחשיבה כמי שניטל עורה. וגם רבי ישמעאל מחשיב את הנוצה כעור. רש"י. ורוב הראשונים סוברים שחכמים חולקים על רבי יהודה ומכשירים בניטלה הנוצה. ולהלכה פסקו כחכמים. אלא שיש שפסקו כרבי יהודה, וכתב הרמ"א שטוב להחמיר אם ניטלו כל הנוצות.

כי הני תמרי דכדא [אותם תמרים המונחות בכד], לבתר תריסר ירחי שתא [לאחר שנים עשר חודשי שנה ששהו שם] שריין [מותרות], שהואיל ואין לתולעים עצם — אינן מתקיימות שנים עשר חודש, ובוודאי התליעו לאחר שכבר נתלשו מן הקרקע, ותולעים שנוצרו בפרי לאחר שנתלש מן הקרקע אינן אסורות

. אמר רב: לית בקא בר יומא [אין יתוש בן יום], שאינו חי יותר מכך. ולית דידבא בת שתא [ואין זבוב בן שנה].

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי אומרים אנשים], כפתגם עממי: שב שני אימרא בקתא מבקא [שבע שנים מרדה היתושה ביתוש], ומדוע? דאמרה ליה [שאמרה לו]: חזיתיה לבר [ראיתי את בן העיר] מחוזא דסחא במיא [ששחה במים], וסליק ואיכרך [ועלה והתעטף] בסדינין, ואותיבת עליה ומצת מיניה [וישבת עליו ומצצת דם ממנו], ולא הודעת לי [ולא הודעת לי], הרי שיצורים שאין בהם עצם מתקיימים לפחות שבע שנים! אמר ליה [לו] אביי: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הא דאמרי אינשי [מה שאומרים אנשים] כפתגם עממי: שיתין מני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה [משקל ששים מטבעות מנה, מאה דינרים, ברזל תלויים לו ליתוש בקורנסו], כלומר, באבר שהוא עוקץ בו, לומר שעקיצתו קשה, מי איכא [האם ישנו, שייך דבר כזה]? והרי איהו גופיה כמה הוי [הוא עצמו כמה הוא] שוקל? אלא צריכים לומר שבמני דידהו [במנים שלהם] של היתושים מדובר, הכא נמי [כך גם כן] כשהוזכרו שבע שנים — בשני דידהו [בשנים שלהם] מדובר, וממילא אין להקשות מכך.

א תנן התם [שנינו שם] במסכת בכורות: בהמה בעלת חמש רגלים, או שאין לה אלא שלש — הרי זה מום בבהמה, שאינה ראויה להקרבה. אמר רב הונא: לא שנו דבר זה אלא שחסר ויתר ביד, שחסרה אחת מרגליה הקדמיות, או שיש לה רגל קדמית יתרה. אבל חסר ויתר ברגל, ברגלים האחוריות — טרפה נמי הויא [הוא גם כן]. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל שהוא יתר, הרי כנטול דמי [הוא נחשב], ולכן בהמה זו שיש לה רגל יתירה, רואים אותה כאילו נשמטה ירכה, שהיא טריפה. אבל כיון שאם נשמטה אחת מרגליה הקדמיות — כשרה היא, הוא הדין אם היתה לה רגל קדמית יתירה או חסרה.

מסופר, ההיא חיותא דהוה לה תרתי סניא דיבי [בהמה אחת היו לה שני מעי עיור], אייתוה [הביאו אותה] לרבינא, וטרפה [והטריפה] מתוך דברי רב הונא, שכל היתר כנטול נחשב, וכאילו ניטל חלק מן המעיים, שדבר זה עושה טריפה. ומוסיפים: ואי שפכן להדדי [ואם הם שופכים זה לזה], כלומר, המזון עובר מזה לזה — הריהי כשרה, שאבר אחד הוא.

מסופר, ההיא גובתא דהוה נפקא מבי כסי להובלילא [מעשה בשפופרת של בשר, כעין מעי, שהיתה יוצאת מבית הכוסות להמסס], סבר [סבור היה] רב אשי למיטרפה [להטריף אותה]. אמר ליה [לו] רב הונא מר בר חייא לרב אשי: כל הני חיוי ברייתא הכי אית להו [כל בהמות הבר כך יש להן], כך היא ברייתן, ואין כאן חשש.

בהמשך לכך מסופר, ההוא גובתא דהוה מעברא מבי כסי לכרסא [מעשה בשפופרת שהיתה עוברת מבית הכוסות לכרס], סבר [סבור היה] מר בר רב אשי לאכשורה [להכשיר אותה] כמו במקרה הקודם. אמר ליה [לו] רב אושעיא: אטו כולהו בחדא מחיתא מחתינהו [וכי את כולם באריגה אחת ארגו]? היכא דאתמר אתמר [במקום שנאמר שכך דרכן של בהמות נאמר], היכא דלא אתמר [במקום שלא נאמר] לא אתמר [לא נאמר], והריהי איפוא טריפה.

ובענין דומה מסופר, העיד נתן בר שילא רב טבחיא [ראש הטבחים] של ציפורי לפני רבי על שני בני מעים היוצאין מן הבהמה, מן הקיבה שלה, כאחד — שהיא טרפה, וכנגדן בעוף בכגון זה — כשרה, שדבר זה מצוי בעוף. במה דברים אמורים שטריפה בבהמה? שיוצאין בשני מקומות, אבל אם יוצאין במקום אחד, בסמוך זה לזה, וכלין (ומסתיימים), כלומר, חוזרים ומתחברים למעי אחד עד כשיעור אצבע ממקום שיצאו — כשרה.

ומעירים: פליגי בה [נחלקו בכך] רב אמי ורב אסי מתי היא כשרה כשיצאו ממקום אחד, חד [אחד מהם] אמר: והוא דהדרי וערבי [שהם חוזרים ומתערבים], כלומר, שהם הופכים להיות מעי אחד, וחד [ואחד מהם] אמר: אף על גב דלא הדרי וערבי [אף על פי שאינם חוזרים ומתערבים].

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר]: הוא דהדרי וערבי [שהם חוזרים ומתערבים], והופכים למעי אחד — היינו דקתני [זה שהוא שונה] עד כאצבע, שמיד לאחר שהם מתפצלים הריהם חוזרים ומתחברים בתוך כאצבע, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אף על גב דלא הדרי וערבי [אף על פי שאינם חוזרים ומתערבים], מאי [מהי] לשון "וכלין עד כאצבע"? ומשיבים: עד כאצבע מלמטה, שאם הם חוזרים ומתחברים עד מרחק של כאצבע מנקב הרעי — הרי זו כשרה.

ב שנינו במשנה, שר' יהודה אומר: אם ניטלה הנוצה (הפלומה הצמודה לעור) של העוף — פסולה, כלומר, טריפה, כמו בהמה שניטל עורה (גלודה). אמר ר' יוחנן: ר' יהודה ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, ר' יהודה — הא דאמרן [זו שאמרנו], שהוא רואה את הנוצה כחלק מן העור, שאם ניטל מן העוף הרי זו טריפה. ר' ישמעאל — דתנן [ששנינו] בברייתא, לעניין מחשבת פיגול בחטאת העוף, ר' ישמעאל אומר: הנוצה מצטרפת, שאם הכהן מלק את העוף על מנת לאכול כזית מן הבשר ומן הנוצה למחר — הרי זה פיגול. הרי שגם ר' יהודה וגם ר' ישמעאל מחשיבים את הנוצה כעורו של העוף.

אמר רבא: דילמא לא היא [שמא אינו כן]! עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' יהודה הכא [כאן] שדינה של הנוצה כעור, אלא לענין טרפה, מפני דליכא מידי דמגין עליה [שכשהיא ניטלת — אין דבר שמגין עליו] על העוף, אבל לענין איפגולי [להתפגל] — כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שאין הנוצה נחשבת כעור, מפני שאינה ראויה לאכילה, ורק מחשבת פיגול בדבר שדרכו לאכול מפגלת ולהיפך, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' ישמעאל התם [שם] אלא לענין איפגולי [להתפגל], מפני שהנוצה נחשבת כחלק מן העור, והעור עצמו נאכל, אבל לענין טרפה — אגוני לא מגין [להגן אין הנוצה מגינה] על העוף, להחשיבו טריפה אם ניטלה.

ג משנה בהמה שהיא אחוזת הדם כלומר, שיש לה עודף דם, והמעושנת שהזיק לה העשן, והמצוננת שנתקררה וחלתה, ושאכלה הרדופני, שיח רעיל לבעלי חיים, ושאכלה צואת תרנגולים, או ששתת מים הרעים — בכל אלה כשרה, למרות שחייה בסכנה. אבל אם אכלה סם המות, או שהכישה נחש — מותרת משום טרפה, אבל אסורה משום סכנת נפשות לאוכל אותה, בגלל הרעל שנספג בגופה.

ד גמרא אמר שמואל: אם הלעיטה את בהמתו חלתית שהיא עשב חריף מאד — הרי היא טרפה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דמינקבה להו למעיינה [משום שהיא מנקבת את בני המעיים].

מתיב [מקשה על כך] רב שיזבי ממה ששנינו בברייתא: אחוזת הדם, והמעושנת, ושאכלה הרדופני, ושאכלה צואת תרנגולים, ושתת מים הרעים, או הלעיטה תיעה (שיבואר עניינה להלן), חלתית ופלפלין, או אכלה סם המות — הרי זו כשרה. הכישה נחש, או שנשכה כלב שוטה — מותרת משום טרפה, ואסורה משום סכנת נפשות. ואם כן, קשיא [קשה] מחלתית ששנינו שהיא כשרה, על מה שאמר שמואל שאם אכלה חלתית הריהי טריפה, וכן קשיא [קשה] ממה ששנינו בברייתא זו שאם אכלה סם המות הריהי כשרה, על מה ששנינו במשנה שאם אכלה סם המות הריהי אסורה משום סכנה!

ומתרצים: מחלתית על חלתית לא קשיא [קשה]: כאן שאם אכלה חילתית היא כשרה — באוכלת עלין של חילתית, שאינם מזיקים כל כך, כאן שהיא טריפה — באוכלת קרטין (חתיכות קטנות) של חילתית, שיש בהן חריפות יתירה. וכן מסם המות על ענין סם המות גם כן לא קשיא [קשה], הא דידה [זה שהיא מותרת הרי זה בסם המוות שלה] — שאכלה סם מוות שהורג רק בהמות, ואין בו סכנה לאדם. הא [זה] שהיא אסורה — בשאכלה סם שהורג אדם. ושואלים על הברייתא: סם המות של בהמה היינו [הרי זה] הרדופני, ומדוע הוצרך להזכיר את שניהם? ומשיבים: תרי גווני [שני סוגים] של סם המות שונה התנא, הרדופני וסם אחר.

אגב הבאת ברייתא זו שואלים: מאי [מה פירוש] תיעה? אמר רב יהודה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

These dates stored in a jar are permitted after remaining there for twelve months of the year. Since worms have no bones, they cannot last twelve months. Consequently, any worms found in the dates must have hatched after they were picked and are therefore permitted.

Rav says: There is no one-day-old mosquito, since all mosquitoes die before they have lived a day. And there is no one-year-old fly.

Rav Pappa said to Abaye: But isn’t there the adage that people say that the female mosquito revolted against the male mosquito seven years, since she said to him: I saw a townsman swimming in the water, and he came out and wrapped himself in sheets, and you sat on him and sucked blood from him, and you did not inform me? Apparently, some boneless creatures can survive at least seven years. Abaye said to him: And according to your reasoning, what about that adage that people say: Six thousand iron dinars hang in a mosquito’s mallet, i.e., its bite is powerful? Is there really such a thing? How much does the mosquito itself weigh? Rather, the saying must be referring to hundreds of their own dinars, i.e., the mosquitoes’ coins. Here, too, the adage is referring to their own years, not human years.

§ We learned in a mishna elsewhere (Bekhorot 40a): With regard to an animal with five legs, or one that has only three, this is a blemish, and the animal may not be brought as an offering. Rav Huna said: They taught this halakha only in a case where the animal was missing or had an additional foreleg. But if it was missing or had an additional hind leg, it is also a tereifa. What is the reason? It is that any extra limb is considered like a removed limb. An animal whose foreleg was removed is kosher, but if its hind leg was removed it is a tereifa; the same applies if it had an extra leg.

The Gemara recounts the case of a certain animal that had two ceca. They brought it to Ravina, and he deemed it a tereifa based on the statement of Rav Huna that an extra limb is like a missing limb. Since an animal missing a cecum is a tereifa, an animal with an extra cecum is likewise a tereifa. The Gemara adds: But if they empty into each other, such that food can move freely between them, the animal is kosher, because they are considered one organ.

The Gemara recounts the case of a certain tube that exited from the reticulum into the omasum. Rav Ashi thought to deem the animal a tereifa. Rav Huna Mar bar Ḥiyya said to Rav Ashi: All animals that dwell outside have tubes like this, and one need not be concerned.

The Gemara recounts the case of a certain tube that passed from the reticulum to the rumen. Mar bar Rav Ashi thought to deem the animal kosher, as in the above case. Rav Oshaya said to him: Is that to say all such cases are woven in one weave? Where it was stated that such an organ is normal, it was stated; where it was not stated, it was not stated. This animal is a tereifa.

Natan bar Sheila, head of the butchers of Tzippori, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about two intestines that exit the abomasum of the animal as one, that this renders the animal a tereifa. But if this phenomenon occurs likewise in a bird, it is kosher, because it is common in birds. In what case is this statement said, i.e., that two intestines render an animal a tereifa? It is said in a case where they exit at two different points. But if they exit at one point, adjacent to each other, and they end, i.e., they merge into one intestine, within a fingerbreadth, the animal is kosher.

Rav Ami and Rav Asi disagree with regard to this halakha. One says: It is kosher when the two intestines exit at one point only in a case where they subsequently merge into one intestine; and one says: It is kosher even if they do not subsequently merge.

The Gemara asks: Granted, according to the one who says that it is kosher only in a case where they subsequently merge, this explanation is consistent with that which the baraita teaches: Within a fingerbreadth. That is, the two intestines must merge within a fingerbreadth for the animal to be kosher. But according to the one who says: It is kosher even if they do not subsequently merge, what is the meaning of the phrase: And they end within a fingerbreadth? The Gemara responds: It means within a fingerbreadth below. As long as the intestines merge before the final fingerbreadth near the anus, the animal is kosher.

§ The mishna states: Rabbi Yehuda says: If the down covering its body was removed, it is a tereifa and unfit for consumption, like an animal whose hide was removed. With regard to this, Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda and Rabbi Yishmael said the same thing. Rabbi Yehuda said that which we said here, that the removal of the feathers is like removal of the hide. Rabbi Yishmael agrees, as we learned in a baraita: Rabbi Yishmael says: The down joins the flesh to constitute an olive-bulk for purposes of piggul. If a priest pinches the nape of the neck of a bird with intent to consume a combined olive-bulk of its meat and its down beyond the permitted time, the offering is rendered piggul. Evidently, both Rabbi Yehuda and Rabbi Yishmael agree that the down of a bird is considered like the hide of an animal.

Rava said: Perhaps it is not so, and they disagree. Perhaps Rabbi Yehuda says that the down is like the hide of an animal here only with regard to a tereifa, since when the down is removed, there is nothing that protects the bird, and its life is in danger; but with regard to piggul, he holds in accordance with the opinion of the Rabbis that the down is not treated like the hide of an animal, because piggul applies only if one had intent to consume an item that is normally consumed. And perhaps Rabbi Yishmael says so there only with regard to piggul, since he holds that the down is in fact fit for consumption; but with regard to a tereifa, he holds that the down does not protect the bird, and its removal does not endanger it.

MISHNA: With regard to an animal that is congested with excess blood, or that was smoked, i.e., that suffered from smoke inhalation, or that was chilled and subsequently became sick, or that ate oleander, which is poisonous, or that ate the excrement of chickens, or that drank foul water, although in all these cases the animal is in danger, it is kosher. By contrast, if the animal ate deadly poison, or if a snake bit the animal, with regard to the prohibition of tereifa, consumption of the animal would be permitted, but it is prohibited due to the threat to one’s life if he eats it.

GEMARA: Shmuel says: If one fed an animal asafoetida, a very sharp plant, it is a tereifa. What is the reason? Since it perforates its intestines.

Rav Sheizvi raises an objection from a baraita: An animal that is congested with excess blood, or that suffered from smoke inhalation, or that ate poisonous oleander, or that ate the excrement of roosters, or that drank foul water, or if one fed it tia, asafoetida, or peppers, or if it ate deadly poison, it is kosher. But if a snake bit the animal, or if a mad dog bit it, with regard to the prohibition of tereifa its consumption is permitted, but it is nevertheless prohibited due to the threat to one’s life. The statement of the baraita concerning an animal that was fed asafoetida poses a difficulty to Shmuel’s statement that asafoetida renders the animal a tereifa, and the statement concerning deadly poison poses a difficulty to the mishna’s statement that deadly poison renders the animal prohibited due to the threat to one’s life.

The Gemara responds: The apparent contradiction between one statement about asafoetida and the other statement about asafoetida is not difficult. Here, the baraita is referring to a case where the animal ate asafoetida leaves, which are less dangerous. There, Shmuel is referring to a case where the animal ate slivers of asafoetida, which are very sharp. Likewise, the apparent contradiction between one statement about deadly poison and the other statement about deadly poison is not difficult. This statement of the baraita that it is permitted is referring to a case where the animal consumed poison that is deadly only to itself. That statement of the mishna that it is prohibited is referring to a case where it consumed poison deadly to a person. The Gemara asks: Poison deadly to an animal is the same as oleander; why should the baraita mention both? The Gemara responds: The tanna is referring to two types of deadly poison.

The above baraita teaches that if an animal was fed tia, it is kosher. The Gemara asks: What is tia? Rav Yehuda said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריא. כלומר הני תמרי שהתליעו בכד שמשימין אותן. בתר תריסר ירחי שתא שתלשו אותן מן הקרקע שריין דאמרינן הני תולעין עכשיו התליעו ומקום רביתא [דידהו] (הן) מן הפירות עצמן הן ולא עלו עמם מן הקרקע שהן שעלו עמו מן הקרקע כבר מתים בתוך י"ב חדש והני תולעין דהשתא לא השריצו על הארץ:

בקא מושקרון:

דידבא מושקא:

אימראי. כעסא:

ומצית מינה. כלומר מצית מיניה דמה ושבעת נפשך:

שיתין מאני ליטרין בקורנסיה. לשון קורנס:

אלא במאני דידהו. כלומר בליטרין שלהן זהו משהו:

א)נראה דצ"ל או שאין לה אלא שלש ה"ז מום לענין בכור איתמר ולענין קדשים ליקרב: אבל ברגל טרפה כלומר ניטל [ירך] וחלל שלה טרפה. אבל ברגל טרפה. כלומר ניטל ירך וחלל שלה טרפה לענין בכור איתמר ולענין קדשים ליקרב:

ואי שפכי להדדי כשרה. כלומר דאינו אלא אחת:

ההוא גובתא דהוה נפקא. כלומר לשון בני מעיים היוצאים כלומר שני כרכשות:

אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד באצבע כשרה. כלומר יוצאין ממקום אחד ואינן הולכין אלא באצבע עד שמצטרפין זה עם זה ושופכין זה לזה כשרה:

כלין מלמטה. כלומר כלין קודם שיגעו למקום הדבק כשיעור אצבע אע"פ שפרודין זה מזה כחצי אמה במעיה. אבל קודם שיגיעו למקום הדבק כלין כשיעור אצבע כשרה:

ר' ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת לכביצה. כלומר מטמא טומאת אוכלין דחשוב כבשר והיינו דא"ר יוחנן ר' יהודה ור' ישמעאל אמרו דבר אחד כשם שר' יהודה אמר ניטלה הנוצה פסולה דחשוב כבשר כך לר' ישמעאל חשוב כבשר אבל לענין טומאה כרבנן סבירא ליה דאין מצטרפין:

כרבנן סבירא ליה דלא מגין. כלומר לא מגין עליה ולא חשוב כבשר:

המעושנת היתה במקום עשן ונסתכנה:

והמצוננת. נצטננה:

או שאכלה הירדופני. סם המות דבהמה ומין עשב הוא:

חלתית. לסרא בלעז:

כלב שוטה. משוגע:

קשיא חלתית אחילתית ולמתניתין קשיא סם המות אסם המות:

כאן בקרטין. גבעולין טרפה כאן בסם המות דאדם טרפה אבל אכלה סם המות דבהמה כשרה:

היינו הרדופני. כלומר למה לי למיתנא תרתי זימני אכלה הרדופני או שאכלה סם המות כשרה:

הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שרו. פי' אבל תוך י"ב אסורין בהתליעו אבל לחוש אין לנו שאם ניחוש לאחר י"ב נמי יהיו אסורין שמא התליעו ופירשו וחזרו וכי האי דגרסינן בירוש' מס' תרומות יכול אפי' יצאו וחזרו ת"ל כל ולקמן בגמ' במפרישות ע"ג תמרה מהו דלא היינו רבותייהו אלא משום דאחזוקי איסורא לא מחזקי מ"מ במינין שהתליעה מצויה בהן היאך לא ניחוש והרי אמרו נמי ניחוש דילמא פריש לדופנא דבורא כדלקמן אלמא בתר המצוי מחזקי'. וכן דעת הרמב"ם ז"ל.
ובתוס' (סז,ב ד"ה דיקא)אמרו דמינין המתליעין במחוב' אלא שהתולעת קטנה עומדת בחור קטן כמותה כגון המינין שקורין פשיש מותרים הם שלא אסר שמואל אלא תולעת המהלכת בתוך הפרי במחובר והם הביאו ראיה מלשון רש"י ז"ל שכתב קשות שהתליעה באביה אסורה דכיון דמהלכת בתוך הקשות והקשות מחוברת בארץ שורץ על הארץ קרינן ביה ואיני יודע להתר זה עיקר שהתולעת הנבר' בארץ בחורו הקטן אעפ"י שלא הלך כלל שורץ על הארץ הוא ולשמואל כל שמחובר לקרקע כקרקע הוא.
ויש בעלי נפש שאין אוכלין פולים ועדשים ואפי' בתר י"ב חדש מפני שמיד שחום של אור שולט בהם פורשין ואח"כ נימוחין ואסורים ומלתא שכיחא טובא וחייש' כדאמרי' לקמן לא לישתי איניש שכרא בצבתא באורחא אלמא כל כה"ג דשכיח חיישינן ויש מקילין בה ורואה אני דבריהם שאם נמוחים הם בטלי' בששים ואי בעי זורק אותם.

אבל חסר ויתר ברגל טרפה מ"ט כל יתר כנטול דמי. פי' נר' לי דכנטול ממקום שהוא יתר קאמר ולא כניטל כל אותו אבר לפי' בהמה שנמצא' יתירת רגל למטה מן הארכובה וממקום צומת הגידים כשרה כאלו נחתכה באותו מקום ומדאמרינן כנטול דמי ולא אמרינן כחסר דמי ש"מ כנטול בידי אדם קאמר לפי' בהמה שנמצאו בה ב' טחולים סמוכין בסומכייהו רואין אותם כאלו ניטלו ונקבו באותו מקום וכן ב' כבדין שנמצאו מחוברין בכזית שהוא במקום מרה או במקום שהיא חיה רואין אותו כאלו ניטל מאותו מקום וטרפה וכגון (דצריכה) [דא צריכה] רבה.
ורש"י ז"ל כתב כנטול דמי הותיר אחד כחסר אחד והוי כבעלת רגל אחת וטרפה דהוי כשמוטת ירך בבהמה ואין לשונו בכאן מחוור אצלי דלאו כחסר אלא כנטול קאמרינן וחסרה בירך כגון שאין לה בוקא דאטמא ויש לה רגל כשרה היא ולפי מה שכתבנו למעלה ועוד ראיתי בה"ג כי משתכחין תרי טחלי ש"ד, וצ"ע.

הא דא"ר ישמעאל הנוצה מצטרפת. פירש"י ז"ל לענין פגול ובספרים כולם כתוב אבל לענין טומאה ורש"י ז"ל גורס אבל לענין אפגולי ואינו כן אבל לענין טומאת נבלות נשנית במס' טהרות הכנפיים והנוצה מיטמאות ומטמאות ולא מצטרפות ר"א אומר הנוצה מצטרפת החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין ר' יוסי אומר אף ראשי גפיים וראש הזנב מצטרפין שכן מניחין בפטומות.

הא דאמרינן: לא שנו אלא ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. בדבר שאין דרכו בכך קאמר, כגון רגליה או מעים בבהמה וכיוצא בזה, אבל בדבר שדרכו בכך לאו, כדאמרינן בסמוך בההיא גובתא דנפקא מבי כסי להובלילא וסבר רב אשי למיטרפא, ואמר ליה רב הונה מר בר רב בריה דרב אויא הני עיזי ברייתא הכי אית להו. והיינו דאמרינן לעיל (מז, א) בפירקין לית הילכתא כרבא ביתרת, ואמרינן התם טעמא משום דכל הני עיזי ברייתא הכי אית להו.

והא דאמרינן: כל יתר כנטול דמי. פירש רבינו שלמה ז"ל יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחת וטריפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה, ואפשר דלפי פירושו של רש"י ז"ל אם נמצאו שני טחולין ואפילו סמוכין זה לזה בסומכייהו כשירה. שהרי רואין אותן כאלו נטלו שניהן ונטל הטחול כשירה. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל כי משתכחן תרין טחלי שפיר דמי. ואם נמצאו שני כבדין אסורה, שהרי כנטלה כל הכבד. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו מהל' שחיטה ה"כ) דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן, כלומר שרואין אותו היתר כאלו נטל ממקומו בידי אדם, וכל שאלו נטל טריפה יתר נמי טריפה וכל שאילו נטל בידי אדם ממקומו כשרה הכא נמי כשרה, ולפיכך כתב דשני טחולין הסמוכין בסומכייהו טריפה, שהרי רואין אותן כאלו נטלו ונקבו במקום חבורן, וכן שני כבדין הנמצאין מחוברין בכזית שהיא במקום מרה או במקום שהיא חיה טריפה, הא לאו הכי כשירה, וכן אם יתרה רגל למטה מצומת הגידין כשירה, וצ"ע.

אלא למאן דאמר אף על גב דלא הדרי ערבי מאי כלין כלין מלמטה. כך היא הגירסא במקצת הנוסחאות, ונראה שכך גירסתו של רש"י ז"ל, והכי פירושא דמאן דאמר והוא דהדר ערבי קא סלקא דעתין דהכי קאמר אבל יוצאין ממקום אחד ומתפצלין וכלין הפצולין בתוך כדי אצבע שחזרו ונתערבו כשירה, אבל אם ארך הפיצול יותר מכאצבע טריפה אף על פי שיוצאין ממקום אחד וחוזרין ומתערבים למטה מכאצבע, ומאן דאמר אף על גב דלא הדרי קא סבר דלא בעיא דהדרי ערבי מיד תוך כדי אצבע אלא אף על פי שהפיצול הולך ונמשך אמה ואמתים כשירה, ובלבד שיהו כלין יחדיו למטה במקום בית הרעי בכדי אצבע. ובהלכות הרב ר' שמעון (בן) קייר"א ז"ל גריס מאי כלין כלין עד כאצבע מלמעלה, כלומר דמאן דאמר והוא דהדרי ערבי קסבר דכיון דהדרי ערבי ואפילו מעט במקום בית הרעי כשירה, ובלבד שהיא ממקום חבורן ולמטה כאצבע, וכן נמי לא קפדינן ארוחב מקום חבורן למעלה במקום שאין צבע, אבל אחיבורן מלמטה לא קפדינן, ולפי גירסא זו כיון דלא איפסקא הילכתא בהדיא (בחד) [כחד] מינייהו, נקיטינן לחומרא עד דאיכא מקום חבורן כדי אצבע והוא דהדרי ערבי למטה בכדי אצבע כחומרי דמר ודמר. וכן כתוב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל במה דברים אמורים ביוצאין בשתי מקומות, אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה, והוא דהדרי ערבי ונעשו שניהם חוט. ויפה לימד טעם על גירסא זו השניה, הרב בעל העיטור ז"ל לימד דלפי גירסא זו אתיא שפיר הא דקא אמר אף על גב דלא הדרי ערבי, דהא אף על גב דלא הדרי ערבי כלל מכשר, אבל לגירסת הספרים הכי קאמר אף על גב דלא הדרי ערבי דהא תרווייהו הדרי ערבי קא בעו, אלא דמר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע ומר אמר הוא דהדרי ערבי בכדי אצבע מלמטה.

הא דתנן רבי ישמעאל [אומר] הנוצה מצטרפת. במס' טהרות (פ"א, מ"ב) תנינן לה גבי טומאת אוכלין ולומר שהנוצה שהיא רכה מצטרפת לכביצה לטמא אוכלין אחרים, והכי תנינן לה התם הכנפים והנוצות מטמאות ומיטמאות ואין מצטרפות רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת וטעמא דמילתא מפני שהיא שומר וכדאמרינן לקמן בפרק העור והרוטב (חולין קיח, א) שומר מכניס ומוציא ומצטרף, ותנן במסכת עוקצין (פ"א, מ"א) כל שהוא יד ולא שומר מטמא ומיטמא ומצטרף, והכא לענין טומאה גרסינן ולא לענין לאיפלוגי כמו שכתב רש"י ז"ל.

בהמה שהיתה חסרת רגל או יתרת רגל לענין בכור הרי זה מום אף ברגליה הראשונים אבל לענין טרפות רגליה הראשונים אין בהם שום טרפות אפי' נשמט ראש עצם שלישי שלו ממקום תחיבתה בגוף ויש מי שחושש בזו מחשש הריאה ואין דבריו נראין כלל שהרי אף בשבירת צלעות אין חוששין לריאה כלל:

היתה חסרת רגל בצד רגליה האחרונים אם היתה חסרה בירך או בשוק טרפה היתה חסרת רגל הנמכר עם הראש כשרה היתה יתרת רגל בצד זה אם מצומת הגידין ולמטה כשרה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי אם משם ולמעלה יש אוסרין כאלו ניטל אף העקרי וכן שטת סוגיא זו מוכחת ונמצא לדעת זה ענין כל יתר כנטול שמפרשים אותו כמי שניטל העקרי אלא שיש מפרשים כניטל היתר ואין שטת סוגיא זו מוכחת כדבריהם שאם כן היאך היא טרפה בכאן והלא אבר זה אינו יוצא ממקום שאם ניטל ממנו יהא העקרי נפסל בנקב ומ"מ למי שפירש בו כאלו ניטל עם מקומו יש לחוש בזו מחסרון בוקא דאטמא אם הוא מתחיל ביתירותו משם ואף לפי' כאלו ניטל היתר יש לפרש בו שנעשה העקרי כנשמט והוה ליה שמוטת ירך:

כל שנמצא במעין מעי אחד יתר טורפין אותה על איזה צד שתפרש כל יתר כנטול דמי ואם מעי היתר מחובר ודבק לעקרי בלא שום פירוד ונשפכין זה לזה הרי הוא כאחד וכשרה:

אע"פ שאין הדבר מצוי להיות שום מעי עובר מבית הכוסות להמסס אם נמצא כן כשרה כך קבלו רבותינו בתלמוד שכל עזים מדבריות יש להם כן וכל שיש במינו כן אף במדברי אין פוסלין מאותו דבר אף לבייתי ואין למדין מזה להקל במעי אחר שהוא יתר אפי' מבית הכוסות עצמו למקום אחר כגון לכרס או לכיוצא בו:

אע"פ שהחלטנו הדבר שכל מעי היתר טרפה יש בו צדדין להכשיר כיצד כל מעי שהוא אחד מצד שרשו והוא המקום שיוצא משם והוא הקיבה ובאמצעיתו נתפצל מתוכו מעי אחר כענף היוצא מן הבד ופצול זה מתארך עד כאורך אצבע ויש מפרשים כרחב אצבע אלא שבכל מקום כאצבע פירושו כאורך אצבע ולסוף שיעור זה חוזר והולך ומתאחד עם המעי הראשון עד שלא יגיע לתחום תחתית המעי הראשון כשיעור אצבע כשרה ר"ל (שלא ישאר) [שישאר] ממקום שחזר ומתאחד עמו עד סוף המעי ר"ל הכרכשא כארך אצבע כשרה אבל אם היו שנים משרשן אע"פ שנתאחדו אחר כך או שהיו אחד משרשן ונתפצלו ואורך פצולן מתארך יותר מכאורך אצבע או שנתפצל לצד סוף המעי שנמצא אחד משרשו ואין בפצולו אורך אצבע אלא שאינו חוזר ומתערב עד שלא יגיע לתחום תחתית של ראשון בשיעור אצבע אע"פ שמתאחד עמו כשמגיע לתחום סוף המעי הראשון או שהיו אחד משרשן ואין פיצולן יותר מכאצבע וחזרו ונתאחדו קודם שיגיע לתחתית הראשון אלא שפצול זה יוצא משני צדי המעי טרפה וכנגדו בעוף אפי' נתפצל פצול זה משני צדדין כשרה ובלבד על שאר הצדדין שביארנו:

ודבר זה מבולבל בפירושו ביד מפרשים ומה שכתבתי נראה לי בפי' השמועה ובפסק ענין שבה וביאור השמועה לדעת זה העיד נתן על שני בני מעין היוצאין מן הבהמה כאחת ר"ל שהאחד יתר שטרפה בבהמה וכשרה בעוף בד"א שטרפה בבהמה בשני מקומות כלומר הן שיהו שנים בשעה שיוצאין מן הקיבה שלא היו אחד במקום השורש הן שנתפצל באמצע אלא שנתפצל משני צדי המעי אבל במקום אחד כשר אף בבהמה כל שכלים עד כאצבע ושאל בה מאי כלין עד כאצבע ופליגי בה וכו' חד אמר דהדרי וערבי כלומר שיהו חוזרים ומתאחדים בשיעור אצבע והוא שיהא הפיצול כלה לסוף אצבע ויחזור ויתאחד וחד אמר אע"ג דלא הדרי וערבי וקס"ד דלא הדרי וערבי כלל ושאלו לו ואם כן מאי וכלים עד כאצבע ופירש בו כלים מלמטה כלומר אע"ג דלא הדרי וערבי לסוף אצבע כל שיתערב עמו כשיגיע לכאצבע סמוך לבית הרעי:

ולענין פסק בעינן לתרויהו ואינו כשר בבהמה אלא בארבעה תנאים והוא שיהא אחד משרשו ושלא יתפצל אלא מצד אחד ושלא יתארך פצולו יותר מכאצבע ומיד שיגיע הפצול לכאצבע יחזור ויתאחד ושיהא במקום חזרת חבורו עמו רחוק כאצבע מבית הרעי ובעוף כשרה אף כשנתפצל בשני צדדין שכך היה ידוע להם בענינים אלו ונמצאו בו שלשה תנאים ושמא תאמר ומאיזה צד אנו מחמירין כשניהם והרי מי שהזקיק שלא להיות פצולו למעלה ארוך יותר מכאצבע אינו מקפיד בחזרת חבורו כמה שיהא קרוב מסוף הכרכשא וכן מי שמקפיד בזו אין מקפיד בזו תדע שכך הוא אלא שיש פוסקים כזה ויש פוסקים כזה ואין בידינו להכריע ולא עוד אלא שבהלכות גדולות גורסין כלים מלמעלה ומחליפים זה לשל זה ומתוך כך מחמירין כשניהם או כאחד מהם לשני הגרסאות ומתוך שאין אנו בקיאים בענינים אלו לענין הוראה כל שאנו מוצאים יתר במעין אוסרין אותו אא"כ במעי הגדול ובתנאים אלו וצריך להתישב בדבר לחסרון הבקיאות וכבר אירע פעם אחד בעיר גדולה שהיה בה מרביץ לתורה שמצא במעי היוצא מן הקיבה אחר שנמשך המעי הגדול זרת או זרתיים מעי אחר ונמלכו כלן לאסרו עד שאמר להם הטבח שכך הוא בכל בהמות שבעולם ובדקו באותו היום כמה טלאים ומצאוהו בכלם אלא שלא מצאום בשיעור אחד לא הם ולא מקום יציאתם מן המעי הגדול אבל מ"מ בכלם מצאוהו ומצאו מפורש שהוא הקרוי סניא דיבי ונקרא כן על שהוא כחוש מאד עד שהזאבים כשטורפים את הבהמה ואוכלים את בשרה מניחים אותו וקצת לועזות קורין אותו בדיל קרשטיאנגי והוא מחובר ראשו אחד בכבד והאחד בדקין וכלה במעי הגדול היוצא מן הקיבה ופעמים שחותכין אותו וכלו נשאר בכבד ונשאר המעי הגדול חלק כאלו לא נתחבר בו זה מעולם ופעמים שנשאר כלו עם המעי ופעמים מקצתו ומתוך כך טועים בו קצת בני אדם ומדמים שהוא יתר וכן כל כיוצא בזה צריך הרבה להתישב בדבר על פי בקיאים:

נוצה של עוף מצטרפת עם הבשר לכביצה לטמא טומאת אוכלין כדין המקומות הרכים כמו שיתבאר במסכתא זו ונוצה זו פירשו בה אותו הדק בתכלית הסמוך לבשר ונקראת וולוא ומ"מ לענין פגול בקדשים אינו מצטרף לכזית ואם חישב לאכול כזית בין בשר ונוצה חוץ לזמנו אין כאן פגול:

המשנה החמישית והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה אלא שהיא בין בבהמה בין בעוף והוא שאמר אחוזת הדם המעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני ושאכל[ה] צואת תרנגולין או ששתתה מים הרעים כשרה אכלה סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות אמר הר"מ פי' אחוזת דם הוא שגבר הדם עליו עד שחנקה והמעושנת שגברה עליו המרה השחורה אמרו בבריתא והמצוננת שגברה עליה הליחה הלבנה עד שנתבטלו חושיה ולא זכרו תגבורת המרה האדומה לפי שהוא בבהמה מעוטה ביותר כמו שנתבאר בספר רפואת הבהמות והרדופני הוא עשב כשאוכלין אותו הבהמות יהרגו אותן ואינו מזיק לבני אדם כמו צואת התרנגולין ומה שאמר סם המות ר"ל הדבר שהורג האדם אם יאכל ממנו לפי שיש דברים שהם מזון יפה למין ידוע מבעלי חיים וסם המות לבעלי חיים אחרים וזה מפורסם אצל הרופאים:

אמר המאירי אחוזת הדם ר"ל שגבר עליה דם ונעשית חולה לסבתו וכן המעושנת ר"ל שנכנס עשן בתוכה והמצוננת שאחזתה צנה וחלתה ושאכלה הרדופני והוא עשב ידוע בו שהוא סם המות של בהמה ומ"מ אינה נוקבת אלא שמסכנת ושאכלה צואת תרנגולין והיה ידוע להם שהוא מזיק לבהמה וכן ששתתה מים הרעים ר"ל מים מגולין כשרה שכל אלו אין בהם חשש נקיבת הדקין אלא חשש סכנה ומסוכנת מותרת וכן אין כאן חשש סכנת נפשות לאדם אף במים מגולין שכבר נאבדה בם המרה ר"ל כח הארס אבל אם אכלה העשבים שהם סם המות לאדם או שהכישה נחש אע"פ שמותרת משום טרפה שהרי אין כאן חשש נקיבה אסורה משום סכנת נפשות ולמדת שארס נחש אינו מזיק לבהמה ואין בה דין דריסה אלא בדורסים בצפורן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

הלעיטה קורטי חלתית וכן כל דבר שהוא נוקב וממית חוששין שמא ניקבו הדקין וטרפה אבל בעלין של חלתית אין כחם חזק כל כך ומותרת:

בהמה שנשנה נחש במקום ידוע ובדקו אותו אבר ולא מצאו בו נזק אין סומכין על בדיקה זו לאכל ממנה בצליי' מועטת מפני הסכנה עד שיונח בתנור ויצלו אותה צלייה גמורה ותהא צלייתו עולה יפה מעשה היה באחת שנשכה נחש ופסקה רגליה האחרונים ובדקו בצומת גידין ומצאום בקיומם וכשהושיבוה בתנור לצלות נפל הבשר תלחים תלחים כבשר המתמסמס וקראו על עצמם לא יאונה לצדיק כל און:

אמרי אנשי שב שני אימרא בקתא מבקא כו'. גם אם לישנא דאינשי הוא אינו דומה דלחוכא וטלולא נאמר אבל הוא משל על אשה רעה מסייעתו להרע לאחרים ולפעמים הוא עושה רעה לאחרים ולא הודיע לה עד אח"כ וחרה לה על אישה שלא הודיעה כדי שתהיה גם היא עושה כמו כן כמו בקתא זו שחרה לה על הבקא שלא הודיע אותה שאפשר למצוץ דם דרך הסדין וק"ל:

ס' מאני דפרזלא תלוי ליה לבקא כו'. גם זה למשל נאמר על בעל לשון הרע שהוא חושב שלא עשה כלום בדיבורו ל"ה אבל נשיכתו כבידה כנשיכת בקא זו כדאמרינן בערכין שהיא שקולה נגד ג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד דהתם כתיב גדולה והכא כתיב מדברת גדולות ודו"ק:

ברש"י ד"ה בחדא מחיתא מחתינהו וכו' לשון עובד מחי וכו' פירוש מעשה אורג תרגום אונקלוס עובד מחי:

רש"י בד"ה בחדא מחתא כו' לשון עובד מחי. נ"ב תרגום של מעשה אורג:

בא"ד שמסדר את דבריו כצ"ל:

בד"ה והיכא דלא כו' אוקימנא והוא דקיימא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הני תמרי כו' לאתויי ענבים דברום ובאמצע כו' כ"ה בס"א:

בא"ד והא שייר ענבי דברום כו'. נ"ב בגמ' שלנו לא נאמר אלא והא שייר בין הביניים אלא שהתוס' גורסין נמי והא שייר ענבי דברום דבתחילת הפ' אומר מחרצנים לאתויי ענבי דברום עד לאתוי בין הביניים וא"כ ממילא מתרוייהו פריך וק"ל:

גמ' לבתר תריסר ירחי שתא שריא. וכ"ת סוף סוף מת נמי אסור באכילה תי' הראב"ד דלא קאמר אינו חי כו' רק אינו מתקיים והוי כעפרא. ומרש"י משמע שרי התולעת חיים באכילה דעד י"ב חודש לא חי וע"כ תולעים אלו בתלוש באו וא"צ לתי' הראב"ד. ועיין באשר"י בתיקון פירות שדרכן להתליע בתחלה בצוננין שיעלו למעלה המתולעים והמנוקבין שפירשו כבר ואחר כך ברותחין שאותן שלא פירשו ימותו מיד ולא יפרשו אח"כ תוך הקדירה ומותרין אותן התולעים כיון שלא פירשו לחוץ עדיין אבל תוך שנה [דיש חשש מתולעים שפירשו במחובר] אין להם תקנה שאותן שלא פירשו לחוץ ואינן עולין למעלה ע"י צוננין ומתים בנותנים ברותחין אסורין משום השרץ השורץ על הארץ כדין קישות שהתליע באיבי' וק"ל וכ"כ הב"י:

גמ' בקא בר יומא כו' בת שתא. לאו דוקא [בבקא בר ובדידבא בת]. ונ"מ אם חי תחת ידו מעת לעת ולא שרצה על הארץ אין לחוש שמא חי זמן רב מקודם ושרצה כבר:

גמ' א"ל ר"פ לאביי כו' . ניחא ליה למיפרך ארב שהזכיר בקא בפירוש [והו"מ נמי למיפרך אר"ה דכל שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש]:

גמ' שב שני כו' ולטעמיך כו' שתין כו'. מספר שתין רגיל גמרא לאומרו שתין תיכלי מטי לככי כו' שתין רהיטי רהיט כו' בי רבה שתין תיכלי בי ר"ח שתין הלולא כו' וכן מספר שבע שב שני הוי מותנא ואינש כו' כי שבע יפול צדיק כו' שב בירי לשלמנא כו':

גמ' האי גובתא כו' . אפשר במקום שניקבו המסס ובית הכוסות זה לתוך זה היה יוצא כמין גובתא כעין מעים מזה לזה או שלא במקום שניקבו כבר:

גמ' כל הנך חיוויא כו' . בפי' ר' אפרים לעיל (בדף מ"ז ע"א) בעינוניתא דעל אותו שאינו רגיל להיות בבהמות אמר כן:

במשנה אחוזת דם ושאכלה הרדופני כו' . משום שיש לה תוחלת להעלות ארוכה ע"י רפואה וכדלעיל גמירי דאי בדרי לה סמא חיי משא"כ בהלעיטה חלתית ובניטל לחי התחתון וא"י לחיות ע"י הלעטה וכו':

ברש"י בד"ה כנטול דמי כו' דהוי כשמוטת ירך בבהמה. ור"ה גופיה ס"ל לעיל שמוטת ירך בעוף כשר רש"י מחלק בין בהמה לעוף ולית ליה לר"ה בריית' דלוי וכמ"ש התוס' לעיל (חולין דף נ"ז ע"א) בד"ה למה לי למר:

ברש"י ד"ה אבל יוצאין ממקום אחד סמוכין זה לזה. יש לראות קצת מנ"ל דלמא כפשוטו ממש וכאשר הוא לפירוש האשר"י דמ"מ וכלין עד כאצבע יפרש ואזיל כשיטתו וגירסתו דהשתא ואולי לשון ויוצאין דוחקתו גם לשון כאח"ד (*נ) וק"ל:
דברי הטור סי' מ"ז מ"ש בסוף [והוא בש"ע סעיף ה'. ובא ליישב קושית הש"ך וט"ז שם] צ"ע אם ר"ל משום דהוי מעי קטן רק דלדול התלוי בו ואף דאפילו גובתא חשבינן ליתרת משום דהוי מעי בפני עצמו משא"כ זה דק היוצא מן הדקין הוא ובטל גביה וזה שדייק שיצא מאמצעיתו כו' משא"כ בריש הסימן דתפס חומרות ב' מ"ד מספק ובעי ערבי מלמעלה ומלמטה איירי ביתרת גמורה מלמעלה סמוך לקיבה עד סופה וכמ"ש רש"י דאית לה תרתי הדורא דכנתא כו' ולזה בא הרא"ש בשאלה לקמן [בסוף הסימן] כמו שהביאו ב"י אי אמרינן כל יתר כו' והו"ל כניקבו הדקין אי כפירוש הרמב"ן כאילו נחתך משם או כמ"ש שאר מפרשים כאילו ניטל כשיעור זה מהמעי ולא כתב כפשוטו כל יתר כנטול דמי משום דלא הוי יתרת גמורה וכן ביתרת דרגל כתב לקמן יתרת רגל ממש כאורך כו' וזה שכתב הטעם בתשובה שלא מצינו שהטריפו כו' אלא כגון שיוצאין מהקורקבן כו' דליכא למימר בזה דבטל לגבי גוף הדקין משא"כ בדק היוצא מהדקין כו' [והוא כעין תירוץ הש"ך שם ס"ק ז'] או אם החילוק דכאן איירי בסתום בראשו וכמ"ש בש"ע [בהג"ה] וכיון שהמאכל נכנס לו מהדקין ושב ממנו להדקין דרך ביאתו לא מקרי יתרת וזה שכתב דהוי דק היוצא מן הדקין כו' משא"כ ביוצא מהקורקבן משא"כ לעיל בראש הסימן הוי ב' בני מעיים גמורין ויש לו יציאה בפני עצמו להכי צריך הדרי וערבי ומ"מ לאידך מ"ד א"צ הדרי וערבי [לגי' בה"ג והרא"ש] ולא מיחשב כניקבו הדקין או משום שהרעי נופל לגוף דאיירי שנמשך עד סוף הגוף [וכן תירץ התב"ש]. והנה במרדכי הזכיר זה והיה סתום בסופו ולא הזכיר יוצא מאמצעיתו משמע טפי כפירוש השני וברא"ש מזכיר במעשה מאמצעיתו ולא [הוזכר] סתום משמע כפירוש הראשון ואולי בעי צירוף שניהם כאחד ועכ"פ אורך אצבע לאו דוקא וה"ה יותר וכמ"ש בתשובת הרא"ש ועיין:
בש"ע כתב הב"י [בס"א] או שהיה מעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל בין בעוף בין בבהמה כו'. העתיק לשון הרמב"ם שסובר כפירוש הב' שברש"י דדוקא ביוצא מהקורקבן חלוק עוף שדרכו כן מבהמה אבל בדק היוצא מהדקין שוין תרוייהו ליטרף משום יתרת. ובד"א בבהמה אבל בעוף כשר שכתב אח"כ [בסעיף ב'] קאי אחלוקה הראשונה שבסעיף א' יוצאה מהקורקבן ואח"כ בהג"ה העתיק מהרמא"י לשון רבינו ירוחם ואפילו כמה ענפים יוצאין ממנו כשר שפי' ממנו מן הדקין כמו שמשמע לשון רבינו ירוחם בהדיא הובא בב"י והוא תופס פי' הראשון דרש"י [דבעוף בכל ענין כשר] וה"ז ערבוביא וכלאים ובלבוש השמיט בסעיף א' בין בעוף בין בבהמה ולמה עזב דעת הרמב"ם דמחמיר ורש"י לא הכריע [בין ב' הפירושים] גם לא הזכירו דעת רש"י דבעי שלא יהיה באורך הפיצול יותר מכאצבע:

בתוס' בד"ה הני תמרי כו' ובאמצע הפרק כו'. נקיט ואתי כו' כצ"ל:

גמרא דאמרה ליה חזיתיה כו'. כצ"ל:

שם כל יתר כנטול דמי. נראה הטעם דכתבו הטבעיים דסומא בא' מעיניו רואה בעינו הפתוחה יותר משאר אדם בעין אחת יען כי כח הראות הנשפע מהמוח אשר מתחלק לשתי העינים. אצלו עתה הוא כולו בעינו האחת. וכן בשארי אברים הזוגים. וכ"נ להיפך ביתר אבר מתחלק הכח גם להיתר והוו כולן חלושי השמוש:

שם ואי שפכן להדדי כשרה. כה"ג לעיל (מז):

שם העיד נתן ב"ש ריש טבחייא כו'. נזכר גם לעיל (נ ב):

רש"י ד"ה כנטול דמי. דהויא כשמוטת ירך בבהמה. לעיל (נז ב) מסקינן דאף בעוף טרפה:

תד"ה הנוצה. שומר אפי' שאינו יד טמא ומטמא ומצטרף. כצ"ל:

רש"י ד"ה אכלה סם המות. שהוא סה"מ לאדם. והרע"ב הוסיף ואינו סה"מ לבהמה. הוסיף וגרע דמאי איכפת לן אם הי' גם סה"מ לבהמה דמ"מ כשרה היא כמו באכלה הרדופני וסה"מ דבברייתא לקמן דאוקימנא בסה"מ דידה. ואולי כוונתו ואינו (ר"ל ואין פירושו) סם המות לבהמה לבד כסה"מ דברייתא:

גמ׳ עד כאצנע מלמטה. נ"ב אע"פ שמפורדים הרבה בשל ארכן עד סמוך לכאצבע מלמטה היינו דקרי לה לא הדרי וערבי. כך צריך לדחוק לפרש"י. וערא"ש גרסא אחרת ופ"א:

רש"י ד"ה לבתר תריסר וכו׳ דאי במחובר התליעו לא הוה כצ״ל:

תוס׳ ד"ה הנוצה וכו׳ ולא מצטרפת כצ״ל:

אָמַר רַב: לֵית בַּקָא בַּר יוֹמָא, וְלֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא. נראה לי בס"ד 'בַּקָא' רמז ליצר הרע הנושך את האדם בחלקות פיו שמסית ומפתה אותו להחטיאו ונקרא 'בַּקָא' אותיות 'אֲבַק' כי כל דבריו הם כמו אבק שאין בו ממש ואין לו קיום 'וְדִּידְבָא' רמז לשטן המקטרג ונקרא דידבא שדובב קטגורים תמיד.
וידוע דאפליגו אמוראי בתלמודא חד אמר יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וחד אמר מתגבר עליו בכל יום וכנזכר בסוכה (סוכה נב.) וקידושין (קידושין ל:) והנה למאן דאמר 'מתחדש' סבירא ליה שהיצר הרע מתחלק לחלקים רבים כנגד ימי האדם ובכל יום מתחדש חלק מן היצר הרע ודבק באדם להחטיאו ועושה פעולתו ובטל ביומו בין אם יכול לו בין אם לא יכול לו ולהכי נקט 'מתחדש'.
ובזה מובן שפיר דברי רב 'לֵית בַּקָא בַּר יוֹמָא' דסבירא ליה כמאן דאמר 'מתחדש' וביום השני הוא יצר הרע אחר ואם כן אין יצר הרע שהוא בן יום אחד שלם אלא היצר הרע הוא של אותו היום דוקא ואינו כן יום אתמול.
ואמר עוד 'לֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא' כי הדידבא שהוא השטן שדובב בכל יום קטרוגים לא ימצא בן שנה שלימה כי יש יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים שנהפך לסניגור ואינו דובב קטרוג ואחר יום כפור פנים חדשות בא ואם כן אין לך שטן שהוא בן שנה שלימה אלא תמיד הוא חסר יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים ואחר כך הוא חדש בחינה בפני עצמו.
ודע כי 'בַּקָא' הוא מה שקורין בערבי ב"ק וכנזכר בערוך ולכאורה נראה זה הב"ק הנמצא מתקיים כמה ימים ואפשר שכונתו על ב"ק דימים ונהרות. או לפי פשוטן של דברים מה שאמר 'בַּר יוֹמָא' לאו דוקא וגם הוא לא כיון ללמדנו זה על בקא ודידבא ממש אלא נקיט להו בדרך משל וחידה לעשות בהם רמז.

שֵׁב שְׁנֵי אִימְרָא בַּקְתָּא מִבַּקָא. הנה בודאי מאמר זה שהזכירו רבותינו ז"ל בתלמוד עשו בו משל ורמז על ענין עמוק.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפסוק בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ (שמואל ב' כב, מו) שהפתויים של העונות נעשים על ידי כוחות הנקבה דקליפה והיסורין והמיתה נעשים על ידי כוחות הזכר דקליפה עיין שם.
גם ידוע מי שהוא צדיק גמור ועוסק בתורה אם יהיה לו יסורין של אהבה אין זה נעשה על ידי כוחות המזיקין הנזכרים ח"ו כי היסורין הם של אהבה וכתיב בהו אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב) ונאמר אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב הֳ' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג, יב) וכן גם המיתה שלו לא תהיה על ידי כוחות דקליפה אלא תהיה בנשיקה על ידי אור זיו שכינתו יתברך.
והנה 'בַּקְתָּא וּבַּקָא' הם מין אחד שקורין בערבי ב"ק אך בקא זכר בקתא נקבה לכן נרמז במאמר זה בבקא על זכר דקליפה ובבקתא על נקבה דקליפה וזו הנוקבא דקליפה אינה יכולה להתקרב ולהדבק בצדיק גמור שעוסק בתורה להחטיאו ולפתותו כי התורה משמרתו וגם על ידי שלימות צדקתו יהיה שלם במלבוש אור הקדושה הנמשך משם אלו־ה בסוד כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי (איוב כט, ב) כמו שאמר רבינו ז"ל בשער הכונות בסוד ברכות השחר ולכן אינה יכולה הנוקבא דקליפה לפתותו ולהביאו לידי חטא כי מלבוש אור הקדושה הזה דוחה אותה מעליו.
ועל כן כשתראה שבאים יסורין על אותו צדיק אינה יודעת שהם יסורין של אהבה שבאים על ידי שכינתו יתברך אלא חושבת הם כשאר יסורין שבאים על ידי בעלה הזכר הנקרא בקא וכן אם תמצא שנפטר אותו צדיק מן העולם אינה חושבת שמיתתו היתה על ידי שכינתו יתברך אלא חושבת שהיתה מיתתו על ידי בעלה הזכר ולכן היא מורדת בבעלה הזכר שמצא מקום שליטה לשלוט באותו צדיק ולא הגיד לה מאיזה דבר מצא לו מקום לשלוט בו כדי שגם היא היתה שולטת עליו במלחמה שלה שהוא ענין הסתה ופתוי להחטיאו ולטמאו בעונות ולא הגיד לה באיזה אבר מצא לו שליטה עליו כדי שגם היא היתה שולטת עליו באותו אבר לעשות מלאכתה עמו.
ולזה אמר 'חֲזִיתֵיהּ לְבַר מְחוֹזָא' רמז לצדיק שגופו נמשל לעיר בהיותו בעולם הזה ומחוזא לשון מחוז או נקרא בר מחוזא על שם שהוא רואה ומביט בתורת ה' ומחוזא לשון חזות וראיה 'דְּסָחָא בְּמַיָּא' רצונו לומר שהיה עוסק בתורה הנמשלה למים 'וְסָלִיק' רצונו לומר נתעלה בה שלא חטא כלל שעל ידי כך 'אִיכְרַךְ בִּסְדִינִין' רמז למלבוש אור הקדושה הנזכר לעיל ועם כל זה אתה יכולת לשלוט בו ביסורין או במיתה כי חושבת שהיסורין או המיתה שבאו עליו הם נעשו על ידי בעלה.
ולזה אמר 'וְאוֹתִיבַת עֲלֵיהּ וּמָצַת מִינֵיהּ' ביסורין אלו שהבאת עליו 'וְלָא הוֹדַעְתְּ לִי' מאיזה מקום ובאיזה כח ובאיזה סיבה היית אתה יכול לשלוט בו כי ודאי מצאת בו פגם באיזה מקום בנפשו ועל ידי כך שלטת בו ולא הודעת לי כדי שגם אני הייתי עושה מלאכתי עמו על ידי אותו פגם שיש בו שהייתי יכולה לשלוט בו לפתותו ולהחטיאו ועל כן מורדת וכועסת על בעלה הזכר בעבור זאת בחשבה שהיסורין או המיתה שהיה לאותו צדיק נעשה על ידי בעלה הזכר ולא ידעה שכל זה נעשה לו על ידי שכינתו יתברך והיסורין של אהבה הם.
והרמז של שבעה שנים הוא כנגד שבעה עשריות של זמן האדם בעולם הזה או הרמז של שב שני הוא דאחר שבעת ימים מיום הפטירה תטעה הנוקבא דקליפה לחשוב שהמיתה על ידי בעלה ולכן כועסת עליו כאמור אבל שבעת ימים מעת הפטירה תכיר הקליפה ערך נשמת הצדיק ומעלתה ותבין כי לא שלט בה בעלה הזכר של קליפה לא ביסורין שבאו לה קודם המיתה ולא במיתה עצמה אלא תכיר ותבין שכל זה היה על ידי אור שכינתו יתברך ולכן לא תכעוס על בעלה אלא רק שבעת ימים שאחר הפטירה מפני שחושבת שהיתה היסורין והמיתה על ידי בעלה אבל אחר שבעת ימים תכיר במעלת הנפש של צדיק ותדע שלא היה לבעלה שליטה עליה ומה שהיה לה היה על ידי אור שכינתו יתברך אז לא תתכעס על בעלה כאמור והשם יתברך ברחמיו יצילנו מכל דבר רע ומכל פגע רע וישמרנו ויחינו חיים ארוכים וטובים ושלום אמן כן יהי רצון.

שִׁיתִּין מָנֵי פַּרְזְלָא תָּלוּ לֵיהּ לְבַקָּא בְּקוּרְנְסֵיהּ. נראה לי בס"ד בסוד הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) וכן יש ששים אותיות בברכת כהנים וששים תיבות במזמור יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צא, א) עד כִּי־אַתָּה הֳ' מַחְסִי (פסוק ט) וכנזכר בשער הכונות בקריאת שמע שעל המטה שאומרים זה להבריח החיצונים ואלו הששים מגינים על האדם השוכב במטתו ומונעים את הסטרא אחרא שנקראת בקא כמו שאמרו לעיל שלא תשוך בקרנסה את האדם להחטיאו במשכבו.

אמר רב לית בקא בת יומא ולית דידבי בר שתא צ"ע לפמ"ש הפוסקים דכל ברי' שאין בה עצם אינה חי' ששה חדשים והא דאמר אינה מתקיימת היינו דאז הוה כעפרא עש"ך סי' פ"ד א"כ מאי קאמר לית בקא בת יומא וכי ס"ד דאינה מתקיימת והוה כעפרא ביומי' וע"כ אינה חי' קאמר א"כ מאי רבותי' דלית דידבי בר שתא הא אפי' ששה חדשים אינה יכול לחיות וצ"ע:

ובשאילת שלום הקשה מהא דאמרינן דוד מלך ישראל חי וקיים כיון דחי מכ"ש דקיים. ונ"ל בודאי הגוף פסקי' חיותי' ועדיין שלדו קיים עד יב"ח ובנשמה ההיפוך כל יב"ח עדיין יש לה קצת קיום בעה"ז ממלבושי הגוף הזכים כידוע ואח"כ נסתלק הקיום והוא חי באור העליון החיים האמתיים וקמ"ל בנשמת דהע"ה שנשמתו חי באור העליון וגם קיים בעה"ז ע"ד משיח יתיב בפתחי דרומא ואין להאריך בזה:

וע"ד רמז מוסר י"ל דקאי אזבובי מות יצה"ר דמתגרה בצדיקים יותר משארי אינשי ולגבי צערן דצדיקים הוא כעקיצת בקא וגבי שאר אינשי רק כדידבי. ואמר לית בקא בר יומי' דהצדיק שב כל יום ויום ובודאי עשה אמנם גבי שארי אינשי דהוא בבחי' דידבי נהי דבר יומי' אית' מ"מ בר שתא ליתי' דשב בתשובה ויה"כ מכפר:

שב שני אימרי בקתי מבקא כ' מהרש"א ח"א דרמז דאשתו של אדם מסיתהו לריב יותר ויותר ולפע"ד דקאי אאשת ע"ה ששונאים את חכמים יותר מאנשיהם כמבואר ס"פ אלו עוברין והא בקא שהוא עם הארץ כשרואה בר מחוזא ת"ח לשון מחזה שדי יחזה דקא סחי במיא עוסק במי תורה ומתעטף בסדינו היינו במצות ומע"ט ע"ד והלבש אותך מחלצות אז מתקנא ומתגרה בו ומציץ דמי מיני' ואז אשתו של קרח היא בקתא מצטערת שהיא היתה יותר מתמצא דמא מיני':

דתנן ר' ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת רש"י פי' שהיא ברייתא לענין פגול ולא מתניתין דטהרות לענין שומר דהתם בעינן שומר לאוכל דהיינו אחר שחיטה נעשה הנוצה שומר שלא יתלכלך האוכל ומה ענין זה להגנה דחיים לענין גלודה וצ"ע אהתוס':

(נח ב) פליגי בה רב אמי ורב אסי וכו'.—עי' מ"ש במנחות לג ב.

(שם משנב) ששתת מים הרעים כשרה.—עי' רש"י, ומדלא שנינו כאן "ואסורה מפני סכנת נפשות", כמו בסיפא, משמע דבהמה ששתתה מים, שיש בהם ארס נחש, אין בשרה מזיק לאדם האוכלה. וקשה מב"ק קטו ב, דתני התם "מים שנתגלו לא ישקה מהם לבהמתו", ופירש רש"י שם: "משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אח"כ". והנה מצאנו בב"ח יו"ד סי' ק"ט שנדחק בזה לומר, דסכנת נפשות שכתב רש"י לאו דוקא, אלא שהאוכל ממנה ניזוק במקצת בגופו אע"פ שבסוף הוא חוזר לבריאותו. ובט"ז שם תירץ, דבב"ק חיישינן שמא ישחטנה תיכף אחר שתייתה, קודם שיתגלו בה סימני ארס, לכן יש סכנה לאוכל מבשרה; אבל כאן מיירי בששהתה הבהמה זמן מרובה, ואין סימני ארס ניכרים בה, ואח"כ כששחטה ודאי אין חשש לאוכל מבשרה, דהרי נתברר דמים אלו אין בהם ארס של נחש. אבל גם זה דוחק, דהא "כשרה" סתם שנינו, בין ששחטה מיד בין ששחטה לאחר זמן מרובה. ועוד דמים הרעים ששנינו לאו דוקא שנתגלו בלבד, אלא אפי' ידוע ששתה מהם נחש. וראיה לזה מדתני סיפא "שהכישה נחש וכו' ואסורה מפני סכנת נפשות", ולא תני רבותא דאפי' שתתה מים, ששתה מהם נחש, אסורה מפני סכנת נפשות, ש"מ דבאופן זה היא מותרת.

עוד מצאנו באשכול ח"ג סי' כ' שתירץ ע"ז, דבהמה ששתתה מים הרעים ודאי אין סכנה לאוכל מבשרה. ומ"מ לכתחילה אינו רשאי להשקותה שמא תמות ויהא עובר על בל תשחית. וגם זה אינו עיקר, דיגיד עליו רעו, דכמו באחרים דתני בב"ק שם "לא ישפכם ברה"ר ולא יגבל בהם את הטיט" הטעם הוא משום סכנה ה"נ הא דתני בהדייהו "לא ישקה מהם לבהמתו" הוא מלבד סכנת בהמתו עצמה, גם מסכנת אוכל מבשרה.

לכן נראה שבהמה ששתתה אפי' מים שבברור יש בהם ארס אפשר שלא תינזק, וכ"ש שלא יוזק האוכל מבשרה, וכמו שאמרו בע"ז (ל ע"ב): "יש ארס שוקע ויש ארס צף". ושם ביארנו, דפעמים ארס נחש הבא עם מאכלו ושתייתו של אדם לתוך מעיו אינו מזיק כלל, כשאין בפיו של אדם ובבית בליעתו ובשאר אברי המאכל שום פצע וסירטא, מפני שאם אין הארס חודר לתוך דמו של אדם ה"ז אינו מזיק, דכמו שהוא נכנס כן יצא. לכן בהמה שאכלה או שתתה דבר שיש בו ארס ושחטוה יכולים לבודקה, אם יש בה ארס או לא, וכמו שנודע בדיקה זו לרופאים, או כעין דאיתא לקמן (נט א), שבודקים בתנור. לכן שנינו "כשרה" סתם, דהיינו לענין טרפות; ולענין ארס - פעמים שהיא מותרת ופעמים שהיא אסורה.

ודע שבתוספתא תרומות פ"ז הי"ד וכן בירושלמי שם פ"ח ה"ה [מג רע"ד] איתא לבר' דב"ק הנ"ל בנוסח אחר: "מים מגולים לא ישפכם ברה"ר ולא יגבל בהן את הטיט ולא ישקה מהן לגוי ולא בהמת אחרים אבל משקה הוא לבהמת עצמו". ולפ"ז הטעם שמשקה בהמת עצמו מפני שיכול אדם להזיק את ממונו, ובודאי לא ישחטנה לאוכלה מיד, ואם לא יתגלו בה סימני ארס אז אם ירצה ישחטנה ויאכלנה.

שמע מינה. מדרב הונא: הני תמרי דכדא. שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש: לבתר תריסר ירחי שתא שריין. דאי במחובר התליע לא הוי חיי עד השתא: בקא. מין זבוב צינצ''א והיא נושכת כצרעה: דידבא. זבוב: אימרא. לשון (איוב לט) כעת במרום תמריא נתנכרה לו ומרדה עליו אינשלביי''ר: לבר מחוזא. על שם שהיו בני מחוזא מעונגים ושמנים נאמר משל זה עליהם: ומצת מיניה. דמא מצצת דמו: מני. משקל ששים מני: בקורנסיה. מרטי''ל כלומר הוי זהיר בו שנשיכתו כבדה: במני דידהו. במשקל שלהן של בקי שהוא קל: בשני דידהו. רגעים הן: תנן התם. בבכורות לענין מומים: לא שנו. דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרי: אלא שחסר ויתר ביד. שחסור זה דבעלת שלש או יתור זה דבעלת ה' ביד שאין לה אלא יד אחד או שיש לה ג' ידים: כנטול דמי. יתר אחד כחסר אחד והויא כבעלת רגל אחד וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה: סניא דיבי. בודיל קרשטנ''י קורין לו: גובתא. כמו קנה בשר: דהוה מעבר מבי כסי להובלילא. המסס: לאכשורה. כדאכשרנא בגובתא דבי כסי והובלילא: בחדא מחיתא מחתינהו. וכי באריגה אחת ארגתם לכולם לשון (שמות לט בתרגום) עובד מחי דתיקון דבור קרו לו אינשי אריגה שמסדר את דבריו: היכא דאיתמר. דברייתא הכי אית להו איתמר: והיכא דלא איתמר לא איתמר. ויתר הוא וכאילו ניטל אחד מן המעים כנגדו הוא דכל יתר כנטול דמי וכן הלכה דליכא מאן דפליג ואע''ג דאמרן (לעיל דף מז.) באוני דריאה לית הלכתא כוותיה דרבא ביתרת הא אוקימנא והוא דקיימא בדרא דאוני דקים להו לרבנן דאורחייהו בהכי אבל ביני ביני טרפה אלמא כנטול דמי וגבי רגלים דלאו אורחייהו ודאי טרפה: היוצאים מן הבהמה כאחד. דאית לה תרתי הדורי דכנתא ושניהם יוצאין מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעה: וכנגדן בעוף כשרה. דעוף זימנין דהוי הכי ואע''ג דלא משתכח להו הכי קים להו ויש מפרשין שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק ועד הקורקבן קנה של מעיין אחד וההוא קרי בני מעים ובראש הקורקבן יוצאין בני מעים גמורין: אבל יוצאין ממקום אחד. סמוכין זה לזה: וכלים עד כאצבע. וחוזרין ומתחברין בתוך רוחב אצבע: פליגי בה. בהיכא דיוצאים ממקום אחד דקתני כשרה: מלמטה. סמוך לנקב הרעי מתחברין כדי שיהא הרעי יוצא ממקום אחד: ר' יהודה. הא דאמר דחשיב לה כגלודה שניטל עורה ורבי ישמעאל נמי חשיב לנוצה כעור דאמר נוצה מצטרפת לכזית לפגל בחטאת העוף אם מלקה ע''מ לאכול כזית בין נוצה ועור ובשר חוץ לזמנו: אפגולי. גרסינן: אלא לענין אפגולי. דקסבר חזיא לאכילה: לא מגין. וכי ניטלה נמי לא איכפת לן: מתני' אחוזת הדם. שאחזה דם וחלתה: והמעושנת. נכנס עשן בגופה: והמצוננת. חולי מחמת צינה: הרדופני. סם המות לבהמה: מים הרעים. מים מגולים: אכלה סם המות. שהוא סם המות לאדם: גמ' קורט של חלתית. חד הוא ונוקב את בני המעים חלתית לזר''א: תיעא. תור''א בלע''ז ועשב מר הוא מאד וכל אלו קשין לה: כלב שוטה. אמרינן בסדר יומא (דף פג:) רוח רעה שורה עליו וכשנושך אדם שורה עליו והורגתו: קשיא חלתית. דהכא אחלתית דשמואל: וקשיא סם המות. דהכא אסם המות דמתני': הא דידה. ברייתא בסם המות דבהמה שאינו סם המות לאדם: בתרי גווני סם המות. דבהמה מיירי תנא דברייתא:

הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שרי. רבינו שמואל גריס דכרים פירוש שהתליעו כמו ענבי דכרום ושדה שלקתה בעמרים בפרק המקבל (ב''מ דף קו: ע''ש) ובנזיר בריש גמרא פרק שלשה מינים (דף לד:) לאתויי ענבים דכרום ובאמצע הפרק זה (דף לח:) והא שייר ענבים דכרום שהרי אין דרך פירות להניח בכד ועוד דהוה ליה למימר שהתליעו ור''ת מפרש שדרך להניח כל דבר בכד כדאיתא בפ' חזקת הבתים (ב''ב דף נה.) הני שערי דכדא משתעבדי לכרגא ובהמפקיד (ב''מ דף מ.) הוה עובדא ופקע כדא ובפ' הזהב (שם דף נט.) במשלם שערי מכדא נקיט ואתי תיגרא: הנוצה מצטרפת. פ''ה לענין פגול וגריס אבל לענין פגול כרבנן סבירא ליה ור''ת אומר שהוא משנה בטהרות (פ''א מ''ב) הכנפים והנוצה מטמאות ומיטמאות ולא מצטרפין רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת פירוש מצטרפת לכביצה דשומר הוא ותנן במסכת עוקצין (פ''א מ''א) כל שהוא יד ואינו שומר טמא ומטמא ולא מצטרף שומר אפילו שאינו יד טמא ומצטרף והשתא מייתי ראיה מדחשיב ליה כשומר לבשר אלמא הוי כמו עור וכשניטלה כאילו ניטל העור דהוי גלודה וטרפה ורבא דחי עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא לענין אגוני אבל שומר לבשר לא חשיב שאין רגילות להצניע העוף עם הנוצה שלא. יתלכלך ועד כאן לא קאמר ר' ישמעאל אלא לענין טומאה דחשיב שומר אבל לענין אגוני לא מגין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד