חולין ס ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

חזינא ליה. באמת רצוני לראות אותו.

אזל רבי יהושע בן חנניה, ואוקמיה לקיסר להדי יומא מול השמש בתקופת תמוז.

אמר ליה רבי יהושע לקיסר: איסתכל ביה, הסתכל בשמש.

אמר ליה הקיסר: לא מצינא! איני יכול להסתכל בשמש.

אמר ליה רבי יהושע בן חנניה: יומא, דחד משמשי, השמש, שהיא אחד מהשמשים, דקיימי שעומדים קמי דקודשא בריך הוא, אמרת עליה "לא מצינא לאיסתכלא ביה", שאינך יכול להסתכל עליה. שכינה עצמה, לא כל שכן שאינך יכול לראותה!?

אמר ליה קיסר לרבי יהושע בן חנניה: בעינא רצוני דאיצבית ליה נהמא לאלהיכו. לערוך סעודה לאלוהיכם.

אמר ליה רבי יהושע בן חנניה לקיסר: לא מצית לערוך לו סעודה.

שאלו הקיסר: אמאי?!

אמר ליה רבי יהושע בן חנניה לקיסר: נפישי חילוותיה! מפני שחיילותיו מרובין, ואינך יכול להכין סעודה לכולם.

אמר ליה הקיסר: איברא, באמת, רצוני לערוך לו סעודה.

אמר ליה רבי יהושע לקיסר: פוק צבית, צא וערוך לו את הסעודה לגידא דרביתא, על שפת הנהר ששמו רביתא, דרויחא עלמא, שהמקום שם מרווח לכל חיילותיו. וכוונתו היתה שיעשה את הסעודה במקום שהרוח שולטת שם.

טרח הקיסר שיתא ירחי קייטא, בששת חדשי הקיץ, כדי לערוך את הסעודה. אתא זיקא, נשבה רוח חזקה, כנשיה, טאטאה את כל הסעודה, לימא, אל הים. טרח הקיסר שיתא ירחי דסיתוא, בששת חדשי החורף, בהכנת הסעודה. אתא מיטרא, גשם, טבעיה, והטביע את כל הסעודה בימא.

אמר ליה הקיסר לרבי יוחנן: מאי האי, לשם מה באו הרוח והגשם שלקחו את הסעודה?

אמר ליה רבי יוחנן: הני, אלו הם כנושאי, מכבדי הבית, וזלוחאי, שוטפי הבית במים דאתו קמיה. שהם באים לפני המלך להכין את המקום, והם שכילו את הסעודה.

אמר ליה הקיסר: אי הכי, שכל כך מרובים הם חיילותיו, לא מצינא! אין באפשרותי להכין לו סעודה.

אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: אלהיכון - נגרא הוא! אלוהיכם נגר הוא. דכתיב בתהילים [קד] "המקרה במים עליותיו", הרי שהוא עשה תקרה לעליה שלו. ולכן, אימא ליה דנעביד לי, שיעשה לי חדא מסתוריתא, פלך, שעליו מגלגלין את חוטי הצמר אחר שטוו אותם.

אמר לה: לחיי! אכן אבקש על זה.

בעא רבי יהושע רחמי עלה, ואינגעה, חלתה בת הקיסר בנגעים. אותבה, הושיבו אותה בשוקא דרומי, ויהבי לה מסתוריתא פלך, היות דהוו נהיגי שהיו נוהגים אצלם ברומי, דכל דמנגע, שחלה בנגעים, יהבי ליה, היו נותנים לו מסתוריתא, ויתיב ויושב היה בשוקא, וסתר דוללי, ועושה בהם מלאכתו בחוטים. ^[94]

ועשו כך, כי היכי כדי דליחזו אינשי, שיראו האנשים את נגעיו, וליבעי רחמי עליה, יבקשו עליו רחמים.

יומא חד, הוה קא חליף רבי יהושע התם. הוה יתבא בת הקיסר וסתרה דוללי, אחר שהושיבו אותה בשוקא דרומאי.

אמר לה רבי יהושע: שפירתא מסתוריתא, האם טוב הוא בעיניך הפלך דיהיב ליך אלוהי!?

אמרה ליה בת הקיסר: אימא ליה אמור לאלוהיך - לשקול מאי דיהב לי! שיקח את מה שנתן לי.

אמר לה רבי יהושע: אלהא דידן מיהב יהיב, אבל מישקל לא שקל! נותן הוא ואינו לוקח.

אמר רבי יהודה: שור דרכו להיות כרסתן, בעל כרס רחבה, ופרסתן שפרסותיו רחבות. רב רישיה, ראשו גדול, ורב זנובתיה, וזנבו גדול. וחילופא, וחילוף הדברים - בחמרא, בחמור, שדרכו להיות בעל כרס צרה, ופרסותיו צרים, וזנבו קטן.

ומבארינן: למאי נפקא מינה לנו מהו דרכו של השור, ומהו דרכו של החמור? למקח וממכר. שהמוכר שור או חמור לחבירו, צריך לתת לו שור כזה וחמור כזה.

ואמר רבי יהודה: שור שהקריב אדם הראשון ^[95] - קרן אחת היתה לו במצחו. שנאמר בתהילים, שאמר דוד המלך לקדוש ברוך הוא [פרק כט]: "ותיטב [תהילתי] לה', משור פר מקרין מפריס" שהקריב אדם הראשון.

והוינן בה: הרי "מקרין" דכתיב בהאי קרא, תרתי, שני קרנים משמע. כדרך שאר שוורים, ומהיכן למדת ששורו של אדם הראשון היה בעל קרן אחת.

אמר רב נחמן: "מקרן" בכתיב חסר כתיב בפסוק, "משור פר מקרן מפריס", דמשמע "קרן", לשון יחיד.

ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, נברא כשהוא שלם עם קרניו. [לעומת שאר שוורים שפרסותיהם נולדות עמהם וקרניהם גדלים לאחר זמן, כשהשור גדל], ונמצא שקרניו קודמות לפרסותיו, שכאשר השור הראשון יצא מן הארץ, יצא קודם ראשו עם קרניו, ורק אחר כך יצאו פרסותיו. שנאמר: "ותיטב לה' - משור פר, מקרין מפריס". דמשמע, מקרין, שיצאו קרניו ברישא. והדר מפריס, שאחר כך יצאו פרסותיו.

וממשיכה הגמרא, שדברי רב יהודה - מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי.

דאמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית - בקומתן נבראו. שנגמרה כל קומתן כבר בשעת יצירתן, ולכן קדמו קרניו לפרסותיו. שהרי הם נוצרו עמו ויצאו תחילה מן הארץ. והיינו דכתיב "משור פר", שביום הראשון שהיה שור, דהיינו ביום הולדו, כבר היה גדול כמו פר [שור בן יומו קרוי שור, כדכתיב "שור כי יולד". ואילו "פר" קיימא לן שהחל מבן שלש נקרא פר].

וכמו כן, כל מעשה בראשית - לדעתן נבראו. שהודיעם הקב"ה שיבראו, והם הסכימו לכך.

לצביונם נבראו, בדמות שהם בחרו לעצמם. שנאמר [בראשית ב] "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". אל תקרי צבאם, אלא צביונם. דמשמע שהם נבראו בצביונם. ^[96]

דרש רבי חנינא בר פפא: הא דכתיב בתהילים [קד] "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו". פסוק זה - שר העולם, המלאך הממונה על העולם, שהוא מטטרון, אמרו.

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא וצוה על בריאת הדשאים והאילנות, אמר "למינהו" באילנות, כדכתיב "עץ פרי עושה פרי למינו", אבל בדשאים לא נאמר "למינו", כדכתיב "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע".

נשאו הדשאים ודרשו קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקב"ה שהבריאה תהיה בערבוביא, למה אמר "למינהו" באילנות?!

ועוד נשאו הדשאים קל וחומר: ומה אילנות, שאין דרכן לצאת בערבוביא, שאפילו בלי צווי הם היו יוצאים כך, שהרי הם גדולים ואינן ראויין ליגדל צפופים ביחד כי אם מפוזרים, ומכל מקום אמר הקדוש ברוך בהם "למינהו", שיצא כל אילן בפני עצמו, רחוק האחד מחבירו.

אנו, הזרעים, שדרכנו לצאת מעורבבין, ואם לא נזהר לצאת כל עשב בפני עצמו ולא בערבוביא, אין אנו ניכרין כל זרע בפני עצמו, על אחת כמה וכמה שעלינו לצאת כל אחד בנפרד!

מיד, כל אחד ואחד מהזרעים יצא למינו, כדכתיב "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו".

פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' - לעולם ישמח ה' במעשיו"! שכולם זהירים במצוותיו.

בעי רבינא: הרכיב שני סוגי דשאים זה על גב זה -

הערות

^[94] ויש גורסים זוללי, לשון אריגה. תוספות ביבמות.

^[95] אחר שראה ששקיעת החמה וזריחת החמה הן מנהגו של עולם, כדאיתא במסכת עבודה זרה ח א.

^[96] ויש מפרשים דקומתן דעתם וצביונם כולהו נפקי מהמילה וכל צבאם. תוספות.

חזינא ליה [אראה אותו], הראה לי אותו! אזל אוקמיה להדי יומא [הלך ר' יהושע העמיד אותו את הקיסר אל מול השמש] בתקופת תמוז, כשהשמש יוקדת בעוז, אמר ליה [לו]: איסתכל ביה [הבט בו]! אמר ליה [לו]: לא מצינא [איני יכול]. אמר ליה [לו]: יומא, דחד משמשי דקיימי קמי דקודשא בריך הוא אמרת לא מצינא לאיסתכלא ביה [השמש, שהוא אחד מהשמשים שעומדים לפני הקדוש ברוך הוא, אומר אתה איני יכול להסתכל בו], שכינה עצמה לא כל שכן!

א מסופר, אמר ליה [לו] קיסר לר' יהושע בן חנניה: בעינא דאיצבית ליה נהמא לאלהיכו [רוצה אני לערוך לחם, סעודה לאלוהיכם]! אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא מצית [לא תוכל]. שאל אותו: אמאי [מדוע]? אמר לו: נפישי חילוותיה [מרובים חילותיו]. אמר ליה [לו]: איברא [באמת], אעשה זאת! אמר ליה [לו]: פוק צבית לגידא רביתא [לך ערוך סעודה על הים הגדול הקרוי רביתא], דרויחא עלמא [ששם יש מקום מרווח]. טרח שיתא ירחי קייטא [טרח הקיסר שישה חודשי הקיץ] בדבר, אתא זיקא כנשיה לימא [באה רוח וטאטאה הכל לים].

חזר וטרח בעריכת סעודה אחרת שיתא ירחי דסיתוא [שישה חודשי החורף], אתא מיטרא טבעיה בימא [בא גשם סחף מה שהכין וטיבע אותו בים]. אמר ליה [לו] הקיסר לר' יהושע: מאי האי [מה זה]? מדוע אירעו דברים אלה? אמר ליה [לו]: הני כנושאי זלוחאי דאתו קמיה [אלה הם המטאטאים ושוטפי הרצפה שבאו לפניו], והם אכלו הכל. אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך], לא מצינא [איני יכול].

ב עוד מסופר, אמרה ליה [לו] בת קיסר לר' יהושע בן חנניה: אלהיכון נגרא [אלוהיכם נגר] הוא, דכתיב [שנאמר] "המקרה במים עליותיו" (תהלים קד, ג), הרי שהוא עושה תקרה, אימא ליה דנעביד לי חדא מסתוריתא [אמור לי שיעשה לי מסתורית אחת], מתקן פשוט להתרת פקעות צמר! אמר: לחיי [בבקשה]! בעא רחמי עלה ואינגעה [ביקש רחמים, התפלל עליה ונצטרעה], אותבה בשוקא דרומי ויהבי לה מסתוריתא [הושיבו אותה בשוק של רומי ונתנו לה מסתורית], דהוו נהיגי דכל דמנגע ברומי יהבו ליה מסתוריתא [שהיו נוהגים שכל שנעשה מנוגע ברומי נותנים לו מסתורית], ויתיב בשוקא וסתר דוללי [ויושב בשוק וסותר פקעות], כי היכי דליחזו אינשי וליבעי רחמי עליה [כדי שיראו אנשים ויבקשו רחמים, יתפללו עליו].

יומא חד הוה קא חליף התם [יום אחד היה עובר שם] ר' יהושע, הות יתבא וסתרה דוללי בשוקא דרומאי [היתה יושבת בת הקיסר וסותרת פקעות בשוק הרומאים], אמר לה: שפירתא מסתוריתא דיהב ליך אלהי [יפה המסתורית שנתן לך אלוהי]? אמרה ליה [לו]: אימא ליה [אמור לו] לאלהיך לשקול מאי דיהב לי [שיטול בחזרה מה שנתן לי]. אמר לה: אלהא דידן מיהב יהיב, משקל לא שקיל [אלוהים שלנו לתת הוא נותן, ליטול אינו נוטל].

ג אגב משנתנו העוסקת בסימני בהמה וחיה, מביאים מה שאמר רב יהודה: שור דרכו שיהיה כרסתן, בעל כרס גדולה, ופרסתן, גדול פרסות, רב רישיה ורב גנובתיה [גדול ראשו וגדול זנבו], וחילופא בחמרא [וחילוף הדברים בחמור]. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן]? למה משנה הדבר? ומשיבים: למקח וממכר, שהמוכר סתם שור לחבירו צריך לתת לו שור כזה, והיפך הדבר בחמור.

ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: "ותיטב לה' (תודתי) משור פר מקרין מפריס" (תהלים סט, לב) — מאותו שור שהקריב אדם הראשון. ותוהים: "מקרין" הלוא תרתי משמע [שתים, שתי קרנים משמעו], שמשמעות "מקרין" היא — בעל קרניים! אמר רב נחמן: "מקרן" כתיב [כתוב], כלומר, הכתוב החסר רומז לקרן אחת.

ואמר רב יהודה: שור שהקריב אדם הראשון, השור הראשון שנוצר — קרניו קודמות לפרסותיו, שלא נולד מפרה, אלא יצא בשלמותו מן הארץ, וכיון שראשו יצא תחילה היו קרניו קודמות לפרסותיו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס" — מקרין ברישא [בתחילה], והדר [ואחר כך] מפריס.

ודבר זה, שהשור הראשון יצאו קרניו תחילה, מסייע ליה [לו] לר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית בקומתן השלימה נבראו, בדעתן השלימה נבראו, בצביונם (בשלמות צורתם ויופיים) נבראו, שנאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב, א), אל תקרי "צבאם", אלא "צביונם".

ד ועוד במעשה הבריאה, דרש ר' חנינא בר פפא: הכתוב "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד, לא), פסוק זה, שר העולם, המלאך הממונה על העולם, אמרו; בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "למינהו" באילנות, שציוה: "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עושה פרי למינו" (בראשית א, יא), נשאו דשאים, שלא נאמר בהם "למינו", קל וחומר בעצמן:

אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא של מינים, למה אמר "למינהו" באילנות? ועוד קל וחומר הוא: ומה באילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, שגדולים הם, וכל אחד ניכר לעצמו — אמר הקדוש ברוך הוא "למינהו", שיצאו כל אחד לעצמו, אנו, הדשאים, שדרכנו להיות מעורבבים — על אחת כמה וכמה?

מיד כל אחד ואחד יצא למינו, ולא בערבוביא, שנאמר "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו" (שם יב). פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", שהם עושים את רצונו, אפילו כשאינו אומר ומפרש אותו.

בעי [שאל] רבינא: אם הרכיב שני מיני דשאים זה על גב זה, כעין שעושים בעצים, שלוקחים ענף מעץ אחד ומרכיבים אותו על עץ ממין אחר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I wish to see Him. Rabbi Yehoshua went and stood the emperor facing the sun in the season of Tammuz, i.e., summer. Rabbi Yehoshua said to him: Look at it. The emperor said to him: I cannot. Rabbi Yehoshua said to him: Now, if with regard to the sun, which is only one of the servants that stand before the Holy One, Blessed be He, you say: I cannot look at it, is it not all the more so with regard to the Divine Presence?

§ The Gemara recounts: The Roman emperor said to Rabbi Yehoshua ben Ḥananya: I desire to arrange bread, i.e., a meal, for your God. Rabbi Yehoshua said to him: You cannot. The emperor asked him: Why? Rabbi Yehoshua said to him: His hosts are too great. The emperor said to him: Truly, I wish to do it. Rabbi Yehoshua said to him: Go out and arrange a meal on the shore of the great sea [dirvita], where there is a wide open space. The emperor worked all the six months of summer to accomplish this. A wind came and swept it all into the sea.

The emperor worked to arrange another meal all the six months of winter. Rain came and sank it all in the sea. The emperor said to Rabbi Yehoshua: What is this? Rabbi Yehoshua said to him: These are only the sweepers and floor washers that wait on Him, and they alone have eaten everything. The emperor said to him: If so, I cannot arrange a meal before Him.

§ The Gemara recounts: The daughter of the Roman emperor said to Rabbi Yehoshua ben Ḥananya: Your God is a carpenter, as it is written: “Who lays the beams of His upper chambers in the waters” (Psalms 104:3). Tell Him to make for me a distaff, a simple tool used in spinning. Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said: Very well. He prayed for mercy for her and she was stricken with leprosy. She sat in the Roman market, and they gave her a distaff, since it was their custom to give a distaff to anyone stricken with leprosy in Rome, and the leper would sit in the market and untangle bunches of wool, so that people would see and pray for mercy on him.

One day Rabbi Yehoshua ben Ḥananya was passing there, and he saw that she was sitting and untangling bunches of wool in the Roman market. Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said to her: Is the distaff my God gave you pleasing? She said to him: Tell your God to take back what He has given me. Rabbi Yehoshua ben Ḥananya said to her: Our God gives, but does not take.

§ Rav Yehuda says: A bull has a large paunch and large hooves. Its head is large, and its tail is large. And the opposite is true for a donkey. The Gemara explains: What is the practical difference that results from such a statement? It is relevant for purposes of buying and selling. One who agrees to sell a bull must provide the buyer with one that fits this description, and the opposite for a donkey.

And Rav Yehuda says: The bull that Adam, the first man, sacrificed as a thanks offering for his life being spared had a single horn on its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns [makrin] and hoofs” (Psalms 69:32). The Gemara comments: On the contrary, the word makrin indicates two horns. Rav Naḥman said: Although it is vocalized in the plural, makran is written in the verse, without the letter yod, to indicate that it had only a single horn.

And Rav Yehuda says: With regard to the bull that Adam, the first man, sacrificed, its horns preceded its hooves. It was not born of a cow, but rose fully formed out of the earth such that its head emerged first, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns and hoofs.” The phrase “has horns” comes first, and only afterward the word “hoofs.”

And this supports the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi says: All items created during the acts of Creation were created with their full stature, immediately fit to bear fruit; they were created with their full mental capacities; they were created with their full form. As it is stated: “And the heaven and the earth were finished, and all the host of them” (Genesis 2:1). Do not read it as: “The host of them [tzeva’am]”; rather, read it as: Their form [tzivyonam].

§ Rabbi Ḥanina bar Pappa taught: “May the glory of the Lord endure forever; let the Lord rejoice in His works” (Psalms 104:31). This verse was stated by the minister of the world, i.e., the angel charged with overseeing the world. When the Holy One, Blessed be He, said: “Let the earth put forth grass, herb yielding seed, and fruit tree bearing fruit after its kind” (Genesis 1:11), the grasses drew an a fortiori inference with regard to themselves.

They reasoned: If the Holy One, Blessed be He, wishes the mixing of species, why did he say: After its kind, with regard to the trees? And furthermore, let us draw an a fortiori inference: If with regard to trees, which do not naturally grow mixed, as they are large and distinct from one another, the Holy One, Blessed be He, said: “After its kind,” all the more so with regard to us, since grass naturally grows mixed.

Immediately, every kind of grass emerged after its kind, as it is stated: “And the earth brought forth grass, herb yielding seed after its kind” (Genesis 1:12). The minister of the world began to speak and said: “May the glory of the Lord endure forever; let the Lord rejoice in His works,” who do His will even when not explicitly instructed.

With regard to the above description, Ravina raises a dilemma: If one grafted two species of grass onto one another, as is done with trees,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דניצבות ליה לחמא. כלומר בעינא ליכרה לו כירה:

פוק צבית. כלומר הכן לו הכירה אגודה דימא:

כנושאי. כלומר מכבדי רחבה וזולחאי מזלפין הרחבה הרוח והגשמים:

מסתורית. אטרדיול בלעז:

וסתר דוולאי. כלו' עושה בה מלאכתה:

כרסתן ופרסתן. כלומר סימנין של שור כרסו גדול ופרסותיו גדולות:

מאי נפקא מינה למקח וממכר. כלומר מי שמוכר שור לחברו כרסתן ופרסתן איבעי ליה למיהב:

מסייע ליה לריב"ל. כלומר מה דאמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קודמות לפרסותיו מסייע ליה לריב"ל דאמר כל מעשה בראשית בקומתן נבראו כל מה שעתיד להיות לו לאחר זמן נברא עמו וכשנברא בין בהמה בין אדה"ר נברא תחלה [הראש] וכשנברא הראשון היו קרנים בראש ואח"כ נבראו הפרסות:

לצביונם נבראו. כלומר הקב"ה שאל להם רצונכם שאברא אתכם:

לדעתן נבראו. בכלל דעתן נבראו:

שר העולם אמרו. ממונה על העולם אמרו:

שהן גיבורין בפירות. כלומר ויכולין לצאת מהן כל מיני פירות בעץ אחד אמר הב"ה למינהו:

הרכיב ב' דשאים כא' לר' חנינא בר פפא מהו. איכא דק"ל והא כלאי זרעי' נינהו, ובארץ מדאורייתא כדכתיבי קראי וכדמפור' בקידושין (לט,א).
ואין זו קו' שאינו אסור משום כלאים לרבנן אלא מיני תבואה וקטנית (ורמוני) [וזרעוני] גנה אבל (כלאים) [דשאים] לא ומיהו לרבי חנינא בר פפא בעי אם הרכיבן [זה ע"ג זה כמו הרכבה] באילנות מהו מאחר (שהאילנות) [שמאילנות] לשאו ק"ו אבל זרע [ב' דשאים] פשיטא דפטור כשם שאין כלאים באילנות אלא בהרכבה דתניא בתוספתא דכלאים וזורעים זרעוני אילן כאחת ומיהו לענין כלאי הכרם תני בתוס' ר' דוסתאי בר' יהודה אומר מין דשאים הרי הם כלאים בכרם ומשמע ה"ה בעצמן שהם כלאי זרעים.
וא"ת הרכבה מיבעיא ליה (הרי) [אבל] זריעה אסורה הא לית' דכל שאסור בזריעה כ"ש בהרכבה דומיא דירק' דאסור נמי בהרכבה כדתנן בפ"ק דכלאים אלא ר' דוסתאי ברבי יהודה יחידאה ופליגי רבנן עליה והכי נמי משמע בהדיא בירוש' הלכך לרבנן דשאים אין בהם משום כלאי הכרם ולא משום כלאי זרעים אלא בהרכבה לר' חנינא תיבעי.

כבר ידעת שהזורע שני מיני זרעים ביחד בארץ ישראל לוקה ושהמרכיב אילן באילן בכל מקום לוקה וכן ירק באילן או אילן בירק כשהזרעים נזרעים וצומחים כל זמן שלא ניכר הזרע בהם נקראים דשא וירק ומאחר שבזריעת שני מינין לוקה אין צריך לומר בהרכבת שני דשאים ומה שנשאל כאן הרכיב שני דשאים מהו לבני נח נשאלה שלא נאסרו בכלאי זריעה אלא בהרכבה כמו שביארנו במקומו במה שאמרו את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר ר"ל במעשה בראשית שכתוב בהם למינהו אבל ישראל מאחר שנאסרו בזריעה אין מקום לשאול בהם בהרכבת דשאים ויש מפרשים אותה בישראל ובדשאים שאינם בני זריעה אלא שעולות מאליהן עד שלענין פסק חוככין להקל אף בישראל הואיל ואין דרכן בכך:

תוס' בד"ה בקומתן נבראו כו' אלא בקומתן היינו שנגמרה כל קומתן מתחלתן עכ"ל ולדבריהם הא דמדקדק דקרניו קודמת לפרסות היינו כיון דכל מה שעתיד להיות נברא עמו והראש נברא תחלה וכשנברא הראש היו הקרנים בראש ואח"כ נבראו הפרסות וכן נראה מדברי הערוך ע"ש:

בד"ה הרכיב שני כו' וא"ת מתני' היא כו' אין נוטעין כו' עכ"ל אבל מדברי הרמב"ם שכתב בפ"א דהלכות כלאים המרכיב אילן כו' לוקה מן התורה בכ"מ כו' עכ"ל והשמיט הרכבת ירק בירק נראה דמלישנא דתלמודא דקאמר הרכיב ב' דשאים כו' וכיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב כו' ולא קאמר מהו להרכיב שני כו' דלענין איסורא ודאי לא קמבעיא להו כמתניתין דכלאים ומאותו ק"ו שנשאו שלא לצאת בערבוביא יש לנו ללמוד נמי איסורא להרכיב אלא לענין מלקות קמבעיא ליה הכא דאין עונשין מדין ק"ו ומ"ה הרמב"ם דנחית שם למלקות השמיט שם ירק בירק כיון דסלקא בתיקו וזה נ"ל ברור בדברי הרמב"ם והכסף משנה האריך שם בדחוקים ואין להאריך:

אמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן כו' וקרניו קודמות לפרסותיו כו'. הענין מבואר כי הקרן נאמר בכ"מ על עיקר הדבר כמ"ש הקרן קיימת כו' והנה לפי שאדם נטה בחטאו למינות להאמין ח"ו בשניות כמ"ש בסנהדרין אדם הראשון מין היה וכפר בעיקר שנאמר איכה אן נוטה לבך ולכך כשחזר בתשובה הקריב שור שהיה לו קרן א' מורה על עיקר האחדות וע"כ היה בו הקרן שהוא א' קודם לפרסותיו שהם שנים מורים על הריבוי שהנמצאות בהשתלשלם יגיעו בסופם לרבים ודו"ק:

אל תקרי צבאם אלא צביונם. פירשו התוספות מפי' הערוך דכולהו מצביונם נפקי כו' ע"ש והוא דחוק לפרש בצביונם קמא דוקא מלשון יופי וצביונם בתרא בג' לשונות ונראה שדרשו כן מהאי קרא דאמאי נקט רב צבא השמים והארץ טפי משאר יסודות הפשוטים וצבאם וע"כ דרשו שרמז הכתוב כאן על כל הנבראים שעלה בבריאותם חומר וצורה ותכלית והוא שאמר בקומתן נבראו שהוא קיימת וגודל חומר כל נברא ובדעתן נבראו הוא ידיעת צורה של כל נברא שבו ניכר ונודע כי הוא זה בצורתו וצביונם נבראו הוא רצונם התכליתי הנראה ממנו והוא שרמז ויכלו השמים שהוא יסוד היותר פשוט מחומר וקרוב לצורה והארץ הוא היסוד היותר גשמי בחומרו וצבאם הוא התכלית הרצוני של כל נברא וד"ק:

ק"ו בעצמם כו'. נראה כמ"ש אין לך עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ומלאך והם נשאו ק"ו בעצמם שלא לצאת בערבוביא וכה"ג כתבו התוס' בפ"ק גבי גינאי נהרא חלוק לי מימך כו' ע"ש וק"ל:

פתח שר העולם כו'. הוא מטטרון כמ"ש התוספות והוא שר העולם ע"ש כי מטטרון גימטריא שדי שאמר לעולמו די שלא יהיה יותר מת"ק כי הנעלם משדי הוא ת"ק כמו שכתבו התוספות פרק אין דורשין וק"ל:

גמ' איברא חזינא ליה כו' ולא האמין בלא יראני האדם וחי וכן בתחלה הקשה אריה שאג מי כו'. ר"ל שקר הוא:

גמ' כנושאי זלוחאי כו' . אף שדרך להרביץ קודם הקיבוץ א"כ למה נתהפך ואפשר שגם לאחר הקיבוץ דרך להרביץ ועיין:

גמ' מסתורייתא. בעין יעקב מביא ברש"י קלעפרליך בל"א ועיין בערוך ערך בסתאקי ובערך סתר ובערך דללי לשון דליל קשור זבין ולא תדיל סתר אריגה ע"ש:

גמ' למאי נ"מ למקח וממכר. אפ"ל אם התנה עמו לתת לו כרסתן ופרסתן צריך לתת לו שור ואפשר לומר משום דבלשון תורה שור בן יומו קרוי שור קאמר בלשון בני אדם לא מקרי שור רק אחרי שבא לכלל כרסתן ופרסתן רב רישא ורב כו' [ונ"מ אם התנה לתת לו שור] ולא מצי ליתן סימן בשנים או בקומה רק משבא לכלל פרסתן כו' ועיין בריש במה מדליקין זפת זיפתא כו' שעוה פסולתא דדובשא נ"מ למקח וממכר [משמע קצת כפירוש השני ע"ש]:

גמ' מקרן כתיב בע"ז ה"ג ר"ת מקרין כתיב כי אין נראה לו דמקרן נראה קרן אחת יותר ממקרין ע"כ. אפ"ל בכוונתו שהיה כתוב בספרים בהיפך מקרן תרתי משמע מקרין כתיב והגיה ר"ת כאשר הוא לפנינו כי אין נראה לו [ר"ל] גירסת ספרים דאדרבה מקרן משמע יותר קרן אחד ממקרין ואפ"ל דצריך להיות ה"ג ר"ת מקרין כתיב ור"ל שאין הפלפול מכח לשון מקרן או מקרין דשניהם אינן לשון רבים דמקרין כמו ללין שפרש"י לינה אחד רק מקרין תרתי משמע ומכח סתם שוורים פריך וכפרש"י בהדיא וגרסינן בין בקושיא ובתירוץ או מקרן או מקרין רק משני ליה מקרין כתיב ולמה לי למיכתביה אלא להורות שנשתנה משאר שוורים וכ"ת להורות בא שקרנותיו קודמות כו' האי ממפריס יליף דלמה לי מפריס אלא להורות מקרין ברישא והדר מפריס וממילא שנברא עם קרנותיו דאל"כ לא היו קודמין וא"ל דלמא כוליה להכי הוא דאתי מקרין ברישא כו' וב' קרנים א"כ לכתוב מקרין לחודיה וכיון שהיה לו ב' קרנים ע"כ להורות בא שקודמות ודו"ק. ולשני הפירושים הו"ל לתפוס גירסתו בהמקשן [לפירוש הראשון ה"ג ר"ת מקרין ולפירוש השני ה"ג מקרן להורות דגם להמקשן מקרן]:

גמ' קרניו קודמות כו' . קרנו הול"ל אפשר לומר מיתור במצחו למה לי שרוצה לומר מלבד ב' קרנים שלסתם בהמות היה לו עוד קרן אחת במצחו ותחש דפשיט [בשבת והובא בתוספות] לעיל משור אדם התם נמי כן היה דקאמר שם נמי במצחו (*ג) ומ"מ לא מצי למיפשט שם ממתניתין דבא סימן [שהביאו התוספות לעיל] בקצרה [כיון דיש לו נמי עוד קרן אחת במצחו]. רק מנ"ל למידרש ממקרין קרן נוסף:
שם קרניו קודמות כו'. לכאורה כיון שנבראו עמו ממילא קדמו והול"ל עם קרנותיו נברא ואולי שלא תימא דרך צדדים יצא מהארץ ויליף לה מיתורא דמפריס:

גמ' בדעתן כו' . אפ"ל בדיעה ושכל שלהן. בצביונם ברצונם מלשון דמרי צבי וכן משמע מהערוך ע"ש:

גמ' אל תקרי כו' . דצבאם אין כולל לכאורה רק האדם וצבא השמים לא הצומח ורמש וכפי' הרמב"ן. או צבאם למה לי הול"ל וכל. מפרש וכל ר"ל והכל נברא בצביונם:

גמ' פסוק זה שר העולם כו' . עיין מ"ש בעז"ה ב"ה וב"ש בפ"ק דע"ז:

גמ' נשאו דשאים ק"ו כו' . אף שעדיין לא נבראו ובפסוק אחד נאמר תוצא הארץ דשא כו' עץ כו' ובמעלי שבתא יצאו מהקרקע מ"מ ביום ראשון נברא הכל את הארץ לרבות תולדותיה. מה שמקשים בחומש למה לא נתקללה הארץ בשנותה בעץ פרי מיד י"ל שעדיין לא היה ניכר השינוי שהרי על פתח הקרקע עמדו ולא יצאו עד ע"ש לאחר שנברא האדם כדבסמוך וכל שיח השדה כו':

גמ' בעי רבינא כו' לרחב"פ מהו פירש רש"י ולא נצטוו כו'. ובל"ז דלמא למינו אתרוייהו קאי או בל"ז ה"א דשאים אין להם דעת ללמוד ק"ו מדה מי"ג מדות א"ו נצטוו ואין צריך המקרא לכותבו שסומך עלינו שאנחנו נוכל ללמוד בק"ו ומה אילנות שאין כו' אמר להן הקב"ה למינו דשאים שדרכן לצאת כן כ"ש שצוה להן למינהו וא"כ ודאי חייב אבל רחב"פ שאמר הקב"ה לא צוה מעולם והדשאים למדו [בעצמן ק"ו] בעי שפיר וזה נכון וחריף שאין עליה תשובה:

ברש"י בד"ה לדעתן שהודיעם כו' . וע"כ אתה נוצר יצירה הוא יש מיש והיינו הכנסת הנשמה בגוף למעי האשה וכמ"ש רש"י בפרקי אבות אבל לדעתן נבראו בריאה נופל על יש מאין כמ"ש הרמב"ן בפרשת בראשית ברא והא דכתיב ויברא ה' כו' התנינים כו' ויברא האדם כו' העיר בה הרמב"ן ע"ש:

ברש"י בד"ה לצביונם בדמות כו' . עד"ז נאמר ויברא כו' בצלמו בצלם אלהים כו' והוא כפל פרש"י בדפוס המתוקן לו שעשאו בידו בדפוס כו' ע"ש ולפי"ז י"ל בצלמו מוסב לאדם כמו לצביונם דהכא דכל מעשה בראשית בצביונם נבראו ומפרש ואזיל ומה דפוס בחר לו בצלם אלהים כו':

ברש"י בד"ה שאין דרכו לצאת כו' ואינן ראוין לגדל רצופין כו'. אין להקשות דלמא היא הנותנת משום דאינו ראוי לגדל רצופין אמר למינו ולא משום כלאים דכיון דאינו ראוי כו' ממילא היו יוצאין מעט רחוקים זה מזה מבלי מקום לשרשיהן וענפיהן ואפ"ה אמר למינו שירחיקו זה מזה להיות להם היכר יפה ואפשר שלכך הקדימו אם רצונו כו' למה אמר למינהו ממ"נ אם בלא אמירת למינהו היו יכולין לגדל בערבוביא א"כ אם רצונם בערבוביא יניחם לגדל כן ואם אי אפשר לגדל בערבוביא א"כ ממילא היו יוצאין בהפרש זה מזה:

בתוס' בד"ה אל תקרי וזהו בקומתן ולדעתן שהיופי כו' מלשון הצבה. אע"ג דקומתן אינו ר"ל עמידה כמ"ש התוס' לעיל [בדבור הקודם]:

בתוס' בד"ה פסוק זה כו'. שנהפך לאש מבשר מבשר ואומר כצ"ל:

בא"ד בספר יוסיפון כו' וחשיב נער כו'. דלמא נמי מה"ט דנער הייתי כו':

בתוס' בד"ה הרכיב כו' וא"ת כו'. ירק בירק מדרבנן אסור כדמשמע בכלאים בכמה דוכתי והכא לא מיבעיא אי שרי להרכיב דודאי אסירא כדתנן אין נוטעין כו' ולא ירק בירק רק אם הרכיב אם חייב או לא כדקאמר כיון דלא כתיב למינהו לא מיחייב. מיהו רש"י פי' מהו להרכיב זה בזה וצ"ע:

בא"ד ומבעי ליה אי חשיבא ליה הרכבת זרעים כו' . ואף דכלאי זרעים מותרין בח"ל מ"מ הרכבה גריעא טפי:

בא"ד שאר זרעים לא. לענין כלאים ומבעיא ליה לענין הרכבה:

בא"ד דכתיב בהו למינהו באילנות כו' . אין זה שם בגמ' רק בתוס' מפרש כן ולהכי הוצרכו להביא ראיה דלמינהו [איסור] כלאים משמע מפרק הפרה כו'. ובפשטא דגמרא שם ר"ל שחקקתי כו' בלא למינהו רק דזה אורי לן שבני נח נצטוו על כן וכמו שהקשו באמת אח"כ למה לי תרוייהו אבל מכח גמרא דהכא דמשמע דבלמינהו נצטוה האיסור דזה עצמו אבעייתו אי אסור בני נח כו' בא"נ דהשתא לזה הוצרכו לפרש דחקקתי לך כבר ר"ל נמי למינהו דהכא והוצרך תרוייהו כו' ובלא למינהו לא נשמע מאת חוקותי כו' ולכן מבעיא ליה הכא אי קאי למינהו אדשאים וחייבין וק"ל:

בא"ד מי גמר למינהו כו' מיבשה. ולא מדכתיב למינו בגופיה עיין בתוס' סנהדרין:
בסה"ד ומשני דהתם כתיב כו'. בתוספות בסנהדרין לא מייתי ומשני וכו' ויש ליישב:

גמרא יומא דחד ממשמשי דקיימי קמי' כו'. כצ"ל:

שם בעינא דאיצבית ליה כו'. הוא מלשון צביתו לי' זוודתא ר"ה (יז) דהוא לשון הכנה:

שם לגודא דרביתא. כצ"ל בו' כמו אגודא דנהר פפא (יומא עז ב) וכמו שתיקן הגרי"פ בגיטין (עג):

שם אר"נ בר יצחק מקרן כתיב. כצ"ל וכ"ה בע"ז ועי' מה שציינתי במגילה (טו ב):

שם אל תקרי צבאם אלא צביונם. לפירוש התוס' בר"ה (יא) בד"ה לקומתן (והוא כפי' הערוך שהביאו כאן) נראה דפי' צביונם הכנותם ותיקונם כמש"כ לעיל:

תד"ה הרכיב. והרכבת האילן אסורה מדכתיב בהמתך כו'. כצ"ל ומלת את למחוק:

בא"ד א"נ אפי' בארץ מבע"ל לר' יאשי' דאמר עד כו'. משמע דמפרשי דלדידיה בחטה ושעורה אינו לוקה משום כלאי זרעים. ולא כן כתבו לקמן (פב ב) ובש"ד:

בא"ד דאמר בהקומץ זוטא קנבוס ולוף אסרה תורה כו'. תמוה דהתם קאי על כלאי הכרם וטעמא כדפרש"י שם שהם דומים לכרם. ועי' בספ"ה דכלאים ובתוי"ט שם אבל לענין כלאי זרעים כל ב' מינין חלוקים הוויין כלאים:

בא"ד דלמינהו איסור כלאים משמע כדמוכח בסוף שור כו'. לכאורה גם מבעיא דרבינא דהכא מוכח כן. ומה להם להביא ממרחק:

תוס׳ ד"ה פסוק וכו׳ לפי מה שמפרשין כצ"ל:

בָּעִינָא דְּאַצְבִית לֵיהּ נַהֲמָא לֵאלֹהַיְכוּ. קשא איך סלקא דעתיה שטות זו ואפילו תנוק בן יומו יודע דאין שייך אכילה אצל הקדוש ברוך הוא! ועוד קשא אחר ששה חודשים הראשונים אמאי לא אמר לו 'מַאי הַאי'? ועוד מה ענין 'כְּנוּשָׁאֵי וּזְלוּחָאֵי' כאן? ועוד קשא לפירוש רש"י שפירש הם כילו הכל והלא ודאי הם הרגישו שהושלך הכל לנהר, כי הכנה גדולה ורבה מאד היתה וניכרת בנהר ולא נבלעה? ועוד קשא למה בשניה לא אתא זיקא כאשר היה בראשנה? וכן קשא להפך למה בראשנה לא נעשה כאשר נעשה בשניה?
ונראה לי בס"ד דהקיסר חשב להכין הסעודה למלאכים שהם חיילותיו של הקדוש ברוך הוא כי שמע וידע שהמלאכים אכלו אצל אברהם אבינו ע"ה ובשביל שעושה לחיילות השם יתברך לכבודו אמר 'אַצְבִית נַהֲמָא לֵאלֹהַיְכוּ' כמו שתמצא בקרבנות דכתיב בהו קָרְבָּן לַהֳ' (ויקרא א, ב) והכהנים הם אוכלים והוא בקש על יום ידוע שיבואו בו המלאכים לאכול וקודם שיגיע היום אתא זיקא עצום ונורא והשליך כל המוכן לתוך הנהר והוא לא שאל מאי האי, כי חשב מקרה טבעי שגבר רוח קשה והשליך לנהר ולכך נתחכם בשניה לעשות ההכנה במקום שלא ישלוט בו הרוח כגון בבקעה מסובבת בהרים ותלים ולכן בשניה התפלל רבי יהושע בן חנניה שיבא מטר עצום וימשוך הכל דהוא נס קרוב לטבע יותר מן רוח חזק כיון שהמקום אינו שולט בו רוח בדרך טבע אך נתפלא איך מי גשמים יספיקו לשטוף כל המוכן להוליכו לנהר ולכן אמר לו 'מַאי הַאי'? והשיב לו הן בראשנה הן בשניה אותם המשרתים של המלאכים הקדימו לבא לפנות האבק מעל הקרקע ולהרביץ במים והרוח אשר ראיתם אינו רוח טבעי אלא הוא הרוח היוצא מן המניפה שהיו מניפים על הקרקע להעביר אבק הקרקע והמטר אשר ראיתם אינו מטר טבעי אלא הוא ריבוץ מים שהרביצו אותם המשרתים את הקרקע במים וזה הריבוץ במים היה רב עד ששטף את הכל לנהר.

אֵימָא לֵיהּ דְּנַעָבִיד לִי חֲדָא מִסְתּוֹרִיתָא (עמוס ג, ח). קשא מה השטות הזאת שעלתה בלב בת הקיסר ואיך רבי יהושע בן חנניה לא הוכיחה על פניה, אלא אדרבה השיב לה דברים אשר נראין מחזיקין דברי שטות שלה?
ונראה לי בס"ד הכונה כי הגוים הקדמונים היו כופרים בהשגחה ואומרים שאין הקדוש ברוך הוא משגיח בעולם הזה אלא העולם מתנהג מאיליו בטבע אך אנחנו בית ישראל מאמינים דאף על פי שברא הקדוש ברוך הוא הטבע שיתנהג בו העולם עם כל זה הטבע הוא בידו יתברך והולך על פי השגחתו יתברך שאם רוצה הקדוש ברוך הוא שזה האדם ירויח היום הזה אלף דינרים אינו מוריד לו אלף דינרים מן השמים אלא יעשה לו סיבה טבעית שבעבור אותה הסיבה יסבב לו להרויח אלף דנרים וכן אם רוצה שיפסיד אלף דנרים אינו שולח מלאך שיטול מתיבתו אלף דנרים וישליך לים אלא מסבב לו סיבה טבעית שיפסיד על ידה אלף דנרים, וכן אם ירצה שילך זה לעיר פלונית אינו שולח מלאך שיטול אותו ויניחו בעיר פלונית אלא מסבב לו סיבה שעל ידה ילך וישב באותו מקום וכן על זה הדרך בכל דבר ודבר הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם על ידי שיסבב להם סיבות טבעיות בהשגחתו הגדולה והרמה אך אותם הרשעים היו מכחישים בכל זה ואומרים שאין הסיבות נעשות מאתו יתברך אלא נעשים מאליהם במקרה הטבע.
ועל זאת דברה ברמז לרבי יהושע בן חנניה לפי דבריכם שאתם אומרים הסיבות מסתבבים מן הקדוש ברוך הוא 'אֵימָא לֵיהּ דִּלְעָבִיד לִי חֲדָא מִסְתּוֹרִיתָא' פירוש שיתן לי איזה דבר שהוא רחוק ממני שאין אני יכולה להשיגו ויתנהו לי על ידי סיבה רחוקה ואז אדע שאין הסיבות מסתבבים מאליהם במקרה הטבעי אלא הם מהקדוש ברוך הוא ולהיות ענין הסיבה הוא ענין גלגול העניינים שמתגלגלים מדבר לדבר לכך קראה את הסיבה בשם מסתוריתא שהוא כלי שמתגלגל בידים כשטווין בו החוטין והוא ברוב חכמתו הבין דבריה על מה היא רומזת ואמר לְחַיֵּי כן יהיה אליך כאשר את מבקשת מה עשה? בקש רחמים שתצטרע ואז בהכריח יושיבו אותה בשוק המיוחד לישיבת המצורעים ויתנו לה 'חֲדָא מִסְתּוֹרִיתָא' כי כן היה מנהגם לפי חוקם ודתם ואין משנין בדבר זה אפילו לבתו של מלך והראה לה חוזק אמונתינו שאנחנו מאמינים שהכל נעשה בהשגחתו יתברך על ידי הסיבות שיסבב בהשגחתו לכל דבר ודבר ועשה לה ההוכחה הזאת כאשר בקשה בפיה והיינו כי ודאי לפי הטבע רחוק מאד שתהיה בתו של קיסר טווה חוטין במסתוריתא כי זה מעשה נשים עניים וערביים וגם רחוק מאד שבתו של קיסר תשב בשוק המצורעים אפילו דרך העברה לא תעבור בו אך ברצות השם יתברך שתהיה יושבת בשוק המצורעים וגם תהיה טווה במסתוריתא לא שלח מלאך ונטלה והושיבה באותו השוק ונתן המסתוריתא בידה אלח עשה וסיבב לה סיבה אשר מחמת אותה סיבה נעשה לה כן והסיבה היתה הצרעת שנצטרעה ואז בעל כרחו ישבה בשוק המצורעים ותפסה המסתוריתא בידה.
ואחר שנעשה לה כך עבר לפניה רבי יהושע בן חנניה ואמר לה 'שַׁפִּירְתָּא מִסְתּוֹרִיתָא דְּיָהַב לִיךְ אֱלֹהַי' כלומר טובה הוכחה הזאת הנעשית מן הסיבה שסבב לך אלהינו המוכחת על השגחתו כי ישיבתיך כאן רחוקה היא מאד ורק היתה לך על ידי הסיבה שסבב לך אלהי להלקות אותך בצרעת הרי נאמנים דברינו שאנחנו אומרים שהכל נעשה בהשגחתו של הקדוש ברוך הוא על ידי הסיבות שיסבב לבני אדם בעניינים שלהם הן לטוב הן לרע והיא לא היה לה פה להכחיש ובעל כרחו הודית, אך אמרה לו אימא ליה דישקול וכו' פירוש הן אמת כי אני הוא שאמרתי לעשות לי הוכחה בזאת אך לא אמרתי שיעשה הסיבה בדבר רע אלא בדבר טוב שהוא רחוק ממני ואשיגנו על ידי הסיבה שיסבב לי והוא השיב לה בבדיחותא כי אלהינו אחר שנתן, איך נימא ליה שקול? אך ודאי לכבוד המלכות! בעי רחמי עלה ואתסאי.
ובזה יתיישב דקדוק אחר גדול במה שאמרה לו תחלה 'אימא דלעבד לי חדא מסתוריתא' למה בקשה כלי של עסק עניים ולא אמרה על ארגז של אבנים טובות וכיוצא? ובזה ניחא כי כונתה על הסיבה המתגלגלת וכאמור.

אָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ (תהלים סט, לב). נראה לי בס"ד הטעם שברא לו הקדוש ברוך הוא שור כזה להקריבו לרמוז לו אם זוכה ימתיק הגבורות שהם בצד שמאל בחסדים שהם בצד ימין ואז יהיו בבחינת המצוע שהוא מקום המצח.
גם רמז לו שיתפוס בעולם הזה מדת הנשתוון ואז יהיה אמצעי שלם בכל ענייניו ורמז לו זה בקרן שבו ינגח השור לרמוז לו שגם הוא ינגח הקליפות והחיצונים על פי מדת הנשתוון ובזה יצליח וימצא טוב.
או יובן רמז על תיקון העולמות שנתקנו בשם מ"ה החדש שיצא על המצח.

כָּל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ וכו' (בראשית ב, א). נראה לי בס"ד צִבְיוֹנָם דַעְתָּם קוֹמָתָן ראשי תיבות צֶדֶק לרמוז שהכל בצדק ויושר נבראו.

פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר: "יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו" (תהלים קד, לא) (בראשית א, יב). הקושיא ידועה מה שייכות יש לפסוק זה עם ענין זה דנשאו הדשאים קל וחומר ולא יצאו בערבוביא?
ונראה לי בס"ד דאיתא בגיטין (גיטין נז:) תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון פירוש ילדים למשכב זכור וילדות לקובה של זונות וכאשר הוליכום דרך הים והרגישו על מה הם מתבקשים ועל מה מוליכים אותם אמרו זה לזה אם אנו טובעין בים אנחנו באין לחיי עולם הבא, דרש להם הגדול שבהם אָמַר אֲדֹנָ־י מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם (תהלים סח, כג) 'מִבָּשָׁן אָשִׁיב' מבין שיני אריה 'אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם' אלו שטובעין בים, כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו ומה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכינו לכך על אחת כמה וכמה, פירוש אלו הילדות שדרכן לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו שאין דרכם של זכרים לשכב עמהם אף הם קפצו לתוך הים ועליהם הכתוב אומר 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה' (תהלים מד, כג) עד כאן.
והנה נודע כי בני אדם נדמו לאילנות דכתיב כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) וגם נדמו לעשבים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) בני אדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין והאילנות עושין פירות הם דמיון טפי לנשים אשר בביאה שבאים עליהם עושין שמתעברים ויולדין אך הדשאים אין עושין פירות ודומין יותר לזכרים אשר בביאה שבאים עליהם אין יוצא פרי כי אין הזכר מתעבר בביאה שבאין עליו.
אשר על כן ממה שצוה השם יתברך לאלנות שלא יצאו בערבובייא יש לנשים ללמוד מזה שלא ישבו בערבוביא בקובה של זונות לכך כאשר הרגישו שמגמתם להושיבם בקובה של זונות קפצו ונפלו לים וכמו שהדשאים עשו קל וחומר מן האילנות שלא לצאת בערבוביא כן הזכרים שדומין יותר לדשאין עשו קל וחומר מן הנשים שדומין יותר לאילנות וגם הם קפצו ונפלו לים כדי שלא יעשו הרע שחשבו לעשות להם לכן כשראה שר העולם הקל וחומר שעשו הדשאים צפה ברוח הקודש אשר עתידין ישראל לקדש שם שמים בענין הדומה לזה שהילדות שדומין לאילנות יקדשו שם שמים בנפילתם לים ואז הילדים שדומין לדשאים ישאו קל וחומר בעצמן כמו הקל וחומר של הדשאים ועל ידי כך יקדשו שם שמים בנפילתם לים ועל כן פתח שר העולם ואמר 'יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם' כי בקדוש שם שמים נראה כבוד השם יתברך ו'יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו' הם אלו הארבע מאות ילדים וילדות שהפילו עצמן לים בעבור כבודו.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע דשר העולם הוא מלאך מט"ט אשר הקדוש ברוך הוא הוריד נשמתו לעולם הזה ולקחה חנוך בן ירד (בראשית ה, כג) ואחר אשר חי בעולם הזה שס"ה שנים העלה הקדוש ברוך הוא את גופו למעלה והפכו לאש והשליטו על המלאכים וידוע הטעם שעשה הקדוש ברוך הוא כן להעלות גוף אדם חמרי להשליטו על המלאכים מפני שהאדם שהוא חומרי אשר מקדש עצמו על ידי שמקיים ועושה רצון השם יתברך אז הוא חביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן המלאך שהוא עיקרו רוחני ועשייתו רצון היא טבעית אצלו שדרכו בכך מה שאין כן האדם שעיקרו חומרי אין דרכו בכך ולכן בחר השם יתברך להעלות גוף שעיקרו חומרי להפכו לאש ולהשליטו על המלאכים.
והנה הקל וחומר שעשו הדשאים הוא בנוי ומיוסד על פי סברה זו דאיכא למימר יש יתרון למי שדרכו בכך על מי שאין דרכו בכך כי לכן אמרו הדשאים ומה אילנות שאין דרכן בכך צוה אותם שלא לצאת בערבוביא אנו שדרכינו בכך על אחת כמה וכמה ומזאת הסברה נודע הטעם שיהיה האדם חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשמקדש עצמו בקיום מצותו יתברך יותר מן המלאך ומהאי טעמא זכה שר העולם בכבוד הזה שהשליטו על המלאכים.
ולכן אחר שנשאו דשאים קל וחומר בעצמן אשר מזה הקל וחומר נודעה סברה זו שיש יתרון למי שדרכו בכך על מי שאין דרכו בכך אז שר העולם שהוא מלאך מט"ט ראה שסברה זו אשר עליה בנוי קל וחומר זה היא נוגעת אליו שגם הוא עתיד הקדוש ברוך הוא להורידו לעולם הזה ולתת אותו בגוף אדם חומרי שהוא חנוך בן ירד ואחר כך יעלהו עם הגוף הזה לשמי מרום וישליטהו על המלאכים שגם הדבר הזה טעמו בנוי על פי סברה זו שעשה הקדוש ברוך הוא כן להביאו בגוף אדם חומרי ולהעלותו למעלה מפני שגוף אדם חומרי אשר יתנהג בקדושה למטה הוא חביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מגוף המלאך שעיקרו רוחני ודרכו בכך להתנהג בקדושה.
ועל כן אמר שר העולם מט"ט פסוק 'יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו' כלומר יתראה כבוד ה' על ידי העולם הם ברואיו שעושים רצונו אך ישמח ה' יותר במעשיו אלו בני אדם שנאמרה בריאתו בלשון עשיה דכתיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ (בראשית א, כו) כי כן דרשו חכמינו ז"ל על פסוק כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם (בראשית ו, ז) דקאי על אדם שנאמרה בריאתו בלשון עשיה וכמו שפירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ולזה אמר 'יִשְׂמַח הֳ'' יותר 'בְּמַעֲשָׂיו' אלו בני אדם שיש להם יתרון על המלאכים כאשר מקדשין עצמן מפני דאלו דרכן בכך ואלו אין דרכן בכך.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד לפרש המאמר הנזכר כי ידוע שיום ראשון בשבוע הוא בחינת חסד ששם אחוז אברהם אבינו ע"ה ויום שני הוא בחינת גבורה ששם אחוז יצחק אבינו ע"ה ויום שלישי בחינת תפארת ששם אחוז יעקב אבינו ע"ה ובזה פרשתי בס"ד הטעם דבית ראשון ושני נחרבו ובית שלישי יהיה קיים לעולם דאמרו רבותינו ז"ל בית ראשון היה בזכות אברהם אבינו ע"ה ובית שני בזכות יצחק אבינו ע"ה ובית שלישי בזכות יעקב אבינו ע"ה.
והנה ביום ראשון נאמר 'כִּי טוֹב' (בראשית א, ד) לכן בית ראשון שהוא בזכות אברהם אבינו ע"ה שאחוז בחסד שהוא כנגד יום ראשון היה מהודר ונבנה על ידי שלמה המלך ע"ה והיה שלם בחמשה דברים כנגד חמשה אותיות 'כִּי טוֹב' אבל בית שני שהיה בזכות יצחק אבינו ע"ה שהוא כנגד יום שני שלא נאמר בו 'כִּי טוֹב' חסר חמשה דברים שהם כנגד חמשה אותיות 'כִּי טוֹב' ועוד נבנה על ידי סיוע מלך פרס שהוא לשון פרוסה ונחרב על ידי שנאת חנם שהוא פירוד הלבבות וחלוקתן זה מזה כי הוה כנגד יום שני שלא היה בו בריאה גמורה אלא היה בו ענין חלוקה והבדלה בין מים למים ולכן אמרו אין מתחילין ביום שני.
אמנם ביום השלישי שהיה בחינת יעקב אבינו ע"ה הוכפל בו 'כִּי טוֹב' (בראשית א, יב) וכל כפל מורה על הקיום כמו שאמר יוסף הצדיק ע"ה לפרעה וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם (בראשית מא, לב) כי נכון הדבר מאת האלהים וממהר האלהים לעשותו ומאחר שנכפל בו'כִּי טוֹב' הוא סימן מובהק לבית שלישי שהוא כנגדו שיהיה לו קיום והעמדה לעולם ולא יחרב דמורה כי נכון הדבר מעם האלהים. גם ישתלשל בו שפע מכל יו"ד ספירות שהם כנגד ב' פעמים 'כִּי טוֹב' שהם עשרה אותיות. גם הם כנגד חמשה חסדים וחמשה גבורות במיתוקן זה בזה שהם עשרה. והנה שני פעמים 'כִּי טוֹב' עולה מספר 'צַד' [47×2=94] ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, ב) רמז בזה על בית שלישי שהוא כנגד יום שלישי שנאמר בו שני פעמים 'כִּי טוֹב' שמספרם 'צַד' וזהו שנאמר 'תִּנָּשֵׂאוּ' שישאר קיים לעולם ולא יחרב אלא תנשאו בו ועל ברכים הוא תיקון היסוד שמתייחס לברכים תשעשעו שלא ישאר שם פגם עוד כלל.
ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו (הושע ו, ב) פירוש 'מִיֹּמָיִם' הם יום ראשון ויום שני שיהיה כנגדם מקדש ראשון ומקדש שני שהם חיים לישראל אך בשניהם תדמה אומת ישראל לחולה שעדיין לא קם ממטתו אלא נסתלק החולי ממנו לפי שעה והוא עודנו חלוש המזג ותש כח שאינו יכול לקום מן המטה ולכן בנקל אפשר שיחזור עליו החולי כן בשני מקדשים שהם כנגד שני ימים הנזכר לא נתקיימו בהם אלא נחרבו וחזרו למחלתם אבל 'בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי' הוא מקדש שלישי שהוא כנגד יום שלישי 'יְקִמֵנוּ' תחלה מן המטה שלא ישאר לנו שום מיחוש וחולי קטן מחולי הנפש ואז 'נִחְיֶה לְפָנָיו' בלתי שום מסך מבדיל בינינו לבין אור השכינה ולכך ישאר קיים לעולם ולא יחרב ולא יהיה עוד גלות לישראל.
ובזה מובן שפיר הטעם שנכפל 'כִּי טוֹב' ביום השלישי מפני שהוא כנגד בית שלישי שיבנה בב"א שבו תהיה טובה כפולה ושלימה הן לנפשות הן לגופים כי בזמן הזה יתבררו כל ניצוצי קדושה השייכים לנפשות ולא ישאר שום חולי לנפש כלל מה שאין כן בבית ראשון ושני היה גאולה וחירות לגופים שלא היו משועבדים לגוים אבל לא היה גאולה וחירות שלימה לנפשות כי עדיין לא נטהרו מן הסיגים של החיצונים ולא נשלם בירורם ורפואתם ולכן נכפל בו כי טוב לרמוז על בית שלישי שהוא כנגדו יהיה טוב גמור לנפשות וטוב גמור לגופים.
נמצא לפי זה בית שלישי שיבנה בב"א הוא כנגד יום שלישי שהוכפל בו כי טוב המורה על טובה כפולה ושלימה לנפשות ולגופים כי באותו זמן נגמר ונשלם בירור כל ניצוצי קדושה השייכים לנר"ן [נפש רוח נשמה] של ישראל ובזה מובן הטעם שגזר הקדוש ברוך הוא על האילנות אשר נבראו באותו היום שלא יצאו בערבוביא אלא כל אחד למינו כי אותו היום הוא כנגד זמן בית שלישי שבאותו הזמן ויגמר תיקון ובירור ניצוצי הקדושה שהם חלקי הנפשות ולא ישאר עוד ניצוץ אחד בערבוביא אלא כל נצוץ נדבק בשרשו ומקומו שבאותו זמן יתקיים מאמר הכתוב הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וכו' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם (מלאכי ג, כג-כד) שלא יהיו הנר"ן [נפש רוח נשמה] בערבובייא כאשר הם עתה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים.
והנה האילנות הם רומזים לנשמות הגדולים והדשאים רומזים לנשמות הקטנים ולעתיד מלבד שיהיו הנשמות הגדולים מובררים ועומדים בלא ערבובייא אלא גם הנשמות הקטנים אשר עיקרם היו מעורבים ביותר מחמת קוטנם יהיו, גם כן עתה מבוררים ועומדים בלא ערבוביא. ולכן כשגזר הקדוש ברוך הוא על האילנות שרומזים על נשמות הגדולים שלא יצאו בערבוביא אז נשאו הדשאים שהם רומזים לנשמות הקטנים קל וחומר בעצמן ומה אילנות אשר לפי גודלן אין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה ומיד כל אחד יצא למינהו.
ולכן כיון שראה שר העולם שהוא מט"ט שר הפנים שהוא המליץ טוב בעד ישראל תמיד שגם הדשאים שהם רומזים אל הנשמות הקטנים לא יצאו בערבוביא שזה יורה על בירור כל הנשמות שיהיה בזמן בית שלישי שהוא כנגד אותו היום אז פתח ואמר 'יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם' כלומר כבוד ה' אשר יתגלה בבית שלישי שבו יהיה עיקר כבוד ה' יהיה קיים לעולם דכיון שנשלם בירור ותיקון כל הנשמות אז לא יהיה עוד חרבן וגלות וישאר הבית קיים לעולם בכבוד ה' הזורח בו וגם אותו זמן 'יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו' אלו ישראל שיהיו כולם צדיקים ושלמים ולא ישאר עליהם קטגורים וגם אמר 'יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו' לרמוז שהבית הזה יהיה מעשה שמים ורמז גם כן בתיבת ישמח שהוא אותיות משיח שימליכהו באותו זמן בעולם הזה.
ומה שצריך להבין עוד במאמר הנזכר במה שאמר 'נָשְׂאוּ קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָן' דנראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב בני יששכר (מאמרי חדש אלול מאמר ב׳) דשלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם המה כנגד י"ג מידות של אֵ‏־ל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' והקל וחומר הוא כנגד מדת אֵ‏־ל וכשיאמר אדם דבר של קל וחומר מתעורר בזה מדת אֵ‏־ל להמשך לו שפע משם וכתב בשם מהרד"ב [מורינו הרב דוב בער ממעזריטש] ז"ל כשהתפלל משה רבינו ע"ה על מרים אחותו 'אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ' (במדבר יב, יג) רצה לעורר בזו התפלה מדת אֵ־ל למשוך לה משם שפע רפואה, והשיב לו הקדוש ברוך הוא וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ (במדבר יב, יד) והיינו שאמר לו קל וחומר כמו שאמרו רבותינו ז"ל והיינו רמז לו תלמוד קל וחומר ובזה תתעורר מדת אֵ־ל עד כאן דבריו עיין שם.
והנה הקל וחומר הראשון הנאמר בעולם הוא קל וחומר זה שאמרו הדשאים והנה בזה הקל וחומר הראשון פתח השער של מדת אֵ־ל לעצמן להשפיע בהם וזהו שאמר 'נָשְׂאוּ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָן' כלומר לצורך עצמן להריק על ידו שפע ממדת אֵ־ל ואמר נשאו ולא אמר אמרו לרמוז שעשו בזה הקל וחומר נשיאות ומעלה לעצמן.
ודע כי מה שאמר 'נָשְׂאוּ קַל־וָחֹמֶר' הכונה דאמרו רבותינו ז"ל (דברים רבה י, ו) אין לך כל עשב שאין עליו שוטר ומושל שמכה בו ואומר לו גדל על כן אלו הכוחות הרוחניים הממונים על הדשאים פתחו בזה הקל וחומר ופשוט.

גמ' אלא צביונם. עיין בפרש"י על התורה בראשית א כ"ה:

תוס' ד"ה הרכיב וכו' מבעיא ליה לר' אושעיא. עיין לקמן פב ע"ב תוס' ד"ה ולאפוקי:

תד"ה הרכיב שני דשאים וכו' א"נ אפילו בארץ מבעיא ליה לר' אושעי' וכו' וכ"כ הר"ש בפ"א דכלאים: ותמוה לי דהא התוס' מסקו בקידושין. וכן העלה הר"ש בעצמו פ"ח דכלאים דר' אושעי' דקאמר אינו חייב וכו' היינו משום כלאי כרם אינו חייב. אבל משום כלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחוד. א"כ גם לר' אושעי' תיפוק לי' דחייב משום כלאי זרעים. וצע"ג.
ובאמת הומ"ל דמבעי לר' יהודה דקאמר ספ"ק דכלאים דאינו חייב משום כלאי זרעים עד שיזרע שני חטים ושעורה. או חטה וב' שעורים. ומש"ה איבעי' ליה אם אסור משום הרכבה:

בעינא דאיצבא נהמא לאלקינו. נראה שרצה להקריב קרבן דב"נ מותר בזה"ז ובסוף זבחים עביד שבור מלכא הכי ורבא למדו להקריב במקום שמעלה הים שרטון ע"ש וה"נ לגודא דרביתא. אך התם שבור מלכא לא בעי לנסות הי"ת אלא הקריב קרבנו והביא אש של הדיוט ואולי קבלו ה' לריח נחוח כי מי עלה שמים וירד אך האי קיסר רצה לנסות שלא יביא אש מביתו אך יערוך מזבחו ויבוא אש שלמעלה ויאכל קרבנו והיינו צבית נהמא לאלקינו ע"ד לחמי לאשי וזה א"א אפי' ע"י תפלת ר"י בן חנני' כי ח"ל ארץ טמאה מלאה קליפות ורוחין ועלעולין והיינו א"א דנפיש חילי' וכן הוה לבסוף אתי רוחא ומיטרא היינו בעלי דברים הנ"ל וקלקלו ופגלו קרבנו ולא נתקבל:

נגרא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו. בערוך פי' מסתירותא עץ שכורכים עליו חוטי פשתן הנטווים לאריגה ונ"ל משו"ה נקיט מצורע בידי' כי הוא הפריד בין הדבקים בלה"ר ותיקונו לחבר נפרדים ולעשות שלום והיינו טווי הפשתן ואריגתו כי הפשתן גדל בד בבד וע"י הטווי' ואריגה מתחברים הנפרדים. והנה כינה הפסוק ותיאר הקב"ה המקרה במים עליותיו בלשון מקרה ונגרא כי מעשה נגר לבנות בתים המפריד בין בני כל העולם לבני הבית והוא מחבר בני הבית זע"ז והוה מפריד ע"מ לחבר וכן הקב"ה הבדיל בין מים למים והעלה מים למעלה לעשות שלום במרומיו בין אש ומים היא רקיע בתוך המים המבדיל בין מים למים ורקיע שמים בלול מאש ומים וה"ל ג"כ מפריד ע"מ לחבר וע"כ מעשיו בזה כנגרא ע"כ אמר המקרה במים עליותיו. ונ"ל דבת קיסר דבעית למעבד לה אסתריתא ע"ד הנ"ל דאמרינן בב"ר דשאיל מטרוניתא לר"י בר חנני' לששה ימים ברא הקב"ה עולמו מאי עביד השתא א"ל מזווג זווגין א"ל מטרוניתא גם היא יכולה לעשות כן וזיווגה שפחתה עם עבדה והי' זווג שאינו הגון ופצעו את מוחם זה את זה. ע"ש והכוונה כי הקב"ה משגיח השגחה נפלאה לזווגים הגונים זל"ז ומפריד אשה מבית אמה ואיש ממשפחתו ובית אביו ומפרידם מעיקרי תולדותם ומחברם זע"ז והי' לבשר א' כדכתיב ע"כ יעזוב את אביו ואת אמו והוא השגחה נפלאה לחבר נפרדים ועד"ז בקשה האי בת קיסר ליעבד מסתוריתא שיהי' כח והשכלה לחבר נפרדים בזיווגים כמו הי"ת ויען כי כבודו לאחר לא יתן ותהלתו לעובדי עכו"ם ע"כ עביד לה עכ"פ מיסתוריתא בשוקי דרומאי:

שור שהקריב אדה"ר קרן א' הי' לו במצחו. כי קודם החטא לא הי' דעת טוב ורע כי כולו טוב ויצר לב האדם מנעוריו טוב ע"כ קרן א' קרן עור פניו ולא שתים כי כולו טוב וקודמת לפרסותיו פי' שהי' מיד בשלימותו ולא לאט לאט מדרגות מדרגות שהיא רמז לפרסה ופסיעה לא הי' כן אלא קרנו קדמו לפרסותיו. אך אחר החטא עץ הדעת טוב ורע יש כאן ב' קרניים א' מימין לזכות וא' משמאל לחובה ופרסותיו קודם לעלות ממדרגה למדרגה עד שיעלה ויגיע והלואי.

בצדק כל אמרי פי "צדק" ר"ת "צביונן "דעתן "קומתן:

פסוק זה שר העולם אמרו פי' תוס' שר העולם היינו חנוך שנהפך מבשר לאש מעתה בא וראה גדול נשמת הצדיק ממלאכי השרת כי בדור ההוא דור המבול השליך הקב"ה ב' מלאכים שמחזאי ועזיאל והגשימם במלבוש גשמים הם הנפילים אשר היו בארץ הם הריעו מכל אשר לפניהם והשחיתו הארץ והביאו מבול לעולם ולעומת זה באותו הדור בעצמו העלה נשמת צדיק חנוך ממטה למעלה ונעשה ממנו מטטרו שר העולם שולט על כל מלאכי מעלה. ואומרו יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. כלפי שבדור המבול ע"י זנות ותערובות המינים נתעצב כביכול אל לבו ע"כ אמר שר העולם בשעת בריאה הלואי שיהי' כבוד ה' לעולם שיהיו נזהרים מתערובת כמו הדשאים אז ישמח ה' במעשיו. ולא יתעצב אל לבו:

הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח פי' כי הקב"ה פייס הלבנה שלע"ל בעולם התיקון תתמלא פגימת הלבנה ויהיו אור הלבנה כאור החמה ובזה נתפייסה הלבנה אך תלה הדבר בתיקון מעשינו אז יהיו התיקון אך בעו"ה אנו מאריכין הגלות בקלקול מעשינו והלבנה מתרעמת על השי"ת שלא מיהר פיוסה ונמצא אנו גורמים שיש התרעמות על הקב"ה ע"כ בר"ח זמן חידוש הלבנה אנו צריכין להביא קרבן על נפשותינו על שגרמנו שלא נתפייסה הלבנה עדיין:

בעי רבינא הרכיב שני דשאים זה על זה לרבי חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב למינהו לא מחייב וכו'. מדקאמר בלשון לא מחייב מוכח דבעייתו היא לענין מלקות אבל איסורא ודאי איכא על דרך שכתב הרב פרי חדש י"ד סימן ע"ט ס"ק ו' דאע"ג דאין מזהירין מן הדין היינו לומר דמדין ק"ו לא מלקינן אבל לעבור על לאו מייתינן מן הדין. וא"כ הכא אסתפק ליה אי לקי דכיון דאסכים על ידייהו כמאן דכתיבא דמי. וכפ"ז יש להרגיש על רש"י ז"ל שכתב וז"ל לרחב"פ דאמר מדעתם יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך מהו להרכיב זה בזה עכ"ל משמע דהבעיא היא אי שרי לכתחילה להרכיב זה תוך זה והרי לשון הש"ס הוא הרכיב וכו' מהו וכו' לא מחייב מוכח דמאי דבעי הוא אי מחייב מלקות אבל לענין איסורא פשיטא ליה דאין עונשין מן הדין אמרו לענוש אבל איסורא איכא. וכן יש לדקדק לכאורה על התוספות בשמעתין ועל רבינו שמשון פ"ק דכלאים משנה ז' דקשיא להו מאי בעי רבינא והא מתניתין היא אין מביאין ירק בירק ונדחקו לתרץ כמה תירוצים ומאי ק"ל דהבעיא היא אי לקי אבל איסורא פשיטא ליה דאיכא כדתנן במתניתין והכי דייק לומר לא מחייב והרב ישרש יעקב כתב בלשונו לא לקי ושקלא וטריא דידיה על המלקות ע"ש. ומרן בכסף משנה פ"א דכלאים דין ה' הקשה קושית התוספות ותירץ דמתניתין דאסרה היינו משום דסברא דלמינהו כי היכי דכתיב במעשה נצטוו כן אבל לרחב"פ בעי זהת"ד בקצור ולכאורה קשה דמאי אולמיא דרחב"פ דפליג אמתניתין בדבר היוצא לענין הדין דבדרשות בעלמא לא אכפת אבל מידי דנפיק לענין דינא לא מצי פליג וי"ל דר"ח בר פפא אית ליה איזה תנא דמסייע ליה ומשו"ה פליג אמתניתין והכי אמרינן בעלמא והיינו דבעי אליבא דרחב"פ ודוק:

בעי רבינא הרכיב שני דשאים מהו וכו' או"ד כיון דאסכים על ידייהו כמאן דכתיבא דמי תיק"ו. הקשה הרב ישרש יעקב משם הרב מהר"ש אלימאן דמאי מיבעיא ליה והא אמרינן פרק הנחנקין על המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניא והקשה האי לחבירו נמי לא נאמן ותירץ כיון דאתיהיב ק"ו למדרש כמאן דכתיבא דמי ולפ"ז ה"נ אתיהיב ק"ו למדרש ולמה לא ילקה וכתב עליו הרב וז"ל וליתא דאין עונשין מן הדין ושאני התם דבלא"ה האי נביא שקר דהתנבא מה שלא שמע וחייב משום נביא שקר ולא שייך לומר אין עונשין מן הדין משא"כ מספ"ל אי כמאן דכתיבא דמי כיון דאסכים על ידייהו או לא עכ"ל הרב מופת הדור בישרש יעקב:
וכשאני לעצמי אפשר לפי קיצורי דקושית הרב מר קשישא מרבנן קשישאי מהר"ש אלימאן שהיה הרב של עה"ק חברון ת"ו (זה ק"ס שנה בקירוב) הכי הויא דהכא מספ"ל כיון דאסכים כמאן דכתיבא ועל זה הקשה הרב דמהתם שמעינן דק"ו לחוד כמאן דכתיבא דמי אלא דבק"ו אף דכמאן דכתיבא כללא הוא אין עונשין מן הדין. וא"כ הכא דמלבד הק"ו איכא הסכמת ה' ילקה דבק"ו לבד כמאן דכתיבא ומשום אין עונשין הא אסכים. ובשלמא אי לאו ההיא דהנחנקין הוה אמינא דק"ו והסכמת ה' יש להסתפק ולומר דלאו כמאן דכתיבא. אבל השתא דמההיא דהנחנקין ידעינן דק"ו לחוד כמאן דכתיבא א"כ ה"נ בק"ו כמאן דכתיבא ואע"ג דאין עונשין מן הדין אהניא הסכמת ה' דלילקי זה אפשר לפרש שהוא כונת קושית הרב מהר"ש הנזכר אשר בישראל גדול שמו:
ומ"ש הרב ישרש יעקב דהתם בלאו הכי הוי נביא השקר וכו'. יש להעיר דהש"ס מחייבו משום מתנבא מה שלא נאמר לו ועלה קאי. אמנם לק"מ מהא דאין עונשין מן הדין חדא דחלוקת מתנבא מה שלא נאמר לו משכחת לה דציוה לנביא אחר והוא ידע או שמע ומתנבא כה אמר ה' כמ"ש אשר לא צויתיו הא לאחר צויתי. אלא דהש"ס רצה ללמדנו דגם חנניא הוי בסוג מתנבא מה שלא נאמר לו כיון דאתיהיב ק"ו למדרש ואה"נ דאם היו סנהדרין שרוצין להמית חנניא לא יומת דאין עונשין מן הדין אלא דהש"ס חידושא אשמועינן דגם זה הוי מתנבא מה שלא נאמר לו לענין איסורא לא למיתה. א"נ דהכא לא אמרינן אין עונשין מן הדין דעונש מתנבא מה שלא נאמר לו מפורש בקרא אשר לא ציויתיו. רק זהו במציאות זה דמק"ו אמרינן כאלו יש נבואה לאחר אבל העונש שלו אינו מן הדין דעונשו הרי מפורש מהכתוב אשר לא צויתיו:
ואולם הדבר קשה על שני מאורות הגדולים דכתבו דהתם בהנחנקין אמרו כמאן דכתיבא דמי הרי שם לא אמרו כן אלא הכי אמרינן התם כיון דאתיהיב ק"ו למדרש כמאן דאתמר ליה דמי. והוא מוכרח דזהו תירוץ למה שהקשה הא לחבירו לא נאמר ומשני כיון וכו' כמאן דאתמר ליה דמי. ומאי קושיא דהכא מספ"ל אי כמאן דכתיבא דודאי ק"ו לאו כמאן דכתיבא דאין עונשין מן הדין ומספקא ליה אי האי דאסכים כמאן דכתיבא. ואם נאמר דהרב מהרח"א אגב ריהטא הביא הלשון כמאן דכתיבא וקושית הרב מהר"ש היא ממאי דאמרו כמאן דאתמר ומקשה דהכא נמי נימא כמאן דכתיבא לק"מ דכמאן דאתמר אמרינן כמאן דכתיבא לא אמרינן ודוק הטב:

להדי יומא. נגד השמש: דאיצבית ליה נהמא. אתקן לו סעודה: לגידא דרביתא. על שפת נהר ששמו רביתא: דרויח עלמא. להתקבץ שם חיילותיו והוא נתכוין למקום שתהא רוח שולטת בו: כנשיה לימא. טאיטו לים: כנושאי. מכבדי הבית: זלוחאי. מרביצי הבית במים מפני אבק העולה וכבר הם כלו לאכול כל זה: אי הכי. דנפישי חיילותיו כ''כ לא מצינא: מסתוריתא. דיוושלטייק''ש בלע''ז: דוללי. אשקניי''ש וסימן זה היה למצורעים: סתר דוללי. דישבוויריי''ד: משקל לא שקיל. הטובה משנתנה: שור. דרכו להיות כרסתן ופרסתן בעל כרס רחבה ופרסות רחבות: גנובתיה. זנבו: שור שהקריב אדם הראשון. כדאמרינן בלפני אידיהן במסכת ע''ז (דף ח.): מקרין מפריס. בשור של אדם הראשון קאי: קרניו קודמין לפרסותיו. שכל שוורים פרסותיהם נולדות עמם וקרנותיהם גדלים לאחר זמן אבל של מעשה בראשית בקומתם נבראו ובקרניהן וכשיצא מן הארץ ראשו תחלה נמצאו שקדמו קרנותיו לפרסותיו: בקומתן נבראו. ולפיכך קדמו קרנותיו שהרי עמו נוצרו ויצאו תחלה והיינו שור פר ביום שהיה שור היה גדול כפר שור בן יומו קרוי שור כדכתיב (ויקרא כב) שור כי יולד פר קיימא לן בן שלש (פרה פ''א משנה ב): מקרין תרתי משמע. שכן סתם שוורים: לדעתם. שהודיעם שיבראם והם ניאותו: לצביונם. בדמות שבחרו להם: שר העולם. מלאך הממונה: באילנות. נאמר למינהו עושה פרי למינו אבל בזרעים לא נאמר בצוואתם למינו אבל ביציאתם נאמר מזריע זרע למינהו: שאין דרכן לצאת בערבוביא. שהרי גדולים הן וענפיהן מרובין ואין ראויין ליגדל רצופים ותכופים כי אם מפוזרים: אמר הקב''ה למינהו. שיצא כל אילן בעצמו ברחוק מחבירו שיהא לו היכר: אנו. שרבים אנו ודרכנו לצאת תכופין ומעורבבין ואם אין נזהרים לצאת כל עשב לבד הרי אין אנו ניכרין זה מזה על אחת כמה וכמה: ישמח ה' במעשיו. שכולן זהירין במצותיו:

בקומתן נבראו. לא בעי למימר שנבראו בעמידה דהא אמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לח:) גבי אדם הראשון רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו אלא בקומתן היינו שנגמרה כל קומתן מתחלתן: אל תיקרי צבאם אלא צביונם. פירש בערוך דכולהו נפקי מצביונם שהוא לשון יופי כמו (ישעיה ד) לצבי ולתפארת ומאחר שהן ביופיין זהו בקומתן ולדעתן שהיופי לא יבא אלא אם כן נגדל כל הצורך ועוד יש לומר דקומתן נפיק מלשון הצבה: פסוק זה שר העולם אמרו. לפי מה שמפרשין דחנוך זה מטטרון כמו שיסד הפייט תקיף מטטרון. שנהפך לאש מבשר ואומר דהוא שר העולם כמו שיסד הפייט שר המשרת נער נקרא הוא מטטרון הנכבד והנורא ואמרינן בפרק קמא דיבמות (דף טז: ושם) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי פסוק זה שר העולם אמרו וקשה מכאן דמשמע דשר העולם היה בששת ימי בראשית ושמא אגדות הם שחלוקות זו על זו ומי שסובר דמטטרון הוא שר העולם לית ליה דחנוך זה מטטרון א''נ מה שקרא הפייט למטטרון נער לא בשביל הפסוק של נער הייתי אלא לפי שכתוב בספר יוסיפון דלמטטרון יש לו שבע שמות וחשיב נער וגם מצינו דנער שם מלאך הוא כדכתיב (זכריה ב) רוץ אל הנער הלז: הרכיב שני דשאין זה על גב זה מהו. ואם תאמר מתניתין היא במסכת כלאים בפרק קמא (משנה ז) אין נוטעין אילן באילן ולא ירק בירק ועוד תנן (שם משנה ח) אין נותנין זרע דלעת בתוך החלמית מפני שהוא ירק בירק וי''ל דמבעיא ליה בחוצה לארץ דשרו כלאי זרעים ואסירי הרכבת האילן כדאיתא בסוף פרק קמא דקדושין (דף לט.) דדריש שדך למעוטי כלאי זרעים שבחוצה לארץ והרכבת האילן אסורה מדכתיב (ויקרא יט) את [וגו'] בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמה בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמה בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ ומבעיא ליה אי חשיבא ליה הרכבת זרעים כהרכבת אילן משום דכתיב בהן למינהו או לא אי נמי אפילו בארץ מיבעיא ליה לר' אושעיא דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דדילמא מתניתין דכלאים כרבנן אי נמי בשאר כלאי זרעים ואליבא דרבנן איירי הכא דאמר בהקומץ זוטא (מנחות דף טו:) קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא אי נמי לבני נח קמיבעיא ליה דשרו בכלאי זרעים ואסירי בהרכבת האילן כדאיתא פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס.) ונפקא לן מדכתיב (שם) את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים והיינו בהרכבה דומיא דבהמה ושחקקתי לך כבר היינו לבני נח דכתיב בהו למינהו באילנות ובבהמה דלמינהו איסור כלאים משמע כדמוכח בסוף שור שנגח את הפרה (ב''ק נה.) דבעי התם הרביע שני מינים שבים מהו מי גמרי למינהו למינהו מיבשה או לא ומבעיא לן אי הוי הרכבת ירק בירק כמו הרכבת אילן באילן והוי בכלל שדך ואע''ג דכתיב למינהו איצטריך את חוקותי שחקקתי לך כבר דלא הוה ידעינן דלמינהו אתא לאיסור כלאים אי לא כתיב חוקותי ואי לא למינהו מאת חוקותי לחוד לא הוה נפקא לן דה''א חוקותי שחקקתי לך כבר במרה וא''ת הא פריך התם אלא מעתה ושמרתם את חוקותי מאי חוקות שחקקתי לך כבר איכא ומאי קשיא הא לא מוקמינן האי אבני נח אלא משום דאשכחן נמי דכתיב למינהו במעשה בראשית וי''ל דמ''מ פריך שפיר דכי היכי דהאי לא קאי אבני נח האי נמי לא קאי אבני נח ומשני דהתם כתיב חוקותי בתר ושמרתם אבל הכא כתיב חוקותי קודם תשמרו:

דף ס - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד