חולין סג ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - א

עוף ששמו בת מזגא חמרא - שריא באכילה!

וסימניך, שלא תחליף ביניהם, הא דקיימא לן בשבועות - יפה כח הבן מכח האב. כך מזגא חמרא, אסור, ואילו בת מזגא חמרא, מותר.

אמר רב יהודה: עוף ששמו שקיטנא ויש בו שני מינין, הרי אותו מין שהוא אריכי שקי, שוקיו ארוכים, וסומקי, גופו אדום - שריא!

וסימניך, עוף ששמו מורזמא, שהיה מוחזק להם בתור עוף טהור ושוקיו ארוכים וגופו אדום, כך אותו עוף שקיטנא, ששוקיו ארוכים, מותר הוא.

אבל, המין השני של אותו העוף, אשר גוצי, שוקיו קצרות וסומקי, וגופו אדום - אסירי!

וסימניך: הא דקיימא לן במומי כהנים ננוס, כהן שהוא ננס, פסול לעבודה. כך אותו שקיטנא, ששוקיו קצרות כשל ננס, אסור הוא באכילה.

אבל שקיטנא אשר אריכי שקי, שאמנם שוקיו ארוכות, וירוקי, אך גופו ירוק - אסירי, אסור הוא באכילה על אף ששוקיו ארוכות.

וסימניך: הא דקיימא לן לעיל בדף נו א, שאם נחמרו מעיו של העוף ונהיו ירוקין, פסולין הם. כך אותו שקיטנא אשר צבעו ירוק, אסור הוא.

אמר רב יהודה: עוף שלך שהוזכר בתורה בין העופות הטמאים, זה עוף השולה דגים מן הים.

דוכיפת המוזכרת בתורה בין העופות הטמאים, היא העוף שהודו כפות, שכרבלתו עבה וכפותה לתוך הראש.

תניא נמי הכי: דוכיפת - שהודו כפות, וזהו העוף שהביא את אבן השמיר לבית המקדש, כדאיתא במסכת גיטין.

רבי יוחנן, כי הוה חזי שלך, אמר את הפסוק בספר תהילים [פרק לו] "משפטיך תהום רבה". והיינו, שאתה שופט ונוקם בדגת הים וממית את הדגים המזומנים למות. ^[112]

רבה, כי הוה חזי נמלה, אמר: "צדקתך כהררי אל", שאפילו נמלה, שהיא בעל חיים קטן, יש לה חיות כמו לבעל חיים גדול.

אמר אמימר: העופות ששמם לקני ובטני - שריין!

אבל, עופות ששמם שקנאי ובטנאי - הרי מקום שנהגו לאכול אותן - אוכלין! מקום שנהגו שלא לאכול - אין אוכלין אותם!

והוינן בה: אטו במנהגא תליא מילתא? האם האיסור וההיתר שלהם תלוי במנהג?

ומשנינן: אין, אכן הדבר תלוי במנהג, ולא קשיא היאך יתכן הדבר. הא דאסורים, מיירי באתרא במקום דשכיחי פרס ועזניה, שראינום שם, וחיישינן שמא השקנאי והבטנאי הם ממין הפרס והעזניה, שגם להם יש סימן טהרה.

הא, דמותרים, באתרא דלא שכיחי פרס ועזניה, ומסתמא לא מחזקינן להו שהם ממין הפרס והעזניה, לפי שהם אינם מצויין בישוב.

אמר אביי: עופות ששמם קואי וקקואי, אסירי באכילה. אבל עוף ששמו קקואתא, שריא באכילה.

במערבא בארץ ישראל מלקו עילוה, הלקו את מי שאכל את הקקואתא, וקרו לה תחוותא.

תנו רבנן: כתיב בפרשת העופות הטמאים [ויקרא יא] "ואת התנשמת ואת הקאת".

תנשמת - זהו עוף הצועק בלילה, והוא "באות, המאוס, שבעופות"! ^[113]

אתה אומר שהתנשמת הוא "באות שבעופות", או אינו אלא "באות [המאוס] שבשרצים"?! שהתנשמת נראית כשרץ, אלא שיש לה כנפיים כעוף.

אמרת, צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ואחת ממדות אלו היא - דבר הלמד מענינו.

במה הכתוב שהתנשמת אמורה בו, מדבר? - בעופות! ועל פי מדה זו של "דבר הלמד מענינו" אתה למד שאף כאן, תנשמת, בעופות מדובר, ולא בשרצים.

והוינן בה: והא תניא נמי גבי שרצים כי האי גוונא כמו שדרשת בעופות!?

דכתיב בפרשת שרצים "והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת".

ואמרינן, תנשמת - היא "באות מאוס שב שרצים"!

אתה אומר שהיא באות שבשרצים, או אינו אלא באות שבעופות?

אמרת, צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ואחד ממדות אלו היא המדה של דבר הלמד מענינו.

במה הכתוב, הפרשה שהתנשמת כתובה בה, מדבר - בשרצים, אף התנשמת הכתובה כאן מיירי בשרצים ולא בעופות!?

ומשנינן: אמר אביי: תנשמת שהיא "באות שבעופות", היא עוף הנקרא קיפוף. ואילו תנשמת שהיא "באות שבשרצים" היא שרץ הנקרא קורפדאי.

אמר רב יהודה: קאת המוזכר בפסוק ["ואת התנשמת ואת הקאת ואת הרחם"], זו עוף הנקרא אצלנו הקוק.

רחם המוזכר בפסוק, זו שרקרק.

אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם, באו רחמים - גשמים - לעולם. ^[114]

אמר רב ביבי בר אביי: אימתי הוי הופעת הרחם סימן לגשמים - והוא, דיתיב אמידי, יושב על איזה דבר, ועביד שרקרק, מצפצף ונשמע כאלו הוא אומר שרקרק.

וגמירי, ויש לנו קבלה, דאי יתיב אארעא ושריק, שאם הוא יישב על האדמה, שאין דרכו לישב על הקרקע, וישרוק - אתא משיחא, יבוא המשיח. שנאמר בספר זכריה [פרק ו] "אשרקה להם - ואקבצם".

אמר ליה רב אדא בר שימי למר בר רב אידאי: והא ההוא שרקרק, דיתיב בי כרבא, שהתיישב במקום החרישה על הקרקע, ושרק, ואתא גלל, באה אבן גלל מן המרום, אפסקיה למוחיה, ופסקה את מוחו, והרגתו! וחזינן שאין שריקת הרחם בעת ישיבתו על הקרקע סימן לביאת המשיח.

אמר ליה מר בר רב אידאי: ההוא - ביידא, בדאי ושקרן הוה! עדיין לא הגיע זמנו של משיח, ולכן הוא נענש.

תנו רבנן: כתיב בפרשת העופות הטמאים [ויקרא יא טו] "את כל עורב למינו", ודרשינן:

"עורב" - זה עורב! "את כל עורב", בא הריבוי "כל" - להביא עורב העמקי!

"למינו", בא הכתוב להביא עורב הבא בראשי יונים! וכדמפרש לקמן.

אמר מר: עורב - זה עורב!

והוינן בה: אטו קמן קאי? וכי התנא אחז את העורב בידו ואמר שעורב הכתוב בתורה זה העורב שהוא אוחז בידו? והרי כיון שלמדנו שיש כמה סוגי עורבים, היה לו לתנא לומר "עורב" - זה עורב פלוני! כדי שנדע מהו עורב סתם.

ומשנינן: אלא, אימא: עורב - זה עורב אוכמא, שחור. וכן הוא אומר בשיר השירים "קווצותיו - תלתלים שחורות כעורב". ושמעינן מינה שסתם עורב הוא שחור.

"עורב העמקי" - זה עורב חיוורא, לבן. וכן הוא אומר בפרשת נגעים [ויקרא יג] "ומראהו עמוק מן העור". ופירוש הפסוק הוא, שמראה הנגע הלבן נראה עמוק יותר מאשר מראהו של העור, וענין זה הוא כמראה חמה העמוקה, שנראית עמוקה יותר מן מראה הצל [ומשמעות "עורב העמקי" היא, שמראהו הלבן של העורב הלבן, הוא עמוק יותר מאשר מראה העורב השחור].

ועורב הבא בראשי יונים -

אמר רב פפא: לא תימא שהוא עורב דאתי, שבא בריש יוני לפני היונים, אלא זהו עורב דדמי רישיה לדיונה, שראשו דומה ליונה.

תנו רבנן: כתיב בפסוק "ואת הנץ למינהו", ודרשינן: "הנץ" - זה הנץ. "למינהו" - להביא את בר חיריא.

ומפרשינן: מאי בר חיריא? אמר אביי - שורינקא. ^[115]

אמר רב יהודה: כתיב בפסוק, "ואת החסידה האנפה" -

"החסידה", זו דיה לבנה. ולמה נקראה שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה, שמחלקת להם את מזונותיה.

"האנפה" - זו דיה רגזנית.

למה נקרא שמה אנפה? שמאנפת, שמתמלאת רוגז, עם חברותיה.

אמר רב חנן בר רב חסדא, אמר רב חסדא, אמר רב חנן בריה דרבא, אמר רב: עשרים וארבעה עופות טמאין הן שמוזכרים בתורה.

אמר ליה רב חנן בר רב חסדא, לרב חסדא אביו: דהיכא? היכן מנויים הם אותם העשרים וארבעה עופות?

אי דויקרא, אם כוונתך לעופות הטמאים המוזכרים בספר ויקרא בפרשת שמיני, הרי עשרים עופות הוו מנויים שם, ולא עשרים וארבעה!?

אי דמשנה תורה, ואם כונתך לאותם המנויים בפרשת ראה, הרי עשרים וחד הוו, ולא עשרים וארבעה!? בפרשת שמיני כתיב "ואת הדאה, ואת האיה למינה", ובפרשת ראה כתיב "והראה את האיה והדיה למינה".

וכי תימא אותו עוף הנקרא דאה, דכתיבא בויקרא בפרשת שמיני, ולא כתיבא במשנה תורה בפרשת ראה, שדייה, הוסף אותו עלייהו, על העופות הכתובים בפרשת ראה, ויתווסף לך עוד עוף אחד.

אכתי עשרים ותרין עופות בלבד הוו, ולא עשרים וארבעה!?

אמר ליה רב חסדא לרב חנן, בנו: הכי אמר רב חנן בר רבא, חותני, שהוא אבויה דאמך, אבי אמך, משמיה דרב: כתיב בפרשת שמיני "האנפה למינה", "האיה למינה", ובפרשת ראה כתיב "כל עורב למינו", "ואת הנץ למינהו". הרי כאן ארבע מילים שמהן מרבים עוד ארבעה עופות.

ופרכינן: אי הכי, שמרבה אתה עוד ארבעה עופות על העשרים ושנים שהוזכרו כבר, אם כן עשרים ושית עופות הוו, ולא עשרים וארבעה!?

אמר אביי: "ואת הדאה" המוזכרת בפרשת שמיני, "והראה" המוזכרת בפרשת ראה - אחת היא!

דאי סלקא דעתך תרתי עופות שונים אינון,

הערות

^[112] רש"י. ורבינו גרשום מפרש, שהשלך מביא את מזונו מן התהום.

^[113] לפי המהרש"ל.

^[114] יתכן שזהו בטבעו של העוף שהוא יודע את זמן הגשמים ומבשר על כך לעולם, על פי המהרש" א.

^[115] [וליכא לאקשויי מדוע לא פירשה הגמרא מהו נץ כמו שפירשה גבי עורב, דכיון שלא למדנו מהמילה למינהו שום נץ אחר, שמע מינה שאין שום בעל חיים שנקרא נץ אלא בעל חיים אחד בלבד].

העוף הנקרא בת מזגא חמרא [בת מוזגת היין] — שריא [מותר], וסימניך לזכור — מה שאמרו חכמים בענין אחר: "יפה כח הבן מכח האב", שמוזגת היין אסורה, ובת מוזגת היין מותרת.

אמר רב יהודה: העוף הקרוי שקיטנא [שקיטן] יש בו כמה מינים, אריכי שקי [בעלי שוקיים ארוכים] וסומקי [ואדומים, שגופם אדום] — שריא [מותר], וסימניך לזה הוא עוף בשם מורזמא, שכך היה נראה, וידוע היה שהוא טהור. גוצי וסומקי [קטנים ואדומים] — אסירי [אסורים], וסימניך מה ששנו חכמים: כהן ננוס (ננס) פסול לעבודה במקדש. אריכי שקי וירוקי [ארוכי שוקיים, וירוקים, צהובים] — אסירי [אסורים], וסימניך מה ששנינו בהלכות טריפות: בני מעיים ירוקין פסולין.

אמר רב יהודה: שלך שנזכר בין העופות הטמאים (ויקרא יא, יז) — זה העוף השולה דגים מן הים, דוכיפת (שם יט) נקרא כך על שם שהודו כפות, שיש לו כרבולת עבה, הנראית כפופה וקשורה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: דוכיפת — הוא העוף שהודו כפות, וזהו העוף שכמסופר במקום אחר (גיטין סח,ב) הביא שמיר לבית המקדש בימי שלמה, כדי לבקע באמצעותו את האבנים לבנין המקדש, שנאמר בו: "כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו" (מלכים א ו, ז).

מסופר: ר' יוחנן, כי הוה חזי [כאשר היה רואה] שלך, אמר [היה אומר]: "משפטיך תהום רבה" (תהלים לו, ז). כי הוה חזי [כאשר היה רואה] נמלה, אמר [היה אומר]: "צדקתך כהררי אל" (שם).

אמר אמימר: העופות הקרויים לקני ובטני שריין [מותרים]. אלו הקרויים שקנאי ובטנאי, מקום שנהגו לאכול אותם — אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול — אין אוכלין. ותוהים: אטו במנהגא תליא מילתא [וכי במנהג תלוי הדבר] האם הוא מותר או אסור? ומשיבים: אין [כן], ולא קשיא [ואין זה קשה]: הא [זה] שאסור — הרי זה באתרא דשכיחי [במקום שמצויים] פרס ועזניה, שיש להם דמיון לעופות אלה, ואנשים עלולים להחליף ביניהם. הא [זה] שמותר — באתרא דלא שכיחי [במקום שאין מצויים] פרס ועזניה, והחשש אינו קיים.

אמר אביי: העופות הקרויים קואי וקקואי אסירי [אסורים], קקואתא שריא [מותרת]. ואילו במערבא מלקו עילוה [בארץ ישראל היו מלקים עליה] את מי שאוכל אותה, וקרו [וקוראים] לה תחוותא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "תנשמת" שנזכרת בין העופות הטמאים (ויקרא יא, יח) היא באות שבעופות. ויש לשאול: אתה אומר באות שבעופות, או אינו אלא באות שבשרצים? שהרי גם בין השרצים הטמאים נזכרה תנשמת (שם ל)! אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שאחת מהן היא: דבר הלמד מענינו, שיש לפרש את הכתוב לפי הענין שבו הוא נזכר. והרי במה הכתוב באותם פסוקים מדבר? בעופות, אף תנשמת שנזכרת כאן היא בעופות.

ומעירים: תניא נמי [שנויה גם כן ברייתא] גבי [אצל] פרשת השרצים כהאי גוונא [כגון זה]: תנשמת האמורה שם היא באות שבשרצים. אתה אומר באות שבשרצים, או אינו אלא באות שבעופות? אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן במידת דבר הלמד מענינו, במה הכתוב מדבר? בשרצים, אף התנשמת הנזכרת כאן היא בשרצים.

אמר אביי: באות שבעופות הוא הקרוי קיפוף, באות שבשרצים הוא הקרוי קורפדאי. אמר רב יהודה: קאת הנזכרת בין העופות הטמאים (שם יח) — זו הקוק, רחם — זו הקרוי שרקרק.

וביחס לרחם הנזכר באותו פסוק, אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם לארץ באו רחמים לעולם, שהוא בא סמוך לעונת הגשמים, שהם רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי: והוא סימן לגשמים רק בשעה דיתיב אמידי ועביד [שיושב על דבר מה ועושה קול] "שרקרק", ולא כשהוא מעופף. וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק [ולמודים אנו במסורת שאם הוא יושב על הארץ, שלא כדרכו ושורק] — סימן הוא שאתא משיחא [בא המשיח], שנאמר "אשרקה להם ואקבצם" (זכריה י, ח).

אמר ליה [לו] רב אדא בר שימי למר בר רב אידאי: והא ההוא דיתיב בי כרבא ושרק [והרי מעשה באותו רחם שישב בשדה חרוש ושרק], ואתא גלל אפסקיה למוחיה [ובאה אבן ושברה את מוחו, גולגלתו]! אמר ליה [לו]: ההוא ביידא הוה [אותו רחם שקרן היה], ולכן אירע לו כן.

ועל הכתוב "את כל עורב למינו" (ויקרא יא, טו) תנו רבנן [שנו חכמים]: "עורב" — זה עורב, "את כל העורב" — להביא עורב העמקי, "למינו" — להביא עורב הבא בראשי יונים. ומבארים את הברייתא.

אמר מר [החכם]: עורב — זה עורב. ושואלים: אטו קמן קאי [וכי לפנינו הוא עומד] כשאנו שונים ברייתא זו, שאפשר להראות עליו באצבע ולומר: זה עורב? אלא אימא [אמור] כך: "עורב" — זה עורב אוכמא [שחור], וכן הוא אומר "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" (שיר השירים ה, יא). ומה ששנינו עורב העמקי עניינו — עורב חיוורא [לבן]. וכן הוא אומר: "ו הנה מראהו עמוק מן העור" (ויקרא יג, ל), והסבירו חכמים — כמראה חמה העמוקה מן הצל, שהמקום המואר והבהיר נראה נמוך ועמוק יותר מן הצל המוטל עליו.

ובביאור מה ששנינו: ועורב הבא בראשי יונים, אמר רב פפא: לא תימא דאתי בריש יוני [אל תאמר שהכוונה היא שהוא בא בראש היונים], לפניהם, ששוכן עמם. אלא, דדמי רישיה לדיונה [שדומה ראשו לראש של יונה].

ועל הכתוב "ואת הנץ למינהו" (ויקרא יא, טז) תנו רבנן [שנו חכמים]: "הנץ" — זה הנץ עצמו, "למינהו" — להביא את העוף הקרוי בר חיריא. ושואלים: מאי [מהו] בר חיריא? אמר אביי: הוא העוף שנקרא שורינקא.

ועל הכתוב ברשימת העופות הטמאים "ואת החסידה האנפה למינה" (שם יט) אמר רב יהודה: "החסידה" — זו דיה לבנה. ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה, שעוזרת להם ממזונותיה. "האנפה" — זו דיה רגזנית. ולמה נקרא שמה אנפה? שמנאפת (שכועסת ורבה) עם חברותיה.

א אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב חסדא אמר רב חנן בריה [בנו] של רבא אמר רב: עשרים וארבעה עופות טמאין הן. אמר ליה [לו] רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא אביו: עופות טמאים דהיכא [של היכן בתורה]? שהרי שתי רשימות של העופות הטמאים יש בתורה, אי [אם] אלה שבויקרא (פרק יא) — הלא רק עשרים הוו [הם]! אי [אם] אלה שבמשנה תורה (דברים פרק יד) — הלא רק עשרים וחד הוו [ואחד הם]! וכי תימא [ואם תאמר]: דאה דכתיבא [שכתובה] בויקרא ולא כתיבא [ואינה כתובה] במשנה תורה, שדייה עלייהו [הטל, הוסף אותה עליהם] על אלה שבמשנה תורה — אכתי עשרין ותרין הוו [עדיין עשרים ושנים הם], ולא יותר!

אמר ליה [לו] רב חסדא: הכי אמר אבוה דאמך [כך אמר אבי אמך], הוא רב חנן בר רבא משמיה [משמו] של רב: "למינה" "למינה" "למינו" "למינהו" שנזכרו בפרשת העופות הטמאים — הרי כאן ארבע נוספים. ומקשים: אי הכי עשרין ושית הוו [אם כך עשרים ושש הם]! אמר אביי: דאה שנזכרה בויקרא, וראה שנזכרה במשנה תורה — אחת היא, דאי סלקא דעתך תרתי אינון [שאם עולה על דעתך ששתים הן], שני עופות שונים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But the bird called the little wine pourer is permitted. And your mnemonic to remember this is the idiom of the Sages: The power of the son is greater than the power of the father, i.e., the larger is forbidden while the smaller is permitted.

Rav Yehuda says: There are several types of shekitena. The long-shanked red ones are permitted. And your mnemonic to remember this is the murzema bird, which is similar in appearance and known to be kosher. The little red ones are forbidden, and your mnemonic for this is the halakha that a dwarf priest is unfit for Temple service. The long-shanked green, i.e., yellow, ones are forbidden, and your mnemonic for this is the mishna (56a): Innards that have turned green render an animal a tereifa and unfit for consumption.

Rav Yehuda says: As for the shalakh, listed as a non-kosher bird (see Leviticus 11:17), this is the bird that scoops [sholeh] fish out of the sea. The dukhifat (see Leviticus 11:19) is the bird whose comb seems bent [hodo kafut] due to its thickness. The Gemara notes: This is also taught in a baraita: The dukhifat is the bird whose comb seems bent, and this is the bird that brought the shamir to the Temple. As recounted in tractate Gittin (68b), King Solomon required a unique worm called the shamir to carve stones of the Temple, as the verse states: “There was neither hammer nor ax nor any tool of iron heard in the house, while it was in building” (I Kings 6:7).

The Gemara recounts: When Rabbi Yoḥanan would see a shalakh, he would say: “Your judgments are like the great deep” (Psalms 36:7), as God exacts retribution even upon the fish in the sea. When he would see an ant, he would say the first half of the same verse: “Your righteousness is like the mighty mountains,” as God provides sustenance for the tiny ant just as He does for the largest creatures.

Ameimar says: The laknei and batnei birds are permitted. As for the sakna’ei and batna’ei birds, in any place that it is customary to eat them, one may eat them; in any place that it is customary not to eat them, one may not eat them. The Gemara asks: Is that to say that the matter of whether it is permitted depends on custom? The Gemara responds: Yes, but it is not difficult: This place where they are forbidden is a place where the peres and ozniyya are found. Since they are similar to these birds, one must be concerned that people will confuse them, even though the sakna’ei and batna’ei are themselves kosher. That place where they are permitted is a place where the peres and ozniyya are not found.

Abaye says: The birds called kevai and kakvai are forbidden, but the kakvata is permitted. Still, in the West, Eretz Yisrael, they flog one who eats it on its account, and they call it taḥveta.

The Sages taught in a baraita: The tinshemet, listed in the Torah as non-kosher (see Leviticus 11:18), is the ba’ut among birds. One might ask: Do you say that it is the ba’ut among birds, or is it only the ba’ut among creeping animals? The tinshemet is also listed among the creeping animals (see Leviticus 11:30). Say: Go out and learn from the thirteen hermeneutical principles, of which one is: A matter derived from its context. What are the adjacent verses speaking about? They are speaking about birds. So too here, the word tinshemet is referring to birds.

The Gemara notes: It is also taught in a baraita in this way with regard to the tinshemet listed among the creeping animals: The tinshemet here is the ba’ut among creeping animals. One might ask: Do you say that it is the ba’ut among creeping animals, or it is only the ba’ut among birds? Say: Go out and learn from the thirteen hermeneutical principles, of which one is: A matter derived from its context. What are the adjacent verses speaking about? They are speaking about creeping animals. So too here, the word tinshemet is referring to creeping animals.

Abaye says: The ba’ut among birds is commonly called the kifof. The ba’ut among creeping animals is commonly called the kurpedai. Rav Yehuda says: As for the ka’at listed in the Torah as non-kosher (see Leviticus 11:18), this is the bird called a kuk. As for the raḥam, this is the sherakrak.

Rabbi Yoḥanan says: Why is it called the raḥam? Because when the raḥam comes to Eretz Yisrael, mercy [raḥamim] comes to the world, as it appears at the beginning of the rainy season. Rav Beivai bar Abaye said: And it is a sign of rain only when it sits on something and makes a sherakrak sound. And it is learned as a tradition that if it sits on the ground and hisses [veshareik], this is a sign that the Messiah is coming, as it is stated: “I will hiss [eshreka] for them, and gather them” (Zechariah 10:8).

Rav Adda bar Shimi said to Mar bar Rav Idai: But wasn’t there a certain raḥam that sat on a plowed field and hissed, and a stone came and broke its head? Mar bar Rav Idai said to him: That raḥam was a liar and was punished for prophesying falsely.

With regard to the verse: “Every orev after its kinds” (Leviticus 11:15), the Sages taught in a baraita: As for the orev, this is the crow. When the verse states: “Every orev,” this serves to include the valley crow as non-kosher. And the verse states: “After its kinds,” to include the crow that comes at the heads of pigeons.

The Gemara explains: The Master said: As for the orev, this is the crow. Is that to say that the particular crow stands before us, such that one immediately knows which one it is? Rather, say: As for the orev, this is the black crow, and so the verse states: “His locks are curled, and black as a crow” (Song of Songs 5:11). The Gemara continues to explain the baraita: The valley crow [ha’amaki] is the white crow. And so the verse states with regard to leprosy: “If the appearance thereof be deeper [amok] than the skin” (Leviticus 13:30), and the Sages explained: As the appearance of an area lit by the sun, which seems deeper than the shade, which appears to cover it. There is therefore an association between a valley and the color white.

And with regard to the crow that comes at the heads of pigeons, Rav Pappa said: Do not say that the baraita means that it comes at the head of pigeons, i.e., it dwells with them; rather, it means that this crow’s head resembles that of a pigeon.

With regard to the verse: “And the netz after its kinds” (Leviticus 11:16), the Sages taught: As for the netz, this is the hawk. The verse states: “After its kinds,” to include the bird called bar ḥireya. The Gemara asks: What is the bar ḥireya? Abaye said: It is the bird commonly called the shurineka.

With regard to the verse: “And the ḥasida, and the anafa after its kinds” (Leviticus 11:19), Rav Yehuda says: As for the ḥasida, this is the white dayya. And why is it called ḥasida? Since it performs charity [ḥasidut] for its fellows, giving them from its own food. As for the anafa, this is the irritable dayya. And why is it called anafa? Since it quarrels [mena’efet] with its fellows.

§ Rav Ḥanan bar Rav Ḥisda says that Rav Ḥisda says that Rav Ḥanan, son of Rava, says that Rav says: There are twenty-four non-kosher birds. Rav Ḥanan bar Rav Ḥisda said to Rav Ḥisda, his father: From where in the Torah is this number obtained? If you are referring to the list of Leviticus (11:13–19), there are only twenty birds listed there. If you are referring to the list of Deuteronomy (14:12–18), there are only twenty-one there. And if you would say: Add the da’a, which is written in Leviticus but is not written in Deuteronomy, to the others in Deuteronomy, still there are only twenty-two.

Rav Ḥisda said to him: This is what your mother’s father, Rav Ḥanan, son of Rava, said in the name of Rav: The phrases “after its kinds,” “after its kinds,” “after its kinds,” and “after its kinds,” that appear in each list indicate additional cases. Here, then, are four more. The Gemara objects: If so, there are twenty-six, not twenty-four. Abaye said: The da’a mentioned in Leviticus and the ra’a mentioned in Deuteronomy are one bird. As, if it enters your mind that they are two different birds,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כי הוה חזי נמלה אמר צדקתך כהררי אל כלו' שנושא משאוי עליו גדול ממנו:

כי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה כלומר שמביא מזונותיו מתהום רבה:

לקני ובטני שם עופות:

הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה כו' כלומר פרס ועזניה אית בהו חד סימן וטמא והכי קאמר היכי דשכיחי פרס ועזניה אין אוכלין משקנאי ובטנאי דהן יש להן סי' אחד שאין דורסין וגזרינן בהו משום פרס ועזניה:

במערבא מנגדין עלייהו על קקיאתא. כיון שבאה [רחם] באו רחמים לעולם אלו גשמים:

ההוא בדאה הוה כלומר לא היתה רחמה ממש:

כמראה חמה עמוקה מן הצל:

^א)נראה דצ"ל מאי בר חיריא שורינקא: באות שבעופות יוטא בלע"ז באות שבשרצים טלפא. בן ח' ההדיא שאיד נקא באות שבעופות ייוטא בלע"ז שפורחת בלילה ולא ביום. אי שכרתי טלפא:

שמנאפת על חברותיה לשון אף וחרון. (דשרית ראה ויקרא גרסינן) מ"ש הכא דכתיב למינה אאיה כלומר מ"ש בויקרא דכתיב למינה אאיה ומ"ש במשנה תורה דכתיב ביה איה ודיה וכת' למינה אדיה ואאיה לא כתב ביה למינה דלמינה לשון אוסופי הוא:

אמר משפטיך וגו'. עיין פרש"י ועי"ל דה"ק צדקתך לנמלה שאתה נותן לה דעת להכין מזונותיה בקיץ הוא במדת טובך כהררי אל נגלית ומפורסם כמ"ש לך אל נמלה עצל תכין וגו' ומשפטיך שאתה עושה בדגים הוא במקום סתר בתהום רבה וק"ל:

באו רחמים כו'. היינו מטר כפרש"י כדאמרינן במסכת תענית שהם רחמים לעולם ואפשר שזה הוא בטבע שהעוף זה יודע זמן גשמים באים לעולם ומבשר טוב על כך וראו זה בנסיון והיינו דקאמר והוא דיתיב אמידי כו' דכן ראו זה כמה פעמים בנסיון כשיושב אמידי ועביד שרקרק כך בא אח"כ מטר אבל לבשר הגאולה ודאי אין זה בטבע אלא בנס ומ"ה קאמר וגמירי דאי יתיב אארעא כו' דיש להם קבלה על כך ולא בנסיון ויש בזה רמז בקרא דכתיב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו' כלומר רגלי מבשר הוא עוף הזה המבשר על המטר כשאינו יושב על הארץ אבל מה נאוו כשיהיו רגלי מבשר על ההרים דהיינו כשעומד אארעא דאז משמיע ישועה וגו' וקול צופיך הוא עוף זה המצפצף נשאו קול יחדיו ירננו וגו' רננו לא נאמר אלא ירננו לעתיד כדאמרי' ר"פ חלק וק"ל:

אפסקיה למוחיה כו'. לכאורה קשה דקארי ליה מאי קארי ליה הא קחזינן דלא שרק כהוגן שלא בזמנו שהרי נענש ואפסקיה למוחיה כו' וי"ל דהכי פריך דהא חזינן דגם אם שרק על הארץ אתא גשם שעמד העוף בי כרבא ורמז בשריקתו שהמטר יבא על החרישה הצריכה למטר וכן היה שבא מטר והרעם בתוך המטר הביא גלל ואפסקיה למוחיה משום דלא עשה כדרכו ליתיב אמידי אלא יתיב אקרקע ומ"מ חזינן דגם אם הוא יושב על הארץ אתא מיטרא ולא משיחא. ומשני

ההוא ביידא הוה. דלא אתי מטרא משום שריקתו שהיה על הארץ אלא שהוא ודאי לא שרק על הארץ על המטר אלא על משיחא שרק ומשום דביידא הוה שלא היה עדיין זמן משיחא אתא מטרא והגלל בתוכו לאפסוקי מוחיה לעונשו על שקרו וק"ל:

גמ' באות שבעופות כו'. נ"ב פי' מאוס:

שם תני רבנן עורב זה עורב [אוכמא] את כל עורב להביא עורב העמקי [והבא בראשי יונים] למינו להביא את הזרזיר למינהו להביא סנונית לבנה (והכא אמר מר) [והבא בראשי יונים אמר ר"פ] כו' כצ"ל. ורב כך גירסת הרי"ף ועיקר:

רש"י בד"ה וזהו שהביא כו' מתרגמי' ליה כו'. רב פי' על דוכיפת:

בגמ' אטו במנהגא כו' . לפרש"י דמשום חששת מין פ"ו אין מיושב כ"כ הא דתלי במנהגא באותן מקומות איסורא נמי יש ואולי מדינא כיון שמכירין פ"ו עצמם דהא שכיחי שם אין לחוש למין פ"ו שהרי לא כתב למינו בפ"ו ודו"ק. ולא משני מקום שנהגו שיש בו מסורת דכל עוף נמי נאכל במסורת ועוד למה לי מסירת עוף הבא בסימן אחד היכא דלא שכיחא פ"ו שרי מדינא:

גמ' באות שבעופות קיפוף כו' . אף דב' קיפוף הן בעופות וכמ"ש התוס' מ"מ קמ"ל לאפוקי קורפדאי ואין קפידא איזהו קיפוף ודו"ק:

גמ' אטו קמן קאי. אף שי"ל זה עורב סתם דהא לתירוצו נמי מעמיד בעורב סתם עורב שחור וללבן צריך ריבוי וכן שחורות כעורב נקיט עורב סתם וק"ל:

גמ' למינה כו' למינהו כו'. משמעתין מיושב דבדיוק נקטו התוספות לעיל בכל מקום י"ט עופות דדל פ"ו ונשר ועורב ולמינו פש להו י"ט וק"ל:

ברש"י בד"ה למינה דהאנפה למינהו דאיה דויקרא למינו דעורב למינהו דנץ כצ"ל. נקיט דויקרא אף דכולם בויקרא משום דנקיט למינה דאיה ובמשנה תורה לא כתיב למינה אאיה רק אדיה ומ"מ אין חילוק בין דויקרא למשנה תורה וחדא וראשונה נקיט:

בתוס' בד"ה הא באתרא כו' וקשה דא"כ בכל דוכתא כו'. משום חששת מין פרס ועזניה:

גמרא ת"ר עורב זה עורב כו'. מה שנדפס בגליון גי' הרי"ף. ברי"ף (וכן ברא"ש) לא הובאה ברייתא זו כלל. גם מש"כ בסופה למינהו להביא סנונית לבנה. תמוה דבעורב לא כתיב רק למינו. וראיתי גי' זו בת"כ ושם איתא בסופו למינו להביא את הסנונית. והוא כמו דאר"א לעיל (סב) ד"א למינו (כדהוגה שם בגליון והוא מהרש"ל) להביא סנונית לבנה. ועי' ברש"ל כאן וגם בו ט"ס:

שם וכ"ת דאה דכתיבא בויקרא כו'. כצ"ל:

שם א"ה עשרין ושית הוו. ק"ל דלפי מאי דס"ד השתא ה"ל למיפרך כ"ז הוו שהרי במ"ת כתיב ג"כ למינה אדיה. וכן לקמן (ע"ב) בהא דר' אבהו דקאמר מכלל דדיה לאו היינו איה ור"ל בכדי שיעלה מספרם לכ"ד (עמש"כ שם) יקשה דלפ"ז יעלה המספר לכ"ה עם למינה דדיה. ולקמן דאמר אביי להוכיח דאיה ודיה אחת היא דאי ס"ד תרתי אינון כו' ומ"ש התם דכתיב למינה אדיה. והוסיף שם רש"י וגרעה למינה דאיה. וק"ל דהעיקר היינו דגרעה כו' חסר מן הספר. ונלע"ד משום די"ל דאף דנאמר דאיה ודיה תרתי אינון מ"מ למינה דידהו אינו מרבה אלא חד דהוא מין איה וג"כ מין דיה. והוא ע"ד שכ' התוס' בפסחים (לה) על כוסמין דהוא מין חטים ואף מין שעורין. ובאביי נראה דל"ג מכדי מ"ת לאוסופי הוא דאתא וכמו דליתא לקמן בדר' אבהו. והסופרים השתבשו והוסיפו משגרת לישנא דלעיל גבי דאה וראה ונכון בס"ד:

רש"י ד"ה דשכיחי וד"ה פרס. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה בדייא. כמו בדאה. כ"ה הגי' בע"י:

רש"י ד"ה אטו קמן. כיון דלמינו נמי כו'. כצ"ל:

תד"ה נץ. ואינו דאותו קוק"ו בחזקת טמא כו'. עמש"כ שם (קמ ב) דמוכח ע"כ שיש ג"כ קורא טמא:

בא"ד ורבנן ל"פ אלא מפני דרובץ על ביצים שאינן שלו כו'. ע"ש בפרש"י דלא פטרי אלא מפני שהוא זכר ואם כתיב בקרא. אבל בקורא נקבה מודו. ומזה ה"ל להוכיח דע"כ טהור הוא:

גמ׳ יפה כח הבן. נ"ב (לעיל דף מט סע"ב) (חסר ב״ת):

שם ועורב הבא בראש יונים. נ"ב פירושו לר"פ כלשון עוף הבא בסימן אחד דלעיל:

שם דאתי בריש יוני. נ"ב דהשוכן עם הטהורים טהור. וכל עוף למינו ישכון ככתוב בס׳ אע"ג דזרזיר לרבנן טהור היינו משום דאינו דומה לעורב:

כֵּיוָן שֶׁבָּאָה רָחָם, בָּאוּ רַחֲמִים לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד בעבור בשורה זו של מטר נקרא רָחָם כי רָחָם [248] עם הכולל גימטריא מָטָר [249]. וגם בעבור בשורה של גאולה נמי נקרא רָחָם כי הוא מבשר דאתא משיחא דכתיב ביה עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר (זכריה ט, ט) וְרָחָם בהפוך אתוון חֲמוֹר אם תניח חול"ם למעלה. ועוד נקרא רָחָם בעבור הגאולה שתהיה בזכות קיום רמ"ח מצות שהוא סוד החסדים. גם תהיה בזכות התורה שנקראת יין שתרגומו 'חמר'.
גם תהיה בזכות אברהם [248] אבינו ע"ה ששמו עולה 'רָחָם' ומצינו בפרשת שמיני (ויקרא יא, יח) קראו רָחָם שהוא לשון זכר ובפרשת ראה (דברים יד יז) קראו רָחָמָה לשון נקבה והיינו כנגד שני בשורות טובות המופקד עליהם אחת של גשמים שהיא בשורה לארץ שהיא נקבה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ו:) מטרא בעלא דארעא איהו, ואחת של גאולה שהיא בשורה לישראל שהם בסוג זכר שנקראים 'בן' מה שאין כן אומות העולם נקראים 'בנות' כמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם (שיר השירים א, ה).
והא 'דְּיָתִיב אֲאַרְעָא' לרמוז שהגאולה תהיה בזכות הענוה שיכלו גסי הרוח והעניו חושב עצמו כעפר לדוש וכמו שאומרים 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה' וגם יהיה כן לרמוז על בירור ניצוצי קדושה שנשלם הבירור אפילו מן הדומם שהוא העפר שאינו מאכל בני אדם ובירורו קשה והגאולה תלויה בבירור וכמו שאמרו על פסוק (תהלים קיג, ז) 'מְקִימִי מֵעָפָר דָּל' זה ניצוץ הקדושה ואז 'מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן' אלו ישראל ולכן יתיב אארעא ושריק לומר בזה הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי (ישעיהו נב, ב).
והנה כאשר שורק נשמע כאלו אומר 'שְׁרַקְרַק' והיינו זו היא בשורה של הגאולה שתהיה לעתיד באות צד"י דמנצפך וכמו שאמרו בפרקי רבי אליעזר שמספרו תשע מאות שהוא מספר 'שְׁרַקְרַק' [900] ולכן גם בשורת הגשמים תהיה על ידו כי אמרו רבותינו ז"ל (תענית ח:) גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות ופירש רבינו האר"י ז"ל הטעם מפני שעל ידי הגשמים יהיה בירור ניצוצי קדושה מן הדומם שהוא עפר הארץ.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שתהיה בשורת הגאולה על ידי עוף כי כתוב בספר הלקוטים פרשת שמיני שהעוף הוא ביסוד ולכן עוף [156] בגימטריא יוסף [156] שהוא היסוד ולכן הוא יבשר על הגאולה שתהיה באלף השישי שהוא היסוד וגם עוד נמי על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י כל פדיון הוא במלכות וכל גאולה היא ביסוד בסוד הכתוב אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל (רות ג, יג).

באו רחמים לעולם. פירש"י מטר וראיתי להרב מופת הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב שכתב פירש"י מטר ועל זה כתב וז"ל בזהב שיבה הקשה דלמא לא פירש רחמים משיחא וי"ל דאין סברא וכו' עכ"ל ונראה דאין כונת הרב למה לא פירש רש"י מ"ש באו רחמים לעולם משיח דהא ודאי רש"י מוכרח לפרש כן דהא קאמר הש"ס באו רחמים לעולם אמר רב ביבי בר אביי והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק וזה כשאינו על המשיח דהרי גמר אומר וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתי משיחא וא"כ מוכרח דמ"ש באו רחמים היינו מטר דהא תרגמה כי יתיב אמידי ופירש"י מוכרח בש"ס. אך כונת הרב ז"ל דדילמא ר' יוחנן שאמר באו רחמים ר"ל משיח והו"ל לרב ביבי לומר והוא דיתיב אארעא ולמה לא פירש רב ביבי לדר' יוחנן על משיח. ופריק שפיר דר' יוחנן קאמר למה נקרא שמן רחם. ועל אחד ולפעם אחד לא נקראו כלן כן ופשוט:

עורב זה עורב אטו קמן קאי וכו'. עמ"ש רבינו שמשון פי"א דפרה ומ"ש הרב אדמת קדש ח"ב א"ה סימן ג' ועמ"ש הרב קרבן אהרן על סוגיין ופירש"י ויש לדקדק בדבריו ע"ש ודו"ק הטב:

בת מזגא חמרא. זה שמה: יפה כח הבן. הלכה היא בפרק כל הנשבעין בשבועות (דף מח.): שקיטנא. שם העוף ויש בהן שני מינין אותם ששוקיהן ארוכין וגופו אדום שרי: מורזמא. שם עוף שהיה מוחזק להם בטהור ושוקיו ארוכין וגופו אדום: ננוס פסול. במומי כהנים בבכורות (דף מה:): ירוקין פסולין. גבי נחמרו מעיה תנן ליה במתניתין (לעיל דף נו.): זה השולה דגים מן הים. אינהו הוו בקיאי ביה והוא עורב המים: שהודו כפות. כרבלתו עבה ודומה כמי שכפולה לתוך הראש וכפותה שם והוא עוף גדול כתרנגול וקורין לו פואו''ן שלביי''א: וזהו שהביא שמיר למקדש. דהא נגר טורא מתרגמינן ליה והוא תרנגולא ברא ובגיטין בפרק מי שאחזו (דף סח:) מפרש מאי עביד ביה דמנגר ביה טוריא: צדקתך כהררי אל. דאפי' נמלה אית ליה חיותא כגדולה: ומשפטיך אף בתהום רבה. שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות. לשון מורי. לישנא אחרינא לנמלה הוא אומר צדקתך כהררי אל שמזונותיה מזומנין לה בלא טורח ועם מי שאתה נשפט אתה דנו עד תהום רבה כגון שלך שטורח לבקש שם מזונותיו: לקני ובטני שריא שקנאי ובטנאי מקום שנהגו כו': דשכיחי. שראינום שהוחזקו שם פרס ועזניה אסירי דהני נמי בחד סימן אתו ושמא ממינם הן באתרא דלא שכיחי פרס ועזניה שרו דהא מסתמא לא מחזקינן להו דלא שכיחי בישוב: (תחותא) באות שבעופות. עוף הצועק בלילה צואיט''ה בלע''ז: באות שבשרצים. טלפ''א תרי תנשמת כתיבי חד בעופות וחד בשרצים: דבר הלמד מענינו. אחד מי''ג מדות היא: קיפוף. ציאי''ט ולי נראה שקורין קלב''א שורי''ץ שדומה לטלפא שבשרצים: קורפדאי. טלפ''א: רחמים. מטר: אמידי. על שום דבר: ועביד שרקרק. כשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק: דאי יתיב אארעא. ואינו עומד אלא יושב ומצפצף סימן בשורה הוא: אארעא. שאין דרכו כן: בי כרבא. חרישה: גללא. אבן גלל מן המרום: בדייא. כמו בדאה בדאי ושקרן ולפיכך לקה: העמקי וראשי יונים. לקמיה מפרש: אטו קמן קאי. כיון דלמינהו נמי עורב קא מפרשת ליה ועורב קמא דלא יהבת ביה סימנא הי ניהו וכי בידו היה התנא אוחזו ומראה זה עורב סתם היה לו לומר עורב זה עורב פלוני: חמה אצל צל נראית עמוקה וכן כל לבן ושחור בבשר נראה הלבן עמוק כך בהרת לבנה היא: בריש יוני. לפני היונים: זה הנץ. אשפרוי''ר: בר חיריא. שרינקא והכא ליכא לאקשויי אטו קמן קאי דהא לא קאמר למינהו זה נץ פלוני ש''מ אין לך קרוי נץ אלא אחד: חסידות. מחלקת מזונותיה: שמנאפת. כמו התאנף בי (דברים ד): בספר ויקרא כתיב ואת הדאה ואת האיה למינה ובמשנה תורה כתיב והראה ואת האיה והדיה למינה. אבוה דאמך. רב חנן בר רבה שהיה חמוה דרב חסדא בעשרה יוחסין (קדושין דף פא:): דהאנפה למינה דאיה דויקרא למינה למינו דעורב למינהו דנץ: דאה. דויקרא וראה דמשנה תורה אחת היא:

הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה. פירש הקונטרס דבאתרא דשכיחי חיישינן משום דדמו לפרס ועזניה שמא מינם הוא וקשה דאם כן בכל דוכתא ליתסרו אלא נראה לפרש דודאי לאו ממינייהו הם אלא באתרא דשכיחי חיישינן משום דדמו לפרס ועזניה ומיחלפא בהם אבל באתרא דלא שכיחי ליכא למיחש למידי ושרו: באות שבעופות קיפוף. שלשה מיני קיפוף הם האי שהוא באות שבעופות זהו תנשמת כדקאמר דתנשמת הוא באות שבעופות ועוד יש כוס וינשוף דמתרגמינן קריא וקיפופא והוא ניהו דאמרינן בהמפלת (נדה דף כג.) דעיניהם הולכות לפניהם כשל אדם כמו קריא וקיפופא ובברכות פרק הרואה (דף נז:) אמרינן כל מיני עופות יפים לחלום חוץ מקריא וקיפופא ועוד יש קיפוף אחר שהוא חיה כדאמרי' נמי בפרק הרואה (ג''ז שם ע''ש) כל מיני חיות יפין לחלום חוץ מן הפיל והקוף והקיפוף וכן בפ''ק דבכורות (דף ח.) הארי והדוב הנמר והקוף והקיפוף לשלש שנים: הנץ זה הנץ. הכא לא שייך למיפרך אטו קמן קאי דקאמר זה הנץ דהא קאמר זה הנץ זהו אותן שקורין נץ אבל לעיל דעורב העמקי נמי קרוי עורב שייך למפרך מה זה מפורש יותר מזה: נץ. פירש בקונט' אשפרוי''ר ואי אפשר לומר כן דהא נץ הוא מי''ט עופות ואינן דורסין כדפירש לעיל וחזינן ליה דאשפרוי''ר דריס בין לפירוש הקונטרס בין לפירוש ר''ת שלוכד העוף ואוכלו מחיים וכמו כן טועין גבי נשר שקורין אייגל''א ואינו דנשר יש לו ד' סימני טומאה ואייגל''א יש לו אצבע יתירה וכן אמר דקורא הוא קוק''ו בלעז ואינו דאותו קוק''ו בחזקת טמא מחזקינן וקורא טהור הוא כדמוכח בפ' שילוח הקן (לקמן קלח: קמ:) דר' אליעזר מחייב בשילוח מפני שהוא טהור ורבנן לא פליגי אלא מפני דרובץ על ביצים שאינן שלו אבל כולהו מודו דגופו טהור:

דף סג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד