חולין סד ע"א

דף סד - א

ועוד תניא גבי דיני ביצים: אלו הן סימני ביצים כשרות:

א. כל שכודרת ועגולגולת, כל ביצה שבאמצעה היא עגולה כעין כדור בעובי. ^[121] ואינה עגולה ככדור ממש, אלא ראשה אחד הוא "כד", רחב, כמו בית מושבו של כד, שבית מושבו רחב, ^[122] וראשה אחד השני הוא "חד", צר, כך שהיא עגולה ורחבה בראשה ומתקצרת היא בצד השני, טהורה היא. ^[123]

אבל, אם שני ראשיה כדין, רחבים ועגולים כמו בית מושבם של כדים, או שני ראשיה חדין, הרי ביצים אלו טמאין.

ב. אם היה חלבון [הלבן שבביצה] נמצא מבחוץ, בצד החיצון של הביצה, וחלמון מבפנים, הביצה טהורה.

ואם היה חלמון מבחוץ, וחלבון מבפנים - טמאה היא.

ג. ואם היה חלמון וחלבון מעורבין זה בזה - בידוע שהיא ביצת השרץ, של הצב או של הלטאה שהם מטילים ביצים. ^[124] עד כאן לשון הברייתא.

וכיון שניתן לברר על פי הסימנים אם זו ביצה של עוף טהור, מדוע אינו יכול לקנות ביצים על פי בדיקת הסימנים שלהם!?

ומשנינן: לא צריכא, זה שהצריכה הברייתא לסמוך על העכו"ם ולא על בדיקת הסימנים, מדובר באופן דחתוכות היו הביצים, שאי אפשר לעמוד על סימניהן.

ומקשינן: אמנם אי אפשר לבדוק כשהן חתוכות אם הן ככודרת ועגולגולת או לאו, אך, וליבדוק בחלמון וחלבון, ועל פי זה ידע אם הן טהורות או לאו?

ומשנינן: מדובר כאן בביצים טרופות, שהיו מעורבבות בקערה, שלא ניכרים סימניהם של החלמון והחלבון.

ופרכינן: וכי האי גוונא, שהביצים טרופות, מי זבנינן מינייהו, האם מותר לקנותן מן הנכרים!?

והא תניא: אין מוכרין ביצת טרפה, של עוף שנטרף, שאסורה היא באכילה, לעובד כוכבים, כי שמא הוא יחזור וימכור אותה לישראל אחר, אלא אם כן הביצה טרופה מעורבת בקערה, שאז אין לחשוש שמא ישראל אחר יקנה אותה מהעובד כוכבים.

וכיון שמותר למכור לעובד כוכבים ביצה טרופה, לפיכך, אין לוקחין מהם מהעובדי כוכבים ביצים טרופות בקערה, כי שמא ביצי טרפה הן, שהעכו"ם קנה אותם מהישראל. ^[125] ואם כן, כיצד העמדת שמדובר באופן שקונה הישראל מיד העובד כוכבים ביצה טרופה בקערה?

ומשנינן: אלא, אמר רבי זירא: סימנין של ביצים, לאו דאורייתא נינהו. הם לא ניתנו כהלכה למשה מסיני. הילכך, אין הם סימנים מובהקים שאפשר לסמוך עליהם, ^[126] אלא סומכים רק על ידיעה מאיזה עוף נולדו [ולכן בקונה ביצים מיד העובד כוכבים, צריך העובד כוכבים לומר לו של עוף פלוני טהור הם, והסימנים הם סיוע לדבריו].

דאי לא תימא הכי, אלא תאמר שסימני ביצים הם מדאורייתא, הא דאמר רב אסי לעיל "שמונה ספיקות" הן בעופות, דמספקא לן בשמונה מיני עופות האם הם עופות טהורים או טמאים, מאי מספקא ליה? ליבדוק בביצים דידהו, ומהביצים נדע אם הם עופות טהורים אם לאו?

אלא, מדלא סמכינן על בדיקה בסימני הביצים, שמע מינה - סימנין דביצים לאו דאורייתא!

ותמהה הגמרא: כיון שאמרת לא סמכינן על סימני הביצים - למאי הלכתא קתני לה בברייתא להני סימנים?

ומשנינן: הכי קאמר תנא דברייתא: אם שני ראשיה של הביצה כדין, או שני ראשיה חדין, או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - ודאי הביצה טמאה. ואז, אפילו אם יאמר המוכר, ואפילו אם הוא ישראל המוחזק בכשרות, ^[127] שביצה זו של עוף פלוני טהור היא, ודאי משקר הוא.

אבל, אם רישיה חד, שראשה האחד של הביצה הוא חד, ורישיה כד, וראשה האחד, האחר, הוא בצורת כד, וחלבון של הביצה מבחוץ, וחלמון שלה מבפנים, ואמר לך העובד כוכבים שביצה זו היא של עוף פלוני, וטהור הוא - סמוך עליהם! כי הסימנים של הביצה מסייעים למה שאמר העובד כוכבים שהביצים הן ביצי עוף טהור.

אבל בסתמא, כשהעכו"ם אינו אומר שהביצים הם של עוף פלוני טהור, לא תסמוך עליהם על הסימנים, משום דאיכא ביצי דעורבא, דדמי, שדומים הם לדיונה, לביצי יונה. ויש לך לחוש אולי ביצים אלו הן ביצי עורב, שהוא עוף טמא, אף על פי שהן דומות לביצי עוף טהור. ^[128]

אמר מר: שנינו לעיל בברייתא: חלבון וחלמון מעורבים זה בזה - בידוע שהיא ביצת השרץ.

ודנה הגמרא: למאי הלכתא כתבה הברייתא שזוהי ביצת השרץ, ומאי נפקא לנו אם זו ביצת עוף טמא או ביצת השרץ?

ומשנינן: אמר רב עוקבא בר חמא: אמרה הברייתא "בידוע שהיא ביצת השרץ", לומר, שאם ריקמה הביצה, שנרקם ונוצר בתוכה אפרוח השרץ, וניקבה הביצה, ויכול הוא לנגוע בריקום האפרוח שבתוכה, מטמאה הביצה את הנוגע בה כאשר יש בה שעור של כעדשה [שזהו שעור שבו השרץ מטמא].

מתקיף לה רבינא: ודלמא ביצה זו, ביצה דנחש היא? שדומה היא לביצת השרץ. וביצת הנחש אינה מטמאה בטומאת שרצים, לפי שאין מטמאין אלא שמונה שרצים האמורים בלבד. והנחש אינו נכלל בשמונת השרצים המטמאים!?

ומשנינן: אלא, אמר רבא: הברייתא אתא לאשמועינן, שאם ריקמה הביצה ואכלה, לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ. כדכתיב "וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא, לא יאכל".

ואם לא היה התנא בברייתא משמיע לנו שהיא ביצת השרץ, הוה אמינא, שמטעם עוף טמא היא אסורה. והיינו אומרים כי לענין חיוב מלקות, צריכים להתרות באדם האוכל אותה משום שרץ העוף. ואם התרו בו מטעם שרץ השורץ על הארץ, אינו לוקה. וקא משמע לן התנא בברייתא שצריכים להתרות במי שאוכל אותה מטעם שרץ הארץ, ולא מטעם שרץ העוף! ופרכינן: אי הכי, שהברייתא באה לאשמועינן שלוקה עליה מטעם שרץ השורץ על הארץ, מאי איריא מפני דטמאה הביצה הזו, לכן הוא לוקה עליה מטעם שרץ הארץ? הרי אפילו על אכילת אפרוח הנמצא בתוך ביצה דטהורה, של עוף טהור, נמי לוקה על אכילתה מטעם שרץ הארץ.

חלבון זהו לובן של ביצה:

הכא במאי עסקינן בחתוכות. כלומר שהקליפה חתוכה ואין יכול להכירה באותה סימנין:

ולבדוק בחלבון שאע"פ שחוץ לקליפה הן והקליפה שבורה יכול להכיר בקערה אם חלמון מבפנים:

בטרופות בקערה שאין יכול להכיר. והתניא אין מוכרין ביצת טרפה לעובד כוכבים אא"כ טרופו' בקערה לפי שאין לוקחין ממנו ביצים טרופות ואין לחוש שמא ימכרם לישראל:

אלא א"ר זירא סימנין לאו דאורייתא. כלומר סימני ביצים:

שאם ריקמה וניקבה^א)נראה דצ"ל שריקם השרץ בתוכה דמי כשרץ עצמו וכו'. שנקבה הציור בתוכה דמי כשרץ עצמו ומטמא בכעדשה. ואמאי מטמא בכעדשה שכן חומט תחיל' ברייתו בכעדשה:

ודילמא דנחש הוא כלומר ונחש לא מטמא שאין מטמאין אלא שמנה שרצים:

אלא א"ר זירא סימ' לאו דאוריי'. איכא דק"ל, דבשלהי פ' אין מעמידין (ע"ז מ,א) אקשי' גבי דגים ל"ל מומחה לבדוק בסי' מי לא תני' כסימני בצים כך סימני עוברי דגים וכו' ופריק רבינא כשנימוחו ואמאי הא סי' לאו דאוריית'.
ואומר ר"ת ז"ל דודאי בעוברי דגים סי' דאוריית' שהרי אף בבצים עצמן אין לחוש אלא משום דאיכא דעורב דדמי לדיונה משא"כ בדגים דקים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור וברייתא הכי קתני כסי' האמורים בבצים שאם טמא טמא ואם טהור תולין כך סי' עוברי דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור ולפיכך היה אומר שדגים הבאים בלא קשקשת ואין ידוע אם אין להם או שהשירו בשעה שעלו מן הים בודקין בעובריהן אם נמצאו בסי' הללו טהורים.
ורבינו הגדול ז"ל כתב בשלהי פ' אין מעמידין כסי' בצים כך סי' קרבי דגים וכן כתב כאן וכתב שאינן נקחי' אלא מן המומחה ולא כת' מ"ש בגמ' ל"ל מומחה ליבדוק בסי' ולאו מאי דאוקימנא בשנימוחו משמע דסמך אהך סוגיא דאוקימנא דלאו דאורייתא וס"ל כמ"ד התם דג טמא משריץ דג טהור מטיל בצים הלכך עוברי דגים נקחי' מכל אדם ואין צריכין סי' שדג טמא אינו מטיל בצים וקרבי דגים אינם נקחים אלא מן המומחה דסי' לאו דאורייתא דהך סוגיא עיקר אע"ג דרבינא בתראה דמסתבר טעמיה דר' זירא דאי לא ח' ספקות ליבדוק בבצים ועוד דהא איתמרא בדוכתה גבי הלכתא דהאי דינא וכיון דבבצים לאו דאורייתא גבי דגים נמי לאו דאורייתא דהא ברייתא הכי תניא כל שכודרת ומגולגלת ספק ב' ראשיה כדין וחדין ודאי טמאה א' כד וא' א) ספק וקתני כסי' בצים כך סי' קרבי דגים.
ובירוש' שם במס'ע"ג (ב,ט) מצאתי ר' נתן בר בא אמר קומי שמואל ידענא לאפרושי בין עוברי דגים טמאים לעוברי דגים טהורים עוברי דגי' טמאים עגולים ועוברי דגים טהורים ארוכים הם חמי ליה חד סלופתא א"ל כזה מהו א"ל טמא א"ל לא ביש לי דאמרת על טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור משמע מהא דסי' קרבי דגים ועוברין למ"ד יש להם עוברין לאו דאורייתא דר' נתן בר בא ברייתא דגמרא דידן קאמר ולא קבל שמואל מניה דס"ל כר' זירא אלמא אף סי' קרבי דגים ועוברין לאו דאורייתא כדעת רבינו ז"ל.

לפיכך אין לוקחים מהם בצים טרופות בקערה. פי' אע"ג שאמר של עוף פלוני וטהור הוא שחוששין שמא בצים טרופות של ישראל ומכרן לזה. וא"ת בלא זה ליחוש שמא טרפות שלו הם י"ל אין חוששין משום נבלות וטרפות שלהן ורוב בצים של כשרות הן אבל מפני שאין דרך מוכרי בצים למוכרן טרופות וזה שמכרן כך חוששין שמא ישראל מכרן לו והוא טרפן שיהיו ניכרות לפיכך אין למדין מכאן לאסור פת של א"י שהחליקו פניה בחלמון בצים וכיוצא בהן.
ולי נראה שבטרופות ליכא למסמך עליה כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא דהא לא ידע הלכך איכא למיחש לטרפה וטמאה דאינון רובא כדפי' ולפי' לאו דוקא אלא כלומר אין מוכרין להם אלא טרופות בקערה דמותר לפי שאין לוקחים מהם טרופות.

הא דאמרי רבנן ח' ספיקות הם ליבדוק בסי' בביצים. ק"ל דלמא יש בטהורין דומין לטמאי' ואלו דומים לטמאים אבל אין בטמאים דומין לטהורי' לאו מילתא היא חדא דהא בריית' קתני ב' ראשיה' וכו' טמאה אלמא אין בשל טהורים דומין לטמאים ועוד דקים להו לרבנן דליכא אלא דעורבתי דדמיא לדיונה.
ומ"מ תמיהא לי וכי משום דעורבתי בלחוד נאסור הבצים והא מיעוטא דמיעוטא היא ונבלות וטרפות נמי בבצים דשחלא קמא לא שכיחי כלל אלא כך אמרו כיון שמצינו של עורב לא נסמוך על הסי' שמא יש נמי מינים אחרים שאין ידועים דומין לטהורי' וחששא בעלמא הוא והיינו ליש' דקאמרי' לאו דאוריי' כלומר כיון שאין הלמ"מ ונמצא בהן טמא אע"פ שרוב המינים הידועים באין בסי' הללו אין סומכין עליהן שאי אפשר לעמוד על כל הטמאים למיניהם.

ואם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ הארץ. איכא למידק בלא ריקמה נמי שכל היוצא מן הטמא טמא וא"ל נהי דאסירה מלקא לא לקי עלה דלאו שרץ השורץ הוא אבל בביצת עוף טמא אפשר דלקי מלאו דבת היענה.

לא צריכה בחתוכה. כלומר שאין יכולין לעמוד על סימני ראשיה אם שניהם כדודין או חדודין או אחד חד ואחד כד, ולבדוק בחלבון וחלמון, דהא תרי סימני קא מסיימא ברייתא בהו אם שלמין בודק בראשיהן ואם חתוכין בודק בחלבון וחלמון, והכא נמיאמאי איצטריכיה לעדותו של נכרי המוכר ולומר של עוף פלוני הוא וטהור אפילו בסתמא בבדיקה סגי להו, ופרקינן בטרופות בקערה שאין יכול לעמוד עליהן. וקשיא לן אם כן כי אמר נמי של עוף פלוני וטהור היכי מהימנן ליה, והלא מצי משתמיט ליה דהא אי אפשר לעמוד עליהן, ואם תאמר דהיינו דאקשיה ליה ואזיל מדתניא אין מוכרין ביצת טריפה לנכרי אלא אם כן נטרפה בקערה לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, הא ודאי לא משמע הכי, דאדרבה משמע [מ]דקתני לפיכך אין לוקחין מהן נראה דעיקר איסור לקיחת ביצת טרפה בקערה מן הנכרי אינה אלא משום היתר שהתירו חכמים למכור להן ביצת טרופה שנטרפת בקערה, הא לאו הכי משרא שרי ליקח מן הנכרי, ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא, ויש לומר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכי, אלא דעדיפא ליה לאקשויי מברייתא. עוד נראה לי דאפילו בטרופות בקערה כי אמר של עוף פלוני טהור מדינא מהימן דרתותי מרתת, דילמא יהב ישראל דעתיה עלייהו וטורף ביצה אחרת בקערה ומקיפ(י)ן ועל ידי כך יכיר ויפריש ביניהם, שאי אפשר לשני מיני[ם] חלוקין שלא יהא הפרש כל דהו ביניהן. ועם תירוץ זה יעלה לנו תירוץ גם כן להא דאמרינן לקמן (חולין סד, א) דסימנין לאו דאורייתא, משום דאיכא דעורבתי דדמיא לדיונה, ואפילו הכי כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא סמויך עילויה, וכיון דדמו להדדי כי אמר של יונה היא מאי הוי, הא מצי משתמט ליה למימר דדיונה היא והיא אינה אלא דעורבא, אלא ודאי שמע מינה דאף על גב דדמו אהדדי אכתי רתותי מרתת דילמא יהב ישראל דעתיה עליה ומקיפן לדיונה ומכיר. ומיהו נראה מתוך דברי רבינו יצחק ז"ל שכתב בע"ז (מ, א) דהא דאמרינן לפיכך אין לוקחין מהן ביצים טרופות בקערה, עיקר אסורה משום דמצי משתמיט היא, ולא משום דמוכרין להן, ואדרבה משום שאין לוקחין [משום הכי] (ו)מוכרין להן כמו שאנו עתידין לכתוב בשמו בס"ד. ומיהו לא(ו) משמע הכי, מדקאמר לפיכך אין לוקחין מהן דאדרבה משמע דעיקרא דמלתא משום דמוכרים הוא דאין לוקחים, הא לאו הכי משרא שרי כמו שכתבתי, ועוד דאם כן אפילו בביצה שלמה תיקשי לן אמאי זבנינן מינייהו, ואף על גב דקאמר של עוף פלוני וטהור כיון דאיכא טמאין דדמו לטהורין,וצריך עיון לפי דברי רבינו ז"ל.

אלא אמר רבי זירא סימנין לאו דאורייתא. קשיא לן דבמסכת ע"ז (בסופו) [בסוף אין מעמידין] (מ, א) אמרינן אין לוקחין עוברי דגים אלא מן המומחה, ואקשינן למה לי מומחה, ליבדק בסימנין, דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים, ותירצ' רבינא בשנמוחו, דאלמא שמעינן מינה דסיטמנין דאורייתא. ורבינו אלפסי ז"ל כתב דברי ר' זירא, ובשלהי פרק אין מעמידין (שם) כתב ההוא דקרבי דגים אינן נקחין אלא מן המומחה ולא כתב כלל מה שהקשו עליה בגמרא ויבדוק בסימנין, ולא דברי רבינא שהעמידה בשנמוחו, נראה דעת רבינו ז"ל בכך ששתי הסוגיות חולקות אי סימנין דאורייתא או לא, וסמך לו על סוגיא זו דהיא עיקר דאיתמרא בדוכתא גבי הלכתא דהאי דינא. ואף על גב דרבינא בתרא הוא, אפילו הכי מסתבר טעמיה דרבי זירא דהכא, דהא טעמא קאמר, דאי לא תימא הכי שמונה ספיקות לבדוק בביצייהו, וכיון דסימני ביצים לאו דאורייתא ולא סמכי עליהו סימני דגים נמי לא סמכינן עלייהו, דהא ברייתא להדדי מדמי להו. ור"ת ז"ל אמר דהא סוגיא דהכא וסוגיא דהתם, תרוייהו איתנהו, דודאי גבי דגים סימנין דאורייתא נינהו, דהא בבצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אסימנין נמי הוינן סמכי בהו, ובדגים קים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור כלל, וברייתא הכי קתני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים מה סימני ביצים שאם טמא טמא וטהור תולין משום דאיכא דטמאין דדמו לטהורין כך סימני עוברי דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור, ולכאורה כדבריו נראה, דרבינא ודאי כבר עמד על דברי רבי זירא, ועל מה שהקשה משמנה ספיקות ואיך לא חשש להן, ואם אתה אומר שאף על פי כן לא קבלם, אנו איך נניח דברי רבינא שהוא אחרון ונתפוס דברי רבי זירא, אחר שדחה אותם רבינא, ועוד דודאי אי דמי להדדי לא הוה שתיק גמרא התם מהך קושיא דרבי זירא, והוה ליה לאקשויי התם אי הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביצייהו, אלא ודאי הדעת מכרחת כדברי ר"ת ז"ל דאין זו דומה לזו, וכן נראית דעת רש"י ז"ל שכתב כאן וז"ל אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמיכ' עילויהו, וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל אלא לאו שמע מינה סימנין של ביצים לאו דאורייתא. ומיהו רבינו יצחק ז"ל בעל התוספות אמר (כההיא) [דההיא] דשילהי פרק אין מעמידין (שם) באומר של דג פלוני וטהור הוא קא מיירי, והילכך אוקמה רבינא בשנמוחו, דאי לאו הכי לכולי עלמא שרי, דהא איכא תרתי לטיבותא וכדאמרינן הכא גבי ביצים, ואם תאמר מאי דוחקיה התם לאקומה באומר של דג פלוני וטהור הוא דאצטריך לדחוקיה ולאוקמיה בשנימוחו, לוקמה סתמא בדלא אמר של דג פלוני וטהור ואף על פי שלא נימוחו כדרבא דסימנין לאו דאורייתא, יש לומר דניחא ליה לאוקמה בכל ענין. ואם תאמר והא על כרחין לא אפשר לאוקומה בכל ענין, דהא לא מיירי באומר אני מלחתים, דאלו אומר אני מלחתים נאמן כדאיתא התם. יש לומר שאינן רגילות שיהא שם בשעת מליחה, אבל רגילות הוא שידע שהוא של דג פלוני וטהור. ומדברי רבינו ז"ל נלמוד דהא דקתני אין לוקחין ביצים טרופות בקערה מן הנכרי, עיקר איסורא ליתא משום דמוכרין להן, אלא משום דאי אפשר לעמוד עליהן ומצי משתמיט ליה כמ"ש למעלה, דהא דגים ליכא משום טריפות ומשום נבילות, ואף על פי כן כתב רבינו ז"ל כאן דבנמוחו אף על גב דאמר של דג פלוני וטהור אינו נאמן ואין סומכין עליו, וכבר כתבתי מה שקשה לי על זה לכאורה, וצריך עיון. נמצא בין לדברי רבינו אלפסי ז"ל בין לדברי [ר"י] בעל התוספת ז"ל שאין לסמוך על סימני קרבי דגים, דבין בביצים בין בדגים סימנין לאו דאורייתא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל הביא ראיה לדברי רבינו אלפסי ז"ל מהא דגרסינן בירושלמי שם במס' ע"ז (פ"ב, ה"ט) ר' נתן בר בא אומר קמי שמואל ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאים לעוברי דיגם טהורים עוברי דגים טמאים עגולים עוברי דגים טהורין ארוכים, חמי ליה חדא שלפותא אמר ליה כזה מהו אמר ליה טמא, אמר ליה לא ביש לי דאמרת [על] טהור טמא אלא סופך לומר על טמא טהור, משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להם עוברי אף סימני עוברי דגים לאו דאורייתא, דאף על גב דרב נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא דידן הוה גמיר, ועלייהו הוה סמיך, אפילו הכי לא קביל שמואל מיניה דסבירא ליה כרבי זירא. ומיהו בעוברין סבירא ליה לרבינו אלפסי ז"ל דטהורין ואינן צריכין סימנין כמ"ש למעלה דס"ל כמאן דאמר התם (ע"ז מ, א) דג טמא משריץ טהור מטיל ביצים.

חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ. משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אי אמר לך של עוף פלוני וטהור הוא, דאיכא תרתי לטיבותא סמוך עלוי' בסתמא לא תסמוך עלויה דאית בה דעורבתא דדמי לדיונה. ראיתי למקצת רבותינו המפרשים שפירשו דדוקא קאמר דקים להו לרבנן דליכא טמא דדמי לטהור אלא דעורבא דדמי לדיונה, ולא מיחוור, חדא, דהא סתמא קאמרינן חלמון מבפנים וחלבון מבחוץ משכחת לה טמאה משכחת לה טהורה, אי אמר לך של עוף פלוני וטהור דמשמע דבכולהו ביצים קאמר בין דומין לתרנגולת בין דומין לדיונה, וברייתא נמי סתמא קתני לוקחין ביצים בכל מקום, ומוקמינן לה באומר של עוף פלוני וטהור. ואם איתא הא כולהו ביצים ניקחין בכל מקום חוץ משל יונה, ורבי זירא נמי דאמר סימנים לאו דאורייתא טפי הוה עדיף לפרוקי בהדיא הכא במאי עסקינן בביצת היונה, משום דאיכא דעורבתא דדמיא לדיונה, ולעולם סימנין בשאר ביצים כולהו דאורייתא, ועוד דאם איתא קושיא דר' זירא משמונה ספיקות אכתי לא אפריקה לה, דאם איתא לבדוק בביצייהו, אלא אם תאמר דכולהו הני ספיקתא משום עורב ומיניו נינהו, והוא דוחק דודאי עורב וכל מיניו שכיחי גבייהו ובקיאין הוו בהן, ועוד דאי משום עורב הוו מספקי בהן. כי קרקבנן נקלף מאי הוי, והא עורב קורקבנו נקלף הוא, ודוחק הוא גם כן להעמידה כר' אליעזר דזרזיר כמ"ש במקומה. ואם תאמר דתרי סימנין הוו להו בר מקורקבן, אם כן לאו מין עורב נינהו, דעורב אין לו זפק, אלא ודאי נראה דהא דקאמר דאיכא דעורבתא דדמי לדיונה לאו דוקא קאמר, אלא דבהאי קים להו דדמי ליונה וספוקי הוה מספקו כיון דאיכא חד דדמי הכי נמי איכא אחריני דדמו, והלכך כולהו אינן נקחין אלא באומר של עוף וטהור דאיכא תרתי לטיבותא כך נראה לי.

שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ. ואם תאמר לענין אכילה ולענין מלקות למה לי ריקמה, הא קיימא לן דכל היוצא מן הטמא טמא, כדתנן בפרק קמא דבכורות (ה, ב) בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותרת באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור, יש לומר דלענין מלקות איצטריך, דנהי דאסורה באכילה אבל מילקא לא לקי עלה. והרמב"ם ז"ל כתב כן פ"ג של מאכלות אסורות (ה"א) שכל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הריאותו מאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאין וביצי עוף ודג הטמאין, שנאמר (ויקרא יא, טז) ואת בת היענה זו ביצתה, והוא הדין לכל איסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה. ומדברי רבותינו בעלי התוספות ז"ל נראה דאם לא ריקמה אפילו איסורא דאורייתא ליכא. דכיון דשרא רחמנא ביצת עוף טהור כדכתיב (דברים כב, ו) והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים וגו' וכתיב ואת הבנים תיקח לך, ודרשינן לקמן בפרק שלוח הקן (חולין קמ, א) תקח לך ולא לכלביך, דאלמא דביצי עוף טהור משרא שרא להו רחמנא, ואף על גב דביצה זו כאבר מן החי, אלא חדוש הוא שחדשה התורה בו, וכיון שחדוש הוא אף כל ביצה אסורה מדינא מותרת, והיינו דאיצטריך רחמנא למעוטי ביצת עוף טמא כדכתיב ואת בת היענה, דאי לאו דמיעטיה קרא בהדיא משרא שריא, וכי האי גוונא אמרינן בבכורות (ג, ב) גבי חלב בהמה טמאה סלקא דעתך אמינא כיון דחלב טהור חדוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב בטמאה נמי לשתרי, קא משמע לן קרא, וביצת טרפה שאסורה מדאורייתא כדמשמע בביצה (ז, א) היינו משום דילפינן עוף מעוף, אבל ביצת השרץ לא ילפה מעוף אלא מטומאה ילפה, ולענין טומאה בעינן ריקום כדאיתא לקמן מדכתיב (ויקרא יא, מא) השרץ מה שרץ שרקם אף ביצה שרקמה. ולדבריהם (כל שכן) דאיצטריך הכא לאוקומה בשריקמה ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ, ואפשר היה לומר דביצת עוף טמא אפילו לא ריקמה לקי אביצתה כמו עליה, אבל בביצת השרץ לא לקי עליה עד שעת ריקום, והיינו דאתא לאשמועינן תנא דברייתא, אלא שאין הלשון מתחוור בו כל כך, דהוה לן למימר שעד שלא ריקמה אינו לוקה, דהא עיקר הלכתה דאינו לוקה עד שרקמה הוא. ועוד שראיתי לר"ם ב"ם ז"ל שכתב דאפילו ביצת עוף טמא אינו לוקה עליה אלא אם כן תלויה באשכול שהיא כגון העוף, וזה לשונו אף על פי שחלב בהמה טמאה אינו לוקה עליה עוף טמא אסורין, אין לוקין עליהן שנאמר (שם ח, יא) מבשר' לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב, והרי האוכל אותה כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מן התורה, ואינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות עד כאן. ואפשר לומר דלאורויי שהיא ביצת השרץ הוא [ד]אתא, ונפקא מינה להתראה שצריך להתרות משום שרץ השורץ על הארץ ולא משום שרץ העוף. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם, ה"ח) דביצת עוף טמא שהתחיל אפרוח להתרקם בה ואכלה לוקה עליה משום אוכל שרץ העוף, דקשיא לי דהא משמע בשמעתין דהכא ובשמעתין דלקמן בשלהי פרקין דאין לוקין משום שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם כעוף המעופף על הארץ, דהא קתני בברייתא כל השרץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, ואסיקנא הכא דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואם איתא דאפרוח של עוף טמא אסור משום שרץ העוף, אמאי אסמכוה רבנן אקרא דכל שרץ השורץ על הארץ, אקרא דכל שרץ העוף הוה להו לאסמוכיה, ועוד דאמר לקמן (סז, ב) כל השרץ השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ויתושין (שבאכלוסין) [שבכלוסים], ואוקימנא אליבא דשמואל דוקא בשהתליעה לאחר שנתלשה, אבל התליעה באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, אלמא כל אימת דלא נפקי לאויר העולם אינן אוסרין משום שרץ העוף, ואף על פי שעידין לפרוח אם יצאו חוצה, ומסתברא לי דנפקא מינה למלקות, שבביצת השרץ אם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, אבל ביצת עוף טמא אינו לוקה אפילו בשריקמתה, דלאו שרץ השורץ על הארץ הוא ולא שרץ העוף עד שיצא לאויר העולם, וצ"ע.

דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב. ופליגי רבנן עליה, ואסיקנא דאפילו ר' אליעזר בן יעקב מדרבנן קאמר, אבל מדאורייתא משרא שרי. ולענין פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב, פסק רבינו אלפסי ז"ל כרבנן דשרי. ואיכא מאן דפסק כר' אליעזר בן יעקב, דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. והרב בעל העיטור ז"ל כרבינו אלפסי ז"ל סבירא ליה דלא אמרינן משנת ר' אליעזר קב ונקי אלא במשנה, אבל בברייתא לא, והרבה יש בתלמוד דאין הלכה כמותן, דהא אפליגו רב ורבי יוחנן באפרוח שנולד בי"ט דרב אסר ור' יוחנן שרי כדאיתא בביצה (ד, א( וקיימא לן כר' יוחנן, ועוד דבחול לכולי עלמא שרי, ואף הרב בעל התרומות ז"ל כרבנן פסק. אלא שאני תמה במה שכתב, שכך כתב דמכל מקום מן התורה אסור משום נבילה, ואפילו שוחטו אין בכך כלום שאין שחיטה שייכא ביה, וכן בהמה שלא שהיתה שמונה ימים ואמרינן ביבמות (לו, ב) ובשבת (קלה, ב) כל שלא שהה שמונה ימים בבהמה נפל, אבל איסור שרץ השורץ על הארץ לית ביה אלא אסמכתא דעלמא הוא, וזה תימא, דהא רב ורבי יוחנן תרוייהו משמע דמודו דבחול משרא שרי ליה לאלתר, ואפילו בי"ט נמי קיימא לן כר' יוחנן, דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואף על גב דאינהו נמי פליגי בעגל שנולד בי"ט, (וק"ל) [והא דקיימא לן] בבהמה דכל שלא שהתה שמנה ימים הרי זה נפל, התם בלא קים ליה שכלו לו חדשיו, ופלוגתייהו דרב ור' יוחנן בשכלו לו חדשיו, ועוד קשה דאם איתא כיון דאיכא עליה איסורא דאורייתא משום נבילה, למה אסמכוה חכמים אקרא דכל השרץ השורץ, אלא שהרב ז"ל בעצמו תירץ קושיא זו, דשמא משום דאיתיה באפרוח טמא מן התורה אסמכוה גם בטהור, וצריך עיון. ומיהו קודם שיצא לאויר העולם לכולי עלמא אסור ומדרבנן כדאמרי הכא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב אלא היכא דיצא לאויר העולם אבל לא יצא לאויר העולם אפילו רבנן מודו.

אחר שכל הטהורים אינם אלא כתכונה זו אכל מביצה ששני ראשיה כדין או ששני ראשיה חדין או שחלמון מבחוץ לוקה ומתרין עליו משום שרץ העוף:

היו חלמון וחלבון מעורבין זה בזה בידוע שהוא ביצת השרץ ואין לספק בה אלא בשל נחש ואם נוצר אפרוח בתוכה וניקבה ונגע בה הרי הוא ספק טומאת השרץ ואם אכלה על צד זה לוקה בכזית ומתרין עליו משום שרץ הארץ אלא שיש בזו חולקים כמו שנבאר בסמוך:

היו הביצים מבושלות וחתוכות נאמן הגוי עדין לומר של עוף פלוני הם הואיל והוא רואה עדיין חלבון מבחוץ היו טרופות בקערה אינו נאמן עוד עליהם ביצי טרפה ונבלה אין מוכרין אותן לגוים שמא יחזור וימכרם לישראל כיצד הוא עושה טורפן בקערה ומוכרן ואין לחוש שמא יחזור וימכרם לישראל שהרי אמרו אין לוקחין ביצים טרופות מן הגויים:

פירשו חכמי הצרפתים שגויים שלשו פת בביצים או שטחו פניו בביצים לוקחין מהן במקום שנהגו לאכל פת של גויים ואין לחוש לטיחת הביצה שרוב ביצים המצויים טהורים וכשרים:

בפרש"י בד"ה מדרבנן הא דר"א ב"י כו' דקאסר בטהורין אבל טמאין שרץ גמור כו' עכ"ל נראה מדבריו אבל עופות טמאין שרץ גמור הוא והיינו משום שרץ העוף אבל שרץ הארץ לא הוו אלא מביצת שרץ דוקא דאל"כ תיקשי לן למאי הלכתא נקט ביצת שרץ וק"ל:

תוס' בד"ה כודרת פי' הקונטרס כדור כו' כדאמרינן בחגיגה דברי חכמים כדרבונות כו' עכ"ל לא מצאתיו בחגיגה אלא שדרשוהו שם בכ"ף השימוש ומלשון דרבן אלא דבב"ר איתא הך דרשא ככדור כאילו הוה כתיב ככדרבונות בב' כפי"ן ולא חשו לחסרון כ"ף השימוש דכמה קראי כתיבי כה"ג והתוס' שכתבו אהא דכדור על ארץ דאין ראיה משם דא"כ הל"ל ככדור כו' ר"ל דאין ראיה משם לפי פשוטו כיון דחסר כ"ף השימוש יש לנו לפרש טפי כגר וק"ל:

תוס' בד"ה סימנין כל גבי דגים קטנים אין בהן כו' כצ"ל:

בא"ד מהו דתימא הרסנא עיקר כו'. נ"ב פי' ונאכל כמו שהוא חי קמ"ל דקמחא עיקר ואינו נאכל חי ואסור אלמא דלענין בישולי עובדי כוכבים אזלינן בתר עיקר וא"כ ממילא הכא דקמחא עיקר הוי בכלל פת ודו"ק:

גמ' ולבדוק בחלמון כו' . לישני דבעי תרוייהו וכדמסיק ר' זירא. ואפשר אף דטריפה בחסר סימן אחד מ"מ אם יש בו סימן אחד אמרינן מסתמא דיש בו סימן האחר כל כמה דלא חזינן ביה ריעותא ואפ"ל נמי דפריך למה נסמוך אעובד כוכבים בלי בדיקה לבדוק כו' ואם יהיה חלמון בחוץ נטריף. [בכאן כתוב בספרים ישנים ואולם כ"ז כו' שהצגנוהו בסוף דבריו המתחילין גמרא ה"ק כו' כי אין זה מקומו כאן ואם אמנם היה אפשר להכניסו בדבריו שבדיבור הסמוך עם כ"ז הצגנוהו שמה דשייכא שם טפי]:

גמ' בטרופות וכו' והא תניא כו'. לפיכך כו' יש לראות מה מועיל השתא דאומר של עוף פלוני טהור כיון דטרופות ואינו ניכר [ולא מירתת] גם ברייתא לפיכך אין לוקחין בלא ה"ט למה שרי בשלמא למסקנא אף דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה מירתת למכור ביצה של עוף טמא ולומר של טהור הוא שמא לא יהיה החלבון מבחוץ אף דאחד מני אלף דמיא לטהורין רובן אינן דומין וא"כ מירתת דהא ודאי של טהור אינו דומה לשל טמא וליכא דיונה דדמיא לעורבא וא"כ מירתת ולא קאמר רק דאבדיקת סימנים לחודיה לא סמכינן כיון דלפעמים של טמא דומה לטהור אבל אאמירת העובד כוכבים אם אומר של עוף פלוני טהור סמכינן שפיר דלית ליה לאשתמוטי ועוד שגם העובד כוכבים אינו יודע דלפעמים טמא דומה לטהור גם לעיל כדפריך ולבדוק בסימנים דתניא כו' א"ל דלפרוך מיניה וביה דע"כ יש היכר בסימנים דאל"כ למה סמכינן אעובד כוכבים דז"א דשמא אין סימן ידוע להפריש בין טמאין לטהורין רק שמא אין ביצת עוף זה דומה לשל חבירו ולכך מירתת העובד כוכבים מלומר של עוף פלוני שמא יביא ישראל ביצת אותו העוף ויקיף וכפרש"י אבל לבדוק בסימנים לחוד ליכא למיקם עלה אם מטמא אם מטהור לזה מביא כדתניא כו' אבל כאן קשה:

גמ' ח' ספיקות כו' . דא"ל שמא הזכרים אסורים וכתרנגולא דאגמא דמהי תיתי [לחלק ביניהן כיון דקילוף קורקבניהן שוין] ועוד כבר פירשו התוס' לעיל בד"ה תרנגולתא ב' מינים הן ולעולם זכר ונקיבה שוין דכל היוצא מן הטהור כו':

גמ' ה"ק כו' או חלמון מבחוץ כו'. אפשר דבדוקא הוצרך למינקט ר"ז או חלמון כו' חדא לריעותא טמא וצריך דוקא תרתי לטיבותא לטהר דאי בחד טהור לא יירא העובד כוכבים ויקח ביצת העורב אם יראה שיהיה ראשו אחד כד ואחד חד ויאמר דיונה הוא וק"ל. ואולם נראה דלעולם אין עובד כוכבים יודע מה הן סימני טהרה גם הא דאיכא דעורבא כו' ואנן לא מצי למיסמך אסימנים כיון דמיתרמי לפעמים אבל סייעתא הוי הנך סימנים לעובד כוכבים לדבריו וכפרש"י. ואולם כ"ז אינו דפירוש מירתת לעיל לא משום הסימנים רק שיש להבחין ביניהם ע"י הפרש דאל"כ באומר של עוף טהור לחוד לסגי ולענין הסימנים הוא דקאמר דאיכא דעורבא דדמיא כו' וק"ל:

גמ' דאיכא דעורבא כו' . נראה דלאו דוקא וה"ה דאפשר שימצא לפעמים מינים אחרים דהא הכריח אח' ספקות דאינן מין עורב שיש בהן ג' סימני טהרה:
ולא משני בהיפך סימנים דאורייתא וכפשטא דברייתא וא' כד וא' חד ודאי טהורים ובהיפך יש ספק משום דאיכא דיונה דדמיא לדעורבא ולהכי צריך אמירת העובד כוכבים דאי אפשר לומר כן דלענין זה מה יתן או יוסיף אמירת העובד כוכבים הא לעולם מצי לאשתמוטי לפי"ז וק"ל. אך לפי מ"ש בסמוך (על העובד כוכבים) ואולם כו' אין לתרץ כן וצ"ל כיון דע"כ ר' זירא ידע דאיכא דעורבא דדמיא לדיונה בקבלה א"כ אי אפשר לומר בהיפך יש לו סימנים ודאי טהורין דהא איכא דעורבא כו' אך הו"ל להכריח סימנים לאו דאורייתא מזה ולא מח' ספיקות וק"ל. ואפ"ל עוד בזה דרש"י פירש סייעתא הוי הנך סימנים לעובד כוכבים כו' כיון דיש טהורין וטמאין כן אמאי הוי סייעתא אלא משום דרוב טהורין כן הוא ורק איכא דעורבא כו' מיתרמי באיזה מינין מועטין ולזה לא משני איפכא דא"כ ליכא סייעתא לדברי העובד כוכבים דהא אדרבא כל הטמאין חלמון מבחוץ כו' [אלא דמיעוטא דיונה דמיא להו] א"כ ליכא סייעתא וק"ל. מיהו לסברת המקשה מלפיכך (*ק) גם לשינויא הראשון בטרופות צ"ל נמי דסמכינן אעובד כוכבים אף דמצי לאשתמוטי וכמ"ש לעיל. גם האמת משני דאין נמצא בהיפך דיונה דמי לדעורבא:
בב"י סימן פ"ו הביא בשם הרשב"א וא"ת כיון דסימנים אלו אינם מובהקין דאיכא דעורבא כו' כי אמר של עוף פלוני טהור מאי הוי הא מצי לאשתמוטי ולומר דיונה הוא ואינו אלא דעורבא. ותירץ הרשב"א דאע"ג דדמיא להדדי מירתת דלמא יהיב ישראל דעתיה עליה ומקיפו לדיונה ומכיר שאי אפשר לב' מינים חלוקין שלא יהיה הפרש כל דהו ביניהם עכ"ל ולפי מ"ש אין צורך בזה (*ר):

בתוס' בד"ה סימנים לאו דאורייתא כו' אבל עיסה שנילושה בבצים כו'. כתב הר"ן ותמהני דאם בכי ה"ג שרי אפילו טרופות היכי שרי למכור להם [ביצת טריפה טרופה] ליחוש שמא יטיח בהן הפת וימכרנה לישראל ואפשר דכולי האי לא חיישינן והסמ"ק כתב דעכשיו שאין אנו נזהרין מפת של עובד כוכבים אסור למכור להם אפילו טרופות אא"כ יבשלם העובד כוכבים לפניו ומ"מ אסור לקנות מהם טרופות:

בא"ד ומיהו ר"ת היה אוסר כו' . באין מעמידין גבי הא דהרסנא דמייתי בסמוך כתבו מכאן היה מתיר ר"ת כו':

בא"ד מ"ד הרסנא עיקר כו' . ונאכל כמות שהוא חי קמ"ל דקימחא עיקר ואינו נאכל כמו שהוא חי ואסור אלמא דלענין בישול עובד כוכבים אזלינן בתר העיקר ואם כן ממילא הכא דקימחא עיקר הוי בכלל פת עיין רפ"ב דביצה:
בסה"ד עיסה של פשטידא כו'. בעיסה של עובד כוכבים ושמנונית של ישראל [דליכא חשש איסור. או] הכל של עובד כוכבים ושמנונית של דגים כו' וכמ"ש האשר"י (*ש) או שמא אין מחלקין בהיתר פת בין דעובד כוכבים או של ישראל ואפאו עובד כוכבים וכהרמב"ם [ומצי איירי בפשטיד"א של ישראל]:

בתוס' בד"ה שאם ריקמה ואכלה כו' הא קי"ל כל היוצא מן הטמא טמא כו'. וממילא לקי עליה משום שרץ השורץ על הארץ כחתיכה מן השרץ:

בא"ד הוי אוקמינן אאפרוחים כו' ושריותא דביצים עכ"פ משתמע מפשטא דקרא רובצת על האפרוחים או על הביצים וה"א דביצים לעולם שרי ודיוקא דלא לכלביך אאפרוחים טמאים קאי ולפי"ז יהיה ביצת טמאים מותרת ואפרוח ממנה אסור וכן ממש ביצת שרץ ואפרוח השרץ היפך ממש מביצה ואפרוח של טריפה וה"ט דאפרוח היוצא מביצת טריפה מין היתר הוא האפרוח בעצמו ואי משום דיוצא מביצה אסורה כל כמה דלא מיסרח לא גביל ובעידנא דגביל עפרא בעלמא הוא אבל אפרוח היוצא מביצת טמא אפרוח עצמו מין טמא הוא וכן מביצת השרץ שרץ בעצמותו הוא ואסרתה תורה. וא"ל לפי' התוס' מאי פריך למאי הלכתא [דהא א"א לומר בע"א. דאי] לימא טמאה הא נ"מ דביצת השרץ היא ומותרת וכ"ת לימא טהורה הא נ"מ האפרוח היוצא מינה אסורה ואפשר דמשמע הלשון בידוע שהיא ביצת השרץ לאיסור מדלא קאמר ומותרת ודו"ק:

בא"ד אדרבא מסתברא דילפינן מטומאה כו' . זמן איסור אכילתו כזמן טומאתו שאינו מטמא הנוגע בו עד שתתרקם כמ"ש בתחלה שאם ריקמה וניקבה מטמא כו' והיא גופא מנ"ל מדכתיב השרץ כו' ור"ל כיון דשריותא דביצה בעצמה חידוש הוא א"כ בלא לימוד מאחר הוי ביצת השרץ מותרת מאי אמרת דנילף לאיסור מביצה טמאה כמו שילפינן ביצת טריפה לזה מכריע דאם באנו ללמוד מאחר טפי נלמוד מטומאה דידיה ולכך לא כתבו בקצרה [דעיקר היתר דביצת שרץ ילפינן מטומאה ולא משום דחידוש] וק"ל:

בא"ד דמשוי להו כו' . איסור אכילתו וטומאתו בכעדשה:

בא"ד ועוד היינו יכולין כו' . ולא לימוד דתקח לך כו' וליישב הא לא הוי חידוש כיון דאיכא תרתי ביצים וחלב:

גמרא ותניא גבי ביצים כו'. עי' הגהת הגליון בשם ת"ח. וכהגהתו כ"ה במסכת ע"ז (מ.):

שם הא דא"ר אשי שמונה כו'. לעיל איתא אסי:

רש"י ד"ה השורץ עה"א. ה"א משום עוף טמא כו' ובעי לאתרויי ביה משום שרץ העוף כו'. מפירושו עה"ת (ויקרא כא כ) מוכח דעוף טמא לחוד ושרץ העוף לחוד וכ"כ לקמן (סו) בסוף הסוגיא דחגבים. וכ"מ לעיל (סב ב) בתד"ה כרזי. גם מש"כ ואי אתרו ביה משום שה"א לא לקי. צריך לחלק בין הא להא דאמר אביי בפסחים (כד ב) צירעה לוקה שש ופירש שם דהיא שרץ העוף כו' אלמא דחייב עליה ג"כ משום שרץ הארץ:

תד"ה סימנין. אבל כו' דאורייתא ויש לסמוך עליהם כו'. כצ"ל:

גמ׳ בכעדשה מטמאה. נ"ב כעדשה ארקמה אבל נקב במשהו:

גמ' אין מוכרים ביצת טריפה. ברי"ף הגירסא נבילה:

(סד א תוספות) ד"ה סימנין וכו' ומיהו ר"ת היה אוסר וכו'.—העיר הגרי"ב בהגהותיו, שבתוס' ע"ז (לח א ד"ה קמ"ל) "איתא להיפך וצ"ל באחד ר"ח". ואין צורך בזה, כי באו"ז סי' תלו איתא דמתחלה היה ר"ת מתיר ובזקנותו חזר ואסר. ולפ"ז נראה שהתוס' בע"ז לא ידעו שר"ת חזר בו. וכבר כתבנו לעיל (מז א), דמחבר תוס' חולין שאב מספר אור זרוע, ולכך יפה כתב כאן דעת ר"ת לאחר חזרה בלבד.

(שם תוספות) ד"ה שאם וכו' לאכילה ולמלקות ל"ל ריקמה הא קיי"ל וכו'.—עי' רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ג ה"ו ובמ"מ שם, דלשיטת הרמב"ם אין לוקין על היוצא מן הטמא, אע"פ שאיסורו מן התורה.