חולין סו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

ומבארינן: במאי קמיפלגי תנא דבי רב [הברייתא הקודמת ששנוייה בתורת כהנים, ונקראת ספרא דבי רב, לפי שהייתה שגורה בבית המדרש] הסוברת שכל ארבעת החגבים המוזכרים בתורה מיבעי ליה כולהו לגופייהו [לצורך עצמם]. ותנא דבי רבי ישמעאל, הסובר שסלעם בא לרבויי ראשו ארוך, וחגב אתא למעוטי צרצור, דחגב טמא הוא?

בחגב שראשו ארוך, קמיפלגי!

תנא דבי רב סבר: הא דכתיב "אשר לו כרעים" הרי זה כלל. ארבה, סלעם, חרגול, חגב למינהו, פרט. ואינו סובר ש"למינהו" דכתיב גבי כל חד מהחגבים הוי כלל.

ולכן, לא דריש במדה של כלל ופרט וכלל! כי היות ובכלל הראשון לא הקפיד בו אלא על כרעים, ואילו "למינהו" הכתוב אצל כל אחד בא להקפיד לרבות דוקא חגבין הדומין בכל ארבעת הסימנין לחגבים המוזכרים בתורה, הרי כיון שאין שני הכללים דומים, הראשון ושני, אין דנין אותם במידה של כלל ופרט וכלל.

ולכן תנא דבי רב דן במידה של כלל ופרט - שאין בכלל אלא מה שבפרט! הלכך, דמיניה, דבר שהוא מינו ממש, אין, רק אותו מרבים, אבל דבר דלאו דמיניה, לא מרבינן ליה. ומרבי רק חגב, דדמי ליה משני צדדין, שאין ראשו ארוך, ויש לו את ארבעת הסימנין.

ואילו תנא דבי רבי ישמעאל סבר: הא דכתיב "אשר לו כרעיים" הרי זה כלל. "ארבה, סלעם, חרגול, חגב" - פרט. "למינהו", חזר וכלל.

ודרשינן ליה במדה של כלל ופרט וכלל: כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. ומרבי כל דדמי ליה בחד צד, בכך שיש לו את ארבעת הסימנין. ולכן סלעם ילפינן ליה מארבה וחרגול, שיש לו את ארבעת הסימנין. והמילה סלעם מיותרת, וילפינן מינה לרבות חגבין שראשן ארוך.

ופרכינן: והאיך יליף תנא דבי רבי ישמעאל את הפסוקים במידה של כלל ופרט וכלל. והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא.

כללא קמא, "אשר לו כרעיים" אמר רחמנא. ולכן, רק חגב דאית ליה כרעים אכול. ואילו חגב דלית ליה כרעים לא תיכול.

ולעומת זאת כללא בתרא, שהוא "למינהו", בא ללמד אותנו - דלא תיכול עד דשוו בארבעה סימנין! ואין הכלל האחרון דומה כלל לראשון, ולכן אי אפשר כאן לדרוש במידה של כלל ופרט וכלל.

ומשנינן: תנא דבי רבי ישמעאל, אפילו בכללי ופרטי כי האי גוונא שאין הכללים שווין ואינן דומין ביניהן, דאין, הוא דן. דהיינו, שהוא דן ודורש אותן במידה של כלל ופרט וכלל.

ודאמרינן נמי בעלמא, דדאין תנא דבי רבי ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא, ומה שאומרים אנו תמיד, דתנא דבי רבי ישמעאל דריש כלל ופרט וכלל אפילו אם הכלל האחרון אינו דומה לראשון - מהכא ילפינן לה! שכאן מצינו שתנא דבי רבי ישמעאל יליף כלל ופרט וכלל אפילו בכי האי גוונא.

אמר מר: אי שמו חגב, יכול אפילו אין בו כל ארבעת הסימנין הללו נמי יהיה כשר? תלמוד לומר "למינהו", עד שיהו בו כל ארבעת הסימנין הללו.

והוינן בה: אי אין בו כל ארבעת הסימנין הללו - מהיכא תיתי נאמר שחגב זה יהיה טהור!? והרי ארבה וחרגול כתיב בתורה, ולהם יש את ארבעת הסימנים, ומהיכא תיתי לרבות חגבין, שאינן דומין להם?

ומשנינן: אי לא הוה כתיב בתורה סלעם, היינו אומרים כדקאמרת, שאי אפשר לרבות חגב שאין לו את ארבעת הסימנין.

אבל השתא דכתיב סלעם, ודרשינן מיניה לרבויי חגב שראשו ארוך, אף על פי שאינו דומה לשאר החגבים המוזכרים בפסוק, אימא לירבי נמי כל דהו כל חגב, ואפילו שאינו דומה לשאר החגבים אלא בסימן אחד. שהרי ראינו מ"סלעם" דלא בעינן שהחגב שאנו מרבים יהיה דומה לחגבים הכתובים בתורה בכל הצדדין שלו.

קא משמע לן "למינהו" - עד שיהו בו כל ארבעת הסימנין הללו!

ומקשינן: מאי שנא התם, בברייתא דתנא דבי רב, [בדף סה א] דאמרת סלעם זה רשון, חרגול זה ניפול. ומאי שנא הכא, בברייתא דתנא דבי רבי ישמעאל [בדף סה ב], דאמרת, סלעם זה ניפול, חרגול זה רשון?!

ומשנינן: מר כי אתריה, ומר כי אתריה. "רשון" דתנא דבי רב, הוא אותו אחד הנקרא ניפול אצל תנא דבי רבי ישמעאל. ואותו חגב הנקרא רשון אצל תנא דבי רבי ישמעאל, הוא נקרא ניפול אצל תנא דבי רב. ובין למר ובין למר, סלעם אין לו זנב ולחרגול יש זנב. ^[142]

שנינו במשנה: ובדגים - כל שיש לו סנפיר וקשקשת.

תנו רבנן: אין לו עכשיו סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיאן, שהם מין דגים קטנים, הרי זה מותר. ^[143]

הערות

^[142] וכתב רש"י שכל החגבים אינם טעונים שחיטה שהרי לאחרי דגים הזכירן הכתוב. ודגים אינם טעונים שחיטה.

^[143] ואפשר דילפינן לה מדכתיב "וכל אשר אין לו סנפיר" ודרשינן, עיין עליו, שאם יהיה לו אי פעם הרי הוא טהור. הר"ן.

ואומרים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה מקרה חלוקים] תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של רב, ששנה את הברייתא הראשונה (לעיל סה,א), ותנא דבי [והתנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל? בחגב שראשו ארוך קמיפלגי [חלוקים הם], שלדעת תנא דבי רב הוא אסור, ולדעת תנא דבי ר' ישמעאל הוא מותר.

ומפרטים: תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של רב סבר [סבור] שכך יש לדרוש את הכתובים: "את זה תאכלו וכו' אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" (ויקרא יא, כא) — הרי זה כלל, "ארבה" "סלעם" "חרגול" "חגב", וגם "למינהו" הכתוב אחר כל אחד מהם — כל אחד מהם הוא פרט, ולפי כללי מדרש ההלכה כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ונמצא שרק דמיניה [מה שהוא מינו] של כל אחד מן הפרטים המפורשים בכתוב — אין [כן], טהור, אבל כל דלאו דמיניה [שאינו מינו] — לא. ומ"מינהו" שנאמר אחרי כל אחד מן הפרטים הוא מרבי דדמי ליה [מרבה את מה שדומה לו] משני צדדין, כלומר, רק מה שהוא דומה לו לגמרי. והואיל ולכל אחד מן הפרטים המפורשים בכתוב יש ראש קצר, נמצא שחגב שראשו ארוך אסור באכילה.

ואילו תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל סבר [סבור] שכך יש לדרוש את הכתוב: "אשר לו כרעים" — הרי זה כלל, "ארבה" "סלעם" "חרגול" "חגב" — פרט, "למינהו" האמור בכל אחד מהם — חזר וכלל, ואם כן יש לנו כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, ומרבי כל דדמי ליה בחד צד [ומרבה כל שדומה לו, לפרט, אפילו בצד אחד], כלומר, שיש לו ארבעה סימנים, שהוא הצד המשותף לכל החגבים שהזכיר הכתוב במפורש, למרות שראשו ארוך.

ותוהים: לדעת תנא דבי ר' ישמעאל, כיצד ניתן לדרוש כאן במידת כלל ופרט וכלל? והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא [והרי אינו דומה הכלל הראשון לכלל האחרון]! שכן כללא קמא [הכלל הראשון] — "אשר לו כרעים ממעל לרגליו" אמר רחמנא [אמרה התורה], דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול [כל שיש לו כרעיים אכול, שאין לו כרעיים אל תאכל], ומשמע שאין צורך בסימנים נוספים, ואילו כללא בתרא [הכלל האחרון], "למינהו", מלמד שאינם כשרים עד דשוו [שיהיו שווים] בארבעה סימנין, כפי שלמדנו מן הצד השווה שבכולם!

ומשיבים: תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא דאין [בכללים ופרטים כגון זה הוא דן], שלמרות שהכללים אינם שווים הוא דן במידת כלל ופרט וכלל. ומעירים: ודאמרינן נמי בעלמא דדאין תנא דבי [ומה שאנו אומרים בכלל, בכמה מקומות בתלמוד, שדן התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בכללי ופרטי כי האי גוונא [בכללים ופרטים כגון זה], דבר זה נלמד מהכא [מכאן].

ודנים במה שאמר מר [החכם], התנא דבי ר' ישמעאל בסוף הברייתא: מ"חגב" שנזכר בפסוק זה למדנו שאינו כשר עד שיהא שמו חגב. ויש לשאול: אי (אם) שמו חגב יכול יהא כשר גם אם אין בו כל הסימנין הללו המשותפים למינים המפורשים בפסוק — ארבעה רגלים וארבע כנפיים, וקרצוליים, וכנפיו חופים את רובו? תלמוד לומר "למינהו" — עד שיהו בו כל הסימנין הללו. ושואלים: ואם אין בו כל הסימנין הללו מהיכא תיתי [מהיכן תבוא, תלמד] שיהיה מותר? הלא ארבה וחרגול כתיב [נאמר תחילה], ויש בהם כל אותם סימנים!

ומשיבים: אי לא כתיב [אם לא היה כתוב] סלעם — הייתי מפרש כדקאמרת [כמו שאתה אומר]. השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] סלעם, ממנו למדנו לרבויי [לרבות] זה שראשו ארוך, ואינו דומה לכל הפרטים המנויים בפסוק זה, אם כן אימא לירבי נמי כל דהו [אמור שנרבה גם כן כל שהוא], גם זה שאין בו סימנים אלה, אם שמו חגב — על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

ושואלים על סתירה שיש לכאורה בין הברייתות: מאי שנא התם דאמרת [במה שונה שם בברייתא של תנא דבי רב שאתה אומר]: סלעם — זה רשון, חרגול — זה ניפול. ומאי שנא הכא דאמרת [ומה שונה כאן בברייתא של תנא דבי ר' ישמעאל שאמרת]: סלעם — זה ניפול, חרגול — זה רשון? ומשיבים: מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כלשון מקומו וחכם זה כמקומו].

א שנינו במשנה: ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לו עכשיו קשקשים ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיאן, שאין להם קשקשים בצעירותם — הרי זה מותר. וכן אם יש לו קשקשים עכשיו ועתיד להשירן בשעה שהוא עולה מן המים, כגון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: With regard to what do the tanna of the study hall, who taught the first baraita above, and the tanna of the school of Rabbi Yishmael disagree? They disagree with regard to a grasshopper whose head is long. According to the tanna of the study hall it is prohibited, and according to the tanna of the school of Rabbi Yishmael it is permitted.

The Gemara elaborates: The tanna of the study hall holds that the previous verse, permitting all species “which have jointed legs” (Leviticus 11:21), is a generalization. The species arbeh, solam, ḥargol, and ḥagav, and the phrase “after its kinds,” that appears after each, are a detail. As a rule, in any instance of a generalization and a detail, the generalization includes only that which is spelled out in the detail. Therefore, only grasshoppers of the same species as those detailed in the verse are kosher. Grasshoppers that are not of the same species as them are not kosher. And the phrase “after its kinds” amplifies the halakha to include grasshoppers that are similar to the named species in two aspects, i.e., that are very similar to them. Since all the named species have short heads, grasshoppers with long heads are forbidden.

By contrast, the tanna of the school of Rabbi Yishmael holds that the phrase “which have jointed legs” is a generalization. The species arbeh, solam, ḥargol, and ḥagav are a detail. And by the phrase “after its kinds” after each species, it then generalized again. In any instance of a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. And the verse therefore amplifies the halakha to include any grasshopper that is similar to the named species in even one aspect, i.e., that has the four signs listed in the mishna, even if its head is long.

The Gemara asks: But how can this be considered a generalization, a detail, and a generalization? The first generalization is not similar to the latter generalization. In the first generalization, the Merciful One states: “Which have jointed legs,” indicating that you may eat a grasshopper that has jointed legs, but you may not eat one that does not have jointed legs, irrespective of any other sign. However, the latter generalization: “After its kinds,” indicates that no grasshopper is kosher unless it shares all four signs with the named species.

The Gemara responds: The tanna of the school of Rabbi Yishmael deduces from generalizations and details like this case, even if the generalizations are not similar to one another. The Gemara notes: And that which we also say generally, that the tanna of the school of Rabbi Yishmael deduces from generalizations and details like this case, is derived from here.

The Gemara analyzes the baraita of the school of Rabbi Yishmael: The Master said: If its name must be ḥagav, one might have thought that any ḥagav is kosher, even if it does not have all these four signs. Therefore, the verse states: “After its kinds,” indicating that it is not kosher unless it has all these signs. The Gemara asks: From where would this be derived, that a grasshopper is kosher even if it does not have all these signs? How could one entertain this possibility? Arbeh and ḥargol are written beforehand, indicating that all kosher grasshoppers must share the signs they both possess.

The Gemara responds: If solam had not been written as well, it would be as you said. But now that it is written: “Solam,” to include long-headed grasshoppers even though none of the named species have long heads, I will say: Let us also include any grasshopper that is called ḥagav. Therefore, the phrase “after its kinds” teaches us that this is not so.

The Gemara asks: What is different there, in the baraita of the study hall, that you say that the solam is the rashon, and the ḥargol is the nippul, and what is different here, in the baraita of the school of Rabbi Yishmael, that you say: The solam is the nippul, and the ḥargol is the rashon? The Gemara responds: This Sage refers to them in accordance with the custom of his locale and that Sage refers to them in accordance with the custom of his locale.

§ The mishna states: And with regard to fish, any fish that has a fin and a scale is kosher. The Sages taught in a baraita: If a fish does not have scales now but will grow them after a period of time, such as the sultanit and afyan fish, it is permitted. Likewise, if it has scales now but will shed them when it is caught and rises from the water, such as

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומ"ש התם סלעם זה רשון כו' תנא קמא דר' ישמעאל מר כי אתריה כו'. כלומר באתריה דמר קרו הכי ובאתריה דמר קרו הכי:

[כתוב בגליון] פירוש גבחת גבהות בשדרה שלו כעין גמל. ארבה אין לו גבחת ולא זנב. סלעם יש לו גבחת ויש לו זנב. חרגול יש לו גבחת ויש לו זנב. ארבה זה גובי אין לו גבחת. סלעם זה רשון יש לו גבחת. חרגול זה נפיל יש לו גבחת ויש לו זנב. חגב זה נדיין. ד' פעמים למינהו להביא צפורת (ברודי) [כרמים] ויוחנה ירושלמית וערצוביה והרזבנית. ואלו הן ד' סימנין. ד' רגלים וד' כנפים וקרסולים וכנפיו חופות רוב עוביו ורוב אורכו [אחרת]. כללא קמא אשר לוא כרעים כללא בתרא למינהו להביא את שיש לו ד' סימנין:

ואשכחן דדאין תנא דבי ר"י בכללי ופרטי כה"ג. איתא בפ"ק דזבחים וכן אמרו שם אשכחן תנא דבי ר' ישמעאל דדרשי כה"ג.

והא דתנן כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר"י אומר ב' קשקשין. אין ספק שאין הלכה כר"י אלא אפי' בקשקשת אחת מותר וה"נ תניא בספרא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפרים כגון כפונו' זו שבים מנין אפי' אין לו אלא סנפיר א' וקשקשת א' ת"ל וקשקשת ר"י אומר וכו'.
אבל תמהני במה שמצינו בתוספתא וכמה קשקשים יהיו לו א' תחת זנבו וא' תחת לחייו וא' תחת סנפיר שלו ר"י אומר וכו' ומתוך הדוחק יש לי ללמד דאו או קתני ומה שפי' מקומו' הללו מפני שבמקומות אחרים יש לחוש שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבק בזה אבל באותן מקומות אז ידוע הוא דשלו הוא. ושמעתי שיש מינין שאין להם קשקש' אלא אחת בזנבו.

וכתב רש"י ז"ל וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכירם הכתוב דכתיב (ויקרא יא, מו) זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים, מכל נפש השורצת על הארץ אלו החגבים בהלכות גדולות ע"כ לשון רש"י ז"ל. ובתוס' [כ'] שלא הוצרך רש"י ז"ל להביא מהלכות גדולות אלא משום דדריש ליה מקרא אבל בכמה מקומות מפורש בתלמוד שאין חגבים טעונין שחיטה, כדאמרינן בשבת (צ, ב) חגב טמא אין מצניעין אותו לקטן דילמא מאית ליה ואכיל ליה, אבל חגב טהור אין לחוש, ובעבודה זרה (לח, א) דאמר רב נכרי שהצית את האור באגם כל החגבים אסורין, ומפרש התם טעמא דלא ידע הי טהור והי טמא, אבל לשחיטה לא חיישינן דבין חיים בין מתים מותרין. ועוד אמרו שם (מ, ב) חגבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותרין ליקח מן הנכרי והבאים מן הסלילה אסורין מפני שמזלף עליהן יין, ובתוספתא דתרומות נמי קתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים.
מתני': ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת רב יהודה אומר שני קשקשים. משמע דר' יהודה דריש ליה משום דמשמע לי קשקשת תרתי, ותנא קמא סבר דאפילו קשקשת אחת מותרת באיזה מקום שתהיה, וקיימא לן כתנא קמא, והכי תניא בסיפרא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירים כגון כנופת זו שבים מנין, (אין לו אלא סנפיר) [אפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת תלמוד לומר וקשקשת רבי יהודה אומר וכו'. וכתב הרמב"ן ז"ל תמה אני במה שמצאתי בתוספתא (פ"ג, ה"ט) וכמה קשקשים יהיו לו אחד תחת זנבו ואחד תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו, ר"י אומר וכו'. ומתוך הדוחק יש לי לומר דאו או קתני. ומה שפירש מקומות הללו, מפני שבמקומות אחרים יש חוש שמא עם דגים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבקת בזה, אבל באותן מקומות ידוע הוא דשלו היו ע"כ. ואין הענין הזה מתישב היטב, דהא או או לא קתני, ואפשר דהא דקתני בספרא אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת בכל אחד מאותן שלשת המקומות קאמר, ואף על גב דסתים ותני קשקשת אחת ולא פירש בכל מקום ומקום, הרי שאתה צריך לדחוק ג"כ ולפרש דאחת דקתני לא בכל מקום קאמר אלא באחד מאותן שלשה המקומות כדברי התוספתא. וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל שכתב בסוף פירקין תנא אלו הן הקשקשים שמלובש בהן וסנפירים (ששנו) [ששט] בהם וכמה קשקשים יהיו בהם אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו, ר' יהודה אומר שנים ולא חלק ולא פירש בו רבינו ז"ל כלום, ונראה דכפשוטה של ברייתא הוא מפרש דברי תנא קמא דאחת ואחת בכל שלשת המקומות הללו קאמר, ורבי יהודה בעי ששה שנים בכל אחד מאותן המקומות.

גמרא: תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן מותר. ואם תאמר וכי מאין זו, בשלמא גבי חגבים כתיב (ויקרא יא, כא) אשר לו כרעים, וכתיב לא באלף, ודרשינן אשר אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן, כדדרשינן (ערכין לב, א) באשר (אין) לו חומה אבל בדגים מנ"ל. יש לומר דגבי דגים כתיב (ויקרא יא, י) כל אשר אין לו, ודרשינן אין לו ע(ד)יין עליו אף על פי שאין לו עכשיו אם עתיד לגדל אחר זמן מותר.

מכדי אנן אקשקשת סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר, אי כתיב קשקשת ולא כתיב סנפיר, הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא (כב, ב) גבי תחילת הצהוב שבזה ושבה אי אמרת ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא, וכן בהרבה מקומות, לא דמי לדהכא דכל שהוא ספק נולד מדעת בני האדם כגון זאת שהיינו מסתפקין בפירוש קשקשת, ודאי איצטריך קרא לפרשו וכגון שנולד בין השמשות, דמיעטה קרא דאינו דוחה את השבת, כדתניא בשבת (קלה, א) דמילה לפי שאי אפשר לעמוד עליו מן התורה, אבל תחלת הצהוב אפשר היה לעמוד עליו אם דינן בגדולים או בקטנים, ומשום הכי מקשינן אי משום ספיקא מעטינהו קרא מחוורין ומבני יונה מי איכא ספיקא כלפי שמיא. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל תירצו דהכא שאני לפי שהיה לשון קשקשת מורה דבר שאינו חלק אלא ענין שהיד מסתבכת בו כעין הסנפירין, ולפיכך היה הלשון מטע' שאין קשקשת אלא סנפיר, ומשום הכי איצטריך קרא למכתב סנפיר וקשקשת, ואסיקנא דקשקשת לשון מבואר הוא, שהוא אלו שהוא מלובש בהן כדכתיב (שמואל-א יג, ה) ושריון קשקשים הוא לבוש, וכתב רחמנא סנפיר לכדתניא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר.

המשנה התשיעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ולבאר בפרט סימני דגים ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר' יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד ואלו הן קשקשים הקבועים בו וסנפרין הפורח בהן אמר הר"מ פי' הלכה כר' יוסי גם כן כמו שאמר שני קשקשים ודע שאם נמצאו לאותו המין קשקשים אבל אינם רואים בו אלא לאחר שיגדיל או נושרין ממנו כשצדין אותו (וצאתו) [בצאתו] מן המים ויש הרבה כזה באותו המין מותר ואפי' באותו הזמן שאין לו קשקשים:

אמר המאירי בדגים סימן טהרתם נזכר בתורה והוא סנפיר וקשקשת ור' יהודה אומר שני קשקשים פי' מתוך שאמרה תורה קשקשת אל תטעה להתיר באחת שאין קשקשת אלא לשון כלל ואין מתירין אלא בשנים אבל בסנפיר אחד מותר ואיזהו קשקשת אלו הן הקבועים בו וסנפירים הוא הפורח בהן:

ולענין פסק צריכין אנו לגלגל בה מה שנאמר בתוספתא כמה קשקשים יהיו לו ויהא מותר אחת תחת זנבו ואחת תחת לחיו ואחת תחת סנפירו ור' יהודה אומר שנים מעתה יש מי שפירש בכאן שדעת תנא קמא של משנה זו כדעת תנא קמא של תוספתא וצריך שלשה קשקשים אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפירו ואחת דקאמר פירושו אחת בכל מקומות אלו וכן כתבוה גדולי הגאונים ור' יהודה מצריך שנים בכל אחד מן המקומות והלכה כחכמים ויש מפרשים לדעת תנא קמא שדי לנו באחת ובלבד באיזה מאלו השלשה מקומות ולר' יהודה שנים באיזה מקום מאלו גם כן והלכה כחכמים ודי לו באחת ובלבד במקומות אלו הא במקום אחר חוששין שמא אחר שניצוד נתערב עם האחרים ונדבק בו ומ"מ רוב פוסקים הביאו המשנה כצורתה לומר שאף בקשקשת אחת בכל מקום שהיא טהור:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן הרבה מיני דגים יש שאין להם קשקשת עכשיו ועתידים להביא לאחר זמן וכן שהיתה להם והשירוה בשעה שעלו מן הים כל שנודע כן במסורת מותרים ואין להרהר בהיתרן כלל:

גמרא ומרבי דדמי ליה בב' צדדין כו' ומרבי כל דדמי ליה בחד צד כו' פי' ב' צדדין היינו חד צד הוא דד' סימנין ובעי נמי אידך צדדא דאין ראשו ארוך ולתנא דבי רבי ישמעאל דקאמר דמרבינן כל דדמי ליה בחד צד היינו דמסלעם מרבינן ראשו ארוך ולא דמי ליה אלא בחד צד דה ינו ד' סימנים וכ"ה בילקוט בהדיא דהך חד צד היינו ד' סימנין ומשום שהן צדדין חשובים ושוים חשיב להו בחד צדדא כמ"ש התוס' ודו"ק:

ודע שרש"י פי' בחומש וז"ל ממעל לרגליו סמוך כו' אבל אין אנו בקיאין שד' סימני טהרה כו' אבל יש שראשן ארוך ויש שאין להם זנב וצריך שיהא שמו חגב ובזה אין אנו יודעין להבדיל כו' עכ"ל ולא ידענא להולמו לפום סוגיא דשמעתין דמה צריך להבדיל באין להן זנב דליכא מאן דמפליג בהכי דהא ארבה וסלעם אין להם זנב והרב המגיד כתב שהרמב"ן נסתפק בכוונת פי' רש"י בשמעתין כדעת המפרשים דלא בעינן שמו חגב אלא בראשו ארוך ויש לו זנב ולפי זה נראה לקיים גם פרש"י בחומש ולהגיה ויש להן זנב במקום שאין להם כו' ודו"ק:

ברש"י בד"ה ארבה וחרגול כו' . כל דהו הוא דיבור חדש ומשמעות דמסלעם בלא חגב לא הייתי ממעט רק סימן דראשו ארוך רק ה"א דיתורא דחגב לא אתיא להורות דצריך נוסף לד' סימנים סימן דשמו חגב רק להקל דסגי בסימן אחד אפילו בסימן דשמו חגב כיון דשמעינן מסלעם שבא הכתוב לומר שא"צ כעין הפרט ועיין:

בפרש"י בחומש אבל יש שראשו ארוך ויש שאין להם זנב כו' . אין מובן לי דלכ"ע אין תלי מידי בזנב דהרי ארבה וסלעם [דאין להם זנב] וראשו ארוך [דנקיט רש"י] צ"ל דוקא כתד"ר ולדידיה צריך להכיר מינו דוקא דאין בכלל אלא מה שבפרט אף אם יש לו כל הסימנים וצ"ע:

גמרא ומרבי דדמי ליה משני צדדין. עי' מהרש"א שנדחק. ול"נ דצד אחד הוא הסימנים. והצד השני הוא שיהי' ממינם:

תד"ה במאי קמיפלגי. הזכירן הכתוב זאת תורת כו'. כצ"ל:

בא"ד וכן הבאין מן הסלולה. לפנינו שם איתא מן הספינה. אבל מן הסלולה תנן במשנה דאסורין:

גמרא אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאח"ז כו'. הר"ן כ' דמפקינן מאין לו סנפיר כו' עיין עליו וכ"כ התוס' במס' ע"ז. ולע"ד ה"נ דדרשינן מוי"ו דוכל אשר אין לו דמוסיף על ענין ראשון אותם תאכלו וכן כל אשר אין לו. דכה"ג דרשינן בר"ה (י) ובשנה הרביעית. ובשנה החמישית פעמים כו' ע"ש ובפרש"י. וכן בערכין (יח ב) שש שנים יעבוד ובשביעית זימנין דבז' נמי יעבוד:

תנא דבי ר"י בכללי ופרטי כה"ג דאין פי' כי האי גוני שהכלל האחרון ממעט יותר מהראשון אבל אם אפי' לכלל האחרון אינו ממעט יותר מהראשון והפרט באמצע רבה יותר זה לא שמענו ומ"ש תוס' לעיל סוף ד"ה ר' יוסי אומר ושמו חגב שכתבו וכן מכרעיים קשה שהפרט מרבה יותר מהכלל זה קאי גם לתנא דבי ר"י ופשיט היינו בעלמא. אבל הכא למיניהם לתנא דבי ר"י לאו פרט הוא אלא כלל ומוסיף יותר מכללא קמא לא קשה לי' מכרעיים. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת במס' ע"ז מ' ע"א יהיב עוד סי' ראש ושדרה ופי' רמב"ם וראב"ד שאינינו סי' כלל אלא טביעת עין שאם מכיר זה הדג בט"ע על ידי ראשו או שדרתו שהוא מדג פלוני ידיע יכול לסמוך על ט"ע ויאכל והקשו עליהם א"כ מאי פריך ש"ס ממשנתינו סנפיר וקשקשת ליחשב נמי ראש ושדרה הא ראש ושדרה לאו סי' הוא. ולפע"ד מדשקיל וטרי התם אפלוגתא דר"ה ור"נ ולא שקיל וטרי אמתניתין דהתם דתנן כל שראש ושדרה ניכר אע"כ משנתינו הוה מפרשי' לי' היכר בט"ע אך מדפליגי ר"ה ור"נ וס"ל דבראש לחוד שרי או שדרה לחוד זה הי' קשה לש"ס לסמוך על ט"ע של ראש בלי כל גופו ובעדות אשה בעינן דוקא פרצוף פנים עם החוטם ואיך מסרו הכא תורת כל א' בידו לסמוך אט"ע דראש לבד אע"כ הוה ס"ל דלסימנא קאמר וסימן טהרה הוא ע"כ פריך מסימני סנפיר וקשקשת ולא חשיב הני ונדחק בארא ופלמודאי וכל זה להס"ד אבל למסקנא לא פליגי אלא בצירן דכבר בטל ברוב או ציר דרבנן אבל בגופן לכ"ע בעינן ראש ושדרה א"כ שפיר י"ל אט"ע קאי ולא שיהי' ראש ושדרה סי' כלל ואפשר גם רש"י ותוס' לא פי' כן אלא להס"ד אבל למסקנא מודו לרמב"ם וראב"ד:

והנה רש"י פי' שם דמשדרה נמי פריך ליחשב מתניתין שדרה ולא חש רש"י למ"ש תוס' סי' גואי לא חשיב ס"ל לרש"י כיון דמשנתינו עסיק ובא בסי' עופות זפק וקורקבנו נקלף והוה סי' גואי וקחשיב ה"ל למיחשב נמי שדרה בדגים ואע"ג דלא דמי דקרקבנו נקלף הוה סי' בעצמו משא"כ שדרה אינו אלא סי' מובהק שיש לבעליו קשקשת ועתיד לגדלו או כבר השירן במים. מ"מ מדפריך ש"ס דה"ל למיחשב במתניתין ולא משני דמתניתין לא חשיב אלא הסימן בעצם ולא אותן המורים על קשקשת ש"מ לא ס"ל לחלק בכך א"כ כי היכי דחשיב קרקבנו נקלף ה"נ ה"ל למיחשב שדרה אע"כ שדרה לאו סי' הוא מיהו מלשון רש"י במתניתין שם ובפוסקים משמע לא בעצמות השדרה אלא בחוט השדרה וה"ל סי' גאוי דגואי ולא דמי לקרקבן נקלף וצ"ע ומסיק משום ארא ופלמודא דדמי ראשיהו לטמאים וה"ה איכא דדמי שדרה לטמאים כ"כ הרא"ש וה"ה איכא טמאים דמי לטהורים בין בראש ובין בשדרה ואין לסמוך אראש ושדרה אלא בטריף ואינו יכול לבחון בקשקשים אמרינן מסתמא היו בו קשקשים דלא שכיחי טמאים בראש ושדרה כטהורים אבל אם הדג לפנינו ואין לו קשקשים לא נימא לי' מדאית לי' רא"ש ושדרה ש"מ היו לו ונשרו או עתיד לגדל אחר זמן דגם זה לא שכיח כל אלו דברי הרא"ש וכן פסק בש"ע וכ"כ ש"ך שם וכ' הרא"ש שם דזה הי' ספיקא דברבוטא דהתיר ר"ת ונחלקו עליו ולא בדקו בשדרה משום שלא הי' לו קשקשת בפנינו:

ונ"ל הא דאמרינן התם ל"ט ע"א תורא דימא אסור חמרא דימא שרי וקדשנונא וקברנונא ושלוחפותא וכל הני דמייתי התם מיירי בכי האי גוני שהיו תוארים כתואר טהורים או בראש ושדרה או בבצים ועוברים ואותם סי' אינם מועילים כשהדג לפנינו ואין לו קשקשים ע"כ היינו צריכים לעדות בעלי תלמוד זה אסור אעפ"י שיש לו אלו הסימנים מה שלא נתברר לנו שמשיר קשקשותי' בעלותו ממים ופלוני שרי דנתברר לנו שמשיר קשקשיו במים. ודע מי שמתיר על סי' הללו אע"ג דשוב נודע שיפה הורה כגון ברבוטא שנחלקו בו ר"ת ותוס' ולבסוף בימי בעלי תוס' האחרונים נתברר להם שמשיר קשקשיו במים ומותר גמור הוא מ"מ מי שהתירו קודם הברור הזה צריך כפרה כמי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה ומכ"ש הכא דאי שרית על אלו הסימנים יבואו להתיר כל מי שיש בו אלו הסי' מבלי שיתברר אח"כ שעתיד להשירן במים ומפני זה כשהתיר ר' אפרים ברבוטא בזמנו חלם לו שהאכיל שרצים. אע"ג לבסוף נתגלה שהברבוטא טהור מ"מ חטא ר' אפרים בזה וכתבתי זה מפני שנתקשו בו בתשובת נב"י תנין סי' למ"ד וז"ל ס' החנוך פ' שמיני סס"י קנ"ה ועובר עליה ולא בדק יפה כגון שראה סי' א' לבד וסמך על האחד אעפ"י שנמצא אח"כ כשר ביטל מצוה עשה זו עכ"ל פי' עשה דבדיקת סימני ויפה חלם לרבינו אפרים והדברים דברי אלקים חיים:

נחזור להנ"ל דהב"ח כ' אעובדא דהאי דג דהוה דמי לקבר נוניא ובדקי ר' אשי להדי יומא וחזי בי' קילפי והתרו דמיירי שבדקו אח"כ אם נטלים ביד או בכלי לכל הפחות דאל"ה מאי מהני חזי בי' קולפי דלמא אינם זזים ממנו ולהנ"ל אין צורך לדוחק זה דכיון דדמי לקבר נוניא היינו שהי' בו סי' טרפה כמותו אלא שמ"מ בעליו אסורים מפני שאין קשקשים לפנינו ולא תלינן בלא שכיחי שנפלה בעלותו מן המים אבל כיון דחזי בי' קלפי ולא שכיחי שלא יתפרדו אפי' ע"י סכין ורותחין תו סמכינן אהני סי' ראש ושדרה או עוברין וכדומה ואין צריך בדיקה ובלא"ה העלה מג"א סי' תל"ז סק"ד דהיכי דאיכא רובא ואין חזקה מנגדתו א"צ לברר כלל משו"ה אין בודקין אחר י"ח טרפות אלא הר"ן פ"ק דחולין כ' טעם לבדיקת הריאה הואיל והמיעוט מצוי עכ"פ לא סמכינן ארוב בלי בדיקה והכא אפי' אי נימא מיעוט מצוי שקשקשים מסוברים בעור ובשר כעין קשקשים ברגלי תרנגולת אי נמי מיעוט המצוי שיהיו ראש ושדרה ועוברים טמאים. מ"מ שיהי' אלו הסימנים וגם חזי בהו קילפי תו ליכא אפי' מיעוט המצוי שלא יזיזים בכלי וע"כ לא בדק רב אשי אח"ז עיין ס' שיבת ציון ס' כ"ט כמה נתלבטו בזה. ובלאה"נ נ"ל שאין דוחק בדברי הב"ח דבלשון שאמר חזי בי' במשיכלי קילפי פי' שראה שהיו נקלפים דאל"ה לא חזי בי' קילפי ולשון קליפי מורה שלמראה עיניו ראה שנקלפים והיינו דגבי יומא חזי צמחי ולא קילפי דהרי חזי להדי יומא וע"י חום השמש נפרדו ונראו בנקלפים ולא צריך להזכיר קלפי ודבר זה איתא בחולין צ"ב ע"ב ההוא בר אוזא דהוה בי' מר שמואל דלא הוה קמקלף קורקובני' אותבי' בשמשא וכיון דרפו ואקלף ע"ש ועיין בסמוך אי"ה:

קשקשת הקביעין בו פירש"י שאין זזין מאליהן אלא בידים אבל הסנפירין יכול לקשקשן עכ"ל אין כוונת רש"י במ"ש אלא בידים שמסירין אותם מהדג בידים אינו כן אלא רש"י מפרש הקבועין בו כשערות ראשו של אדם וקרני הבהמה שאין בהם רוח חיים שיכולים לזוז עצמם כידים ורגלים וכסנפירי הדג ואזני האדם אינו מזוזין עצמן אבל יש בהם הרגש אבל אלו אפי' הרגש אין בהם ולזה נתכוון שהם קביעים ואינם יכולים להזיז עצמם כלל אפי' במקומם. והוצרך לפרש כן דאי תימא קביעים פי' מסובכים בעורם א"כ לא יהיו מותר אלא בעלי קשקשים המסובכים ולא כעין דגים שלנו ובש"ס ע"ז ל"ט פ"א מבואר שהקליפות נפרדו מעליהם עי"ד וקילא ע"ש ולא מסובכים בעור ובשר אע"כ האי קביעים ר"ל שאינם זזים וכנ"ל ועוד נ"ל דכ' ה"ה דהרמב"ם שינה לשון המשנה וכ' המדובקים ולא הקבועים כדי שנדע שאינם קביעים ומסובכים בעור ונלע"ד דוודאי חכמינו ז"ל נזהרו בלשונם ומסתמא הך לשון הקבועים משמע לשון מלבוש וקליפה ולא לשון מחוברים בו אי אדוקים ומסובכים אלא קבועים בו והם היו בקי בלה"ק טפי מינן ובזה הבנתי מ"ש תוס' לעיל ס"ג ע"א בסוף הדיבור דקשקשת לשון שהוד מקשקש בו ויתפרש גם על סנפיר והקשה חי' ר"ן בשמעתין א"כ דכתיב סנפיר ידעינן דקשקשת לבושא ומאי פריך ש"ס מנ"ל קשקשת לבושא דלמא מדכתיב סנפיר ידעינן. וע"כ נדחק גם בסנפיר יש לטעות ע"ש ונמשך אחריו מהרש"א בנדה ע"ש ולהנ"ל נ"ל הכי פי' ק' ש"ס נהי מדכתיב סנפיר ידעינן קשקשת הוא מה שאנו קוראין קשקשת ולא אותן ששט מ"מ מנ"ל שהוא לבושא הנקלף מדקרי לי' הקבועים שזה לשון מורה על דבר שאינו גופו ממש מנ"ל הא ע"כ מקרא ושריון קשקשים הוא לבוש דקרי לי' לבושא כמ"ש כל זה רמב"ן פ' שמיני א"כ הרי כבר ידעינן ענין קשקשת לכתוב קשקשת לחוד:

והגאון נב"י תנינא סי' כ"ח כ' שהרמב"ן נדחק לפרש נגד פשטיות לשון המשנה והיינו משום דנקרא לבוש והרי גם עור ובשר עצמן קרוים לבוש דכתיב עור ובשר תלבישני. ונפלאתי א"כ מה יאמר הגאון שלא נדחק בפי' המשנה אלא נפרש קבועים מסובכים בעור ובשר א"כ כיון דהמשנה אומרת איזהו קשקשים הקבועים בו פי' המסובכים בו ויאסר לנו כל דגי מי מדינותינו שאין א' מהם שאין הקשקשים נפרדים בסכין לכל הפחות ויותר תימה הראי' דמייתי מפסוק עור ובשר תלבישני הנה זה לשון הקרא באיוב עור ובשר תלבישני גידים ועצמות תסוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי וכוונה מבואר שהוא מאמר נפשו של איוב שהקב"ה הלבישה בשר ועור על גביו וסיככה בגידין ועצמות נמצא העור והבשר הם מלבוש לנפש הרוחני. ואינם מסובכים בו וכשנפרדים זה מזה לא ישאר מזה תוך זה כלל. ורלב"ג פי' שהוא לבוש וסכך לאיברים הפנימיים היינו הלב והריאה או אפי' הקרביים מ"מ גם הם אינם מסובכים אלא מונחים בדיקולא ע"כ לא זכיתי במה בא לדחות דברי רמב"ם ורמב"ן ורש"י במשנתינו:

והנה הרב הגאון בן המחבר שם בסי' כ"ט הקשה מנ"ל לרמב"ן דקליפה ע"י כלי מהני הרי לעיל גבי קורקבן נקלף מספקא להש"ס אי קליפה ע"י סכין הוה נקלף או לא. לפע"ד לק"מ ומשם ראי' אי לאו דבעלמא קליפה ע"י כלי מקרי קליפה כמ"ש רמב"ן פ' שמיני כמו כל הקליפות דפירות ואילנות אל"ה מאי מספקא להו התם גבי קורקבן הא התם לא קליפה ולא לבוש כתיב ולא שום סי' רק שחכמים בימי מרע"ה בדקו מה בין תורים המותרים ובין נשר האסור ומצאו ד' סימנים ביניהם וא' מהם קרקבן נקלף ובתורים נקלף ביד ואלו הי' הל"מ דבעינן נקלף לא הי' סיפק קליפת סכין שמי' קליפה אך לשון זה לא נאמר למשה בסיני רק שמצאנו תורים העור הפנימי נפרד מחצוניות הקרקבן ביד ומיהו במתניתין נקיט לשון נקלף ומספקא אי בעינן דוקא כמו תורים או לא הקפידו חכמים בכך מדתנן לשון נקלף וקליפה בסכין נמי שמי' קליפה אע"ג דאינו דומה ממש לתורים ומיהו הא הוה פשיטא אותו הנקלף ביד אפי' שצריך לחממו בשמש עד שירפה בהא אין קפידא אבל אי צריך גם כי בהא מספקא אי דומה לתורים או לא אבל בלשון קליפה אין ספק. והנה בתוספתא ומייתי לי' במס' דילן סוף פרקין לויתן דג טהור הוא דכתיב גאוה אפוקי מגינים היינו קשקשים ע"ש והנה ז"ל הקרא גאוה אפוקי מגינים סגור חותם צר אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם איש באחיהו יודבקו יתלכדו ולא יתפרדו ע"ש ואע"ג דמיירי מדבוקות הקשקשים זה לזה א' בא' ידבקו מ"מ מסתמא לא יפרדו מגוף בלי כליל וש"מ כהרמב"ן בלי ספק:

ת"ר אין לו עכשיו וכו' במס' ע"ז כ' תוס' דנפקא לי' מאין לו עיין עליו ורש"י בחומש פי' ע"פ ת"כ מדכתיב אין לו במים הא יש לו במים אעפ"י שמשירו אחר זמן מותר ונ"ל תרווייהו צריכא דבמים אין להוכיח עתיד לגדל אח"ז ומאין לו אין להוכיח שכבר נשרו שהרי ביבום וזרע אין לו אם הי' לו ומת בנו בחייו מ"מ זקוקה לה ליבום ע"כ צריכין תרווייהו ונ"ל מסברא אפי' אי לא הוה ס"ד לאסור אלא שגדלו אבל אחר שכבר גדלו קשקשים אין שום ה"א לומר שיהיו הדג אסור הואיל שלא הי' קשקשיו מתחלת ברייתו זה אין סברא ולא אצטריך קרא אלא להתירו אף בילדותו. ואין להקשות א"כ למה לי קרא תיפוק לי' שהרי מסתמא נולד מדג שכבר גדל כל צרכו והיו לו קשקשים וא"כ אפי' לא יהי' להולד קשקשים לעולם הלא כל הנולד מטהור טהור אפי' מין טמא ודוחק לומר דאצטריך קרא לכשנולד מדג בילדותו שגם לו לא הי' קשקשים זה דוחק ועוד הרי הדג הראשון מאותו המין במעשי בראשית צביונן ובקומתן נבראו ונבראו עם קשקשים א"כ כל תולדותיו טהורים ולמה לי קרא, לזה י"ל דג טהור מטיל ביצים וקא גבל לכי מסרח ולא אמרינן בי' כל היוצא מטהור טהור כ"כ תוס' בנדה נו"ן ע"ב ע"ש:

יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור וכו' הוא כמיותר ועיין ת"ח ואוסף נופך דבנדה הקשו תוס' דלמא בחד מיניהו סגי או קשקשת או סנפיר וכ' מהרש"א אע"ג דאין קשקשת בלא סנפיר א"כ קשקשת למה לי ותי' כמ"ש חי' ר"ן הנ"ל דסנפיר ה"א היינו קשקשת וא"כ איצטריכו תרווייהו ולעולם בחד מיניהו סגי. ולפע"ד אפי' לו יהי' כן דסנפיר איכא למטעי היינו קשקשת מ"מ א"א לומר או הא או הא דא"כ ה"ל להקדים בקרא קשקשת לסנפיר וה"א קשקשת או אפי' רק סנפיר אבל השתא דכתיב סנפיר תחלה מה שייך לומר סנפיר או אפי' רק קשקשת הא כשיש לו קשקשת גם סנפיר יש לו אע"כ דלא כהתוס' והיינו דקאמר ש"ס מדקאמרה מתניתן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ממילא מוכח דיש לו קשקשת דג טהור ויש לו סנפיר לחוד דג טמא דאי לא דאשמעינן מתניתין ה"א סנפיר לחוד נמי טהור:

במאי קא מיפלגי. תנא דבי ר' ישמעאל דמייתי ליה סלעם לרבויי ראשו ארוך ואייתר ליה חגב למעוטי צרצור ותנא דברייתא קמייתא דמיבעי ליה כולהו לגופייהו: תנא דבי רב. קרי לברייתא קמייתא ששנויה בתורת כהנים דמקרי ספרא דבי רב לפי שהיה שגור בבית המדרש בפי כולם אבל ברייתא דתנא דבי ר''י לא היתה שגורה אלא בפי תלמידיו: תנא דבי רב סבר. למינהו דכל חד לא משתמע כללא למהוי כלל ופרט וכלל דלתרבי סלעם וחגב בכעין הפרט דניהוי קראי יתירי משום דקסבר דלא דיינינן בתרי כללי אא''כ דמי כללא בתרא לכללא קמא והכא לא דמי דכללא קמא לא קפיד אלא אכרעים ולמינהו אי כללא קרינן ליה קפיד דלהוי דמי לארבה דאית ליה ארבעה סימנין: דלאו דמיניה לא. הלכך חד מחבריה לא אתי: כל דדמו ליה. הלכך סלעם אתי מארבה וחרגול כדאמרן ואייתרא ליה לראשו ארוך: תנא דבי ר' ישמעאל כי האי גוונא דאין. ומהכא שמעינן ליה דהא קחזינן דדריש להו: ארבה וחרגול כתיב. וכעין הפרט בעינן: כל דהו. ואפי' לא דמו ליה אלא בחד סימן דהא שמעינן סלעם דלא בעינן דמי לפרט בכל צדדין מדאיתרבי ראשו ארוך: ומר כי אתריה. רשון דתנא דבי רב הוא ניפול דתנא דבי רבי ישמעאל ורשון דתנא דבי ר' ישמעאל הוא ניפול דתנא דבי רב ובין למר ובין למר סלעם אין לו זנב וחרגול יש לו זנב וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב זאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. בהלכות גדולות: הפורח בהן. שט בהן על פני המים: הקבועין בו. יותר מן הסנפירין שאין זזין מאליהן אלא בידים אבל כל הסנפירין הוא יכול לכשכשן: הסולתנית. מין דגים קטנים בלע''ז טונינ''א:

שלשה צדדין מכל צדדיהן אלא לרבות העתיד לגדל אחר זמן לא יקשה כלום דעל כרחך שני צדדין דמצריכין בעירובין (דף כח.) למ''ד דכללא בתרא דוקא ושלש צדדין שמצריך למאן דאמר כללא קמא דוקא לאו דוקא אמר שנים ושלשה דלמאן דאמר כללא קמא דוקא אפי' בה' צדדין צריך לדמות דא''כ תיקשי עלה דההיא דעירובין הא דאמר בנזיר פ' שלשה מינין (דף לה:) דכל היכא דאיכא תרי כללי ופרטי מרבינן כל דדמי ליה מחד צד וכל היכא דאיכא תרי פרטי וכללי מרבינן כל דדמי ליה משני צדדין אלא ודאי מסתברא דשני צדדין דעירובין וחד צד דנזיר חדא מילתא היא ומיירי בעירובין כגון שיש לו שני צדדין חשובין שוין וצד שלישי שאינו חשוב כל כך דכה''ג איכא גבי כלל ופרט דבקר וצאן ויין ושכר בשמעתא דעירובין (דף כח.) ובנזיר (דף לה:) מיירי כגון דליכא אלא חד צד חשוב כגון כלל ופרט וכלל דההיא שמעתא ואיכא נמי צד שני שאינו חשוב כל כך וכענין זה אמר בנזיר דלא מצרכינן אלא חד צד היינו הצד החשוב האחד שאין חשוב כמותן וה''ה אם היו שניהם חשובין ושוין וצד שלישי שאינו חשוב כמותן הוו שני צדדין החשובין כצד אחד כיון שהן שוין ונצריך שיהא כעין הפרט דומה לפרט באותם שני צדדין החשובין דהי מינייהו מפקת וזהו מה שמצריך בעירובין דומה לפרט מב' צדדין אפי' למ''ד כללא בתרא דוקא דהוו להו תרוייהו כצד אחד דנזיר כדפירשנו ומה שמצריך שלשה צדדין למ''ד כללא קמא דוקא י''ל שבא לומר דלא סגי ליה בשני צדדין החשובים ושוין כמו למ''ד כללא בתרא דוקא אלא גם בצד השלישי הגרוע צריך שיהא דומה לכולן וה''ה אם יש ה' צדדין צריך שידמה לכולן והשתא אתי שפיר כי מצרכינן נמי טפי משלשה צדדין בכעין הפרט כי בכל הצדדין בין החשובין בין הגרועין הרבה כמו השלישי צריך שיהא דומה לפרט למאן דאמר כללא קמא דוקא ולמאן דאמר כללא בתרא דוקא נמי לא יקשה כלום כשנצריך יותר משני צדדין במקום שיהיו יותר משני צדדין שוין ולפי דברי אלה נצריך בכאן יותר משלשה צדדין למ''ד כללא קמא דוקא אפי' אין כאן אלא ב' צדדין חשובין שוין לו ויש צדדין אחרים גרועים מהן כי כולם יש להצריך ולמאן דאמר כללא בתרא דוקא לא נצריך אלא שנים החשובין ולכך לא היה לנו להצריך אין ראשו ארוך למאן דאית ליה כללא בתרא דוקא כמו שפי' רש''י שם ולפ''ז נצטרך לומר דאין לו זנב ואין ראשו ארוך הם צדדים גרועין יותר מאותן שאנו מצריכין בברייתא בהצד השוה ולכך לא היינו מצריכין אותם אם היינו אומרים כללא בתרא דוקא ובכך מתיישב גם מה שאנו מרבים ראשו ארוך מסלעם ואין אנו מרבים אותו שאין לו ארבע כנפים או שאין כנפיו חופים את רובו כי אותם הם סימנים חשובים יותר מאין ראשו ארוך ומיהו בלאו האי טעמא ניחא כמו שפי' ריב''א דאין לך שום חגב חסר סימן אחד דארבע כנפים או כנפיו חופים את רובו שלא יהא עוד חסר סימן או סימן אחד דאין ראשו ארוך או סימן אחד מן הארבע דמתניתין אבל הכא בראשו ארוך משכחת ליה שאינו חסר אלא סימן דאין ראשו ארוך בלבד ולפי מה שפירשנו הנהו דעירובין ונזיר קשיא אמאי איצטריך למימר פ' הגוזל בתרא (ב''ק דף קיז:) דר''א דריש ריבויי ומיעוטי דאפי' דריש כללי ופרטי אתי שפיר וסבר כמ''ד כללא בתרא דוקא וסגי בחד צד פירוש בצד החשוב מן השאר שאין צד אחר חשוב כיוצא בו מה הפרט מפורש גופו ממון אף כל גופו ממון יצאו שטרות אבל דבר המיטלטל לא צריך ולא אימעוט קרקעות כי זהו צד גרוע יותר תדע שהוא צד גרוע יותר דהא כי דריש ליה בריבה ומיעט וריבה אינו ממעט קרקעות אלא שטרות וי''ל דמשום דמוכחא מלתא דשמעתא דפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) וההיא דפרק שלשה מינים דנזיר (דף לה.) דר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי קאמר נמי התם הכי וצ''ע בשמעתא דשן ועין בקדושין (דף כד:) ואו פסח או עור דבכורות (דף לז.) ובכל הש''ס במקום שאמר מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אם יהיה זה דוקא למ''ד כללא קמא דוקא או שמא נאמר כי גם למ''ד כללא בתרא דוקא אפי' לא יהיו השני צדדין החשובין שוין לגמרי כיון שקרובין להיות שוין חשובין כשוין וכחד צד דמו ומה שלא נצריך אלא חד צד זהו כשהשני גרוע הרבה יותר ממנו כי כן נראה יותר כדי שיהא דברי הכל במה שמצריך בכל הגמ' דבר המיטלטל וגופו ממון כי שני צדדין האלו קרובין להיות שוין וגם יתיישב בכך מה שצריך לומר בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיז:) דר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי ולא נצטרך לתרץ בדוחק כאותו תירוץ שכתבתי: במאי קמיפלגי. וא''ת אמאי לא מפרש דאיכא בינייהו שאר חגבים שאינן ממין אותם הכתובים שיש להם ארבעה סימנים הכתובים במתני' ואין ראשו ארוך דלתנא דבי רב אסירי אע''פ שיש להם ד' סימנים דמתני' דאין בכלל אלא מה שבפרט וי''ל דשמא ליכא שום חגב שיהא בו ה' סימנים שלא יהא ממין אותם הכתובים במתני' א''נ רבותא נקט דאפי' בראשו ארוך שרי תנא דבי ר' ישמעאל: בסוף שמעתא פי' בקונטרס דחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגים הזכירן הכתוב וזאת תורת הבהמה כמשמעו והעוף כמשמעו ולא שרץ העוף דהיינו מינים קטנים וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים בהלכות גדולות כך פי' בקונטרס ולא הוצרך להביא בקונטרס מה''ג אלא משום דדריש ליה מקרא דבכמה מקומות בש''ס מוכח דשרו בלא שחיטה בסוף פ' ר' עקיבא (שבת דף צ:) חגב טמא אין מצניעין לקטן דלמא מיית ואכיל ליה אבל חגב טהור אין לחוש ובריש פ' דם שחיטה (כריתות דף כא.) קאמר אוציא דם דגים וחגבים שכולם היתר ומפרש דאין טעונין שחיטה ובפ' אין מעמידין (ע''ז דף לח. ושם ד''ה לעולם) דאמר רב עובדי כוכבים שהציתו את האור באגם כל החגבים אסורים ומפרש טעמא דלא ידיע הי טמא והי טהור אבל לשחיטה לא חיישינן ועוד התם בסוף פירקא חגבים הבאים מן ההפתק ומן האוצר מותרים ליקח מן העובד כוכבים וכן הבאין מן הסלולה ולפני חנוני אסורין מפני שמזלף עליהם יין ולעיל הבאתי ברייתא דתוספתא דקתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים ובין מתים ואינו חושש ואע''ג דאוכל לאו דוקא דבחיים איכא משום בל תשקצו כדמוכח בפ' ר' עקיבא בשבת (דף צ:) מ''מ נקט אוכל למימר דליכא איסור אבר מן החי דלא. בעי שחיטה. [וע''ע תוס' ע''ז לח. ד''ה לעולם]:

דף סו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד