חולין סח ע"ב

דף סח - ב

הבשר של הבהמה והעובר שבפנים טמאים במגע נבילה.

שהרי הן הבהמה והן העובר, נגעו לאחר שחיטה ביד, שדינה כנבילה. שהרי לא התירתה השחיטה. והרי היא ככל בהמה שמתה שלא בשחיטה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: הנגיעה של בשר הבהמה ביד, הרי היא כמגע בטריפה שחוטה, שמדרבנן מטמאת את הקדשים בלבד, ^[33] ולא כמגע נבילה לטמא אף חולין. ועל אף שאין השחיטה מתירה באכילה את היד שיצאה מחוץ למחיצתה [כלומר, גוף הבהמה], מכל מקום, מועילה לה השחיטה כדי לטהרה מידי נבילה. ודינה כטריפה שנשחטה, שאסורה באכילה אבל אינה מטמאת כנבילה.

וכעת מוכיחה הגמרא מדברים אלו:

קתני מיהא רישא: הוציא עובר את ידו, והחזירה, ואחר כך שחט את אמו - מותר בא כילה!

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, האם לא, זה שאמרה בברייתא "מותר באכילה", נאמר אאבר עצמו!? ^[34] וקשה לרב שאמר "אבר עצמו אסור"? מתרצת הגמרא: לא. דבר זה שמותר, לא נאמר על האבר, אלא אעובר.

חוזרת הגמרא ומקשה: אי אם אעובר נאמר שמותר, אימא סיפא, יקשה מהמשך אותה ברייתא, ששנינו בה: שחט את אמו, ואחר כך החזירו העובר את היד, אסור באכילה.

וקשה: אי, אם מדובר בעובר, אמאי, מדוע אסור אם לא החזיר את היד אלא לאחר שחיטה? והרי כל העובר, מלבד היד, היה בפנים בשעת השחיטה, ומדוע יש לאסור את העובר?!

מתרצת הגמרא: מדובר כדאמר רב נחמן בר יצחק [לקמן] "לא נצרכה אלא למקום חתך" [ה'גבול' שבין חלק האבר שיצא החוצה ונאסר, לבין החלק שנשאר בפנים ומותר].

הכא נמי, כך גם כאן דברי הברייתא "שחט את אמו ואחר כך החזירה - אסור באכילה" לא נצרכה לא נאמר דבר זה, אלא כדי לאסור את מקום החתך.

ובתחילת הברייתא, שמבואר בה שאם החזיר את ידו קודם שחיטה חותך את היד בלבד בצמצום ומשליכה, וכל השאר מותר באכילה, ואף מקום החתך. כיון שאותו "מקום החתך" עומד בשפת הרחם, הרי עדיין לא יצא חוץ למחיצתו. וכיון שהחזיר היד, שב מקום החתך אל תוך הבהמה, ומותר.

אבל, אם לא החזיר העובר את היד קודם שחיטה, אף מקום החתך עצמו אסור. ואף שלא היה מחוץ לבהמה, מכל מקום, לא נחשב שהיה בתוך הבהמה, מאחר ובשפת הרחם הוא עומד. ומקום זה אינו נחשב לא כפנים הבהמה, ולא כחוצה לה.

ומקשה הגמרא: איני! הרי מוכח לכאורה שלא כדין זה, והא, הרי כי אתא, כאשר בא אבימי מבי חוזאי, אתא, ואייתי מתניתא בידיה, בא, והביא בידו ברייתא:

נאמר [דברים יד ו]: "וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו".

ומפסוק זה דורשת הגמרא להלן [סט א] שעובר ניתר על ידי שחיטת אמו, ואינו צריך שחיטה לעצמו. לפי שבתחילת הפסוק נאמר "בהמה", ובסופו "בבהמה אותה תאכלו", ודורשים מכך שבהמה שבתוך בהמה, דהיינו עובר, מותרת.

וממה שנאמר בתחילת הפסוק "פרסה", ובהמשכו "פרסות", למידים:

פעמים שאתה אוכל את כל אברי העובר הנמצא בתוך אמו, ופעמים שאין אתה אוכל אלא מקצתם.

כיצד?

אם הוציא את שתי ידיו, ופרסה אחת החזיר, אכול את אותה הפרסה שהחזיר. ^[35] ואם שתי פרסות החזיר, אכול את שתיהן! וקשה מכך: מאי לאו, האם לא מבואר כאן שאם החזיר העובר פרסה, אכול פרסה! ומשמע, שמותרת היא?

ואם כן, קשה לרב שאמר "אבר עצמו אסור" וכאן מוכח שהאבר שהחזירו, מותר?!

מתרצת הגמרא: אכן לא כך הדרשא. אלא דורשים: אם החזיר העובר פרסה, אכול עובר בלבד, אך לא את הפרסה שהוציא והחזיר!

שוב מקשה הגמרא: אי אם רק העובר לבד מותר באכילה, מאי איריא, מדוע נאמר באותה מתניתא "החזיר - אכול", הרי אפילו אם לא החזיר העובר את הפרסה שהוציא, נמי גם כן מותר?!

אמר רב נחמן בר יצחק: דברי המתניתא שאם החזיר מותר, לא נצרכה, לא נאמרו אלא לענין דינו של מקום החתך.

וכך הם דברי המתניתא: החזיר פרסה, היא עצמה אסורה. וחתוך אותה, לפי שאסורה היא. אולם אכול במקום החתך שלה, כיון שהחזיר את הפרסה.

הרי, שמקום החתך אף הוא בכלל הלימוד של "בהמה בבהמה", כיון שלא יצא מחוץ לבהמה.

ואם החזיר שתי פרסות, אכול במקום חתך של שניהם.

אולם אף על זה קשה: והא תרי קראי, שתי תיבות, קא נסיב לה, דרש התנא במתניתא לצורך הלכה זו:

א. "פרסה" החזיר - אכול.

ב. "פרסות" החזיר - אכול.

ולשם מה צריך שתיהן? והרי כיון שאם החזיר אחת מהם מותרת, הוא הדין אם החזיר את שתיהן?

מאי לאו, האם לא נצרכו שתי תיבות אלו לכך: חד קרא תיבה אחת באה להתיר האבר היוצא עצמו, וחד קרא התיבה השניה באה להתיר את מקום החתך?!

ואם כן, שוב קשה לדעת רב הסובר שהאבר היוצא עצמו, אסור?

ומתרצת הגמרא:

לא. חד דרשה, "פרסות החזיר - אכול", נצרכה להתיר מקום חתך, שאם החזיר פרסתו, מקום החתך מותר.

ואילו חד, הדרשה השניה, "פרסה החזיר - אכול" נדרשת להתיר "קלוט במעי פרה" [להלן יתבאר מהו], ודין זה נאמר אליבא לשיטת דרבי שמעון. ^[36] דאמר רבי שמעון: קלוט בן פרה - אסור! כלומר, אם ילדה פרה ולד שפרסותיו קלוטות כפרסות הגמל ואינן שסועות, שהוא סימן טומאה, אף שהוא נולד מפרה טהורה, אסור.

ודבר זה נלמד מכך שאיסור גמל באכילה, נכתב בתורה פעמיים. [א. בספר ויקרא יא ד, "אך את זה לא תאכלו, את הגמל". ב. בספר דברים יד ז].

ממקום אחד למידים לאסור גמל שנולד מן הגמלה, ומן המקום האחר למידים לאסור גמל [כלומר ולד שיש לו צורת גמל שפרסותיו קלוטות] הנולד מן הפרה.

ובדבר זה, נחלק רבי שמעון על חכמים, הסוברים ש"היוצא מן הטהור - טהור", אף אם יש לו צורת טמא.

אולם, אף רבי שמעון מודה, כי הני מילי, איסור זה של קלוט שנולד מפרה, הוא רק היכא כאשר דכבר יצא לאויר העולם.

אבל, אם עוד לא נולד, אלא נמצא הולד הקלוט במעי אמו לאחר שנשחטה, שרי. ^[37]

וזהו שדורשים מ"פרסה", וכדברי המתניתא דלעיל: עובר שאין לו אלא פרסה כלומר שאין פרסותיו סדוקות - אכול! ומותר. ^[38]

עולא חלק על דברי רב יהודה בשם רב, אמר בשם רבי יוחנן: ואם הוציא העובר אבר והחזירו - אף האבר עצמו מותר! ^[39]

אמר ליה רב יהודה לעולא: והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו "אבר עצמו אסור". ולא כדבריך בשם רבי יוחנן.

אמר ליה עולא: מאן דיהיב לן מעפרא דרב ושמואל, ומלינן עיינין [מי יתן לנו מעפרם ^[40] של רב ושמואל, ונמלא בהם עינינו!] ^[41]

אלא, אף שמכבדים אנו כל כך את דברי רב ושמואל, מכל מקום, בדבר זה סוברים אנו כרבי יוחנן, לפי שטעמו עמו.

הכי אמר רבי יוחנן: הכל, כל אלו שנאמר בהם דין "מחיצה" [כגון, עובר במעי אמו, שמחיצת הרחם מתירתו אף בלא שחיטה, וכגון בשר קדשי קדשים, שחומות העזרה הן מחיצתו, או קדשים קלים, שחומות ירושלים הן מחיצתם], היו בכלל הדין של "בשר בשדה טרפה לא תאכלו". כלומר, שכאשר הם יוצאים חוץ למחיצתם, דינם כטריפה. ולכאורה, הוא הדין אם חזרו לתוך מחיצות, לא ישתנה דינם, וטרפה הם.

אבל, כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצתה חוץ למחיצתה, ואפילו אם חזרה שוב לתוך מחיצות העזרה, אסור [וכפי שנאמר [ויקרא י יז יח] בשעיר חטאת של מוספי ראש חודש ביום שמיני למילואים ששרפוהו אהרן ובניו, וקצף עליהם משה "מדוע לא אכלתם את החטאת? הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה", ודורשים מכך, "פנימה" היתה, שלא יצאה מחוץ לעזרה. ומשמע מכך, שאם יצאה החטאת חוץ למחיצתה היא היתה נפסלת, ובת שריפה היא, ולא מועילה בה חזרה. ומדוע היתה התורה צריכה לפרט שאין לה תקנה, הרי כיון שיצאה חוץ למחיצתה, שוב אין לה תקנה לעולם, וכפי שלמידים משום "בשר בשדה טרפה לא תאכלו"?

אלא, מוכח, כי רק חטאת, הוא דפרט רחמנא בה. ללמדנו, שדוקא חטאת אסורה לעולם אם יצאה חוץ למחיצתה, אבל כל מילי, שאר דברים הנאסרים משום שיצאו חוץ למחיצתם, כגון עובר במעי אמו, כיון דהדור, אם חזרו לתוך מחיצתם, שרי. ^{[42] [43]}

זהו טעמו של רבי יוחנןאני סבור כמוהו.

מיתיבי לעולא, מהא דתניא: נאמר [שמות כב ל] "בשר בשדה טרפה לא תאכלו".

מה תלמוד לומר? מדוע קרא הכתוב דבר זה בשם "טריפה"? ולכאורה, היה צריך הכתוב לומר "בשר בשדה, לא תאכלו"?

לפי שמצינו [להלן יתבאר היכן מצינו דבר זה] במעשר שני וביכורים [שהותרו באכילה רק בתוך מחיצות ירושלים] שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן, וחזרו לתוך חומת העיר, מותרין.

יכול אף עובר זה, יהא דינו כן, שאם הוציא העובר אבר חוץ למחיצתו, והחזירו, יחזור הדבר להיתרו הראשון?

תלמוד לומר, "בשר בשדה טרפה". לומר, כיון שיצא האבר מחוץ למחיצתו, הריהו טריפה, ונאסר לעולם! ^[44]

ודנה הגמרא: מאי תלמודא? היאך למידים מכך שנכתב "טריפה", שאין לו תקנה אף אם חזר אל תוך מחיצתו? אמר רבה: מכך שנקראה "טרפה", למידים אנו שדינו הוא כטרפה. מה טרפה, כיון שנטרפה שוב אין לה היתר לעולם, ^[45] אף בשר, אבר מבשר העובר, כיון שיצא חוץ למחיצתו, מחוץ לגופה של אמו, שוב אין לו היתר לעולם. שאף אם יחזור האבר לתוך הרחם, ישאר באיסורו. ^[46]

הרי מבואר בברייתא זו מפורשות, שהאבר עצמו היוצא מחוץ לבהמה, אסור לעולם. ולא מועילה בו החזרה להשיבו להיתרו, וקשה מכך לדברי עולא אליבא דרבי יוחנן, שאמר "אבר היוצא עצמו, מותר".

מסיקה הגמרא: תיובתא דעולא, תיובתא.

אמר מר, בברייתא ששנינו לעיל: "לפי שמצינו במעשר שני ובכורים, שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו - מותרין".

שואלת הגמרא: היכן מצינו שמותרין?

מבארת הגמרא: לומדים זאת מדכתיב [דברים יב יז] "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך, ותירושך, ויצהרך, ובכורות בקך וצאנך, וכל נדריך אשר תידור ונדבותך ותרומת ידך".

"מעשר דגנך ותירושך ויצהרך", זה מעשר שני. "ותרומת ידך" אלו הביכורים.

ומשמע, כי רק "בשעריך", חוץ לירושלים, הוא דלא תיכול, וכדכתיב "ואכלת לפני ה' אלהיך", ואסור להוציאם משם לאחר שכבר קלטוהו מחיצות החומה.

אבל, אם יצאו חוץ למחיצתן, וחזרו לירושלים, מותרין. ^[47]

במערבא [ארץ ישראל] מתנו הכי, שנו כך את מחלוקתם של רב ורבי יוחנן:

רב אמר, יש לידה לאברים. ואבר היוצא, הריהו כילוד, ושוב לא מועילה החזרה כדי להתירו בשחיטת אמו.

ורבי יוחנן אמר, אין לידה לאברים. ואבר היוצא אינו נחשב כילוד, וכיון שנכנס חזרה, שב להיות כחלק מן העובר, וניתר על ידי שחיטת אמו.

שואלת הגמרא: מאי בינייהו, בין שני הביאורים במחלוקת רב ורבי יוחנן? והרי לפי שניהם המחלוקת היא האם חזרת האבר לתוך האם, מתירתו או לאו? מבארת הגמרא: איכא בינייהו למיסר, האם יש לאסור את מיעוט אבר שנשאר בפנים, כאשר מקצת היד נשארה בפנים.

לפי הביאור הראשון, עיקר האיסור הוא בעצם יציאת האבר מחוץ לגוף הבהמה. וכיון שאותו מיעוט נשאר בפנים, אין לאוסרו.

אולם לפי הביאור השני, סיבת האיסור היא בכך שמחשיבין את האבר כילוד, ולכן אף המיעוט שנשאר בתוך הבהמה הוא כמי שנולד, ואסור אף הוא בלא שחיטה. ^[48]

מסתפקת הגמרא:

איבעיא להו: לדברי האומר אין לידה לאברים, מה יהא הדין אם הוציא העובר את ידו, והחזירה, וחזר והוציא אף את ידו השניה, והחזירה, וכך חזר והוציא בכל פעם אבר אחר נוסף, עד שבסוף השלימו לרובו - מהו? מי אמרינן, הא נפק ליה רובא, הרי סוף סוף יצאו רוב האברים החוצה [אף שחזרו] ומשום כך יחשב העובר כילוד, שהרי בסך הכל רובו היה בחוץ.

או דלמא, כיון דהדר, שהחזיר את אותם אברים פנימה, הדר. הרי חזרה זו נחשבת כחזרה, ואין העובר נחשב כילוד. ^[49]

ודנה הגמרא בספק נוסף העולה מתוך צדדים אלו: אם תמצי לומר "כיון דהדר חזר האבר, הדר", ושוב אינו כילוד, יש להסתפק מה יהא הדין באופן זה:

אם הוציא עובר את ידו, ובא אדם וחתכה. וחזר העובר והוציא את ידו האחרת, וחתכה אדם, וחזר העובר והוציא אבר נוסף ובא אדם וחתך אף אותו, וכך הלאה, עד שהשלימו לרובו - מהו? ^[50]

מי אמרינן, הא סוף סוף נפיק ליה רובא, רוב העובר יצא בחוץ על ידי חתיכות אלו.

ואם כן, ודאי כילוד הוא.

או דלמא, יציאת רוב אבריו באופן זה אינה נחשבת ללידה, כי יציאת רובא בבת אחת בעינן, כדי להחשב ללידה. ^[51]

וחכ"א מגע טרפה שחוטה. כלומר שהרי שחט את אמו וטרפה שחוטה אין מטמאה אלא במוקדשין:

פרסה החזיר אכול. כלומר הוציא עובר פרסה והחזיר אכול:

פרסות החזיר אכול. כלומר הוציא שתי פרסות והחזיר אכול דכתיב כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות משמע בין פרסה ובין פרסות הוציא והחזיר אכול ומנין לרבות אכילה לפרסה זאת החיה אשר תאכלו וגו' כל מפרסת פרסה ומנין לרבות אכילה לפרסות דכתב ושוסעת שסע שתי פרסות וגו' אותה תאכלו:

והא תרי קראי קא נסיב לה כלומר פרסה ופרסות. חד לחתך וחד לקלוט במעי פרה כלומר דאם קלוט במעי פרה שאין לו אלא פרסה שאינה סדוקה אוכל וקלוט במעי פרה לא אמרינן לענין הוציא ידו אלא להתירו במעי אמו. הכל היו בכלל ובשר בשדה טרפה לא תאכלו דכיון דיצא בשר חוץ למחיצתו אסור כשפרט לך כו':

בשעריך הוא דלא תוכל כלומר בגבולין אי אתה יכול לאוכלו אבל היו בירושלם ביצאו וחזרו מותרין:

רב אמר יש לידה לאיברין. כלומר לידת איברין לידה חשובה ואבר היוצא אסור ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברין ולאו חשוב יוצא לפיכך אבר עצמו מותר מאי בינייהו למיסר מיעוט אבר כלומר מה בין האי לישנא דאמרינן לעיל רב אמר אבר עצמו אסור ולהאי לישנא דאמרינן יש לידה לאברין איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שלא יצא אלא רוב אבר ומיעוט נשתייר בפנים להך לישנא דאמרת אבר עצמו אסור מאי דיצא אסור ושבפנים מותר להך לישנא דאמרת יש לידה לאיברין כיון דיצא רובו ככולו ואפילו מעוט שבפנים אסור. לדברי האומר אין לידה לאברין. כלומר לאו חשוב יוצא:

הוציא עובר את ידו והחזירו. כלומר עד שהשלימו לרובו דעובר:

ת"ש דתנן זה הכלל דבר שגופו אסור כלומר כתחלה תנן חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה כל האבר והעובר למה לי למיתני שאינה גופה מותר לאו לאייתויי כי האי גוונא דכה"ג [דיצא מחותך] וקתני מותר:

חטאת הוא דפרט ביה רחמנא אבל כל מילי כיון דהדור שרי. איכא דק"ל, וליהוי חטאת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ויהיו כולן כדין זה.
ואני אומר שכך היא המדה, שהוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דמה חטאת מיוחדת שהיא קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח שיצאו וחזרו אסורין אבל חולין שיצאו וחזרו לא שכך שנויה בריש ספרא והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ושיצאו מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמן שיצאו אלא ללמד על הכלל כולו יצאו מה שלמים מיוחדים שקדושתם קדושת מזבח אף אלו שקדושתם קדושת מזבח.
ורש"י ז"ל פי' הכל היו בכלל בשר בשדה טרפה אפי' חזרו הלכך אם בא ללמד אסור על חולין אי אפשר שהרי אעפ"י שלא בא זה ללמד עליהם היה בכלל אסור וע"כ להתיר בא דברי הרב ז"ל סתומים וזהו כוונתו שלא נאמר ללמד על הכלל כולו יצא אלא היכא שלא הייתי יכול ללמוד הדבר ממקום אחר אלא ממנו אבל שכבר הייתי למד איסור בשר בשדה טרפה ולא היה צריך חטאת ללמד ע"כ לא בא אלא להתיר שהוציא השאר מן הכלל כדאמרינן גבי חטאת הוא.

ואיתותב ר' יוחנן משום דכתיב טרפה מה טרפה אין לה היתר אף בשר יוצא חוץ למחיצתו. וא"ת לדידן נמי קשיא הא דאר"י למה פרט הכתוב חטאת יש להשיב לפי שמצינו במעשר ב' ובכורים שאעפ"י שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרים יכול כל הקדשים כן שמוטב ילמדו קדשים מקדשי' ולא יהיו בכלל ובשר בשדה טרפה שהוא מדבר בענין חולין לכך הוצרך הכתוב לפרט חטאת.

ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פירש"י ז"ל לומר שאבר עצמו מותר כלישנא קמא ומאי בינייהו היינו בין לישנא קמא ללישנא דמערבא איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ואליבא דרב.
וק' להאי פירושא היכי מיבעיא לן הוציא עובר את ידו והחזיר' וחזר והוציא עד שהשלימו לרובו מהו פשיטא דאמר כיון דהדר הדר שהרי בחזרתו הותר האבר עצמו והאיך יצטרף ואפשר שכיון שיצא רובו חזר איסורו וניעור ואינו מחוור ועוד מאחר דאיתותב ר' יוחנן בהא למה חזרו ושאלו בגמ' לדעתו ועוד דה"ל למימר מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא.
וי"מ למיסר מיעוט אבר שבפנים בשלא החזירו קאמר דלהאי לישנא לרב כולו אסור ולר' יוחנן כולו מותר ובתרתי פליגי וללישנא קמא אינו אסור אלא מקום חתך וגם זה אינו נכון מן הקושיות שכתבנו ועוד כיון שהחזירו מוחזר להתיר מיעוטו ובחוץ אסור א"כ אין לידה לאיברים ועוד דהא איכא למימר איכא בינייהו שהרי לא נתפרש בלישנא קמא דין מיעוט אבר שבפנים בשלא החזירו כלל דמקום חתך לאו כשיצא רוב אבר הוא.
והפי' הנכון כדברי ר"ח ורבי' ז"ל דאין לידה לאיברים לא התיר היוצא א"ר יוחנן כן אלא להתיר מיעוט שבפנים ומאי בינייהו בין רב לרבי יוחנן והלכתא כר' יוחנן בהא.

בפומבדיתא מתנו אמר רב יש לידה לאיברים ורבי יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פירש רש"י ז"ל דאפילו אהאי לישנא דפומבדיתא נמי באבר עצמו פליגי, דרב סבר אסור, דהרי הוא כילוד, ואין חזרה מתרת בו, ור' יוחנן סבר דחזרה מטהרתו דאינו כילוד, ומאי בינייהו דקאמרי היינו בין לישנא דנהרדעי ובין ללישנא דפומבדיתא ואליבא דרב, ואמרינן למיסר מיעוט אבר שבפנים א"ב, אליבא דרב דללישנא דמערבא דמתנו משמיה דרב אבר עצמו דוקא מה שיצא לחוץ ומשום בשר שיצא חוץ ממחיצתו, אבל שנשאר בפנים אכתי לפנים ממחיצתו הוא ושרי, וה"ה(אולי והרי הוא) בכלל כל מה שבבהמה תאכלו, אבל ללישנא דפומבדיתא דמתנו משמיה דרב יש לידה לאיברים אפילו מיעוט שנשאר בפנים אסור דהוה ליה מיעוט לגבי רוב הילוד כמיעוט עובר לגבי רוב עובר הילוד, והרי הכל אסור. ורבים הקשו לפירוש רש"י ז"ל דאם כן היכי מבעיא להו בגמרא הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא ידוע והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו, פשיטא דלר"י ודאי כיון דהדור הדור, שהרי הועילו חזרתו לאבר עצמו להתירו באכילה כל שכן שלא נצטרף לרוב להיותו כיולד. [ועוד] דהיאך חזרה, ושאלו אליבא דר"י מאחר דאיתותב לעיל. ורבינו חננאל ז"ל פירש דהא דאמר ר' יוחנן אין לידה לאיברים לא להתיר היוצא אומר כן, אלא להתיר מיעוט אבר שבפנים, והא דאמרינן מאי בינייהו, בין רב ור' יוחנן קאמרינן, ובהא הלכתא כר' יוחנן, והיינו דאיבעיא לן אליבא דידיה אי אמרינן כיון דהדור הדור או לא. והא דאמרינן ואם תמצא לומר דכיון דהדור הדור ואף על גב דחזרתו אינה מתירתו, משום דלר' יוחנן מיהא הא ליתיה כילוד, וכיון שכן דין הוא שתועיל לו חזרתו לענין זה שלא יצטרף עם מה שיצא אחר כך לחשבו כילוד, כיון שבתחלה בשעת יציאתו לא חשבנוהו כילוד, והשתא נמי הדר. והפירוש הזה נראה. אלא דק"ל הא דאמר ר"י מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול, ואמר ר"י ב"ח מאי טעמא דר"י אליבא דרבנן האי אית ליה תקתנא בחזרה ואי לית ליה תקנתא בחזרה. והשתא לפירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר דהא אפילו לכולהו לישני ר"י אבר עצמו מותר בחזרה ס"ל, אלא לפירושו של ר"ח ז"ל קשיא דהא ר"י אפילו אבר דעובר נמי לית ליה תקנתא בחזרה כלל, וראיתי בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאף על גב דחזרה לא מהניא להתירו באכילה, לטהרו מידי נבלה מיהא מהניא ליה, ואינו דלמאן קאמרינן לרבנן, ולרבנן אפילו בלא חזרה נמי שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה וכדתנן שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה, אלא אם כן נדחוק ונאמר דחזרתו מטהרתו אף מיד טריפה שחוטה ואפילו במוקדשין לא מטמא, ואינו מתחוור כלל דהא בין חזר בין לא חזר מדינא טהור הוא לגמרי בין מטומאת נבלה בין מטומאת טריפה שחוטה, אלא שהחמירו חכמים להטעינו טומאת טריפה שחוטה משום חיבת הקדש, ואם כן היאך נתלי עיקר טעמא דאין שחיטה עושה בה ניפול הואיל וחזרתו מטהרתו ועיקר חזרתו אינה לא מעלה ולא מורידה מעיקרא דדינא, וצ"ע.

מאי ביניהו פי' רש"י ז"ל מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים אליבא דרב ור' יוחנן לעולם בשיטתו הוא עומד שאבר עצמו מותר כתב רבינו זרחי' הלוי ז"ל וזה הפי' אינו נכון מדאיבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא עובר ידו והחזירה וחזר והוציא והחזירה עד שהשלימו לרובא מהו מי אמרינן הא נפיק לי' רובא או דלמא כיון דהדר הדר ואם הי' ר' יוחנן בשיטתו עומד להתיר האבר עצמו מאי תיבעי' הרי הועיל' לו חזרתו להתירו באכילה כאלו לא יצא מעולם והיאך תעלה על דעת ליצטרף לרובא ועוד מאחר דאיתותב ר' יוחנן למה לן למישקל ולמיטרא אליבא דידי' ונראין דברי הרי"ף ז"ל כמו שכתב בהלכותיו דללישנא בתרא הכל מודים שאבר עצמו אסור ומיעוט אבר שבפנים הוא דאיכא בין רב לרבי יוחנן והיינו דקא דייקי' מאי בינייהו כלומר מאחר דקי"ל דאבר עצמו אסור במאי קמיפלגי רב ור' יוחנן.

ולענין ביאור בריתא דאייתי אבימי מבי חוזאי ר"ל פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול משום דאיהו דרש פרסה בבהמה פרסות בבהמה קס"ד דאאיברים קאי וללמד דוקא כשהיא בבהמה ומדנקט פרסה ופרסות ודאי ביצאו מיירי ולימד שאם לא חזרו לא יאכלו הא חזרו יאכלו ולא דקדק בה עכשו על שדרשה משני מקראות והרי דיו באחד אלא שדקדק שאם לא חזרו אסורות הא חזרו מותרות ומאי לאו אאבר והיינו דקאמר מאי לאו החזיר פרסה אכול פרסה והשיבו לא אלא החזיר פרסה אכול עובר הא פרסה אסירא ואע"ג דעובר אף בלא החזיר מותר אתא למקום חתך על הדרך שביארנו ואחר כך דקדק שלדבר זה דיו באחד ומאחר שהביאה משנים משמע דחד למקום חתך וחד לאבר עצמו ואי אמרת אי אבר שרי מקום חתך מאי עבידתיה בא זה ולימד על זה כשכיר על תושב והשיבו שהשני בא לבאר קלוט במעי פרה כמו שנבאר עכשיו והוא שכבר ידעת בבהמה טהורה שאחד מסימניה הוא שפרסותיה סדוקות כמו שביארנו שחט את הבהמה ומצא במעיה עובר שפרסותיו קלוטים כחמור כשרה כל שבמעי טהורה מן המינים שהם בעלי פרסות אפי' קלוטות טהור כמו שיתבאר אפי' בצורת גמל אפי' בצורת חמור וכל כיוצא בהם מן המינים שהם בעלי פרסה או פרסות והתבאר במסכת בכורות לדעת חכמים שלא סוף שנמצא במעי האם אלא אפי' יצא לאויר העולם חי וגדל מותר הואיל ונתברר לנו שממנה נולד ואע"פ שר' שמעון חולק בזו הלכה כחכמים ומ"מ הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא מין טמא כרוך אחריה אע"פ שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה וכן כתבו גדולי המחברים:

כשם שביארנו במחיצת דפני הרחם שהוגבל בהם מקום לאכילת העובר על הדרכים שביארנו שאם יצא ממחיצתו אע"פ שחזר אסור כך הדין בכל דבר שהוגבלו מחיצות לאכילתו שאם יצא משם אע"פ שחזר אסור כגון בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים או חוץ לחומת העזרה כל אחד כדינו וקדשים קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים וזהו שנאמר בשעיר החטאת שכעס משה על שנשרף שהיתה מן החטאות שהזאתם בפנים ואמר הן לא הובא את דמה אל הקדש אלא פנימה היתה הזאתה ונמצא שלא יצאה חוץ למחיצתה שאם כן ראויה היתה לישרף ומ"מ מעשר שני ובכורים אינן בדין זה אלא אע"פ שיצאו הואיל וחזרו לפנים מחומת העיר הותרו:

זה שביארנו באבר שיצא שהוא אסור עד כנגד היוצא והנשאר בפנים לבד מותר אע"פ שר' יוחנן חלק בה לומר שאבר עצמו מותר ורב הוא שאסרו וכבר אמרו רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בזו מ"מ שמואל הסכים בה עם רב וכמו שאמרו רב ושמואל דאמרי תרויהו אבר עצמו אסור והלכה כרבים ולא עוד אלא שאף ר' יוחנן לדעתנו חזר בו והוא שאמרו במערבא מתנו רב אמר יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים מאי ביניהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ואע"פ שגדולי הרבנים פירשו יש לידה לאיברים ר"ל שאין חזרתו מועלת ולר' יוחנן אין לידה וחזרתו מועלת והיא היא המחלקת הראשונה עד ששאל מאי ביניהו ר"ל בין לשון יש לידה ואין לידה ללשון אבר עצמו אסור ומותר והשיב דאיכא ביניהו יצא רובו של אבר ונשאר מיעוטו בפנים דללישנא דאבר עצמו אסור דוקא היוצא וללישנא דיש לידה נאסר כלו מ"מ רוב גאונים מפרשים במערבא מתנו כלומר דאף ר' יוחנן מודה דאבר עצמו אסור ולא נחלק אלא במיעוט הנשאר אי שדינן ליה בתר רובא ומאי ביניהו פירושו בין רב לר' יוחנן כלומר במאי קא מיפלגי ומצינו כיוצא בו בשבת פרק המוציא בענין המוציא שטר חוב שנחלקו בו ר' יהודה ורבנן ושאל מאי ביניהו כלומר במאי קא מיפלגי אע"פ שאין דרך התלמוד בכך ומסיק דלרב אף מיעוט שלא יצא אסור ולר' יוחנן לא נאסר אלא היוצא ובזו ודאי אע"ג דרב טעמא דמיסתבר קאמר דהא יצא רובו של עובר הוה ליה כילוד והוה ליה למימר דמיעוט אבר אצל כל האבר כמיעוט עובר אצל העובר מ"מ הוה ליה פלוגתא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן ומעתה יצא מקצת האבר או אפי' רובו אין אוסרין אלא היוצא ואין אומרין שיהא המיעוט הולך אחר רובו ושיאסר כל האבר אלא היוצא ממנו הוא שנאסר ומ"מ אם יצא רוב העובר וחזר אע"פ שלא יצא ראשו הרי כלו כילוד ונאסר אף מה שבפנים ואין לו לעולם עוד היתר בשחיטת האם אלא הרי הוא כיצא ראשו ודין שלו כדין יצא ראשו האמור במשנה:

הוציא את ידו והחזירה ואחר כך הוציא ידו האחרת והחזירה ואחר כך הוציא רגלו והחזירה וכן עד שיצא רובו בדרך זה וחזר אין המיעוט שלא יצא נאסר בזה הואיל ולא יצא אלא אבר אבר וחזר שלא היה רובו ביחד בחוץ אין מה שלא יצא נידון כילוד:

הוציא את ידו וחתכה ואחר כך הוציא את ידו האחרת וחתכה ואחר כך הוציא רגלו וחתכה וכן בכלם אבר אבר עד שיצא רובו ונחתך הואיל ולא חזר אבר ואבר והרי רובו נחתך בחוץ אע"פ שלא יצא ביחד נאסר אף המיעוט הנשאר בפנים ואע"פ ששנינו דבר שאינו גופה מותר ר"ל שאם חתך מן העובר אבר אבר מותר ואם בשהניחו בפנים ולא הוציאו לא הוצרך שהרי הזכיר חותך מעובר שבמעיה והיה לנו לומר שהוא בא לרבות כיוצא בזו להיתר אינו כן שלא בא להתיר אלא מה שבפנים שלא יצא ואע"פ שכבר הזכירה שמא בא לרבות היתר קלוט במעי פרה ולדעת האוסרה אחר שיצאה לאויר העולם אע"פ שאין אנו צריכים לה:

בד"ה אמר רבי יוחנן הכל כו' וע"כ מוקמינן חד למקום חתך וחד לאבר כו' עכ"ל אין זה מוכרח וא"נ דמוקי ליה חד למקום חתך וחד לקלוט בן פרה תקשי ליה בברייתא דלא אצטריך קרא למשרי מקום חתך דהא נפקא ליה לר"י מקרא אחרינא למשרי אף האבר גופיה ודו"ק:

ד"ה אמר רבי יוחנן וכו' תקשה ליה ברייתא דהחזיר פרסה וכו'. ר"ל דממ"נ אם הוא מפרש חד קרא למקום חתך וחד קרא לקלוט א"כ ע"כ ס"ל להברייתא דאבר עצמו אסור דאי ס"ל אבר עצמו מותר משום דרשא ל"ל קרא למשרי מקום חתך ק"ו הוא אלא ע"כ איהו מפרש ברייתא דחד קרא אתי למקום חתך וחד קרא לאבר דהשתא ליכא להקשות למה לי קרא למקום התך כיון דאפילו אבר עצמו שרי משום דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה למקום חתך לחוד ולכך אצטריך גם קרא אחרינא דהשתא מוקמינן ליה למישרי גם האבר עצמו א"כ קשה למה לו לרבי יוחנן קרא אחרינא וק"ל:

ד"ה הכל היו בכלל ובשר בשדה וכו' כטרפה דאין לה היתר וכו'. כלל הענין דהוקשה לתוס' ממ"נ אי דריש רבי יוחנן טרפה אם כן הוא היאך ס"ל מדפרט הכתוב גבי חטאת מכלל דכל מילי כיון דהדר שרו הא כתיב טרפה כטרפה שאין לה היתר ואי לא דריש טרפה ל"ל למימר מדפרט רחמנא גבי חטאת בלא חטאת הוה אמרינן דניתר בחזרה כמו שמצינו גבי מעשר שני ובכורים כדתניא בברייתא דלק' לכך כתבו התוס' דס"ל לרבי יוחנן דאי לאו דפרט גבי חטאת הוי דרשי' כטרפה שאין לה היתר אבל השתא דפרט רחמנא גבי חטאת וכו' אם איתא דטרפה אתי לאורויי שאין להם היתר בחזרה א"כ חטאת למה לי הא הכל היה בכלל ובשר בשדה טרפה דאתי לאורויי דאין להם היתר בחזרה אלא ודאי מדפרט רחמנא גבי חטאת מכלל דכל מילי כיון דהדר שרו וטרפה אתי למלתא אחריתא וק"ל:

רש"י בד"ה הכל היו כו' ופגימה שלא יצתה ממחיצתה הא יצתה כו' כצ"ל. ונ"ב זה נלמד מפסוק כי קידש קדשים ע"ש מפרש"י וכן בגמרא בהדיא פר' טבול יום שפנימי קאי על הן לא הובא דמה אל הקדש פנימה כלומ' לפני ולפנים וכן ברש"י פ' כל שעה אבל מכאן משמע לכאורה שדורש הן לא הובא דמה אל הקודש כלומר שלא הוזה כו' ופנימי דורש בפני עצמו שלא יצא חוץ למחיצה וכן משמע בתוס' הנ"ל עד נ"ל:

רש"י ד"ה הבשר וכו' נגעו באבר וטמאין כצ"ל:

ד"ה מגע וכו׳ מתירתו באכילה מטהרתו מידו כצ"ל:

ד"ה למיסר וכו׳ לא נאסר אלא היוצא כצ"ל:

גמ' אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך. עירובין דף יח ע"א:

ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים. רוב הפוסקים ס"ל לר' יוחנן אין תקנה בחזרה ודלא כרש"י והקשה רשב"א לקמן ע"ג ע"א מ"ט דרבנן אליבא דר' יוחנן האי אית לי' תקנתא בחזרה משמע לר' יוחנן למסקנא אית לי' תקנתא בחזרה ורבותינו הצרפתים תי' לענין טומאת נבלה קאמר אית לי' תקנתא וא"א להבין הא בהא עסקינן אי יהי' לו תקנה לטהרו מידי נבלה עיין רשב"א. ס"ל כוונה כך דפשיטא לרבנן החזיר שהוא בהמה בבהמה ולא נאסר אלא משום בשדה דומיא דטרפה ע"כ אמרינן דן מינה ומינה מה טרפה שחיטה מטהרתו אף בשר בשדה שחיטה מטהרתו ובהיקש אפשר כ"ע מודים דן מינה ומינה סוף ס' באר יעקב. ורק בלא החזיר דלא מטרפה אתי' אלא מבהמה בבהמה וזה אינו בבהמה בזה י"ל שאין שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה לזה אמרינן הא יש לא תקנה בחזרה שאלו החזיר פשוט שאינו מטמא משום דן מינה ומינה וק"ל:

בד"ה אמר ר"י תימא וכו' עיין מהרש"א ולי נראה דודאי אם יש לר' יוחנן תנא דמסייע יכול לחלוק על הברייתא וא"כ כיון דרבנן מוקמי חד מהנך קראי לדרשא אחריתא כמ"ש התוס' בד"ה ואליבא דר"ש א"כ יש לומר דבהך דרשה סבר ר' יוחנן כרבנן ובגמל בן פרה סבר כר"ש וא"כ מוקי הנך תרי קראי חד לדרשא דדרשי רבנן מיני' וחד לגמל בן פרה ולכך הקדימו התוס' ר"י ודאי לא סבר כר"ש בגמל בן פרה וא"כ אפי' סבר כרבנן בהך דרשה אייתר עכ"פ חד מהנך קראי למקום חתך וקשיא לרבי שכיון שהתיר אפי' האבר עצמו מדפרט בחטאת וא"כ ק"ו למקום חתך ואייתר לדידי' חד מהנך קראי ודוק:

שם גמ' איבעיא להו כו' הוציא כו' הנה אם רב אמר יש לידה לאברים נוכל להמציא ג"כ קולא דע"כ לא אסר רב אבר היוצא ולא מהני בו חזרה אלא משום לידה ודבר הנולד כבר נד ולד אבל לא מטעם קרא ובשר בשדה טרפה דומיא דטרפה שאין לו תקנה ולפי זה במיעוט אבר שיצא דודאי לא שייך בו לידה כיון שהוא מיעוטו ובהיותו בחוץ אעפ"כ אסור בודאי לכ"ע בעודו בחוץ שהרי אינו בבהמה אבל אם החזירו אפילו הך מיעוט שכבר יצא חוזר ומותר אפילו לרב ללישנא בתרא שטעמיה דרב משום לידה ונמצא יש בכל אחד מהלשונות קולא וחומרא ואף דר' יוחנן דאמר דמהני בי' חזרה איתותב מברייתא ואיך נימא כהא ללישנא בתרא דרב יש לומר דאטו גם לברייתא דאיתותב מינה ר' יוחנן אטו ליכא מידי שיצא ממחיצתו שיחזור להיתרו והרי גם מעשר שני וביכורים מחיצתם היא חומת ירושלים. ואעפ"כ חוזרת להיתרה אלא שאני הני דגלי רחמנא וא"כ נוכל לומר גם אבר שיצא מרחם גלי רחמנא לרבנן דחוזר להיתרו דתרי קראי פרסה ופרסות חד למקום חתך וחד לאבר ולא איתותב ר' יוחנן אלא במה שכללא כייל דכל מידי לבר מחטאת כלם חוזרות להיתרם וא"כ טרפה דקרא לאו דוקא א"כ זה נגד הברייתא:

ולפי זה נלע"ד דלא איתותב ר' יוחנן אלא בלישנא קמא אבל בלישנא בתרא לא אמר ר' יוחנן אלא אין לידה לאברים לפרש"י להתירו בחזרה א"כ נוכל באמת לומר טעמי' דר' יוחנן מפרסה ומפרסות ובזה לא איתותב ומתורץ קושיית הרשב"א והר"ן על רש"י כיון דאיתותב ר' יוחנן א"כ איך מבעי' ליה לש"ס אליבא דמ"ד אין לידה וכו' ולפי מ"ש ללישנא בתרא לא איתותב ר' יוחנן:

והא דמיאן רש"י בפירוש ר"ח והרי"ף היינו משום דסבר רש"י דלמ"ד אבר היוצא לא מהני חזרה שוב ודאי ליכא למיבעי בהוציא ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו וכו'. דכי היכי דלא מהני חזרה לאבר להתיר עצמו לא מהני ליה שום דבר דאי ס"ד שיש מקום לחלק בזה א"כ מי הכריחו ללישנא קמא דרב דמוקי משנתינו למקום חתך הא איכא לאוקמי בעובר וכגון שהוציא ידו והחזירה ושוב הוציא עד שהשלים לרובו דאי לא החזירו אז גם המיעוט שבפנים אסור וכשהחזירו אז כיון דהדר הדר אלא ודאי אף לל"ק דרב עכ"פ כיון שהאבר נשאר באיסורו לא מהני חזרתו לשום דבר וא"כ ע"כ ללישנא בתרא לר"י גם האבר מותר עוד נלע"ד טעמיה דרש"י שמיאן בפי' הרי"ף ור"ח משום דודאי מוכח דלמ"ד שאין חזרה מועיל לאבר שיצא. ודאי שגם אין חזרה מועיל לשום דבר ואמרינן הא נפיק ליה רובו דאלת"ה א"כ הא ודאי דאפילו למ"ד יש לידה לאברים היינו ברוב אבר אבל במיעוט אבר לא אמרינן יש לידה וזה פשוט מצד הסברא דלא עדיף לידת האבר מלידת הולד דברובו חשיב כילוד ובמעוטו לא חשיב כילוד ועוד דאל"כ א"כ ללישנא יש לידה מה יענה רב משנתינו דליכא לאוקמי למקום חתך שהרי אפילו מיעוטו שבפנים לא מהני חזרה ק"ו דלא מהני למקום חתך ודוחק לאוקמי משנתינו שמקום חתך הוא ממש בצמצום בין הפרקים אלא דמיעוטו לא נאסר רק מה שיצא ולא אמרינן בי' לידה ולפי זה למה דחק למיבעי הוציא ידו והחזירה למ"ד אין לידה הרי אפילו למ"ד יש לידה שייך ספק זה שהוציא מיעוט אבר והחזירו ושוב הוציא מיעוט אבר והחזירו וכן כמה פעמים עד שלבסוף הוציא שנים ושלשה אברים והשלים לרוב אי אמרינן הא נפיק רובו או אמרינן כיון דהדר הדר אלא ודאי אפילו במקום דאין לידה מ"מ כיון שעכ"פ אין חזרה מועיל למה שיצא להתירו שוב אין מועיל חזרה לשום דבר. ולפי זה צריך לומר דאף ללישנא בתרא דרב אפילו במיעוט אבר שאין בו לידה מ"מ למה שיצא שוב אינו מועיל חזרה ודלא כמו שכחבתי לעיל להמציא קולא ללישנא בתרא דרב וליתא דלישנא בתרא הוא רק להחמיר ולא להקל ומעתה עפ"י גרסת הרי"ף נשארה קושייתי למה בעי הך בעיא דוקא למ"ד אין לידה הא גם למ"ד יש לידה ג"כ יש מקום לבעי' זו כנ"ל. ומזה נלע"ד ראי' לדברי המגיד משנה בפ"ה ממ"א הלכה יוד שגרסת הרמב"ם הוא להיפך שבעיא זו הוא דוקא למ"ד יש לידה דאילו למ"ד אין לידה כשם שאין רוב אבר אוסר מיעוט הנשאר בפנים כך אין רוב אברים אוסרים מיעוט הנשאר אלא א"כ יצאו בבת אחת ולכן השמיטו הרי"ף והרמב"ם בעיות הללו שהמה דלא כהלכתא דהלכה כר"י דאמר אין לידה. אבל הרא"ש שגרסתו ג"כ כגירסת הרי"ף וגריס בהבעי' למ"ד אין לידה לאברים כפי הנוסח שלפנינו קשה כנ"ל ולומר דס"ל להרא"ש כפי אשר כתבתי בתחלה דלמ"ד יש לידה יש ג"כ קולא במיעוט אבר שיצא אית ליה תקנתא בחזרה ולכך ודאי דלא אמרינן בי' הא נפיק ליה אלא אמרינן כיון דהדר הדר הנה זה אי אפשר למוקי לישנא דרב במה דברייתא הוה תיובתי' ובמה שכתבתי לעיל דלא איתותב ר' יוחנן אלא במה דכללא כייל וכו' הדרנא בי שאם אנו נאמר שהתורה התירה בפירוש לאבר שיצא וחזר א"כ על מה כייל ר' יוחנן עוד להיתר והא בהך קרא דבשדה טרפה לא נכלל כ"א קדשים ואבר עובר ואם נימא דר' יוחנן התיר קדשים קלים ורק חטאת אסר רחמנא וזה דבר תימה שר' יוחנן יתיר יוצא של קדשים קלים אחר שחזרו ולא מצינו חידוש זה בכל הש"ס להתיר קדשים קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים אלא ודאי דקדשים קלים איתקשו לחטאת בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך וכיון דגלי רחמנא בחטאת פנימה הה"ד לכל הקדשים וא"כ גם ר' יוחנן בכלל שלו לא בא להתיר רק עובר שהוציא ידו ובזה איתותב ובהכי ניחא לי מה שתמה הראב"ד על הרמב"ם בפ"ה ממ"א הלכה י"א שכתב הרמב"ם שאם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה וכתב הראב"ד ושיבוש הוא שאפילו החזירה וחתכה אחר שחיטה לוקה משום ובשר בשדה טרפה וכו' ולדידי לא קשיא ולא מידי שמעולם לא כתב הרמב"ם בכל פרק ההוא שילקה משום ובשר בשדה טרפה וכו' וכן בפרק ט' מסנהדרין לא מנה בין הלוקין שהאוכל מעובר שהוציא אבר שלוקה והפרשת דרכים (בדף סח ע"ב) באמת תמה על זה. ולדידי פשוט שאין בו מלקות משום שהוא לאו שבכללות וכן מפורש בתוס' במס' יומא (דף לו ע"ב) אלא שמצינו שהרמב"ם פוסק שם בחטאת שלוקה וכן בשלמים אפילו חזרו לוקה כמבואר בדבריו בפ' י"א ממעה"ק ונלע"ד משום דבחטאת ושאר קדשים הן ק"ק והן קדשים קלים קודם שחזרו מפורש בהם לאו בקרא דלא תוכל לאכול כמבואר במס' מכות (דף יז ע"א) וכשחזרו גלי רחמנא בחטאת פנימה ואהדרי' לאיסורו והרי הוא בלאו ושאר קדשים איתקשו לחטאת ואף שהרמב"ם אחז בלשונו בפ' י"א ממעה"ק ובשר בשדה טרפה כוונתו שם דלא מהני חזרה כטרפה וזו דרשה יותר פשוט אבל עיקר המלקות הוא בחטאת מדפרט ביה פנימה ושאר קדשים ילפינן מחטאת ומה שאני תמה על דברי הרמב"ם הוא בפסח שיצא מחבורתו שפסק הרמב"ם בפ"ט מק"פ שלוקה ולא מצינן בו לאו רק על ההוצאה חוץ לחבורה אבל אם הוציאו לאו על אכילתו לא מצינו רק ובשר בשדה טרפה והרי זה הוא לאו שבכללות ואולי מצא הרמב"ם לאו מפורש בו וזולת זה אני תמה למה לא כתב בפסח שלוקה אפילו החזירו לחבורה וכמו שכתב מפורש בשאר קרבנות בפ' י"א ממעה"ק והדבר צריך תלמוד כעת:

ובזה נלע"ד לסתור ראיית ר' יוחנן שהביא מדאיצטריך בחטאת פנימה והרי שפיר איצטריך לאהדורי לאיסורו שילקה דאי מבשר בשדה כו' הוה לאו שבכללות ולכן נראה לע"ד דר' יוחנן לשיטתו דאיהו ס"ל טעם כעיקר אסור ואין לוקין עליו וכתבו התוס' לקמן (דף צה ע"ב וצט ע"א) בדבור המתחיל אמר רבא שסובר שהוא רק עשה ולא אמרינן אהדרי' לאסור רק בגיזה דפסולי המוקדשין דדרשינן תזבח זביחה התרתי לך ולא גיזה שלא הותר כלל אבל בדבר אחר לא שייך אהדרי' לאיסורו וא"כ גם כאן לא שייך למימר דפנימה דכתיב בחטאת אהדרי' לאיסורו וא"כ לא עשה שום פעולה למלקות ושפיר קאמר מדאיצטריך פנימה ש"מ דשאר איסורים כיון דהדרי שרי וחוץ לדרכנו אמרתי דרב ור' יוחנן כל אחד לשיטתו דהנה התוס' תמהו בד"ה הכל היו בכלל וכו' דלמה דמסיק דכל מילי דהדר שרי א"כ למה קרי לה טרפה ואני אומר למה דבעי לקמן מהו לחוש לחלבו כל חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי וכו' וא"כ איכא למימר דגלי רחמנא במה שקראו טרפה שדינו כטרפה ממש שחלבו אסור כחלב טרפה ויותר ראוי לומר דלהכי קראו טרפה ממה דנימא דקראו טרפה שאין לו היתר שהרי כשהוציא ידו אלמלא לא נשחטה אמו או נתנבלה אמו או שנולד לגמרי הרי הי' מותר בשחיטת עצמו וא"כ איך נאמר דגלי רחמנא שהוא כטרפה שאין לו תקנה. ואולי לזה כיון רש"י בריש שמעתין בד"ה ובשר בשדה טרפה וכו' מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו נמי מהאי קרא נפקא לן. ומה בעי רש"י בזה ונראה שהי' קשה לרש"י מדוע זה פשיטא לי' דלהכי קראו טרפה שאין מועיל חזרה ובחלב מבעי' ליה מהו לגמוע חלבו ולמה לא נימא להיפך דקראו טרפה לאסור החלב ולכן פירש רש"י דגם בשר קדשים מהאי קרא נפקא וא"כ הך דרשה שהוא כטרפה שאין מועיל חזרה שייך גם בבשר קדשים אבל דנימא דקראו טרפה לאסור החלב זה לא שייך רק באבר של עובר אבל לא בבשר קדשים ולכן יותר ניחא לן למדרש מה דשייך בכל מה דרמוז בקרא זה:

ונחזור לדברינו שאני מקשה מנ"ל כטרפה שאין לו היתר וזה נגד הסברא דהרי על כרחך הי' לו היתר אם הי' נולד או לנבל אמו יותר נוח לומר כטרפה לענין החלב ואומר אני דלומר דקרא אתי לאסור החלב לא משכחת לה כלל דממ"נ אם נפיק רובו הרי הוא כילוד ואין כאן איסור יוצא כלל ואם נפיק מיעוטו א"כ החלב הבא ממיעוט אברים הללו בטל בשאר חלב הבא מרוב אברי היתר ומדאורייתא חד בתרי בטל ואיך משכחת לה באיסור יוצא איסור החלב כלל אם לא בדוחק גדול שיצא מיעוט העובר ואח"כ כשהוציאוהו אחר שנתגדל נחתכו קצת האברים שלא יצאו עד שנשארו האברים שיצאו רוב וזה דוחק לאוקמי לקרא בכהאי גוונא ולכך אין ברירה כ"א לאוקמי קרא לומר שאין לו תקנה בחזרה ואם למאי הלכתא גלי בחטאת אלא ודאי למימר דדוקא חטאת אבל מילי אחריני כיון דהדר שרי וממילא שבקינן לקרא דטרפה דדחיק ומוקים אנפשי' לענין החלב וכגון שנחתך אח"כ מקצתי אברי ההיתר וכל זה לר' יוחנן דס"ל מין במינו בטל אבל רב לשיטתו דס"ל מין במינו לא בטל וא"כ משכחת לה איסור החלב שפיר וא"כ מסברא החיצונה מוקמינן קרא לענין החלב ולא לענין שאין לו תקנה והוכרח רחמנא לכתוב בחטאת ומחטאת ילפינן דלגמרי אקשינן לטרפה שאין לו שום תקנה:

ובזה ניחא לי מה דפירש רש"י דעולא פליג ארב יהודה ולכאורה יפלא רב יהודא משמי' דרב אמר לשמעתי' ועולא משמי' דר' יוחנן אמר לשמעתי' ור' יוחנן ורב פליגי אבל עולא ורב יהודא לא פליגי כלל. אבל לדידי ניחא דרב יהודא פירש טעמי' דרב משום דיליף מטרפה ועל זה פליג עולא דאדרבה אם היה מוכח מטרפה לאיסור היה מוכח מחטאת להיתר אבל אדרבה רב לטעמיה ולדידי' לא מוכח מטרפה ואדרבה מחטאת הוא דיליף לאיסור. ואין להקשות הרי גם לר"י דס"ל חד בתרי בטל אפ"ה משכחת לה איסור החלב מן התורה ושפיר משכחת לה שיהיה רוב העובר אסור משום יוצא ואעפ"כ אינו ניתר בשחיטת עצמו וכגון שהוציא ידו והחזירו ושוב הוציא ידו וכו' עד שהשלים לרוב וכיון דקאמר בגמ' את"ל כיון דהדר וכו' הכי קיי"ל וכן פסק הרשב"א והרא"ש וא"כ הרי רוב האברים אסורים דלענין האברים עצמם לא מהני חזרה ללישנא בתרא דר' יוחנן ולענין דלא יוחשב כילוד מהני החזרה ולא מהני שחיטת עצמו ובזה העובר שפיר החלב אסור מן התורה שרוב האברים נאסרו וא"כ שפיר מוקמינן קרא לאסור החלב ואיצטריך חטאת לומר דגם לזה הוה כטרפה ששוב לא מהני חזרה להיוצא ונילף כולהו מחטאת אומר אני שזה אינו דכיון דכה"ג מוקמית לאסור החלב א"כ ממילא מוכח שאבר היוצא נשאר באיסורו ולא מהני ליה חזרה דאל"כ איך הוה רוב העובר לאיסור והרי אותן שחזרו הותרו אלא ודאי שלא הותרו וא"כ ממילא מיותר חטאת ומדגלי בחטאת מכלל דכל מילי כיון דהדור שרי. ובזה נלע"ד לתרץ שיטת הרא"ש הא דמבעיא ליה דוקא למ"ד אין לידה ולא בעי' למ"ד יש לידה אלא שהוציא מיעוט אבר והחזירו וכו' ואומר אני אדרבה הרא"ש מודה בזה להרמב"ם דאף למ"ד יש לידה מ"מ שייך בעי' זו ולידה מהני לענין אותו אבר לאסור גם המיעוט אבל לענין העובר אם החזירו אמרינן כיון דהדור אלא שלהרמב"ם לא שייך בעיא זו אלא למ"ד יש לידה אבל למ"ד אין לידה ודאי מהני חזרה לענין העובר ולהרא"ש לכולהו אמוראי שייך בעי' זו וא"כ למ"ד יש לידה והא ודאי שגם הוא מודה דבמיעוט אבר שיצא אף דלא מחשב לידה מ"מ לא מהני חזרה להתיר חלק זה שיצא דאל"כ ברייתא הוה תיובתא וכמו שכתבתי לעיל. וא"כ קשה היא גופה מנ"ל לברייתא למילף דהוה כטרפה לענין חזרה ודלמא כטרפה הוא לענין החלב ומשכחת ליה איסור חלב מן התורה בהוציא רוב אבר והחזירו ושוב הוציא וכו' עד שהשלים לרוב ואז אותן אברים שיצאו ודאי שנשארו באיסור כיון דהוה כילוד לענין האבר עצמו ודאי לא מהני חזרה ולענין שאר העובר אמרינן כיון דהדור וכו' ולא נפיק רובה דעובר בבת אחת ולא הוה כילוד וא"כ רוב העובר נאסר ושחיטת עצמו לא מהני לי' ושפיר החלב אסור מן התורה ומנ"ל למילף משרפה שאם הוציא מיעוט האבר דלא מהני ליה חזרה אלא ודאי דלמ"ד יש לידה ודאי לא אמרינן כלל כיון דהדור אפילו לענין העובר וא"כ לא משכחת לה איסור חלב כלל שהרי באיזה אופן שנאסר רוב העובר ממילא מהני ליה שחיטת עצמו ודוק. ולכך בעי דוקא למ"ד אין לידה:

אלא שאומר אני מעיקרא דדינא פירכא מה שרציתי לחדש דלר' יוחנן לא משכחת איסור חלב מן התורה שהרי לא משכחת לה איסור יוצא דלא מהני שחיטת עצמו אלא במיעוט העובר וא"כ מדאורייתא החלב בטל חד בתרי בשאר האברי' דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב. הא ליתא דהנה המשנה למלך בפ"א ממטמאי משכב הלכה י"ד שתמה על כל הפוסקים שפסקו בעיא זו דמהו לגמוע חלבו לחומרא והרי מדאורייתא חד בתרי בטל וא"כ אין על חלב זה רק איסור דרבנן וכיון דהוא בעי' דלא איפשטא הוה להו לפסוק לקולא וכמו כן תמה על חכמי אשכנז שקצתם רצו לשער בששים וקצתן החמירו שאין אנו בקיאין בטיב האברים ושמא אבר זה מוציא חלב יותר משאר אברים ותמה כיון דספק הוא הוה ליה כמין במינו שנשפך דאזלינן לקולא ואמרינן שהיו בו ששים ומתוך כך השיג על כל חכמי אשכנז וחידש דבר חדש שחלב זה אינו בטל כלל שכל דבר שמעורב מתחלת ברייתו ומתחלת ביאתו לעולם אינו בטל ונסתייע מדברי המרדכי בשם רבינו משולם שכתב על ההוא דיבמה שרקקה דם דאמרינן אי אפשר בלא צחצוחי רוק ואמאי מהני ונימא דמיעוט רוק בטל בדם וכן הא דש"ז של זב מטמא טומאה חמורה משום דאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה ואמאי לא בטל ברוב אלא כיון שתחלת ביאתו לעולם בא מעורב לא בטל. ולכן החלב הזה שמעורב מתחלת ביאתו לעולם אינו בטל. ואני אמרתי לקיים דברי חכמי אשכנז ודאי הא מלתא דרבינו משולם לחלק בין דבר המעורב מתחלת ברייתו הוא דבר חדש וצריך טעם. ונראה משום דהא דכל דבר בטל ברוב ילפינן לה מדכתיב אחרי רבים להטות ולכך בעינן דומיא דסנהדרין שלא היו מעורבים מתחלת ביאתם לעולם. וכל זה בביטול ברוב אבל מה שבטל בששים לאו מתורת אתרי רבים להטות אתינן עלה דא"כ תסגי ליה רובה אלא מטעם שכשיש ששים בטל הטעם במעוטו ואין נרגש ומכאן דליתא כלל דמי והא ראיה דהיכא דחזינן שטעם נרגש יותר מששים באמת אינו בטל וכן אם טעמו קפילא ולא נרגש הטעם אפילו בפחות מששים בטל. וכל זה במין בשא"מ אבל במינו בטל ברוב שאין כאן טעם כעיקר ובדבר המעורב מתחלת ברייתו דלא שייך בו אחרי רבים להטות מ"מ אם הוא פחות מששים בטל דזה לאו מטעם הטיה אחרי רבים הוא וכן מין במינו אף דלא בטל ברוב מ"מ לא גרע משא"מ ואם כיוצא בזה בשא"מ לא היה נרגש הרי הוא כמאן דליתא ובזה מינו ושאינו מינו שוים וא"כ יפה עשו הפוסקים הראשונים שפסקו בעיא זו לחומרא שזה הוא ספק דאורייתא ויפה פלפלו חכמי אשכנז האחרונים להתיר בששים ולהחמיר בספק ששים ואדרבא דברי הש"ך בסימן י"ד ס"ק י"ב אצלי תמוהים ע"פ דברי רבינו משולם הנ"ל רק מטעם אחר אפשר להקל אי יש ספק אם יש ששים דהוה ס"ס כיון שגוף איסור חלב זה הוא רק מספק שהוא בעיא דלא איפשטא. ועכ"פ יצא לנו מזה דלא שייך למימר בחלב זה דבטל חד בתרי וא"כ שפיר משכחת איסור החלב מן התורה לכל השטות וא"כ נסתר כל היסוד הנ"ל ונשאר קשה לשיטת הרא"ש כנ"ל:

ונלע"ד דלמ"ד יש לידה לאברים ומיעוט שבפנים ג"כ נאסר דאזלינן בתר רוב שבחוץ והוה כאלו כלו בחוץ וקשה מדוע לא נימא להיפך שאם יצא מיעוט אבר דנשדי ליה בתר רובה שבפנים והוה כאלו לא יצא ולא יהיה נאסר אם חזר לפנים וכמו כן קשה בעובר עצמו מדוע ברוב העובר שיצא גם המיעוט הוה כילוד ולמה לא נימא להיפך במיעוט שיצא שנשדי בתר רובה ותיהני ליה חזרה. ונראה כאשר ניתן לב ג"כ להבין למ"ד יש לידה למיסר מיעוט אבר שבפנים והרי לקמן (דף ע "א) דפשיטא דלא שבקינן רובה דעובר ואזלינן בתר רובה דאבר ולמה כאן סבר רב למיסר מיעוט שבפנים ושבקינן רוב עובר שבפנים ושדינן מיעוט אבר בתר רוב אבר שיצא. ובאמת ממה דבעי רבא לקמן יצא חציו ברוב אבר הוכיח הרז"ה שהלכה כר' יוחנן דאליבא דרב פשיטא דהאי דגוואי בתר אבר שדינן מ"מ במה דקאמר בגמרא דרך תמיה פשיטא דלא שבקינן רוב עובר וכו' אי אפשר שיהיה זה נגד סברת רב דאי רב לא ס"ל כן א"כ למה לא נימא דמבעיא ליה עכ"פ לרבא ולכן נלע"ד דבשלמא התם פשיטא דלא שבקינן רוב עובר שכבר יצא וחל עליו קדושת בכור ואזלינן בתר רוב אבר. אבל כאן נהפוך הוא רוב אבר שיצא כבר חל עליו שם איסור יוצא שהוא איסור אבר מן החי ורוב עובר שבפנים עדיין לא חל עליו ההיתר בבהמה תאכל עד שתשחט האם אבל כל זמן שלא נשחטה לא שייך ביה היתר וא"כ לכך אזלינן בתר רוב אבר שכבר חל עליו האיסור ושבקינן רוב עובר שעדיין לא חל עליו ההיתר ולכן גם במיעוט אבר או עובר שיצא נאסר ולא אזלינן בתר הרוב שבפנים לפי שעל חלק זה שיצא כבר חל שם איסור ועל מה שבפנים עדיין לא חל ההיתר ולפי זה כל זה לענין איסור האבר אבל לענין איסור העובר שבפנים עדיין לא חל שם איסור קודם יציאת רוב האברים וא"כ לענין איסור העובר ודאי אי אפשר לצרף מיעוטו שבפנים דלא שבקינן רוב עובר ואזלינן בתר רוב אבר אלא שאם לא החזירו והוציא עוד רוב כמה אברים עד שבצירוף כולם אם נשאר גם מיעוטן שבפנים יהיה רוב עובר ודאי נאסר דשם זה לאסור כבר חל ושם ההיתר אם ניזל בתר מה שבפנים עדיין לא חל. אבל אם החזיר קודם שהוציא שאר אברים פשיטא דלענין מיעוטו שבפנים מהני שלא יצטרף לאסור וכיון דרב סתמא אמר יש לידה ולדידיה מעוטו שבפנים הרי הוא לגמרי כזה שבחוץ שהרי הוא כאלו ילוד א"כ מכלל שגם לזה הרוב שיצא מהני חזרה לענין שלא יאסר העובר שבפנים ולכך לא בעי למ"ד יש לידה:

ובזה שכתבתי לחלק בין איסור שכבר חל שם נלע"ד פירוש דברי הגמרא בסוף שמעתין דקאמר אלא כל מכח לא אמרינן אלא מהו לגמוע חלבו והנה גם על החלב יש להקשות והלא כל חלב מכח חלב ודם קאתי והרי חלב ודם אין תקנה בשחיטה ואפ"ה מותר אלא כל מכח לא אמרינן כי היכי דאמרינן בולד ולכן נראה בשלמא מה שחלב אינו נאסר מכח חלב ודם ניחא שהרי החלב הזה אינו חלב ודם ממש וכל מכח לא אמרינן אבל אבר מן החי החלב ממש הוא אמ"ה וכל חלב דעלמא אמ"ה הוא אלא דרחמנא שריא והיינו היכא דאיכא תקנתא בשחיטה אבל אבר זה היוצא לעולם נשאר אמ"ה והחלב שבא ממנו איסור זה עצמו עליו ושמו הראשון עליו לא נקרא מכח. משא"כ הולד דלא שייך על הולדות לומר שהוא אמ"ה של אמו שהרי הולד יש לו חיות בפני עצמו ושחיטה מהני ליה:

ועל פי מה שכתבתי דלר' יוחנן לא שייך איסור בחלב שהרי חד בתרי בטל אם לא היכא שהוציא ידו והחזיר ושוב הוציא ידו וכו' עד שהשלים לרוב שאז רוב העובר אסור ושחיטה לא מהני בזה שייך איסור החלב אלא דאז ממילא מוכח דלא מהני ליה חזרה נלע"ד לפרש מה דמסיק תיובתא דעולא ולכאורה עולא מה עבידתיה עולא מה ששמע מר' יוחנן אמר והוה ליה למימר תיובתא דר' יוחנן. ונלע"ד במה דאמר עולא אלא הכי אמר ר' יוחנן הכל היה בכלל וכו' דברים אלו שמע עולא מר' יוחנן ומה שאמר עולא ואבר עצמו שרי לא שמע מר' יוחנן בפירוש אלא מכללא דהך דאמר אבל מילי אחרינא כיון דהדר שרי אמר עולא ואבר עצמו אסור אלא דכבר כתבתי שאין לנו דבר אחר לומר שעליו כיון ר' יוחנן דהיכא דהדר שרי כי אם עובר שהוציא ידו שהרי אין שום סברא לומר שר' יוחנן התיר קדשים קלים כשיצאו חוץ לחומת ירושלים שלא מצינו חידוש זה בכל הש"ס אלא ודאי דכולהו קדשים איתקשו לענין יציאתם חוץ ממחיצתם בפסוק לא תוכל לאכול בשעריך כמבואר במס' מכות (דף יז) ולא נשאר שום דבר בהך קרא ובשר בשדה טרפה להתירו בחזרה כי אם עובר שהוציא ידו. אמנם מצאתי עוד דבר אחד פסח שיצא חוץ לחבורתו. ובאמת אני תמה מאד על הרמב"ם בפ"ד מק"פ שאמר שבשר פסח שיצא חוץ מחבורתו נפסל למה לא פירש לנו אפילו חזר לחבורתו וכדרך שפירש לן בהדיא בפ"א ממעשה קרבנות בקדשי קדשים חוץ לחומת עזרה ובקדשים קלים חוץ לירושלים ונלע"ד משום דברייתא סתמא קתני ת"ל טרפה אלא שרבה הוא דמפרש כטרפה שאין לו תקנה והנה לפי זה גם פסח הרמוז בהך קרא בחוץ לחבורתו ג"כ אמרינן כטרפה שאין לו תקנה שהרי דבר זה שייך גם בפסח אמנם הא דטרפה אין לו תקנה ג"כ לא בריר כולי האי והרי הרמב"ן ס"ל לקמן בשמעתין בצ"ה שאם נחתך בצומת הגידין טרפה ואם חזר אח"כ וחתך הרגל למעלה מצומת הגידין חוזר להכשרו והרשב"א בחידושיו באמת הקשה עליו משמעתין דקאמר כטרפה דאין לו תקנה. ואומר אני דר' יוחנן מעולם לא כיון להתיר עובר שהוציא ידו והחזירה שגם הוא ראה ברייתא זו ור' יוחנן כיון במה שאמר כל מילי דהדר שרי על פסח שיצא חוץ לחבורה שזה דבר חדש בפסח מה שלא מצינו בשאר קדשים ולדבר זה לא איתקש פסח כלל לחטאת ור' יוחנן מפרש ברייתא כטרפה לאסור החלב אבל לא לענין דאין לו תקנה מתרי טעמי חדא דאיך אפשר לומר דקרא כיון שלא יהיה לו תקנה והרי על כרחך אינו דומה לטרפה שהרי על כרחך יש לו תקנה אם יוולד או אם אמו תהיה טרפה או אולי סובר ר' יוחנן דגם טרפה יש לה תקנה וכדעת הרמב"ן אלא סובר כטרפה לאסור החלב אלא מדאסר החלב ממילא מוכח שאין חזרה מועיל דאל"כ לא משכחת רוב עובר אסור משום יוצא שלא יהא ניתר בשחיטת עצמו וא"כ זה שייך בעובר שהוציא ידו אבל פסח שיצא חוץ לחבורה אינו נפסל לעולם וחוזר להיתרו ועל פסח כיון ר"י וא"כ אין תיובתא על ר' יוחנן מברייתא אבל עולא שמפרש דברי ר' יוחנן להתיר גם בעובר ודאי קאי בתיובתא מהך ברייתא ולכן אמר תיובתא דעולא וא"כ הרמב"ם מספקא ליה בפירוש הברייתא אי כר' יוחנן או אולי כיון דללישנא בתרא לא אמר ר' יוחנן הכי א"כ קיימא מלתא דרבה שפירש מה טרפה שאין לה תקנה לכך לא הזכיר בפסח לא לאיסור ולא להיתר ובעובר עכ"פ אסור ובהלב מספקא ליה דאולי ללישנא בתרא גם ר' יוחנן מפרש כרבה ולא קאי כלל לאסור החלב. ובזה ניחא מה שהשמיט הרי"ף בעיא דמהו לאסור חלב. דאיהו סבר דר' יוחנן איתותב רק במה שהתיר אבר אבל במה שהתיר פסח לא איתותב וא"כ דומיא דטרפה היינו לאסור החלב וא"כ כיון שהזכיר הרי"ף ובשר בשדה טרפה ממילא החלב אסור:

עוד נלע"ד לפרש מה דאמר תיובתא דעולא דהנה כבר כתבתי שאיך אפשר לפרש דומיא דטרפה שאין לו תקנה והרי על כרחך יש לו תקנה בשחיטת עצמו אלא דכל זה לרבנן דס"ל דגם בן ט' חי ניתר בשחיטת אמו אבל לר' מאיר דסובר בן ט' חי אינו ניתר בשחיטת אמו א"כ לא משכחת איסור זה של עובר שהוציא ידו רק בנפל שאין לו שחיטת עצמו כלל א"כ שפיר אמרינן דומיא דטרפה. ובזה תירצתי מהא דמביא כל סיומא דברייתא עד מגע טרפה שחוטה והרי לקושיתו לא היה צריך רק רישא דברייתא עם סיפא דרישא דהיינו שחט את אמו ואח"כ החזירו אסור באכילה אבל כל סיפא דפליגי לענין טומאה לא שייך כלל לקושייתו ולדידי ניחא דלדידי שמעתא דרב דיליף מטרפה כר"מ היא וא"כ נוכל לומר דזה שייך בפלוגתא דר"מ ורבנן ורב ס"ל כר"מ ואם כן לא היה יכול להקשות מברייתא דאולי ברייתא זו כרבנן או דלמא ע"כ לא אסר רב אלא בנפל דשייך דומיא דטרפה אבל בבן קיימא גם רב מתיר ולכן מביא סיפא דקתני דברי ר' מאיר וא"כ על כרחך בנפל מיירי ואפ"ה ר"מ עצמו מתיר דהא לא פליג ר"מ ארישא כלל. ולפי זה גם ר' יוחנן לא איתותב מברייתא דלקמן דנוכל לומר להיפוך ברייתא זו כר"מ ור' יוחנן כרבנן ס"ל אלא דעולא השיב לרב יהודה מאן יהיב לן מעפרא וכו' אלא הכי אמר ר' יוחנן ומה היה חסר לו באמרו אבל ר' יוחנן אמר ואבר עצמו מותר ועוד דלשון מאן יהיב לן מעפרא הוא כמבקש מחילה מרב ושמואל שמדבר ננד כבודם וכי בשביל שאמר שר' יוחנן חולק עליהם מבקש מחילה מהם אלא דכוונת עולא לתמוה על רב ושמואל שאמרו נגד מקרא מפורש שהרי שפיר הוכיח ר' יוחנן מדגלי בחטאת א"כ על כרחך סובר עולא שאי אפשר לחלוק על דרשה זו ושפיר מותיב שהרי ברייתא חולקת על זה דקאמר תיובתא דעולא אבל ר' יוחנן אמר הך ברייתא כר"מ ואנא דאמרי כרבנן ומה דאמר ר' יוחנן הכל היו בכלל ובשר בשדה לא היה כוונתו משום דומיא דטרפה כסברת התוס' אלא דמן הסתם דבר הנאסר מסברא שנשאר לעולם באיסורו ולכך הוכיח מדגלי בחטאת וכו':

והנה מה שהקשה ממשנתנו על רב ולדידי מאי קושיא ודלמא משנתינו בבן קיימא וכרבנן ורב בנפל איירי וכר"מ ונלע"ד משום דרב קאמר ואבר עצמו אסור א"כ לאו מימרא בפ"ע הוא דא"כ הוה ליה למימר אמר רב עובר שהוציא ידו והחזירו האבר עצמו אסור אבל מדקאמר ואבר עצמו אסור מכלל דעל המשנה קאי ובמשנה הוא שמפרש ואבר עצמו אסור וא"כ אי רב מיירי בנפל דוקא א"כ משנתינו ג"כ בנפל ושפיר הקשה לו ממתניתין. אלא דקשה איך אפשר לאוקמי משנתינו בנפל והרי במשנתינו קאמר הוציא ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד ולכאורה הוה ליה למימר בסיפא ההיפוך מהרישא דברישא קאמר מותר באכילה הוה ליה למימר בסיפא אסור באכילה בשלמא לר' יוחנן דאבר עצמו מותר וא"כ רישא להתיר האבר בא. ואי הוה אמר בסיפא אסור באכילה ה"א שהראש לחוד אסור ולכך קאמר הרי זה כילוד שנדע שכל העובר אסור אבל לרב ע"כ אעובר קאי והוה ליה למימר אסור באכילה ואמרתי שבא להודיע הרי זה כילוד גם לקולא שכל העובר ניתר בשחיטת עצמו וא"כ על כרחך משנתינו בבן קיימא איירי וכרבנן דלא כר"מ ובזה אמרתי במה שכתבו התוס' בסוף ד"ה טעמא וכו' והוה מצי למפרך הכי ממתניתין דנדה והנה התוס' לא כתבו זה בלשון קושיא רק דהוה מצי למפרך מנדה אלא כיון שיכול להקשות גם מבכורות הקשה מבכורות ולכאורה דברי התוספות תמוהים כיון דבכורות קדים בש"ס א"כ מהיכי תיתי ישבוק בכורות שבסדר קדשים ויקשה מנדה שבסדר טהרות ונראה דגם מבכורות לחוד לא קשיא דהנה יש לדקדק בגמרא דקאמר וכ"ת אשמעינן באדם וקמ"ל בבהמה דאדם מבהמה לא יליף וכו' ועביד צריכא כפולה משני צדדים ולכאורה למה למימר דאדם מבהמה לא יליף הא על כרחך גם המקשה ידע זה דאל"כ אף אם לו יהיבנא דמשנתינו דלא כרב ורישא דוקא מ"מ אכתי למה לי הך דבכורות דהרי עכ"פ מוכח מסיפא דראש הוה כילוד אלא דידע דאדם מבהמה לא יליף וא"כ לא הוה צריך לחדש לו רק הצד השני דבהמה מאדם לא יליף. ואמרתי דהמקשה דהיה סבור דמשנתינו דלא כרב לא הוה צריך לשום צריכא דתרוייהו משניות מוכרח לשנותן דמשנתינו ודאי משנה צריכא היא הרישא לאפוקי מדרב ובכורות ג"כ צריכא דאי לאו דאשמעינן בבכורות דראש הוה כילוד הוה אמינא דכאן במשנתינו סיפא עיקר לאשמעינן דראש הוה כילוד ולא הוה ידעינן לאפוקי מדרב יהודה אמר רב ולכך תנן בבכורות דראש הוה כילוד כדי שנדע שמשנתינו רישא דוקא ולכן הוכרח התרצן לחדש לו צריכא משני צדדים. ולפי זה קשה להיפך קושיא מעיקרא ליתא דלעולם משנתינו סיפא עיקר דראש הוה כילוד ולהכי תנן דבר זה כאן כדי שתהא משנה דבכורות מיותר לאפוקי מדשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים. וצריך לומר דבלא משנתינו ג"כ ידעינן דלא כשמואל דהרי שמואל איתותב שם בבכורות מכח משנה דבכורות עם משנה דנדה וא"כ ע"כ מבכורות לחודא לא קשיא אם לא נצרף משנה דנדה א"כ שפיר כתבו התוס' דהוה מצי לאתויי הך דנדה. אלא דלפי זה הוא גופה קשיא דלמה הקשה מבכורות דמינה לחודא לא קשיא והוה ליה להקשות מנדה לחוד וליכא למימר ג"כ דלהכי תנן משנתינו כדי שתהא נדה מיותרת לנפל דהרי מנדה בלא"ה צריכא לדבר חדש דרוב ראשו סגי וצריך לומר להיפך דהוה מוקמינן משנתינו בנפל מחמת יתורא ולהכי לא קשיא כ"א ע"י בכורות בצירוף נדה אז משנתנו מיותר אבל לפי מה שכתבתי דמשנתינו על כרחך בבן קיימא מדתנן ה"ז כילוד א"כ מנדה לחוד הוה יכול להקשות. ונראה דמשנתינו מחמת יתורא הוה מוקמינן בכל גוונא בבן קיימא מדתנן כילוד ובנפל מחמת יתורא ועכ"פ אי אפשר לאוקמי משנתינו כר"מ:

ועוד קשיא לי לפ"ז דנוכל לומר דרב כר"מ א"כ מאי מקשי מברייתא דפרסה החזיר ודלמא הך ברייתא כרבנן ונראה מקרא הקשו שהרי מתרי קראי דריש כברייתא:

הבשר. כל העובר והבהמה נגעו באבר טמאין: מגע טריפה שחוטה. שאבר היוצא עדיין הוא מחובר בשעת שחיטה אע''פ שאין שחיטה מתירתה באכילה מטהרתה מידי נבילה כטרפה ששחיטתה מטהרתה וטעמייהו מפרש במתני' ולקמן (דף עג.) מפרש בפירקין בטרפה שחוטה מאי מגע שייך למימר בה ומפרש שטרפה שחוטה מטמאה את המוקדשים מדרבנן: פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול. אקרא קאי דכתיב (דברים יד) כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה וגו' ומהאי קרא נפקא לן לקמן (דף סט.) דעובר ניתר בשחיטת האם ודריש בהמה דרישא אבהמה דסיפא ומשמע בהמה שבבהמה תאכלו ופרסה ופרסות דכתיבי ביה להכי אתו לומר לך פעמים שאתה אוכל כל אבריו ופעמים שאין אתה אוכל אלא מקצתן פרסה החזיר הוציא שתי ידיו והחזיר האחת אכול אותה החזיר שתיהם אכול שתיהן: למקום חתך. והכי קאמר החזיר פרסה אכול מקום חתך שלה החזיר פרסות אכול מקום חתך של שניהם: והא תרי קראי נסיב לה. פרסות ופרסה ואי למקום חתך מדאשמועינן בחדא דאם החזירו אכול ואם לאו לא תאכל ה''ה לתרי: חד למקום חתך. פרסות החזיר למישרי מקום חתך בחזרה וחד למישרי עובר שפרסותיו קלוטות כגמל ונמצא במעי פרה ואליבא דרבי שמעון איצטריך דקאסר קלוט בן טהורה בבכורות (דף ו:) גמל גמל שתי פעמים אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה ואשמועי' הכא דאם נמצא בתוכה מודה דשרי דהכי קאמר עובר שאין לה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אכול והחזיר דרישא לאו דוקא: עולא פליג אדרב יהודה: הכל היו. כל הנאמר בו מחיצה כגון עובר לשחיטה ובשר קדשי קדשים שנתנה להם תורת מחיצות עזרה בקדשים קלים שחומת ירושלים מחיצה להם כולן היו בכלל איסור זה דמשיצא בשר בשדה הרי הוא כטרפה ובא הכתוב ופרט לך בחטאת שאין חזרה מועלת בה דכתיב (ויקרא י) בשעיר חטאת דראש חדש ששרפוהו אהרן ובניו וקצף עליהם משה מדוע לא אכלתם את החטאת הן לא הובא את דמה אל הקדש שתפסל בכך כדכתיב (שם ו) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' ופנימה היתה שלא יצתה ממחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ולא אמרינן ליהדרה ולא הוצרך לפרוט בה דמהיכא תיתי לן דתשתרי מכלל טרפה לא תאכלו משום חזרה להכי פרט בה למימר דהאי היא דלא מהני בה חזרה אבל כל שאר היוצאים שחזרו הותרו: מאי ת''ל. אטרפה קאי למה קראו טרפה ומה למדנו בכך הוה ליה למיכתב בשר בשדה לא תאכלו: לפי שמצינו. לקמן מפרש היכן מצינו: מעשר שני ובכורים. שנכנסו לירושלים ויצאו וחזרו מותרין: אף זה כן. עובר: במערבא מתנו הכי. לפלוגתייהו דרב ור' יוחנן: יש לידה לאברים. אבר שיצא הרי האבר כילוד דתו לא מהניא ליה חזרה: אין לידה. ומהניא ליה חזרה: מאי בינייהו. בין לישנא דמערבא ללישנא קמא: למיסר מיעוט אבר. אם יצא רובו ונשאר מיעוט ללישנא בתרא דנקט לשון לידה הוי ילוד ומיתסר כוליה וללישנא קמא לא נאסר אלא היוצא: לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו. האחרת והחזירה וחזר והוציא שדרתו והחזירה עד שהשלים לרובו של עובר מי הוי כילוד דהא נפקא רוביה או דלמא כיון דאין לידה לאברים הויא חזרה דידיה חזרה וכי נפיק אידך כבר הדר ליה קמא ואין כאן יציאת רוב דאי למאן דאמר יש לידה לא מהניא להו חזרה: ואם תימצי לומר כיון דהדר הדר הוציאה וחתכה כו' או דלמא רובא בבת אחת בעינן. ואפילו למאן דאמר יש לידה איכא למיבעי להא:

ואליבא דר' שמעון. אבל לרבנן דשרו גמל במעי פרה אפילו כשנולד לא צריך קרא להתירו בשחיטת אמו דלא גרע בפנים מבחוץ דשרי ולהכי נקט ואליבא דר''ש ולרבנן איצטריך לשום דרשה אחריתי וליכא למימר דאיצטריך לאסור דמות יונה כדאמר לקמן בעינן פרסות וליכא דהא לר''ש אע''ג דלא מייתר ליה קרא להכי משמע לקמן דאוסר נמי דמות יונה דפריך דמות יונה תשתרי פי' מכל בבהמה ומשני בעינן פרסות וליכא והדר פריך קלוט במעי פרה ליתסר ומשני פרסה בבהמה תאכלו והך קושיא ליתא אלא לר''ש דלרבנן לא גרע בפנים מבחוץ דשרי כדפרישית אלמא דמות יונה לר''ש אע''ג דליכא קרא ממילא מיתסר כיון דליכא לא פרסה ולא פרסות אע''ג דפרסה ופרסות אצטריך חד למקום חתך וחד לקלוט ה''ה דלרבנן לא צריך קרא לאסור דמות יונה אלא לשום דרשה איצטריך ומ''מ הך ברייתא דפרסה החזיר אכול לא אתיא אלא כר''ש: אמר ר' יוחנן הכל היו בכלל ובשר בשדה כו'. תימה דלר' יוחנן תקשה ליה ברייתא דהחזיר פרסה דתרי קראי קנסיב וע''כ מוקמינן חד למקום [חתך] וחד לאבר ור' יוחנן נפקא ליה מקרא אחרינא וי''ל דפריך ליה שפיר טפי מאידך ברייתא: הכל היו בכלל ובשר בשדה כו'. דאסור כל מה שיוצא חוץ למחיצה כטרפה דאין לה היתר כדאמר בסמוך ולמאי דמסיק הא כל מילי כיון דהדור שרי מיתוקמא הא דקרי ליה טרפה למלתא אחריתי: יכול אף זה כן ת''ל כו'. וא''ת וקרא דחטאת דכתיב פנימה האי שלא יצתה חוץ למחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ל''ל הא מקרא דבשר בשדה נפקא וי''ל דש''ס למילף ממעשר שני ובכורים דשרו דהוקשו בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כדדרשי' בפ''ק דמכות (דף ז.) ונדבותיך זו תודה ושלמים ובכורות זה בכור בקרך וצאנך זה חטאת ואשם ונדריך זה עולה: אבל יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין. וא''ת דלמא הכי קאמר בשעריך הוא דלא תיכול אלא יביאם לירושלים לאוכלן שלא נכנסו מעולם אבל לא מיירי מידי באותן שנכנסו ויצאו וי''ל דבאלו הן הלוקין (מכות יט:) משמע בהדיא דאיירי בנכנסו ויצאו דיליף התם דאין לוקין עליהם עד שיראו פני הבית: הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו. וא''ת מתני' היא בפרק המפלת (נדה כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו וי''ל דודאי אשה טמאה לידה ברוב ולדה אבל לא שמעינן מהתם דמיעוט שבפנים הרי הוא כילוד: