חולין ע ע"ב

דף ע - ב

מתניתין:

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו לתוך מעיה, ^[119] ונגע בו בעובר -

בין בבהמה טמאה, בין בבהמה טהורה, העובר טהור. ולכן, אף הרועה שנגע בו, טהור. ^[120]

רבי יוסי הגלילי אומר: בבהמה טמאה, העובר טמא, ואף הרועה שנגע בו טמא.

ואילו בבהמה טהורה, טהור.

ולהלן מבארת הגמרא טעמי הלכות אלו.

גמרא:

דנה הגמרא: מאי טעמא דתנא קמא, הסובר שבכל אופן, בין בבהמה טהורה ובין בבהמה טמאה, העובר טהור? ^[121]

אמר רב חסדא: קל וחומר: אם הועילה אמו של העובר להתירו באכילה, שכאשר נשחטה האם והיה העובר בתוכה, הועילה לו מחיצות רחמה להיות מותר באכילה, אפילו אם הוא מת.

וכי לא תועיל לו מחיצת אמו בחייה לטהוריה [לטהרו] ^[122] מידי טומאת נבלה?! ^[123]

אך ממשיכה הגמרא לדון: היתר זה שמטהרת אותו היותו במחיצת אמו לטהרו מטומאת נבילה, ושלמידים אותו בקל וחומר מהיתר האכילה, אשכחן, מצינו אותו רק לגבי בהמה טהורה, שאם נשחטה, ונמצא העובר מת בתוכה, התירה אותו היותו במחיצת אמו באכילה.

אולם לגבי בהמה טמאה, שהעובר בקרבה לא עתיד להיות ניתר באכילה בשחיטת אמו, מנלן שהעובר שבתוכה אינו מטמא כנבילה?

מבארת הגמרא: אמר קרא [ויקרא יא לט], "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה, הנוגע בנבלתם יטמא על הערב"

ודורשת הגמרא: "מן הבהמה" האמור בפסוק - זו בהמה טמאה.

"אשר היא לכם לאכלה" - זו בהמה טהורה. איתקש, הוקשה נבלת בהמה טמאה לנבלת בהמה טהורה, ללמדך, מה בהמה טהורה, נבלת עוברה הנמצא בתוכה טהור, אף בהמה טמאה, נבלת עוברה הנמצא בתוכה טהור.

זהו טעם דברי תנא קמא במשנתנו, המטהר נבלת בהמה טמאה בתוך מעי אמה, כדין נבלת בהמה טהורה.

אך שואלת הגמרא: ורבי יוסי הגלילי, המחלק בין נבלת עובר של בהמה טהורה, שרק היא טהורה, לבין נבלת עובר של בהמה טמאה, שהיא טמאה, מאי טעמא בחילוק זה?

אמר רבי יצחק: דאמר קרא [ויקרא יא כז] "וכל הולך על כפיו - בכל החיה ההולכת על ארבע, טמאים הם לכם. כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב".

ודורש רבי יוסי הגלילי כך: מהלכי כפים, כלומר, אלו ההולכים על כפות שלמות, שאין פרסותיהם סדוקות, הנמצאים בתוך בהמה חיה, טמאתי לך. וכפי שנאמר בסוף הפסוק "הנוגע בנבלתם יטמא".

אולם נבלת עובר הנמצא בבהמה טהורה, טהורה.

אך שואלת הגמרא: אלא מעתה, עובר קלוט [שפרסותיו קלוטות, כלומר שלימות ואינם סדוקות. ואין בו את סימן הטהרה של "מפריס פרסה"], הנמצא מת במעי פרה - ליטמא, ^[124] ד"מהלכי כפים בחיה", הוא, וכפי שלמדנו מהאמור בפסוק, שנבלת עובר מהלכי כפיים, מטמאת?

ואם כן, איך אומר רבי יוסי שכל הנמצא בבהמה טהורה, טהור? הרי עובר קלוט זה נמצא בתוך בהמה טהורה, ועל כרחך טמא הוא!?

ומתרצת הגמרא: בפסוק הזה נאמר "וכל הולך על כפיו בכל חיה ההולכת על ארבע", ולמידים כך כי הטומאה שגזרה התורה היא רק על נבלת עובר שהוא מהלכי כפים [שפרסותיו קלוטות], ונמצא בתוך בהמה שהיא מהלכי על ארבע [כלומר, שגם ארבע פרסות האם, קלוטות ושלמות].

ואילו האי, עובר קלוט הנמצא במעי פרה, "מהלכי ארבע בתוך מהלכי שמנה" הוא. שהרי הפרה שבתוכה הוא נמצא, פרסותיה שסועות ומחולקות כל אחת לשתיים, ודומה הדבר כאילו יש לה שמונה פרסות. ולכן נחשב עובר זה כבעל ארבע פרסות, הנמצא בתוך בהמה בעלת שמונה רגליים [שהרי פרסותיה סדוקות].

מקשה הגמרא: אם כן, עובר שיש לו דמות פרה, ונמצא במעי גמל, אף היא לא תטמא, דהרי, עובר זה שדמות פרה לו, מהלכי שמנה [שהרי פרסותיו שסועות] הנמצא בתוך מהלכי ארבע, הוא. שהרי לגמל ארבע פרסות קלוטות. ואם כן, אף הוא לא יטמא, שהרי טומאת ולד העובר היא רק ב"מהלכי על ארבע במהלכי על ארבע", ואילו עובר זה "מהלך על שמונה במהלך על ארבע" הוא!?

ומתרצת הגמרא: כיון שבפסוק לא נאמר רק "הולך על כפיו", אלא נאמר "וכל הולך על כפיו", הרי שתיבת "וכל" באה לרבות אף את עובר בעל דמות פרה, שנמצא במעי גמל, שאף נבלתו מטמאת.

ומקשה הגמרא: עובר פרה קלוט בפרסותיו, הנמצא בתוך מעי פרה שאף היא קלוטה, לכאורה דינו ליטמא! דהרי מהלכי ארבע [שהרי פרסותיו קלוטות] הנמצא בתוך מהלכי על ארבע הוא. ואם כן, דינו שיטמא כמפורש בפסוק, ואילו רבי יוסי הגלילי לא חילק בדבריו, אלא אמר "בטהורה טהור"?! ^[125]

ומתרצת הגמרא: להכי, לעניין זה, מודה רבי יוסי שאהני מסייע קל וחומר דרב חסדא שהובא לעיל "אם הועילה אמו להתירו באכילה, לא תועיל לו לטהרו מידי נבילה"?! ואם כן, ודאי שעובר זה טהור. ^[126]

מתקיף לה רב אחדבוי בר אמי: לדבריך, אף חזיר הנמצא במעי חזירתא לא ליטמא! דהרי, מהלכי על שמונה [חזיר, פרסותיו שסועות כבהמה טהורה] הנמצא בתוך מהלכי על שמנה הוא, ואם כן, אף נבלתו של לא תטמא? ואיך שנה רבי יוסי במשנתנו שכל נבלת עובר טמא הנמצא בטמאה מטמא, והרי חזיר בהמה טמאה הוא, ועל כורחך שאין נבלת עוברו מטמאת?

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: המקור לדברי רבי יוסי שנבלת עובר בהמה טמאה מטמאה בנגיעה, הוא מהכא:

נאמר [ויקרא ה ב]: "או נפש כי תגע בכל טמא, או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא".

וכי נבלת בהמה טמאה האמורה בפסוק, רק היא מטמאה, ובטהורה לא מטמאה נבלתה!?

אלא, איזה זה הטמא שדיבר בו הכתוב, שיש בו חילוק בין נבלת בהמה טמאה לטהורה? - זה עובר שמת במעי אמו, שדוקא בטמאה הוא טמא. ואילו בטהורה הוא טהור.

ומכאן המקור לדברי רבי יוסי שרק נבלת עובר בהמה טמאה מטמאה, ולא של טהורה.

שואלת הגמרא: וכי מאחר דנפקא ליה, שלמדנו את דינו של רבי יוסי מדרב נחמן בר יצחק, מ"נפש כי תגע", כאמור, אם כן, דרבי יצחק, הדורש מן הפסוק "וכל הולך על כפיו", למה לי?

ומתרצת הגמרא: אי לאו הדרשה דרבי יצחק מ"וכל הולך על כפיו", הוה אמינא כי כוליה, כל הפסוק של "נפש כי תגע" [שממנו לומד רב נחמן בר יצחק את דינו של רבי יוסי], אך ורק לכדרבי הוא דאתא, שהוא נצרך לדינו של רבי [כפי שיבואר להלן בדף עא א, והוא נלמד מתיבת "בהמה" שבפסוק הזה]. ואם כי רבי לומד את דינו מ"בהמה טמאה", ואילו רב נחמן בר יצחק לומד מ"חיה טמאה" שבאותו פסוק, בכל זאת, אי אפשר ללמוד את שני הדינים, כי הכלל הוא, ^[127] שכל פרשה שנאמרה פעם אחת, וחזרה ונשנית, מפני חידוש אחד היא נשנית. ^[128] ולכן, אין לדרוש הלכות נוספות מפרשה זו.

וכיון שתיבת "בהמה" נדרשת לדינו של רבי, כאמור, שוב אין לו לרב נחמן בר יצחק ללמוד את דינו של רבי יוסי מתיבת "טמאה" שבפסוק זה. וכיון שמצינו שהוקשה בהמה טמאה לטהורה, יש לנו להקיש ולטהר את העובר בשתיהן, ולא לדרוש מן הכתוב "נבלת חיה טמאה" לטמא את עוברה של הטמאה.

לכן קא משמע לן רבי יצחק את הדרשה של "וכל הולך על כפיו", שלכל הפחות עובר של בהמה טמאה ההולכת על ארבע, טמא, ובהכרח שבטל ההיקש של בהמה טמאה לבהמה טהורה, וניתן ללמוד ולדרוש מן הכתוב "נבלת חיה טמאה" לעובר של טמאה, שאף הוא מטמא, כדרשתו של רב נחמן בר יצחק. ואף ב"הולכי על שמונה" כמו חזיר במעי חזירה, מטמאים.

תניא, אמר רבי יונתן:

נמתי, אמרתי ^[129] לו לבן עזאי: למדנו על נבלת בהמה טהורה שמטמאה. ממה שנאמר "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב". ונמצא, שאף בהמה המותרת באכילה, נבלתה מטמאת במגע.

וכן על נבלת בהמה טמאה שמטמאה. ונבלת חיה טמאה שמטמאה, שנאמר "או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה".

אולם, דינה של נבלת חיה טהורה, לא למדנו, ומנין שהיא טמאה?

נם, אמר לי בן עזאי: דבר זה למידים ממה שנאמר [ויקרא יא כז], "כל הולך על כפיו, בכל החיה ההולכת". "בכל" ריבוי הוא, ובא לרבות אף חיה טהורה, ובסופו של אותו פסוק נאמר "הנוגע בנבלתם יטמא", וזהו המקור לטומאה של נבלת חיה טהורה.

נמתי, אמרתי לו לבן עזאי: וכי נאמר "וכל" חיה, שמכך יכולים לרבות את כל החיות, אף הטהורות? והלא לא נאמר אלא "בכל" החיה. ומשמעות הדבר היא, שרק למהלכי כפים בתוך החיה, דהיינו, לעוברים שבתוך מעי אמם, הוא דאתא, בא הכתוב לרבות, שנבלת עובר חיה טמאה מטמאת. ושוב אין ללמוד מכך לטומאת נבלת חיה טהורה עצמה!?

נם אמר לי בן עזאי: ומה ישמעאל אומר בדבר הזה? מנין הוא למד את טומאת נבלת חיה טהורה? נמתי לו: רבי ישמעאל למד זאת מן הפסוק [ויקרא יא לט]: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב", והוא דורש את הפסוק כך:

"וכי ימות מן הבהמה" - זו בהמה טמאה.

"אשר היא לכם לאכלה" - זו בהמה טהורה.

והרי למדנו במקום אחר את הכלל, שחיה היא בכלל בהמה, ובהמה היא בכלל חיה.

ולכן, חיה טהורה היא בכלל בהמה טהורה, הילכך נבלת חיה טהורה מטמאת כשם שנבלת בהמה טהורה מטמאת.

וכן, חיה טמאה נבלתה מטמאת, לפי שהיא בכלל בהמה טמאה, האמורה בפסוק, שנבלתה מטמאת.

וכמו כן יש לשנות להיפך:

והושיט הרועה את ידו. בבית הרחם:

ונגע בו. במעי אמו. אם הועילה לו אמו להתירו באכילה. בשחיטת אמו לא תועיל לו מחיים בשאמו בחיים אע"ג שהעובר מת בתוך מעיה שכמה היא אינה טמאה מחיים כך לא יהא עוברה שבתוך מעיה [מטמא] אע"פ שמתה:

מהלכי כפים בחיה טמאתי לך. כלומר עובר טמא שהוא מהלכי כפים שאין פרסות סדוקות בחיה טימאתי לך כלומר אף שהאם חיה טימאתי לך:

אלא מעתה קלוט במעי פרה ליטמא. השתא דאמרת מהלכי כפים בחיה טימאתי לך קלוט במעי פרה ליטמא כו':

מהלכי ארבע במהלכי ארבע הוא. כלומר לא מצית אמרת הכי דכתיב כל הולך על גחון וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע בעינן שיהא עובר ואם שוין כשם שהעובר טמא כך תהא האם טמאה:

והאי מהלכי ארבע במהלכי שמנה. כלומר דאם פרסותיה סדוקות:

אי לאו דרבי יצחק הוה אמינא כוליה כו'. כלומר הוה אמינא בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה כוליה [לכדרבי] הוא דאתא לקמן קמ"ל דרבי יצחק:

למדנו נבלת בהמה (טמאה) [טהורה] שמטמא כו'. כלומר מכי ימות מן הבהמה כדאמרינן לעיל:

גם לי וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת אפי' הולכת חיה על ארבע טמא הוא לכם כל הנוגע בנבלתה וגו':

מהלכי כפים בחיה הוא. כלומר צריכא לן למידרש שעובר טמא במעי טמאה אע"פ שהאם בחיים וכדר' יצחק:

מ"ט דת"ק. פי' לפי שר' יוסי מטמא בטמאה ואי אפשר שלא ליתן טעם לדברי שניהם שואל על ראשון ראשון אבל טעמי' דת"ק אפשר היה לומר משום דטומאת בית הסתרים הוא ולא מטמא ואע"ג דגבי אשה מטמא לחיה התם משום גזרה משום שמא יוציא ראשו כדלקמן ואי איכא למגזר בבהמה אין ק"ו מועיל שלא לגזור עליו משום שמא יוציא את ראשו אלא לאפוקי מדר' יוסי דמטמא בטמאה הוצרך ק"ו לטהרו בטהורה והוקשו טמאה וטהורה זה לזה.
ורש"י ז"ל פיר' דלר"מ דאמר טומאת בית הסתרים איצטריך לרב חסדא וי"א רב חסדא סבר טומאה בלועה בכגון ב' טבעות מטמאה ולית ליה כרבא דאמר לקמן אינה מטמאה ולפי' הוצרך לק"ו.

הולך וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. איכא דק"ל, אימא נמי בכל חיה לרבות קלוט במעי פרה אעפ"י שאינו הולך על כפיו ומצאתי בספרא דתניא בכל החיה לרבות את הפלפ"י אעפ"י שאינו הולך עד שמסרגין ומוליכין אותו מהלכי ארבע כך פירש הראב"ד ז"ל.
וא"ת איפוך אנא ונדרוש הכי מוכל הולך על כפיו מסתברא קאי בטמאים ומרבה טמאים דכתיב טמאים הם ולא מרבינן טהורים כגון קלוט במעי פרה שהוא טהור.
ואקשי' קלוט במעי פרה קלוטה ליטמא דמהלכי ארבע במהלכי ארבע הוא ואעפ"י שהוא טהור וקרא בטמאים כתיב מיהו לענין טומאה ריבה הכתוב כל מהלכי ד' במהלכי ד' וכן מיעט כל שאינן כן ואפילו טמאים כדאקשי' חזיר במעי חזירה לא ניטמי ואסו' מדרנב"י ואי לאו דר"ן הו"א כוליה לכדר' הוא דאתא ואע"ג דר' מבהמה טמאה וחיה בלחוד נפקא ודרנב"י תיפוק לי' מטמאה שאמר הכתוב גבי חיה הא קי"ל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא מפני דבר שנתחדש בה כלומר מפני חידוש אחר נשנית ואע"ג דכל היכא דאיכא למדרש דרשי' הכא ליכא למדרש שהרי הקיש הכתוב טמאה לטהורה אבל השתא דכתיב וכל הולך על כפיו מפקי' מהקישה דלא נקשינהו ודרשינן נבלת חיה טמאה לאתויי עובר ובמ' שבועות נמי אמרי' שרץ טמא דכתב רחמנא ל"ל ומפרקי' כדר' ישמעאל שלא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. זהו תורף פירש"י ז"ל בכאן.

נמתי לו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה. ק"ל ל"ל קרא הא בהמה טמאה בהדיא כתיבה וכולן למדנו חוץ מנבלת חיה טהורה וכ"ת לעובר שבבהמה טמאה שטמא הרי אמר לו לא נאמר אלא בכל החיה במהלכי שתים הוא דאתא ועוד מה הוצרך לדרשה זו לפי שאלתו כלל לימא ליה למדנו בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה.
ונ"ל דה"פ של שמועה לפי שמצי' שפרט הכתוב בהמה טמאה וטהורה וחיה טמאה ולא פרט הטהורה יש במשמע שלא תטמא שאם היתה חיה בכלל בהמה לנבלה למה פרט הכתוב חיה טמאה לפי' א"ר ישמעאל מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה ולמדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה ואף כאן כשכתב הכתוב בהמה טמאה חיה טמאה בכללה שמצינו לה טומאה במקום אחר והוקשה הטהורה לטמאה לומר שבכלל זה אף חיה טהורה וכל שהוא לכם לאכלה במשמ' בין בחי' בין בבהמה שבהמה שכתובה כאן לאו דוקא אלא חיה בכללה שבבהמה טמאה הכתוב מדבר וחיה טמאה הרי יש לה טומאה וא"ת למה פרט הכתוב חיה טמאה ההיא לכדר' הוא דאתא.

חיה טהורה בכלל בהמה טהורה וכו'. פי' ומאחר שלמדנו שאף לענין טומאה חיה בכלל בהמה מעתה למדנו שזו בכלל זו בכל מקום שעד עכשיו הייתי סבור שאעפ"י שמצינו בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה לסי' מאחר שהפרישן הכתוב לענין טומאה אין זו בכלל זו אלא לסי' שהרי חלקן הכתוב ועכשיו שלמדנו לטומאה למדנו לכל מקום.

מאי טעמא דתנא קמא אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה אמו להתירה באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבילה. ואם תאמר ומאי קא מיבעיא לתנא קמא, דתנא קמא שפיר קאמר דבין בטמאה בין בטהורה טהור, משום דקא סבר דטומאה בלועה אינה מטמאה, כבר פירש רבינו שלמה ז"ל דאפילו אליבא דר' עקיבא דאית ליה לקמן (חולין עב, א) דעובר במעי אמו מטמא, בעי לתרוצי, דאף על גב דבאשה טמא בבהמה טהור, והיינו דאיצטריך קל וחומר דרב חסדא. ובספר המאור כתב דאיכא מאן דאמר רב חסדא לית ליה הא דרב' דלקמן (חולין עא, ב) דאמר דטומאה בלועה בשני טבעות לא מטמאה, ומשום הכי איטריך לקל וחומר דאף על גב דבעלמא טמא בבהמה טהורה. עוד כתב ועליו סמך בתירוץ קושיא זו דמתניתין דקתני הושיט הרועה את ידו לא הושיט במעי האם קאמר, אלא בהוציא העובר את ידו קא מיירי, והושיט הרואה את ידו ונגע בו בחוץ, ומשום הכי איצטריך קל וחומר רב חסדא לומר דהוה ליה דעובר כאבר המדולדל בבהמה עצמה דאינו מטמא עד לאחר מיתה, והושיט הרועה אינה כהושיטה החיה את ידה, דהתם בהושטה למעי האשה וכדאמרינן לקמן בשמעתין והושיט הרואה בהושטה ונגיעה בחוץ, ונכון הוא.

ורבי יוסי הגלילי מאי טעמא דמחלק בין טהורה לטמאה דהא איתקש טמאה לטהורה, אמר ר' יצחק דאמר קרא וכל הולך על כפיו וכו', אלא מעתה קלוט במעי פרה ליטמי דהא מהלך כפים כחיה הוא. ור' יוסי הגלילי הא כאיל ותני דכל בטהורה טהור וקלוט במעי פרה טהור לכולי עלמא, כדאמרינן לעיל (חולין סח, ב) דאפילו לר' שמעון דאמר קלוט בן פרה אסור מדכתב רחמנא גמל גמל שתי פעמים חד לגמל בן גמלא וחד לגמל בן פרה, הני מילי היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי, ופרקינן מהלכי כפים כמהלכי ארבע כדכתיב בכל החיה ההולכת על ארבע והאי מהלכי ארבע כמהלכי שמנה הוא. פרה במעי גמל לא ליטמי דמהלכי שמנה כמהלכי ארבע הוא ואיהו כאיל ותנא בטמאה טמא, ופרקינן הולך וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. ואם תאמר איפוך אנא דפרה במעי גמל טהור הוא וקלוט במעי פרה טמא דמרבינן ליה מהולך וכל הולך לרבות קלוט במעי פרה אף על פי שהוא טהור, יש לומר דמסתברא קאי בטמאים ומרבה טמאים לטומאה דכתיב טמאים הם ולא מרבינן טהורים.

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע [בו] בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה טהור ר' יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא בטהורה טהור האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאה שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד אמר הר"ם פי' אמרו אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לו להתירו מידי נבלה ואפי' שהיקש זו אינו אלא בבהמה טהורה בלבד שהתיר עוברה בשחיטה לפיכך אנו למדים בבהמה טהורה מבהמה טמאה בדרך היקש והוא מה שאמרו וכי ימות מן הבהמה וכו' ואמרו מן הבהמה זו בהמה טמאה אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה ור' יוסי למד ממה שאמר רחמנא או בנבלת בהמה טמאה לפי שהכל מודים שנבלת בהמה בין שהיא טמאה או טהורה הרי זו תטמא טומאת נבלה ולא רצה לומר נבלת בהמה טמאה אלא על עובר בהמה שמת במעיה שהוא מטמא על דעת ר' יוסי ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו בתוך מעיה ונגע בעובר טהור שאע"פ שאין הדבר ברור להפקיע טומאתה מתורת טומאה בלועה על הדרך שיתבאר באשה מפני שהבהמה הואיל ואין לה פרוזדור אין הדבר ברור כל כך לקראה טומאה בלועה או שמא באשה מקרא הוא דנפקא לן ומדכתוב וכל אשר יגע על פני השדה להוציא עובר במעי אשה הא בבהמה לא שמענו ואע"פ שבגמרא הביאוה לשאר דברים בדין טומאה בלועה בעובר מיהא לא שמענו מ"מ אתה בא לטהרו מצד אחר והוא שאם הועילו לו מחיצות אמו כל זמן שלא יצא מהם להיותו ניתר בשחיטת האם אע"פ שהוא מת דין הוא שיועילו לו בחייה ליטהר מידי נבלה כל זמן שהוא בתוכה ואע"פ שאין קל וחומר זה ראוי ליאמר אלא בטהורה מ"מ דין זה ר"ל ליטהר העובר מידי נבלה מתפשט אף בטמאה מתורת היקש מבואר בגמרא ור' יוסי אומר בטמאה טמא ובטהורה טהור ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

ויש מפרשים דברי תנא קמא אף באבר שיצא לחוץ שלא ליטמא במגע ומצד קל וחומר שהזכרנו וכן כתבוה גדולי הראשונים שבגירונאה בחיבוריהם אלא שאין לשון הגמרא מתישב על כך:

האשה שמת ולדה בתוך מעיה ופשטה חיה את ידה בפנים ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד שאין עובר מטמא עד שיצא והדין היה נותן לומר כן אף בחיה אלא שחכמים גזרו עליה כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

נבלת בהמה טהורה ונבלת בהמה טמאה ונבלת חיה טמאה כלן מטמאות וכבר נתפרשה טומאתן מן התורה בפי' אבל נבלת חיה טהורה לא נתפרשה בתורה בפי' ומ"מ הרי היא מטמאה כשאר הנבלות שחיה בכלל בהמה היא:

גמ' נמתי לו וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה כו' בגירסת הילקוט אינו וכן נראה דהך דרשה זו בהמה טמאה לא שייכא כלל הכא וק"ל:

בפרש"י בד"ה זאת החיה כו' והכי משמע מכל בהמה כו' עכ"ל כוונת דבריו עיין ברא"ם:

תוס' בד"ה מ"ט דת"ק וא"ת כו' והשתא דאיכא ק"ו מוקי לה ת"ק לדרשא אחריתא עכ"ל פי' דאיכא ק"ו ואיכא נמי היקשא כדמסיק אבל אי לאו היקשא הוה מוקמינן הולך על כפיו מיהת לבהמה טמאה ומיהו אע"ג דטומאה בלועה אינה מטמאה היקשה לחוד לא הוה מפיק לן הולך על כפיו לדרשא אחריתא אלא דאדרבה הוי מקשינן לחומרא בהמה טהורה לטמאה דעוברה טמאה אי לאו דאיכא ק"ו בטהורה ודו"ק:

בד"ה קלוט במעי כו' דנפקא מאת הגמל כו' עכ"ל מגמל גמל ב' פעמים נפקא ליה התם כפירש"י בר"פ אלא דאי לאו את הגמל לאסור חלב הוה מוקמינן גמל גמל לאסור חלב ולא לאסור קלוט וק"ל:

בגמ' וכל הולך לרבות פרה במעי גמל. מקשין למה לי דכתב רחמנא כפיו כיון דאפילו פרה במעי טמאה טמא לכתוב סתמא הולך בכל החיה ונראה דאין המקרא יוצא מדי פשוטו ופשוטו של קרא אתא לחיה טמאה דמטמאה במותה כדמשמע פשוטו של מקרא דחשיב התם בקרא בהמה טמאה וחיה טמאה ואח"כ כתיב בהמה טהורה דכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה אלא מדכתיב בכל החיה ולא כתיב וכל חיה דרשינן עובר הנמצא בתוך גופה של בהמה חי:

[שם] אי לאו דר' יצחק ה"א כוליה לכדרבי הוא דאתא קמ"ל. פי' השתא דכתיב קרא דוכל הולך על כפיו מוקמינן האי קרא דנפש כי תגע בכל טמא לשני דברים לכדר' וגם להאי דרשא דעובר שבטמאה טמא ובטהורה טהור:

בתוס' ד"ה מ"ט דת"ק כו' וי"ל משום דר"ע מטמא וכו'. לפי מה שכתבו התוס' לקמן (חולין דף ע"ב) ד"ה גזירה שמא יוציא ולד ראשו וכו' דגם ר"ע ס"ל דכשהעובר כולו במעי האשה אינו מטמא ולא פליג אלא כשהוציא את ידו כדלקמן צ"ל מה שכתבו התוס' כאן וי"ל משום דר"ע מטמא וכו' לא כתבו זה אלא על פי דרכו של רש"י ולהו לא סבירא להו וק"ל:

בא"ד אי נמי משום דהיה לנו לטמאות מוכל הולך וגו' אפילו קלוט במעי קלוטה וכו'. ונראה דנקטו התוס' האי דחיה לטמאות אפילו קלוט במעי קלוטה משום דלא תקשה לך כי היכי דהשתא דאיכא ק"ו מוקמינן קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא א"כ אפילו בלא ק"ו נמי כיון דאיכא היקשא דאתקש בהמה טמאה לטהורה א"כ ליכא למדרש קרא דהולך על כפיו לטמא עובר במעי טמאה דהא אתקש טמאה לטהורה וטהורה ע"כ ליכא למדרש מקרא דהולך על כפיו ועובר במעי טהורה ע"כ היינו צריכין לומר דטהור א"כ במעי טמאה נמי טהור מהקישא וע"כ הייתי מוכרח לאוקמי קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא וא"ל דלא הוה מוקמינן קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא אלא הוה דרשינן ההיקש איפכא דמקיש טהורה לטמאה מה טמאה עוברה טמא אף טהורה עוברה טמא דא"כ תקשה לך לא לכתוב לא ה"א ולא וי"ו דלא לכתוב לישנא דהולך על כפיו דמשמע מיניה טמאה ולא טהורה אלא לכתוב סתמא בכל החיה ונשמע מיניה בין טמאה בין טהורה ולא בעי היקשא לכך נקטו דתוס' דהיה לנו לטמא מקרא דוכל הולך על כפיו אפי' קלוט במעי קליטה שהיא טהורה והשתא א"א לן למדרש היקשא מה טהורה עוברה טהור דהא אשכחן אפילו טהורה כגון קלוטה עוברה טמא ולכך הוה מטמאינן כל מהלכי ארבע במהלכי ארבע וההיקש הוה דרשינן לשום דרשא למאי דמוקים ליה רבי יוסי הגלילי אבל השתא דאיכא ק"ו דאי אפשר לנו לטמאות עובר במעי טהורה וגם אית לן היקשא דמקשינן טמאה לטהורה ע"כ מוכרחים אנו לאוקמי קרא דהולך על כפיו לדרשא אחריתא ודו"ק:

ד"ה קלוט במעי קלוטה וא"ת כו' דדריש אתין בפ' ד' וה' וכו'. פי' דשם איתא דבעל השור נקי אתי להנאת עורו פי' דאפי' בהנאת עורו אסור כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו ומאן דדריש נקי מדמי ולדות הנאת עורו מנ"ל ומשני התם דיליף ליה מאת בשרו את הטפל לבשרו וכן מאן דשרי קלוט דריש גמל גמל שתי פעמים לאסור חלבו ומאן דאסר קלוט מגמל גמל יליף חלבו מאת הגמל וא"כ ר' יוסי הגלילי דדריש נקי מדמי ולדות ור"ש דאסר קלוט תרוייהו דרשי אתין וא"כ ר' יוסי הגלילי כר"ש ס"ל דאסר קלוטה וא"כ קלוט במעי קלוטה הוי עובר במעי טמאה ואין ה"נ דמטמא ליה ר' יוסי זהו המשך כוונת התוס' אבל העולם מקשין מאי מקשו התוס' דלמא הא דפריך גמרא קלוט במעי קלוטה ליטמא לא איירי בקלוטה שיצאה לאויר אלא שנמצאת גם היא חיה במעי אמה ושריא אפילו לר"ש דמודה ר"ש בנמצא במעי אמו כדאמרינן לעיל וי"ל דאי איירי בקלוטה שנמצאת במעי אמו לא הוי פריך מידי דכוון דלא בעי שחיטה הויא היא ועוברה כאילו נשחטו ולא שייך בהו מיתה ולא טומאה ומאי פריך ליטמא:

ד"ה חיה טמאה וכו' ומיהו בלאו הכי ידעינן וכו'. ר"ל ולא צריכין אנו למילף ממה שהיה בכלל בהמה וכל חיה בכלל בהמה צריך למשמע מיניה דחיה טמאה מטמא אלא דלרווחא דמלתא נקט הרבעה למימר דשמעינן שום חדוש מכל כלל וכלל:

רש"י בד"ה ויצא דרך כו' ושפה חיצונה משויירת וקא מיבעיא ליה תורא כו' כצ"ל. ונ"ב תורא שפה חיצונה רש"י פרק אלו מומין וכן בערוך ע' תור:

גמרא אלא ארנב"י מהכא נפש כי תגע בכל טמא כו'. לשון זה הוא בפ' צו גבי אכילת קדש. אבל שם לא נאמר או בנבלת חיה כו'. ובויקרא גבי קרבן עוי"ר כתיב בל"א או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. ומפירש"י בסוף הסוגיא בד"ה לכדרבי הוא דאתא מוכח להדיא דהמכוון בכאן הוא על קרא דויקרא:

רש"י ד"ה זו נבלת עובר. שבטהורה טהור מק"ו כו'. ר"ל ואשמעינן דלא תטהר גם בטמאה מהיקשא ועתוי"ט:

רש"י ד"ה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה. דכתיב בויקרא וכל (כצ"ל) בהמה כו' ובמ"ת מכל הבהמה כו'. הכתובים צ"ל בהפך:

גמ׳ אלא איזה זה עובר כצ"ל:

רש״י ד״ה אי לאו וכו' מפני חדוש אחר. נ"ב ודיו לחדש עוד ד"א:

תוס' ד"ה קלוט וכו' דניחא ליה ליישב. כעין זה כתבו תוס' שבועות דף ג' ע"ב ד"ה א"ה:

מתני' הושיט הרועה את ידו. לתוך מעיה: טהור. טעמא דתרווייהו מפרש בגמ': גמ' ק''ו. כלומר אפי' לר' עקיבא דאמר לקמן (דף עב.) טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמאה הכא מודה מק''ו אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אע''פ שהוא מת לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא: איתקש. נבלת טמאה לנבלת טהורה מי שאינו קרוי נבלה בטהורה אינו קרוי בטמאה: על כפיו. שאין פרסותיו סדוקות: מהלכי כפים בחיה. בתוך גופה של בהמה חיה דהיינו עובר טמא במעי אמו: טמאתי לך. משום נבלה דכתיב בסיפיה הנוגע בנבלתם יטמא: קלוט. מת: במעי פרה ליטמא. שהרי מהלכי כפים הוא: ומשני מהלכי כפים במהלכי ארבע. בעינן דהכי כתיב הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע שאין לאמו אלא ד' רגלים כגון טמאה שאין פרסותיה סדוקות: פרה במעי גמל. טמאה שעוברה מין טהור: לא תטמא. במעי אמו דהאי לאו מהלך על כפים הוא ור' יוסי פסיק ותני בטמאה טמא: קלוט במעי קלוטה. ואמו טהורה היא אלא שנולד כך: ליטמא. במעי אמו ומתני' פסיק ותני בטהורה טהור: קל וחומר דרב חסדא. אם הועילה לו אמו כו': אלא איזה זה. נבלה שחלוקה בין נבלת טמאה לטהורה: זו נבלת עובר. דהא בנולדה ליכא לאוקמה דהא נבלת טהורה מטמאה דכתיב [וכי] ימות מן הבהמה אשר היא לכם וגו' אלא בנבלת עובר מיתוקמא שבטהור' טהור מקל וחומר ובטמאה טמא דליכא קל וחומר דקם ליה ממילא בטומאת נבלות מאחר שמת ולא דרשי' היקשא: אי לאו דר' יצחק הוה אמינא כוליה האי קרא לכדרבי אתא. דאמרי' לקמן (דף עא.) אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה כו' ועובר טמאה דטהור תיפוק לן מהקישא דלעיל ואע''ג דרבי מבהמה טמאה נפקא ודרב נחמן תיפוק מחיה הא קיימא לן (שבועות דף יט.) פרשה שנאמרה ונשנית מפני חידוש אחד נשנית השתא דכתיב כל הולך על כפיו דאפקנא מהיקשא דלא נקיט דרשי' מבנבלת חיה טמאה ואמרינן לדרשה אתא לאתויי עובר: הכי גרסי' תניא אמר ר' יונתן נמתי לו לבן עזאי. נמתי אמרתי למדנו כו' דכתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה וכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הרי חיה טמאה ובהמה טמאה ובהמה טהורה אבל נבלת חיה טהורה לא למדנו שתטמא ומנין: בכל החיה. להביא חיה טהורה וכתיב בסיפיה הנוגע בנבלתם יטמא: למהלכי כפים בחיה. עובר טמא במעי אמו כדאמרן: נמתי לו וכי ימות מן הבהמה וגו'. וכיון דפרט לך בהמה טהורה וטמאה הרי חיה טהורה בכלל לפי שלמדנו במקום אחר חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה כדאמרינן לקמן ומעתה תהא לך חיה טהורה בכלל בהמה טהורה אם תצטרך ללמוד חיה טהורה מבהמה טהורה כלום: וחיה טמאה בכלל בהמה טמאה. לכשתצטרך ולקמן מפרש למאי הלכתא. וסידרה ה''ג ולמדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה חיה טמאה בכלל בהמה טמאה בהמה טמאה בכלל חיה טמאה בהמה טהורה בכלל חיה טהורה: חבל על בן עזאי. הפסד וחבלה היא בעולם תלמיד ותיק כמותי אני בן עזאי שלא שמשתי את ר' ישמעאל כל חבלה שבש''ס לשון חבלה והפסד הוא כמו (סנהדרין דף נט:) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם גבי נחש: זאת הבהמה אשר תאכלו. ומפרש בתריה איל וצבי אלמא חיה בכלל בהמה: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה. והכי משמע מכל הבהמה אכול את המפרסת ומעיקרא מתחיל לאישתעויי בחיה זאת החיה אשר תאכלו ומפרש סימני בהמה דקאמר מכל הבהמה כל מפרסת אלמא בהמה בכלל חיה ומעתה תלמוד לכל הצריך לך: חיה טהורה בכלל בהמה טהורה כו'. והשתא מפרש לארבעה בבי דמתניתא למאי ניבעי להו: חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין. שלא מצינו סימנין מפורשים אלא בבהמה דכתיב בויקרא כל בהמה מפרסת פרסה ובמשנה תורה (יד) מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה סימנין אבהמה קיימי ובחיה לא ידעינן אלא משום דאשכחן חיה בכלל בהמה כדלעיל זאת הבהמה ומפרש איל וצבי ויחמור והוא הדין נמי דאצטריך לן חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לטומאת נבלות כדבעינן לעיל נבלת חיה טהורה לא למדנו ונפקא לן מבהמה טהורה ולהרבעה נמי אצטריך דהא הרבעת כלאים בבהמה כתיב ולא בחיה אלא חדא מינייהו נקט: ה''ג חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה וכדפרשי' דהרבעה בבהמה כתיבא ומשמע בין טמאה ובין טהורה וחיה מבהמה נפקא והוא הדין נמי דחיה טהורה להרבעה בכלל בהמה טהורה אלא בכל כללי דברייתא מפרש חדא מילתא לאשמועינן דמכולהו איכא למילף:

מאי טעמא דתנא קמא. וא''ת ומאי קבעי והא טומאה בלועה היא ולא מטמא וי''ל דמשום דר' עקיבא מטמא לקמן (דף עב.) עובר במעי אשה אצטריך ליה הכא גבי בהמה ק''ו כדפירש בקונטרס דאפי' ר' עקיבא מודה הכא א''נ משום דהיה לנו לטמאות מוכל הולך על כפיו דבסמוך אפילו קלוט במעי קלוטה אי לאו ק''ו והשתא דאיכא ק''ו מוקי לה תנא קמא לדרשא אחריתי: קלוט במעי פרה ליטמא. הוה מצי לשמויי דלהכי אהני ק''ו דרב חסדא אלא דעדיפא משני: קלוט במעי קלוטה. וא''ת ומאי פריך אין הכי נמי דאליבא דר' יוסי הגלילי קיימינן דדריש אתין בפרק ד' וה' (ב''ק מא:) גבי ובעל השור נקי דדריש נקי מדמי ולדות ומשמע דמוקי את להנאת עורו ואם כן סבר כרבי שמעון דאסר קלוט כשיצא לאויר העולם דנפקא מאת הגמל בפ''ק דבכורות (דף ו:) וי''ל. דניחא ליה ליישב מילתא דר' יוסי דהכא אפילו למאן דשרי קלוט א''נ הכא איירי בראשו ורובו דומים לאמו דאפי' ר''ש מודה בההיא דשרי כדמוכח התם: חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה. דכל חד משמע חידוש כלומר דמחמת דחיה בכלל בהמה שמענו שפיר איסור הרבעה ומיהו בלאו הכי ידעינן דאפי' בעופות גמרי' הרבעה בהמתך בהמתך משבת כדאמרי' בשור שנגח את הפר' (ב''ק נד:):