דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עד - ב

רבי שמעון שזורי אומר: אפילו גדל העובר שיצא מאמו השחוטה, והריהו בן חמש שנים, וחורש בשדה - שחיטת אמו מטהרתו, ועדיין הוא בהיתר זה. [266]

וכן, קרעה את הבהמה בלא שחיטה, ומצא בה עובר בן תשעה חודשים [267] כשהוא חי, הריהו טעון שחיטה לעצמו. לפי שלא נשחטה אמו. ואם כן, אין במה להתירו. [268]

גמרא:

שנינו במשנתנו את הדין שעובר הנמצא במעי אמו הנשחטת, מותר אף בלא שחיטה כיון שדנים אותו כחלק מאמו.

אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיא: עובר זה, לא הילכו בו, לא מצאו להקל בכשרותו, אלא על עסקי שחיטה בלבד, שרק לענין שחיטה הוא מותר בלא שחיטה, אגב שחיטת אמו. אולם לגבי שאר ההלכות, הריהו ככל בהמה.

ודנה הגמרא: למעוטי מאי? כלומר אלו עוד דברים אפשר היה להקל בו, מלבד השחיטה?

מבארת הגמרא: למעוטי חלבו וגידו. לפי שהשלים חדשי עיבורו ויצא לאויר העולם, אסורים חלבו וגידו כמו כל בהמה.

ודנה הגמרא: [269] חלבו דמאי? חֵלֶב של מי אסור? [270]

אילימא, אם נאמר חלבו דשליל אסור, הרי בדבר זה מפלג פליגי, נחלקו בברייתא להלן -

דתניא: איסור גיד הנשה נוהג בשליל, עובר, וגם חלבו אסור, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וגם חלבו מותר.

ואמר רבי אלעזר, אמר רב אושעיא: מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בענין שליל וחלב, היא רק בבן ט' חי. ובדין זה הלך רבי מאיר לשיטתו, שעובר אשר השלים תשע חודשי עיבור הריהו כבהמה, ומשום כך גיד שבו וחלבו אסורים.

ורבי יהודה, המתיר את הגיד והחלב, אף הוא הולך לשיטתו, שהיא שיטת חכמים במשנתנו, שאין העובר חשוב כבהמה בפני עצמה, אלא ניתר בשחיטת אמו. וכן הוא הדין לענין גידו וחלבו, שאינם נאסרים, לפי שהעובר עצמו נחשב כאחד מאברי אמו. ולכן אין דנים את הגיד והחלב כאברי בהמה לעצמה.

ואם כן, אין לומר שרבי אושעיא ממעט גיד וחלב, שהרי אף בזה נחלקו רבי ורבנן [ורבי יהודה, כרבנן הוא], ואילו דברי רבי אושעיא, לדעת כולם נאמרו. ושוב יש לשאול, מהו הדבר שכולם מודים בו שנחשב העובר כבהמה לכל דבר?

אלא, חלבו דגיד. החלב הטבוע בגיד, שלפי כולם הוא אסור, ולענין זה העובר הוא כבהמה.

אך דוחה הגמרא: הרי אף בזה מפלג פליגי רבי מאיר ורבי יהודה [רבנן].

דתניא: גיד הנשה, כאשר מוציאו מן הירך [בגיד של בהמה רגילה, ולאו דוקא בעובר], מחטט מחפש אחריו בכל מקום שהוא, שלא ישארו ממנו כל שיריים, וחותך את שמנו חלבו מעיקרו, מכל שורשיו הטבועים ומובלעים בירך סביב מקומו של הגיד, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: גוממו, חותכו עם השופי. חותכו בקו ישר עם כף הירך, ורק את החלב הבולט על הכף צריך לחתוך משום מראית עין. אבל שרשי החלב, המושרשים בעומק תוך בשר הירך, מותרים, ואין צריך לחטט אחריהם.

ואם בחלב גיד בהמה רגילה סובר רבי יהודה שאינו אסור, ודאי שכן הוא הדין בעובר. ואם כן, שוב יש לנו לבאר, מהו הדבר שבו כולם מודים שדנים את העובר כבהמה רגילה?

אלא, ודאי, אי אתמר, אם נתכוין רבי אושעיא בדבריו, הכי אתמר, לכך נתכוין. וכך הם דבריו:

אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיא: לא הילכו בו רבנן בהיתרו של עובר זה בלא שחיטה, אלא על עסקי אכילה בלבד, והותרה אכילת בשרו חלבו וגידו.

והיתר זה, בא למעוטי שאסור לאדם להיות רובעו, ולהיות חורש בו בבן פקועה זה בכלאים בשור וחמור יחדיו. שלענין איסורים אלו, [271] כולם מודים שהעובר [272] הוא כבהמה לכל דבר. [273]

אמר רבי שמעון בן לקיש: לדברי המתיר באכילת חלבו של העובר, מתיר אף באכילת דמו. [274] לדברי האוסר באכילת חלבו, אוסר אף באכילת דמו.

ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המתיר בחלבו, אוסר בדמו. [275] [276] איתיביה, הקשה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש, ממה ששנינו במשנתנו: קורעו את העובר, ומוציא את דמו. ודברי המשנה הללו נאמרו בבן שמונה חי או מת, שכולם מודים בו שחלבו מותר [ולא נחלקו אלא בחלב של בן תשע], ומוכח ממשנתנו, שאף הסוברים שחלב העובר מותר, מכל מקום, דמו אסור, ולא כדברי רבי שמעון בן לקיש?

אמר רבי זירא: מה שאמר רבי שמעון בן לקיש שהמתיר חלבו מתיר דמו, אין כוונתו לומר שהוא מתיר את הדם לכתחילה באכילה. אלא לומר, שהאוכל את הדם של מי שהותר חלבו, אין ענוש כרת. מה שאין כן לדעת רבי יוחנן. [277] נמצא, שהמחלוקת היא רק בשאלה האם יש חיוב כרת על אכילת דם השליל, או רק איסור אכילת דם גרידא. [278]

ודנה הגמרא: למאן קאמרי? לדעת מי נאמרו דברי ריש לקיש, שהמתיר את החלב מתיר את הדם?

אם נאמר הדבר לדעת רבי יהודה ורבנן, שהם המתירים, לכאורה, אכילת החלב, יקשה מאוד לומר שרבי יהודה סובר שהאוכל מדמו של עובר זה פטור מכרת, כיון שאף אם נאמר שלא מדובר דוקא בדם הנפש [כלומר הדם הראשון המזנק ומקלח מיד עם השחיטה, שהוא בודאי אסור], לא יהא דם העובר אלא דם התמצית, הדם המתמצה מגוף הבהמה אחר הדם המזנק ומקלח, ויוצא לחוץ לאיטו, שגם הוא אסור.

דתניא: דם התמצית הריהו באזהרה למלקות. לפי שחמשה לאוין נאמרו בו, [279] אבל אינו בעונש כרת, משום שלגבי דם שמתחייבים עליו כרת נאמר [ויקרא יז י - יא] "ונתתי פני בנפש האוכל את הדם, והכרתי אותה מקרב עמה. כי נפש הבשר בדם היא, ואני נתתיו לכם [את הדם] על המזבח לכפר". והדם הנזרק על המזבח לכפרה, הוא רק דם נפש. ולכן אין עונש כרת אלא רק על אכילת דם הנפש.

רבי יהודה אומר: חייבים עליו בהכרת!

ומפורש, שעל כל דם מחייב רבי יהודה בכרת על אכילתו. ולא יתכן לומר שרבי יהודה הוא התנא הסובר שבמקום שחלב מותר, אף על הדם אין חייבים בכרת. ואם כן, מיהו התנא הסובר זאת?

תרגמא, ביאר והעמיד רב יוסף בריה דרב סלא חסידא קמיה דרב פפא, שרבי יהודה מחייב אף על אכילת דם התמצית, הוא משום שאית ליה לרבי יהודה את הדרשה של "דם" "וכל דם".

דהיינו, נאמר בפסוק האוסר אכילת דם [ויקרא ז כז] "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם, לעוף ולבהמה".

ודי היה לכתוב "דם אל תאכלו" בלבד, ומדוע אמר הכתוב "וכל דם", שהוא לשון ריבוי? ולכן למד רבי יהודה שהוא בא לרבות ולומר:

כל היכא דמיחייב, כל מקום שמתחייבים כרת א [על] דם הנפש, מיחייב אף א [על] דם התמצית. [וזאת משום שהוקש "כל דם", לדם הנפש האמור בפסוק, שדינם שוה].

וכל היכא דלא מחייב כרת א [על] דם הנפש, כגון בעובר, שאין בו דם הנפש, שהרי הוא נידון כשחוט אגב שחיטת אמו, ולא נחשב כמי שיש בו "נפש", לא מחייב א [על] דם התמצית.

ומעתה, שפיר מיושבים דברי רבי שמעון בן לקיש שהמתיר בחלבו מתיר בדמו [שאין ענוש כרת], ורבי יהודה הוא. ואף שסובר רבי יהודה שעל דם התמצית חייבים כרת, מכל מקום, בעובר, שאין בו כרת על "דם הנפש", כיון שאין בו נפש, הרי אין בו כרת על דמו, שהוא דם התמצית. [280]

איבעיא להו: מהו, האם ניתן לפדות פטר חמור בשה שהוא [281] בן פקועה [שחוטה. כלומר שנפקעה ביטנה] שמלאו לו תשע [282] חודשי עיבור?

ומבארת הגמרא: אליבא דרבי מאיר, לא תיבעי לך אין ספק בדבר. דכיון דאמר רבי מאיר שעובר בן תשעה חודשים טעון שחיטה, ושה זה בן תשעה חודשי עיבור הוא, הרי שה מעליא הוא. וודאי פודים בו. [283]

כי תיבעי לך, הספק הוא, אליבא דרבנן, דאמרי עובר בן תשעה אינו טעון שחיטה לעצמו, אלא שחיטת אמו מטהרתו ומתירתו באכילה. מאי?

וצדדי הספק הם:

כיון דאמרי רבנן שחיטת אמו מטהרתו, ונחשב כשחוט ואינו צריך שחיטה לעצמו, הרי בשרו כבשרא בדיקולא, כבשר שחוט המונח בסל, הוא, ואי אפשר לפדות בו.

או דילמא, כיון דרהיט ואזיל, ורהיט ואתי, רץ, והולך ובא - "שה" קרינא ביה, ופודין בו כבכל שה.

מר זוטרא אמר: אין פודין בשה בן פקועה.

ורב אשי אמר: פודין בו.

אמר ליה רב אשי למר זוטרא: מאי דעתך? מהי סברתך לומר שאין פודין בשה עובר בן ט'? הרי סברתך היא משום דגמרת, למדת דבר זה בגזירה שווה "שה - שה" מפסחים. [284] ובקרבן פסח, פסול [285] עובר בן פקועה. [286]

ואם כך, גם זאת נלמד משם: אי מה להלן, בקרבן פסח, צריך שיהיה הקרבן שה זכר תמים ובן שנה, אף כאן, בפדיון פטר חמור, צריך שיהיה זכר תמים ובן שנה?

והשיב מר זוטרא: נאמר [שמות יג יג] "וכל פטר חמור תפדה בשה". וכן נאמר [שמות לד כ] "ופטר חמור תפדה בשה". ובכך שכפל בענין זה, ריבה הכתוב כל שה, אפילו שאינו בן שנה זכר תמים.

אולם עדיין קשה, אי אם דורשים "תפדה תפדה" ריבה, שבא לרבות כל זה, יש לרבות אפילו כל מילי נמי, ואף בן פקועה שיהיה ראוי לפדיון פטר חמור?

והתשובה: אם אנו דורשים ומרבים כל שה אפילו בן פקועה, אם כן, הדרשה שדרשנו מגזירת הכתוב "שה - שה" מקרבן פסח, מאי אהני לך? לשם מה היא נדרשת?

אלא לומר לך, שבן פקועה אין ראוי לפדות בו. ונמצאנו למידים שמריבוי "תפדה תפדה" יש לרבות כל מילי, ואף מי שאינו זכר תמים בן שנה, ואילו מ"שה שה", יש להגביל זאת רק במי שנולד, ולמעט בן פקועה. [287]

איבעיא להו: אם נטמאה בהמה שחוטה בטומאת אוכלין, בעוד שהעובר בן תשעה חודשים [288] היה בתוכה טרם הוצא לחוץ. מהו למנות בו ראשון ושני? האם מחשיבין את העובר כגוף בפני עצמו, והיות והאם היא ראשון לטומאה [היות והאם עצמה נגעה במקור הטומאה, בכזית נבלה, וכדומה, הרי היא ראשון לטומאה, וטמאה טומאת אוכלין], והעובר בתוכה נטמא במגע עם אמו, לפיכך מונים לו "שני לטומאה".

או, שנחשב העובר כחלק מגופה, ולכן אף העובר יהיה ראשון לטומאה, היות והוא חלק מן האם ונידון כמותה?

רבי יוחנן אמר: העובר הוא כגוף בפני עצמו, ומונין בו ראשון ושני. דהיינו, שרק אמו היא ראשון לטומאה, ואילו הוא שני לטומאה.

רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני, כי נעשה העובר שבמעי אמו כאגוז המתקשקש בקליפתו. שהאגוז והקליפה העוטפת ושומרת אותו, אחד הם, וטומאת האגוז והקליפה טומאה אחת היא. וכן הדין באֵם ועוברה. שהיות והוא בתוכה, כחלק ממנה הוא, וטמא בטומאתה.

איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו במשנה לעיל [עג א]: שחט את אמו ואחר כך חתכה [את האבר היוצא של העובר], הבשר [של העובר] טמא מגע נבלה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין בו טומאת מגע נבילה, אלא דינו כמגע טרפה שחוטה, שמטמא במוקדשין בלבד.

הטומאה האמורה [הן לגבי הבהמה והן לגבי העובר שבתוכה], היא טומאת אוכלין.

טומאת אוכלין חלה רק אם "הוכשר" האוכל לקבל טומאה, על ידי שבא עליו אחד מן שבעת המשקין, ודם הוא אחד משבעה המשקין.

ומקשה רבי שמעון בן לקיש: בשלמא לדידי, דאמינא, שאני [ריש לקיש] סובר שהאם והעובר חד גופא הוא, היינו דאיתכשר הוכשר העובר לקבל טומאה בדמא דאמיה, בדם שחיטת אמו ששטף אותה. [289] וכיון שהעובר בכלל אמו, הוכשר לקבל טומאה בהכשרה של האם.

אלא לדידך, לדעתך רבי יוחנן, שהעובר נידון כגוף בפני עצמו, ואינו מוכשר בהכשר אמו, אם כן, במאי איתכשר, במה הוכשר העובר לקבל טומאת אוכלים, אשר מכוחה הוא נטמא במגעו באבר היוצא? [290]

אמר ליה רבי יוחנן: לא על ידי שטיפתו במשקין הוכשר העובר לקבל טומאה, כי אם בשחיטה, במעשה השחיטה הוא הוכשר. ומשנתנו כדעת רבי שמעון היא, שאמר [לעיל לג א], השחיטה היא המכשרת לקבל טומאה, ולא דם השחיטה. והיינו, כיון שהבהמה ניתרת בשחיטה, היא אף מוכשרת בכך לקבל טומאה. וכיון שהעובר נידון כשחוט [291] מכח שחיטת אמו, הרי הוא הוכשר לקבל טומאה בשחיטתה.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש ממה ששנינו: עובר בן פקועה בן תשע חודשים שנמצא חי במעי אמו שנשחטה, וגדל, ועבר בנהר, ונשטף במימיו, הוכשר לקבל טומאה. [292]

הלך לאחר מכן לבית הקברות - נטמא טומאת אוכלין מטומאת בית הקברות.

ומעתה מקשה רבי יוחנן: בשלמא לדידי, דאמינא, שסבור אני שהעובר ואמו תרי גופי נינהו, שני גופים שונים הם, משום הכי הוכשר, אין, רק אם הוכשר תחילה לקבל טומאה על ידי מי הנהר הוא נטמא מטומאת בית הקברות.

אבל אם לא הוכשר על ידי מי הנהר, הוא לא מקבל טומאה.

אלא לדידך, רבי שמעון בן לקיש, דאמרת, שסבור אתה שהאם והעובר חד גופא הוא, הא, הרי כבר איתכשר, הוכשר העובר לקבל טומאה בדמא דאמיה, על ידי דם אמו שיצא בשחיטה, ושטף את בית השחיטה. ועל ידי כך הוכשר גם העובר לקבל טומאה, שהרי הוא נידון כגוף אחד עם אמו. ואם כן, די לו בהכשר זה, ומדוע צריך לשטיפת מי הנהר?

הערות

[266] לקמן מקשה הגמרא מה חידוש יש בדברי רבי שמעון שזורי על דברי תנא קמא שכבר ביאר שעובר זה מותר בשחיטת אמו, ולהלן יתבאר הדבר.

[267] ולד הנולד פחות מבן תשעה, אין לו היתר אפילו בשחיטת עצמו, שהרי נפל הוא וכטריפה.

[268] הקשה הדרישה [יו"ד י"ג ס"ק ב'] דפשיטא הוא וודאי שאם לא נשחטה אמו, אין לו היתר?! ובתוספות יום טוב כתב ליישב שהיה מקום לומר שהפסוק "כל בבהמה תאכלו" לא נאמר דוקא על היכן שנשחטה אמו, שהרי הפסוק לא דן בשחיטה. ואם כן, כל מה שנמצא בבהמה בכל אופן שהיא נפתחה אף בלא שחיטה, יהיה מותר. וזהו שהשמיעה משנתנו שרק על ידי שחיטה מותר.

[269] ראה בהערה להלן, את הגירסה בשאלת הגמרא על פי רש"י.

[270] כך היא הגירסא המובאת בגמרא שלפנינו, ששאלת הגמרא היא על האפשרות שבא רבי אלעזר בשם רב אושעיא למעט חלב השליל. לפי גירסא זו, תמה רש"י על שאלת הגמרא "חלבו דמאי, אילימא חלבו דשליל וכו"', הרי ודאי מדובר בחלב של שליל [עובר] שהרי כל סוגייתנו אינה עוסקת אלא בשליל? מכוח תמיהה זו לא גורס רש"י את דברי הגמרא "אילימא חלבו דשליל" וכו'. וכן להלן אינו גורס "אלא חלבו דגיד מפלג פליגי". אלא מפרש ששאלת הגמרא היא על שניהם. הן על חלב והן על גיד ואת שניהם בא רבי אלעזר בשם רב אושעיא למעט בדבריו, שאסורים הם. ועל כך מקשה הגמרא שבשניהם נחלקו כמבואר בברייתות המובאות כאן. וכדרכנו יש להעמיד את מהלך הגמרא על פי גירסת רש"י. [וראה בתוס' שמיישבים הגירסא המובאת בגמרא שלפנינו].

[271] המנחת חינוך במצוה כו נקט, שאם שחט בן פקועה לשם עבודה זרה, אף שאינו טעון שחיטה כלל, מכל מקום, לענין עבודה זרה, נקרא שחיטה. ועי"ש שהותיר בצ"ע. ולענין מעשר בהמה כתב המנחת חינוך [מצוה ש"ס] שלפי דברי רש"י ד"ה דגמר שבן פקועה הרי הוא כמו יוצא דופן, אם כן, אף אינו נכנס לדיר להתעשר כמו יוצא דופן. ולדעת התוספות שדינו כשחוט, גם כן אינו מתעשר שהרי בהמה שחוטה אינה מתעשרת.

[272] התוספות מבארים שהחידוש בדברי הגמרא הוא, שהיה מקום לומר, שחשיבותו של עובר בהמה פחותה מחשיבותה של בהמה המפרכסת, שהרי בענין המפרכסת, שנינו לקמן [קכא ב] שחייב בה הרובע. והיה מקום לומר שעובר אינו נחשב כבהמה [אלא כשחוט] כלל ואינו בכלל איסור כלאיים. ומשמיעה הגמרא שאף הוא בכלל זה. בקובץ ענינים הקשה על כך, איך יתכן לומר שבן פקועה קל ממפרכסת? והרי הרובע מפרכסת, אינו רובע בהמה החיה באופן מלא, שהרי מפרכסת כמעט מתה היא. ואף על פי כן הרובעה חייב. ואם כן, כל שכן בן פקועה, שהוא חי באופן גמור, ודאי הרובעו חייב? ונראה, שהסלקא דעתך בגמרא לפי ביאור התוספות הוא, שאין איסור הרביעה תלוי במידת החיות של הבהמה. אלא בשם "בהמה" שבה. ולכן, עד כמה שעובר זה לא חשוב "בהמה", אין חייבים על רביעתו. ובזה גרוע הוא ממפרכסת.

[273] הרמב"ם לא הזכיר כלל הדין שאסור לרובעו ולחרוש בו. להלן [עה א] נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בשאלה מה גורם את היות העובר לבהמה. האם "חודשים גרמי" כלומר בגרותו ושלמות ט' חודשי עיבור הם שעושים אותו לבהמה [זו דעת רבי יוחנן], או שאף "אוירא גרמי". כלומר לא די במנין חדשיו, אלא אף צאתו לאויר העולם גורמת את היותו בהמה. לפי זה מבאר האבי עזרי [מאכלות אסורות ז ג] את דעת הרמב"ם, שכל החידוש שמובא בגמרא מדברי רבי אלעזר "למיעוטי רובעו וחורש בו" הוא דוקא לדעת ריש לקיש הסבור ש"חדשים ואוירא גרמי". וכל היתרו של בן פקועה הוא משום שלא נחשב בהמה שהרי במעי אמו הוא. ומשום כך היה צד לומר שאף מותר לרובעו ולחרוש בו שהרי אינו בכלל בהמה ואינו בכלל איסור "שור וחמור", ולכן צריך רבי אלעזר לחדש שחייבים עליו. אולם כיון דקיימא לן דהלכה כרבי יוחנן, שמנין החדשים לבד הם שגורמים את היותו בהמה, וכל היתר האכילה שבו הוא משום שנאמר "כל בבהמה תאכלו", דאף שכבר שלמו חדשיו ונחשב בהמה בפני עצמו, מכל מקום, מותר באכילה. אולם לענין רביעה וחרישת כלאיים, ודאי שבהמה גמורה הוא, ואסור. ולכן לא נקט הרמב"ם דין זה, שדבר פשוט הוא.

[274] במסקנת הגמרא מבואר שאין חיוב כרת על אכילת דמו. אך אף רבי שמעון בן לקיש מודה שהאכילה עצמה אסורה. ובסברת רבי שמעון בן לקיש ב'הוה אמינא' שהדם מותר לגמרי, ביאר הזכרון שמואל [סימן ע"ד] לפי שקודם לידה לא חל עדיין הדין שדמו אסור. ומשום כך אף אחר שנשחטה הבהמה, הותר משום "כל בבהמה תאכלו". ואמנם אף שכתב הר"ן [דבריו מובאים כאן בהערותינו] שהיתר זה הוא רק בדברים הנאכלים, מה שאין כן במשקה כדם, יש לומר שבזה אין היתר מיוחד בפני עצמו, אך מאידך אם לא חל עדיין איסור הדם, הרי שמותר הדם בכלל העובר המותר בכללותו ונחשב כשחוט. ואם כן, ממילא כאשר יוצא לאויר העולם לא משתנה במאום. ולא חל איסור הדם אף שאין היתר מיוחד עבורו. ומכל מקום, אין בו איסור "דם". [אופן נוסף ביאר שם הזכרון שמואל, שרבי שמעון בן לקיש אינו חולק על דעת רבי יוחנן, וסובר שהיתר "כל בבהמה תאכלו" חל אף על דם. ומצד עצמו הדם אסור, רק שניתר מדין "כל בבהמה"].

[275] בטעם דברי רבי יוחנן ביאר הר"ן, משום שההיתר הנלמד מ"כל בבהמה תאכלו", נאמר דוקא על דברים השייכים באכילה. אבל דם שמשקה הוא, לא נלמד מפסוק זה להתירו. הרא"ש כאמור [הובאו דבריו לעיל על המשנה] ביאר באופן אחר, שדם העובר אסור משום שנבלע בכל גוף האם, דהיינו, שמחזור הדם של העובר, עובר דרך גופה של האם, והיות וכך כבר נבלע באבריה ונאסר כדמה עצמה.

[276] וכן דעת הרמב"ם [מאכלות אסורות ו ה] שכתב: השליל הנמצא במעי בהמה הרי דמו כדם הילוד, לפיכך על הדם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבים עליו כרת. ובלחם משנה שם מפרש שדין זה אמור אף כאשר לא כלו לו חדשיו. בספר 'שערים מצוינים בהלכה' דן, באיזה שיעור גודל צריך להיות העובר כדי שהאוכל מדמו יתחייב, שהרי לא מסתבר לומר שעובר בתחילת יצירתו ועדיין אין בו ממש חיות, יתחייבו על דמו משום דם הנפש. בערוך לנר [יבמות קיד ב ד"ה אבל] הביא מכמה מקומות שרביעית דם נקראת דם הנפש, וזהו המעט שיהיה באדם מתחילת ברייתו. ובגמרא לקמן [פט ב] מבואר שיצירת האדם והבהמה שוים. ואם כן, יש לומר שכן הוא הדין לענין שיעור דם שהוא בתחילת בריית העובר שהוא רביעית. וכל זמן שאין בו עדיין שיעור זה לא נקרא דמו "דם הנפש". ואין מתחייבים עליו.

[277] בביאור דעת רבי יוחנן המחייב כרת על אכילת דמו, נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ן, אף רבי יוחנן מודה שאין דם העובר נחשב כדם שהנשמה תלויה בו. [דם הנפש. שביציאת דם זה, הבהמה מתה. ורק על דם זה חייבים כרת] וסובר רבי יוחנן כי לדעת רבי יהודה כי אף כאשר אין בבהמה זו דם הנפש, מכל מקום, ישנו חיוב כרת גם על דם התמצית היינו שאר הדם המתמצה מן העובר. ולפי זה נמצא, שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא רק לדעת רבי יהודה הסובר שישנו חיוב כרת אף על דם התמצית ולא רק על הדם שהנפש תלויה בו. אולם לדעת רבנן, שהלכה כמותם, שאין כרת אלא רק על דם הנפש, מודים כולם שאין חיוב כרת על דם העובר. וכן מובא בתוספתא שדם העובר הוא כדם האברים [ואינו דם הנפש] ואין חייבים עליו כרת וכדרבנן. [בהגהות הגרא"ז על הרמב"ן העיר שחיפש את התוספתא הנ"ל ולא מצאה. ובהגהות על הרשב"א ציין לדברי התוספתא כריתות ב יב ששם כתוב כי דם הלב אינו בכרת. אך אין מדובר שם בשליל וצ"ע. וראה עוד בהמשך הערתנו שדם הלב נחשב כדם הנפש] לדעת הרשב"א והר"ן, טעמו של רבי יוחנן הוא משום שלדעתו גם בעובר ישנו דם הנפש. ואכן רק עליו חייבים כרת. ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא אף לפי ההלכה כרבנן שאין חייבים כרת אלא רק על דם הנפש, שרבי יוחנן סבר שבעובר ישנו דם הנפש, ולכן חייבים עליו. ולריש לקיש אין זה דם הנפש ואין בזה כרת. וכן מבואר לדעת הרמב"ם [מאכלות אסורות ו ג] שפסק שאין חייבים אלא על דם שהנפש יוצאה בו. ואילו בהלכה ד' שם פסק שהשליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד. לפיכך דם הכנוס בתוך לבו חייבים עליו כרת. אבל שאר דמו, הריהו כדם האברים. מבואר, שאף לדעת הרמב"ם סובר רבי יוחנן שיש בעובר דם הנפש. ובראב"ד שם הוסיף, כי לא רק על דם הלב חייבים מדין דם הנפש, אלא אף דם היוצא מבית השחיטה של השליל נחשב כדם הנפש. וחייבים עליו כרת. אכן, דעת הרמב"ם שהזכיר רק את דם הלב כדם הנפש, ולא את דם בית השחיטה, צריכה ביאור, שהרי על אף שסימני העובר הם כשחוטים, מכל מקום, ודאי הדם הנמצא שם הוא דם שהנשמה תלויה בו, שהרי אילו יישחט בפועל הוא ימות?! ובספר שחיטת חולין הביא מתשובת הר"א גורדון [סימן י'] שכתב לבאר, שדם הנפש שמתחייבים עליו הוא דם הראוי לזריקה [לכפרה], וכיון שסימני העובר הם כשחוטים, שוב אין הדם ראוי לזריקה.

[278] לפי מסקנה זו, מבאר הזכרון שמואל [סימן ע"ד] את מחלוקתם האם יש בשליל דם הנפש או רק דם התמצית, כך: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הולכים בזה לשיטתם, לפי שלקמן [עה א] נחלקו בשאלה אימתי נעשה העובר ל'בהמה' מושלמת. האם מנין החודשים הוא זה שורם את היותה בהמה, וכיון שמלאו לעובר ט' חודשי עיבור הריהו בהמה לכל דבר [וחלבו אסור, זו דעת רבי יוחנן], או שאף יציאתו לאויר העולם, היא שגורמת את היותו בהמה. וכיון שלא יצא לאויר העולם, אף שמלאו כל חודשי עיבורו אינו בהמה [לפיכך חלבו מותר, דעת רבי שמעון בן לקיש] לפי זה, רבי יוחנן הסובר שחודשי העיבור הם שגורמים את היותו בהמה, סובר אף שמלאת חודשי עיבורו מחייבים כרת על אכילת דמו וככל דם בהמה. ואילו רבי שמעון בן לקיש הסובר שאף יציאתו לאויר גורמת את היותו בהמה, סובר אף שכל שליל אף בן ט' חודשים אין בו דם הנפש ואין דמו מחייב כרת. לפי זה מיושבת אף קושית הרמב"ן, וכדלהלן: הרמב"ן, הביא את דברי התוספתא שמבואר שם כי דם שליל כדם האברים הוא ואינו כדם הנפש ולכן אין חייבים עליו כרת. ולדברי התוספתא הללו קשה על דעת רבי יוחנן המחייב כרת על דם השליל. אמנם לפי ביאורו של הזכרון שמואל יש לומר, שדברי התוספתא נאמרו על עובר בן ח' חודשים שאף לדעת רבי יוחנן אין דמו דם הנפש היות ולא הגיע לכלל בהמה ומשום כך אין בו כרת.

[279] כך פירש רש"י. ועיין רש"י כריתות ד ב ד"ה ה' לאוין שפירט הלאוין הללו.

[280] מדברי הגמרא משמע, שפטור זה נאמר רק לדעת רבי שמעון בן לקיש. אולם לרבי יוחנן יש כרת בדם העובר. וכתב הרמב"ן שחיוב זה הוא דוקא לדעת רבי יהודה שמחייב כרת על דם התמצית. אולם מדברי הרי"ף והרמב"ם משמע שאף לרבנן יש כרת על דם העובר.

[281] מדובר באופן ששווה השה פחות מערך החמור, לפי שאילו שוה כמותו, אין כל ספק בדבר שודאי פודים בו. כדקיימא לן שבכל דבר פודים. רש"י

[282] כך פירש רש"י. ובשולי הדף הובאה שיש לגרוס בן ה' חודשים. וזאת על פי דברי הגמרא ורש"י בכורות ח א, לפי שמנין חודשי עיבורו של שה הוא ה' חודשים.

[283] מבואר במסקנת הגמרא שלדעת כולם נחשב הוא כ"שה", ורק השאלה האם למידים בגזרה שווה מקרבן פסח אם ראוי לפדות בו, או לאו. וכן מבואר ברשב"א [בבא קמא מא א] שבן פקועה שנגח אין סוקלים אותו משום שאינו בכלל "שור". לפי שנאמר [ויקרא כב כז] "שור או כשב או עז כי יוולד". אבל שה אפילו כל שהוא [אפילו קודם לידתו, כפי שמובא בגרסה ברשב"א שם] נקרא שה. [ואמנם יעוין באמרי בינה [יו"ד סימן י"ג] שנקט בדברי הרשב"א שזה ודאי שבן פקועה שנגח, אף הנולד מפרה, סוקלין אותו. לפי שלא גרע מחיה ועוף שהרגו וסוקלין אותם אם הרגו אחרים. אלא כוונת הרשב"א הא שלשון הפסוק "השור ייסקל" אינה כוללת אף בן פקועה].

[284] לדעת הסוברים [ראה תוס' וראשונים, והובאו בהערותינו להלן בסוגיא זו] שבן פקועה פסול לפדיון כיון שכשחוט הוא, נסתפק המנחת חינוך [מצווה רצ"ג אות ט"ז] לגבי בן פקועה הנמצא בתוך בהמה שנשחטה ונמצאה טרפה, שלקמן [עה ב] שנינו ששחיטת האם הטריפה, הגם שאינה מתירה את בן הפקועה באכילה, מכל מקום, יש בה כדי לטהרו מטומאת נבלה. והספק, האם כיון שהשחיטה מטהרתו מטומאת נבלה נחשב כשחוט, או שמא כיון שסוף סוף אינו ניתר באכילה מחמת שחיטה זו וצריך שחיטה בפני עצמו, אינו נחשב כשחוט ופודים בו.

[285] כדין כל קדשים. לפי שדורשים "כי יוולד". פרט ליוצא דופן [שיצא מרחם אמו דרך הדופן כגון על ידי חתך וכיו"ב]. שאינו קרב. רש"י. [וכן הוא הדין בבן פקועה שאינו נולד, ואינו ראוי לפדיון פטר חמור] אולם התוספות פירשו שפסולו הוא מטעם שבן פקועה כבר שחוט הוא. [ובשער המלך הביא נפקא מינה במחלוקת רש"י ותוס', באם בן פקועה בה על בת פקועה וילדה בן. לדעת רש"י יהיה הבן כשר לקרבן היות והוא עצמו אינו יוצא דופן, ואילו לתוס' גם באופן זה פסול. היות ונידון כשחוט כדין אביו ואמו]. על דברי התוספות הקשה הרמב"ן, שאף אם נניח שלדעת רבי מאיר ראוי הוא לפסח היות וצריך שחיטה לעצמו. הרי סוף סוף יוצא דופן הוא, ומטעם זה יש לפוסלו אף לדעת רבי מאיר? וביאר הרמב"ן ואף יישב דברי רש"י, שלפני שנלמדה הגזירה שווה "שה - שה" סברה הגמרא שלרבי מאיר 'שה' מעליא הוא, שהרי אינו כבשר המונח בסל שסוף סוף חי והולך הוא. אולם בשלב זה כאשר למידים גזירה שווה מפסח הרי שאפילו לרבי מאיר אין בו פודים בו כלל. וכך אומר רב אשי למר זוטרא: מהי סברתך, הרי ודאי שה הוא. שהרי אינו כבשר המונח בסל, שהרי חי והולך הוא. ואם כן, אין לפוסלו מטעם זה אלא רק משום גזרה שווה. ואפילו לרבי מאיר יש לפוסלו מטעם גזרה שווה. [שהרי יוצא דופן פסול לפסח. וכן כתב רש"י]. ושאל לו, שאם כן, נלמד אף שצריך זכר תמים ובן שנה. ועל כך השיב "תפדה תפדה, ריבה".

[286] במחלוקת רש"י ותוס' [הובאה בהערה הקודמת] האם הפסול שלמדים מפסח הוא מחמת שיוצא דופן הוא כדעת רש"י, או מחמת שנחשב כבר כשחוט. תוס', ביאר הגרי"ז [בכורות יב א] שרש"י ותוס' הולכים לשיטתם. שרש"י סובר לקמן [עה ב] שבכל בן פקועה מועילה שחיטה בפני עצמו, היות וארבעה סימנים הכשירה בו התורה, ב' סימני שחיטה של אמו שהם כשחוטים, וכן ב' סימני שחיטה שלו שאפשר לשוחטו בהם. ואם כן, לא יתכן לומר שבן הפקועה פסול משום שנחשב כשחוט, ולכן נזקק רש"י לטעם שיוצא דופן הוא. ואילו תוס' אף הם לשיטתם הולכים, שהם סוברים שהיות ונשחטה האם שחיטה כשרה, שוב לא תיתכן שחיטה נוספת בבן פקועה [יעוי"ש בתוס' ד"ה לדברי]. ומשום כך אף יש לפוסלו לקרבן פסח.

[287] כך פירש רש"י. ובפשטות סברא זו היא לרבנן הפוסלים את בן הפקועה. והוסיף הרמב"ן שכן הוא לרבי מאיר, שהרי מצינו בכל הקדשים שאין בן פקועה נוהג בו אף כאן - אין בן פקועה נוהג בו.

[288] כך פירש רש"י שמדובר בעובר בן ט' חודשים. והמהרש"א הוכיח שמדובר אף בבן שמונה חודשים. וראייתו היא ממה שלהלן בגמרא מקשה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן מדברי המשנה לעיל עב א "הבשר [היינו העובר שהיה מחובר לאבר היוצא מחוץ לאבר הבהמה ואשר נאסר ונטמא כנבלה] מגע נבלה - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים - מגע טרפה שחוטה", שהכשרו של העובר לקבל טומאה נעשה על ידי דם האֵם ששטף את בית השחיטה. ומוכח, שהעובר נטמא באותה דרגת טומאה של אמו. ומוכשר לקבל טומאה מחמתה. מכריח המהרש"א, שקושית רבי שמעון בן לקיש היא מדברי רבי מאיר שהבשר מגע נבלה, ורבי מאיר הרי מדבר בבן ח'. לפי שלדעתו בן ט' הריהו בהמה לכל דבר וממילא אינו מקבל טומאה [שהרי אין טומאה מחיים] ולא נאמרה קושיא זו לדעת רבנן הסוברים כי טומאת טרפה שחוטה וכן טומאת העובר שנגע באבר היוצא היא רק לטמא במוקדשין, הואיל וטומאת מוקדשים אינה צריכה הכשר, שהרי "חיבת הקודש" מכשרתן. נמצא שקושיא זו נאמרה לדעת רבי מאיר, ומחלוקת רבי יוחנן ובי שמעון בן לקיש היא אף בבן ט'. הרמב"ן לעומת זאת, מבאר שקושית רבי שמעון בן לקיש נאמרה אף לדעת חכמים. לפי שכל שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח וכן שלא נראה מעולם כמו עובר זה אין חיבת הקודש מכשירתו. ונמצא שאף לענין טומאה במוקדשין צריך להכשר דם שחיטת האם. ואם כן, אפשר שקושית רבי שמעון בן לקיש נאמרה אף לדעת רבא, ובעובר בן ט' נאמרה וכדעת רש"י.

[289] ואף שלא נשטף אלא רק בית השחיטה, מכל מקום, דנים זאת כהכשר. כיון שהוכשר בית השחיטה, הוכשרה כולה. [רש"י]

[290] ה'שואל ומשיב' [מהדורה בתרא ח"ב סימן ע"ח] הקשה: מדוע לא מקשה רבי יוחנן לריש לקיש מיניה וביה, היאך אומר רבי יוחנן שמונים בו בעובר, ראשון ושני. הרי לא הוכשר העובר בדמי שחיטת אמו, וקשה היאך נהיה שני לטומאה, ומדוע צריך ריש לקיש להקשות מדברי המשנה? ותירץ: את דברי רבי יוחנן אפשר היה להעמיד שמדובר בבהמת קדשים שלא צריכה הכשר לפי שמוכשרת מחמת חיבת הקודש. אבל המשנה שממנה מקשה, מדברת ב'הוציא ידו' שנפסל הוא להקרבה משום כך מחמת "בשר בשדה טרפה" כמו שכתב הרמב"ן. ולכן מקשה ריש לקיש מדברי המשנה.

[291] מכאן יש להוכיח שגדר היתר אכילה בבן פקועה הניתר בשחיטת אמו, הוא משום שנידון כשחוט. ולא רק משום עצם העובדה שנמצא במעי אמו. שאם לא כן, איך הוכשר לקבל טומאה? אלא על כרחך שנחשב כשחוט. וממילא, שחיטה זו - מכשירתו. שחיטת חולין

[292] וכעין זה ברמב"ם [טומאת אוכלין י יז] "פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה הרי זו מוכשרת". [ומקור דבריו בגמרא פסחים כ א היתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה וכו'. וברש"י שם דקדק במה שנקט זבחי שלמים, דהעור והבשר הוא ממון בעלים. ואין הכשר אלא לרצון בעלים. ולפי זה משמע ששאר קדשים שאינם ממון בעלים, אין הכשר מים מועיל בהם. ואילו ברמב"ם הנ"ל נקט בפשטות פרת קדשים. ועיין קצות החושן ריש סימן ת"ו ובס' המפתח על הנ"ל].

ר' שמעון שזורי אומר: בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שנשחטה אפילו המתינו לו עד שגדל, והוא בן חמש שנים וחורש בשדה — בכל זאת שחיטת אמו מטהרתו, ואינו טעון שחיטה. קרעה את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי — טעון שחיטה לכל הדעות, לפי שלא נשחטה אמו.

א גמרא בענין עובר בן תשעה חי, שנחלקו ר' מאיר וחכמים במשנתנו האם הוא טעון שחיטה, אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו (דנו) בו חכמים בבן תשעה חי, אלא על עסקי שחיטה בלבד. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה]? אם תאמר למעוטי [למעט] איסור חלבו (שומן אסור שלו) ואיסור גידו גיד הנשה שלו, יש לשאול:

חלבו דמאי [של מה]? אילימא [אם תאמר]: חלבו של השליל, העובר — הלוא מפלג פליגי [נחלקו בדבר]! דתניא [ששנויה ברייתא]: איסור גיד הנשה נוהג בשליל (עובר), וחלבו אסור, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: גיד הנשה אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר. ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: מחלוקת זו היא בבן תשעה חי, והלך ר' מאיר לשיטתו, שעובר כזה נחשב כבהמה גמורה, שחלבה וגידה אסורים, ור' יהודה לשיטתו, שהיא דעת חכמים במשנתנו, שאינו נחשב בהמה לעצמה!

אלא תאמר שהכוונה היא לחלבו של גיד הנשה של השליל, שלמרות שר' מאיר אוסר את חלב הכליות והקרב של העובר, גם הוא מודה שחלב הגיד שלו מותר; והרי גם בזה מפלג פליגי [חלוקים הם]! דתניא [ששנויה ברייתא]: גיד הנשה — מחטט אחריו ומוציא אותו בכל מקום שהוא בירך, וחותך שמנו מעיקרו, אפילו את המובלע בעומק הבשר, דברי ר' מאיר. רבי יהודה אומר: גוממו (חותך אותו) את הגיד והשומן עם השופי, בשווה לבשר הירך, ואינו צריך לחטט אחריו. ונמצא שנחלקו לא רק על עסקי שחיטה של בן תשעה חי, אלא גם על איסורים אחרים, שלא כדברי ר' אלעזר בשם ר' אושעיא!

אלא אי אתמר — הכי אתמר [אם נאמר — כך נאמר], אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: לא הילכו בו בבן תשעה חי אלא על עסקי אכילה בלבד, כגון שחיטה, וגיד הנשה וחלב, ודבר זה בא למעוטי [למעט] אם רובעו, או חורש בו עם מין אחר, כגון חמור, שיש בו איסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), לומר שדינו לענין זה כבהמה גמורה.

ב ועוד נחלקו אמוראים בענין זה. אמר ר' שמעון בן לקיש: לדברי ר' יהודה המתיר בחלבו של בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שחוטה — מתיר גם בדמו, לדברי ר' מאיר האוסר בחלבו — אוסר גם בדמו. ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המתיר בחלבו — אוסר בדמו.

איתיביה [הקשה לו] רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו במשנתנו: השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת, או בן תשעה מת — קורעו, שאינו טעון שחיטה, ומוציא את דמו. משמע שגם במקרה שהעובר אינו טעון שחיטה, וחלבו מותר — דמו אסור! אמר ר' זירא: מה שאמר ר' שמעון בן לקיש, שלדעה זו דמו מותר, כוונתו לומר שאין ענוש כרת על אכילתו, כדין האוכל מדם שהנפש יוצאת בו. אבל גם לדעתו הריהו אסור באכילה, כדם איבריה של האם, ולכן צריך להוציאו.

ושואלים: והרי למאן קאמרי [לדעת מי הם אומרים] דבר זה? לדעת רבי יהודה, שהוא המתיר את חלבו; והרי גם לשיטתו, לא יהא דינו של דם הנפש של העובר אלא כדם התמצית, הדם שמתמצה מן הבהמה לאחר שיצא ממנה דם הנפש, והרי גם עליו מחייב ר' יהודה כרת. דתניא [ששנויה ברייתא]: דם התמצית אינו בכרת אלא באזהרה בלא תעשה בלבד, שחייב עליו מלקות, ר' יהודה אומר: בהכרת!

תרגמא [תרגם, הסביר אותה] רב יוסף בריה [בנו] של רב סלא חסידא קמיה [לפני] רב פפא: אית ליה [יש לו] לר' יהודה דרשה זו של "דם" ו"כל דם", שהוא למד את דינו של דם התמצית מריבוי הכתוב "כל דם" שנאמר בעונש הכרת ("...אשר יאכל כל דם וכו' והכרתי אותה". ויקרא יז, י), שמ"דם" למדנו לדם הנפש, ומ"כל דם" — דם התמצית. ולכן, כל היכא דמיחייב [כל מקום שהוא חייב] כרת על דם הנפש — מיחייב [חייב] גם על דם התמצית, וכל היכא דלא מחייב [וכל מקום שאינו מחוייב] על דם הנפש — לא מחייב [אינו מחוייב] על דם התמצית. ולדעת ר' יהודה, עיקר דמו של עובר זה אינו נחשב דם הנפש, לחייב עליו כרת, מפני שהוא חלק מאמו, וממילא גם אין חייבים כרת על דם התמצית שלו, אבל איסור יש בו.

ג איבעיא להו [נשאלה להם]: מהו לפדות פטר חמור בשה שהוא בן פקועה, ששחטו כבשה ופקעו את רחמה והוציאו משם שה שנגמרו חדשי הריונו, האם ניתן לקיים בו את המצוה "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, יג)? ומסבירים: אליבא [לפי שיטתו] של ר' מאיר לא תיבעי [תישאל] לך, שכיון שאמר שהוא טעון שחיטה אם כן שה מעליא [מעולה, גמור] הוא, ובוודאי אפשר לפדות בו.

כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים], דאמרי [שהם אומרים]: שחיטת אמו מטהרתו, מאי [מה] דינו? האם כיון דאמרי [שהם אומרים] שחיטת אמו מטהרתו — כבשרא בדיקולא [כבשר של בהמה שחוטה שמונח בתוך הסל] הוא נחשב, אף על פי שהוא חי, ואין פודים בשחוטה (בכורות יב,א). או דילמא [שמא] כיון דרהיט ואזיל, ורהיט ואתי [שהוא רץ והולך, ורץ ובא], שהרי בפועל הוא חי — "שה" קרינא ביה [קוראים אנו אותו]?

מר זוטרא אמר: אין פודין, ורב אשי אמר: פודין.

אמר ליה [לו] רב אשי למר זוטרא: מאי [מה] דעתך? מדוע אתה סבור שאין פודים בו — מפני דגמרת [שאתה לומד] בגזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מקרבן הפסח, שגם בו נאמרה לשון "שה" (שם יב, יב), שכשם שבן פקועה פסול לקרבן פסח, שהרי הוא יוצא דופן שפסול לקרבן — כך הוא פסול לפדיון פטר חמור.

ואולם אי [אם כן] תאמר גם: מה להלן בענין פסחים — צריך להיות השה זכר, תמים, ובן שנה, אף כאן בפדיון פטר חמור — צריך שיהיה זכר, תמים, ובן שנה! והרי שנינו במפורש שפודים גם בנקבה, וכן בבעל מום, ובגדול שאינו בן שנה (בכורות ט,א)! השיב לו: במה שחזר הכתוב באותו פסוק על הציווי "תפדה" "תפדה" ("וכל פטר חמור תפדה, בשה ואם לא תפדה וערפתו", שמות יג, יג) הרי זה ריבה, שניתן לפדות גם בכל אלה.

ומקשים: אי [אם] "תפדה" "תפדה" ריבה, אפילו כל מילי נמי [כל דבר גם כן] יכול לפדות בו, ואפילו בבן פקועה, שהוא יוצא דופן! ומתרצים: אם כן, גזירה שווה "שה" "שה" מפסחים, מאי אהני לך [מה הועיל לך]? אלא היא באה על כל פנים למעט יוצא דופן.

ד איבעיא להו [נשאלה להם]: עובר הנמצא במעי אמו שנשחטה, ולדעת חכמים הותר בשחיטתה באכילה, ויש לו דין אוכל לקבל טומאה, מהו למנות בו לענין טומאה ראשון ושני? אם נטמאה אמו לאחר שחיטה ממגע של אב הטומאה, ודינה כראשון לטומאה, האם גם העובר נחשב ראשון לטומאה, כחלק מאמו, או האם הוא נחשב כנוגע בבשר אמו, ודינו כשני לטומאה?

ר' יוחנן אמר: מונין בו ראשון ושני. רבי שמעון בן לקיש אומר: אין מונין בו ראשון ושני, שכן נעשה דינו כדין אגוז המתקשקש בקליפתו, שטומאה שנגעה בקליפה, שהיא שומר של הפרי, נחשבת כנוגעת באגוז עצמו.

איתיביה [הקשה לו] ר' שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו במשנה (לעיל עב,ב): הוציא עובר ידו ממעי אמו, ונשחטה האם — דין היד כנבילה, ולא הותרה בשחיטת האם, ולכן הבשר של העובר טמא במגע נבלה, כדין בשר שנגע בנבילה, אלו דברי ר' מאיר,

וחכמים אומרים: דין היד אינו כדין נבילה, אלא כטריפה, ולכן דין בשר העובר שנוגע בה כדין מגע בטרפה שחוטה.

ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], דאמינא חד גופא [שאני אומר שהאם והעובר גוף אחד] הוא — היינו דאיתכשר בדמא דאמיה [זהו שהוכשר בשר העובר לקבל טומאה מן היד בדם של אמו], שכשם שדם השחיטה מכשיר את בשר האם לקבלת טומאה — כך הוא מכשיר את העובר שהוא חלק מבשרה. אלא לדידך [לשיטתך], שהעובר נחשב כגוף לעצמו, במאי איתכשר [במה הוא הוכשר] לקבל טומאה מן היד?

אמר ליה [לו]: בשחיטה של אמו הוכשר, וכדעת ר' שמעון ששחיטה מכשירה את בשר האם לקבל טומאה גם ללא דם. שכיון שגם העובר ניתר בשחיטה זו — הריהי מכשירה אותו לקבלת טומאה, למרות שאינו חלק מגופה של אמו.

מן הצד השני איתיביה [הקשה לו] רבי יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו: בן פקועה שעבר בנהר ונרטב במימי הנהר — הוכשר לקבל טומאה ממי הנהר, וכיון שהלך משם לבית הקברות — נטמא.

ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו [נניח לשיטתי שאני אומר ששני גופים הם], האם והעובר שבמעיה — משום הכי [כך], אם הוכשר במי הנהר — אין [כן] נטמא בבית הקברות, לא הוכשר — לא. אלא לדידך [לשיטתך], דאמרת חד גופא [שאתה אומר שהעובר גוף אחד] הוא עם אמו, מדוע צריך שיעבור בנהר? הא איתכשר בדמא דאמיה [הרי הוא הוכשר כבר בדם השחיטה של אמו]!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon Shezuri says: Even if the fetus emerged alive and is now five years old and plowing in the field, the earlier slaughter of its mother rendered it permitted and it does not require slaughter before it is eaten. But if one tore an animal, i.e., he killed it without slaughtering it, and inside he found a live nine-month-old fetus, everyone agrees that the fetus requires its own slaughter because its mother was not slaughtered.

GEMARA: Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: The Sages discussed the permissibility of a live nine-month-old fetus found inside a slaughtered animal only with regard to the matter of whether it requires its own slaughter. The Gemara asks: What does Rav Oshaya’s statement serve to exclude? Rav Oshaya’s statement indicates that with regard to other matters all agree that it is considered an independent animal, with the associated prohibitions. The Gemara suggests: It serves to exclude its fat, i.e., the fats that are prohibited in a regular animal, such as the fat of the kidneys and innards, and its sciatic nerve.

The Gemara asks: The fat of which part? If we say that this is referring to the fat of the fetus, that is difficult because the Sages disagree as to whether or not it is permitted, as it is taught in a baraita: The prohibition of the sciatic nerve applies to a fetus and its fat is prohibited; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The prohibition of the sciatic nerve does not apply to a fetus, and its fat is permitted. And Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: This dispute concerns a live nine-month-old fetus, and Rabbi Meir follows his standard line of reasoning, which he expressed in the mishna, that such a fetus is considered an independent full-fledged animal; and Rabbi Yehuda follows his standard line of reasoning, as expressed by the Rabbis in the mishna, that such a fetus is considered a part of the mother.

Rather, say that Rabbi Elazar is referring to the fat of the sciatic nerve of the fetus, which all agree is permitted. The Gemara rejects this as well: But the Sages also disagree with regard to that, as it is taught in a baraita: With regard to the sciatic nerve, one scrapes around it to remove it entirely in any place that it is found in the thigh, and one cuts out its fat completely, even those fats that are sunk into the flesh; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: One cuts out the nerve and the fat that is level with the flesh of the thigh, but there is no obligation to remove all traces of the fat.

Rather, if Rabbi Oshaya’s statement was stated, it was stated like this: Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: The Sages discussed the permissibility of the fetus only with regard to matters of consumption, i.e., whether or not it must be slaughtered in order to permit its flesh and whether or not the fat and the sciatic nerve are permitted. This statement serves to exclude only one who copulates with the animal, or one who plows with it together with an animal of a different species, as everyone agrees that these prohibitions apply to such a fetus just as they do to any other animal.

§ A related amoraic dispute is cited concerning a live nine-month-old fetus found inside a slaughtered animal: Rabbi Shimon ben Lakish said: According to the statement of Rabbi Yehuda, who permits the fat, he also permits its blood; according to the statement of Rabbi Meir, who prohibits its fat, he also prohibits its blood. And Rabbi Yoḥanan said: Even according to Rabbi Yehuda, who permits its fat, he prohibits its blood.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from the mishna, which states with regard to an eight-month-old fetus, whether alive or dead, or a dead nine-month-old fetus, found inside a slaughtered animal, that since it is considered part of the mother its blood is prohibited. Therefore, one must tear the fetus and remove its blood before it may be consumed. The mishna prohibits the blood but apparently permits the rest of the fetus, including its fat, which contradicts the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish. In resolution of this difficulty, Rabbi Zeira said: Rabbi Shimon ben Lakish meant to say only that the consumption of blood lost as the fetus died is not punishable by excision from the World-to-Come [karet], whereas Rabbi Yoḥanan holds that it is.

The Gemara clarifies: According to whom did Rabbi Shimon ben Lakish state that one who permits the fat of the fetus also holds that the consumption of its blood is not punishable by karet? Ostensibly, it is according to the opinion of Rabbi Yehuda, who permits its fat. But that is difficult, because this blood should be regarded only as blood of exudate, i.e., blood that exudes from the neck of the animal after the initial spurt of its slaughter concludes. This blood did not spurt out during the slaughter of the mother. Rabbi Yehuda holds that consumption of even this blood is punishable by karet, as it is taught in a baraita: The consumption of blood of exudate is prohibited by a regular prohibition and is punishable with lashes, unlike the initial spurt of blood, known as blood of the soul, whose consumption is punishable by karet. Rabbi Yehuda says: Blood of exudate is also punishable by karet.

Rav Yosef, son of Rav Salla the Pious, interpreted this matter before Rav Pappa: One of the verses prohibiting the consumption of blood states: “And whoever…eats any blood, and I will set My face against that soul that eats the blood, and will cut him off from among his people” (Leviticus 17:10). Rabbi Yehuda holds that since it would have been sufficient for the verse to state: Blood, but instead it states: “Any blood,” it is interpreted as teaching that wherever one is liable for karet for the consumption of blood of the soul, i.e., the initial spurt from the slaughter, as is the halakha with regard to a regular animal, one is also liable for karet for the consumption of blood of exudate, i.e., the rest of the blood. But wherever one is not liable for karet for the consumption of blood of the soul, as is the halakha with regard to the blood of a fetus according to Rabbi Yehuda, who holds that the fetus is not considered an independent life, one is also not liable for karet for the consumption of blood of exudate; rather, its blood is subject to a regular prohibition.

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to redeeming a firstborn donkey with a ben pekua? Can one perform the mitzva, as stated in the Torah: “And every firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb” (Exodus 13:13), with this animal? The Gemara elaborates: According to the opinion of Rabbi Meir do not raise the dilemma, as, since he says a ben pekua requires slaughter, evidently it is a full-fledged lamb, and therefore it can certainly be used to redeem a donkey.

When should you raise the dilemma? Raise it according to the opinion of the Rabbis, as they say that the slaughter of its mother renders it permitted. What is the halakha in this case? Does one say that since the Rabbis say that the slaughter of its mother renders it permitted, it is apparent that despite being physically alive, a ben pekua is halakhically regarded like meat placed in a pot, which cannot be used to redeem a donkey (see Bekhorot 12a)? Or perhaps, since the animal is running back and forth, i.e., it is alive, we call it a lamb and it can be used?

Mar Zutra said: One cannot redeem a donkey with this lamb, and Rav Ashi said: One can redeem it.

Rav Ashi said to Mar Zutra: What is the reason for your opinion? Is it because you derive the halakhot of redeeming a firstborn donkey from Paschal offerings by means of a verbal analogy between the term “lamb” (Exodus 13:13) written concerning a firstborn donkey and “lamb” (Exodus 12:5) written concerning a Paschal offering, and a ben pekua is unfit for sacrifice as a Paschal offering?

If so, just as there, with regard to the Paschal offering, it must be male, unblemished, and in its first year, so too here, the lamb must be male, unblemished, and in its first year. Yet the mishna in Bekhorot (9a) states explicitly that one may redeem with a female lamb, and even if it is blemished, and also with one that is past its first year. Mar Zutra responded: The repetition of the words “You shall redeem,” “You shall not redeem” written in the verse: “And every firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb, and if you shall not redeem it then you shall break its neck” (Exodus 13:13), included a lamb that does not fulfill these criteria.

Rav Ashi responds: If the repetition of “You shall redeem,” “You shall not redeem” serves to amplify, then it should even amplify all other types of lambs, including a ben pekua, i.e., they should also be included in the category of those that are fit for redemption. Mar Zutra answers: If that was so, what purpose would the verbal analogy of “lamb,” “lamb” serve? Rather, the repetition of “You shall redeem” serves to include all types of lambs, but the verbal analogy still serves to exclude a ben pekua.

§ A dilemma was raised before the Sages: According to the Rabbis, a ben pekua is permitted for consumption and is therefore susceptible to ritual impurity. If the ben pekua was still inside the slaughtered mother and the body of the mother came in contact with a primary source of ritual impurity, what is the halakha with regard to counting the mother as having first-degree ritual impurity and the ben pekua as having second-degree ritual impurity? If the fetus is considered independent of the mother, it is rendered impure only through its contact with the mother and so would have second-degree impurity. But if it is considered part of the mother it would have the same first-degree impurity as the mother.

Rabbi Yoḥanan says: One counts the mother as having first-degree impurity and the ben pekua as having second-degree impurity. Rabbi Shimon ben Lakish says: One does not count the mother as having first-degree impurity and the ben pekua as having second-degree impurity. Rather, the fetus has first-degree impurity like its mother, as it is considered like a nut rattling in its shell; this is considered a single entity such that if impurity touches the shell, both the nut and the shell are rendered impure with the same degree of impurity.

Rabbi Shimon ben Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan from the mishna (72a): If a fetus extended its foreleg outside its mother’s womb and then the mother was slaughtered, and afterward the foreleg was severed, the flesh of both the mother and the fetus are ritually impure due to having been in contact with a carcass. Since the foreleg was not permitted through an act of slaughter it is regarded as a carcass with the associated ritual impurity. The rest of the flesh, which was permitted, was in contact with it and was thereby rendered ritually impure; this is the statement of Rabbi Meir.

And the Rabbis say: The flesh has the ritual impurity of having been in contact with a tereifa that was slaughtered. The limb is regarded as a tereifa that was slaughtered, which by Torah law is prohibited for consumption but does not carry ritual impurity. Nevertheless, the Sages decreed that if a tereifa was slaughtered and then came in contact with another item, the other item should be regarded as ritually impure to the extent that it will disqualify sacrificial foods that come in contact with it.

Rabbi Shimon ben Lakish explains his objection: Granted, according to my opinion, as I say that the mother and fetus together are one entity; that is why the flesh of the fetus is rendered susceptible to ritual impurity through the blood of its mother that spilled onto the body of the mother. When the blood from the mother’s slaughter renders the mother susceptible to impurity, the fetus is also rendered susceptible to impurity, as it is considered part of the mother. But according to your opinion, that the fetus is an independent entity, through what means is it rendered susceptible to contracting impurity from its foreleg?

Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: It is rendered susceptible through the slaughter of its mother, which also permits the consumption of the fetus, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that the flesh of a slaughtered animal is rendered susceptible to ritual impurity by virtue of the fact that it is permitted for consumption, even if it did not come in contact with blood or one of the other six liquids. Accordingly, the fetus will be susceptible to impurity even if it is not considered part of its mother.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from a baraita: If a ben pekua grew up and passed through a river, it was thereby rendered susceptible to impurity. Therefore, if it went from there to a cemetery, it is rendered impure.

Rabbi Yoḥanan explains his objection: Granted, according to my opinion, as I say that the mother and fetus are two entities; it is due to that reason that only if the ben pekua itself has been rendered susceptible to impurity by coming in contact with the water of the river, yes, it can be rendered impure upon entering a cemetery, whereas if it has not been rendered susceptible to impurity through these waters, no, it does not become impure when it enters a cemetery. But according to your opinion, in which you said that the mother and fetus together are one entity, why is it necessary for it to have passed through a river? It was already rendered susceptible to impurity through the blood of its mother that spilled onto the mother’s body when it was slaughtered.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה כו'. כלומר ר' מאיר דמחייבו בשחיטה לא חושבו בהמה על הכל דלא חשבו בהמה אלא לענין שחיטה למעוטי חלבו וגידו דאין אסור:

נוהג בשליל. כלומר גיד הנשה נוהג בשליל:

והלך ר"מ לשיטתו. כלומר דר"מ חושבו כבהמה מעליא ור' יהודה אין חושבו כבהמה מעליא ואין טעון שחיטה:

גוממו עם השופי. כלומר חותכו למעלה ואין לחקור אחר השומן:

שופי טלפא:

רובעו וחורש בו. כלומר דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואינו חשוב בהמה לענין הרבעה וחורש בו דאינו חייב משום כלאים דחרישה דאינו חשוב בהמה דמנא לן דמיחייב אכלאים דחרישה [דכתיב] לא תחרוש בשור ובחמור יחדו (ואינו) [ובן פקועה אינו] חשוב שור דדמי כבישרא בעלמא:

איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש קורעו ומוציא את דמו כו'. והא הכא לענין מצא בה בן ט' מת דלכ"ע מותר בשחיטת אמו ואעפ"כ דמו אסור ולענין בן ט' חי נמי אע"ג דלרבנן מותר בשחיטת אמו דאינו חשוב בהמה וחלבו מותר ואעפ"כ דמו אסור:

אמר ר' זירא לומר שאין ענוש כרת. כלומר ודאי אף לריש לקיש אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו מדרבנן והאי דאמר מותר בדמו. כלומר שאין ענוש כרת:

למאן קאמרינן לר"י. כלומר מי הוא דמתיר בחלבו ר' יהודה ולדבריו אמרת אין ענוש כרת. לא יהא אלא דם התמצית דם התמצית זהו צללתא דדמא דם שבא לבסוף שאינו דם גמור:

כל היכא דלא מיחייב אדם הנפש. כלומר לא מיחייב משום דם התמצית:

מהו לפדות בבן פקועה. אי נשחטה אמו ומצאו בן ט' חי והלך וגדל בעדר מהו לפדות בו פטר חמור:

אפי' כל מילי נמי. כלומר אפי' בן פקועה:

מהו למנות בו ראשון ושני. דאי אמו תחלה לטומאה מי אמרי' שליל שני אי לא דאמרי' עובר ירך אמו הוא. היינו דאיתכשר בדמא דאימיה והוי העובר נבלה ואמו מגע נבלה:

בשחיטה. יבשתא:

וכר"ש. כלומר דס"ל שחיטה מכשרתו ולא דם:

עבר בנהר. כלומר בן פקועה:

ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. פי' וחייבין עליו כרת דלית ליה לרבי יוחנן אליבא דר' יהודה כל היכא דלא מחייב אדם אנפש לא מחייב אכל דם וכדם התמצית דמו אבל לדידן לא קי"ל כרבי יוחנן בהא משום דלית' לדרבי יהודה אלא דמו אסור ואין חייבין עליו כרת אלא כדם האיברים א"נ כדם התמצית והכי נמי תניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבים עליו ומני רבנן היא ד) ומה שכתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמ' אבל ראה לאסור דמו ע"פ הגמרא ותפס לעצמו הלשון האמור בה או שמא מאי אוסר בדמו דקא"ר יוחנן באזהרה ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי.

מאי דעתיך דילפת שה שה מפסח. פירש"י ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן דקי"ל בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן.
ובתוס' השיבו דאי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמרן שה מעליא הוא אלא מפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאיתא בבכורות ותמהני שהרי ע"כ יוצא דופן הוא ולא קרינן כי יולד ויפסל אפי' לר"מ.
לפיכך נ"ל כדברי רש"י ז"ל, ומעיקרא מקמי דתיסק אדעתין ג"ש דשה שה מפס' הו"א דלר"מ שה מעליא הוא דהא לאו בשרא בדיקולא הוא אבל השתא דקאמרינן ג"ש אפי' לר"מ (עלה) אין פודין בו כלל ורב אשי ה"ק ליה למר זוטרא מאי דעתיך דודאי שה הוא דמסתברא דלאו בשרא בדיקולא הוא כיון דרהיט ואזיל אלא מטעם ג"ש ילפת לה ואפי' לר"מ נמי א"כ אימא זכר תמים לגמרי ובן שנה ופריק תפדה תפדה ריבה.

הא דאקשי' א"ה אפי' כל מילי. ופריק א"כ שה שה מאי אהני לך ואי קשיא אימא איפוך אנא מסתברא בן פקועה הו"ל למעוטי שאינו קרוי שה דכבשרא בדיקולא דמי כך פירש"י ז"ל והיינו לרבנן וי"ל אפילו לר"מ נמי דמה מצינו בשאר כל הקדשים שבן פקועה אינו נוהג בו אף כאן אין בן פקועה נוהג בו.

מהו למנות בו א' וב'. פי' ככל עובר שניתר בשחיט' אמו כגון בן ח' בין חי בין מת שניתר בשחי' אמו ובן ט' מת לר"מ או חי לרבנן.
ואיכא דרמו אשמעתי', כיון דאמרי רבנן מגע טרפה שחוטה שאינו נוהג אלא במוקדשים מאי הכשר בעי הא חיבת הקדש מכשרתן ולאו מילתא היא דמדר"מ מיהת קשיא ועוד שכל שאינו ראי' ליקרב ע"ג המזבח ולא נראה מעולם אין חיבת הקדש מכשרתו.
אלא איכא למידק היכי אוקימנא דאתכשר בשחי' וכדר"ש הא ר"מ לית ליה דר"ש דתנן הוכשרו בדמיה. וי"ל ר"מ סבר שחי' מכשרת ודם מכשיר ור"ש סבר שחי' מכשרת ולא דם.
והא דתנן (לג,א) ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבו' לפי שלא הוכשרו בדם מני רבנן היא דאמרי דם מכשיר ולא שחיטה וג' מחלוקות בדבר.

מאי דעתך דילפת שה שה מפסח. פירש רבינו שלמה ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן, דקיימא לן (לעיל חולין לח, ב) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן והקשו עליו בתוספות דאי אפשר לומר כן, דאם כן לרבי מאיר היאך פודין בו דאמרינן שה מעליא הוא, והא נפקא לן מגזרה שוה דלאו שה הוא לענין פדיון, ומפרשי לה ז"ל דפסול מטעם שחיטה ואין פודין בשחוטין, כדתנן בבכורות (יב, א) אבל לר' מאיר דלא חשיב ליה כשחוט מותר לפדות בו. והקשה עליהם הרב רמב"ן ז"ל דהא ע"כ יוצא דופן הוא ויפסל אפילו לר"מ, אלא ודאי כדברי רש"י ז"ל מסתברא, ומעיקרא מקמי דתסיק אדעתין דגמרינן גזירה שוה דשה שה מפסח הוה אמרינן דלר' מאיר לא תיבעי לך דשה מעליא הוא, אבל השתא דגמרי גזירה שוה דשה שה מפסח אפילו לר' מאיר נמי אין פודין בו כלל, ורב אשי הכי קאמר ליה למר זוטרא מאי דעתיך דאמרת אין פודין, והא מדרהיט ואזיל ורהיט ואתי לאו בשרא בדקולא הוא, אלא דסבירא לך דגמרינן גזירה שוה ואפילו לר'מאיר נמי סבירא ליה דאין פודין, אי הכי נימא לה לגזירה שוה לגמרי דהא אין למדין גזירה שוה לחצאין ונבעי זכר תמים ובן שנה, ונכון הוא.

חלבו דשליל מיפלג פליגי דתני' ג"ה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר"י אומר אינו נוהג וחלבו מותר ואמר ר"א מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ ור"י לשיטתם פי' לענין שחיטה דפליגי דר"מ משוי ליה בהמה לענין שחיטה ור"י לא משוי ליה בהמה לשחיטה דפליגי דר"מ משוי ליה בהמה לענין שחיטה ור"י לא משוי ליה בהמה לשחיט' כתב רבינו אפרים ז"ל דקיימ"לן כר"מ בשליל בן ט' חי וטעון שחיט' וגידו וחלבו אסורין והביא ראיה לדבריו מדר' יוחנן דאמר לקמן תלש חלב מבן ט' חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ור"ש בן לקיש אמר חלבו כחלב אי' חדשים ואויר' גרמי אלמא ר' יוחנן כר"מ ור"ש בן לקיש כר"י ור"י ור"ש בן לקיש הלכה כר' יוחנן חוץ מתלת ואין דבריו בזה נכונים דהא רבא דהוא בתרא אמר גבי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר ד' סימנין אית ליה להאי ומהדר לאוקמי אליבא דר"י לכאור' כוותיה ס"ל ועוד דגבי פקועה שהפריס על גבי קרקע אמר זעירי א"ר חנינא הלכה כר"ש שזורי דאמר במתניתין אפילו בן ד' או ה' שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ואע"ג דאנן לא ק"ל כוותיה היינו משום דדחינן ר"ש שזורי מקמי רבנן דאסרי בשהפריס ע"ג קרקע משום מראית עין אבל היכא דלא הפריס ע"ג קרקע כולהו ס"ל דאין טעון שחיט' כר"י וכדסתם לן הכי תנ' דמתני' בשחיטה כוותי' כן כתב מורי הרשב"א ז"ל והכין מסתבר.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן אע"פ שבן פקועה אינו נחשב כבהמה לענין שחיטה מן הדין אלא מדברי סופרים וכן בחלבו וגידו כמו שביארנו מ"מ לענין איסור הרבעה בשאינו מינו ולענין איסור חרישה בכלאים דינו כשאר בהמות ולוקה:

דם השליל הרי הוא כדם הילוד ודם הכנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת ושאר הדם כדם האיברים שאין בו כרת אלא שהאוכל ממנו כזית לוקה וכן דם התמצית בנשחטין:

מצות בכור נוהגת בבהמה טהורה ובאדם ובמין החמור ושני אלו ר"ל אדם וחמור נפדין ופדיונם ניתן לכהן ואדם כבר ידעת שפדיונו בחמש סלעים ופטר חמור פודהו בשה אע"פ שאינו שוה כדמי החמור ואם אינו פודהו בשדה פודהו בשוויו ושה שהוא בן פקועה אע"פ שלענין שחיטה אינו נקרא שה מן הדין כמו שביארנו וכן שהוא פסול לקדשים מתורת יוצא דופן אע"פ כן ראוי הוא לפדיון פטר חמור כשאר הבהמות שבמינו:

בהמה שנשחטה ומצאו בה שליל בן שמנה הן חי הן מת או בן תשעה מת ונטמאת הבהמה נטמא העובר ממנה ומ"מ יורד הוא מטומאת אמו ר"ל שאם נטמאת אמו באב הטומאה נעשית האם ראשונה והעובר שני ואינו נידון כאחד מאיבריה להיות ולדה כמוה ואע"פ שאינו נדון בזה כאחד מאיבריה לענין הכשר הוכשר בהכשר האם ואינו צריך הכשר אחר:

תוס' בד"ה חלבו דמאי (בק"ו) [בקו'] כו' אילימא חלבו דשליל כו' והא מפליג פליגי דשרי ר"י כו' עכ"ל הכא לא בעו לפרושי אילימא חלבו דשליל דלכ"ע שרי כמו שפירשו לקמן גבי אלא חלבו דגיד דא"כ לא הוה צריך לאתויי אלא ברייתא בתרייתא דקתני גבי חלבו דגיד דאוסר ר"מ ומכ"ש דאוסר בחלב דשליל גופיה ודו"ק:

(בד"ה חלבו דמאי כו') [בא"ד] למעוטיה דמו דהוי לכ"ע בכרת משום כו' עכ"ל היינו לר' יוחנן דאמר אף המתיר בחלבו אוסר בדמו ולמאי דמסיק דאלא על עסקי אכילה בלבד אתמר לאו דבכל עסקי אכילה פליגי דהא באכילת דם לא פליגי אלא דבקצת עסקי אכילה פליגי ולאפוקי משאר דברים דלא פליגי בהו כלל וכצ"ל לקמן גבי טומאת אוכלין לר"י דמונין בו ראשון ושני ודו"ק:

בד"ה דגמר שה שה מפסח כו' דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ"ק דבכורות עכ"ל היינו הא דאין פודין בשחוטה גמר התם שה שה מפסח ופסח כיון דבעי שחיטה אסור בבן פקועה דאין בו שחיטה ומיהו פרש"י בזה קצת מגומגם דמעיקרא פי' דמשום פסול יוצא דופן נגעו בו לילף שה שה מפסח ולבסוף פירש ומסתברא דהאי ממעט דכבשרא בדקולא כו' משמע מזה דמשום דאין פודין בשחוטה נגעו בה יש ליישב בדוחק ודו"ק:

פרש"י בד"ה אבעיא להו נטמא כו' ובן ט' חי שבבטנה כו' עכ"ל היינו לרבנן דמתני' וה"ה דמבעיא להו בבן ח' חי לכ"ע דהאי מתני' דמקשי מינה ר"ל לר"י בבן ח' חי איירי כמו שהוכיחו התוס' לעיל דבן ט' חי לר"מ טעון שחיטה ועיקר הקושיא מר"מ דאמר הבשר מגע נבילה אבל לרבנן דאמרי מגע טרפה ולקדשים לא קשיא מידי דאימא חיבת קודש מכשרתן וכ"כ בעל המאור ע"ש וק"ל:

ד"ה חלבו דמאי וכו' כגון חלב הכליות ושעל הקרב. ר"ל של השליל ואתא למימר דאע"ג דחכמים דהיינו ר"י פליג אר"מ בשחוטה וס"ל דלא מקרי שליל בהמה באנפי נפשיה לענין חלב שעל הכליות ושעל הקרב של השליל מודה דמקרי בהמה וחלבו אסור:

[בא"ד] והא מפליג פליגי אלא חלב דגיד. ר"ל של השליל ואתא למימר דר' מאיר מודה לרבי יהודה בחלב של הגיד דשליל דאינו אוסר. וליכא למימר דר"י מודה לר"מ דהא השתא אפי' גיד עצמו שרי לר"י כל שכן חלבו של גיד והא פליג ר"מ ואית ליה אפי' חלב דגיד דשליל אסור וכו':

ד"ה למעוטי רובעו דס"ד דגרע מבהמה מפרכסת וכו'. משום דהכא לא מקרי בהמה כלל:

[בא"ד] א"נ התם הני מילי וכו'. כל זה מבואר התם בפ' העור והרוטב (חולין דף קכא:)

ד"ה דגמר שה שה מפסח וכו' אלא מיפסל מטעם שחוטה. ר"ל דילפינן מפסח דאין פודין בשחוטה דאין יוצאין בשה שחוט דהא בעינן לשוחטו לשם פסח ובן פקיעה הוי כמו שחוט:

תוס' בד"ה דגמר שה כו' שה מעליא ופודין בו כו'. נ"ב בחידושי רשב"א כתב בשם הרמב"ן הא דאמרי' לעיל דלר"מ פשיטא שפודין היינו מעיקרא מקמיה דאסיק אדעתיה דגמרינן גזירה שוה דשה שה כו' ע"ש:

בא"ד דאין פודין בשחוטה כו'. נ"ב פירוש דילפינן מפסח והתם אי אפשר בשחוט דשחיטה לשם פסח בעינן וק"ל:

גמרא למעוטי רובעו וחורש בו. נ"ל דברובעו נכלל בין שהוא רובעו ובין שמרביע עליו את שאינו מינו. וה"ה דהמ"ל דבא למעוטי שאינו מקבל טומאה וכדפרש"י לקמן (ר"ד עה) בדברי ריו"ח:

רש"י ד"ה גוממו. אבל שרשין של חלבו מותרין. לקמן (צב ב) פי' דגם שרשיו של גיד עצמו מותרין:

תד"ה חלבו. ואתי לאפוקי מחלב דגיד דשליל. מה שהוגה עה"ג בשס"ח וגיד הוא שבוש דהא קאמר למעוטי חלבו וגידו:

תד"ה למעוטי. א"נ התם הנ"מ כגון ישראל בטמאה כו'. עמש"כ שם בס"ד:

רש"י ד"ה בבן פקועה בשה בן ט'. נ"ב אגב שטפי' כתב כך עשי"ע (ס׳ כ"ה):

לא הילכו בו אלא עסקי שחיטה ולמסקנא על עסקי אכילה בלבד ומבואר דג"ה וחלב דין א' להם ורמב"ם פסק בשחיטה כרבנן דמתניתין מדקבעי רבי בלשון חכמים. ולעלין ג"ה וה"ה חלב פסק רמב"ם כר"מ כסתם מתניתין דר"פ ג"ה דגידו אסור ואמנם של בן ח' מותר אך דמו של בן ח' חייב עליו כרת וכ' תשב"ץ ומייתי לי' לח"מ דדם כתיב לעוף ולבהמה ובן ח' נמי נקרא בהמה אבל בחלב כתיב חלב שור כשב וע"ש ולא מיקרי כשב ועז אלא בט' חדשים לר"מ ולרבנן בחדשים ואוירא ע"ש. וזה כ' תוס' לקמן ר"פ ג"ה ד"ה בולדות קדשים וכן לקמן ק' ע"ב ד"ה אבל וכו' ע"ש. ואומר אני ר"מ ור"י תרווייהו ס"ל דמפיק התירא דעובר מכל בבהמה תאכלו לכן ס"ל לר' יהודה כשם שמותר הבשר כך מותר הגיד והחלב ולא נקרא שור כשב ועז בחדשים בלי אוירא. אך אנן נפקא לן מבהמה בבהמה תאכלו דקיי"ל ממירין בעוברין עיין לעיל ריש פרקין וכיון שבן ח' חי נקרא שור כשב ועז ואסור חלבו אעפ"י ששחיטת אמו מטהרתו וכדינו של חלב כך דינו של ג"ה ע"כ ראה רבי דבריו של ר' יהודה בשחיטה וסתם מתניתין כוותי' ודבריו של ר"מ בג"ה וחלב וסתם כוותי' במתניתין ר"פ ג"ה ועיין בסמוך אי"ה:

רב אשי אמר פודין בו נ"ל דלא פשיטא לרב אשי אלא למאי דקיי"ל דחלבו אסור משום דמקרי שור כשב ועז אעפי' דשחיטת אם מתירתו א"כ הה"נ דמקרי שה לענין פדיון. אבל מודה רב אשי לר' יהודה דס"ל דחלבו מותר משום דלא מקרי שור כשב ועז הה"נ לא מקרי שה לענין פדיון ובזה א"ש דאמר לא הילכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד ולא אמר למעוטי פדיון וכרב אשי היינו משום דר"א אר"א אר' יהודה קאי ולדידי' מודה רב אשי והא דלא קאמר לאכילה ולפטר חמור היינו משום דהא בהא תלי' כיון דלענין אכילת חלבו לא מקרי כשב ועז לר' יהודה ה"נ לענין פדיון לא מקרי שה וק"ל:

שה שה מפסח פירש"י משום יוצא דופן ועיין חי' רשב"א ור"ן בשם רמב"ן. ועכ"פ צריך טעם מ"ט לא פירש"י משום דהוה שחוט ובפסח בעינן חי דכתיב ושחטו אותו כל קהל ע"י בין הערביים דאע"ג דכ' תוס' לקמן ע"ח ע"ב שה שחוט ופר שחוט נמי מקרי שה ופר מ"מ לענין פסח לא מיקרי כיון דבעי שחיטה כפירש"י בבכורות י"ב להדיא א"כ אמאי לא פירש"י כן. וי"ל דהאי קרא בפסח מצרים כתיב והתם לא שייך בן פקועה דאז לא הי' ישראל בני שחיטה ואפי' נשחטה האם לא הותר הולד מכל בבהמה תאכלו ושפיר הי' ראוי לפסח לולי שהי' יוצא דופן אבל מטעם שחוט לא נפסל וא"כ לא יוכל ללמוד מה שה דהתם לא ניתר הולד בשחיטת האם ה"נ כן דאין דנין אפשר משא"א ע"כ הטעם משום יוצא דופן. ואמנם מ"ש רש"י בסמוך משום דה"ל כבשרא בדיקולא כבר ישבו מהרש"א במהדורא בתרא ע"ש:

א"כ שה שה מאי אהני לך צע"ג כיון דשה שחוט מיקרי שה בעלמא רק בפסח לא מיקרי שה משום שצריך שחיטה לשם קדשים וא"כ אצטריך גז"ש לפסול שחוט ממש לפדיון. ואכתי מנ"ל למעט בן פקועה דרהיט ואזיל וחי הוא לכל מילי גם לענין הכשר וטומאה כדלקמן לרבנן דריה"ג ואי משום יוצא דופן נימא תיפדה ריבה וגז"ש אהני לשחוט ממש אבל בן פקועה דרהיט מרבינן מתפדה וצע"ג. ועפרש"י בחומש גבי שור ושה חיים שנים ישלם פי' חיים ולא מתים משמע ג"כ סתם שור ושה אפי' מתים משמע אך ר"פ מרובה דרשינן מחיים כל בעלי חיים משמע שור ושה סתם חיים משמע ולא אצטריך גז"ש שה שה למעוטי שחוט וטרפה. ולכלאים בלא"ה לא אצטרך כמ"ש תוס' לקמן דמבנין אב נפקא ועגל וחי' ממשמעותי' אימעוט ואייתר גז"ש לבן פקועה עיין היטב לקמן בתוס' ר"פ או"ב ועדיין צ"ע:

ר''ש שזורי. בגמרא פריך היינו תנא קמא: קרעה. לבהמה בלא שחיטה: גמ' לא הילכו בו. בשליל זה להקל: אלא על עסקי שחיטה בלבד. אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא: למעוטי חלבו וגידו. דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמי לאסור חלבו וגידו: חלבו דמאי. אע''פ שהוא בכל הספרים אמת הדבר שהוא שבוש ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו דהיכי בעי חלבו דמאי והא ודאי ליכא לאוקומי מילתיה אלא אשליל דבן ט' חי דהא עליה קאי אלא בפרק דגיד הנשה גרסינן לה לכולה כי הא ואגב שיטפא דגירסא אישתבשו בה למיגרס' הכא והכי גרסינן והא מיפלג פליגי דתניא כו' וא''ר אלעזר א''ר אושעיא מחלוקת כו' עד ור' יהודה לשיטתו אלא אי אתמר כו' ולא גרסינן בהאי פירקא אלא חלבו דגיד אבל בפ' גיד הנשה גרסינן לה והכי פירושו והא מיפלג פליגי בין בחלב בין בגיד דתניא גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו של שליל אסור וכדמפרש בבן ט' חי דקסבר חדשים ואוירא גרמי ואע''פ שנשחטה אמו והוציאוהו: והלך ר''מ לשיטתו. דמשוי ליה בהמה לענין שחיטה: מעיקרו. אפי' הנבלע ונשרש בבשרה: גוממו עם השופי. כלומר חותכו בשוה לשופי ונוטל את הגבוה מן השופי דדמי לגיד ואסור מדרבנן אבל שרשין של חלבו מותרין: לא הילכו בו. חכמים בשליל בהיתר זה דלא משוי ליה בהמה: אלא על עסקי אכילה. לאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו: למעוטי רובעו וחורש בו. בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה: בחלבו. של שליל: קורעו ומוציא את דמו. אלמא אפילו בן ח' דלכולי עלמא חלבו מותר קתני מתני' קורעו: לומר שאין ענוש כרת. האי מתיר בדמו דקאמר לאו היתר לכתחלה: למאן קאמרינן. מי הוא המתיר חלבו: לרבי יהודה. כדקתני לעיל וחלבו מותר ולר' יהודה אמאי אין ענוש כרת על דמו דלא גרע מדם התמצית דלאו דם הנפש הוא וקמחייב עליה ר' יהודה כרת: באזהרה. בפ''ק דכריתות מפרש ה' לאוין כתיבי בדם: בהכרת. דנפקא ליה מריבויא דכל דם: אית ליה לר' יהודה דם וכל דם. כלומר כיון דר' יהודה לדם התמצית מריבוי' דכל דם יליף אקושי מקיש כל דם לדם עצמו: כל היכא דמיחייב אדם. מחייב אכל דם והיכא דלא מחייב אעיקר דם כגון שליל שאין בו דם הנפש לא מחייב על דם איבריו: לפדות. פטר חמור: בבן פקועה. בשה בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה ובפחות משווייו קמיבעיא ליה דאי בשווייו קיימא לן בבכורות (דף יא.) דאפילו בשלקי מפרקינן: כבשרא בדיקולא הוא. ותנן בבכורות (דף יב.) אין פודין בשחוטה: דגמר שה שה מפסחים. ופסח בבן פקועה פסול דקיימא לן (לעיל דף לח:) בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן: כל מילי. כגון בן פקועה: מאי אהני ליה. ומסתברא דהאי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא וכי מרבי בעל מום ונקבה קא מרבי: איבעיא להו. נטמאה בהמה שחוטה מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני: מונין. דתרי גופי נינהו: אין מונין. אלא איהו נמי הוי ראשון דנעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו שהבהמה שומר שלו: הבשר מגע נבלה. בשר העובר שהיה מחובר לאבר היוצא: בדמא דאמיה. דכיון שהוכשר בית השחיטה בדם הוכשרה וכו': במאי איתכשר. בשר העובר שיקבל טומאה מאבר: בשחיטה. כיון שהוא ניתר בשחיטה הוכשר בה לטומאה וכר''ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם בפ''ב (לעיל דף לג.): עבר בנהר. בן ט' חי שנמצא בשחוטה וגדל:

חלבו דמאי. בקונטרס לא גריס ליה דפשיטא דבשליל איירי ולא גרסינן אלא חלבו דגיד דלא איירי בבהמה אלא בשליל ור''ת אומר שיש ליישב הגירסא וה''פ חלבו דמאי אילימא חלבו דשליל כלומר דגוף דשליל כגון חלב הכליות ושעל הקרב ואתא לאפוקי מחלב דגיד דשליל והא מיפלג פליגי דשרי ר' יהודה חלבו וגיד דשליל של בן ט' אלא חלבו דגיד דלא פליג ר''מ אלא לענין שחיטה אבל חלבו דגידו שרי והא דקאמר לעיל למעוטי חלבו וגידו כלומר היינו חלבו דגידו אי נמי וגידו נקט לקנוקנות דשרי הא פליג ר''מ ואסר אפי' חלב דגיד וקנוקנות דשליל מדקתני כל מקום שהוא משמע אפילו דשליל וקתני חותך שומנו מעיקרו וגם מחטט אחריו משמע דאסר אפילו קנוקנות וכי קאמר חלבו דגיד הוה מצי למיפרך מ''מ אמאי נקט רבי אושעיא אלא על עסקי שחיטה בלבד כיון דפליג נמי בחלב כליות ודקרב ודגיד דשליל אלא דעדיפא פריך דבחלב גיד נמי פליגי ומהאי טעמא נמי לא קאמר למעוטי דמו דהוי לכ''ע בכרת משום דאלא על עסקי שחיטה קאמר ואכתי תקשה לן הא פליגי נמי בחלבו וגידו ולכך הוצרך לומר דאלא על עסקי אכילה בלבד אתמר והא דפליגי באותו ואת בנו בכלל אכילה הוא: למעוטי רובעו. דס''ד דגרע מבהמה מפרכסת דחייב רובע כדאמרינן בפ' העור והרוטב (לקמן דף קכא:) אי נמי התם הני מילי כגון ישראל בטמאה ועובד כוכבי' בטהורה אבל הכא דבשחיטה זו משתריא באכילה סלקא דעתך לא מחייב: דגמר שה שה מפסח. פירש בקונטרס דפסח פסול משום יוצא דופן ואי אפשר לומר כן דא''כ לר''מ היאך פודין בו דאמר לעיל דאליבא דר''מ שה מעליא הוא ופודין בו אלא מיפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאמר בפ''ק דבכורות (דף יב.):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד