חולין עה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - א

ומתרץ ריש לקיש: מימרא זו שעבר בנהר, מדובר בה באופן שהבן פקועה יצא בשחיטה יבישתא. בשחיטה יבישה, שלא היה בה יציאת דם. ולכן לא הוכשרו האם והעובר לקבל טומאה.

ודלא כרבי שמעון, שהובא לעיל, הסובר ששחיטה מכשירה לקבלת טומאה, ולא הדם.

ודנה הגמרא: מאן תנא, מיהו התנא ששנה את הברייתא האומרת שאם עבר העובר בנהר, הוכשר לקבל טומאה, הלך לבית הקברות - נטמא, שנטמא העובר בטומאת אוכלין, אף שחי הוא, ולכאורה אינו "אוכל" ממש?

אמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי היא!

דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, משום רבי יוסי הגלילי: בן פקועה אפילו אם הוא חי, הריהו מטמא טומאת אוכלים, וצריך הכשר על ידי משקה כדי לקבל טומאה. ^[293] ומשמע, שהעובר והאם שני גופים הם, ואין העובר מוכשר לקבל טומאה על ידי דם שחיטת אמו.

וחכמים אומרים: אינו מטמא טומאת אוכלין, מפני שהוא חי. וכל שהוא חי - אינו מטמא טומאת אוכלין. ^[294] ומשמיענו רבי יוחנן בדבר זה, שאף על פי שלחכמים במשנתנו בן ט' חי מותר באכילה, מכל מקום, הוא אינו נטמא בטומאת אוכלים לדבריהם, אלא רק לדעת רבי יוסי הגלילי.

כי חכמים החולקים על רבי יוסי כאן, אף אם הם סוברים כדברי חכמים שבמשנתנו שהעובר מותר באכילה, בכל זאת הוא אינו נטמא ואינו מטמא, כי אין טומאה בבעלי חיים בחייהם.

ובדבר זה, אזדא הולך רבי יוחנן לטעמיה לשיטתו [ולהלן נבאר במה הולך רבי יוחנן לשיטתו]. דאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי, ובית שמאי - אמרו דבר אחד:

רבי יוסי הגלילי, הא דאמרן, מה ששנינו עתה, שבן פקועה מטמא טומאת אוכלין.

ובית שמאי אמרו זאת במשנה דלהלן:

דתנן במסכת עוקצין: דגים, שהוציאו אותם מהמים, מאימתי הם מקבלין טומאה [טומאת אוכלים, אם נגעו בדבר טמא], שהרי בעודם חיים במים הם אינם מקבלים טומאה?

בית שמאי אומרים: משיצודו מהמים, ^[295] מיד הם מקבלים טומאה על אף שהם עדיין חיים. כי היות והם אינם טעונים שחיטה, הרי הם כמתים מיד כשניצודו.

ובית הלל אומרים: משימותו. רבי עקיבא אומר: משעה שאין הדגים יכולין לחיות מחוץ למים.

שואלת הגמרא: מאי בינייהו, בין שיטת בית הלל לרבי עקיבא, ^[296] הרי בפשטות דעת שניהם היא שמשעה שהדגים מפסיקים לחיות, ראויים לקבל טומאה?

אמר רבי יוחנן: דג מקרטע, המפרפר בין חיים למוות, וכגון שהמקום שבין סנפיריו יבש לחלוטין כסלע, ^[297] ובאופן זה כבר לא נחשב כחי, ^[298] איכא בינייהו, בין בית הלל לרבי עקיבא. שלבית הלל נחשב חי שהרי עדיין לא מת לגמרי. ולרבי עקיבא נחשב כמת, כי כיון שיבש, שוב לא יחיה.

ובענין זה אמרה הגמרא שרבי יוחנן, הסובר שדעת בית שמאי היא כדעת רבי יוסי הגלילי, לשיטתו הולך. וכמו שנתבאר לעיל, שלפי רבי יוחנן, סובר רבי יוסי הגלילי כחכמים שבמשנתנו. דהיינו, משום שלדעתו, דברי חכמים החולקים על רבי יוסי הגלילי וסוברים שבן פקועה אינו מטמא טומאת אוכלין, אין זה משום שסוברים שבן פקועה בן ט' אסור באכילה בלא שחיטה וכדברי רבי מאיר במשנה. לפי שאם כן, לא היו חולקים בדגים שהם ודאי מותרים באכילה, והיו יכולים בית שמאי אף בזה לסבור כמותם. אלא טעם דברי חכמים הוא, משום שבעלי חיים אינם מקבלים טומאה. ומשום כך לא יכולים בית שמאי לסבור כמותם, אלא כרבי יוסי הגלילי. ^[299] בעי רב חסדא: לדעת רבי עקיבא, הסבור שמשעה שהולך הדג למות, הריהו מקבל טומאה. ^[300] האם כאשר נולדו בדגים סימני טרפה, כגון שניקבו מעיהן, או שאירע בהם אחד משאר י"ח טריפות ^[301] ובודאי ימותו, ^[302] מהו? האם מקבלים טומאה משעה שנעשו טריפה?

ספק זה, תיבעי, יש להסתפק בו, למאן דאמר "טרפה חיה", שאין הכרח שטרפה תמות, וכן תיבעי ספק זה אף למאן דאמר "טרפה אינה חיה", אלא ודאי מתה משנעשית טרפה.

ומבארת הגמרא את הספק: ספק זה תיבעי, יש להסתפק בו למאן דאמר "טרפה חיה", כי רק בהמה הוא שאפשר לומר בה שאף על פי שנעשתה טרפה יכולה היא להמשיך ולחיות, כיון דנפישא חיותה, חייה מרובין, ויכולה לעמוד עוד זמן רב עד שנקב הטריפות ישפיע ויפסיק את חייה, ולכן נאמר בבהמה שטרפה חיה.

אבל דגים, דלא נפישא חיותייהו, ומיד כאשר נוצרה בהם הטריפה הם ימותו, לא אומרים בהם ש"טריפה חיה", ולכן הם מקבלים טומאה משעה שנוצרה בהם הטריפות.

או דילמא, אפילו למאן דאמר טרפה אינה חיה, יש להסתפק ספק זה, כי הני מילי בהמה, דיש במינה שחיטה, לכן יש בה דין טריפות הפוסלות בשחיטה, ומשום כך אנו אומרים בה "טריפה אינה חיה", שהיות והיא אינה ראויה לשחיטה, היא חשובה כמתה. ^[303]

אבל דגים, דאין במינן שחיטה, לא! שהרי הדגים נאכלים ללא שחיטה, ולפיכך אין להיותם טרפה כל משמעות לגבי היתר אכילתם, כי הם אינם נחשבים כ"מתים" על ידי כך, ולכן הם אינם מקבלים טומאה משום טריפותם. ^[304]

ומסקינן: תיקו!

ועתה מביאה הגמרא מחלוקת בדין חלב של נפל בהמה, האם חל עליו איסור חלב.

בהמה שהטילה הפילה נפל.

רבי יוחנן אמר: חלבו של הנפל הריהו כחלב בהמה, והאוכלו חייב כרת.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו של הנפל, הריהו כחלב חיה, המותר באכילה, לפי שאין בנפל איסור חלב של בהמה, אלא יש בו רק איסור נבילה.

ומבארת הגמרא את שיטותיהם:

רבי יוחנן אמר, חלבו כחלב בהמה, כי לדעתו, אוירא, עצם צאתו ולידתו לאויר העולם [שהרי הוא "נפל" מן הרחם] גרים, הוא הגורם לו שייחשב כבהמה לכל דיניו. ^[305] וכיון שנולד כבהמה, דין חלבו הוא כדין חלב בהמה, האסור באכילה. ^[306]

ואילו רבי שמעון בן לקיש אמר, חלבו כחלב חיה, כי לדעתו, חדשים גרמי. דהיינו, כדי להחשב בהמה לכל דיני בהמה, צריך שיהיו בו שני דברים:

א. שישלמו מנין חדשיו, ויצא מכלל נפל, ב. שיצא לאויר העולם.

ונפל זה, אף שיצא לאויר, מכל מקום עדיין לא השלים חדשיו ולא נחשב כ"בהמה" לכל דיניו. ^[307]

איכא דאמרי, אופן אחר במחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:

כל היכא דלא כלו לו חדשיו, לדעת כולם, לא כלום הוא, ומותר חלבו באכילה.

כי פליגי, היכא דהושיט ידו למעי בהמה, ותלש מתוכה חלב של עובר בן ט' חי, ואכל.

רבי יוחנן אמר: חלבו של עובר זה הוא כחלב בהמה, כי חדשים גרמי. חדשי העיבור שהתמלאו, הם הגורמים להחשיבו כבהמה. ^[308]

רבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו של עובר זה הוא כחלב חיה, לפי שלדעתו שני גורמים מחשיבים אותו כבהמה, חדשים ואוירא, שני אלו הם גרמי לו להחשב לבהמה. וכל עוד אין בהוויתו את שני הגורמים הללו, אין החלב נחשב כחלב בהמה. ואולם, אם שחט את אמו של עובר זה, לדעת רבי יהודה מותר החלב מדין "כל בבהמה תאכלו".

איתיביה הקשה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש ממה ששנינו בתורת כהנים: נאמר לגבי הקרבת קרבן שלמים [ויקרא ג ג] "והקריב מזבח השלמים אשה לה', את החלב המכסה את הקרב, ואת כל החלב אשר על הקרב".

וממעטים מהפסוק זה, שיש להקריב רק את החלב המכסה את הקרב, ולא את חלב השליל שבמעי בהמת השלמים.

יכול נמעט מפסוק זה אזהרה ועונש על אכילת חלב של עוּבר, אולם עדיין מוטל חיוב על המקריב להקריב חלב זה עם חלב הקרבן?

תלמוד לומר לגבי קרבן אשם, "חלב ושתי הכליות", שקרבים על גבי המזבח.

ותיבות אלו מיותרות הן, שהרי אפשר ללמוד זאת בקל וחומר משלמים, שקריבים בהם החלב והכליות. כי מה שלמים, שלא בכל מינם [לא בכל מיני השלמים] מקטירים האליה [שהרי שלמים באים אף מבקר ומעיזים שאין בהם אליה, בכל זאת מקטירים מהם חלב ושתי כליות. אשם, שבכל המינים הבאים ממנו מקטירין בו האליה [שהרי אינו בא אלא מכבשים], קל וחומר שיש להקטיר בו חלב ושתי כליות!

ואם כן, למה נאמר באשם "חלב ושתי כליות"? לומר לך: מה חלב ושתי כליות האמורות בקרבן אשם, מוגצא, מוציאין את הקטרתן מכלל שליל, שאין החלב והכליות של העובר שבהן קריבין [שהרי אין אשם בא מן הנקבות, ולכן לא יתכן עובר בקרבן אשם], אף כל הקרבנות הבאים מן הנקבות, מוצא מכלל הקטרה, חלב השליל שבהם.

ואחר ששנינו ברייתא זו שבתורת כהנים, מקשה רבי יוחנן על שיטת רבי שמעון בן לקיש:

בשלמא לדידי, לדעתי שאני סבור שחלב בן ט' במעי אמו חייבים עליו כרת, לפי שתורת בהמה עליו, וחלבו אסור כחלב בהמה, היינו דאיצטריך, משום כך צריך קרא למעוטי, למעטו מן ההקטרה, ולחדש שאין מקטירין את חלבו אפילו שחלב בהמה גמור הוא.

אלא לדידך, לדעתך רבי שמעון בן לקיש, שאתה סבור שחלב עובר בן ט' שעדיין לא יצא ממעי אמו, אין מתחייבים עליו, לפי שלדעתך צריך שימלאו לעובר ט' חודשים, ואף שיצא לאויר העולם, ולולא כן אין הוא נקרא בהמה ואין מתחייבים על חלבו כחלב בהמה, אמאי איצטריך מדוע צריכים אנו למקראות אלו כדי להשמיע שאין מקטירין את חלב העובר, הרי לדעתך כיון שאין הוא בכלל חלב בהמה, ודאי שאין מקטירין אותו?

אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: אכן, טעמא דידי, טעם דברי שחלב העובר אינו בכלל חלב בהמה, נמי, אף הוא מהכא. מן הלימוד שבמקראות הללו, המורה על כך שחלב העובר אינו נחשב חלב בהמה. ואכן זהו המקור לדברי.

ואיכא דאמרי, יש הגורסים להיפך, שרבי שמעון בן לקיש מקשה על רבי יוחנן כך:

איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: הרי שנינו בתורת כהנים [את הברייתא שהובאה לעיל, והוכחת רבי שמעון בן לקיש היא מהמשך לדברי התורת כהנים שהובאו לעיל]: מה חלב ושתי כליות האמורות בהקטרה בקרבן אשם, מוצא מכלל ההקטרה החלב והכליות של שליל עובר, אף בכל הקטרת חלב וכליות של קרבנות, מוצא מכלל ההקטרה, חלב וכליות של שליל.

ומעתה מקשה רבי שמעון בן לקיש: בשלמא לדידי, לדעתי שאין חלב העובר הנמצא במעי אמו נחשב חלב בהמה, משום הכי מיעטיה רחמנא. משום כך ממעטת התורה את הקטרתן מכלל הקטרת חלב הקרבנות.

אלא לדידך, לדעתך רבי יוחנן, שחלב העובר שמלאו לו תשעה חודשים חלב בהמה הוא, ליקרב!? יקריבנו, שהרי אינו שונה משאר חלב בהמה?! ^[309]

אמר ליה: מידי דהוה אמחוסר זמן.

דהיינו, כמו ולד שנולד ויצא לאויר העולם, על אף שודאי בהמה גמורה הוא, מכל מקום, פסלה אותו התורה להקרבה כל שבעה ימים הראשונים, והוא נקרא "מחוסר זמן", שחסר לו הזמן של שבוע ימים כדי שיהיה ראוי להקרבה, כי רק לאחר שיהיה בן שמונה ימים הוא יהיה ראוי להקרבה.

ואם כן, עובר שלא נולד, הרי לכל הפחות יהיה דינו כדינו של ולד שכן נולד אלא שעוד לא השלים זמנו לז' ימים, שהוא אינו ראוי להקטרה. ^[310]

אמר רבי אמי: השוחט את הטרפה, ומצא בה עובר בן ט' חי, דינו כך: לדברי רבי מאיר, האוסר בן פקועה [בן תשעה חודשים] של בהמה כשרה, שהוא סובר שאין לו היתר אלא רק בשחיטת עצמו, לפי שאין הוא נחשב כבר כחלק מאמו, הרי כאשר עובר זה נמצא במעיה של הטריפה, מתיר העובר את עצמו בשחיטת עצמו. ואין דנים אותו כחלק מאמו הטריפה.

אך לדברי רבי יהודה, המתיר עובר בן ט' על ידי שחיטת אמו, אוסר עובר בן ט' של הטריפה. היות והיתרו של בן פקועה הנמצא במעי בהמה כשרה הוא מחמת שנחשב כחלק מגופה. ולכן, כאשר אמו טרפה, נחשב הוא כחלק ממנה, ואין לו היתר אכילה על ידי שחיטה. ואף אין לו שחיטה לעצמו, כיון שבן פקועה הוא, וסימניו נידונים כשחוטים, ולא מועילה בהם שחיטה. ^[311]

רבא אמר, לדברי המתיר בן ט' חי של בהמה כשרה, סובר כי נמי, אף כאן בטרפה מותר העובר בן הט' כי "ארבעה סימנין" אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה].

כלומר, דין זה שעובר ניתר אגב שחיטת אמו, אינו בא למנוע אפשרות של שחיטת עצמו באם צריך הוא לכך. אלא רק התירה אותו התורה אגב שחיטת אמו. אך כאשר שחיטת אמו אינה מסייעת להיתר אכילתו מחמת שהיא טרפה, אפשר לשחטו בפני עצמו. משום שארבע סימני שחיטה יש בו כאמור. ב' סימנים [שהם או קנה וושט] של אמו שיכול להיות ניתר בשחיטתה, וכן ב' סימני עצמו. שאף בשחיטתם ניתר כאשר אין לו היתר בסימני אמו. ^[312] וכאן, בבן פקועה של הטריפה, כיון שאין שחיטת אמו מתירתו, שוחטים אותו בסימניו שלו. ^[313]

אמר רב חסדא: השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי -

הערות

^[293] ה"נאות יעקב" [סימן יא ב] הקשה מכאן על שיטת רבינו ישעיה [הובאה בשיטה מקובצת בבא קמא מא א] שאף על פי שבן פקועה נחשב כשחוט, מכל מקום, צריך נחירה בסימנים [כלומר, שצריך להורגו במקום סימני השחיטה]. כדי להתירו באכילה. ועל דברים אלו קשה, מדוע לרבי יוסי הגלילי בן פקועה מטמא מחיים טומאת אוכלין. והרי כל זמן שלא ניחרו סימניו אינו ראוי לאכילה? ועיין שם שחידש וביאר, דהא דשחיטה בעלמא כלומר בבהמה רגילה מחילה שם "אוכל" על הבשר השחוט, אין זה משום היתר האכילה החל על ידי השחיטה. אלא עצם השחיטה עושה את הבשר למאכל. דקודם לכן היה בהמה, ועכשיו זהו מאכל בשר. ואם כן, הוא הדין לענין בן פקועה. דעצם היותו בן פקועה הנידון כשחוט, נחשב כאוכל. ולענין חידושו של רבינו ישעיה שיש לנוחרו בסימנים, הרי שאף על פי שמעכבת נחירה זו את היתר האכילה, מכל מקום, אין בכך כדי למנוע חלות שם "אוכלין", שהרי נידון כבר כשחוט.

^[294] ביסוד הדין שאין חי מקבל טומאת אוכלין, דן הקהילות יעקב [טהרות סימן מ'] אם הוא משום שבעל חיים אינו נחשב אוכל, או שזהו דין המיוחד לבעל חי כשהוא בחייו שאינו מקבל טומאה אפילו יש בו שם "אוכל". והוכיח מדברי התוספות לקמן [קכא ב] ד"ה אביי על דברי אביי בגמרא שם שבהמה ששחט בה שני סימנים ועדיין היא מפרכסת, הרובעה חייב ומטמאה טומאת אוכלין. וביארו התוספות, שהרובעה חייב משום שסוף סוף היא בחיים לכל דבר. אולם מטמאת טומאת אוכלין הואיל ושחוטה היא וראויה לאכילה. מבואר, שאף על פי שיש בה חיים, מכל מקום, מטמאת. ומוכח שהטעם שאין טומאה מחיים הוא משום שאינה "אוכל" אך אם היא "אוכל" כגון זו המפרכסת, יש בה טומאה זו. מאידך, בתוס' לקמן [קכח א] ד"ה בהמה, מוכח שהטעם שאינו מקבל טומאה הוא משום שחי הוא. שכתב שם לבאר שטעם הדין שאין בהמה נעשית "יד" לאבר המדולדל שבה "להעביר" אליו טומאה הוא משום שבעל חיים מופקע מתורת אוכל. שהרי אפילו בן פקועה שראוי באכילה, לדעת רבנן אינו מקבל טומאה. ואם כן, על כרחך שמשום שחי הוא - אף שראוי לאכילה - אין בו טומאה. ובחידושי הגרי"ז [זבחים טז א] מבאר לפי זה הטעם שלא מועילה חיבת הקודש לטמא בהמת קדשים בחייה. דהיינו, משום שישנו דין מיוחד על בעל חים שאינו מקבל טומאה [ולא משום שאינו "אוכל"]. ולענין זה, אף חיבת הקודש לא מועילה ואין בו הכשר לקבל טומאה.

^[295] התפארת ישראל [עוקצין ג ה] מפרש ש"משיצודו" היינו שיוציאם מן המים לגמרי. אבל אם צדם ועודם במים וממשיכין לחיות כמות שהם, אין זה מועיל ואינם מקבלים טומאה. הקרן אורה [סוף המסכת] תמה לפי דברים אלו, מהו הדמיון בין בית שמאי לרבי יוסי הגלילי. הרי לבית שמאי דגים מקבלים טומאה משעה שעומדים הם למות. ומשום כך מקבלים טומאה. מה שאין כאן בבן פקועה, שאינו עומד למות, ומחמת מה יקבל טומאה?!

^[296] כך משמע לפי פשוטם של דברים, שהשאלה היא מה בין רבי עקיבא ובית הלל. והשאלה היא מה בין "משימותו" ל"משאין יכולים לחיות". אולם התוספות דוחים אפשרות זו. שהרי מחלוקת בית הלל ורבי עקיבא מפורשת היא. שלבית הלל דוקא משימותו, ואילו לרבי עקיבא משמע שעודם בחיים. לכן מבארים התוספות, שהשאלה היא מה בין בית שמאי לרבי עקיבא, לפי שלדעת שניהם הדגים כבר מטמאים מחיים. והשאלה היא, מאיזה שלב בחייהם מטמאים. ומיישבת הגמרא: מקרטע, היינו קופץ ומדלג בחוזק לאחר שניצוד. לבית שמאי הוא טמא היות וכבר ניצוד, ולרבי עקיבא הוא טהור היות ואם יזרקנו למים לחופשי, יכול הוא לחיות. ועיין בהרחבה בחברותא למסכת עוקצין שיצא זה עתה לאור

^[297] כך פירש רש"י. אולם התוס' מפרשים שקופץ ומדלג בחוזק, וכמו שהביא הערוך ממדרש פרשת 'בהעלותך את הנרות', שנאמר שם "וכיון שהוא יוצא ורואה את הנר מיד הוא מתחיל שמח ועומד ומקרטע" היינו מדלג. וכן על הכתוב [איוב מא] "לפניו תדוץ דאבה", מתרגמים: קדמיה מקרטע.

^[298] כך מפרש רש"י. ובספר שחיטת חולין הביא להקשות, מאי טעמא דבית הלל שמצריכים שימותו הדגים לגמרי כדי לקבל טומאה? במה שונה הדבר מהלכות שבת, שאופן זה, שהבאת בעל חי למצב של 'יבש כסלע' נחשב כנטילת נשמה, וחייבים על כך? ובמשנה אחרונה [עוקצין ג ח] כתב לבאר, שכל עוד לא מת הבעל חי לגמרי, אינו מקבל טומאה משום שאין דרך בני אדם לאכול דג שיש בו עוד מקצת חיים, משום "בל תשקצו". וכן ישנו אף צער בעלי חיים בדבר זה.

^[299] כך מבואר בפירוש רש"י. ועיין ב'בעל המאור' איך שפירש זאת.

^[300] כך מפרש רש"י, ששאלה זו נשאלה דוקא לרבי עקיבא. אולם הרמב"ם [טומאת אוכלין ב ו] כתב: ודגים, מאימתי מקבלים טומאה - משימותו. נולד בהם טרפה וכו' הרי יש בדבר ספק. ומשמע, שלדעתו הספק הוא אף לדעת בית הלל הסוברים שאין טומאה חלה עליהם אלא משימותו. והקשה על כך המנחת חינוך [מצוה ק"ס] היאך יתכן שבדג מקרטע לדעת בית הלל אין טומאה, ואילו בטרפות שמצב הדג שפיר יותר ממקרטע, ישנו ספק? ומיישב התורת חיים, ששונה טריפות בכך שהם חסרון בעצם גופו של הדג. ודומה הדבר לבהמה המפרכסת [שנשחטה בסימניה ונוטה למות] שמודים בה בית הלל שמקבלת טומאה כיון שסוף סוף נעשית בה השחיטה, ונחשב כבר גופה כמת וכן הוא בדג שנטרף. ואילו דג המקרטע, אין בו חסרון בגופו עצמו. אלא שמצבו הכללי נוטה למיתה. אך כיון שאין החסרון בעצמותו, אינו חשוב כמת ואינו מקבל טומאה. ויתכן ליישב דעת הרמב"ם, שסובר הרמב"ם ש"מקרטע" היינו כפירוש התוספות. שהדג עדיין בשיא כוחו, וקופץ ומקרטע בתוך המצודה בעודו במים. וודאי שמצב זה קל יותר מאשר דגים שנולדה בהם טרפה המביאה לידי מיתה. [אמנם ברמב"ם שם כתוב: או אינם מקבלים טומאה עד שידמו כאבן ולא יתנדנדו. וצ"ע אם כוונתו ל'מקרטע' וכפי פירוש רש"י].

^[301] על פי פירוש רבינו גרשום.

^[302] בדברי הרמב"ם מבואר שלא די בכך שנולדה בהם טרפה גרידא, אלא צריך שתהיה הטרפה ניכרת במצבם. ממה שכתב הרמב"ם [טומאת אוכלין ב ו]: נולד בהם טרפה ונטמאו כשהם מתנדנדים, הרי יש בדבר ספק וכו'. ומשמע שצריך שיהיו הדגים מתנדנדים ונוטים למות, ורק באופן זה חלה עליהם טומאת אוכלים היות וכבר נחשבים כמתים. אך סתם ניצודים, לא.

^[303] על פי פירוש רבינו גרשום.

^[304] הקשה הקובץ ענינים: הרי מכל מקום, כיון שטרפה הם, ואין חיותם מרובה כבהמה, מדוע אין הדג מקבל טומאה, והרי משעה שאין יכולים לחיות, לדעת רבי עקיבא מקבלים טומאה. ומשמע שאין תלוי כלל בשייכותם לענין השחיטה, ומדוע אם נטרפו וקרובים למיתה אינם מקבלים טומאה? וביאר, אף למאן דאמר טרפה אינה חיה, היינו שאינה חיה י"ב חודש. אבל שיעור מועט, יכולה לחיות. ודברי רבי עקיבא שכל שאינו יכול לחיות מקבל טומאה, היינו דוקא שעומד למות מיד. ובענין זה נחשב כמת. אולם כל שיש שהות עד מיתתו, אינו מקבל טומאה.

^[305] אם נשחטה הבהמה או נתנבלה או נטרפה, אין הולד ניתר בשחיטת האם. וכתב המנחת חינוך [מצוה קמ"ז] שמכל מקום, אינו חייב אז על אכילת החלב של הולד שנמצא במעי אמו אפילו ללישנא זו של רבי יוחנן, הסובר שעל חלב של נפל חייבים. כי החיוב הוא רק כאשר היתה יציאה של הנפל לאויר העולם על ידי לידה. אבל כאשר נמצא העובר לאחר שחיטה בתוך מעי אמו, הרי הוא לא יצא לאויר העולם באופן של לידה, כי אין "לידה" אחר מיתת האם, ולכן אין כאן לא חדשים ולא אויר לידה, ובודאי אין בו איסור אכילת חלב.

^[306] אף שלעיל [עד א] אמר רבי יהודה שחלבו מותר, מדובר שם שלא יצא הנפל לאויר העולם ואינו נחשב כבהמה שנולדה.

^[307] בפשטות, המחלוקת בגמרא היא כאשר תלש חלבו של בן ט' חי. ויש לדון, האם אף בחלב בן ט' מת, סובר רבי יוחנן שאסור. שהרי לכאורה אין חילוק בין בן ט' חי או מת. לפי שבכל ענין חל עליו שם בהמה. וכן מדייקים מלשון הרמב"ם [מאכלות אסורות ז ד] "הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר שכלו לו חדשיו והוציאו הרי זה חייב עליו". הרמב"ם לא מזכיר כלל שמדובר בבן ט' חי. ומשמע שבין חי ובין מת, חלבו אסור. [וראה אמרי משה סימן ד' אות כ"ב] אולם בלשון השולחן ערוך יו"ד ס"ד ג' משמע שחלוק דינו של המת מן החי. לפי שכתב שם "הושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי שבתוכה, חייבים עליו משום חלב". ומבואר שהחיוב הוא דוקא על חלב של חי. אולם על של מת, אין חיוב. ובשחיטת חולין מבאר טעם דברי שולחן ערוך על פי המגיד משנה [מאכלות אסורות ז ג] שאין מנין חודשים בלא שהעובר חי. ורק לחי מונים ט' חודשים ומחשיבין אותו כבהמה מכח מנין זה. מה שאין במת, אין למנין חודשיו כל משמעות. ולענין איסור אכילת גיד, מבואר בתוס' לקמן [פט ב ד"ה בולדות], שאין צורך במנין חודשים כדי לאסור. לפי שרק לגבי איסור חלב נאמר "כל חלב שור וכשב". אולם לאיסור גיד, אין צורך בכך.

^[308] ואילו דברי רבי יהודה לעיל עד ב שחלבו של עובר בן תשעה חודשים חי מותר, נאמרו רק בעובר שנשחטה אמו. ששחיטתה מתירה את העובר וחלבו. ואילו כאן מדובר בנפל שהטילה הבהמה בלא שחיטה, ואין לחלבו היתר. מדברי התוספות הללו יש להוכיח שגדר ההיתר של בן פקועה הוא משום "כל בבהמה" ולא מחמת שנידון ה'בן פקועה' כשחוט. שאם היה ניתר מחמת ששחוט הוא, איך יהא החלב מותר? והרי לא גרע מכל בהמה שחוטה שחלבה אסור. ועל כרחך שההיתר הוא משום "כל בבהמה" דהיינו, שכל הנמצא בבהמה, אף חלב העובר - מותר. אמנם בקובץ ענינים ביאר, שהתוספות לקמן כתבו שאיסור חלב חל על הבהמה רק עם הלידה. ואילו במעי האם, אין איסור חלב כלל. ומבואר ששחיטת האם שבה יוצא העובר שלא כדרך לידה, מועילה שלא יחול איסור חלב אף לאחר שיצא לאויר העולם.

^[309] בעיקר הסוגיא כאן מבואר, שהעובר נחשב כקרבן אחד יחד עם אמו. וכן מבואר בתמורה יא. ובענין זה ראה חידושי מרן הרי"ז הלוי תמורה עמ' נ"ח, ובחזון איש תמורה סימן ל"ג.

^[310] ביאור דברי הגמרא הוא לפי הסברו של שער המלך. כי המשנה למלך [איסורי מזבח ג ח] הסתפק בדין מחוסר זמן האמור כאן, האם הוא אף כאשר כלו לו חודשיו ומוחזק שאינו נפל, ועל כל פנים פסלתו התורה. או שמא רק כאשר ישנו ספק אם כלו חודשיו יש להמתין שמונה ימים כדי להוציאו מחזקת נפל, אך אם ודאי כלו חודשיו, אין בו כל חסרון של מחוסר זמן. והשער המלך [שם] נקט שמכאן יש לפשוט ספק זה. שהרי מפורש כאן ברש"י שכלו חודשיו, ואף על פי כן הריהו מחוסר זמן להקרבה. אך המנחת חינוך רצ"ג אות ט' דחה ראיה זו, לפי שלדעתו פשט דברי הגמרא כאן כך הוא: מקשה ריש לקיש לרבי יוחנן: כיון שלדעתך בהמה מעליא הוא, מדוע ממעטת אותו התורה? - אלא ודאי, כיון שצריכה התורה למעטו, על כרחך שכחלב חיה בעלמא הוא, ומותר?! ועל זה מתרץ רבי יוחנן, שעל אף שחלבו כחלב בהמה, מכל מקום, כיון שמצינו במקום אחר שהתורה מיעטה מחוסר זמן מהקרבה, אף שיצא לאויר העולם ובהמה גמורה הוא, שמכל מקום, גזירת הכתוב היא שפסול להקרבה, כך הוא גם הדין כאן, על אף שחלבו של העובר הוא כחלב בהמה, ועל אף שפסול מחוסר זמן לא יתכן כאן, שהרי שלמו חודשיו, מכל מקום, ממעטת אותו התורה בגזירת הכתוב מ"חלב ושתי כליות" דאשם. והביא המנחת חינוך בענין זה את דברי התוספות במסכת תמורה, שבעובר שעדיין לא יצא כלל לאויר העולם כבן פקועה, לא יתכן כלל החסרון של מחוסר זמן, ולא זו סיבת הפסול כאן. ומחוסר זמן המוזכר כאן הוא רק מעין "מושג מושאל" בענין זה, לומר, כשם שעובר אשר שלמו חודשיו פסול מגזירת הכתוב, כך חלב בן תשעה גם הוא פסול להקרבה. ואין להוכיח מכאן ולפשוט סברת המשנה למלך. ונמצא, שפשט דברי הגמרא כאן שנוי בשיטות האחרונים הללו. לדעת השער המלך, 'מחוסר זמן' המוזכר כאן הוא סיבת פסול החלב, ואילו לפי המבואר במנחת חינוך, אין זו סיבת הפסול בעצמה, אלא גזירת הכתוב היא שהחלב של עובר פסול להקרבה.

^[311] מבואר, שעובר הנמצא בטריפה אינו ניתר באכילה בשחיטת אמו. ויש לדון מדוע נאסר העובר באכילה כאשר האם טרפה, והרי שחיטת אמו מועילה לאם עצמה להתירה שלא תהיה נבילה, וכל האיסור של האם הוא מצד איסור טריפה, ואילו העובר עצמו אינה טרפה, ואם כן מהו איסורו, ומדוע הוא לא ניתר באכילה מחמת שחיטת אמו? והאמרי משה סימן ד' הוסיף בשאלה זו: וכי אם היתה האם אסורה באכילה מחמת דין אחר, כגון שהיתה בגדר 'שור הנסקל' וכדומה, האם גם כן היה העובר אסור? בחידושי מרן הרי"ז הלוי, במכתב בסוף הספר [עמוד פ', אל הגר"י אברמסקי] ביאר על פי יסוד הגר"ח, שאיסור טרפה משמעתו היא, שאין היתר וחלות שחיטה בבהמת טרפה. וכיון שכל היתרו של בן פקועה הוא מחמת שחיטת אמו, הרי כשאמו טריפה, ושחיטתה אינה נחשבת לשחיטה, אף לעובר לא מועילה השחיטה. ומבואר בגמרא, שלא זו בלבד שאינו ניתר על ידי שחיטת אמו, אלא שלדברי המתיר - אוסר! דהיינו, היות ועובר זה הוא חלק מאמו הטרפה, לכן הוא אסור באכילה. אך עדיין יש לדון, איזה איסור חל עליו מחמת היותו עובר של אמו. ונמצאו בדברי רבותינו האחרונים שלשה דרכים בגדר איסורו: א. רעק"א [בחידושיו על השו"ע יו"ד סוף סימן י"ג] נקט, שאיסורו הוא משום טרפה, כדין אמו. [ולדברי רבא שד' סימנין הכשירה בו אמו ומשום כך יש בו שחיטה, הרי על ידי השחיטה הוא מופרש ומובדל מן האם, וקם הוא בדינו, שאינו טרפה]. ב. החזון איש [יו"ד סימן י"ג ס"ק ג'] מבאר, שאיסורו הוא משום "אבר מן החי", כיון שאמו נחשבת כאינה שחוטה. ג. האמרי משה סימן ד' והקהילות יעקב [בבא קמא סימן ל"ד] ביארו, שהאיסור הוא משום 'אינו זבוח'. דהיינו, שכל בהמה שלא נשחטה, אסורה באכילה מחמת שלא התקיימה בה מצות שחיטה [גם אם היא אינה טרפה], וכיון ששחיטת האם הטריפה אינה נחשבת לשחיטה, הרי היא אסורה גם מצד שהיא "אינה זבוחה", והאיסור הזה יש אף בבנה, הבן פקועה. כי עד כמה שאיסור זה קיים באם, אף בעובר ישנו איסור זה [סיכום שיטות אלו הובא בספר שחיטת חולין].

^[312] וכך הלכה, דהא רב חסדא ורבא ורבי אסי ורבי יוחנן כולהו הכי סבירא להו. ורבי אמי דאמר לדברי המתיר אסור - לא קיימא לן כוותיה. ולא חיישינן לזה כלל. רשב"א.

^[313] התוספות [בבא קמא מז ב] העירו שהרי קיימא לן שעובר ירך אמו. ואם כן, אף כאן יש לו לאסור משום אמו. וביאר, שלענין טרפה אינו כן. שמאחר ויש לעובר זה חיות בפני עצמו, אין לומר שנטרף אגב אמו. שהרי סוף סוף חי הוא.

ענה לו ריש לקיש: מדובר כאן בשחיטה יבישתא [יבשה], שלא יצא בה דם, שגם האם שנשחטה לא הוכשרה לקבל טומאה. והוא שלא כדעת רבי שמעון האומר שהשחיטה לבדה מכשירה.

ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] שכשיטתו שנו בברייתא: עבר בן פקועה בנהר — הוכשר, הלך לבית הקברות — נטמא, למרות שהוא חי? אמר רבי יוחנן: שיטת רבי יוסי הגלילי היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: בן פקועה מטמא טומאת אוכלים, כלומר מקבל טומאה כאוכל, וצריך הכשר משקה כדי לקבל טומאה. וחכמים אומרים: אינו מטמא טומאת אוכלין, מפני שהוא חי, וכל שהוא חי — אינו מטמא טומאת אוכלין, למרות שהוא מותר באכילה.

ומעירים: ואזדא [והלך] רבי יוחנן לטעמיה [לשיטתו], שאמר רבי יוחנן: רבי יוסי הגלילי ובית שמאי אמרו דבר אחד כלומר, הלכו בשיטה אחת, שכל שאינו טעון שחיטה להתירו — מיטמא טומאת אוכלים;

רבי יוסי הגלילי — הא דאמרן [זו שאמרנו] בענין בן פקועה; בית שמאי — דתנן [ששנינו במשנה]: דגים, מאימתי מקבלין טומאה כאוכלים? בית שמאי אומרים: משיצודו, שבכך הם עומדים לאכילה, שהרי אינם צריכים שחיטה להתירם. ובית הלל אומרים: משימותו. רבי עקיבא אומר: משעה שאין יכולין לחיות עוד.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר' עקיבא ובית הלל? אמר רבי יוחנן: דג מקרטע (מפרפר) איכא בינייהו [יש ביניהם], שאינו יכול לחיות עוד, שלדעת ר' עקיבא מיטמא, ולדעת בית הלל אינו מיטמא עד שימות לגמרי.

ובענין זה בעי [שאל] רב חסדא: אם נולדו בדגים סימני טרפה, כגון נקב בבני המעים, שעושה טריפה בבהמה (לעיל מב,א), מהו? האם הם מיטמאים בטומאת אוכלים, כאילו היו מתים, או האם דינם כחיים? ואומרים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] טרפה שאסרה התורה — חיה, אינה עומדת למות כתוצאה מכך. ותיבעי למאן דאמר [ותישאל לדעת מי שאומר] טרפה אינה חיה, אלא עומדת למות מחמת אותה לקות שיש בה.

ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] טרפה חיה; בהמה הוא שאינה עומדת למות כתוצאה מכך, מפני דנפישא [שמרובה] חיותה, אבל דגים דלא נפישא חיותייהו [שאין חיותם מרובה] — לא, ואם יש בהם סימני טריפה, הריהם עומדים למות. או דילמא [שמא], אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] טרפה אינה חיה, הני מילי [דברים אלה אמורים] בבהמה, שיש במינה שחיטה, וכיון שאינה ראויה לשחיטה — רואים אותה כמתה, אבל דגים שאין במינן שחיטה — לא, וגם אם יש בהם סימני טריפה — אין זה מחשיב אותם כמתים? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד].

א ושבים לדין עובר הנמצא במעי בהמה שנשחטה, שלדעת חכמים הסבורים שהותר בשחיטתה — אינו נחשב כבהמה לעצמו, ולכן חלבו מותר. ונשאלה השאלה: בהמה שהטילה נפל, מה דין חלבו? רבי יוחנן אמר: חלבו נידון כחלב בהמה, וחייב כרת על אכילתו. ורבי שמעון בן לקיש אמר: אינו נחשב כבהמה, שחלבה אסור, ולכן דין חלבו כדין חלב חיה, שאין בה איסור חלב.

ומסבירים, רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה, משום שלדעתו אוירא גרים [האויר גורם], היציאה לאויר העולם היא הגורמת לעובר להיחשב בהמה בפני עצמה, וממילא לאסור את חלבו. רבי שמעון בן לקיש אמר: דין חלבו כדין חלב חיה, כי לדעתו חדשים גרמי [גורמים] שייחשב כבהמה שיש בה איסור חלב, ונפל זה לא נגמרו חודשיו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בהסבר מחלוקת זו: כל היכא [כל מקום] שלא כלו לו חדשיו — לא כלום הוא, ובוודאי אין חלבו אסור. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה היכא [היכן] שהושיט אדם ידו למעי בהמה, ותלש חלב של בן תשעה חי ואכל; רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה, משום שלדעתו חדשים לבד גרמי [גורמים] להחשיבו כבהמה לעצמו. רבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו מותר כחלב חיה, כי לדעתו גם חדשים וגם אוירא [היציאה לאויר] יחד גרמי [גורמים] לכך, וכיון שלא נולד — חלבו מותר.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לרבי שמעון בן לקיש ממה ששנינו בענין הקרבת חלבו של עובר הנמצא במעי בהמת קדשים: מה דין הקרבת חלב ושתי כליות האמורות בקרבן אשם — מוצא מכלל שליל (עובר), אינו יכול להתקיים בשליל שבמעי אמו, שהרי קרבן אשם בא רק מן הזכרים, אף כל קרבן, גם זה הבא מן הנקבה — מוצא מכלל שליל, אין מצוה להקריב את החלב של השליל שנמצא בה.

ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], שחלב שליל שבמעי אמו חלב גמור הוא — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זה הוא הטעם שהוצרך הפסוק למעט], לומר שאין מקריבים אותו. אלא לדידך [לשיטתך], שאינו נחשב כחלב גמור, אמאי איצטריך [מדוע הוצרך] הכתוב למעט אותו? אמר ליה [לו] ריש לקיש: טעמא דידי נמי מהכא [הטעם שלי גם כן מכאן הוא], כלומר, מדרשה זו עצמה אני לומד שחלב העובר אין בו איסור חלב.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, איתיביה [הקשה לו] רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן ממה ששנינו בברייתא זו: מה חלב ושתי כליות האמורות באשם — מוצא מכלל שליל, אף כל — מוצא מכלל שליל.

ומעתה, בשלמא לדידי [נניח לשיטתי], שחלבו של עובר אינו נחשב חלב — משום הכי מיעטיה רחמנא [משום כך מיעטה אותו התורה] מהקרבה, אלא לדידך [לשיטתך], שדינו ככל חלב בהמה — ליקרב [שיקרב]! אמר ליה [לו] ר' יוחנן: טעם הדבר שאינו מוקרב אינו משום שאינו חלב גמור, אלא משום שהשליל עצמו אינו נחשב קרבן שצריך להקריב את חלבו. מידי דהוה [כמו שהוא הדין] בקרבן שהוא מחוסר זמן, שלא מלאו לו שבעה ימים, שהוא פסול להקרבה (ויקרא כב, כז), למרות שחלבו בוודאי אסור.

ב ושבים למחלוקת במשנתנו בדינו של בן תשעה חי הנמצא במעי בהמה שנשחטה, שלדעת ר' מאיר טעון שחיטה, ולדעת חכמים (ר' יהודה) הותר בשחיטת אמו. אמר רבי אמי: השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי, לדברי ר' מאיר האוסר בן תשעה הנמצא בבהמה כשרה, שאינו ניתר בשחיטת אמו, וטעון שחיטה לעצמו, גם אם נמצא בטריפה הרי הוא מתיר אותו בשחיטת עצמו. לדברי ר' יהודה המתיר בן תשעה הנמצא בבהמה כשרה, ששחיטת אמו מתירתו, אם נמצא בטריפה — הריהו אוסר אותו, מפני ששחיטת אמו לא התירה אותו באכילה, כשם שלא התירה את עצמה, וגם אינו ניתר בשחיטת עצמו.

רבא אמר: לדברי המתיר בן תשעה שנמצא בבהמה כשרה שנשחטה, כשנמצא בטריפה נמי [גם כן] הוא מותר בשחיטת עצמו, שכן ארבע סימנין אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה] בבן תשעה חי, או בשחיטת שני סימנים (קנה וושט) של אמו, או במקרה שלא הותר בשחיטתה — בשחיטת שני סימנים שלו.

בענין זה מסופר, שאמר רב חסדא לתלמידיו: השוחט את הטרפה, ומצא בה בן תשעה חי —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon ben Lakish answers: The baraita is referring to a case where the slaughter of the mother was dry, i.e., where no blood was emitted, and therefore, even the mother was not rendered susceptible to ritual impurity. And the baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who maintains that the flesh of a slaughtered animal is rendered susceptible to ritual impurity by virtue of the fact that it is permitted for consumption, regardless of whether or not it came into contact with blood or other liquids.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught this baraita: If a ben pekua grew up and passed through a river, it was thereby rendered susceptible to impurity, and therefore if it went from there to a cemetery, it is rendered impure? Rabbi Yoḥanan said: It is the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Yosei HaGelili: The flesh of a ben pekua can become impure with the ritual impurity of food, but it first needs to be rendered susceptible to ritual impurity by coming in contact with liquid. But the Rabbis say: It cannot become impure with the ritual impurity of food because it is alive, and any live animal cannot become impure with the ritual impurity of food, even if it is permitted for consumption.

The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan follows his standard line of reasoning, as Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Yosei HaGelili and Beit Shammai said the same thing, i.e., they both hold that even a live animal can become impure with the ritual impurity of food.

The opinion of Rabbi Yosei HaGelili is that which we stated in the baraita. The opinion of Beit Shammai is as we learned in a mishna (Okatzin 3:8): With regard to fish, from when are they susceptible to impurity as food? Beit Shammai say: From when they are caught in a trap, as at this point they are considered food, since they do not require slaughter. And Beit Hillel say: From when they die. Rabbi Akiva says: From when they are no longer able to live.

The Gemara analyzes that mishna: What is the difference between the opinions of Rabbi Akiva and Beit Hillel? Rabbi Yoḥanan said: The difference between them is the case of a convulsing fish. Rabbi Akiva holds that such a fish can already become ritually impure, while Beit Hillel require it to have actually died.

Rav Ḥisda raises a dilemma: According to Rabbi Akiva, if symptoms of a tereifa developed in a fish, e.g., a perforation in the intestines, which will certainly result in the animal’s death (see 42a), what is the halakha? Can it already be rendered ritually impure as if it were now dead? The Gemara clarifies: One can raise this dilemma according to the one who says that an animal that is a tereifa can live, i.e., it will not necessarily die within a year, and one can raise this dilemma according to the one who says that a tereifa cannot live, but will die within a year.

The Gemara elaborates: One can raise this dilemma according to the one who says that a tereifa can live, as perhaps that opinion is limited to an animal, as an animal has a strong life force, and it could live despite such symptoms. But with regard to a fish, whose life force is not strong, all would agree that it will not survive. Or perhaps, even according to the one who says that a tereifa cannot live, it is possible that this matter, that a tereifa is regarded as dead, applies only to an animal, as the requirement to slaughter it in order to permit it for consumption applies to this type of creature, i.e., to animals, and so to invalidate its slaughter, the Torah classifies an animal that is a tereifa as though it is dead. But with regard to fish, where the requirement to slaughter it in order to permit it does not apply to this type of creature, I would say that a fish with symptoms of a tereifa is not considered as though it were dead. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ The Rabbis state in the mishna that a nine-month-old fetus is considered to be part of its mother. Therefore, when the mother is slaughtered, the entire fetus is permitted, including all its fats. The Gemara asks: If an animal expelled a non-viable newborn, what is the status of the fetus’s fat? Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, and one is liable to receive karet if he eats it. And Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, which is not prohibited.

The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as he maintains that the exit of a fetus through the airspace of the opening of the womb causes it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as he maintains that the completion of the months of gestation causes a fetus to be regarded as an independent animal, and this stillborn did not reach this stage.

Some say that there is another explanation of this dispute: In any case where its months of gestation were not completed, everyone agrees that it is nothing, i.e., it is not an independent animal and its fat is not included in the prohibition of forbidden fats. When they disagree it is with regard to a case where one inserted his hand into the womb of an animal and removed the fat of a live nine-month-old fetus and ate it. Rabbi Yoḥanan said: Its fat is like the fat of any other domesticated animal, as the months of gestation alone cause it to be regarded as an independent animal. Rabbi Shimon ben Lakish said: Its fat is like the fat of an undomesticated animal, as it is the months of gestation and its exit through the airspace of the opening of the womb that together cause it to be regarded as an independent animal. Since this fetus was not yet born, it is not subject to the prohibition of forbidden fats.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish from a baraita that discusses the sacrifice of the fat surrounding a fetus inside a pregnant animal: Just as with regard to the requirement to sacrifice the fat and two kidneys (see Leviticus 7:3–4), which is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice because a guilt offering is always a male, so too, with regard to every offering, even in the case of a female offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.

Rabbi Yoḥanan explains his objection: Granted, according to my opinion that the fat of a fetus is forbidden for consumption, this is why a verse was necessary to exclude it from being sacrificed on the altar. But according to your opinion that it is not forbidden, why is a verse necessary to exclude it? Rabbi Shimon ben Lakish said to him: My explanation is also derived from the verse here, which serves as the source for the fact that the fat of a fetus is not forbidden.

And some say that there is another version of this objection in which Rabbi Shimon ben Lakish raised an objection to Rabbi Yoḥanan from that baraita: Just as with regard to the requirement to sacrifice “the fat and two kidneys” that is stated with regard to a guilt offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice, so too, with regard to every offering, the fat of a fetus is excluded from the category of fats that one is required to sacrifice.

Rabbi Shimon ben Lakish explains the objection: Granted, according to my opinion that the fat of the fetus is not prohibited like the other fats, it is due to that reason that the Merciful One excludes it from the requirement of being sacrificed. But according to your opinion, that the fat of the fetus is considered one of the forbidden fats, let it also be sacrificed. Rabbi Yoḥanan said to him: The reason that this fat is not sacrificed is just as it is with regard to an offering whose time has not yet arrived, i.e., it is not yet seven days old, which may not be sacrificed (see Leviticus 22:27) despite being of a species of animal that may be sacrificed. Similarly, with regard to the fat of the fetus, despite being included among those fats that are prohibited, it may not be sacrificed.

§ The Gemara returns to the dispute in the mishna with regard to a nine-month-old fetus found alive inside its slaughtered mother. Rabbi Meir holds that the fetus itself must be slaughtered in order to permit it, whereas the Rabbis hold that it is permitted by virtue of the slaughter of its mother. Rabbi Ami said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus: According to the statement of Rabbi Meir, who prohibits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal until it is slaughtered itself, if it is found inside a tereifa he permits the fetus once it is slaughtered itself. But according to the statement of Rabbi Yehuda, referred to as the Rabbis in the mishna, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, if it is found inside a tereifa he prohibits it, even if it is slaughtered itself.

Rava said: According to the statement of Rabbi Yehuda, who permits a nine-month-old fetus found inside a kosher animal by virtue of the slaughter of its mother, he also permits it if it is found inside a tereifa, once the fetus itself is slaughtered. The reason is that the Merciful One considers four simanim to be fit for slaughter, i.e., the windpipe and gullet of the mother and those of the fetus, with the fetus being permitted by the cutting of either pair.

Rav Ḥisda said: With regard to one who slaughtered a tereifa and found inside it a live nine-month-old fetus,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשחיטה יבשתא ודלא כר"ש. כלומר מה דאמרי' עבר בנהר הוכשר ואי לא הוכשר לא נטמא דשחטו את אמו ולא יצא ממנה דם ולא הוכשר העובר בדם אמו ודלא כר"ש דאי כר"ש הא ס"ל אע"ג דלא יצא ממנה דם אין צריך הכשר:

מאן תנא עבר בנהר הוכשר הלך בבית הקברות נטמא כו'. כאוכלין דעלמא דלא חשוב חי אלא חשוב כשאר אוכלין דעלמא:

דג מאימתי מקבל טומאת אוכלין. דג מקרטע איכא בינייהו דג מפרפר לב"ה אין מקבל טומאת אוכלין עד שימותו ולר' עקיבא משעה שאין יכולין להחיות מקבלין טומאת אוכלים:

נולדו בדגים סימני טרפה. אחת מי"ח טרפות מהו שיטמא טומאת אוכלין. אבל דגים דלא נפישא חיותיהו לא ומשעה שנולדו בו סימני טרפה מטמאין טומאת אוכלין:

או דלמא אפי' למאן דאמר טרפה אינה חיה. כלומר הני מילי בהמה דנולדו בה סימני טרפה לאו חשובה חיה דאינה ראויה לשחיטה וכיון דאינה ראויה לשחיטה חשובה מתה אבל לענין דגים אינן חשובין מתין עד שימותו:

מה חלב ושתי כליות האמורין באשם. כלומר דאשם אינו אלא זכר וזכר אין לו שליל אף כל מוצא מכלל שליל דאין ראוין לגבי מזבח אימורין דשליל בשלמא לדידי היינו דאיצטריך קרא למעוטי דחלבו חשוב חלב ואעפ"כ אינו ראוי לאימורין. א"ל טעם דידי דאמינא אנא דאין חשוב חלב מהכא דחזינן דמיעטיה קרא לגבוה:

מידי דהוה אמחוסר זמן דפסול לגבוה האי נמי פסול:

לדברי האוסר מתיר לר"מ דמחמיר במתני' דאמר בן ט' צריך שחיטה דלא אמרי' עובר ירך אמו הוא הכא נמי לא אמרי' עובר ירך אמו הוא ואין חשוב טרפה. לדברי המתיר בלא שחיטה דאמר עובר ירך אמו הוא הכא נמי אמרי' לענין טרפה עובר ירך אמו ואסור:

ד' סימנין אכשר ביה רחמנא. כלומר אי שחט את אמו אי כשרה מותר הוא בשחיטתה ואי אמו טרפה ושחיטת אמו אינה ראויה שחיטת (אתי) עצמו מתירו:

גי' הספרים כך הוא: א"ר חסדא השוחט את הבהמה ומצא בה וכו'. וכן בדתני ר' חייא וכך פירושה דקס"ד דבבהמה כשרה קאמר והיינו דאקשי' טעון שחי' כמאן כר"מ ואם מת טהור מלטמא כמאן כרבנן ואע"ג דלרבנן מותר הוא באכילה הב"ע כגון שהפריס ע"ג קרקע וקמ"ל דאע"ג דאמרי רבנן בשהפריס צריך שחי' ה"מ להתירו באכילה משום מראית עין אבל אינו מטמא בנבלה ומיהו רישא דקתני טעון שחי' ליכא לאוקמה בשהפריס דהא שוחט ומצא בה קתני ועוד דלא הו"ל למתני טעון אבל סיפא ה"ק ואם מת לאחר מכאן טהור מלטמא במשא.
ולטעמיך הא דתני ר' חייא וכו' הא ל"ק ר' חייא וכו' אם כבר מצאו מת קאמר פירו' ובטרפה מיירי ומשו"ה טהור מלטמ' במשא אבל אינו מותר באכי' וה"ק השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' בכשרה טעון שחיטה ואם מצאו מת אפי' בטרפ' טהור מלטמא במשא.
אבל לדידך קשי' דליכא למימר ואם כבר מצאו מת קאמרת דא"כ גנובי למה לך אי סבירא לך כר"מ אימ' הלכה כר"מ אבל בריית' דר' חייא ר"מ קתני לה ועוד דקמ"ל שחייב במתנו'.
ופריק לדידי נמי ל"ק דבטרפה נמי קאמינ' וכרבנן וס"ל ד' סי' אכשר ביה רחמנא והא דקאמר [טעון] שחי' משום דלא ללמד שניתר בשחי' עצמו בלחוד אתי אלא ללמד נמי שהוא צריך שחי' שלא תעלה על דעתך כיון דסביר' לן שחי' שאינה ראויה שמה שחי' תהני ליה שחי' אמו ולא ליבעי שחי' כלל וכדאית' התם בפ' כיסוי הדם א"נ ה"ק כיון שאין שחי' אמו שחי' שלמה אף היא טעון שחיטה שאינו שחוט וחדא דאית ביה תרתי קמ"ל.
ואי [קשיא], רבא כיון דס"ל ד' סי' אכשר ביה רחמנ' אמאי לא מוקי לה הכי דהא ר' חייא קתני נמי בהמה ומוקי לה בטרפה (אי) [איכא] למימר דר' חייא ל"ק דר' חייא אכל בהמה קתני בין כשרה בין טהורה וכדפי' א"נ לאפוקי מלת' מפומיה נתכוון כנ"ל ה).
וכן י"ל עוד דמעיקר' כי מקשה אסיפ'כמאן כרבנן הו"ל למידק לרבנן נמי אמאי טהור מלטמא במשא בלחוד באכי' נמי לשתרי אלא כיון דאיהי גופה קשי' ליה לא דייקי' אפי' באכילה דמסתייה בקר קמיית' ולא מיתוקמ' ליה אליב' דחד תנא בקושט' ולאו קושטא דייק עליה בפשיטו' אפילו באכי' נמי לא דק עליה ובמסקנ' איתרצא ליה כולה.
והאומר דרב חסדא בכשרה נמי אמר וכר"מ דאע"ג דס"ל לר"מ לענין אכילה טעון שחי' דבעי' סי' בגופה למשרייה אבל לטהורי מידי נבלה ד' סי' אכשר ביה רחמנא ושחי' אמו מטהרתו מידי נבלה אפי' לר"מ טועה הוא דלר"מ כל שיש לו חיות בפ"ע לא הוכשר בשל אמו דהא תני' לא אם טיהרתו שחי' טרפה אותו דבר שהוא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה ואם כדברי זה הרי עובר זה שאינו גופה ומטהרתו מידי נבלה ואינה מכשירתו באכי'.
ורש"י ז"ל מחק והגיה "טרפה" בין בדרב חסדא בין בדתני ר' חייא ונכון הי' אלו היו הנוסחאות מודות אבל נעזר עזר מעט דבתוספ' דר' חייא תני בה טרפה.

איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו ולא כלום הוא כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשעה חי ואכל. רבי יוחנן אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי ר' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי. איכא מרבוותא ז"ל דסבירא להו דמחלקות דרבי יוחנן וריש לקיש בכל שליל בן תשעה פליגי, דרבי יוחנן סבר דחדשים גרמי לאסור חלבו, וריש לקיש סבר דאוירא וחדשים גרמי, והלכתא כר"י, ומשום הכי אמרו דחלבו של שליל אסור כר' מאיר, אף על גב דלענין שחיטה קיימא לן כרבי יהודה דאמר דשחיטת אמו מטהרתו כדתנן במתני' וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות הי"ד). ואינו נראה, דהא תניא ונוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר, ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן ט' חי, והלך ר' מאיר לשיטתו ור"י לשיטתו ולא אשכחן אמורא דפליג עליה דר' הושעיא, ובריש פרק גיד הנשה (חולין צב, ב) פרכינן מהא דאמר ר' אלעזר אמר רב הושעיא ולא מפרק, לא סבר לה כרב אלעזר, דאלמא ליכא מאן דפליג עליה, וכיון שכן כיון דהא בהא תליא וקיימא לן כרבי יהודה לענין שחיטה אף לענין חלבו קיימא לן כותיה, ועוד דמתניתין דקתני מצא בן ח' חי או מת או בן ט' מת ליכא מאן דפליג עלה, וכולי עלמא היא, ואי חדשים לבד גרמי ליה ואסור, (ו)אמאי לא אקשי מינה לרבי יוחנן דאמר אסור חדשים גרמי ליה, אלא ודאי רבי יוחנן דאסר אפילו לרבי יהודה קאמר שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה, וריש לקיש נמי דאמר חלבו מותר אפילו לרבי מאיר קאמר כדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דר' מאיר לא אסר אלא לאחר שחיטה דיצא לאויר העולם, אבל קודם שיצא לאויר העולם לא, ומחלוקתן אינה נוגעת במחלוקתן של רבי יהודה ורבי מאיר בחלבו דשליל כלל, וקיימא לן בהא כרבי יוחנן ובחלב דשליל קיימא לן כרבי יהודה דשרי, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל ורבינו שלמה ז"ל ודעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל, ובפרק גיד הנשה במקומה נאריך בע"ה.

אמר ר' אמי השוחט את הטריפה. בכולה שמעתין גרסינן השוחט את הטריפה בין בדרב אמי בין בדרב חסדא בין בדתני ר' חייא וכן היא בפירושי רש"י ז"ל, וכן הוא ברוב הספרים.

היה שם בן תשעה חי ויצא אע"פ שאינו צריך שחיטה מן הדין מ"מ חי הוא ואפי' הלך בבית הקברות או נגע בטומאה לא נטמא וכן אם עבר בנהר לא הוכשר לקבל טומאה שאין בעל חיים מקבל טומאה אא"כ הוא אדם כמו שהתבאר ובהמה חיה ועוף השחוטין אע"פ שמפרכסין מקבלין טומאה ודגים אין מקבלין טומאה כל זמן שהוא מקרטע ר"ל מפרפר אע"פ שידוע בו שאינו יכול לחזור ולחיות אפי' נולדו בו סימני טרפה כגון שניקבו מעיו אינו מטמא כל זמן שהוא מפרפר ומגדולי המחברים נסתפקו בזה:

בהמה שהפילה חלבו של נפל אין בו כרת אלא שלוקה עליו משום נבלה כבשרו:

תלש חלב ממנו בעודו במעי האם מותר כמי שנמצא בו ובגיד מיהא לפי מה שכתבנו למעלה לדעתנו ניתלש חלב אסור:

תלש חלב מבן תשעה חי חייב עליו כרת אפי' לדעת המתירים חלב בן תשעה הנמצא במעי האם שהחדשים גורמים לאיסור החלב וכן בגיד ואם לא תלש והוציאו אלא שנמצא בה חי כבר ביארנו שאינו אסור מן הדין אלא מפני מראית העין ומגדולי המחברים אסרוה ומחייבין עליו כרת כמו שביארנו:

בהמת שלמים נקבה שהיתה מעוברת אפי' היה בן תשעה ונמצא חי אינו מעלה חלבו אלא חלב האם לבד והעובר עם החלב שלו נידון כאחד מאיבריה כך דרשו מה חלב וכליות האמורים באשם מוצא מכלל שליל שהרי אשם אינו בא נקבה ואין בה שליל אף כל מוצא מכלל שליל ר"ל אף בשלמים שבאין נקבה ואפשר להיות בהם שליל אינו מעלה את החלב:

כל שאמרנו שהשליל ניתר בשחיטת אמו דוקא בנשחטה האם כראוי ושלא נמצאת טרפה אבל נתנבלה בשחיטה או ששחט כראוי ונמצאת האם טרפה אין הולד ניתר בשחיטתה כל שאין שחיטתה מועלת לעצמה אינה מועלת לעוברה הילכך שחט את הטרפה או ששחט ונתנבלה בידו ומצא בה בן תשעה מת או בן שמנה הן חי הן מת אסור:

שחט את הטרפה או ששחט ונתנבלה בידו ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו ואין אומרין הואיל והתורה התירתהו בשחיטת אמו אם היא שחיטה ראויה אין לו דין שחיטת עצמו כלל אלא ארבעה סימנין התירה בו תורה כל זמן שאינו ניצול בשל אמו ניצול בשל עצמו:

תד"ה ר"י אמר חלבו כו' ה"מ לאחר שחיטה דניתר בשחיטת אמו עכ"ל וכה"ג פרש"י ויש לדקדק דא"כ מאי קא מותיב ליה ר"ל לר"י מהך דאשם מוצא מכלל שליל אלא לדידך ליקרב הא הך דאשם בלאחר שחיטה קמיירי ומודה ביה ר"י דלענין אכילה נמי לאו חלב הוא והרשב"א בחידושיו פרק ג"ה תירץ כיון דר"י סבר חדשים גרמי חלב מקרי ליקרב אלא לענין אכילה מיעטיה קרא לאחר שחיטת אמו מבבהמה תאכלו והוא דוחק דאימא לענין קרבן נמי מיעטיה קרא דאשם מוצא כו' ועוד נ"ל לתרץ לפי מה שכתב הרא"ש דמלתייהו אזלא נמי לר"מ דר"ל נמי מצי סבר כר"מ דאוסר ה"מ לאחר שחיטה שיצא חי לאויר העולם דהשתא לר"מ פריך ליה ר"ל שפיר לר"י מהך דאשם מוצא מכלל כו' דמסתמא הך ברייתא אתיא ככ"ע ודו"ק:

תד"ה מאי בינייהו וכו' אלא בין ב"ש לר' עקיבא קאמר וכו'. פירוש ואע"ג דמחלקותם ג"כ מפורש בהדיא דב"ש אומרים משיצודו ור"ע קאמר משעה שאין יכולין לחיות ס"ד דמקשה דמשיצודו היינו שאין יכולין להיות דמיד שמפרישין הדג מן המים מקרי אין יכול להיות ומשני דג מקרטע איכא בינייהו דלר"ע אינו מקבל טומאה כיון שעדיין יכול לחיות אם זורקו במים:

בא"ד לפניו תדוץ וכו'. פסוק הוא באיוב ומדבר בלויתן ע"ש:

ד"ה מה חלב ושתי כליות וכו' אלא משום דמשתרי מן כל בבהמה וכו'. ולפי זה ה"פ דברייתא דת"כ את החלב וכו' ולא את השליל ר"ל אם שחטו בהמת שלמים ומצאו שליל במעיה אין מקריבין חלב השליל משום דלא מקרי חלב משום דהא בחולין ניתר השליל וחלבו בשחיטת אמו ולכך לא מקרי ג"כ חלב בקדשים לענין הקרבה והדר קאמר יכול לא יהא בעונש ובאזהרה ר"ל דנהי דניתר בשחיטת אמו ומותר באכילה ואינו בעונש ובאזהרה היינו מגזירת הכתוב דכל בבהמה אכל לעולם אימא לך דמקרי חלב בקדשים לענין הקרבה כשהוא אומר וכו' ר"ל לכך איצטריך למילף מאשם דלא יהא חלב השליל קרבה ובשמעתין דאותיב לה מניה ר' יוחנן לריש לקיש אע"ג דהתם איירי בחלב שליל הנמצא במעי אמו שנשחטה ופלוגתא דר' יוחנן ור"ל בלא נשחטה אמו הכי פריך ליה ר"י בשלמא לדידי דס"ל דהיכי דאינו ניתר בשחיטת אמו כגון שלא נשחטה האם אלא הושיט ידו למעי בהמה והוציא חלב של בן ט' חי מקרי חלב ואסור א"כ ש"מ דמקרי חלב ולכך גבי קדשים לענין הקרבה דלא נפקא לן שם מידי בשחיטת האם הוה ס"ד דיהא בעמוד והקרב לכך אצטריך למילף מאשם דאינו בהקרבה אבל לדידך דס"ל דלא מקרי חלב כלל בחולין ואפי' היכי דלא נשחטה האם מותר באכילה משום דלא מקרי חלב אלא היכי דאיכא חדשים ואוירה א"כ ל"ל קרא בקדשים דאינו בהקרבה ומשני ר"ל טעמא דידי נמי מהתם דכיון דאשכחן דגבי קדשים לענין הקרבה דלא שייך התם טעמא דכל בבהמה ואפילו הכי מיעטיה קרא מהקרבה ש"מ דלא מקרי חלב כלל גבי חולין לענין אכילה נמי אפילו היכי דלא נשחטה אמו ולא ניתר מטעם דכל בבהמה אפי' הכי מותר באכילה משום דלא מקרי חלב כלל וק"ל:

ד"ה לדברי המתיר וכו' הכי נמי בין לר"י בין לר"ל איכא למבעי לעיל וכו'. ר"ל דל"ת דלא שייכא בעיא דלעיל לר"י משום דהא חזינן הכא דלא נפקא ליה לר"י מידי באוירה וא"כ אפילו הושיט ידו למעי אמו ושחט בן ט' חי למה לא יועיל השחיטה זה אינו דלר"י נמי צריך אוירה דהא לא מקרי חלב לר"י עד שיוציאנו לחוץ ממעי הבהמה וס"ל לר"י אע"ג דהבן ט' לא יצא לאויר כיון שהוציא החלב לאויר מקרי שפיר חלב אבל לעיל דשוחט הבן ט' אימא לך דאפילו לר"י צריך שתהא באויר ולא בפנים ונ"ל שכן צ"ל בתוס' דאפילו לר"י וכו' ואין איסור חלב עד שיוצא לחוץ וכו':

גמ' רבא אמר לדברי המתיר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מה חלב כו' שאין כל מינן טעון כו'. נ"ב פירוש רק כשב:

בא"ד ומה ת"ל אלא לומר לך מה כו' כצ"ל:

גמרא (בסה"ע) לדברי האוסר מתיר כו' רבא אמר כו'. כה"ג בעירובין (ח ב) ובזבחים (טו) ומקצתו בשבת (מד):

רש"י ד"ה וצריך הכשר. דתרי גופי נינהו. דאין לאוקמי בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש. דא"כ מאי אשמעינן בי' דוקא לשמעינן טפי באמו. אבל לפ"ז קשה אמאי לא אותיב ריו"ח לרשב"ל מהך ברייתא שהרי ידע לה:

בסה"ע ובין בדרב חסדא. כצ"ל:

תד"ה לדברי. והכי נמי בין לריו"ח כו'. כצ"ל:

רש״י ד"ה ומאן תנא וכו׳ לטומאה הס"ד ומתחיל הדבור וצריך וכו׳ סבירא להו כרבנן כצ"ל:

ד"ה מהו שיטמאו. נ"ב טומאת אוכלין:

גמ' רבא אמר לדברי המתיר. עי' בב"ק דף מז ע"א תוס' ד"ה מ"ט:

בעין משפט אות ד' מיי' פ"ז מהל' מאכלות אסורות. שם איתא בהיפוך דחלבו כחלב חיה:

מה חלב ושתי הכליות וכו' ברייתא בת"כ הכי איתא כל חלב המכסה את הקרב וכו' למעוטי חלב דפנות מעונש ואזהרה בחולין ומעונש ואזהרה במוקדשים ולמעוטי מהקרבה. וכ' קרבן אהרן דחמשה פעמים כתיב האי קרא גבי שלמים ג' פעמים וגבי חטאת כהן משיח. ובפ' צו גבי אשה ודרשינן מיעוטא א' למעוטי מעונש בחולין וא' מאזהרה וא' מעונש בקדשים וא' מאזהרה ועדיין ה"א עכ"פ אם רצה להקריבו יקרבנו אע"ג דליכא חיוב קמ"ל דפסול להקרבה וכ' קרבן אהרן דבזה מיושב ק' תוס' דשמעתין ד"ה מה חלב וכו':

תו דריש התם חלב ושתי הכליות ה' פעמים למעוטי שליל ופי' קרבן אהרן דתחלה ילפינן גז"ש חלב ושתי הכליות מאשם דכל היכי דכתיב חלב וב' הכליות לא איירי בשליל וה"ל ה' מיעוטי כנ"ל. וא"נ למעוטי עונש ואזהרה בחולין ומוקדשים ולמעוטי מהקרבה. וצ"ל לפ"ז מבכל בבהמה לא הייתי מתיר חלבו אך השתא דכתיבי מיעוטא בא זה ולימד על זה שהוא בכלל כל בבהמה והיינו כמו שפירש"י במשנתינו ד"ה ומוציא את דמו וכו' ודלא כתוס' דשמעתין ד"ה מה חלב וכו'. אך מייתי שם בשם הראב"ד דה"נ ה' מיעוטים למעוטי חלב דפנות לאו מה' קראי נפקא אלא מגופי' דקרא את כל החלב המכסה את הקרב אית בי' ה' מיעוטי ע"ש בביאור. וא"כ לדבריו תינח בקרא דאת כל החלב המכסה ולמעוטי חלב דפנות אבל חלב ושתי הכליות למעוטי שליל דליכא ה' מיעוטי בגופי' דקרא מה יענה מנ"ל למעוטי מעונש ואזהרה וע"כ סמיך עצמו אקרא כל בבהמה תאכלו וכהתוס' ד"ה מה חלב וק"ל:

בשחיטה יבישתא. עסקינן שלא יצא ממנה דם שאף אמו לא הוכשרה ולהאי תנא שחיטה בלא דם לא מכשרה ודלא כרבי שמעון: מאן תנא. דמטמי ליה אע''פ שהוא חי: מטמא טומאת אוכלין. בן פקועה ואפילו חי אם נגע בטומאה: וצריך הכשר. דתרי גופי נינהו אלמא לר' יוסי הגלילי מטמא מחיים וכרבנן דמתניתין לא אוקמה ונימא לדידהו כבשרא בדיקולא דמיא דקסבר רבי יוחנן אפילו רבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי בטומאה סבירא להו כרבנן דמתניתין בשחיטה ואפילו הכי לא מטמא מפני שהוא חי ולאו בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן דמתניתין קמיפלגי: ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. מדקאמר רבי יוחנן רבי יוסי הגלילי ובית שמאי המטמאין דגים מחיים אמרו דבר אחד שמע מינה רבנן דמטהרי בבן פקועה לאו משום דס''ל דטעון שחיטה כר''מ דאי טעמייהו משום דטעון שחיטה הוא אינהו נמי בדגים דלאו טעונין שחיטה מודו דמטמו כב''ש והיכי משמע דרבי יוסי הגלילי ודב''ש חדא: משיצודו. דכיון דאין טעונין שחיטה הרי הן כמתים: מקרטע. מפרפר וכגון שיבש בו כסלע ובין סנפיריו דתו לא חי כדאמרינן במסכת שבת (דף קז:): נולדו בדגים סימני טרפה. כגון ניקבו מעיין לרבי עקיבא: מהו. שיטמאו: אבל דגים דאין במינן. טרפות לא הוי טרפות לגבייהו כמיתה: הטילה נפל. בהמה המפלת: חלבו כחלב בהמה. בכרת: כחלב חיה. ואין בו אלא איסור נבלה שאין שחיטתו מטהרתו אבל חלבו כבשרו: אוירא גרים. לשוייה בהמה וכיון דנולד מיתסר ואפי' לרבי יהודה דאמר לעיל (דף עד.) חלבו מותר התם הוא דלא יצא לאויר: חלבו כחלב חיה חדשים נמי גרמי. דחדשים ואוירא בעינן: דהושיט ידו כו' חדשים גרמי. וכיון דכלו לו חדשיו חלבו אסור ומיהו כי שחטה לאמו שרי ליה רבי יהודה מכל בבהמה תאכלו: מה חלב ושתי הכליות כו'. בתורת כהנים שנויה בשלמים את כל החלב אשר על הקרב ולא את השליל יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב כשהוא אומר חלב ושתי הכליות באשם שאין ת''ל דמה שלמים שאין כל מינן טעון אליה הרי הן טעונין חלב ושתי הכליות אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטעון חלב ושתי הכליות ומה תלמוד לומר אלא לומר לך מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מוצא מכלל שליל חלב זה מוצא מכלל חלב שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב הנמצא באשם שהרי אין אשם נקבה: אף כל. אפילו בקרבנות הבאין נקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל: בשלמא לדידי. דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקמא להא בבן תשעה חי דכיון דבהמה הוא אצטריך למעוטי: אלא לדידך. הא לאו חלב מיקרי ופשיטא דאינו בעמוד והקרב ולמה לי למעוטיה: טעמא דידי. דאמינא לאו חלב הוא: מהכא. ילפינן ליה דהכא אפקיה רחמנא מכלל חלב דמעטיה מהקרבה ואי לאו דמעטיה הוי אמינא דחלב הוא: משום הכי מיעטיה. לאשמועינן דלאו חלב הוא אלא לדידך דאמרת חלב הוא לענין אכילה אמאי מיעטיה מהקרבה: מידי דהוה אמחוסר זמן. דיצא לאויר וכלו חדשיו ודכולי עלמא בהמה הוא ופסליה רחמנא בהקרבה כל שבעה: לדברי האוסר. בן תשעה חי בכשרה עד שישחטנו: מתיר. את זה באכילה דשחיטתו מטהרתו: לדברי המתיר. בלא שחיטה בשל כשרה: אוסר. בשל טרפה דשחיטה דידיה לא מהניא ביה ובשחיטת הטרפה לא מישתרי שהרי הוא כאחד מאיבריה: ארבעה סימנין. היתרא הוא דרבי ביה רחמנא מכל בבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו כגון שליל של טרפה שוחטו ומותר שהוא ניתר בב' מד' סימנין או בושט וקנה שלו או בושט וקנה של אמו: בין בדרבי אמי ובין בדרב חסדא ובין בתני רבי חייא בכולהו גרסינן השוחט את הטרפה ובתוספתא דר' חייא נמצא כן:

מאי בינייהו דג מקרטע. לאו בין רבי עקיבא וב''ה קא בעי דמחלוקתן מפורש בהדיא דלב''ה דוקא משימותו אלא בין בית שמאי לרבי עקיבא קאמר דתרוייהו מחיים מטמו ומפרש דאיכא בינייהו דג מקרטע פירוש שקופץ ומדלג בחוזק דלבית שמאי טמא ולרבי עקיבא טהור כיון דאם זורקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהביא בערוך מדאמר בילמדנו בפרשת בהעלותך וכיון שהוא יוצא ורואה את הנר מיד הוא מתחיל שמח ועומד ומקרטע לפניו תדוץ דאבה (איוב מא) מתרגמינן קדמיה מקרטע: רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה. והא דשרי רבי יהודה לעיל חלבו של בן תשעה חי ה''מ לאחר שחיטה דניתר בשחיטת אמו: מה חלב ושתי כליות. ואם תאמר מאי קאמר בת''כ שהביא בקונטרס יכול לא יהא בעונש ואזהרה אבל יהא בעמוד והקרב והא ההוא קרא דהחלב אשר על הקרב דממעט מיניה שליל לענין הקרבה כתיב וי''ל דהא דקאמר בת''כ ולא חלב שליל לאו משום דלימעוט מההוא קרא אלא משום דמשתרי מן כל בבהמה ואין חשוב חלב ובתר הכי קאמר דדלמא אע''ג דנפקא לן מכל בבהמה דאינו בעונש ואזהרה מ''מ הוי בעמוד והקרב: לדברי המתיר אוסר. והא דתנן קרעה טעון שחיטה אתיא אפילו לדברי המתיר דהכא דוקא לדברי המתיר אסור דמהני שחיטת טרפה לענין טומאה והוי כחציו שחוט ותו לא מהניא ביה שחיטה אבל התם לא נשחטה אמו כלל וכן הא דאמרינן לעיל (דף עד.) גבי בעיא דהושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו או דילמא אפילו לרבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא לא דמי להא דאסרינן הכא לרבנן משום דהכא כחציו שחוט כדפרישית ואפילו לרבא דאמר הכא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא איכא למיבעי לעיל דדילמא שאני התם דלא יצא לאויר העולם ואסור אפילו לרבי מאיר וה''נ בין לרבי יוחנן בין לר''ל דפליגי בתלש חלב מבן ט' חי מיתוקמא ההיא בעיא לעיל דאפילו לרבי יוחנן דאמר חדשים גרמי היינו לחלב שנתלש ויצא לאויר העולם ואין איסור חלב חל עד שיולד כדמוכח בפ' גיד הנשה (לקמן דף קג.) ובסוף פ' דם שחיטה (כריתות דף כג:) ואפי' לר''ל דאמר חדשים ואוירא גרמי אפשר דבמעי אמו מהני ביה שחיטה כי היכי דמהניא ליה שחיטת אמו:

דף עה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד