חולין עו ע"ב

דף עו - ב

מר בר רב אשי אמר: כיון דזיגי, אם הם צלולים ולא נתאדמו ממש, ועדיין הם לבנים קצת, הרי אף על גב דלא חוורי, שאין הם לבנים לגמרי, בכל זאת הם בכלל צומת הגידין.

אמר אמימר משמיה בשם דרב זביד: תלתא חוטי שלשה חוטין [גידים] הוו הם בצומת הגידין. חד אלימא עב, ותרי קטיני ושנים דקין.

אם איפסיק אלימא נפסק, נחתך, החוט העבה, אזדא רוב בנין כלה רוב בנין של צומת הגידין ונחשב כולו כחתוך. לפי שהחוט העבה הוא רוב עובי הצומת. משום שעולה בעוביו על שני הדקין.

אם איפסיק קטיני נחתכו החוטין הדקין, אזדא הלך רוב מנין מספרם של החוטין שהרי שנים מתוך שלשה הם ואף באופן זה נחשב כולו כחתוך ונעשית הבהמה טריפה משום כך.

מר בר רב אשי מתני שונה את ענין זה לקולא, ^[359] וכדלהלן:

אם איפסיק נחתך הגיד אלימא העבה שביניהם, אין זה מטריף. שהרי האיכא עדיין ישנו רוב מנין שהרי שנים מתוך השלשה קיימים,

וכן אם איפסיק קטיני נחתכו הגידין הדקים, אף בזה אין להטריף את הבהמה. שהרי האיכא רוב בנין. מבחינה כמותית, רוב הצומת קיים ואין להטריף משום כך.

מבואר, שבין לרב זביד ובין לרב אשי, הולכים בצומת הגידין אחר הרוב.

ובצומת הגידין של עופות ^[360] ש - שיתסר שש עשרה חוטי הוו בצומת גידין שבה, אי פסיק חד מינייהו אם נחתך אחד מהם ^[361] - טרפה! ^[362]

אמר מר בר רב אשי: הוה קאימנא קמיה הייתי לפני דאבא, ואייתו לקמיה הביאו לפניו עופא עוף, ובדק, ואשכח ביה מצא חמיסר חמש עשרה גידין בצומת הגידין, ולכאורה חסר אחד מהם ויש להטריפו.

הוה חד, דהוה שני מחבריה היה שם גיד אחד שהיה עב יותר מחבירו וכמו שנים, נפציה נפץ והפריד אותו גיד ואשכח ומצא שהוא תרי שני גידין והכשירו. ^[363]

אמר רב יהודה אמר רב: צומת הגידין שאמרו שנטרפת הבהמה בחיתוכו, הוא כאשר נפסק ברובו.

מפרשת הגמרא: מאי רובו? - רוב אחד מהן! שאם נחתך רוב אחד מן שלשת הגידים לעוביו, נטרפת הבהמה בכך.

ממשיך רב יהודה: כי אמריתה קמיה כאשר אמרתי דבר זה לפני דשמואל, אמר לי: מכדי הרי תלתא שלשה חוטין הוו הם בצומת. והרי כי כאשר מיפסיק נחתך חד מינייהו לגמרי, הא הרי עדיין איכא ישנם תרי שני גידין הנותרים כשהם שלמים. ואם כן, לפנינו רוב הצומת קיים?!

אלא ודאי הבהמה כשרה משום רוב זה.

מדייקת הגמרא מדברי שמואל כפי שהביאם רב יהודה: שמואל מכשיר את הבהמה משום ששני הגידין הנותרים, עדיין שלמים. ומדייקת, טעמא רק כאשר דאיכא תרי שלמים, מכשיר שמואל.

הא אך אם ליכא תרי אין שנים שלמים, לא מכשיר.

ופליגא ובדבר זה שמביא בשם שמואל, חולק רב יהודה ד [על דברי] רבנאי בשם שמואל.

דאמר רבנאי אמר שמואל: צומת הגידים, אפילו לא נשתייר בה בכל אחד משלשת הגידין, אלא כחוט הסרבל [חוט שמחזיק את בית הצואר של הבגד, ועוביו הוא כשליש מעובי הגידים], כשרה.

נמצא, שנחלקו רבנאי ורב יהודה בדעת שמואל. שלרב יהודה אם ניטל רוב משני החוטין, טריפה. ולרבנאי כאמור, אף אם נשתייר משהו אף שליש, כשרה.

ואיכא דאמרי יש השונים את דברי רב יהודה בשם רב, שצומת הגידין שאמרו שנטרפת הבהמה בחיתוכו, אינה נעשית טרפה אלא אם כן נחתך ברובו.

ומאי רובו? רוב כל אחד ואחד מן הגידין. ורק באופן זה טרפה היא.

וממשיך רב יהודה: כי אמריתה קמיה כאשר אמרתי דבר זה לפני דשמואל, אמר לי: מכדי תלתא הוו והרי שלש חוטין הם בצומת הגידים.

והרי האיכא תלתא שליש דכל חד וחד ^[364] ובשיור מיעוט זה, די. ונמצא שאין צורך ברוב ממש של כל חד ואחד. אלא כיון שנשאר מכל אחד שליש, נחשב כאילו נשתייר רובו.

ואכן לפי מימרא זו, מסייע ליה לרבנאי: דאמר רבנאי אמר שמואל - צומת הגידין שאמרו שבהמה נטרפת על ידי חיתוכה, אפילו אם לא נשתייר בה אלא כחוט הסרבל, כשרה.

שנינו במשנתנו: נשבר העצם, אם רוב הבשר קיים שחיטתו מטהרתו. ואם לאו, אין שחיטתו מטהרתו.

אמר רב: אם נשבר העצם למעלה מן הארכובה התחתונה, שהיה השבר היה בארכובה העליונה, הדין הוא שאם רוב הבשר שסביב העצם קיים - זה וזה, בין האבר ובין הבהמה כולה, מותר.

ואם לאו, לא נחתך רק העצם אלא אף הבשר נתלש עמו, זה וזה האבר והבהמה, אסור. האבר המדולדל אסור, משום "בשר בשדה טרפה", והרי הוא כאבר מן החי. שהרי פרש מן הבהמה ונתדלדל בחייה.

ואילו הבהמה אסורה, לפי שטרפה היא שהרי מחוסרת אבר אחד.

ואם נשבר עצם למטה מן הארכובה העליונה כלומר בארכובה התחתונה, הדין כך: אם רוב הבשר שסביב העצם קיים - זה האבר, וזה הבהמה מותר. ואם לאו, אלא אף הבשר נתלש עמו, האבר אסור משום אבר המדולדל, ^[365] ואילו הבהמה מותרת. ^[366] שהרי אין הבהמה נעשית טרפה מחמת חסרון עצם בארכובה התחתונה. אף אם יחתך לגמרי.

ולפי זה, מה שמובא במשנתנו "ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו", שמשמע מכך שדוקא האבר אסור אך הבהמה עצמה מותרת, מדובר באופן שנשברה העצם למטה מן הארכובה העליונה. לפי שאם נשברה מן הארכובה העליונה ולמעלה,

ושמואל אמר: בין אם נשבר העצם למעלה מן הארכובה, ובין נשבר למטה מן הארכובה, הדין הוא שאם רוב הבשר קיים, זה וזה האבר והבהמה מותר. ^[367] ואם לאו אם אין הבשר קיים, האבר אכן אסור, ובהמה מותרת! לפי שהאבר אסור כיון שאבר מדולדל הוא. אבל הבהמה אינה נטרפת משום דלדול זה, ואין האבר נחשב כחתוך לגמרי. משום שהגידים עדיין מחוברים.

ולפי זה, מה שנאמר במשנתנו "ואם לאו אין שחיטתו מטהרתו", מדובר בין בנשבר למעלה מן העצם התחתונה, ובין למטה בעצם התחתונה עצמה. והבהמה עצמה, כאמור מותרת.

מתקיף לה רב נחמן לשמואל: לדבריך שעצם המדולדלת אף שהיא עצמה טריפה, מכל מקום אינה עושה את כל הבהמה טריפה, הרי יש לחשוש בזה משום מראית עין. לפי שיאמרו הרואים, שאבר ממנה מוטל באשפה שהרי נחתך והושלך משום איסורו. שאבר המדולדל, אבר מן החי הוא, ואילו היא הבהמה, מותרת. ויבואו להתיר משום כך, אף היכן שנחתך העצם לגמרי, למעלה מן הארכובה. שבאופן זה טריפה גמורה היא. ואם כן, איך אתה מתיר את הבהמה שנתדלדל האבר שבה?

אמר ליה רב אחא בר רב הונא לרב נחמן: מדוע קושיא זו היא רק לשמואל. והרי אף לרב הסובר שרק אם אירע השבר בעצם התחתונה ואף רוב הבשר אינו קיים, האבר אסור והבהמה מותרת. ואם כן, בזה נמי יאמרו הרואים שאבר ממנה מוטל באשפה [שהרי לא מבחינים בדיוק איזה אבר זה], והיא מותרת. ואף מחמת זה יבואו להתיר בהמה שנחתך אבר ממנה לגמרי והיא נטרפת על ידו? אמר ליה רב נחמן: לא נתכוונתי להקשות על שמואל שכל עצם שרואים אותה מוטלת באשפה, יבואו להתיר מחמתה את הטריפה. אלא הכי קאמינא כך נתכוונתי להקשות, שהרואה אבר שהבהמה חיה ממנה ועל ידי חסרונו היא טריפה [כגון זו שהתיר שמואל. שנשברה העצם שלמעלה, שהיא טריפה והבהמה מותרת] ואבר זה מוטל באשפה והבהמה מותרת. ורק מחמת עצם זו, יבואו להתיר היכן שנחתכה העצם לגמרי. ולכן רק על שמואל שמתיר את הבהמה באופן זה, באתי להקשות. אך על רב, אין קושיא מכך. ^[368]

שלחו מתם: הלכתא כוותיה דרב שאם נשברה העצם למעלה מן הארכובה התחותנה [כלומר מתחתית ארכובה העליונה ואילך] ואין רוב הבשר קיים, האבר והבהמה אסורים!

הדור חזרו, ושלחו לומר שהלכה כוותיה כמו דשמואל. שבאופן זה האבר אסור, אך הבהמה מותרת.

הדור חזרו ושלחו לומר שהלכה כוותיה דרב. שהאבר והבהמה אסורים. ^[369] וכן, האבר עצמו מטמא בטומאת משא! ואף שהלכה שאבר המדולדל אינו מטמא במשא כנבילה [וכפי שלמדים זאת ממה שכתוב "כי יפול", עד שיפול האבר לגמרי ורק אז מטמא כנבילה כדין אבר מן החי], מכל מקום זהו רק בחיי הבהמה. אולם אם נשחטה הבהמה והאבר המדולדל עדיין בתוכה, שנינו לעיל ששחיטה עושה ניפול. כלומר, עושה את האבר הנפול ותלוש לגמרי. ודינו כאבר מן החי ומטמא במשא כנבילה.

מתיב רב חסדא: שנינו בברייתא, [הובא לעיל עג א] אמר להן רבי מאיר לחכמים: לא ניתן לדמות שחיטת טרפה שמטהרת את הטריפה מידי טומאת נבילה, לאבר היוצא של העובר שלדעת חכמים, אף אותו תטהר שחיטת האם מידי טומאת נבילה. כי אם טיהרה שחיטת טרפה אותה את הבהמה, ואת האבר המדולדל שבה שכל זמן שלא נפל לגמרי, מועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי טומאת נבלה. הרי זה משום שהם בכלל "דבר שגופה". וודאי שאין לומר שתטהר שחיטה זו את האבר היוצא של העובר, שאינו מגופה של הבהמה הנשחטת עצמה.

מבואר בברייתא זו, ששחיטה אינה עושה ניפול. שהרי לדעת כולם השחיטה מטהרת את האבר שבגופה של הבהמה עצמה. ולא כפי ששלחו לומר שהאבר מטמא טומאת משא כנבילה?

אמר ליה רבה: הדורי אפירכי למה לך, למה לך לחזר אחר דברי ברייתא שאין הכל בקיאין בה כדי להקשות קושיא זו. אותיב ממתניתין, הרי יש לך להקשות דבר זה ממשנה מפורשת?

ששנינו במשנה: אין בשר בהמה מקבל טומאה בחייה אלא אחר מותה. לפי שבהמה שנשחטה נעשית "אוכלין" ואם נגעה במים, הוכשרה לקבל טומאת אוכלין.

ובחייה, אף אם נגעה במים או באחד משאר משקין, שמכשירין הכל לקבל טומאה, מכל מקום אין משקים אלו מכשירין את הבשר לקבל טומאה בחייו.

וכשנשחטה הבהמה, הוכשרו היא וכן האבר המדולדל שבה בדמיה בדם היוצא מן השחיטה שהוא אחד מן המשקין. לפי שעם השחיטה הפכה הבהמה מבהמה חיה לבשר [שהוא "אוכלין"] והוכשרה היא וכן האבר המדולדל, לקבל טומאה על ידי הדם - דברי רבי מאיר.

רבי שמעון אומר: לא הוכשרו לקבל טומאה על ידי הדם.

ובמשנה זו מבואר שכל הנידון בבשר שחוטה ובאבר המדולדל שבה, הוא רק בשאלה אם מוכשרת הבהמה לקבל טומאת אוכלין. אך לכולי עלמא אין שאלה לגבי האבר המדולדל אם טמא משום אבר מן החי כנבילה. ומוכח ממשנה זו דלא כפי ששלחו משם. שהאבר המדולדל מטמא במשא כנבילה.

אמר ליה רב חסדא: קושיא זו שעולה מדברי מתניתין, איכא לדחויי יש לדחותה כדדחינן לעיל עג ב ששם מבארת הגמרא שדברי המשנה "הוכשרו" אין כוונתם לאבר המדולדל. לפי שאבר מדולדל ודאי טמא בטומאת נבילה. אלא דברי המשנה "הוכשרו", כוונתם לבשר הבהמה שפרש מן החי. שאינו בדין אבר מן החי. משום שדין אבר מן החי הוא רק כאשר פורש אבר כצורתו עם גידין ועצמות. אך כאשר פורשת חתיכת בשר בעלמא, אינה טמאה. ולכן צריכה הכשר על ידי הדם.

כי סליק רבי זירא, אשכחיה מצאו לרב ירמיה דיתיב שישב וקאמר לה להא שמעתא לשמועה זו שהובאה מרב, שאם נשברה העצם למעלה מן הארכובה ואין רוב הבשר קיים, האבר והבהמה אסורים.

אמר ליה רבי זירא: יישר! נכונה הלכה זו. וכן תרגמה פירשה אריוך בבבל.

מפרשת הגמרא: אריוך - מנו מיהו? שמואל!

וכינוהו כך, לפי ש"אריוך" לשון מלכות הוא. על שם "אריוך מלך אלסר" וכיון ש"הלכתא כוותיא דשמואל בדיני" כינוהו כך. שהיה בקי בדינים ושופט כל הארץ כמלך. ^[370]

מקשה הגמרא: והא מיפלג פליג הרי שמואל חולק על רב. וסובר שאף אם נשבר עצם בארכובה עליונה, אבר אסור ובהמה מותרת?

ומתרצת הגמרא: הדר ביה חזר בו שמואל לגביה דרב להורות כמו רב.

תנו רבנן: נשבר העצם ויצא לחוץ מחוץ לאבר. אם עור ובשר עדיין חופין את רובו של העצם, מותר האבר. כיון שעדיין מחופה הוא כדרך אברים, אינו נחשב כאבר מדולדל. ^[371] אך אם לאו, אינו מכוסה ברובו - אסור האבר.

מבררת הגמרא: וכמה הוא רובו של עצם?

כי אתא כאשר בא רב דימי, אמר בשם רבי יוחנן: אימתי אנו מחשיבין את העצם כמי שיצאה מחוץ לאבר - רק כאשר רוב עוביו וחללו של העצם השבורה יצא ונגלה לחוץ. אך אם יצא רק מיעוט מעובי חלל העצם, ורק מיעוט זה מגולה כפי חוץ, אך רוב עובי פנים העצם נשאר בפנים, אינו נחשב כ"יצא".

ואמרי לה ויש אומרים שרובו של העצם היינו רוב הקיפו. כלומר, לא איכפת לנו אם עובי וחלל העצם מגולה כלפי חוץ. אלא העיקר הוא שתהיה העצם מוקפת בשר במקום השבר סביב חיצוניותה, ובכך היא כשרה. אך אם ההיקף החיצוני של העצם מגולה, הרי שאפילו אם מקום השבר וחלל העצם עצמו מכוון כלפי הבשר פנימה, אך מבחוץ הוא מגולה, הרי היא טריפה. כיון שסוף סוף עיקר היקף העצם - מגולה.

אמר רב פפא הלכך כיון ששומעים אנו את שני השיטות בשני התנאים הללו, ^[372] בעינן צריך שתהיה העצם מכוסה מב' הבחינות:

א. שיהיה רוב עוביו וחלל העצם מכוסה בתוך הבשר ולא יבלוט לחוץ. ^[373] ב. ובעינן אף שרוב הקיפו החיצוני של העצם יהיה מכוסה בבשר. ^[374]

אמר עולא, אמר רבי יוחנן: לענין כיסוי העצם שלא יחשב כטריפה, עור - הרי הוא כבשר. ואף במקום שאין העצם מכוסה בבשר לעוביה או להיקפה, הרי שאם יש שם עור המכסה אותה, דינו כבשר.

אמר ליה רב נחמן לעולא: ולימא עד כמה שאומרים אנו שעור הוא כבשר, יאמר מר שיש להחמיר וכיסוי העצם, יהיה על ידי כך שעור מצטרף לבשר. כלומר, שלא די בעור בלבד, אלא צריך שיהיה לכל הפחות חצי עור וחצי בשר. ויחד, יהיו חופין על העצם. אך בעור לבד, אין די. ולמד חומרא זו, דהא בברייתא "עור ובשר חופין את רבו" קתני. ומשמע שצריך שיהיה גם עור וגם בשר, ומדוע לעולא די בבשר בלבד? אמר ליה עולא: אנן אני שסבור שדי בכך שהעור לבד חופה את העצם, לומד בדברי הברייתא לעיל, כי עור או בשר תנינן.

איכא דאמרי יש השונים מימרא זו של עולא, להפך:

אמר עולא אמר רבי יוחנן: עור מצטרף לבשר. כלומר, רק אם מכוסה העצם בשניהם יחד, כשר.

אמר ליה רב נחמן לעולא: מנין לך שדי בצירוף של שניהם בלבד. ולימא יתכן שעד כמה ששונה מר את דברי הברייתא עור ובשר חופין, אין הכוונה שדי בחצי מזה וחצי מזה. אלא הכוונה היא שאם יש רוב בשר, יכול העור להיות משלים לבשר, ודברי הברייתא, שונים אותם לחומרא. שעיקר הכיסוי צריך שיהיה מבשר. ולא שיהיה הכיסוי חצי עור וחצי בשר? ^[375]

אמר ליה עולא: אנא, עובדא ידענא. למד אני הלכה זו ממעשה. דההוא בר גוזלא אותו בן גוזל עוף דהוה שהיה בי בביתו של רבי יצחק, ונשברה רגלו, ועצם זו היתה מכוסה על ידי כך דעור מצטרף לבשר הוה. כלומר, חצי מן העצם היתה מכוסה בבשר וחי בעור.

ואתא לקמיה דרבי יוחנן, ואכשריה!

ומכך, למד עולא להתיר באופן שעור מצטרף לבשר.

אמר ליה רב נחמן: וכי ממקרה זה של בר גוזלא קאמרת רוצה אתה להוכיח?

אין לדמות בין שני העניינים. כיון שבר גוזלא דרכיך שעורו רך כבשר, שאני שונה ונידון העובר כבשר ולכן אף כאשר חופה את העצם חצי עור וחצי בשר - כשר. אולם בהמה שעורה קשה ואינו כבשר, אין לדון את העור כבשר ולכן צריך שתהיה העצם מחופה על ידי רוב בשר. ^[376]

הנהו אותם הגידין הרכין שהצטרפו עם הבשר ויחד חיפו על העצם השבורה, דאתו לקמיה והובא מקרה זה לפני דרבה. ^[377]

אמר רבה: מצטרפין גידין אלו לבשר, והבהמה כשרה. ומבאר רבה את פסיקתו:

למאי ליחוש להו, למה נחשוש ונאסור את הבהמה? הרי אין כל סיבה לאסור.

כיון דזייגי צלולין:

רוב בנין. וטרפה:

צומת הגידים שאמרו ברובו דאי נפסקו צומת הגידים רוב אחד מהן טרפה:

טעמא דאיכא תרי הא ליכא תרי לא כלום הא ליכא תרי ונפסק רובו של אחד טרפה אע"ג דנשתייר בו שליש והיינו פליגא דרבנאי דסבירא ליה לשמואל אי נפסק חד מתלתא חוטי של צומת הגידים ולא נשתייר מאותו שנפסק אלא שליש כשרה. ואיכא דאמר מאי רובו רוב כל אחד ואחד שליש:

אם רוב בשר קיים על העצם:

זה וזה מותר הבהמה והאבר:

הכי קאמינא אבר שחיה ממנו. כלומר למעלה מן הארכובה שחיה ממנו מוטל באשפה כו'. מותיב רב חסדא לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה כו' והא קא חזינן הכא דאבר המדולדל בה טיהרה וכיצד אמרת האבר עצמו מטמא במשא אע"ג דשחטו את אמו:

לותביה ממתניתין נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה כלומר דאין שחיטה עושה ניפול וכוללתו השחיטה ומטהר מידי נבלה בין האבר המדולדל ובין הבשר המדולדל. אי ממתניתין איכא לדחוייה כדדחינן דאיכא למימר מאי הוכשרו הבשר הפורש מן האבר והבשר הפורש מן הבהמה אבל אבר לא איכא למימר דלא:

דיתיב וקאמר לה להא שמעתא דרב אם עור ובשר חופה אותו מותר האבר:

עור הרי הוא כבשר אפי' לא חופה אותו אלא עור מותר:

עור מצטרף לבשר. כלומר חציו עור וחציו בשר:

ולימא עור משלים לבשר. שיהא בבשר רוב:

בהא דאמר מר בר רב אשי כיון דזיגי אף על גב דלא חיורי הוו צומת הגידין. יש מקצת ספרים דגרסי ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחוורי וסימניך הפך לבן, וזו היא גרסתו של רבינו חננאל ז"ל. ולדבריהם נקטינן כאביי דאמר דווקא חיורי אבל זיגי לא הוו צומת הגידין. אבל רבינו שלמה ז"ל גריס כאן ובשבועות ולית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועתא ומכתב אודיתא, והיא היא דאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר (סנהדרין כט, ב) מר בר רב אשי אמר אף על גב דכנפינהו איהו צריך למימר להם כתובו עד דקבעו דוכתא לדינא. ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שכן נמצא בסדר התנאים ואמוראים קצר, ולדברי רבינו ז"ל לענין צומות הגידין נקיטינן לחומרא כדברי מר בר רב אשי, ועוד הילכתא כותיה בכוליה תלמודא בר מהני תרי, וההיא דאודיתא לא קיימא לן כותיה, ורבינו אלפסי ז"ל כתב כאן כדברי רבינו חננאל ז"ל דלית הילכתא בחיורי כותיה, וכתב שתי הדעות בפרק זה בורר בהלכות.

אמר אמימר משמיה דרב זביד תלתא חוטי הוו חד אלימא ותרי קטיני הא אזדא רוב בנין מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מנין אפסיק קטיני הא איכא רוב בנין. כלומר שלם ואין הבהמה נפסלת אלא בהפסקת רוב בנין ורוב מנין. ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי לקולא, דהא קיימא לן כוותיה בכולא תלמודא חוץ מתרי, ותמהני במה שכתוב בס' התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דנקיטינן בהא לחומרא כדברי אמימר, ואולי בנוסחאות שלהם לא גרסי מר בר רב אשי אלא אמורא אחרינא משמיה דרב זביד, ורבינו אלפסי ז"ל לקולא פסק כמר בר רב אשי, וכן כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ח מהל' שחיטה הי"ח).

איכא דאמרי מאי רובו רוב כל אחד ואחד כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תלתא דכל חד וחד. ק"ל מאי מכדי דקאמר שמואל דכי איכא תלתא דכל חד וחד מאי הוי, ומאי אלמא למילתיה, משום דהוה ליה תלתא, דאטו טעמה איכא אלא סברא דנפשיה דקסבר דאי אישתייר מכל חד וחד כחוט הסרבל כשירה, לא הוה ליה לשמואל למימר בלישנא דתמיהא אלא הא איכא תלתא בכל חד וחד כיון דסברא דנפשיה לבד קאמר, והא ליכא למימר דתלתא דכל חד וחד דקאמר לאו דוקא תלתא אלא מיעוט דכל חד וחד דהיינו משהו פחות מחציין, ובין שלשת חצאי הגידין איכא כשיעו' חד, אלימא ואתא כמר בר רב אשי דאמר דכל היכא דאיכא רוב בנין כשירה אלא דשמואל דקא מוסיף התירא טפי דאפילו נשתייר רוב בנין בשנים ושלשה מקומות כשירה, דהא לאו מילתא היא, דהא מדקאמר אפסיק אלימא אזדא רוב בנין משמע דשיעור חציו של גיד אלים יתר על מחצית השנים הקטנים, כל שכן שאין פחות מחציין משלימין לרוב של אלים, אלא אם כן נאמר דכל זמן שהן משלימין לרובו של גדול אף על פי שאינן משלימין לכולו רוב בנין קרינן ליה, דאלו אפסיק תרי קטיני ומשהו מאלימא למר בר רב אשי ודאי משמע דאכשורי מכשרינן ליה ואיכא רוב בנין קרינן ליה, דמה שנחתך מיעוטו של גדול כמי שלא נחתך ממנו כלל הוא, וגם זה אינו מתיישב דשמואל דאמר דתלתא דכל וחד מציל אף על גב דקיימא לן בכל מקום דרובו ככולו, הא פירש לנו שאין הולכין בפסיקת גידין לרובו ככולו הא אין משגיחין אלא בשיעור שנשאר שלם לבד, וצריך עיון.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב דאמר ברובן, דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורא, ואף על גב דאיכא תרי לישני איכא מאן דאמר מאי רובן רוב אחד מהן, ואיכא דאמרי מאי רובן רוב כל אחד ואחד נקטינן כלישנא בתרא ולקולא. וכן פסק הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (שם) והרב אלפסי ז"ל לא הביא בהלכות לישנא קמא כלל אלא לישנא בתרא לבד, ובספר התרומה בשם רבינו שלמה ז"ל דהשתא לא איתמר לא כמר ולא כמר הלכה כמאן דאמר הלך אחר המחמיר, הילכך אפילו ברוב אחד מהם טריפה. ונראין הדברים כדברי רבותינו הגאונים ז"ל דדוקא ברוב כל אחד ואחד, דהא בין לאמימר בין למר בר רב אשי לית להו האי לישנא קמא דרב, דאמימר גופיה דמחמיר טפי לא פסיק כחד מנייהו אלא אי אפסיק אלימא מיהא ומשום דאזל ליה רוב בנין, וללישנא קמא דרב אפילו אפסיק חד מקטני נמי טריפה, וכל שכן דלא אתיא כמר בר רב אשי, דלדידיה אפילו איפסיקו תרי קטיני נמי כשירה, וקיימא לן כמר בר רב אשי בר מתרי, אבל לישנא בתרא אתיא כמר בר רב אשי, דהא אזדא רוב מנין ואזדא רוב בנין, הילכך קיימא לן כלישנא בתרא, ועד דאפסיק רוב כל אחד ואחד לא מיטרפא כנ"ל.
ומיהו תמיהא לי קצת אמאי בעינן רוב כל אחד ואחד, דהא אפילו ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני הוה ליה למיסר, דהא רובו ככולו אמרינן וכדאפסיקו תרי וחד מנייהו אלימא ליכא מאן דמכשר. ושמא נאמר דהא דאמרינן ברוב כל אחד ואחד לאו למימר דעד דאיכא רוב כולהו תלתא כשירה, אלא לומר דאף על גב דאיפסיק רוב תרי קטיני לא מיטרפא עד דאפסיק נמי אלימא בהדייהו, אי נמי אפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אישתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן תרי אחריני כשירה [עד] דאפסיקו תרין לגמרי והוא דחד מינייהו אלימא או דאפסיקו רוב כל אחד מכולהו תלתא וכסברתיה דשמואל נמי דאמר דמיעוטן מציל ואף על גב דלא אשתייר אלא כחוט הסרבל, וצריך עיון.
ומיהו הני מילי בבהמה דהכי קים להו לרבנן, אבל בעוף אפילו נפסק אחד מהן טריפה וכדאמרינן לעיל בעופא שיתסר הוו אי אפסיק חד מינייהו טריפה, ועלה קאמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתו לקמיה עופא ובדק בצומת הגידין ואשכח חמיסר והיה חד שני מחבריה נפציה אשכחיה תרי מדנפציה, שמע מינה דאי לא אשכחיה הוה טריף ליה, דאי לא אמאי טרח לנפציה כיון דאשכח חמיסר שלימין דודאי מדקאמר אשכח חמיסר משמע דשלימין קאמר.
ומיהו לפי מ"ש דאפשר לומר דרב לא אמר בהא רובו, ושמואל נמי דאמר הכי בהדיא מדקא שרי בנשתייר תלתא דכל חד וחד איכא לעיוני בהא אי אפסיק רובו של אחד, והרמב"ם ז"ל (שם, הי"ט) כתב דאף ברוב אחד נמי טריפה.

תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו. ומתני' לא קתני אלא אם רוב בשר קיים כשרה. ראיתי בשם רבינו הרב ז"ל דמתני' וברייתא לאו בחדא גוונא מיירי, אלא מתניתין דוקא בשלא יצא לחוץ, הלכך אי איכא רוב בשר קיים אף על פי שאינו חופה את רובו כשרה, וברייתא מיירי ביצא לחוץ כדקתני בהדיא נשבר העצם ויצא לחוץ דכיון דיצא לחוץ לא מתכשר אלא בעור ובשר חופין את רובו אף על גב דרוב בשר קיים.

והא דאמר רב דימי אמר רבי יוחנן רוב עביו ואמרי לה רוב הקיפו. פירש רש"י ז"ל רוב עביו שלא יצא רוב חלל העצם בחוץ אלא מיעוט החלל נגלה ורובו נכסה, אבל אם יצא רוב חלל העצם לחוץ אפילו בנקב קטן ורוב הבשר שסביב הבשר קיים טרפה. ומאן דאמר רוב הקפו, סבירא ליה דאין הכל תלוי אלא בחפיי' רוב הקף העצם, שאם רוב ההקף מגולה אף על פי שכוונה השבירה כלפי הבשר הקיים וכל השבר וכל חלל העצם נחפ' בבשר אפילו הכי טריפה, ואמר רב פפא דבעינא רוב חלל העצם נכסה ורוב היקף קיים. וכ"פ בספר התרומה כדברי רש"י ז"ל שאם יצא רוב החלל בנקב קטן טרפה. ורבינו יצחק ז"ל פירשה כעין רוב (ו)חללה ורוב הקפה האמור לגבי גרגרת שהעצם אינו שוה כגרגרת, ופעמים שהעצם עב מלמעלה וקצר מלמטה, ואז אפשר דהוי חופה רוב עביו לא הוי רוב הקיפו ורוב הקיפו לא הוי רוב עוביו.

ולימא מר עור משלים לבשר. פירש הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל בשם הגאונים ז"ל שאין בשר בלא עור מציל אלא בשבשר ועור על גביו כעין בשר שלם, ואינו נראה דאם כן בר גוזלא דרכיך כל שכן שהיה צריך עור על גבי בשר, ורבינו חננאל ז"ל ורש"[י] ז"ל פירשו משלים כגון שהבשר בוד חופה חצי העצם והעור משלימו לרובו, אבל אם נאמר מצטרף משמע דאפילו חצי בשר וחצי עור מצטרפין להגן, והוא הנכון.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כהאי לישנא בתרא דרבי יוחנן לא אמר בהדיא עור מצרף, אלא דעולא מכללא שמע לה מההוא דבר גוזלא, ודחי ליה רב נחמן דשני בר גוזלא דרכיך ועורו הרי הוא כבשר, הלכך בהמה אין עור מצטרף לבשר אלא משלם לרובו, אבל בר גוזלא עור נמי מצטרף לבשר.
ואיכא לעיוני אם כל עוף כבר גוזלא ואפילו אווזין ותרנגולין, או גוזלא דוקא דרכיך טפי. ומלשון פירושו של רבינו חננאל ז"ל נראה דכל עוף במשמע, שכתב שאני בר גוזלא דרכיך וכיון דרכיך הוי כבשר, אבל בבהמה לא משמע, דלא מפקינן אלא עור בהמה דאלים טפי. וגוזלא נמי משמע דדוקא מצטרף אבל עור לבדו לא, דצירוף עצמו אין לנו בבר גוזלא אלא מעדותו של עולא ומעשה שהיה עור מצטרף לבשר היה.
והרב רבי משה בר מיימון ז"ל (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ח) פסק כלישנא קמא דעולא דאמר עור הרי הוא כבשר, והוא מן התימה. ונראה לי שסמך לו הרב ז"ל עם מה שאמרו בסמוך ניטל שליש התחתון מהו, כלומר אם ניטל שליש עובי הבשר הסמוך לעצם אי מגין או לא, ומהדרינן תא שמע דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי היא כבשר, אלמא מדמייתי תלמודא מיניה ראיה קים ליה לתלמודא דהכי הלכתא. ומיהו נראה לי דאי מההיא איכא לדחויי דאף על גב דמייתי ליה תלמודא לאו למימרא דהלכתא כעולא, אלא הכי קאמר מדעולא נשמע לדידן מי לא אמר עולא דעור גרוד לבדו מגין, אם כן לדידן א"א דעור בשני שלישי בשר לא מציל, דכולי האי ליכא לאיפלוגי בין עולא לדידן, ועוד דהא דחינן לה ואמרינן דילמא התם דקנה משכא דידיה. ועוד דעל כרחין מדעולא נשמע לדידן, דהא בדעולא תרתי איכא, חדא דעור הרי הוא כבשר, ועוד אחרת דאף על גב דניטל בשר שתחת העור אפילו הכי עור מגין, נהי (דאי) [דאנן] לא קיימא לן כוותיה משום דעור אינו כבשר, מכל מקום שמעינן מינה דאף על גב שניטל הבשר שתחת העור היה מציל, אם כן נפשוט מינה בעיין דניטל שליש התחתון כשר וזה נכון וברור. אלא נראה כדברי רבוותא ז"ל דפסקו לחומרא דעד דאיכא רוב בשר לא מכשרינן לה, ואף על גב דללישנא קמא אמר עולא אנן עור ובשר תנינן ללישנא בתרא מימר אמרינן דמעולם לא אמר עולא הכין.

ואחר כך בא אמימר ואמר תלתא חוטי הוו והוא שהענין ידוע שכל שאנו אוסרין את הבהמה מחשש צומת הגידין הכל תלוי בבדיקת הצומת שאם אנו מוצאים את כולם שלמים ודאי כשר ואמר שבבהמה שלשה גידין וכל שנפסק הגדול כלו שהוא רוב בנין או השנים הדקים שהם רוב מנין טרפה ומר בר רב אשי מיקל לומר שאין טרפה אלא בשנפסק הגדול ואחד מן הדקים וכן הלכה ובעוף הם ששה עשר וכל שנפסק אחד מהם טרפה ובדיקתם קשה הרבה עד שקצת רבני צרפת כתבו שאין סומכין בהם בבדיקה:

ואחר כך בא רב יהודה לפרש שצומת הגידין ברובן ופרשו בו ברוב אחד מהן ואקשי ליה שמואל ואפי' מיפסיק חד הא אכתי איכא תרי והיאך אתה אוסר ברוב אחד ולשמואל מיהא אפי' נפסק רוב כל אחד ואחד ולא נשתייר מכל אחד מהם אלא כחוט הסרבל כשרה ויש גורסים אפי' כחוט הסרבל והכל אחד כלומר כל שנשתייר מהם כלום וחזרו ופירשו דבריו של רב ברוב כל אחד ואחד וכן הלכה דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ומיהו כלישנא בתרא ולקולא וכל שלא נפסקו מכל וכל אין הבהמה מיטרפת אלא ברוב כל אחד ואחד אע"פ שבכל מקום רבו ככלו והיה לנו לאסור ברוב אלימא ורוב חד מן קטיני בהדיא מ"מ בטרפות אין מדמין מזו לזו וכל שכן מדוכתי אחריני לדידהו והכי קים להו לרבנן שכל שלא נפסקו מכל וכל אפי' נפסקו שנים ברובן כל שהאחד נשאר רובו שלם כשרה ובעוף יראה גם כן שכל שנשאר אחד שלם או רובו שלם אפי' נפסקו החמשה עשר ברובן כשר ומ"מ יש לפקפק בה הואיל ובששה עשר חוטין אמרו שפסיקת אחד מהם אוסרת אף ברוב אחד טרפה וכן כתבוה גדולי המחברים ואחר כך חזרו במה שאמרו במשנה בנשבר העצם במקום סאין עושה אותה טרפה שאם רוב בשר קיים כשר אף האבר ואם אין רוב בשר קיים אבר אסור ובהמה מותרת ועכשיו נחלקו בנשבר במקום שעושה אותה טרפה והוא שאמרו אמר רב למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור ולפי שטתנו שנשבר בעצם שלישי שאם נחתך אסור לדברי הכל ובנשבר אם רוב בשר קיים זה וזה מותר שאין השבירה במקום שרוב בשר קיים כלום ופירושה בלא יצא לחוץ ומתוך כך דיו ברוב בשר קיים ואם יצא לחוץ אף היא כשרה ובלבד בשיהא עור ובשר חופין את רובו כמו שנבאר ואם אין רוב בשר קיים הוה ליה כנחתך וזה וזה אסור ולמטה מן הארכובה ר"ל לשטתנו אף בעצם אמצעי כל שאינו במקום צומת הגידין אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם אין רוב בשר קיים בהמה מותרת שאף בנחתך כן ואבר מיהא אסור כאלו נחתך ושמואל אמר אף למעלה כל שלא נחתך בהמה מותרת דשני ליה בין חתוכה לשבורה והלכתא כרב ומה שאמרו אחר כן תנו רבנן נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר אינו חדוש אחר אלא שהראשונה בלא יצא לחוץ ודיה ברוב בשר קיים ובאה בריתא זו ללמד שאם יצא לחוץ צריך לעור ובשר חופין את רובו וכן הדין במקום שאין עושה אותה טרפה ולענין האבר וכמו שפירשנו:

ולדעת הפוסקים כלישנא קמא דרב יהודה ונחתך עצם אמצעי טרפה מפרשים מחלקת זו בלמעלה מארכובה התחתונה ר"ל שנשברה בעצם אמצעי וטעם איסור האבר הוא משום אבר המדולדל מפני שדנו בו שכל שהוא כן אינו יכול לחזור ולחיות ומה שהקשו יאמרו אבר שחיה ממנה מוטל באשפה וכו' כבר פרשנוהו וכן מה שאמרו שאבר עצמו מטמא במשא כלומר שהשחיטה עושה נפול ומה שהקשו בה ממה שאמרו ששחיטת טרפה טהרה אותו ואת האבר המדולדל בה ומה שאמר בו על שהיה מחזר להקשות מניגרי בריאתא והיה לו להקשות ממתניתין דקאמר הוכשרו בדמיה כלומר לקבל טומאה אלמא דטומאת עצמה מיהא אין בה ומה שהשיבו הוא דאיכא לדחויי כדדחינן לעיל ר"ל דהוכשרו קאי אבשר ולא אאבר הא אבר מיהא אפשר שאף טומאת עצמו יש לו כבר ביררנו הכל למעלה ואין הכונה עכשיו אלא לברר דין חתיכת הרגלים ושבירתם ושמיטתם וענין צומת הגידין:

זהו מה שביררנו בענין השמועה מתוך דברי המפרשים עם מה שנתחדש לטובה להוסיף על דבריהם או לגרוע מהם מעתה נשוב לסדר הענין כלו על הסדר כמו שייעדנו ונאמר:

שלש עצמות יש ברגלי הבהמה וכנגדן בעוף הראשון הוא הירך וראשו מחובר לגוף ועומד בעצם חלול שבגוף כבוכנא באסיתא וראשו זה הוא הנקרא בוקא דאטמא וראשו התחתון מחובר עם העצם השני שאנו מזכירין עכשיו העצם השני הוא הנקרא שוק וראשו העליון מחובר עם ראש התחתון של ירך וראשו זה הוא הנקרא רכובה שכנגדו בגמל ניכר וראשו התחתון מחובר עם ראש העצם השלישי שאנו מזכירין עכשיו העצם השלישי הוא הנקרא רגל והוא הנמכר עם הראש ראשו העליון מחובר עם ראש תחתון של שוק וראשו זה הוא נקרא רכובה הנמכרת עם הראש ועליו אנו אומרים ארכובה סתם וראשו התחתון מחובר עם פרסות הרגל נמצאו שלשה שמות אלו הירך והשוק והרגל ושמות ראשיהן העליונים בוקא דאטמא רכובה שכנגדה בגמל ניכר ורכובה הנמכרת עם הראש או ארכובה סתם ויש בין ראש תחתון של עצם שני לראש עליון של עצם שלישי הנמכר עם הראש עצם קטן שמחבר שני הראשים והוא נקרא בלשון תלמוד ערקום ובלע"ז בורינקיק ולמעלה מאותו הערקום והוא סוף העצם השני שבו תולין הטבחים את הבהמה צומתין ומתחברין בבהמה שלשה גידין אחד גס ושנים דקים והם כלפי צד פנים הרואה גוף הבהמה ומתפשטין משם למעלה בעצם האמצעי והוא השוק עד שמתחילין ליבלע בתוך הבשר ומתרככים שם וחוזרין כעין בשר ואין להם משם ואילך דין גידים ושיעורם ממקום יציאתם עד מקום שנתרככו ולא נקראו עוד גידין בבהמה גסה עד ארבע אצבעות ויש אומרים שש עשרה אצבעות ואין הדברים נראין ובבהמה דקה לא נתפרש בו שיעור על צד הכמות אלא על צד איכות והוא לפי מראיהן ומשמושם כל שהם עומדים בקשים והם לבנים הם נקראים גידים משהתחילו להתרכך ולהצטבע אין נקראין גידין וסוף הדברים הכל חוזר לדעתנו לכניסתם בבשר שמכיון שמתחילים ליכנס בבשר הם מתחילים להתרכך ולהצטבע ויש בין שני אלו השיעורים שיעור אחד שהם לבנים קצת ועינם מזהיר כעין הזכוכית אלא שאינו לובן גמור ונקרא בלשון תלמוד זיגי והוא בתחלת כניסתם בבשר ולשיטתנו אינו בכלל הצומת כלל וכן יש גידין במקום זה בבהמה כלפי חוץ בצד שהזנב שוקף עליו ואינו בדין האמור בגידין כלל וכן יש בשלשה גידין אלו גידים אחרים נבלעים בתוכם ואותם הנבלעים אינן בכלל גידין כלל:

ובעוף יש בו גם כן שלש עצמות שהזכרנו ויש בו גידים גם כן צומתין במקום שכנגדו צומתין בבהמה בסוף העצם השני ויש עופות שיש בם אותו ערקום שהזכרנו אלא שבעוף יש בו גידין הרבה והם ששה עשר וכלם דקים ואין בהם דקדוק אם לצד פנימי אם לצד חיצון וכולם נקראים גידים אלא שיש מהם נבלעים באחרים ואין נקראים גידים לא להשלמת מנין ולא לדין איסור שבגידין ומתפשטין על הדרך שביארנו בבהמה ושיעור תחום שלהם עד היכן נקראין גידין לא נתפרש אלא שנראה לשער בהם כשיעור מה ששערנו בבהמה דקה לפי מה שאנו כוללים בה ר"ל להיות סוף הדברים עד שיתחילו ליכנס בבשר שכל התחומין והסימנין תלויים בה:

הרי שביארנו וציירנו עכשיו מנין העצמות והגידין ותכונתם והרי אנו מתחילים עכשיו לבאר דין השמטת ראשי העצמות זה מזה ודין נשבר איזה עצם שבהם אלא שהוא לשם עדין ודין נחתך איזה עצם מאלו מכל וכל ודין פסיקת הגידין או קצתם:

כל שידוע בגידין שנטלו כלם או נפסקו במקום שהם צומתים והוא מראש התחתון של עצם שני עד שמתחילין להכנס בבשר אע"פ שהעצמות קיימים טרפה ניטלו או נפסקו קצתם מכל וכל אם בעוף טרפה אפי' באחד מהם אם בבהמה אינה טרפה אא"כ נפסק רוב מנינם ורוב בנינם והוא האחד הגס עם אחד מן השנים הדקים הא אם נפסקו שנים הדקים הרי נשאר רוב בנין ואם נפסק הגס הרי נשאר רוב מנין:

נפסקו הגידין במקצת אם בבהמה אפילו נפסק רוב שנים ואפי' רוב הגדול ורוב אחד מן הדקים כשרה עד שיפסק רוב כל אחד מהם:

בעוף גדולי המחברים מורים לאיסור ברוב אחד מהם ויש מי שמורה שלא לאסור אלא ברוב כולם על הדרך שבארנו בבהמה:

נשמט ראש עצם הירך ממקומו והוא בוקא דאטמא כבר התבאר שאם נפסקו גידין המחברין ונתאכלו עד שאם אדם מותחן נפרכים טרפה ואם לא כשרה נחתך עצם הירך באיזה מקום שבכלה והוטל לאשפה טרפה ואפי' נשארו שוק ורגל על ידי בשר וגידין שנשארו לשם הכל טרפה נשבר עצם זה ולא יצא לחוץ אם אין רוב בשר שעל העצם קיים הכל טרפה ואם רוב בשר קיים כשרה ואין אנו צריכים בה לעור ובשר חופין את רובו וכדעת שניה שהזכרנו במשנה והיא עקר:

נשבר עצם זה ויצא לחוץ אע"פ שרוב בשר קיים אם אין עור ובשר חופין רוב השבר טרפה ואם עור ובשר חופין את רובו כשרה שכל נשבר העצם ולא יצא לחוץ ברוב בשר קיים או יצא לחוץ ועור ובשר חופין את רובו ולא יצא אלא מיעוטו חוזר הוא ומתרפא הא כל שנשבר ואין רוב בשר קיים או יצא מקצתו ואין עור ובשר חופין את רובו הרי הוא כנחתך ויש מפרשים שדין יצא לחוץ ולא יצא הכל שוה ושניהם צריכים עור ובשר חופין את רובו ואין נראה כן שהרי משנתנו לא הוזכר בה יצא לחוץ ומתוך כך לא הצריכה אלא לרוב בשר קיים ובריתא הזכירה יצא לחוץ והצריכה לעור ובשר חופין את רובו וכן עקר וזו היא שנחלקו עליה רב ושמואל והלכה כרב:

נשמט ראש עצם אמצעי והיא רכובה שכנגדה בגמל ניכר ממקום חבורו בסוף עצם עליון ויש אומרים שזו נקראת שמוטת ירך ואסורה אע"פ שלא נפסקו ולא נתאכלו גידין המחברין אותן ויש אומרים שאין זו שמוטת ירך ששמוטת ירך הוא בוקא דאטמא שפירשנו ענינה אבל זו כשרה אע"פ שנפסקו ונתאכלו גידין המחברין אותן נחתך עצם זה האמצעי למעלה מצומת הגידין והרי הוא באשפה עם כל הגידין שתחתיו ועם הצומת עצמו לשטתנו כשרה ותמה על עצמך שאם נחתכה למטה מזה במקום צומת הגידין טרפה וזהו שאמרו בדברים המחודשים שבטרפות אל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה כדרך האמור כאן וכדרך האמור בטחול דאי אינקיב בקולשיה כשרה ובסומכיה טרפה ובכבד מקום מרה טרפה ושאר מקומות כשרה ומ"מ גדולי הרבנים אסרוה כמו שביארנו וקצת חכמי הדורות מסכימים בזו:

נשבר עצם זה למעלה מצומת הגידים אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו לדעת המתיר בנחתך וכשיטתנו מתיר בזו ומשליך את האבר ולדעת האוסר וכשטת גדולי הרבנים אסור את כלה:

לא יצא לחוץ ורוב בשר קיים או שיצא מעט ועור ובשר חופין את רובו הכל מותר:

נחתך במקום צומת הגידין באיזה מקום שמתחלת הצומת עד מקום שמתחילין ליכנס בבשר והוטל לאשפה טרפה שהרי ניטל צומת הגידין שמא תאמר יחתכנה קודם שחיטה למעלה לדעת המתיר בה אומר אני שכיון שנחתכה במקום צומת הגידין כבר נתפשט הכאב עד שאינה יכולה לחיות ואין לה תקון וגדולי האחרונים מקילין בכך ואין נראה כן:

נשבר במקום צומת הגידין עצמו לדעתנו צריך בדיקה שהרי אי אתה חושש בו מצד העצם אלא מצד חשש הגידין וכל שאתה מוצאם שלמים מותר והעצם אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו או שלא יצא ואין רוב בשר קיים משליכו ומ"מ גדולי המפרשים אסרוה אע"פ שהגידין קיימין מפני שמכיון שנשבר העצם במקום הצומת אין לצומת עוד במה להשען אלא דרך חולשה ועל כל פנים עתידים הם להתפרק והרי הם כמי שנתפרקו כבר וזהו לדעתם מה שאמרו בכאן הנהו גידין הרכין דאתו לקמיה דרבא שנשבר העצם במקום צומת הגידין כמו שנבאר בסמוך והיה רבא סבור להיותם משלימין לרוב הואיל וגידין אלו עם הבשר היו מצטרפין להיות חופין רוב העצם הנשבר שאע"פ שסופן להתקשות הואיל ועכשיו רכים הם הרי הם כבשר ובדרך שאמר ר' יוחנן עליהם שנמנין עליהם בפסח וזו ודאי בעצם אמצעי היה שגידין אלו אינן אלא באמצעי ונראה שנשבר שם במקום הצומת והיו גידין אלו הנבלעים בתוך האחרים משלימים לרוב והיה סבור רבא להכשירה אלמא הגידין היו קיימין ואסרוה אחר כן מפני שאין אותם הגידין מגינים אלמא כל שנשבר במקום צומת הגדין אפי' גידין קיימים טרפה ואי אפשר לפרש שלא נאמרה אלא להיתר האבר או לאיסורו הא הבהמה כל שהגידים קיימים מותרת חדא דמשום אבר לא קאמר התורה חסה ועוד דהא אותבו ליה לריש לקיש ואיסורא דאוריתא כלומר ריש לקיש דקאמר לענין פסח דלאו בשר הוא ואיסורא דאוריתא ואת אמרת התורה חסה וכו' ואי באבר הרי איסור אבר המדולדל אינו מן התורה כמו שביארנו למעלה וכן אין לפרשה בלמעלה מצומת הגידין שהרי לשיטתנו אין מיטרפת בה בחתיכה ושבירה ומ"מ יש מי שמפרשה לאיסור אבר ואע"פ שאמרו כאן איסורא דאוריתא ואבר מדולדל אין בו אלא איסור חכמים שמא הם היו סבורים כן או שמא כשאמרו שאין איסורו מן התורה ביש שם מיהא מיעוט בשר אבל זה לא היה שם בשר כלל אלא אותם הגידים ואינן כלום והרי הוא כנחתך לגמרי ומ"מ יש מפרשים אותה בעצם הירך ומגידין של גיד הנשה קאמר ואף תלמידיהם של גדולי המפרשים כתבוה כן ונמצא לדעתנו שזו כשרה ובבדיקה כמו שכתבנו ויש מתירין אף בלא בדיקה שאין שבירת עצם מזיק בעצם זה מצד עצמו וכן אין הגידים עשויים להתפרק לשבירת עצם הסמוך להם ולעולם אין בעצם אמצעי שום טרפות אא"כ נתבררה פסיקת הגידין כגון נחתך או שראינום שנפסקו הא נשבר ולא ראינו שנפסק גיד מהם אין אנו צריכין לבדיקה:

ויראה לי כדעת שכתבנו לשיטתנו ממה שאמרו בפרק אלו טרפות ההוא בר טביא דהוה מפסקן כרעיה בתריאתא ובדקוה בצומת הגידין אלמא אף בשבירה מצאו להם צורך בדיקה אלא שאפשר שנחתכו במקום הפרק וצריכות בדיקה אבל כל שלמעלה מן הפרק אע"פ שלא נכנסו עדין בבשר אף לבדיקה אין צורך והדברים נראין לי כן שחשש זה אינו אלא במקום התחלת הצומת שהגידין מתחברין ומשתרשים שם ואם בתחלת הפרק כל שנשבר ראש העצם השני ודאי מתפרקים הם לעין ואם נשאר ראש העצם שהם מחוברים שם אע"פ שהוא נשבר סמוך להם אין מקום לחשש פירוק כלל:

נשמט ראש עצם תחתון למעלה מן הערקום ממקום חבורו בסוף עצם שני ששם מתחילין צומת הגידין צריך בדיקה בצומת הגידין כדין נשבר לשם לדעתנו ואם נמצאו קיימים כשרה לא נמצאו קיימים טרפה על הצדדין שביארנו ומ"מ הרבה מפרשים מסכימים שלא לסמוך על בדיקה בגידי העוף ועל דרך האמת בדיקה קשה היא אלא שמ"מ ראינו לרבותינו נ"ע שהיו עסוקים בה ולמדנוה מהם:

נשבר הערקום עצמו ויצא לחוץ הבהמה מותרת אפי' נפסקו גידין שלו ומשליכין ממנו ולמטה נשמט ראש עצם התחתון מן הערקום כשרה נשבר עצם התחתון באיזה מקום שבו הבהמה מותרת ואבר עצמו אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו אסור ואם לא יצא ורוב בשר קיים או שיצא ועור ובשר חופין את רובו מותר:

כל שאנו אוסרין את האבר ומתירין את הבהמה יש אומרים שצריך לחתוך מקום השבר מן העצם הנשאר בהיתר וכמו שאמרו למעלה באבר של עובר לא נצרכה אלא למקום חתך ואיני מודה בכך שאם אמרו באבר של עובר ודין הוא מפני שאין מקום החתך בכלל כל שבבהמה תאכלו הואיל ופיה כלפי חוץ אבל באבר המדולדל אין צריך בכך:

רגלי הבהמה הראשונים אינם בכלל זה לענין איסור הבהמה אלא אף אם נשבר עליון שבה או נשמט ממקום חבורו בגוף הבהמה כשרה ואין חוששין לריאה כלל כדרך גף שבעוף אבל לענין עצמות עצמן כל שנשבר איזה עצם באיזה מקום שבו אם יצא לחוץ ואין עור ובשר חופין את רובו או לא יצא ואין רוב בשר קיים האבר אסור כדין האבר המדולדל ואם לא יצא לחוץ ורוב בשר קיים או שיצא ועור ובשר חופין את רובו מותר אף האבר וכן הדין באגפי העוף אלא שבגף אם נשמט ממקום חבורו בגוף טרפה מחשש הריאה או תבדק כמו שהתבאר:

מה שביארנו לענין איסור אבר שאם יצא לחוץ צריך שיהא עור ובשר חופין את רובו צריך שיהא מחופה ברוב עביו ורוב הקפו והכונה ברוב עביו שלא יצא רוב חלל העצם בחוץ אלא שיהא מיעוט החלל נגלה ורובו נכסה אבל אם רוב החלל בחוץ אפי' יצא דרך נקב קטן ורוב בשר שבסביבות השבר קיים אסור ורוב הקפו הוא שצריך שיהא רוב הקף העצם נכסה שאם היה רוב היקף העצם מגולה אע"פ שחללו נדחק לצד העור והבשר ולא נגלה כלל אסור:

ויש מי שמפרש רוב חללה ורוב הקפה הכל בחלל העצם וכעין רוב חלל ורוב היקף האמור בגרגרת שפעמים שהעצם עב מצד אחד ודק מנגדו של אותו צד ולפעמים מחופה רוב הקפו ולא רוב חללו כשהשבירה מצד העב ולפעמים רוב הקפו ולא רוב חללו כשהשבירה באה מצד הדק על הדרך שפירשנו בגרגרת:

עור לבדו אע"פ שהיה מקיף רוב חללו ורוב הקפו אינו מציל אא"כ יש עמו בשר ומגדולי המחברים חולקים בזו היה העור חופה חצי השבר ובשר חופה את הנשאר אינו מציל עד שיהא הרוב מחופה בבשר אבל אם היה הרוב מחופה בבשר והעור לבדו משלים לרובו כשרה ובשר שאמרנו יש אומרים דוקא בעור על גביו ויש אומרים אף בשר לבד:

דברים אלו בבהמה נאמרו אבל עופות הואיל ורכים הם הרי עור שלהם רך ודי לנו במחצה עור ובמחצה בשר אבל עור לבדו אינו מציל אלא בראש התחתון של שוק וכן כל שלמטה מזה שכך דרכו שלא להיות שם אלא העור לבד והוא דבק שם ומגין כבשר והרי החזיק העור בשלו ויש אומרים שבעופות הגסים צריכים אנו לחפיית רוב בשר במקומות שיש שם בשר:

היה שם עור לבדו בלא בשר אלא שנתחדשו רירים בין עור לבשר יש אומרים שאותם רירים ממלאים מקום הבשר וכשרה והם גורסים על זה בתלמוד דקנא משכא ריריה ואנו גורסים דידיה כלומר החזיק העור בשלו על הדרך שביארנו:

גמ' וא"ד מאי רובו רוב כל א' וא' כו' ודברי הרא"ש בזה קשים להולמם וצריכין עיון ע"ש:

תוס' בד"ה ואם לאו זה וזה אסור כו' ואגב סיפא נקט נחתכו דלמטה כו' עכ"ל פי' בסיפא דהיינו בלמעלה אגב רישא דיליה דהיינו למטה נקט נחתכו והלשון קצת מגומגם ודו"ק:

תד"ה רוב עוביו וכו' זימנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול וכו'. פי' דברי התוס' בפשיטות הוא זה דכשהעצם עגול אין שייך לחלק בין רוב עוביו לרוב היקפו דרוב עוביו הוא בעצמו רוב היקפו אבל כשאין העצם עגול אלא רחב מצד אחד ומיצר מצד אחד אז במקום הרחב נקרא רוב עוביו והיקף כל שאר העצם נקרא רוב היקפו ופליגי לישני הי מינייהו בעי הלכך בעינן תרוייהו ומלשון הרא"ש משמע דכשהוא מיצר והולך הרבה אז הוי רוב היקפו יותר מרוב עוביו ודיו ברוב היקפו וכשאין מיצר והולך הרבה אז הוי רוב עוביו יותר ועוד עיין בטור י"ד סימן נ"ה שכתב שם ג"כ בלשון אחר:

גמ' לדחויי כדדחינן כו'. נ"ב נראה שזה לשון סתם גמ' וק"ל:

רש"י בד"ה ואם לאו כו' מדולדל ולשמואל כו' הד"א:

בד"ה אריוך כו' אריוך מלך כו'. נ"ב פירוש ודינא דמלכותא דינא:

גמרא אנן עור או בשר תנינן. נראה דר"ל מפרשינן לה כן דהוי"ו מן ובשר הוא ו' המחלק וכה"ג פירשו התוס' בב"ק (קיד) בד"ה לפי ע"ש ובמה שציינתי שם (מט ב):

רש"י ד"ה הנהו גידין הרכין. דהוו מצטרפין לבשר. נ"ל דס"ל דאפי' לס"ד דרבא מ"מ לא עדיפי מעורו דבר גוזלא דנאכל ואפ"ה דוקא מצטרף אבל בפ"ע לא כמו שפסק בשו"ע. ועוד נ"ל דאפי' למאי דהדר ביה רבא מ"מ מודה דמשלימין דלא גרעי מעור בהמה. והפוסקים שתקו בזה:

גמ׳ כי אמריתה קמי דרבא כצ"ל:

שם דאתו לקמי׳ דרבא אמר רבא כצ"ל. (וכן לקמן) (וכ"ה הגרי"ב). נ"ב נ׳׳ל דרבא גרסינן הכי מוכח בסמוך דפריך עלי׳ מדרבא וגם מדאיתיבי' ר"פ. דהוה תלמידי׳ דרבא לא דרבה:

רש"י ד"ה מוטל באשפה וכו׳ ואתה חותכו. נ"ב לאחר שחיטה:

ד"ה אריוך וכו' בדיני. נ"ב דינא דמלכותא דנינא ובאיסורי קי"ל כרב לגבי שמואל היינו אלסר אל אסר:

גמ' אמר רב פפא הלכך. לעיל דף סה ע"א שבת דף כ ע"א:

(עו ב) כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' ירמיה וכו'.—מפירש"י נראה, שר' ירמיה סתם הוא ר' ירמיה בר אבא^*ודלא כהגהות הב"ח שהגיה כאן ע"פ פי' רש"י: "כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' ירמיה בר אבא".. ואין זה מחוור, שהרי ר' ירמיה סתם היה תלמידו של ר' זירא (עי' מ"ש במנח' פא ב), אבל ר' ירמיה בר אבא היה רבו של ר' זירא (עי' תענית יב ב וב"ב מז ב) ותלמיד חבר לרב (ברכות כז ב). ועוד דלעיל (נז ע"א וע"ב) מבואר, שגם לאחר שעלה ר' זירא לא"י עדיין היה ר' ירמיה בר אבא בבבל, אם לא שנאמר דתרי ר' ירמיה בר אבא הוו^*עי' בסה"ד ע' ר' ירמיה בר אבא בשם תוס' קידושין מו א ד"ה נראין.. וכבר הוכחנו בדברינו על סדר הדורות (ע' ר' ירמיה בר תחליפא), דר' ירמיה סתם, שעלה לא"י, הוא בר תחליפא.