חולין עח ע"א

דף עח - א

מתניתין:

איסור שחיטת אותו ואת בנו [אם וולדה] ^[1] ביום אחד נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ ^[2].

בין בפני הבית בזמן שבית המקדש היה קיים ובין שלא בפני הבית.

בין בחולין ובין במוקדשין בקרבנות.

כיצד? א. השוחט אותו ואת בנו ושניהם חולין, הרי אם שוחטן בחוץ לעזרה - שניהם כשרים! ^[3]

והשוחט השני, ששחט את הבהמה השניה, [בין אם האם נשחטה ראשונה ובין אם הבן נשחט ראשון], הרי הוא סופג את הארבעים מלקות, משום שעבר על "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

ב. ואם שתי הבהמות שהן "אותו ואת בנו" היו קדשים ושחטן בחוץ לעזרה, הרי השוחט הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ, [והשני פטור מכרת של שחוטי חוץ כיון שהבהמה השניה פסולה באותו היום להקרבה, ונחשבת "מחוסר זמן" לפי שאסור לשוחטה משום "אותו ואת בנו" ^[4], ואין חייבין על שחוטי חוץ אלא על שחיטת קרבן הראוי להיקרב עתה בפנים].

ושניהם, שני הקרבנות שנשחטו בחוץ, פסולים הם, שהרי נשחטו מחוץ לעזרה.

ושניהם, שני השוחטים, סופגים את הארבעים! הראשון, ששחט את הבהמה הראשונה, לוקה על לאו של שחוטי חוץ [מלבד עונש כרת המוטל עליו] ^[5]. והשני, לוקה על לאו של "אותו ואת בנו" [אך אינו לוקה משום שחוטי חוץ, כמבואר לעיל לענין כרת].

ג. ואם היו שתי הבהמות חולין, ושחטן בפנים בעזרה, הרי שניהם פסולין, שאסורין בהנאה, כדין חולין שנשחטו בעזרה. והשוחט השני - סופג את הארבעים, לפי שעבר על לאו של "אותו ואת בנו". [אבל הראשון פטור ממלקות, כי שחיטת חולין בעזרה אינה אסורה בלאו אלא בעשה] ^[6].

ואם היו שתי הבהמות קדשיסושחטן בפנים -

הראשון, הקרבן הראשון, כשר לקרבן, והשוחט פטור! שהרי לא עבר על שום איסור,

ואילו השוחט השני - סופג את הארבעים! משום "אותו ואת בנו", ופסול הקרבן שנשחט על ידי השוחט השני, שהרי הוא "מחוסר זמן", שאינו ראוי היום להקרבה, משום איסור "אותו ואת בנו".

ה. השוחט אותו ואת בנו, והראשון היה חולין, והשני קדשים, ושחיטת שניהם היתה בחוץ -

הראשון - כשר, והשוחטו פטור.

והשוחט השני - סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו" [אבל משום שחוטי חוץ אינו חייב, שהרי אינו ראוי להקרבה בפנים באותו היום, משום איסור "אותו ואת בנו"], ופסול הקרבן השני, משום שנשחט בחוץ [וגם הוא מחוסר זמן מפני האיסור לשחוט "אותו ואת בנו"].

ו. ואם הראשון היה קדשים והשני חולין, ושחטן בחוץ -

על שחיטת הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ, והקרבן פסול לפי שנשחט בחוץ.

והשני, שהוא חולין, כשר. ושניהם סופגים את הארבעים! הראשון משום שחוטי חוץ, והשני משום "אותו ואת בנו".

ז. ואם היה הראשון חולין והשני קדשים ושחטן בפנים - שניהם פסולין!

הראשון - נקרא "פסול" משום שהוא אסור בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה. והשני - שהוא קרבן, פסול משום מחוסר זמן ד"אותו ואת בנו", והשני סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו".

ח. ואם היה הראשון קדשים והשני חולין ושחטן בפנים -

הראשון כשר והשוחטו פטור.

והשני סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו" ופסול! שהבהמה השניה אסורה בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה.

ט. אם היו שתי הבהמות חולין, ושחט את הראשון בחוץ ואת השני בפנים -

הראשון כשר והשוחטו פטור. והשני סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו", ופסול! שאסור בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה.

י. ואם שתי הבהמות היו קדשים, ושחט את הראשון בחוץ ואת השני בפנים -

הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ.

ושניהם סופגים את הארבעים - הראשון משום שחוטי חוץ, והשני משום "אותו ואת בנו".

ושניהם קרבנות פסולים! הראשון משום שנשחט בחוץ, והשני משום שהוא מחוסר זמן מפני האיסור לשחוט "אותו ואת בנו".

יא. היו שניהם חולין, ושחט את הראשון בפנים ואת השני בחוץ -

הראשון - פסול! שאסור בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה, והשוחטו פטור. והשני - סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו", וכשר.

יב. היו שניהם קדשים, ושחט את הראשון בפנים ואת השני בחוץ -

הראשון - כשר ופטור.

והשני - סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו", ופסול הקרבן משום שנשחט בחוץ [ומשום מחוסר זמן ד"אותו ואת בנו"].

גמרא:

תנו רבנן: מנין לאיסור "אותו ואת בנו" שנוהג גם במוקדשין? ^[7]

תלמוד לומר "שור או כבש או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו. ומיום השמיני והלאה - ירצה לקרבן אשה לה'", והיינו "מוק דשין ".

וכתיב בתריה - "ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

לימד הכתוב, מסמיכות הפרשיות, על "אותו ואת בנו" שנוהג במוקדשין!

והוינן בה: ואימא שהכתוב בא ללמד כי רק במוקדשין, אין - אכן נוהג איסור שחיטת אותו ואת בנו, ואילו בחולין לא נוהג האיסור!?

ומבארינן: כיון שחזר הכתוב ואמר "שור או שה" בפרשת אותו ואת בנו, לאחר שכבר כתב לעיל בפרשת המוקדשין "שור", בא ללמדך כי הפסיק הענין!

והיינו, שאי אפשר לומר שהאיסור נוהג רק במוקדשין. כי אילו היתה כוונת הכתוב לומר שפרשת אותו ואת בנו היא המשך לפרשת מוקדשין שלפניה, והיא נוהגת רק במוקדשין, לא היה לו לחזור ולכתוב "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אלא היה לו לומר, כהמשך לפרשת המוקדשין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", שהרי כבר לעיל, בפרשת המוקדשין, דיבר הכתוב בשור ושה.

ומקשינן: כיון שלא למדים ממוקדשין משום שהפסיק הענין, אימא ש"אותו ואת בנו" בחולין אין, רק בהן הוא נוהג, אבל במוקדשין לא!?

ומתרצינן: כתיב באותו ואת בנו "ושור" - וי"ו מוסיף על ענין ראשון, לומר שיהא דינו שוה למקרא שלפניו! ומכיון שמחד גיסא הסמיך אותם הכתוב, ומאידך הפסיק ביניהם, הרי הם שוים במקצת, ש"אותו ואת בנו" נוהג במוקדשין וגם בחולין.

והוינן בה: מאחר ש"אותו ואת בנו" כתוב סמוך לענין של קדשים, נלמד מקדשים - אי מה קדשים, כלאים לא, שבהמה שנולדה מהרבעת שני סוגי בהמה הרי היא פסולה לקרבן, אף "אותו ואת בנו" - כלאים לא! ויהא מותר לשחוט ביום אחד את האם ואת בנה שנולד לה ממין בהמה אחר? ^[8]

אלמה תניא: "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים ובכוי שהוא ספק חיה או בהמה!? ועוד קשה על מה ששנינו בברייתא שהאיסור נוהג בכלאים. הרי "שה" כתיב ב"אותו ואת בנו",

כי היכי דניכחוש חיליה כלומר שיתיש כחו של אילן ולא יטעון פירות ביותר:

כמאן תלינן כובסא בדיקלא כלומר דקל שמשיר פירותיו תולין בו דברי' הגדילין [בו] תמרים שגדילין התמרים יחד כאגוזין דקין ואותו הדבר שהתמרים גדילין בו שמן כובסא ותולין בו כדי שידעו רבים שמשיר פירותיו ויבקשו עליו רחמים:

סליק פירקא

אותו ואת בנו. חולין בחוץ שניהן כשרין כו' כלומר השני סופג את הארבעים משום דלאו דאותו ואת בנו:

קדשים בחוץ הראשון חייב כרת משום שוחט חוץ ושניהן פסולין דשניהן בחוץ הוו. ושניהן סופגין את הארבעים הראשון משום לאו דשחוטי חוץ ולא יזבחו עוד את זבחיהם והשני משום לאו אותו ואת בנו:

חולין בפנים שניהם פסולין כלומר דחולין בעזרה פסולין והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. ופסול משום מחוסר זמן חולין וקדשים בחוץ כו' והשני סופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו ופסול דמחוסר זמן הוא:

קדשים וחולין בחוץ כו' ושניהם סופגין את הארבעים זה משום לאו דשחוטי חוץ וזה משום לאו דאותו ואת בנו:

(חולין וקדשים) [קדשים וחולין] בפנים כו' והשני סופג את הארבעים ופסול. כלומר סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו ופסול משום חולין בעזרה:

חולין בחוץ ובפנים כו' כלומר והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו ופסול דחולין בפנים [פסול] קדשים בחוץ ובפנים כו' ושניהן פסולין כלומר ראשון משום דקדשים בחוץ והשני פסול דמחוסר זמן [הוא] ושניהן סופגין את הארבעים הראשון משום שחוטי חוץ והשני משום לאו דאותו ואת בנו. חולין בפנים ובחוץ הראשון פסול ופטור כו' כלומר ראשון פסול דחולין בפנים הוא והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו וכשר. קדשים בפנים ובחוץ כו' והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו ופסול משום דקדשים בחוץ הן ומחוסר זמן:

שור הפסיק הענין. כלומר אי כתב שור או כשב או עז כי יולד כו' אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד הוה אמרינן במוקדשין ולא בחולין השתא דכתיב שור או שה אותו ואת בנו הפסיק הענין:

ושור מוסיף על ענין ראשון דאפי' במוקדשין. אי מה קדשים אינו נוהג בכלאים כלומר דאמרינן לענין קדשים שור או כשב פרט לכלאים כל מקום שנאמר שה אינו [אלא] להוציא כלאים ולמה תניא אותו ואת בנו נוהג בכלאים אמר קרא או לרבות הכלאים. לחלק מבנו נפקא כו' כלומר בנו אפי' אחד. סבר לה כר' יונתן כו' כלומר דסבירא ליה דשור ושה בלא או משמע נמי אחד אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדו:

הא דתנן ושניהם כשרים ושניהם סופגים. מצאתי בה"ג ואי עבר ושחט אמה ובתה בחד יומא קמא שרי למיכלי' בשעתי' בתראי משהי ליה עד לאורתא ואכיל ליה ואי במזיד שחטיה לבתרא מלקינן ליה ולאורתא שרי באכילה ולא מצאתי זה בתלמוד וקנס הוא שלמד ממעשה שבת ואין תלמודו עולה יפה.

מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשי'. פי' לדברי ר"ש שאמר שחי' שאינה ראויה לא שמה שחי' והלא שחי' קדשים שחי' שאינה ראויה היא ואפי' לר"מ דאמר שחי' שאינה ראויה שמה שחי' איצטריך כדאמרי' בפ' כיסוי הדם ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשי' מי לא נהיג והיינו (בכה"ג) [מה"ט] דבריו של ר"מ באותו ואת בנו (כ"ש) [דנוהג במוקדשים] ואין צורך בכך.

ואמר רבא זו בנין אב כ"מ שנאמר שה שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש"י ז"ל משה כבשים ושה עזים מדלא כתב שה כבשים ועזים.
ולא משמע הכי בפ' מרובה דגרסי' התם אלא כי אתמר דרבא לפדיון פטר חמור כדתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי ומקשי' ולר"א דתנן ר"א מתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי הלכתא אמר לך ר"א כי אתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע דאי ר' יהושע משור שה כבשים נפקא עד שיהא אביו כשב ואמו כשבה ובספ"ק דבכורות מייתי' עלה דהאי מתני' דאין פודין לא בעגל מתני' מני בן בג בג היא דתניא בן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן בפסח פרט לכל השמות הללו אלמא מפסח גמר ומיהו התם ג"ש והכא בנין אב.

מתני': השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים. פירש רש"י ז"ל דמשום דאיכא שניהם פסולין אחד פסול ואחד כשר תנא הכא שניהם כשרים ואף על פי שהוא פשוט ששניהם כשרים. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו דאיצטריך לאשמועינן משום דכתיב (דברים יד, ג) לא תאכל כל תועבה ודרשינן (קיד, ב) כל שתעבתי לך אסור אותו ואת בנו תעבתי לך הוא מהו דתימא אסור קא משמע לן דלא, וכדאמרינן לקמן (חולין קטו, א) מדאיצטריך קרא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי.

גמרא: תנו רבנן מנין לאותו ואת בנו שנוהג במקודשין וכו'. ואם תאמר אמאי איצטריכינן לאתויי מקרא, והא קרא דאותו ואת בנו סתמא כתיב, יש לומר משום דלכאורה הוה משמע דושור הפסיק הענין ולא יהא נוהג אלא בחולין, דליכא למימר דמשום דלא תימא במקודשין דוקא אפסקה קרא, דאם כן לכתביה רחמנא בעלמא וממילא משמע בין בחולין בין במוקדשין, אי נמי איכא למימר דלר' שמעון דאית ליה שחיטה שאינה ראויה היא לא שמה שחיטה ושחיטת קדשים שאינה ראויה הוא כדאמרינן לקמן (חולין פ, ב) דלדידיה איצטריך מהו דתימא לא נהגא בהו איסור אותו ואת בנו קא משמע לן.

ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש רש"י זצ"ל דילפינן כולהו משה כשבים ושה עזים מדלא כתיב שה כשבים ועזים שמע מינה עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה. וקשיא לפירושו דלא משמע הכי בבבא קמא (עח, א) דהתם מסקינן דבנין אב דרבא איצטריך לפטר חמור וכדתנן (בכורות יב, א) אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בכלאים וכו'. ופריך התם ולר' אליעזר דמתיר בכלאים מפני שהוא שה למאי אתא, ומשני לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ודלא כר' יהושע, דאי כר' יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא, שמע מינה בהדיא דבנין אב דרבא לאו משה כשבים ושה עזים נפקא ליה. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דנפקא ליה משה דפסח, ותדע דהתם במרובה מסקינן דבנין אב דרבא איצטריך לפטר חמור ובסוף פרק קמא דבכורות (יב, א) למדוהו לפדיון פטר חמור מגזרה שוה דשה שה מפסח. ואם תאמר ומאי שנא דהכא קרי ליה בנין אב והתם בבכורות עביד לה גזרה שוה, נאמר כאן שה ונאמר להלן שה, ועוד (מסקנא) [מאי שנא] כלאים דנקט רבא טפי מעגל וחיה וטרפה שחוטה דכל הני נפקא לן משה דפסח דקאמר, התם מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו. ויש לומר דנקט רבה בנין אב לכלאים דוקא, משום דלא הוה מסתבר למעוטי כלאים אלא מבנין אב מפני שהוא שה, דבין אזלת לגבי אב שה הוא (ד)[ו]בין אזלת לגבי האם שה הוא, אבל מבנין אב ממעטינן ליה שפיר משום דכתיב (שמות יב, ה) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים עבדינן בנין אב כל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים עד שיהא אביו ואמו כבשים, אבל כל שאר השמות הללו שפיר ממעטינן להו מגזרה שוה.

פרק אותו ואת בנו
אלמא תניא אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי וכו' פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל דמשה דפסח עביד בנין אב תדע מדמסיק במרובה דלפטר חמור איצטריך בנין אב דרבא. ובסוף פ"ג דבכורות יליף לה משה שה של פסח וא"ת דמאי שנא דהכא קרי לי' בנין אב ובבכורות עביד לי' ג"ש ועוד דמאי שנא דנקיט רבא כלאים טפי מעגל וחי טרפה ושחוטה דלכולהו מפיק התם משה כדקאמר התם מה להלן פרט לכל השמות הללו ותירצו דטריפה ושחוטה נפקא מג"ש דשה שה מפסח ועגל וחי' ממשמעות דשה וכלאים מבנין אב דרבא דמג"ש לא מסתבר למעוטי כלאים כמו טריפה ושחוטה דאית לן למימר תפדה תפדה ריבה כיון דשה גמור הוא בין דאזלת בתר אב ובין דאזלת בתר אם אבל מבנין אב ממעט שפיר דהכא כתיב שה תמים וגו' ומן העזים חקחו דמשמע עד שיהי' אביו כבש ואמו כבשה ומיותר הוא דלגופי' לא אצטריך דמשאר קדשים נפקא דממעטינן כלאים מאי כבש אלא ללימוד בעלמא אתי דכ"מ שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים:

פרק חמישי בעזר הצור:

אותו ואת בנו וכו' כונת הפרק לבאר דין אותו ואת בנו בשלמות על עניניו במה הוא נוהג ואיך הוא נוהג ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר באיזה מין ובאיזה זמן ובאיזה מקום הוא נוהג השני באיזו שחיטה הוא נוהג בזמן שהוא נוהג בו השלישי על איזה צד הוא נוהג ועל איזה צד יש בו מלקות אחד ועל איזה צד יש בו שני מלקויות הרביעי שיש זמנים שהמוכר צריך להכריז ולהודיע כשמוכר את הבהמה שכבר מכר אמה לשחוט החמישי מהו נקרא יום אחד לענין זה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שבאו בו קצת ענינים על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר לך באיזה מין ובאיזה זמן ובאיזה מקום הוא נוהג והוא שאמר אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין כיצד השוחט אותו ואת בנו חולין בחוץ שניהם כשרים והשני סופג את הארבעים קדשים בחוץ הראשון חייב כרת ושניהם פסולין ושניהם סופגין את הארבעים חולין בפנים שניהם פסולים והשני סופג את הארבעים [קדשים בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים] ופסול חולין וקדשים בחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול קדשים וחולין בחוץ הראשון חייב כרת ופסול והשני כשר ושניהם סופגין את הארבעים חולין וקדשים בפנים שניהם פסולין והשני סופג את הארבעים קדשים וחולין בפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול חולין בחוץ ובפנים הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול קדשים בחוץ ובפנים הראשון חייב כרת ושניהם פסולין ושניהם סופגים את הארבעים חולין בפנים ובחוץ הראשון פסול ופטור והשני סופג את הארבעים וכשר קדשים בפנים ובחוץ הראשון כשר ופטור והשני סופג את הארבעים ופסול אמר הר"מ פי' כבר ביאר לך בתחלת המאמר שאיסור אותו ואת בנו נוהג במוקדשין והוא שנאמ' ומיום השמיני והלאה וגו' וסמיך ליה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד וידוע שאותו ואת בנו אם שחטו אותם שני בני אדם ביום אחד שהאחרון הוא חייב במלקות וידוע הוא שמה שאמרו בכל הענינים האלו חלין וקדשים ר"ל שיהא אחד מהנשחטין חולין ואחד קדשים ומה שאמר בפנים ובחוץ ר"ל ששחט אחד תוך העזרה והשני חוץ לעזרה ואמרו ר"ל ההקדמה והאיחור במה שאומר בכל ההלכה הזאת כגון זה שאמר קדשים וחולין בחוץ ר"ל שאחד משניהם קדשים והוא הנשחט בתחלה בחוץ והאחד חלין אחריו בעזרה וכן תבין זה בכלם ודע שאינו משלים הדברים ר"ל הנאותים בכל הנולדים בענין הזה ולא זכר אותו ואת בנו אלא מפני שהם שוים ומקום השחיטה משונה או שהיו משונים ומקום שחיטתם שוה בפנים או בחוץ ונשארים מן הדברים הנאותים האלה חולין וקדשים ובפנים וקדשים וחולין ובחוץ וחולין וקדשים בפנים ובחוץ וקדשים וחולין בפנים ובחוץ ובין כלם יתבאר לך אם תהיה זכור לארבעה עקרים האחד שאותו ואת בנו אם נשחט אחד ונשאר השני יהיה הנשאר הוא קדשים הרי הוא מחוסר זמן ואינו מותר לשחטו עד מחרת אותו היום והעובר חייב מלקות משום אותו ואת בנו בין ששחט בפנים או בחוץ לפי שאינו חייב כרת על שחיטתו מפני שאינו ראוי ליקרב בפנים כמו שביארנו בפרק האחרון מזבחים והענין שחייבו מלקות אחד משום אותו ואת בנו ואינו חייב שתי מלקיות לפי ששחט מחוסר זמן בפנים ר"ל שהקריב מחוסר זמן והמקריב מחוסר זמן אינו חייב עליו מלקות שנ' ומיום השמיני והלאה ירצה הא קודם זמן לא ירצה והעקר בידינו לאו הבא מכלל עשה עשה כמו שביארנו בתחלת מכות והוא מה שאמ' למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה והעקר השני שהשוחט קדשים בחוץ חייב כרת על מנת שיהא ראוי ליקרב בפנים כמו שביארנו בסוף זבחים והעקר השלישי שהשוחט חלין בפנים אסור לאכלן לפי שנשחטו חולין בעזרה אסורין בהנאה כמו שביארנו בפרק שני מקדושין אבל אינו חייב מלקות והעקר הרביעי שכל שמחוייב כרת לוקה כמו שביארנו בתחלת מכות וכשיעלה בידך ארבעה העקרים האלו יתבארו לך כל המצות האלו שנאמר בהן ודין השוחטין וכן יתבאר לך דין כל המצות שגמרנו ענין חלוקם:

אמר המאירי אותו ואת בנו נוהג בארץ ובחוצה לארץ פי' שהרי חובת הגוף היא וכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ וכן בפני הבית ר"ל בקיום הבית ושלא בקיום הבית וכן נוהג בחולין ובמוקדשין ופי' מוקדשין בין בקרבנות הנאכלים בין בקרבנות שאין נאכלין ודברים שאתה צריך לידע בביאור משנה זו קודם שתתחיל בביאורה הם אלו שאזכיר הראשון שדין אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בבהמה השני שאין הפרש בין שחט את הבן תחלה לשחט את האם תחלה השלישי שאין הפרש בין שחט אחד לשחטום שנים שמ"מ האחרון לוקה הרביעי שאם עבר ושחט בחלין כשר ואין דינו כשוחט את הבהמה תוך שמנה ימים שאם לא נתברר לו שכלו חדשיו אסורה שזו איסורה משום נפל וכמו שאמרו כל ששהה שלשים יום באדם ושמנה בבהמה אינו נפל הא תוך זמן זה אסור משום נפל אבל אותו ואת בנו אע"פ שכשנשחט האחד נעשה האחר מחוסר זמן כל אותו היום הרי אין מחוסר זמן אסור להדיוט ובמוקדשין מיהא פסול משום מחוסר זמן ומ"מ אינו לוקה אף במוקדשין אלא משום אותו ואת בנו אבל מחוסר זמן אין בו מלקות כמו שיתבאר החמשי שכל השוחט קדשים בחוץ חייב כרת ואם התרוהו למלקות לוקה ופטור מן הכרת הששי שכל השוחט חולין בפנים נאסרו אבל אין בו כרת השביעי שכל השוחט בחוץ בהמת קדשים ואינה ראויה עתה להקרב בבית המקדש פטור מדין שחוטי חוץ ועל פי הקדמות אלו באו בענין זה במשנה זו שלש צורות כל אחת בעלת ארבעה פנים:

הצורה הראשונה הוא ששתי הבהמות חולין או שתיהן קדשים ונשחטו שתיהן בחוץ או שתיהן בפנים הצורה השנית הוא שאחת מהן חולין ואחת של קדשים ונשחטו שתיהן בפנים או שתיהן בחוץ הצורה השלישית היא ששתיהן חולין או שתיהן קדשים ונשחטו אחת מהן בפנים ואחת מהן בחוץ ונמצא הענין כולל שנים עשר דינין ואלו הן הצורה הראשונה אותו ואת בנו חולין בחוץ ר"ל ששתי בהמות אלו חולין ושחטום שני בני אדם בחוץ שניהם כשרים שהרי אותו ואת בנו שעבר ושחטן כשרים והשני סופג את הארבעים משום לאו של אותו ואת בנו ואמר השני ולא אמר השוחט את הבן מפני שאין הפרש בין שחט את האם תחלה לשחט את הבן תחלה אלא אף שחט הראשון את הבן תחלה והשני שחט את האם השני חייב כמו שהקדמנו וכמו שיתבאר היו שתיהן קדשים מאותן הקדשים שבאים נקבות כגון שלמים ושחטום שני בני אדם בחוץ הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי היתה בהמה זו ראויה עכשיו להתקבל בפנים אבל שני אין בו כרת שהרי משנשחט הראשון לא היה השני מתקבל עכשיו בפנים שהרי הוא מחוסר זמן עד למחר ומ"מ שניהם נפסלו ושניהם סופגין את הארבעים הראשון מלאו של שחוטי חוץ אם התרוהו למלקות ומ"מ נפטר מידי כרתו בכך והשני לוקה משום אותו ואת בנו היו שתי הבהמות חולין ושחטום בפנים שניהם נפסלו שכל חולין שנשחטו בעזרה אסורין אלא שאין כאן כרת ולא מלקות אלא איסור עשה שנאמר כי ירחק ממך המקום וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום והשני סופג את הארבעים משום לאו של אותו ואת בנו היו שתי הבהמות קדשים ושחטום בפנים הראשון כשר ואין צריך לומר שפטור והשני פסול משום מחוסר זמן וסופג את הארבעים משום לאו של אותו ואת בנו אבל אינו לוקה משום מחוסר זמן שאין מלקות במחוסר זמן כמו שהקדמנו:

הצורה השניה היו בהמות אלו אחת של חולין אחת של קדשים ושחטו את שתיהן בחוץ ושל חולין תחלה הראשון כשר לגמרי ואין צריך לומר שפטור והשני אין בו דין שחוטי חוץ לא לכרת ולא למלקות שהרי משמתה האם אין בנה מתקבל היום בפנים אלא שמ"מ שני לוקה משום אותו ואת בנו ונפסל:

היו בהמות אלו אחת של חולין ואחת של קדשים ושחטו את שתיהן בחוץ ושל מוקדשין תחלה הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי מתקבלת היא בפנים ואין צריך לומר שפסול והשני כשר אע"פ שעבר כמו שהקדמנו ושניהם סופגים את הארבעים הראשון משום לאו של שחוטי חוץ אם התרו בו ונפטר מידי כרתו והשני משום אותו ואת בנו:

היו בהמות אלו אחת של חולין ואחת של מוקדשין ושחטו שתיהן בפנים ושל חולין תחלה שניהם פסולים הראשון משום חולין בעזרה והשני משום מחוסר זמן והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו:

הצורה השלישית היו בהמות אלו שתיהן חולין ונשחטה אחת מהן תחלה בחוץ ואחר כך השניה בפנים הראשון כשר ואין צריך לומר שפטור והשני בהמה פסולה משום חולין בעזרה ושוחט לוקה משום אותו ואת בנו:

היו בהמות אלו שתיהן קדשים ונשחטה אחת מהן תחלה בחוץ ואחר כך השניה בפנים הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ שהרי מתקבל עכשיו בפנים הוא ושניהם פסולין ראשונה משום שחוטי חוץ ושניה משום מחוסר זמן ושניהם לוקין ראשון משום שחוטי חוץ אם התרהו למלקות ונפטר מידי כרתו ושני משום אותו ואת בנו היו בהמות אלו שתיהן חולין ונשחטה אחת מהן תחלה בפנים ואחר כך השניה בחוץ הראשון פסול משום חולין בעזרה ופטור ממלקות והשני לוקה משום אותו ואת בנו ובהמה כשרה אע"פ שעבר היו בהמות אלו שתיהן קדשים ונשחטה אחת מהן תחלה בפנים ואחר כך שניה בחוץ הראשון כשר לגמרי ואין צריכין לומר שפטור והשני לוקה משום אותו ואת בנו ואין בו כרת ולא מלקות מדין שחוטי חוץ שהרי אינו מתקבל עכשיו בפנים אבל מ"מ בהמה פסולה מדין שחוטי חוץ:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו ושהקדמנו הלכה פסוקה היא ומ"מ כבר היה יכול להביא בכאן צורה אחרת בעלת ארבעה פנים גם כן והוא אחת חולין ואחת של קדשים ונשחטו אחת בפנים ואחת בחוץ ויהיו פרטים שבה חולין בחוץ וקדשים בפנים קדשים בחוץ וחולין בפנים חולין בפנים וקדשים בחוץ קדשים בפנים וחולין בחוץ אלא שלא שנה אלא הדברים ששוים מיהא בענין אחד ואין בהם חלוק אלא בענין אחד כגון אלו שהזכרנו שהן שוות או בשתיהן חלין או בשתיהן קדשים או בנשחטו שתיהן בחוץ או בנשחטו שתיהן בפנים אבל צורה זו חלוקה בשני ענינים ומ"מ כבר למדנו הראוי לומר בחלוקה זו משאר דינין הנזכרין במשנה זו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא ואלו הן:

כלאים הבא מן התיש מן הרחל או מן הכבש עם העז בקדשים פסול כמו שהתבאר בפרק שני. ומ"מ דין אותו ואת בנו נוהג בו וכן בכוי מספק שהרי לא הכריעו בו חכמים אם בהמה אם חיה ואע"פ שמ"מ בריה בפני עצמה היא ואינו לא שור ולא שה דין אותו ואת בנו בכל בהמה נאמר לא נאמר שור ושה אלא שור להוציא את החיה ושה להוציא את העוף:

בפרש"י בד"ה שניהם כשרים משום דבעי למיתני סיפא שניהם פסולין ובגמרא מפרש אמאי נקטינהו עכ"ל כצ"ל מפי' ישן ופי' דבגמרא מפרש בכל הפסולים דאמאי נקטינהו וק"ל:

תוס' בד"ה מנין לאותו ואת בנו כו' ונראה דמעיקרא קשיא כו' דליכא למימר כו' דא"כ ליכתביה כו' ולפי המסקנא צריך לומר דלשום כו' עכ"ל והך שום דרשא מצינו למימר דהיינו דנכתב בענין דקדשים למעט חיה כמ"ש התוס' לקמן והיינו לפי המסקנא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון אבל לפום סברא דהשתא לית לן למימר הכי אלא דלכך לא נכתב בעלמא כדי לאפסוקי לגמרי ולמעט קדשים ומדבריהם נראה שהוכרחו לכל זה לפי תירוצם דמעיקרא קא קשיא ליה מנין לאותו כו' משום דשור הפסיק הענין כו' אבל בשמעתין דמקשה ואימא בחולין אין במוקדשין לא כו' ניחא בלאו הכי ואפשר דהיינו משום דהמקשה היה סבר דשור הפסיק הענין לגמרי למעט קדשים דהשתא לא תקשי ליה אי מה קדשים כלאים לא כו' דאי לא הפסיק לגמרי אכתי תקשי לן כלאים דחולין לא כדפריך בתר הך דקאמר ושור מוסיף כו' ולא הפסיק לגמרי אי מה קדשים כלאים כו' אבל תנא דברייתא דודאי ידע הך דרשא דאו לרבות כלאים ולא ס"ל שור הפסיק הענין לגמרי למעט קדשים אלא דלא תימא מוקדשין דוקא ולכך הוצרכו לומר דא"כ ליכתביה בעלמא כו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה מנין לאותו ואת בנו וכו' ונראה דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין וכו'. מקשין העולם לפי זה מאי פריך הגמ' ואימא במוקדשין אין בחולין לא כבר היה לו המקשה לידע תירוצא דשור הפסיק הענין כתנא דברייתא מכח קושיית התוס' וכן התירוץ השני דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ע"כ כבר נשנה בדברי התנא דברייתא משום דכיון דמה שאמר התנא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים לא קאמר אלא משום דקשיא ליה דשור הפסיק הענין וע"כ הא דחשיב ת"ל שור או כשב וגו' וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו' לימד על אותו ואת בנו שנוהג בקדשים היינו ע"כ משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון דאל"כ לא חשיב מידי וא"כ מאי פריך. ונראה דלפי סברת התוס' כך הוא שיטת המקשה דאין הכי נמי דהמקשה הוקשה לו ג"כ קושיית התוס' ולא ירד עדיין לסוף טעמו של התנא דברייתא ועדיפא מיניה נמי פריך ואימא במוקדשין אין וכו' ר"ל מאי קאמר התנא דברייתא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים אדרבה הא בעניני דקדשים כתיב וטפי אית למפרך ואימא בקדשים דוקא הוא נוהג אבל בחולין לא והשיב המתרץ שור הפסיק הענין ר"ל דמשום הכי קאמר התנא דברייתא מנין לאותו ואת בנו שנוהג בקדשים משום דקשיא ליה הא דשור הפסיק הענין ולכך סלקא אדעתיה שינהוג דוקא בחולין ולא בקדשים והדר פריך ואימא בחולין אין במוקדשים לא ר"ל א"כ מה השיב התנא ואימא ה"נ דכיון דשור הפסיק הענין אינו נוהג כ"א דוקא בחולין ומשני כתיב ושור וי"ו מוסיף וכו'. ר"ל שזאת היתה ג"כ תשובתו של התנא דברייתא מאי דקאמר ת"ל שור או כשב וגו' וכתיב בתריה ושור או שה וכו' ר"ל כיון דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

רש"י בד"ה בפני הבית בזמן הבית ובפרק בתרא מפרש אמאי נקטינהו כצ"ל והס"ד ואחר כך מ"ה שניהם כשרין משום דבעי למיתני סיפא שניהם פסולין והוא גם כן ס"ד ואח"כ מ"ה והשני סופג כו':

בד"ה הראשון חייב כו' לישחט בפנים כו' הד"א:

בד"ה כלאים רחל כו' ואת בנה הס"ד:

תוס' בד"ה מנין לאותו כו' איכא לאו דעשה כו'. נ"ב פירוש אותו ואת בנו מיקרי מחוסר זמן כדלקמן (חולין דף פ"א:)

רש"י ד"ה שניהם כשרים. ובגמרא מפרש כו'. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ותמוה דבגמרא לא מפרש מאומה דלמאי נצרכו. רק דר' אושעיא קאמר דכולה מתניתין דלא כר"ש וממילא איצטרכו לאפוקי מדידיה:

רש"י ד"ה והשני סופג (הב'). כי ירחק וזבחת כו'. כצ"ל:

תד"ה אי. סד"א הואיל דבענין קדשים כתיב כו'. כצ"ל:

העתק בעזה"י מה שחנני הי"ת ר"פ או"ב פה בוסטשאן מש"ק ער"ח. אב תקצ"א לפ"ק

מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין כ' תוס' פשיטא. וא"ל דסד"א עשה דקרבן דוחה ל"ת ז"א דהא הוה עשה ול"ת וכ' ת"ח דקדשים דוחה עשה ול"ת דשבת ה"ה דאו"ב קמ"ל. ודבריו צ"ע ביומא ס"ד ע"א כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו וכו' ע"ש מבואר אי לאו דמחוסר זמן נוהג בשעיר המשתלח הוה אתי עשה דקדשים ודחי ל"ת דאו"ב אבל השתא דמרבינן דמחוסר זמן נוהג בשעיר המשתלח תו לא דחו והיינו כהתוס' דשוב הוה לי' עשה ול"ת:

אבל דבריהם תמוהים משני צדדים חדא אי לא הוה כתיב בעניני דקדשים הוה איסור שחיטת או"ב כמו איסור שחיטה בשבת שאינו נכנס בגדר מחוסר זמן אלא איסורא רביעא עלה ולא הוה עובר בעשה מיום ח' והלאה ירצה. השתא דכתיב בעניני דקדשים קאי ירצה אלאחריו ג"כ וכמו שהסביר הרמב"ן על התורה בזה דשור ושה אלעיל קאי שור או כשב או עז כי יולד ז' ימים יהי' עם אמו ועוד בו מצוה אחרת לא תשחטו ביום א' ומזה פשיטא לחז"ל דהוא בכלל מחוסר זמן אבל אי הוה כתיב בעלמא לא הוה קאי עשה ירצה עליו וא"כ ליכא עשה ול"ת וא"כ לס"ד דלא ידע וי"ו מוסיף לא מתרץ תוס' מידי:

ותו קשי' אי אמת הוא דהוה מחוסר זמן א"כ לא שייך עשה דוחה ל"ת דמחוסר זמן הוה כבעל מום וביומא ס"ג עביד צריכותא ממחוסר זמן ובעל מום וכי היכי דלא שייך לומר ליתי עשה דפסח ולדחי לאו דבעל מום דהרי בעל מום אינו פסח ה"נ לא שייך ליתי עשה דפסח ולדחי לאו דמחוסר זמן ולא צריך לזה עשה ול"ת וצ"ע:

וי"ו מוסיף על ענין הראשון הקשו תוס' הול"ל בעלמא וממילא נוהג בין בחולין ובין במוקדשין. וכ' רשב"א לר"ש לק"מ דה"א קדשים שחיטה שאינו ראוי' היא עיין לקמן פ' ע"ב וא"ש לר"ש אבל למאי דקיי"ל פ"ה ע"א ראה רבי דבריו של ר"מ באו"ב קשי':

והנה עיין לקמן סוף פרקין אמר רבי יום המיוחד טעון כרוז וכ' רשב"א וממילא מוכח ממנו נמי דיום הולך אחר הלילה ע"ש. והנה לפע"ד אי הוה כתיב או"ב בעלמא והוה ידעינן דמיירי בין בחולין בין במוקדשין מ"מ ה"א כל חד וחד ביומי'. קדשים הלילה הולך אחר היום ובחולין היום הולך אחר הלילה הכי הוה סד"א ואז ה"א יום א' לא אתי אלא למילף יום א' ממעשה בראשית דגם בקדשים יום הנולד אחר הלילה. אבל למקרי לא תשחטו שיום המיוחד טעון כרוז לא הוה ידעינן. אבל השתא דכתיב בעניני דקדשים ואתי שור להפסיק הענין דמיירי בחולין ואתי וי"ו מוסיף להמשיכו גם לקדשים וקשה אס"ד יום אחד לא אתי אלא לגז"ש דהיום הולך אחר הלילה א"כ ממילא שמעינן דגם בקדשים איירי דא"כ יום אחד למה לי וא"כ אייתר וי"ו דושור אלא ש"מ מדאצטריך וי"ו דושור ש"מ קרא יום אחד ליום המיוחד קאי דטעון כרוז ונהי ממילא שמעינן מיני' דיום הולך אחר הלילה כמ"ש רשב"א הנ"ל מ"מ לא מייתר אחד ואצטריך ושור נמצא מיושב ק' התוס' לרבי רק לבן זומא דלית לי' הא דיום המיוחד טעון כרוז וב"ז מצי סבר כר"ש דשחיטה שא"ר לא שמה שחיטה ויש לתרץ כרשב"א הנ"ל ומיושב קו' התוס':

אי מה קדשים כלאים לא כ' תוס' ד"ה אי מה אע"ג דבפני הבית אין קדשים קרבי מ"מ קדשי עכ"ל ר"ל והכא מקדושה נמי איירי כדאמרינן לקמן פ"א ע"א לילה לקדושה יום להרצאה משא"כ בחלב ודם דאמרינן ספ"ק דקדושין דה"א בזמן דאיכא קרבן אין וכו' דהתם מיירי קרא רק מהקרבה כי כל חלב מן הבהמה אשר תקריבו ממנו אשה לה' שפיר ה"א בזמן דליכא קרבן אע"ג דקדיש ה"א דלא לנהוג אצטריך מושבותיכם:

ועוד שה כתיב אמר רבא וכו' ק' שני' אינה דומה לראשונה שקו' ראשונה היא לסתור הברייתא דנוהג במקדשים וקו' שני' לסתור הברייתא דנוהג בכלאים. ולכאורה י"ל האי ועוד שהכתיב היא ק"ו ע"ד ממנ"פ ואינה קו' אחרת ומצינו כיוצא בזה בש"ס דועוד שייך לקו' ראשונה עיין ספ"ק דכתובות גבי ארוס וארוסתו. דכבר כתבתי לעיל מ"ש רמב"ן על התורה דקראי מישך שייכו אהדדי וה"ק שור או כשב כי יולד נוהג בו ב' מצות דמחוסר זמן א' ז' ימים יהי' עם אמו ועוד מצוה אחרת בהו דשור או שה או"ב וגו' ע"ש שזהו כוונתו וא"כ י"ל קו' הש"ס דהיא הנותנת דנוהג בכלאים מדפרט בקרא בתרא שור ושה ולא פרט כשב או עז כבקרא קמא אלא כייל כשב ועז בלשון שה ש"מ דקאי אפי' השה הבא מכבש ועז והיינו כלאים ולק"מ קו' הש"ס. ולק"מ נמי מה שהקשו תוס' הא שור ושה א"י להוציא כלאים מביניהם וגם קו' הש"ס דהא שה כשבים ושה עזים מורה לנו דשה אינו כלאים דלק"מ הכא שאני. אך לפ"ז עיקר קו' הש"ס לא על הגוף הדין אלא על לישני דרבא דאמר זה בנה אב כל מקום שנאמר וכו' ומאי חזית דשה כשבים בנה אב דשה להוציא כלאים דלמא שה דהכא בנה אב בכל מקום לרבות כלאים ועיקר קו' על רבא:

ובזה מיושב לקמן קאמר מאי אם נפשך לומר וכו' צ"ע מ"ט לא קאמר אם נפשך לומר אותו לחלק ואו לרבות כלאים ומנ"ל הא דאינו נוהג בזכרים והא"ש דנהי לרבא דאמר זה בנה אב וכו' הוכרחנו לומר או לרבות כלאים מ"מ אינו מוכרח די"ל מש"ה גופי' נפיק ריבוי כלאים כמ"ש לעיל מדלא אהדר כשב ועז וכוללם יחד במילי חדא שה לומר שהוא מכלאים כשב ועז וממילא אייתר או לחלק ואותו שאינו נוהג בזכרים הוצרך לומר אותו זכר משמע וק"ל:

ועיין בב"ק ס' ע"א מוכח דלר' יהודה בעי או לחלק ואפ"ה בשמעתין מספקא לי' והיינו כנ"ל דלא בעי ריבוי לכלאים ואו לחלק ואותו לזכרים:

אלא לפ"ז צ"ע כיון דאין הכרח דאותו צריך לחלק ורק אותו זכר משמע א"כ למסקנא מנ"ל דאינו נוהג בזכרים דלמא כחנני' אותו זכר ובנו נקבה וצ"ע לכאורה. ונראה מ"ש תוס' לחנני' בן נמי משמע נקבה מי שבנו כרוך אחריו אכתי לא לכתוב לא אותו ולא בן אלא ולדה די"ל לישנא דקרא לא משתעי הכי ואורחא דקרא למכתב בן אך רמב"ן כ' דה"נ קראי מישך שייכי אהדדי שור או כשב או עז כי יולד וכו' ועוד או"ב לא תשחטו ביום אחד וכו' וכ' דלזה א"ש למ"ד אינו נוהג בזכרים מ"ט לא כ' להדיא פרה משום אלעיל קאי אהבן והאם כי יולד ע"ש וא"כ שפיר הו"מ למכתב אותה ואת ולדה דאלעיל קאי אכי יולד קאי ומדלא כ' אלא בן משמע למעוטי דוקא מי שבנו כרוך אחריו ולא האב דאל"כ לא לכתוב לא לאותו ולא בנו אלא ולדה וא"כ לרבנן אמנם חנני' לא ס"ל כהרמב"ן הנ"ל ויבואר לקמן אי"ה עוד ובהא פליגי:

עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו וכו' ר"פ השואל כ' בשיטה מקובצת בשם ריטב"א ששמע מרבינו פנחס אחיו של רא"ה ז"ל דע"כ לא פליגי אלא בשב וא"ת כגון לא תחרוש וכדומה. אבל בקום ועשה שאומר לעשות לפלוני ולפלוני כך מודה ר' יהונתן דצריך ליתן לשניהם. והקשו עליו מיומא נ"ז ע"ב גבי מערבין לקרנות דמיירי מקום ועשה ואפ"ה בעי למתלי בפלוגתא דר' יאשי' ור"י וצ"ע לכאורה. מיהו סוגיא דיומא בלאה"נ צ"ע מה ענין פלוגתא דר' יאשי' דהא אפי' לר' יאשי' א"צ לקלל אביו ואמו בקללה א' מחוברים ואדוקים זה בזה לומר יכה יוסי את האב והאם ודוקא בכלאים כתב יחדיו צריך לקשרם אבל אל"ה חיוב כשחורש בשור וחמור זה אחר זה וה"נ חייב באביו ואמו זה אחר זה וא"כ הכא מנ"ל לר' יאשי' מערבין לקרנות דלמא אין מערבין ורק יתנו משניהם זא"ז. וכן ק' לר' יהונתן דס"ל או אביו או אמו וכי יעלה על הדעת שיסבור ג"כ שיזרוק או מדם הפר לכפר או מדם השעיר לכפר על העם אתמהה. ע"כ נלע"ד דבקום ועשה נחתינן דרגא וס"ל לר' יהונתן בהא כר' יאשי' בשב וא"ת דהיינו שצריך ליתן לשניהם אבל לא בבת א' אלא בזא"ז ועכ"פ לשניהם יתן וה"נ ס"ל במדם הפר ומדם השעיר דצריך ליתן משניהם בזא"ז ולא מעורבבין משא"כ לר' יאשי' דס"ל בשב וא"ת נמי קאי על שניהם בזא"ז וא"כ בקום ועשה מעלי' דרגא ומערבי' לקרנות וא"ש בעזה"י:

ועיין תוס' יומא נ"ו סוף ע"ב העלו מש"ס מנחות היכי דכתיב וי"ו כמאן דכתיב יחדיו דמו ודוקא באביו ואמו כלל לא מהני וי"ו מטעם דפירש"י שלפנינו במנחות שם וכן מדם הפר ומדם השעיר מטעם שכ' תוס' ביומא שם. וצ"ל ג"כ בשור ובחמור הו"ל למכתב וחמור בלא בית ובחמור. אבל בעלמא כל וי"ו כמאן דכתיב יחדיו דמו. ומזה ק' לכאורה דברי תשובת הרשב"א שפ' בש"ע י"ד סי' רכ"ח סעיף מ'. והתם הלא אמר בלי רשות ראובן ושמעון בוי"ו וה"ל כמו יחדיו וצ"ע לכאורה. גם הט"ז האריך שם להקשות בנדרים הלך אחר לשון ב"א מיהו מה מוה' הכה כל בכור הוא וב"ד לק"מ התם במספר מעשה שכבר עבר לא שייך לומר כמסופק הוא או ב"ד דמה שהי' כבר הוא. אבל בע"ל י"ל לעולם לעולם או הא או הא ועיין תשובת כל דבריו בתשובה ת"ש סי' ד' ועיין ש"ע ח"מ סי' רמ"א סעיף ה'. נחזור להנ"ל די"ל ליישב בעזה"י דק' מתורצת בירך חברתה בודאי בלשון תורה הוה וי"ו כמו יחדיו אך בלשון ב"א ס"ל לרשב"א הוה אפי' בוי"ו כמו או ונפקא לי' ממתניתין דנדרים ר"פ נערה המאורסה דמסקינן דסד"א אבי' ובעלה או אבי' או בעלה ש"מ דמשתעי אינשי הכי וזה ראי' ברורה להרשב"א. שוב י"ל דיש בזה פלוגתא דפוסקים פ"ב דבכורים הכותב חיתו ובהמתו לבנו עיין פי' ר"מ ובהג"ה פי' הר"ש שם וכן עיין בזה בפי' הר"ן נדרים י"ח ע"ב ודלא כפירש"י והרא"ש שם עיי"ש:

וזהו גוף הדין צ"ע דמהחבר פ' הכא כר' יהונתן אפי' להקל דיכול להלות ברשות א' מהם ואלו באו"ב ספוקי מספקא לי' אי כחנני' אי כרבנן ושמעתי שקו' זו הקשה הגאון נב"י ולא נדפסה בספריו. תו קשי' לי כה"ג אהרמב"ם פ"ד מה' תרומות פ' ערל אסור בתרומה מגז"ש דתושב ושכיר והיינו כר"א ר"פ הערל דלא כר"ע שם ע"א ע"א דס"ל לרמב"ם איש איש דיברה תורה כלשון ב"א וכ"כ בזה לח"מ פ"ט מה' ק"פ וא"כ ע"כ ס"ל כר' יהונתן כמבואר בסנהדרין פ"ה ע"ב ואלו באו"ב ספוקי מספקא לי' אי כחנני' אי כרבנן ודע דפלוגתא זו דאיש איש לא שייכי בפלוגתא דהשב תשיבם שלח תשלח נתון תתן דב"מ ל"א ע"ב ובתוס' ד"ה דברה תורה וכו' דהתם השב הוה מקור עיין שם בפי' המשנה להרמב"ם עיין תוס' סוטה ל"ד ע"א ד"ה טוטרני וכו' ע"ש:

מ"מ קשי' סתירה הנ"ל והנלע"ד דהריף והרא"ש מייתי ברייתא דת"כ שור למעוטי חי' שה למעוטי חי' שה למעוטי עופות פי' דלא הוה למכתב שור ושה כלל אלא ואותו ואת בנו לא תשחטו וכפירש"י ד"ה שור הפסק הענין וכו' לכן דריש מיני' למעוטי חי' דלא נילף ק"ו ע"ש ולכאורה ל"צ קרא להכי דהא בעניני דקדשים כתב וי"ו מוסיף וא"א שינהוג בחי' כמ"ש תוס' ד"ה ועוד וכו' ע"ש. וי"ל מ"מ טרח וכתב לי' קרא דלא נימא ק"ו מפיק מהקישא דקדשים כנ"ל:

והשתא י"ל אפי' למאי דקיי"ל בעלמא כר' יהונתן מ"מ הכא צריך לחלק דאל"ה לא הוה דחקינן למימר דשור ושה למעוטי חי' ועוף אלא הוה אמרינן למימר דבעי שניהם דוקא שור ושה ובנם לכן אצטריך אותו לחלק דאייתר או לרבות כלאים וא"כ שור ושה אתי למעוטי חי' ועוף אע"ג דאיכא הקישא לקדשים וטרח וכ' לי קרא וחנני' צ"ל דלא ס"ל הך הקישא לקדשים לעיקר כמ"ש כבר לעיל בלא"ה וא"כ אצטריך שור ושה למעוטי מק"ו וליכא למטעי כלל אליבא דר' יהונתן דבעי תרווייהו וע"כ אותו לרבות דנוהג בזכרים מ"מ מיושב סתירה הנ"ל דאפי' למאי דקיי"ל כר' יהונתן בעלמא מ"מ באו"ב איכא לספוקי אי כרבנן אי כחנני':

(עח א תוספות) ד"ה מניין וכו' צ"ל דלשום דרשה נכתב שם.—עי' מהרש"א. ואנחנו שמענו ענין יפה בזה ממחותננו (חמיה של אחותי שושנה שתחי') ה"ר משה ראבינאוויטש ראב"ד דקאמעניץ דליטא זללה"ה, דשם כתוב "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו'", ודרשינן לקמן (פא א) לילה לקדושה ויום להרצאה. והרי ליל שמיני חלוק מיום שלפניו ומיום שלאחריו; ואחריו כתוב "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", ומבואר לקמן (פג א), ד"יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה" שלפניו; ואחריו כתוב "וכי תזבחו זבח תודה לה' וגו' ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר וגו'", ומבואר ג"כ לקמן (פג א), דבקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו. הנה שיש כאן אל הלילה ג' אופנים משונים זה מזה: פעם הוא הולך אחר היום שלפניו, פעם אחר היום שלאחריו, ופעם הוא תלוי ועומד בפני עצמו - אינו הולך אחר היום שלפניו ולא אחר היום שלאחריו, ואולי יהרהר אדם אחר זה סיים הכתוב שם "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה'" - פי' שהחילוקים הללו - אני ה' צויתים וגזרתי אותם, ולא תהרהר אחר מדותי, שכולם ישרים הם. וע"פ זה סמוכים הכתובים האלה באמת וישר.

דניכחוש חיליה. שמרוב שומנו הוא משירן: דלחזיוה אינשי. סימן הוא שמשיר פירותיו: וטמא טמא יקרא. צועק ואומר טמא הוא: כובסא. אשכול תמרים וסימן הוא שמשיר פירותיו: כי האי תנא. לבקש עליו רבים רחמים: מתני' אותו ואת בנו. משום דבעי למימר בחולין ובמוקדשים דאצטריך למילף מקראי כדילפינן בגמרא תנא נמי בארץ ובח''ל דלא איצטריך דהא חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ ובין בח''ל: בפני הבית. בזמן הבית בפ' בתרא (לקמן דף קלח:) מפרש אמאי נקטינהו: שניהם כשרים. משום דבעי למיתני סיפא שניהם פסולין ובגמרא מפרש אמאי נקטינהו: והשני סופג. משום לאו דאותו ואת בנו ולא שנא שחט את האם תחלה ול''ש שחט את הבן תחלה לא שנא שחטינהו חד גברא ולא שנא תרי גברי יליף בגמרא דחייב: הראשון חייב כרת. משום שחוטי חוץ אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אינו ראוי הבן לישחט בפנים דפסול משום מחוסר זמן ואינו חייב משום שחוטי חוץ אלא א''כ ראוי לפנים דכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אהל [מועד] חייבין עליו בחוץ ואי לא לא: ושניהם סופגין. הראשון משום לאו דשחוטי חוץ דכתיב (דברים יב) בהעלאה השמר לך פן תעלה ובזבחים (דף קז.) ילפינן בהיקש שוחט ממעלה שם תעלה ושם תעשה מה מעלה לא ענש אלא א''כ הזהיר אף שוחט לא ענש אלא א''כ הזהיר: חולין בפנים שניהם פסולין. משום חולין שנשחטו בעזרה דילפינן להו בקדושין בפרק האיש מקדש (דף נז:): והשני סופג. משום אותו ואת בנו אבל משום חולין שנשחטו בעזרה אזהרה דילה היא (דברים יב) כי ירחק וזבחת ברחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום: קדשים בפנים. השני סופג משום אותו ואת בנו: ופסול. משום מחוסר זמן: חולין וקדשים בחוץ. דוקא נקט הראשון חולין והשני קדשים וכן כל השנויים במשנה דוקא נקט להו: והשני סופג. משום אותו ואת בנו: קדשים בחוץ. בתחלה ואחר כך חולין בחוץ פסול: והשני כשר. באכילה ואיידי דתנא פסול תנא כשר: ושניהם סופגין. ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו: חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים. ראשון משום חולין שנשחטו בעזרה ושני משום מחוסר זמן: והשני סופג. משום אותו ואת בנו: חולין בחוץ ובפנים. הראשון בחוץ והשני בפנים: קדשים בחוץ ובפנים הראשון בכרת. משום שחוטי חוץ: ושניהם פסולין. ראשון שנשחט בחוץ ושני משום מחוסר זמן: ושניהם סופגין. ראשון משום שחוטי חוץ ושני משום אותו ואת בנו: קדשים בפנים ובחוץ. השני סופג משום אותו ואת בנו ומשום שחוטי חוץ לא לקי דמחוסר זמן הוא ואינו מתקבל בפנים: גמ' ירצה לקרבן אשה. וסמיך ליה אותו ואת בנו: שור הפסיק הענין. דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב ואותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל: במוקדשין לא. דהא אפסקיה: כלאים. רחל שילדה מן התייש שחטה ואת בנה:

מתני' אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בח''ל. איידי דבעי למתני בחולין ובמוקדשין בפני הבית ושלא בפני הבית שהם לצורך קתני נמי בארץ ובח''ל ואע''ג דהוי שלא לצורך דחובת הגוף היא כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך כגון בראשית הגז דהכי אמרינן בשילוח הקן (לקמן קלח:) דבארץ ובח''ל בכולהו שלא לצורך לבד מראשית הגז ובפני הבית ושלא בפני הבית בכולהו הוי שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו דאיצטריך דה''א כיון דבענין קדשים כתיב לא לנהוג אלא בזמן דאיכא קדשים: מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשים. וא''ת ואמאי ס''ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב ואין לומר דאיצטריך שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס''ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאותו ואת בנו ולהכי איצטריך דלא דחי דכי האי גוונא אמרינן לקמן בשילוח הקן (דף קמא.) גבי לדבר מצוה מנין דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה ובלאו קרא לא דחי ליה עשה ונראה דמעיקרא קשיא ליה משום דשור הפסיק הענין דמשמע למעוטי מוקדשין דליכא למימר משום דלא תימא במוקדשין דוקא בא להפסיק דא''כ ליכתביה בעלמא שלא בענין דקדשים וממילא הוה מוקמינן לקרא בכל מילי ולפי המסקנא צ''ל דלשום דרשה נכתב שם וא''ת בפ' הזרוע (לקמן דף קל.) דדריש מקרא דאין מתנות נוהגים במוקדשים שהיה בדין שינהגו מק''ו ופריך בגמרא קרא ל''ל אי משום ק''ו איכא למיפרך כו' מכל מקום בלא ק''ו אי לאו דמיעט קרא במוקדשים (לא) הוי מוקמינן לקרא בכל מילי וי''ל משום דקרא דמתנות לענין חולין כתיב: אי מה קדשים כלאים כו'. וא''ת תקשה ליה נמי מה קדשים שלא בפני הבית לא דכה''ג אשכחן בפ' שילוח הקן (לקמן דף קלח:) ס''ד אמינא הואיל דלענין קדשים כתיב לא לנהוג אלא בזמן שיש קדשים וי''ל נהי דהוה צריך למיתני מ''מ לא איצטריך קרא להכי דאע''ג דשלא בפני הבית אין קדשים קריבין מ''מ מקדש קדישי: ועוד שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב. בלא רבא הוה מצי למיפרך והא שור ושה כתיב דאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ואית לן למעוטי כלאים כדמוכח במרובה (ב''ק עז:) גבי כי יגנוב איש שור או שה וטבחו אלא דעדיפא פריך וא''ת ואמאי לא גמרינן שור שור משבת ויהא אותו ואת בנו נוהג אף בחיה כדאשכחן בשור שנגח את הפרה (שם נד:) וי''ל כיון דלא מצינו למילף אף בהמה טמאה דומיא דשבת לא ילפינן כלל ועוד דאי משבת ילפינן א''כ שה דכתב רחמנא למה לי ועוד דומיא דקדשים דלא שייך בחיה ומהאי טעמא נמי הוה ממעטינן כלאים אי לאו דכתיב או: