דף עט - א
ומוסיפה הגמרא לבאר לחנניה, שסובר "אותו ואת בנו" נוהג בין בזכרים ובין בנקבות, טעמו משום דכתיב "אותו", דמשמע זכר, וכתיב, מאידך, "בנו", דמשמע מי שבנו כרוך אחריו, והיינו נקבה.
הלכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכתא כחנניה!
ואזדא שמואל לטעמיה. שהוא סובר שחוששין בבהמות לזרע האב, כלומר שולד הבהמה מתייחס גם אחר אביו, ולכן הוא פוסק כחנניה שגם אב עם בנו אסור לשחוט ביום אחד.
דתנן [כלאים ח ד]: רבי יהודה אומר: הנולדים מן האם שהיא סוס, הרי אף על פי שאביהן הוא חמור - מותרין לזווג יחד את הנולדים הללו, שהן פרדים, זה בזה! לפי שאין כאן איסור של כלאים בהרבעת פרד עם הפרדה, כיון ששניהם הן מין אחד, שהרי נולדו מאותם המינים.
אבל, פרדים הנולדים מן האם שהיא חמור [ואביהן סוס] עם פרדים הנולדים מן האם שהיא סוס [ואביהן חמור] אסורין לזווגן זה עם זה, לפי שכל אחד הוא מין אחר ויש בהן את איסור של "בהמתך לא תרביע כלאים".
ואמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי יהודה בלבד, דאמר אין חוששין לזרע האב בבהמה, אלא הולד מתייחס אך ורק אל האם. ולפיכך הוא אוסר לזווג את הנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס, כיון שאין שניהם נחשבים לתערובת של סוס וחמור, אלא זה שאמו חמור הוא כולו חמור, וזה שאמו סוס הוא כולו סוס, והרי הם שני מינים שאסור לזווגם זה עם זה [18].
אבל חכמים אומרים: כל מיני פרדות, ואפילו אותן שאין אמותיהן שוים - אחת הן! ומותר לזווגם זה עם זה, אם כל אחד מהם בא משני המינים שמהם בא חברו.
ומדייקת הגמרא מאן "חכמים"?
חנניה הוא, דאמר לגבי "אותו ואת בנו" חוששין לזרע האב, ואם כן בכל פרדה מעורב גם חלק ממין האב, והאי שאמו סוס ואביו חמור - בר סוסיא וחמרא הוא, וגם האי שאמו חמור ואביו סוס בר חמרא וסוסיא הוא! כלומר שניהם יש בהם תערובת דומה של סוס וחמור. הלכך, כולהו - חדא מינא נינהו! ומותרים זה עם זה [19].
ומכיון ששמואל נקט את דעתו של חנניה בלשון "חכמים", למדנו מכאן שהוא סובר שהלכה כחנניה, וכפי שפסק בסוגייתנו.
איבעיא להו: מה שהבאנו כי רבי יהודה אוסר לזווג את הפרדות שנולדו משני מינים, משום שאין חוששין לזרע האב. האם מיפשט מיפשטא ליה לרבי יהודה דאין חוששין לזרע האב, ולכן הוא אוסר.
או דלמא, אין הדבר פשוט אצלו, אלא ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא, ומספק הוא אוסר? ומבארינן: למאי נפקא מינה אם האיסור הוא ודאי או ספק, והרי בין כך ובין כך הוא אסור?
למישרא פרי עם האם! לזווג פרד - שאמו סוס ואביו חמור - עם מין אמו, דהיינו עם סוס נקבה.
אי אמרת מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, שאין חוששין לזרע האב, אם כן פרי עם האם שרי כי נמצא שהפרד כולו סוס, כאמו, מותר לזווגו עם סוס.
ואי אמרת ספוקי מספקא ליה, אם כן פרי עם האם אסור! לפי שיש להסתפק שמא חוששין לזרע האב, ונמצא שיתכן כי בפרד מעורב גם חלק אביו שהוא חמור, ואסור לזווגו עם סוס.
מאי?
תא שמע: ממה ששנינו במשנה בכלאים המובאת לעיל: רבי יהודה אומר: כל הנולדים מן הסוס, אף על פי שאביהן חמור - מותרין זה בזה!
והוינן בה: היכי דמי? באילו פרדות מדובר?
אילימא דאבוה דהאי הוא חמור, וגם אבוה דהאי הוא חמור, יש לתמוה על רבי יהודה תיקשי: וכי צריכא למימר שמותרין זה בזה, והלא פשיטא הוא, שהרי שניהם שוים!? אלא, לאו, רבי יהודה עוסק בבהמות שאינם שוים. כגון דאבוה דהאי - סוס, כלומר, שהולד כולו סוס מאב ומאם. ואבוה דהאי
- חמור ואמו סוס [וכך כוונת רבי יהודה: "כל הנולדים מן הסוס" ואפילו סוס גמור, "אף על פי שאביהן [של הפרדה] הוא חמור - מותרים זה בזה"].
ומדייקת הגמרא: קתני בדברי רבי יהודה "מותרים זה עם זה", אלמא, מיפשט פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב, ולפיכך הוא מתיר לזווג סוס גמור עם פרידה שאמה סוס ואביה חמור, דהיינו פרי עם האם.
ודחינן: לא! לעולם רבי יהודה מסופק אם חוששין לזרע האב או לא, ומה שהתיר במשנה הוא דוקא באופן דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור.
ודקאמרת וכי באופן זה צריכא למימר שמותרין זה בזה? - יש חידוש בכך, כי מהו דתימא לאסור פרדות אלו זו בזו מספק, שכיון שבכל אחד יש בו חלק סוס מצד אמו וחלק חמור מצד אביו [שהרי הדבר ספק שמא חוששין לזרע האב], נמצא דאתי צד דסוס של הפרד ומשתמש בצד חמור של הפרדה, וצד חמור של הפרד משתמש בצד סוס של הפרדה, ויש כאן הרבעת מין בשאינו מינו, ולכן קמשמע לן רבי יהודה שמותר להרביע, לפי שאין בהם שני צדדים לכל אחד, אלא כל הפרדות הללו מין בפני עצמו הן - מין אחד שהוא מעין סוס וחמור [20]. [על הצד שחוששין לזרע האב.
ואם אין חוששין לזרע האב ודאי שמותר, שהרי כולם מין סוס הם כמו האם] [21].
תא שמע: לפשוט את הנידון בדעת רבי יהודה:
דתניא: רבי יהודה אומר: פרדה שתבעה להרביע עליה זכר, אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, אלא מינה, פרד שכמותה.
ואי אמרת שלרבי יהודה מיפשט פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב, אם כן לרבע עלה מינא דאמה [דהיינו "פרי עם האם"], שכאשר האם של הפרידה היא סוס ירביעו עליה סוס, שהרי היא עצמה גם כן סוס גמור היא, ואם האם היא חמור ירביעו עליה חמור!? אלא, ודאי מסופק רבי יהודה שמא חוששין לזרע האב, ולפיכך אסור להרביע עליה ממין האם, שהרי יש בה גם חלק של מין האב.
ודחינן: לעולם פשיטא ליה לרבי יהודה שאין חוששין לזרע האב. אך כאן מדובר בפרידה דלא ידעינן מינא דאמה מאי ניהו, אם האמא של הפרדה היא סוס או חמור, ולכן אי אפשר להרביע עליה לא מזה ולא מזה.
ומקשינן: והא רבי יהודה "אלא מינה" קתני! שמרביע עליה פרד מהמין שלה. ואם לא ידוע מה היא אמה של הפרדה, איזה פרד ירביע עליה? שהרי כיון שאין חוששין לזרע האב אסור לזווג פרדות שאמותיהן שונות [כדאמר רבי יהודה לעיל], וכיצד נדע שאמותיהן שוות?
ומתרצינן: הכי קאמר רבי יהודה: אין מרביעין עליה לא מין סוס, דהיינו, לא סוס גמור. וגם לא פרד שאמו סוס, ולא מין חמור, לא חמור גמור. ולא פרד שאמו חמור, לפי שאין יודעין במינה של הפרדה. וכוונתו באמרו "אלא מינה" - שאין מרביעין עליה שום בהמה כלל, עד שיודע לך מאיזה מין היא הפרדה.
ומקשינן איך יתכן שלא ידוע מהו מין האם: וליבדוק בסימנין של הפרדה ועל ידי זה נדע מה היא אמה?
דאמר אביי: עבי קליה, אם קול הפרדה הוא עבה, סימן הוא שהיא בר חמרא, שאמה חמור. צניף קליה, אם קולה צלול, סימן הוא שבר סוסיא היא, שאמה סוס [22].
ואמר רב פפא: רברבן אודניה, אזניה גדולות, וזוטרא גנובתיה, זנבה קצר, סימן הוא שהיא בר חמרא. זוטרא אודניה, אזניה קטנות, ורבה גנובתיה, וזנבה ארוך, סימן שהיא בר סוסיא! [23]
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, בפרדה אלמת, שאי אפשר לבדקה בקולה, וגידמת שזנבה ואזניה חתוכים, ואי אפשר לבדוק בהם [24].
מאי הוי עלה, בנידון הגמרא מהי דעת רבי יהודה, האם פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב או מספקא ליה?
תא שמע: דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הכל מודין בפרי עם האם שאסור!
שמע מינה ספוקי מספקא ליה לרבי יהודה אם חוששין לזרע האב או לא.
ומסקינן: שמע מינה! [25]
אמר ליה רבי אדא לשמעיה משמשו: אי מעיילת לי כודנייתא בריספק, אם תרצה לרתום פרדות לעגלה שאני נוסע בה, עיין להנך פרידות דדמיין להדדי! בדוק אותם על ידי הסימנים דלעיל [26]. כדי שתדע שהן דומות, שנולדו לאם מאותו מין כדי לא לעבור על "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". [שאיסור זה כולל גם את איסור הנהיגה על ידי שני מיני בהמה] [27], ועייל לי אותם, לרותמם לעגלה.
אלמא, קסבר רבי אבא: אין חוששין לזרע האב, ולכן היו צריכים הפרדות להיות בני האם מאותו המין. שאם לא כן, הרי הן שני מינים ואסור לנהוג בהם יחד. אבל אילו היה רבי אבא סובר שחוששין לזרע האב לא היה צריך לבדוק את הפרדות. לפי שגם אם אמותיהן שונות הרי כל הפרדות מין אחד הן, שכולן יש בהן תערובת סוס וחמור [כדעת חכמים דרבי יהודה לעיל].
הערות
[18] לכאורה תמוה אם אין חשש לזרע האב למה צריך ריבוי לאסור או"ב בכלאים, ולמה נפסלו כלאים לקרבן, והרי אינם אלא מין אחד של האם. ובתפארת יעקב ביאר שרק לגבי הרבעת שני מינים לא חששו לזרע האב, וכן באופן שצד אחד גורם לפטור את הולד ממתנות ומכיסוי הדם. אך כשהנידון על פרד שיצא משני מינים שדינם שוה חוששין לזרע האב, כי אין צד אחד קובע דינו. והיינו משום שבכלאיים כל צד אסור בפני עצמו במין אחר, וכן במתנות וכיסוי צד אחד חייב וצד אחד פטור, ובאלו אין חוששים לדין שתלוי בצד האב בלבד. אבל איסור או"ב שייך בכל צד בפני עצמו, ורק עירוב המינים גורם לפטור מאיסור ולפסול מקרבן, ולפיכך אף שאין חוששין שלצד שלם, חוששין לזרע האב לגבי עירוב המינים. וראה תוס' [לעיל נח א ד"ה מכאן ובסנהדרין פ ב ד"ה אלא] שהנידון אם חוששין לזרע האב שייך רק בדבר שכל צד בפני עצמו מותר, וחלוק מדין זה וזה גורם שהוא באופן שצד אחד אסור וצד אחד מותר, וביאר הגר"ח [מאכא"ס ג יא] שהחשש לזרע האב שייך בדין שתלוי בייחוס למין האב והאם שהוא הקובע את שם הבן, אבל ודאי הוא נוצר משניהם ולכל דבר שאין לו דין מצד יחוסו הוא נחשב כלאים, ולכן אסור בקדשים והוצרך הכתוב לרבותו באו"ב שאינו מצד מינו.
[19] הרמב"ם [כלאים ט ו] פסק שאם אמותיהן ממין אחד מותר להרכיבן ואם משני מינים אסור, וכן אסור להרכיב פרד על מין אמו, ותמה הרא"ש [בהל' כלאים ה] שסותר דבריו מיניה וביה, שהרי בסוגיין מבואר שחכמים התירו כשאמותיהן משני מינים כיון שאין חוששין לזרע האב, ואילו איסור הרבעת פרד עם אמו הוא רק משום שחוששין לזרע האב, ואיך נקט הרמב"ם שהאיסור שייך בשניהם. ובכסף משנה צידד שכוונת הרמב"ם שלוקה מכת מרדות מספק, ופקפק בזה. וראה דרך אמונה [מא, וצה"ל נו] שביאר באופן אחר. ואמנם המאירי בסוגיין כתב שרק אם אמותיהן משני מינים לוקה, אך בן על אמו מספק אינו לוקה, והטור כתב שבשני האופנים אינו לוקה מספק, וראה לחם משנה [שחיטה יב ח] שזו גם דעת הרמב"ם, ומה שכתב שאם אמותיהן משני מינים לוקה היינו כשהאבות ממין אחד, ונמצא שאחד כולו סוס והשני רק אביו, ולא התירו משום חשש לזרע האב אלא באופן שגם האבות משני מינים ונמצא שכל פרד בא משני המינים [כביאור תוס' בסמוך] וכן ביאר הש"ך [יו"ד רצז ס"ק ט] והגר"א [שם ס"ק יח]. והרדב"ז כתב שאם אמותיהן משני מינים אסור להרכיבן משום שחוששין לזרע האב רק להחמיר ולא להקל ונחשבים כודאי כלאים, מפני זרע האם ואילו על הרבעת הבן עם אמו לוקה משום זרע האב אך אם הרביעו עם פרדה שאמותיהן שוין אין לוקה, [ונידון הגמרא אם פשיטא ליה שאין חוששין בין להקל ובין להחמיר, ומסקי' דספק ולחומרא]. וביאר בערוך השולחן [טז כז] שחלק האם גדול מחלק האב, ולכן הרבעתו עם האב אסורה כי האם היא רק מין אחד ובו מעורב מין אחר, אך הרבעתו במי שאמותיהן שוות מותרת כיון ששניהם שוין מצד האם ושוין שמין אחר מעורב בהן, ובצפנת פענח ביאר שצד אביו עושהו למין חדש כלפי אמו שהיא רק מין אחד, אך לא כלפי פרד כמותו. ויש שכתבו שהרמב"ם סבר שאיסור כלאים בפרד אינו תלוי בחשש לזרע האב, שהרי פסק [שם] שמותר להנהיג עגלה בפרד, ומאידך פסק [שם יא] שאסור להנהיג בשור פסולי המוקדשים כי התורה החשיבתו כשני גופין, ומוכח שלענין איסור להנהיג בכלאים הפרד הוא מין חדש מורכב, ואינו תלוי בשמות יחוסו כשור פסולי המוקדשין, אלא במציאות של שימוש בשני מינים נפרדים, ולכן דחה את סברת סוגיין שתלתה בין כלאים ביחוס האב והוא תלוי אם חוששין לזרע האב לקבוע את שם הולד.
[20] תוס' [ד"ה מהו] הקשו אם כן למה חצי עבד וחצי בן חורין אסור בחצי שפחה משום שמשתמש בצד חירות שבה, והרי שניהם נחשבים כמין אחד. ולכן ביארו שטעם ההיתר הוא משום שאיסור כלאים נאמר רק בעירוב שני מינים, אך לא באופן ששני הפרדים באו מאותם מינים, ולכן הם נחשבים כמין אחד. והמשנה למלך [כלאים ט יא] כתב שלדבריהם נמצא שמותר להרביע שתי בהמות של פסולי המוקדשין, כי אף שכל אחת מהן נחשבת כלאים, הרי הן אותם כלאים בשני הגופין. ובכתבי הגרי"ז [בכורות טו א] תמה שהרי בפסולי המוקדשין נאמרה גזירת הכתוב שיחשבו כלאים בגוף אחד, ולכן דינם כשני גופין [ולא כפרד שהוא גוף אחד הנוצר משני שמות], ואסורין אפילו בפסולי מוקדשין כמותן. ואמנם תוס' בחגיגה [ב ב ד"ה לישא] כתבו שמותר לרכב על פרידה שהרי מותר להרביע עם פרד, ואילו פסולי המוקדשים אסור לרכב בהם. וראה אבי עזרי על אתר. ורש"י והרשב"א כתבו שבר סוסיא וחמרא מבלבל זרעיה ונעשה מין אחד חדש [כדלעיל סט א] ולכן פרדות מותרים זו בזו, ואילו חצי עבד אסור בשפחה כי יש בה צד איסור. ובעונג יו"ט [לד] כתב שכוונתם לחלק בין דבר המעורב מתחילת ברייתו כפרד שנוצר משני כוחות יחד, לבין דבר שהתערב בו צד נוסף אחר לידתו, כחצי עבד שחלק העבדות עומד בפני עצמו מחלק החירות.
[21] הגר"ש קלוגר בספרו עבודת עבודה [על ע"ז ה א] הוכיח שהנידון על זרע האב שייך רק בולד זכר שבא מנקיבה ולא בולד נקיבה שודאי בא מהזכר, ותמה עליו בהר צבי מכאן, שדנו גם על היתר הפרידה אם חוששין לזרע האב.
[22] הראש יוסף הקשה מנין שסימנים אלו ניתנו לדעת מי האם [כפירש"י] ונצרכו לאסור משום שאין חוששין לזרע האב, והרי גם סימן באב נצרך אף אם אביי סובר שחוששין לזרע האב, לאופן שהתברר שאביו סוס ובהכרח שאמו חמורה ונמצא שהוא מותר בפרד שאביו חמור ואמו סוסה, כי אילו לא יודע ממי הוא יאסר שמא אמו סוסה וכולו סוס אסור בפרד.
[23] הנודע ביהודה [תנינא אה"ע נח] שרב פפא לא הזכיר את סימן הקול כי כבר הזכירו אביי, ואביי לא הזכיר את סימני האוזנים והזנב, כי סימנים אלו מועילים רק כששניהם יחד, ואילו קול מועיל שם בפני עצמו, וראה הערה הבאה.
[24] מתירוץ הגמרא משמע שדי בסימן אחד, ורק משום שהיא גדמת ואילמת אי אפשר להבחין במינה. ומלשון הרמב"ם [שם] משמע שצריך לבדוק בכל ג' סימנים, וכן ביארוהו הרדב"ז וכן כתב המאירי. והרשב"א כתב בסמוך לגבי הנהגה בפרדות "שיהיו דומין באוזניהם או בזנבותיהם וקולן", [וראה תוה"ב ב ד שנקט שיהיו דומין בשלשתן]. אולם הנודע ביהודה [שם] כתב שהסימן הוא רק אם דומה באוזנו וזנבו, או בקולו, כי רב פפא לא חילק בנפרד בין אוזנים גדולות לקטנות, ובין זנב קטן וגדול, ונקטם יחד כי הם סימן אחד, ואם נחתך אחד מהן כבר אינו סימן כי שכיח שיהיה חלוק בסימן אחד מאמו, ואמנם היה אפשר להעמיד באופן שרק סימן אחד חלוק אך כיון שהעמידו באילמת [כי הקול לבדו הוא סימן] העמידו גם בגדמת. ובהגהת בנו הביא שהקשו ממדרש רבה [וישלח פד] שנקט רק סימן אזניו, ומשמע שכל אחד סימן בפני עצמו, ותירץ שנקט את הסימן הנראה ביותר לעין אך ודאי צריך צירוף סימן הזנב או הקול, ובחתם סופר [אה"ע נט] כתב שהירושלמי חולק על אביי וסבר שהקול הוא מחלק שותפותו של הקב"ה בולד ואינו תלוי באם, וסימן הזנב לא נזכר כי מדובר במקום שחוששין שגזזו שערות הזנב שידמה לחמור, ולכן אמרו לבדוק בגודל האזנים.
[25] הרי"ף כתב שאין הלכה כחנניה, ואף אם ידוע בודאי שהשני הוא אביו מותר לשחטו. ובעל המאור הבין שכוונתו לפסוק שאין חוששין לזרע האב בין לקולא ובין לחומרא, ולכן התיר לשחוט שניהם אפילו במקום שידוע שהם אב ובנו, ותמה שהרי מסקנת הגמרא שרבי יהודה מסופק בדין זה, וכיון שאמרו בכתובות [קיא ב] שהלכה כרבי יהודה בפרדות, נמצא שחוששין לחומרא מספק, כגון לאסור להרביעו עם אמו, ובודאי אסור לשחטו עם מי שידוע שהוא אביו. ונקט שרבנן החולקים על חנניא סוברים שודאי אין חוששין לזרע האב, ולכן התירו לשחטן יחד אפילו לכתחילה, ואין הלכה כמותם. ורבינו תם [הובא בתוס' ד"ה עייל] כתב שרבנן החולקים על חנניה סוברים כרב יהודה שאין חוששין לזרע האב, וגם הם מודים כי כיון שהוא רק ספק מודים שאסור לשחטן יחד, ולא נחלקו אלא לענין ללקות עליו. ודעת הרמב"ן שאמנם רבנן החולקים על חנניא סוברים כרבי יהודה, אך לגבי אותו ואת בנו פשיטא להם שאין חוששין לזרע האב ומותר לשחטן יחד, וכל הספק הוא רק לגבי כלאים ושאר דינים, והנידון הוא אם דינם נלמד מדין אותו ואת בנו, או כיון שהוצרך קרא באו"ב ["בנו" מי בשנו כרוך] ללמד שאין חוששין לזרע האב, בהכרח שבשאר דינים חוששין לזרע האב. [וחנניה סבר שכיון דגלי רחמנא באותו ואת בנו שחוששין לזרע האב - אותו משמע זכר - נלמד ממנו לכל הדינים שחוששין לזרע האב בודאי בין להקל ובין להחמיר] ולפיכך נקט שפסק הרי"ף שאין חוששין לזרע האב הוא רק לגבי אותו ואת בנו ואין להקשות עליו ממסקנת הגמרא העוסקת בשאר הדינים.
[26] רש"י [ד"ה דדמיין] פירש באזניים ובזנב, וביאר הנודע ביהודה [אה"ע סו] שכך משמעות לשונו של רבי אבא "עיין" דהיינו דבר הנראה לעין ולא בחוש השמיעה, ורב אבא לא הצריך אלא סימן אחד, ולכן לא הצריך שיבדוק בקול, אך שני אלו הם סימן רק כשמופיעים יחד. וראה בסמוך. והחתם סופר ביאר שהוצרך לשני סימנים אלו שמא יתנגד סימן הקול, ויוכל לסמוך על שני סימנים נגדו ואם הם יתנגדו זה לזה יכריע סימן הקול.
[27] בגנת ורדים [כלל נט] העיר הרי לדעת הרמב"ם איסור משיכה בשני מינים טמאים הוא רק מדרבנן [כלאים ט ח] ואם כן ספקו להקל ולמה הוצרך לבדוק, והוכיח מכך שאין לעשות ספק דרבנן לכתחילה. וכבר הוכיח הרא"ש [שו"ת כלל ב] מהוכחת הגמרא ממעשה זה שסימנים דאורייתא, שבהכרח איסור ההנהגה בכל שני מינים הוא מן התורה.
הילכך נוהג בין בזכרים כו' כלומר בין באב ובנו בין באם ובנה:
אמר שמואל הלכה כחנניה. כלומר כשם שהלכה כמותו לעיל כך בהלכה זו הלכה כחנניה כלומר דחושש לזרע האב:
ואזדא שמואל לטעמיה כלומר דשמואל תני לחנניה בלשון חכמים ומדתני בלשון חכמים ש"מ הלכה כחנניה:
דתניא ר' יהודה אומר הנולדים מן הסוס כו' כלומר הנולדים מן הסוסי' אע"פ שאביהן חמור כלומר דאין חוששין לזרע האב. והנולדין מן החמור כלומר מהחמורה עם הנולדין מן הסוסיא אסורין. למישרא פרד עם האם כלומר והולד כלומר דאין חוששין לאב אלא אי אמרת ספוקי מספקא ליה כו' כלומר אי בר חמור הוא חוששין לזרע האב ואסור:
לא מין סוס ולא מין חמור אלא מינה כלומר פרד מרביעין עליה:
עבי קליה בר חמרא כלומ' בר חמרתא:
כי מעיילת לי כודנייתא בריספקי כלומר דכלאים בחרישה אסור אע"ג דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור ילפינן שור שור משבת מה להלן כל בהמה בכלל דכתיב וכל בהמתך אף כאן כל בהמת כלאי' בכלל חריש'. וסימנין דאורייתא כלומר הני סימנין דאמרי' רברבן אודניה וזוטרן גנובתיה:
איבעיא להו מיפשט פשיטא ליה לר' יהודה כו'. פירו' נ"ל שר' יהודה הוא ת"ק דפליג עליה ר' חנינא באותו ואת בנו דאמר אינו נוהג בזכרים וקמיבעיא לן מי אמרינן כיון שמיעטו הכתוב שאין לחוש לזרעו כלל או דילמא אדרב' מדאיצטרי' קרא למעוטי הכא הוא דמעטיה קרא אבל בעלמא חוששי' לזרעו ומשו"ה מספקא ליה בכל שאר מקומות אבל לחנינא פשיטא ליה כיון דחששה תורה לזרעו במקום אחד חוששי' בכל מקום לזרעו ולא לחוש בלבד אלא אפי' להקל דליכא ספקא קמי שמיא כיון שחששה תורה להחמיר חוששין אף להקל ואסיקנא דר' יהודה ספוקי מספקא ליה והלכתא כוותי' מעובד' דר' אבא דאיתמר בהדיא בשלהי כתובות ומיהו ליתא לדחנינא כדפסק רבינו הגדול ז"ל.
וכן כתבו הראשוני' רב אחא משבחא ור"ש בעל ההלכות ז"ל אלא שרב אחא ז"ל אמר דמפשט פשיטא ליה לר' יהודה שאין חוששין לזרע האב ופרי עם האם מותר וכל הנולדי' מן החמור אעפ"י שאביהם סוס מותרים זה עם זה ואע"ג דאביה דהאי סוסיא ואביה דהאי חמרא והלכתא כוותיה.
וי"מ כן שזה שר' אבא אמר לשמעי' כי מעיילת לי כודנית' בריספק עיין בהדין דדמיין להדדי ועייל ה"ק כי מעיילת כודנית' בריספק דאית ביה חמורים או סוסים עייל בהדין דדמיין להדדי שאם דומות בסי' לחמור עייל עם החמור ואם דומות לסוס עייל עם סוס והיינו דאמרינן אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וכגל כלם במשמע שאפי' להחמיר אין חוששין שאלו לפי דברי רש"י ז"ל שפי' להחמיר הרי חוששין.
וא"ת לדברינו מאי האי דאמרינן לדברי האומר חוששי' לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליא הוולד אין לו תקנה והא לכ"ע חוששי' להחמי' י"ל כשתמצא לומר דרבי יהודה ורבנן ור"א ספוקי מספקא להו אי חוששי' אי לא אה"נ אבל את"ל מפשט פשיטא להו דאין חוששין הרי יש לו תקנה ולפי' לא הכניס רב משרשיא ראשו בין המחלוקת ואמר לדברי האומר חוששין סתם וכשת"ל להחמיר כולן חששו הרי כולן בכלל ולדברי רב אחא משבחא ז"ל דרב משרשיא אתי כר' אבא דאמר לר' יהודה אין חוששין כלל.
ורבותינו הצרפתים ז"ל החמירו ומפרשים דלכולהו תנאי חוששי' לזרע האב בכל מקום להחמיר דספוקי מספקא להו ואפי' לגבי אותו ואת בנו ומאי אינו נוהג בזכרים דקתני שאין לוקין ולחנינא ודאי חוששין בין להקל בין להחמיר ולאו מלתא היא כלל.
ומה ששנינו בכוי שאין מכסין את דמו מפני שהוא ספק לדברינו משכחת לה בהלכה בצבי הבא על התיישה ולפי' כתבה הרב הגדול ז"ל ואי סבר לה אין חוששי' לזרע האב כלל לא משכחת לה אלא כמ"ד כוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו חכמים בו אם מין חיה או מין בהמה היא.
ולחנניה כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו דמשמע נקבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. ואם תאמר ולחנניה למאי איצטריך רחמנא למיכתב אותו ואת בנו, לכתוב בן ויהא הכל במשמע, יש לומר דחנניה לאו מדכתיב בנו ולא כתיב בן משמע ליה מי שבנו כרוך אחריו, אלא בן נמי משמע מי שבנו כרוך אחריו.
מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור קא משמע לן. ואם תאמר ואמאי לא אמרינן הכי, דהא גבי חציו עבד וחציו בן חורין אסרו לישא אשה מן הטעם הזה, מדאמרינן (גיטין מא, ב) לישא שפחה אינו יכול משום צד חירות שבו, בת חורין אינו יכול משום צד עבדות שבו. ויש לומר דכלאים בשני מינין תלה הכתוב, והילכך בר סוסיא [וחמרא] מיבלבל זרעא וכדאמרינן בפירקין דלעיל (חולין סט, א) דאם כן סומא יוליד סומא קטע יוליד קטע, הילכך בר סוסיא וחמרא בהדי בר סוסיא וחמרא כולהו חד מינא הוא, ואפילו למאן דאמר חוששין לזרע האב וכדאמרינן לעיל אבל חכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן, אבל בר סוסיא וחמרא אבר סוסיא וסוס למאן דאמר חוששין לזרע האב אסור, דהאי מינא אחריני, אבל התם גבי חציו עבד הא איכא צד אחד שאסור בבת חורין.
אמר ר' אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין בהני דדמיין להדדי ועייל. כלומר שיהיו דומין באודנייהו או בזבנותייהו וקליהו דאז נודע שאביו ואמו של זה כאביו ואמו של זה וליכא משום מנהיג בכלאים, אבל אי לא דמיאן להדדי אסור, אלמא מדאסר בדלא דמיאן קסבר אין חוששין לזרע האב, דלמאן דאמר חוששין הא אמר דכל מיני פרדות אחת הן. ואיכא דקשיא ליה היכי מוכח מהכא דקסבר דאין חוששין לזרע האב, דילמא ספוקי מספקא ליה, ומשום חומרא בעי להו דדמיאן להדדי, ומדקאמרינן אלמא קסבר אין חוששין, משמע כלל וכלל לא בין להחמיר בין להקל. ומתוך לשון זה פסוק דלא חיישינן לזרע האב כלל כר' אבא דהוא בתרא, ומתרצינן עיקר קושייתנו דר' אבא הכי קאמר לשמעיה כי מעיילת בהמה בריספק שאביה ואמה סוס ותרצה להביא כודניאתא בהדה, עיין בסימנין דדמיא אהדדי, דאי עיילת סוס גמור (לעיוני) [לעיולי] כונדיאת' דזוטרא אזניה ורבן זנבותיה וצניף קליה, ואי חמור גמור קא מעיילת עייל בהדיה כונדיאת' דרבן אודניה וזוטר זנבותיה ועבי קליה, אלמא ודאי מדשרי להביא סוס גמור עם פרד בן סוסיא וחמור מפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב כלל להחמיר ולהקל. ונרא ליה דלשון כי מעיילת כונדיאת' עיין דדמיאן אהדדי אינו מתיישב כלל לפירוש הזה, דכונדיאתא תרתי משמע ועליהם אומר שיהו דומות זו לזו. ונראה ודאי דאין חוששין מספק קאמר להחמיר ולא להקל ופרד עם פרד קאמר, וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל דר' אבא חומרא הוא, ותיובתא דמותבינן מלישנא דאין חוששין, דמשמע כלל וכלל (קא') [לא] אשלי רברבי חזינא תיובתא לא חזינא, דהא ר' יהודה נמי אין חוששין קאמר, ואפילו הכי אסיקנא דספוקי מספקא ליה, וכולה שמעתין אין חוששין נקטיה, ובכולהו אסיקנא דספוקי מספקא להו וכדאמרינן לקמן רבנן סברי חוששין לזרע האב ור' אלעזר סבר אין חוששין לזרע האב, ואסיקנו דתרוייהו ספוקי מספקא להו כנ"ל.
ולענין פסק הלכה כתב רבינו אלפסי ז"ל איכא מאן דאמר דליתא לדחנניה, דאמר ליה רבי אבא לשמעיה כי מעיילתא כונדיאת' בריספק עיין דדמיאן להדדי, אלמא קא סבר אין חוששין לזרע האב, וסימנין דאורייתא, ואמרינן בכתובות פרק שני דייני גזירות (כתובות קיא, ב) יצחק ושמעיה אומרים הלכה כר' יהודה בפרדות והילכתא כר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב, ואיכא מאן דאמר שאם מתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד, דהא אמר שמואל הלכה כחנניה. ומסתברא דליתא לדחנניה. והר"ז הלוי ז"ל נראה ששמע מדברי רב אלפסי ז"ל שהוא סובר דאין חוששין לזרע האב בין להקל בין להחמיר, מדשרי אותו ואת בנו בזכרים. ואף על פי שנודע ודאי שהוא אביו. וכתב ול"נ דברי איכא מאן דאמר כהוגן וכשורה והלכה כחנניה באותו ואת בנו בענין איסורא אבל למלקות לא וכרבי יהודה בפרדות לחומרא, דהא אסיקנא לחומרא בגמרא ספוקי מספקא ליה, הילכך פרד עם האם אסור, ופלוגתא דרבנן ורבי אליעזר בכלאים ובכוי אסיקנא דכולהו ספוקי מספקא לה וכדפירש רב פפא בגמ', נקיטי בכל הני דלחומרא אזלינן בכל דוכתא באותו ואת בנו ובכיסוי הדם ובמתנות ובפרדות, ודאמר ר' אבא לשמעיה חומרא הוא כרבי יהודה, וכיון דנקטינן בכל דוכתא לחומרא הא דאמר רב משרשיא לעיל (חולין סט, א) לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא הוולד אין לו תקנה הלכה הוא וה"ה (לזכר) [לזרע] מעליא דאזיל אבן פקועה, ולאו לאפוקי מדרבי יהודה אתא רבי משרשיא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דחנניה, וכן כתב ר"ת ז"ל כענין הזה מפורש דאין חוששין לזרע האב ספוקי הוא דמספקי להו לכולהו, הילכך לענין אותו ואת בנו אזלינן לחומרא ואסור אפילו האב עם בנו.
ומיהו נראה דסבירא ליה לר"ת דרבנן נמי דחנניה באותו ואת בנו היינו רבי יהודה, והא דקאמר דאינו נוהג בזכרים למלקות קאמר, אבל לענין איסורא מיהא כולהו אודויי מודו דאסור מספקא, ודלמא אין חוששין לזרע האב לא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב דת"ק דחנניה אותו ואת בנו תנא אחרינא הוא ורב משרשיא לאפוקי מיניה אתא, ולדברי ר"ת ז"ל הא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין דמשמע דלדברי האומר אין חוששין בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא הולד (אין) [יש] לו תקנה מדלא קאמר לה סתם, יש לומר משום דלא פסיקא ליה דר' אליעזר דאמר אין חוששין ספוקי מספקא ליה דדלמא מפשט פשיטא ליה כדהוה משמע לומר מעיקרא, וכשנמצא לומר דרבי אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אתיא (כרב) [דרב] משרשיא לכולי עלמא. ומיהו ודאי קשה דהיאך אפשר לומר דתנא קמא דחנניה באותו ואת בנו ספוקי מספקא ליה לענין אותו ואת בנו ולענין מלקות בלבד הוא דקאמר דאינו נוהג בו, דהא מדרש קא דריש ומדלא קתני כדתניא יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים וכו' אחר שחלק הכתוב יש בדין לזכות וכו' ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר ה"ה (אולי הרי הוא) אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו, אלמא משמע מפשט פשיטא באותו ואת בנו. מיהו ונראין דברי הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל שכתב דתנא קמא דחנניה היינו רבי יהודה, ולענין אותו ואת בנו ומפשט פשיטא ליה, אלא דבעלמא מסתפקא ליה אי ילפינן מאותו ואת בנו כשם שלענין אותו ואת בנו אין חוששין, בעלמא נמי אין חוששין, או דילמא מדאיצטריך רחמנא לגבי אותו ואת בנו למימר דאין חוששין שמע מינה בעלמא חוששין, וחנניה סבר לגבי אותו ואת בנו דאפילו זכרים במשמע, דאלמא חוששין לזרע האב, ומדגלי רחמנא לגבי אותו ואת בנו דנוהג אפילו בזכרים שמע מינה דלעולם חוששין לזרע האב ולהקל ולהחמיר, ופרדה שתבעה זכר מרביעין עליה פרד אחר דכל מיני פרדות אחת הן ומנהיגין בכל שתי פרדות. וקיימא לן כרבי יהודה דמספקא ליה בעלמא ואין חוששין לזרע האב כלל (ו)לגבי אותו ואת בנו, דהתם מפשט פשיטא ליה, לר' יהודה כדדריש מקראי, ושמא זו היתה סברתו של רבינו אלפסי ז"ל דאמר דליתא לדחנניה באותו ואת בנו, ולא משום דקא סבר דבעלמא אין חוששין כלל לזרע האב להקל ולהחמיר, והרב בעל הלכות ז"ל סבירא ליה מדר' אבא דמפשט פשיטא לן דאין חוששין כלל, וכבר כתבתיה למעלה דהא דר' אבא לא משמע הכי וחומרא הוא דקאמר. ולדברי רבינו בעל הלכות ז"ל מוקמינן הא דתנן (לקמן חולין פג, ב) כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו כרבי יוסי דאמר בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה אם מין בהמה, אם מין חיה ואין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה כדאמרינן בבכורות (ז, א)דכולי עלמא סבירא להו הכי חוץ מרבי אליעזר ובר מחלוקתו.
אמר שמואל הלכתא כחנני' כתב בעל המאור ז"ל דהילכתא כחנניא לענין איסורא אבל לא לענין מלקות אי כר"י בפרד' לחומרא דהא אסיקנא בגמרא ספוקי מספקא להו וכפלוגתא דרבנן ור' אליעזר בכלאים אסיקנא דבכלהו ספוקי מספקא וכדמפרש רב פפא בגמרא נקיט' בכל הני דלחומרא אזלינן בכל דוכתא באותו ואת בנו ובכסוי הדם ובמתנות ובפרדות והא דאמר לי' ר' אבא לשמעי' כי מעיינת לי כודנאית' ברוספק עיין בהני דדמיין להדדי ועייל חומרא היא וכר"י וכיון דנקטי' בכל דוכתא לחומרא הא דאמר רב משרשיא בפרק בהמה המקש' לילד לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה דאזיל אבהמה הולד אין לו תקנה הלכה הוא וה"ה לזכר מעליא דאזיל אבת פקועה ולאו לאפוקי מדר"י אתא רב משרשיא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דחנניא ע"כ דברי בעל המאור ז"ל ורבינו הגדול ז"ל דחה דבריו וזה לשונו דאי אמרינן דבכולהו ספוקי מספק' א"כ הא דתניא אותו ואת בנו אינו נוהג בזכרים מני לא ר"י ולא ר"א ולא רבנן אבל באמת מאן תנא דפליג עלה דחנניא דאמר אינו נוהג בזכרים ר"י וה"ה לרבנן ולר' אליעזר וכולהו ס"ל אינו נוהג בזכרים לפיכך שאלו בגמרא מפשט פשיט' ליה לר"י שאין חוששין לזרע האב דכיון דגילה לך הכתוב באותו ואת בנו דאין חוששין ילפינן נמי בעלמ' או דלמא ספוקי מספקא ליה אבל לענין אותו ואת בנו פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב מדרשא דקרא ומאי דמספקא ליה בעלמא ה"ט משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באותו ואת בנו דהא האב והאם שניהם שותפין בולד הילכך דוקא גבי אותו ואת בנו שחדשה תורה הוא דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן.
ועוד דהתם דלמא טעמא משום דחס בזה שבנה כרוך עליה דומיא דשלוח הקן אבל זכר שאין בנו כרוך אחריו אין מכירים זה את זה כלל ולא הקפידה בהן תורה אבל בעלמא חוששין לזרע האב לענין קורבא דשאר כל דבר וה"ט דספיקא ואסקינן דספוקי מספקא לי' ואלו לדברי חנניא כיון שחשש' תורה לזרעו ע"כ חוששין בכל מקום ולא לחומרא בלבד אלא אפילו להקל דליכא ספיקא קמי שמיא כיון שחששה תורה חיישינן בכל מקום בין להקל בין להחמיר והיינו דאמרינן הכל מודים כולהו תנאי ואפי' תנא קמא דאותו ואת' בנו היינו ר' יהודה ואם לחשך אדם לומר אם כן הא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב לאפוקי ממאן אף אתה אמור לו ודאי כשתמצא לומר ספוקי מספקא להו לכולהו ליכא מאן דלא אמר הכי אבל אפשר היה לומר דר"י מפשט פשיטא לי' דאין חוששין ולפיכך לא הכניס רב משרשיא ראשו בין המחלוקת ואמר ואמר לדברי האומר חוששין סתם ואי איכא מאן דלא חייש אפי' להחמי' יש לו תקנה לולד וכתב עוד כיון שנפסק בשילהי כתובות ובשמעתין כר"י בפרדות מכללות למדנו בדין אותו ואת בנו שאינו נוהג בזכרים וכן כתב בעל הלכות ז"ל דלית' לדחנני' באותו ואת בנו ויש עוד שיט' אחרו' בהלכ' זו.
אע"פ שלענין אותו ואת בנו ביארנו שאין חוששין לזרע האב לדעת רוב מפרשים ומקילין בה לשחוט האב עם הולד לענין כלאים בהרכבה אינו כן אלא הדבר בספק ודנין בה לחומרא כיצד פרד שנולד מן הסוסיא ואביו חמור מותר להרכיבו על פרדה שהיא בדרך זה ר"ל שנולדה מן הסוסיא ואביה חמור הן שתחוש לזרע האב הן שלא תחוש ואין אומרין אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור שאין הדבר תלוי אלא בשני מינין חלוקים ואין כאן חלוק מינין וכן בכל הנולדים משני מינין המתעברין זה מזה אבל הנולדים מן הסוס והחמורה אסור להרכיבן עם הנולדים מן החמור והסוסיא שמא אין אומרין חוששין אף לזרע האב להקל כמו שחוששין לזרע האם כדי שנאמר כל מיני פרדות אחת הן אלא אין חוששין לזרע האב כלל ונמצא הרכבה זו של סוס עם חמור ולהחמיר מיהא חוששין ומתוך [כך] פרד זה אף עם אמו אסור להרכיבו ר"ל שאם נולד מן הסוסיא ואביה חמור אסור להרכיבו על סוסיא או למשוך עמה בקרון שמא חוששין לזרע האב ונמצא הרכבה זו של סוס עם חמור:
ומגדולי המחברים כתבו על שני אלו שהוא לוקה ולא יראה לי כן בפרד עם האם שהרי מספק חששא לזרע האב אנו באים באיסורו ויש אומרים שאף בזו פשוט לנו שאין חוששין לזרע האב כלל אף לקולא ופרד עם האב מותר אבל מ"מ הנולדות מן החמורה ואביהן סוס עם הנולדות מן הסוסיא ואביהן חמור אסור להרכיבן ויש בזו דעת שלישי שחוששין לזרע האב אף לקולא והרי כלן מין אחד ומותר להרכיבן וכל מיני פרדות אחת הן למדת שענין זה נחלקו בו המפרשים על שלשה דרכים וכלם בסוגית השמועה דורשים ובאים והרי היא סדורה לפניך ללמוד מתוכה את דבריהם מר כדאית ליה ומר כדאית ליה שאף הם אין להם ראיות מוכרחות מצד אחר ושלשה דרכים אלו הראשון שאין חוששין לזרע האב כלל בין לקולא בין לחומרא והשני שחוששין אף לזרע האב בין לקולא בין לחומרא והשלישי שהדבר בספק אם חוששין אם אין חוששין ודנין בכלן להחמיר וכן הסכימו רוב מפרשים לא מצד ראיה אלא לברוח מן הספקות ואחר שכן מי שרצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך קרון בשתיהן ואינו יודע אם שתיהן שוות באבות ובאמהות בודק בסימני אזנים וזנב ובקול שהנולדים מן החמורה אזניהן ארוכות וקולן עבה וזנבן קצר והנולדות מן הסוסיא אזניהם קצרות וזנבן ארוך וקולן צלול אם מצא שתיהן שוות בסימנין אלו מזווגן שסימנין מובהקין סומכין עליהן אף בדבר שהוא מן התורה בכל מקום ואם אינן שוות בסימנין אלו אסור לזווגם ולמדת לפי דרכך שהרכיבה על הפרדות מותרת שאין כאן אלא מין אחד ובתוספתא של כלאים היא שנויה כן והוא שאמרו שם איסי הבבלי אומר אסור לרכוב על גבי פרדה אמרו לו והרי הוא אומר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי אמר להם אין משיבין מתקוע ואמרו לו והרי הוא אומר ולא סר מכל אשר צוהו י"י רק בדבר אוריה החתי ומ"מ דברים אלו לא ראינו בזמנים הללו מעולם מי שהזהיר עליהם נראה שדעתם לפסוק כדעת המיקל בלא שום פקפוק ובכי הא פוק חזי מה עמא דבר:
תד"ה עייל לי הנך כו' דמספקי ליה לר"א אי אתא לחלק או לחייב במתנות כו' עכ"ל והיינו לפי מה שכתבו בסמוך דההיא סוגיא דפרק הזרוע לא איתפרשא אלא דפליגי בתיש הבא על הצביה כר' יוחנן התם אבל למאי דמסיק הכא דבצבי הבא על התיישה פליגי ליכא למימר הכי דהא אי אתא קרא נמי לחלק חייב בכוליה מתנות ואין להקשות כיון דבתיש הבא על הצביה איירי התם א"כ מי הכריח לן למימר דר"א מספקא ליה דהא איכא למימר כדבעי למימר בשמעתין מעיקרא דר"א פוטר ממתנות משום דלא חייש לזרע אב ורבנן מחייבי בכולי' מתנות מרבויא דקרא דיש לומר דמדאסר ר"א חלב כמ"ש התוס' לקמן ע"כ דמספקא ליה אי חיישי' לזרע אב והיינו לחד תירוצא שכתבו התוס' לקמן ומההיא דחלב נמי ה"מ תלמודא בשמעתין נמי להוכיח דר"א מספקא ליה אבל להאי תירוצא שכתבו התוס' לקמן דשאני חלב דרבי קרא ודאי דאיכא למימר לר' יוחנן דר"א לא מספקא ליה אלא דלא חייש לזרע אב כלל ודו"ק:
בא"ד ומיהו קשה בתיש הבא כו' אמאי פטר ר"א מכיסוי כו' עכ"ל השתא לר' יוחנן קשיא להו הכי דמפרש לפלוגתייהו לפי האמת בתיש הבא על הצביה אבל בשמעתין דבעי' נמי למימר הכי וקאמר בשלמא לר"א דפטר כו' לא קשיא להו דלר"א נמי תקשה ליה אמאי פטר מכיסוי הדם דלא נחית תלמודא הכא אלא לענין מתנות דבהך ברייתא דמייתינן הכא לא הוזכר כלל דין כיסוי דם ודו"ק:
בתוס' ד"ה עייל לי וכו' וא"ת הא דקאמר ר' יוחנן התם דדרשי רבנן אם שה לרבות את הכוי וכו' אי בצבי הבא על התיישה וכו' א"כ סברי דחוששין לזרע האב וכו' וא"כ לא צריך קרא לחלק וכו'. נראה דהוי תרי קושיות חדא דא"כ ש"מ דסברי דחוששין לזרע האב והכא מסיק דמספקא להו וע"ק כיון דסברי דחוששין א"כ לא צריך קרא לחלק והתם קאמר דרבנן נפקא להו לחלק מאת זובחי הזבח ונ"ל דלמאי דס"ד דתוס' דסברי השתא דלר"י מתוקם ג"כ פלוגתייהו דרבי אליעזר ורבנן בכוי בצבי הבא על תיישה הוה מצי נמי לאקשויי א"כ לרבא דס"ל דפטר ממתנות משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב ואתי קרא דאם שה לחייב במתנות ואי אין חוששין אתי קרא לחלק לחייב במתנות ממ"נ דאם חוששין לזרע האב לא אצטריך קרא לחלק א"כ ע"כ אתי קרא לחייב במתנות ואי אין חוששין אם כן כיון דאמו תיישה שה גמור הוא וחייב במתנות ולפי שנויא דתוס' דלר' יוחנן לא מתוקמא פלוגתייהו אלא בתיש הבא על הצביה אתי שפיר דפטר לר"א ממתנות משום דמספקא לנו דדלמא אין חוששין לזרע האב ואתי קרא דאם שה לחלק אבל בצבי הבא על התיישה אה"נ דמודה ר"א דחייב במתנות ממ"נ דאי אין חוששין כולו שה גמור הוא ואי חוששין לא צריך קרא לחלק ואתי לחייב בכל המתנות אפילו בתיש הבא על הצביה וק"ל:
גמ' ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי יהודה כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה עייל לי כו' דסתם מתני' דסוף פרק אלו מומין כו' כצ"ל:
בתוס' בד"ה ולחנניא כו' וא"ת ולשתוק מאותו כו'. וקשה הא צריך אותו דשור הפסיק הענין [דאי לאו אותו היה צריך שור לגופיה] די"ל דמ"מ היה קשה למה כתבו שור הו"ל לכתוב אותו [א"ו להפסיק הענין] ודו"ק. ועי"ל דלחנניא או לרבות הכלאים ש"מ דנוהג בחולין [וכקושית התוס' לעיל בד"ה או לרבות] אבל לרבנן ה"א [כתירוץ התוס' דלא הוי דרשינן או לרבות הכלאים רק ה"א] או לחלק ואותו כחנניא אבל עתה כתיב שור הפסיק הענין עכשיו דרשי רבנן או לכלאים כדלעיל בתוס' [וטפי ניחא להו דמוקמינן אותו לחלק] אבל לחנניא א"צ לחלק [דסבר כר' יונתן] וע"כ או לכלאים (*ג):
בתוס' בד"ה עייל לי הנך כו' וא"ת הא דקאמר ר"י כו' כדמסיק בשמעתין כו' דאי אין חוששין א"כ לא צריך רבויא כו'. וה"ה דהוי קשה לר"א למה יפטר אי חוששין א"כ אתי אם לחייב המתנות כדפירשו עכשיו התוס' ואי אין חוששין [ובעי קרא לחלק מ"מ] לא צריך קרא לרבויי וחייב [אע"כ כתירוץ התוס' דר"י מוקי כו' ואוקימתא דמסיק בשמעתין לא קאי אליבא דר"י] וכן בגמ' דלקמן ע"ב דפריך גבי מתנות בשלמא לר"א כו' אלא לרבנן לימא ליה אייתי ראיה דלמא סברי אם מיותר לכן חייב אלא [לא] קאי הסוגיא אליבא דר"י:
רש"י ד"ה לא מין סוס. לא סוס גמור ולא פרד בן סוסיא. כ"ז הוא פי' מין סוס. וכן תפרש ולא מין חמור דר"ל לא חמור גמור ולא פרד בן חמורה:
רש"י ד"ה דדמיין להדדי. באזנים ובזנב. עי' נו"ב מ"ת חלק אה"ע סי' נ"ח:
תד"ה עייל. וכן אביי כו' וכן ר"פ כו' ס"ל כר"י. לע"ד י"ל דאינהו דיהבי סימני לא לענין איסורא. אלא לענין קנייתן כדאשכחן בירושלמי פ"ח דברכות ופ"ח דכלאים וב"ר פ' פ"ב ר"מ מפקד לאילין דנשיאה אין בעיתון מיזבן מוליון תהון זבנין אילן דאודניהון דקיקין שאמו סוסה ואביו חמור. והיינו משום דעדיפן טפי לרכיבה או למשא. או כדפי' המפרש שאינן מזיקין לב"א:
הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור מותרים זע"ז פירש"י ולא אמרינן אתי צד סוס ומשמש בצד חמור וכ' תוס' דלא דמי לחצי עבד וחצי ב"ח וכו' וכ' תוס' בחגיגה ב' ע"ב ובגטין מ"ח ע"א ד"ה לישא שפחה וכו' ויתר מבואר דבריהם ב"ב י"ג ע"א ד"ה שנאמר וכו' וז"ל שם וא"ת ישא חצי שפחה וחצי ב"ח ונהי א"י לקדשה דאתי צד עבד ומשמש בצד אשת איש שאינה בלא קדושין וכו' וי"ל דהשתא נמי אתי צד עבדות ומשמש בצד חירות ולא דמי לפרדה וכו' דהתם כלאים כתב דמשמע ב' מינים דומיא דשור וחמור דחרישה ופרידה מין א' בפ"ע ומטעם זה מותר לרכוב עליו עכ"ל:
הנה מה דפשיטא להו מתחלה דא"א לקדשה משום צד א"א ולא הוה קשי' להו מפרידה נראה דפשיטא לחלק התם צד האישות גורם האיסור משא"כ הפרידה הקפידה משום ב' מינים וב' פרדות מין א' שוה אבל צד עבדות וחירות הוה ס"ל בהס"ד דהוה כמו סוס וחמור דכשם שבן חורין אסור בשפחה כך שפחה אסורה בב"ח ושניהם שוים כמו סוס וחמור וה"ל למימר ב' חצי עבדות וחצי ב"ח שניהם מין א' ושוים כמו פרדה משו"ה הוצרך תוס' גם לחלק ביניהם והיינו מ"מ עיקר קפידא אבן חורין והוא גורם עיקר האיסור וא"כ שיש שום צד נדנוד חירות אסור לשמש עם צד עבדות לעולם וכ"כ תוס' להדיא בחגיגה ב' ע"ב וי"ל והכא אמאן קפיד קרא אצד חירות וכו' ע"ש וק"ל:
מ"ש תוס' עוד דהתם כלאים כתב דמשמע ב' מינים דומיא דשור וחמור דחרישה עכ"ל משמע מדבריהם לולי הדמיון משור וחמור דחרישה ה"א כלאים דקרא אפי' פרידה עם פרידה בת מינה. ולרמב"ם דס"ל דוקא כלאים דחרישה במין טהור עם טמא ולא ב' מינים שוים טמאים או טהורים א"כ א"א לומר דכלאים דהרבעה אחרישה סמיך דא"כ גם בהרבעה אינו לוקה מן התורה אלא בטהור וטמא ולא משמע כן בדבריו פ"ט מכלאים ובפ"ת מ"ש שם סוף ה' ח' אבל מדברי סופרים מבואר להדיא דבהרבעה אסור מדאורייתא מה שמותר בהנהגה. ומ"מ מתוך הדברים למדנו אי איכא מאן דס"ל בכוונת קרא דחרישה כהרמב"ם דקפדינן דוקא אטהור וטמא דוקא וס"ל נמי דקרא דהרבעה אקרא דחרישה סמיך כמ"ש תוס' א"כ לדידי' אין איסור בהרבעה ג"כ אלא בב' מינים טהור וטמא דוקא ויש מקום לדברי ש"ך י"ד סי' תצ"ז סק"א ובדגול מרבבה כתוב שהיא ס"ס וצ"ל לקמן סעיף יו"ד סק"א והדין עמו מ"מ להנ"ל יש מקום לדין זה:
תו כ' תוס' ומטעם זה מותר לרכוב עלי' עכ"ל וכ"כ תוס' בחגיגה שם וסיימו דבירושלמי יליף ק"ו לאיסור וכ' רא"ש בהל' קטנות ה' כלאים דק"ו פרידא היא דהא כלאים בהמה בעי קשורית לקרון ע"ש ולכאורה נהי ק"ו ליכא מ"מ שוים הם ונילף זה מזה בלי ק"ו ונראה היינו דכ' תוס' ומטעם זה מותר לרכוב אפרידה פי' משום שנתמזג זה מזה ונעשה ברי' חדשה ומין בפ"ע ואין כאן ב' מינים משא"כ כלאי בגדים אפי' הם שועי' וטוים ונוזים זה מזה מ"מ לא יתמזגו ונעשו מין א' כי לעולם יש מציאות לצמר בפ"ע ולפשתן בפ"ע ואתערובות ב' מינים קפיד רחמנא ואינו דומה לפרידה דפנים חדשות וברי' חדשה ומין חדש בא לכאן לכן מצד ההשוי' מותר לרכוב עליו רק מק"ו דירושלמי דאק"ו ליכא למפרך מסברא אלא קולא וחומרא ע"כ צריך הרא"ש לומר ק"ו פריכא הוא דהרי גם בהנהגה צריך קשירה וליכא ק"ו ותו ליכא למילף במה מצינו ממה שהם שוים דז"א דהרי לא שוו מטעם הנ"ל שכ' תוס' שאינם שוים אבל מ"מ אי לאו ק"ו פריכא הוא הי' אסור לרכוב על פרידא מטעם ק"ו הנ"ל עיין וק"ל. והנה משמע ברא"ש הל' קטנות שם ועוד שם בסוף הל' כלאים בתשובת ר' אפרים שם דזה תלי' בפלוגתת ר' יאשי' ור' יונתן דלר' יאשי' אייתר יחדיו בחרישה לומר שצריך שיהיו קשורים משא"כ לר' יהונתן אצטריך יחדיו לגופי' שלא נימא כ"א בפ"ע אסור ממילא אסור אפי' בלתי קשורית וזה דעת ר' אפרים שם ודלא כמשמע מתוס' דשמעתין ד"ה עד שיפרוט וכו' והוא פלוגתת רש"י ותוס' ב"מ פ' השואל ע"ש וא"כ איסי בן יהודה דירושלמי יליף ק"ו לאסור רכיבת פרידה ולא חייש לפירכת הרא"ש היינו משום דס"ל כר' יהונתן ולא אייתר ואסור אפי' אינם קשורים והוה ק' מעליא. אלא דלפ"ז אי בהנהגה לאו דוקא שור וחמור תרי מינים היה אפי' פרידה דהוה פנים חדשות מ"מ קפיד קרא א"כ ה"ה וכ"ש ברביעה דאסור אפי' פרידות שוות להרביען זע"ז ובכלל לא תרביע כלאים דקרא נינהי דאתי צד חמור ומשמש בצד סוס דהא כ' תוס' ב"ב דעיקר התירא מדסמיך קרא דהרבעה אקרא דחרישה וכיון דקרא דחרישה גופי' להנ"ל אוסר פרידה מכ"ש קרא דהרבעה וא"כ ר' יהודה דמתיר הנולדים מן הסוס אעפ"י שאביהן חמור ולא חייש לצד חמור וצד סוס ע"כ כר' יאשי' ס"ל ולדידי' לא מייתר אותו לדחנני' שנוהג בזכרים וא"כ קשה איך מספקא לי' בנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס הרי ודאי אין חוששין לזרע האב. אע"כ מוכח מזה פשיטת רמב"ן במלחמות אפי' אי באו"ב אין חוששין לזרע האב משום דאין רחמי האב על הבן בבהמות וכמ"ש בנימוקי תורה בפ' שלוח הקן. אבל לענין כלאים ושאר דינים אפשר חוששין:
והנה תוס' בחולין נ"ח ע"א ד"ה מכאן וכן בבכורות ז' ע"א ד"ה והא איפכא בסנהדרין דף פ' ע"ב ד"ה אלא לדבר א' נתכוונו דלא שייך בהיתר והיתר זוז"ג והדין נותן בשלמא באיסור והיתר י"ל כח ההיתר מבטל האיסור הגורם וכמ"ש ר"ן בע"ז דמטעם ביטול הוא. אבל בהיתר והיתר מה יועיל שגם חברו גורם הלא אהא קפיד רחמנא שלא יצטרפו ב' אלו ופשוט הוא:
נמצינו למידין אי אמותיהן שוות עדיף היתר בהיתר מאיסור בהיתר דאלו באיסור והיתר היינו חצי עבד וחצי ב"ח דהוה איסור דצד חירות גורם האיסור כמ"ש לעיל בשם תוס' חגיגה ומשו"ה חיישינן לצד עבדות המשמש בצד חירות משא"כ בהיתר והיתר לא חיישינן לצד סוס המשמש בצד חמור ולענין אמהות שאינן שוות גרע היתר והיתר דלא אמרינן בי' זוז"ג משא"כ איסור והיתר. והנה תוס' סנהדרין הנ"ל בתי' השני כתבו דאפי' אי אין חוששין לזרע האב היינו בהיתר והיתר אבל באיסור והיתר מהני לומר זוז"ג וכ"כ מהרש"א חולין ס"ט ע"א מסברא דנפשי' והוא נגד תוס' בכורות ז' ע"א הנ"ל ע"ש. ומ"מ תוס' סנהדרין כ"כ מייתי ראי' תדע מתמורה ומשם אינו נראה ראי' דאפשר ר"ה התם בתמורה לא ס"ל ספוקי מספקא לי' לר"א ורבנן בחוששין לזרע האב אלא פליגי בשה מקצת שה וכמ"ש תוס' לקמן בשמעתין ד"ה ור"א וכו' ע"ש מ"מ החליטו תוס' סברא זו ולכאורה צ"ע מה ענין לחלק בין או"ה גבי חוששין לזרע האב ונראה סברתם דודאי קשה לומר דלחד מ"ד חוששין ולאידך מ"ד אין חוששין כלל ובמאי פליגי ומכ"ש שיהי' תנא א' מסופק בשני הפכים הללו ע"כ נראה לומר דאפי' אי אין חוששין הכוונה שאין כח האב פועל כ"כ כמו האם אלא כמו צורה לחומר כמו שיבואר לקמן אי"ה וא"כ לענין כלאים אין לומר האי בר סוסיא חמרא והאי בר חמרא וסוסיא כולי חד מינא הוא דליתי' דזהו רובו צד סוס מצד אמו וכח האב מעט מזעיר וזהו רוב חמור מצד אמו וכח הסוס מעט מזעיר. חנני' ס"ל כיון באו"ב גילה רחמנא דרחמי אב על בן ש"מ יש לו כח עצום בהולד כמו האם וחד מינא הוא. אבל אינך ס"ל כח האב מעט מזעיר רק כצורה בעלמא ולאו חד מינא הוא ומ"מ גבי איסור והיתר כיון דא"א שיגמור בלתי כח האב וצורתו דיהיב לחומר כשאור שבעיסה מ"מ הו"ל זוז"ג ומותר כנלע"ד להסביר הענין שיהי' מובן ודלא כתוס' בכורות ז' ע"א הנ"ל:
ונלע"ד להסביר הענין עפ"י מ"ש הרמב"ן ר"פ תזריע דדעת חז"ל פ' המפלת שהזכר מזריע האודם והנקבה הלובן ושניהם שווין בשותפות הוולד. ודעת האונקלס שם כחכם היון שאין מהאב כ"א צורה ההיווית וכל הגשמי והגוף מהאם דהרי אין בין ביעא דספנא מארעא ובין ביעא הנולד מזיווג זכר ונקבה שום הפרש רק זה מוליד אפרוח וזה אינו מוליד אפרוח מפני שחסר חום וצורה ההיווית של זכר ושכן דעת האונקלס וידוע שעשה עפ"י ר"א ור' יהושע רבותיו כמבואר רפ"ק דמגילה ע"ש:
מתוך הדברים למדנו דלמ"ד אין חוששין לזרע האב יש מצד א' יותר בכח זרע האב מלמ"ד חוששין דלמ"ד וס"ל כש"ס פ' המפלת נהי דחלק האב מבורר כמו חלק האם שהלובן שלו והאודם שלה כמבואר בש"ס התם ושניהם שוים ביצירה מ"מ חלקו של אב לא שדי תכלא בכולו כ"א גבולו הוא תופס ולא יותר אבל למ"ד אין חוששין מפני שאינו אלא צורה לחומר ואין בו כדי תפיסה מ"מ מה שיש בו הוא שדו תכלא בכולי גופי' מרישא לסיפא ואין שום דבר נגמר זולתו כשאור שבעיסה ועפ"ז יובנו דברי ר"ח דמייתי מהרי"ט סוף מס' כתובות דשלחי לי' אחי לרבה אם אי אתה עולה לא"י הוי זהיר בג' דברים וכו' והלכה כר' יהודה בפרידות וכ' ר"ח דחוששין לזרע האב ע"כ יחוש רבה לעצמו דאתי מדבית עלי ותמה מהרי"ט הא ר' יהודה רק מספקא לי' ואין הלכה כמותו בפרדות אלא כחנני' דחוששין פשיטא הי' לו לחוש למאי דאתי מדבית עלי. אך לר' יהודה דס"ל דהצורה של אב שדי תכלא בכולו ואין חיות וקיום לחומר זולתו ואותו צורה נצטיירה מדבית עלי יש לחוש שפיר:
ובהנ"ל י"ל לעיל ס"ט ע"א דאמר למ"ד חוששין לזרע האב בן פקיעה הבא על ולד מעליא וכו' יל"ד הו"ל למימר בקיצור הנולדים מבן פקיעה ולד מעליא אין להם תקנה. ע"כ י"ל דר' משרשי' התם ס"ל בהחלט כאונקלוס דאין לאב אלא הצורה. ומ"מ גם להאם מלבד שהיא נותנת כל הגשם והגוף מ"מ משתתפת בצורה מצד מה ועלה קאמר למ"ד חוששין גם בזו לזרע האב א"כ בודאי אי אתי בהמה מעליא אבת פקיעה א"כ גשמי וגופי הסימנים שחוטים ועומדים רק איסור שאינו זבוח רבוץ עליו מטעם כח צורת האב שאינו שחוט לעומת זה איכא צורת האם המסייע בתיקון הצורה ובהא ליכא איסור שאינו זבוח והו"ל זוז"ג ושרי אך בן פקיע הבא על בהמה מעלי' שהסימנים בעצמם אינם שחוטים שהרי האם היא בהמה מעלי' מה מועיל בזה גרמא דצורת האב המעמיד דצורה אינו דומה לגשם כמו שהשאור אינו דומה לעיסה דוקא ב' מיני שאור של חולין ושל תרומה הו"ל זוז"ג אבל שאור של חולין בעיסת תרומה לא הוה זוז"ז והבן זה וק"ל:
בבכורות מ"ה קאמר סתמא ע"ש בפנים ומייתי לי' תוס' בשמעתין ד"ה עיין וכו' ויש לעיין הא או"ב בשחיטה תלי' ושחיטה כשרה בנשים א"כ שפיר אתי' דלא כחנני' דהיא ובנה מותרים לשחוט בקדשים כמבואר ר"פ דזבחים ותיישה ובנה אסורים. והאמת רש"י פי' במתניתין דאותו וב' פסול בקדשים משום מחוסר זמן. ולכאורה היא שפת יתר ומה בעי רש"י בזה הא משנה שלימה מצינו או"ב נוהג בקדשים ע"כ נלע"ד דרש"י נשמר מקו' הנ"ל וס"ל סוגיא אזלא אליבא דר"ש דס"ל שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומסקינן בחולין פ"א סוף ע"א דלר"ש מחייב אשחיטת קדשים עד דמזדריק דם דאז נעשית שחיטה ראוי למפרע ולמ"ד התראת ספק לא שמה התראה לא לקי כלל ע"ש וא"כ עיקר משנתינו דכשרים באדם ופסולים בבהמה אזריקת דם קאי ובזריקת דם ליכא אז או"ב אלא מחוסר זמן ויפה פירש"י ושפיר קאמר הש"ס חנני' היא והיינו לרש"י אבל באמת צ"ע הא אמרינן לקמן פ"ה ע"א ראה רבי דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בלשון חכמים. וא"כ י"ל ה"נ סתם רבי מתניתין דבכורות אליבא דר"מ דשחיטה שא"ר שמי' שחיטה ואיירי מתניתין משחיטה דכשרה באם ובנה ופסולה אתיישה ובנה והאמת שמשנה שלפני זו חשיב פסולות באדם וכשרים בבהמה וקחשיב שיכור ומסיק בדבלה קעילות ודלא כר' יהודה א"כ אתני' הך משניות כרבנן דר' יהודה ורש"י פי' בשבת דרבנן דר"ש הוא ר' יהודה וה"ה בהיפוך ודוחק דהא ר"מ נמי מחלוקתו של ר"י ור"ש וסתם מתני' ר"מ וא"כ הו"מ לאוקמי כנ"ל ואין הכרח דסתמא דמתניתין כחנני':
ע"א והנך דדמי להדדי וכו' הקשה רא"ש בתשובה להרשב"א להרמב"ם דס"ל אין לוקין במנהיג אלא בתרי מיני טהור וטמא א"כ פרידות דהוה ב' מינים טמאים אין אסור אלא מדרבנן ומנ"ל למידק סי' דאורייתא וכן יש להקשות למאי דס"ל לרמב"ם ס' דאורייתא לקולא מן התורה א"כ לפמ"ש רשב"א אין חוששין ר"ל לא ס"ל חוששין אלא ספוקי מספקי לי' וא"כ הוה לי' רק ספיקא מן התורה לקולא ובדרבנן סמכינן אהני סי' ומנ"ל סי' דאורייתא וכן יש להקשות הא בלא סי' נמי הוה ס"ס ס' חוששין לזרע האב ואת"ל אין חוששין דלמא הם חד מינא דאמא. ונ"ל קו' מתורצת בירך חברתה דהר"ן פי' סי' דאורייתא דלא כפירש"י סמיכת סי' אי דאורייתא או לא אלא פי' הני סימני דפרידות דאורייתא מקובלים הם וסי' מובהקים שראוי לסמוך עליהם ע"ש והשתא שפיר כיון דס"ס או ס' דרבנן הוא והי' שרי לגמרי בלי סי' ואמאי צריך לעיין בהנך דדמי להנ"ל. וצ"ל כיון דאיכא לברורי ולעמוד על הדבר מבררינן ותינח אי הנך סי' מובהקים נינהו ואיכא לברורי על ידיהם אך אס"ד שאין הסי' מובהקים ואין ראוי לסמוך עליהם באיסור דאורייתא א"כ ה"נ אמאי צריך לבדוק כלל הא איכא ס"ס ואי משום בעינן לברורי הא אכתי אינו מבורר שהרי הסי' אינם מובהקים מן התורה אע"כ הני סי' דאורייתא נינהו וא"ש:
והנה הגאון מוה' וואלף ל"ש ז"ל הקשה להגאון נב"י ז"ל למ"ד בא"ע סי' י"ז דאפי' אי סי' לאו דאורייתא מ"מ תרי סי' הוה דאורייתא א"כ מנ"ל סי' דאורייתא דלמא משום דהוה דאודנא וגניבתא כפירש"י ד"ה דדמיין וע"ש. וי"ל דקו' זו גם לשיטת הר"ן דמפרש סי' אלו מקובלים דאורייתא למובהקים וק' מנ"ל דלמא אינם ומ"מ כל שיצטרפו שניהם הו"ל כמובהקים ומנ"ל דסי' אלו דאורייתא ויש לדחות קו' זו שאינו ענין לדסי' י"ז בענין סי' גופו וכליו דהוה מקרה המזדמן ואם יש לאיש הזה ב' מיני סי' שוים קשה שיזדמן עוד א' בשני סימנים אלו דוקא מצרפים יחד. אבל הכא דבר שהוא בתולדה וטבע אם סי' א' יקרה אפשר שיקרה גם שניהם ושלשתם כמו נדמה שהוא בן סוס ונדמה לבן חמור כיון שאין הסום מובהק והבן זה:
אבל לכאורה י"ל באופן אחר דהנה רש"י פי' סי' אזנים וזנב ולא פי' נמי סי' צניף קלי' כ' נב"י דלשון עיין משמע בדבר הנראה לעין ולא בשמיעת קול. ונראה לי הטעם להבחין צריך להשמיע קול מאליו וברצונו כדרך צניפת הסוס אבל לא ע"י הכרח והכאה דע"י הרגשת כאב הכאה ישתנה קולו וצווחתו וידמה למין אחר ע"כ צריך להמתין עד שיצוח מאליו ואפשר שישהה כל היום וקולו לא ישמע ורצה לישב מיד בלי ספק לכן ציוה לבדוק רק בשני סי' הנראים לעין באזניהם וזנב והשתא איכא למיחש אי יעבר בעגלה שלו ובאמצע הדרך יצעק הפרידה באופן המתנגד לב' הסי' אלו כגון ששני הסי' מורים שהיא חמורה והקול יורה בהיפוך. והשתא אי הוה רק סי' אחד הו"ל שני סי' סותרים זא"ז וה"ל ספק ואסור לעבור מכאן ואילך דקיי"ל פ' אלו מציאות סי' וסי' יניח וה"נ דכוותי' אבל השתא דאיכא ב' סימנים מכוונים א"נ יהי' הסימן הקול מתנגד ונאמר סי' וסי' יניח מ"מ נשאר א' להכריע ומותר לעבור מכאן ואילך וא"ש ואמנם כ"ז אי סי' דאורייתא אפי' סי' א' סגי א"כ הוה סגי בהכי אבל אס"ד סי' א' לאו דאורייתא ודוקא ב' סימנים בעי א"כ אי יתנגד הקול לסי' א' לא ישאר רק סי' א' ולא יסמוך על סי' א' אע"כ סי' דאורייתא וא"ש:
אלא שזה סותר למ"ש לעיל דה"ל ס"ס וספיקא דרבנן רק משום דאפשר לברורי מבררינן א"כ תהדר קו' לדוכתא דלמא ב' סי' דוקא הם דאורייתא ולא סי' א' ומשום דאיכא לברורי ע"י ב' סי' זנב ואזנים מבררינן מה תאמר שמא יתנגד שזה סי' הקול ולא ישאר רק סי' א' והוא לאו דאורייתא ז"א כיון דליכא תו לברורי סמכינן אס"ס וספיקא דרבנן להקל אלא מחוורתא כתי' הראשון הנ"ל שכתבתי:
ודע דיש לי מקום עיון ברמב"ן מלחמת ה' שכ' דהס' הוא כיון שמצינו בכל התורה לענין שאר בשר אזלינן בתר אב ודהא באו"ב דוקא מי שבנו כרוך אחריו ולא אב אי נימא ילפינן מיני' פי' שאני בהמה מאדם וכפירש"י ד"ה ואזדא שמואל וכו' ע"ש או דלמא כל התורה ילפינן משאר בשר דאדם דחוששין לזרע האב והכא באו"ב דחידוש הוא שחדשה תורה עוד כ' הטעם משום דאו"ב דאין חייס האב על הבן בבהמה ונ"ל נפקותא לדינא בין הני סברות דאי אמרינן משום חייס הוא א"כ היינו לשחוט הזכר והבן ביום א'. אבל צבי ותייש הבאים זע"ז הוולד נקבה היוצא מבניהם חוששין לזרע אביו בכל מקום אבל אי אמרת חידוש הוא שחדשה תורה באו"ב בלי טעם וגזה"כ בעלמא א"כ י"ל בכל דיני או"ב אין חוששין לזרע האב אפי' בנקבה היוצאת מבין צבי ותייש נמצא תלי' זה בפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא או לא וכ"כ הרמב"ן בפ' שלוח הקן בחומש דכ"כ רמב"ם במורה דטעם או"ב ושלוח הקן משום רחמנות ומ"ש חז"ל שאינו אלא גזירות הוא למ"ד אין טעם למצות אבל לא קיי"ל הכי ע"ש. והנה לשון ברייתא אין או"ב נוהגים בזכרים משמע בזכרים אינו נוהג אבל בנקבות אפשר חוששין לזרע האב כמ"ש רמב"ן דר"י הוא דרבנן דחנני' דמספקא לי' בעלמא ואיהו לא דריש טעמי' דקרא אבל לר"ש י"ל אפי' בנקבות דאו"ב אין חוששין לזרע האב ודלא כשקלא וטרי' דשמעתין וי"ל בזה פסק רמב"ם דעת לנבון וק"ל:
ואבוא לבאר פסקי הרמב"ם א' אל א' בעזה"י כבר כתבתי דאע"ג דהלכה כר' יהונתן בעלמא וכדמשמע מפסק הרמב"ם בה' תרומות דאיש איש דיברה תורה כלשון ב"א מ"מ באו"ב יש לספק אי בעינן אותו לחלק או לא נמצא יש ספק אי נוהג בזכר או לא וע"כ השוחט הזכר עם הבן אינו לוקה וסתמא דמשניות דאמה מכרתי לשחוט משמע דאינו נוהג בזכרים וסתמא דבכורות משמע כחנני' ומ"מ סתמא דפי' בידן מטעם שכתבתי לעיל ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואין שוחטים או"ב ואם שחט אינו לוקה ומ"מ ס"ל להרמב"ם דכיון דמצינו בכל התורה בשאר בשר דהולכים אחר האב א"כ בכל התורה חוששין לזרע האב ומוקמי פלוגתייהו דרבנן ור"א כדס"ד דש"ס ורבנן פשיטא להו חוששין וממתני' דכלי לק"מ כאשר יבואר לקמן אי"ה ובאו"ב גופי' ס"ל לרמב"ם דיש טעם למצות כמ"ש רמב"ן בשמו פ' כי תצא בשלוח הקן וא"כ אפי' נימא דהתורה לא אסרה לשחוט הזכר עם הבן היינו מטעמא משום דבהמה אין רחמי האב על הבן אבל זולת זה אפי' באו"ב חוששין לזרע האב ע"כ בין תייש הבא על הצביי' ובין צבי הבא על התיישה וילדה אותו הולד יש לו מקצת שה ואין שוחטים אותה ואת בנה ואם שחט לוקה דודאי חוששין לזרע ושה אפי' מקצת שה אמרינן וממילא ראוי לאסור לשחוט הצביי' עם בנה דלמא כ"ע לא ידעו טעמא וסברו דולדה לאו שה הוא ואתי למשחט גם ולדה עם בנו ע"כ יש לאסור מדרבנן כדגזירת בכיסוי משום התרת חלבו לקמן אי"ה:
ולענין כלאים ס"ל לרמב"ם שמעתא דידן אזלא כסוגיא דפ' המפלת דהאב מזריע הלובן והאם האודם ושניהם שוים ביצירה א"כ שפיר קאמר האי סוס וחמרא והא חמרא וסוס וכולו חד מינא הוא. אבל לדעת האונקלוס דהאב והאם אינם שותפים אלא בציור הצורה אבל גוף הנולד מהאם א"כ בין פרי עם האם ובין ב' פרדות שאינם דומים לעולם לוקים דפרי עם האם כיון דחוששין לזרע האב א"כ הולד צורתו מאב זה והאם מאב אחר ושני מיני פרדות שאין אמותיהם שוות נמי לוקה שזה עיקר זרעו מסוס וצורתו חמור וזה בהיפוך וב' מינים ממש הם ולוקים עליהם ומש"פ הרמב"ם כאונקלוס משום דר' משרשי' דאמר לעיל בפ' בהמה המקשה בן פקיעה הבא על הולד מעלי' וכו' ולא אמר סתם ולד הבא מבן פקיעה ולד מעלי' ע"כ כאונקלוס וכמ"ש לעיל:
ועוד ר"א ור"י דאמרינן בבכורות בולד הבא מטמא וטהור דפליגי בזוז"ג ולא שייך זה אלא בצורה דהוי כמו שאור שבעיסה אבל אם האם נותן חצי' והאם חציו הוה כשני עיסות מעורבת ולא שייך זוז"ג אלא בדבר המעמיד ולא בגוף העיסה וכן משמע מתוס' סנהדרין ע"ט ע"ב בתי' השני שהבאתי לעיל ע"כ פסק כן. ולענין חלבו בצבי הבא על התישה אע"ג דעיקר חלב הוא מהאם מ"מ כיון שחוששין לצורת כח האב הצבי וא"א להיות כחלב גמור הראוי להקריב ע"ג מזבח כמ"ש סברא זו גם לח"מ בהל' שחיטה א"כ מסברא חצונה ראוי לאוסרו מטעם האם עיקר הזרע ולא ללקות מכח תערובות האב. ומ"ש הנ"ל כל לרבות כוי וחצי שיעור להוסיף אפי' תייש הבא על הצביי' דמצד האם אינו חלב ומצד כח צורת האב עם צירוף צורת האם הו"ל זוז"ג ושרי להכי מרבינן לי' מכל משום כל דהו כח חלב בין חצי שיעור בכמות בין באיכות נמצא בין תייש הבא על הצביי' ובין צבי הבא על התיישה חלבם אסור מה"ת ואין לוקה:
ומדאמרינן פ"ק דביצה כוי אין מכסין את דמו ביו"ט שלא יבואו להתיר חלבו ופי' כן הרמב"ם רפ"ג מה' י"ט מטעם זה ע"ש א"כ זה שייך בין בתייש הבא על הצביי' ובין בהיפוך הולד חייב בכיסוי בלי ברכה ואין מכסין דמו ביו"ט שלא יבאו להתיר חלבו ולא נביא ללקות על חלבו ע"כ יכסנו בלי ברכה ולא יכסנו ביו"ט ואית לי' הכירא ומה"ט ראוי להחמיר להפריש לעולם כל המתנות שלא נבוא להתיר חלבו אך לתתנו לכהן והוא ממון שאין לו תובעין והממע"ה יש חילוק בצבי הבא על התיישה שעיקרו שה רק צורת חי' יש בו אמרינן שה אפי' מקצת שה וחייב עכ"פ בחצי מתנות והחצי שמחמת צורת האם פטור. אבל בהיפוך תייש הבא על הצביי' פטור לגמרי שאין כח הצורה יכול לחייבו שהאם היא העיקר בגוף גשם הזרע כנלע"ד ליישב פסקי הרמב"ם על נכון בעזה"י:
ואי תיקשי לך במתניתין נימא כל ספק להחמיר דהא אמרינן לקמן חולין קל"ד ע"א צדק משלך ותן לו. דע דלא אמרינן הכי אלא היכי דקמה או בהמה או עיסה בחזקת חיובא קיימא והי' ראוי מחזקה זו ליתנו לעניים וכהנים ורק חזקת ממון דבעלים עדיף בכל מקום משארי חזקות בא הכתיב צדק משלך פי' שיהי' כאלו אינך מוחזק בממון והממון מוטל באמצע וממילא הם זוכים מכח חזקת חיובא ועיין במרדכי שלהי חולין ותמצא כן. אבל הכא דליכא חזקת חיובא נהי נמי דחזקת מומנא ליכא משום צדק משלך מ"מ כיון שהספק שקול מאן מרמי' לי' מיד בעלים ובפרט בממון שאין לו תובעים ועיין ביבמות בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הגדילו וכל א' מהם ס' כהן ס' עבד אינם יכולים להוציא מתנותיהם מידם. והקשני הרב מו"ת בצלאל ר"ב מפראג ז"ל נימא צדק משלך וישבתי לו כעין הנ"ל:
דע דבשלוח הקן דאינו נוהג אלא באם לא שייך חוששין לזרע האב דהתם לאו אזרע קפיד אלא אדגירה דגרה וילדה ואם האם יושבת על ביצי אם אחרת ודגרה אותם והוציאה ולדות חייב בשלוח הקן ואפי' זכר המחמם בע"א ומוציא ולדות הי' ראוי לחייבן ופליגו בזה לקמן אי זכר מיקרי דגירה או לא עיין לקמן ק"מ ומ"מ ע"ב בימי חורפי לא מנעתי לכתוב בזה לחדודי:
העתק חי' סוגיא חוששין לזרע האב מימי חורפי ודרוש בסופו חי' ר"פ או"ב ע"ח ע"א ע"ב ועוד שה כתיב יל"ד מה רצה בזה דהא בודאי בענינא דקדשים כתיב. וי"ל דרצונו לומר תינח דשור לא יהי' כלאים דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין הראשון. אבל או"ב דשה ינהוג אפי' בכלאים לכן קאמר ועוד שה כתיב ואמר רבא וכו' פי' אי הוה כתיב כבש או עז ה"נ דהומ"ל הכי אבל הואיל וכתיב שה וזה בנה אב וכו' ובזה י"ל ליישב מה שצל"ע מ"ש תוס' דהומ"ל שור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם אלא דעדיפא מיני' קאמר וצע"ג מה עדיפותא הא כ' תוס' בפ"ק ע"ז ע"ב ד"ה גבי וכו' דרבא לא אמרה לבנין אב אלא היכי דכתיב שה לחוד אבל היכי דכתיב שה אצל שור ליכא בנין אב וא"כ ה"נ דכתיב שור ליכא בנין אב ע"כ עיקר קו' הש"ס סמך משום שאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם וא"כ ה"ל להש"ס להזכיר זה שהיא עיקר הילפותא:
ולפי הנ"ל י"ל דמ"ש תוס' היכי דכתיב שור ליכא כללא דרבא דשה להוציא את הכלאים הוא דוחק לכאורה דכיון דבנה אב דכ"מ שנאמר שה אינו אלא שיוצא מבין שני כבשים או שני עזים א"כ מה לו אי כתיב שור גביל או לא. אבל הכוונה בזה י"ל כך דכיון דסתם שור הוא אפי' כלאים וסתם שה היא להוציא כלאים א"כ אי לאו דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם לא הוה ידעינן אי או אתי לרבות כלאים ולאפוקי ממשמעות דשה או להוציא כלאים אפי' בגסה ולאפוקי ממשמעות דשור משו"ה הניח רבא עוד כלל אחר דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם וה"ל או לרבות כלאים עכ"פ כן נ"ל בכוונת תוס' בב"ק אע"ג שהוא דחוק בלשון תוס' וא"כ א"ש בשמעתין דליכא להסתפק דלמא אתי או להוציא כלאים ולאפוקי מששמעותי' דשור דז"א דשור דשמעתין בודאי להוציא כלאים דוי"ו מוסיף על ענינא דקדשים וכלאים בקדשים ליכא ושה נמי להוציא את הכלאים א"כ ע"כ אי אתי לרבות כלאים ולא הוה צריך לאתויי בשמעתין הך דשור ושה אי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ועיין בס' קרבן אשם בשמעתין:
או לרבות את הכלאים הקשו תוס' א"כ מדאצטריך לרבות כלאים ש"מ דבחולין נמי נהוג דכלאים בקדשים ליכא ותי' דהוה מוקמי' לשום דרשא. והכוונה דהוה אמרינן או לחלק ואותו לשיהי' נוהג בזכרים כן הבינו המפרשים והקשו א"כ לר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא הדרי קו' לדוכתא ותי' מהר"ם שיף ק' תוס' דה"א כשהראשון חולין הוא כלאים והשני קדשים ואינו כלאים לא יהי' חייב קמ"ל או לרבות כלאים אהראשון ולעולם ה"א דלא נהיג אלא כהשני קדשים:
ובס' ראש יוסף הקשה א"כ יהי' מוכח ע"כ דהבן נשחט ראשון דאלו האם כלאים גם הבן הוא כלאים עד סוף כל הדורות ופסיל לקדשים וא"כ הבן שהוא כלאים נשחט הראשון לחולין והאם קדשים:
ולקמן מצריך קרא להכי עיין דף פ"ב ריש ע"ב ולמה לי' קרא הא מהכא מוכח:
ולפע"ד משום הא לא קשי' דלא מייתדי קראי להכי רק ממשמעות דלא תשחטו וישחטו ע"ש ועיקר קרא שיהי' או"ב נוהג בשנים שוחטים ולא מייתר מידי וא"ש תי' של מהר"ם שיף ז"ל:
והנה בס' מעין חכמה הקשה בש"ס דיומא ס"ד ע"א אמר רבא כגון שהי' לו חולה וכו' ומ"ט לא אמר בקיצור ששני השעירים הי' אב ובנו דהרי רבא ס"ל הל' כר' יהונתן כמ"ש תוס' בשמעתין ד"ה עייל לי' וכו' ונוהג בזכרים לדידי' דהא דיהי' שוים אינו אלא למצוה ולא ליעכב ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דאי לא הוה משכחת אלא בכה"ג ג"כ מוכח כבר מהתם דאו"ב נוהג ע"י ב' שוחטים שהרי כה"ג שוחט השעיר לה' ואיש עתי הוא המוליך השעיר לעזאזל ואייתר תשחטו רק להך דרשא אשר שוחט הבן תחלה שיהי' או"ב נוהג. וא"כ קשה ל"ל להפסיק הענין תיפוק לי מדאצטריך ריבוי בכלאים. ואין לומר כתי' מהר"ם שיף הנ"ל בראשון חולין כלאים והיינו הבן תחלה. א"כ מוכח כבר דהבן תחלה נמי חייב א"כ תשחטו למה לי וא"ל דעיקר אתא לשנים ששוחטים ז"א דכבר מוכח כן משעיר המשתלח משו"ה הודיעני רבא דמשכחת נמי שהי' לו חולה וא"ש עתי בעצמו שחט האם וק"ל:
כ"ז כתבתי לחדודי בעלמא לפי דברי מפורשים הנ"ל. אבל לע"ד יש להשיב טובא. דהתוס' לא הקשה כן אלא להמקשן אבל לקושטא דמילתא ליכא למימר למה לי הפסק הענין והיינו דלא לכתוב אלא סתם ואו"ב לא תשחטו ולא לכתוב שור ושה כלל וא"כ לא יכתוב נמי או וליכא יתורא אכלאים ובטיל המדאצטריך. ואם נאמר דכוונת הקו' שיכתוב שום ייתור אחר אכלאים. א"כ לא שייך לפרש דהא דאתי לחלק ואין חילוק בין חנני' לרבנן ודברי ראש יוסף קשה להולמם באומרו דמיירי בבן ראשון אם כי דבריו מוכרחים אבל מ"מ זה א"א דלהבן לא צריך ריבוי שיהי' כלאים דבנו אפי' כ"ד כדלקמן ע"ט ע"ב. וא"כ נדחו דברי מהר"ם שיף גם קו' מעיין חכמה אינו ק' כ"כ דנהי דרבא ס"ל כחנני' מ"מ בעי למימר תי' אליבא דכ"ע דהרי משו"ה אמר ושחט האם לחולה ולא אמר האב אע"ג די"ל מילתא דפסיקא נקיט שהאב אינו ידוע על הרוב מ"מ האמת יורה דרכו:
ר' יונתן אומר משמע שניהם כ"א ומשמע כ"א לבדו בשיטה מקובצת ב"מ פ' השואל מייתי הריטב"א בשם ר' פנחס האי ז"ל דהיינו דוקא במניעה אבל בקום ועשה כגון שמחייב ליתן מאה זהובים לראובן ושמעון אין ספק שיתן לכל א'. ובס' שיח יצחק רומה תמה שהיא נגד סוגיא דמערבין לקרנות דהתם קום ועשה. ולפע"ד במח"כ דשיח יצחק לא עיין שפיר דר"פ לא איירי התם אי יתן מאתיים מעורבים לשניהם או יתן מאה לכ"א בפ"ע דבגוני דר"פ אין קפידא בכך דזוזי כמאן דפלג' דמי ורק מיירי אי סגי לתת כך לא' מהם מאה זהובים לאיזה מהם שירצה הנותן ומהא לא מיירי ביומא דלא עלה על דעת הש"ס כלל שלא יתן רק מא' מהם או מדם הפר או מדם השעיר כי בלאו כללא דכיי"ל ר"פ הנ"ל נמי לא ס"ד שיתן רק מא' מהם כיון שדם הפר מכפר על הכהנים והשעיר על ישראל א"כ לא יתכן כלל לומר שיהי' הברירה ביד כהן הגדול לכפר על מי שירצה הוא ואידך יהי' ועדרי כפרה ודברי תוס' שם ביומא צ"ע קצת בזה מ"מ האמת שהש"ס ביומא לא מיירי מהא ולא קשה מידי אדר' פנחס ודבריו נכונים לדינא:
ומה כשחייב באם על הבנים כ' תוס' דאם דקרא משמע לי' דוקא. רצונו לומר דה"ל למימר בהיפוך עוף אם על הבנים לחומרא מאו"ב שיהיו נוהג גם בזכרים והא דכתיב אם אורחא דמלתא לכן כ' דז"א דשינה הכתוב ב"פ אם ובמסקנא דליכא למילף שילוח הקן מאו"ב להחמיר שאו"ב נוהג במומן צל"ע לחנני' תרי פ' אם למה לי דמה"ת לומר שיהי' לאו דוקא אם ולחנני' ליכא למימר כתי' התוס' ד"ה מי וכו' וק"ל:
ובקו' א' מיושב קו' ת"ח שהקשה מנ"ל לש"ס דלחנני' חוששין בעלמא לזרע האב ונצטרך לומר דשלוח הקן הוא גזה"כ שלא יהי' נוהג בזכרים איפוך דלמא נילף משלוח הקן דאין חוששין בכל התורה ואו"ב הוא גזה"כ שיהי' נוהג בזכרים והא"ש דס"ל להש"ס אי לאו דפשיטא לי' לחנניא מסברת חוץ דראוי לחוש בכל מקום לזרע האב לא הוה צריך למכתב ב"פ אם דמה"ת לומר אם לאו דוקא דמאו"ב ליכא למילף אע"כ בכל התורה חוששין וה"א בשלוח הקן ואם היא לאו דוקא:
מי שבנו כרוך אחריו הקשו תוס' תרי פעמים אם למה לי ותי' אי לאו דחזינן בשלוח הקן וכו' ותי' דחוק ונראה לפרש דה"א מנ"ל דאו לרבות כלאים ואותו לחלק ולמעט אחד ולא שנים איפוך אנא או לחלק ואותו זכרים משמע אלא משום דבלא"ה כבר מצינו בשלוח הקן דאם דוקא ניחא לנו להשוות או"ב לשלוח הקן:
ולולי דברי התוס' הייתי אומר דאה"נ דה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ואין מלמדים ובעלמא אית לן חוששין לזרע האב והא דאמרינן בשמעתין לר' יהודה ספוקי מספקי לי' וכ' הרמב"ן במלחמות דר' יהודה היא חכמים דחנני' ומספקי' לי' אי ילפינן מאו"ב לעלמא או נימא התם היינו משום דאין האב מכיר את בנו בבהמות ואין מרחם עליו ע"ש ולפמ"ש הא א"א למילף מאו"ב דהא הוה ב' כתובים לזה י"ל דהא לר' יהודה קיימינן ואיהו ס"ל בעלמא ב"כ הבאין כא' מלמדין:
וצדקו דברי הרמב"ם דס"ל באו"ב נוהג בזכרים רק ספיקא ולענין תיש הבא על הצבי' וילדה כ' דלוקי' דברירא לי' דחוששין לזרע האב והא"ש דמספקא לי' אי הלכה כחנני' דפ' שמואל הלכתא כוותי' ונוהג או"ב בזכרים או הלכה כסתם משנתינו. ויבואר לקמן דסתמא דתלמודא דסוף מס' כתובות דהלכה כר' יהודה בפרדות נמי ס"ל הכי. נמצא לענין או"ב אי נוהג או לא הוה ספקא. אמנם בעלמא בודאי דחוששין לזרע האב ממנ"פ אי או"ב נוהג בזכרים ילפינן מיני' בעלמא מק"ו דהשתא באו"ב הסברא נותנת דלא לינהג בזכרים כמ"ש רמב"ן ואפ"ה חוששין מכ"ש בעלמא ואי אינו נוהג בזכרים א"כ ה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ובעלמא חוששין לזרע האב:
ובזה מיושב נמי מה שכ' הר"ן לקמן פ' הזרוע דרש"י פי' אם לחייב בכולהי מתנות קחי אצבי הבא על התישה והקשה הר"ן א"כ תפשוט מהכא דחוששין לזרע האב מדצטריך קרא לרבוי. והנה לכאורה אפי' אי מיירי בתיש הבא על הצבי' כמ"ש תוס' בשמעתין נמי קשה תפשוט מהכא ונילף מהכא דחוששין בעלמא כי היכי דחייבי רחמנא במתנות. והר"ן תי' דמיירי בכוי מפני שהוא ברי' בפ"ע ומסתעייא מפסק הרמב"ם. והאמת שכן אפשר להיות דאם שה מרבה כוי שהוא ברי' בפ"ע ואי איכא כוי שהוא ברי' בפ"ע והכי קיי"ל באמת. אבל משמע דלמאן דפליג ליכא כוי כ"א הבא מתיש וצבי והיינו ר"א ומחלקתו ולדידהו ע"כ קרא לתיש וצבי אתא והדרן קו' הר"ן לדוכתא. ולכאורה לפי הנ"ל קשה א"כ ר' אבא בשמעתין דאמר עייל הנך דדמיין להדדי וש"מ דס"ל אין חוששין לזרע האב איך אפשר לומר כן הא הו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ואנן קיי"ל אין מלמדין. וי"ל ס"ל כחנני' דלחלק לא צריך קרא ואו"ב נוהג בזכרים וס"ל נמי כתנא דס"ל דליכא כוי שהוא ברי' בפ"ע אלא תיש וצבי' ואתי' אם שה לרבות תיש וצבי וה"ל או"ב ומתנות ב' כתובים ואין מלמדים משו"ה אין חוששין לזרע האב ולמאן דמספקא לי' היינו ספיקא אי לחלק צריך קרא ואו"ב אינו נוהג בזכרים וה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים נמצא בעלמא חוששין. או כר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא ואו"ב נוהג בזכרים וה"ל או"ב ומתנות ב"כ ובעלמא אין חוששין ומיושב קו' הר"ן על פירש"י ומ"מ מוכח נמי כהרמב"ם דלמאי דס"ל דכוי ברי' בפ"ע מוקמי אם שה לברי' בפ"ע ולא הוה או"ב ומתנות ב"כ דאלת"ה תקשי לשמואל דאמר חנני' ס"ל חוששין הא אדרבא לחנני' אין חוששין דהא הו"ל או"ב ומתנות ב' כתובים אע"כ מוקי אם שה לברי' בפ"ע:
ובזה י"ל מה שמקשין לשיטת הרמב"ן דאי או"ב אינו נוהג בזכרים מ"מ אין למילף מיני' בעלמא משום דהתם באו"ב הטעם משום היכר ואין האב מכיר את בנו א"כ מה מקשה בשמעתין אפלוגתא דר"א ורבנן בכוי לפלגו בחוששין בעלמא בפלוגתא דחנני' ורבנן. מאי קושי' הא א"נ ס"ל לר"א כרבנן דחוששין ה"א דוקא באו"ב אין חוששין אבל בעלמא חוששין קמ"ל ר"ח דאפי' בעלמא נמי אין חוששין ולפי הנ"ל א"ש דע"ע הכי מתפרש קו' הש"ס דלפלגו בפלוגתא דחוששין היינו דרבנן ס"ל אינו נוהג בזכרים וה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים וממילא נוהג בתיש הבא על הצבי' דהרי חוששין לזרע האב ור"א סבר כחנני' דאו"ב נוהג בזכרים וה"ל או"ב ומתנות ב' כתובים דאכתי לא אסיק אדעתי' דפוטר ר"א ממתנות דס"ל דרשא דרבא לעיקר שהדין עם הטבח וא"כ ה"ל ב' כתובים ואין חוששין בעלמא וכיון דהכי הוא קו' הש"ס ממילא לק"מ אהרמב"ן:
ואדרבא יש להוכיח כהרמב"ן דאלת"ה ק' מאי פריך ולפלגו בחוששין ובפלוגתא דחנני' ורבנן דלמא תרווייהו כרבנן ורבנן דר"א ס"ל דה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ואין מלמדין משו"ה בעלמא חוששין ור"א לטעמי' דס"ל לקמן ק"מ ע"ב דשלוח הקן נוהג בקורא זכר וליכא ב' כתובים ומשו"ה ס"ל אין חוששין דיליף מאו"ב כיון דליכא ב' כתובים אע"כ פשיטא להש"ס סברת הרמב"ן דמאו"ב ליכא למילף דאין חוששין אלא בספיקא הוה והשתא הוה סד"א דל"א פשיטא לי' וע"כ ס"ל או"ב נוהג בזכרים וס"ל או"ב ומתנות הו"ל ב' כתובים וא"כ לפלגו בפלוגתת חנני' ורבנן. ולקמן פריך הש"ס מדלרבנן מספקא לי' לר"א פשיטא לי' ומייתי ממתנות הו"ל למפרך מנין פשיטא לי' כיון דבמתנות גופי' מספקא לי' וליכא ב' כתובים אלא דכ"ז נכלל בקו' הש"ס:
ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם בהל' כלאים דהמרביע פרד עם האם לוקה וב' פרדות זע"ז נמי לוקה אם אין אמותיהם שוים דלכאורה צ"ע לפי הנ"ל דלאביי דפסיק הלכה כר' יאשי' כמ"ש תוס' ד"ה עיין וכו' וא"כ ס"ל לחלק צריך קרא ואין או"ב נוהג בזכרים וממילא הו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים וחוששין בעלמא לזרע האב ופרד אסור אפי' עם האם וב' פרדות זע"ז מותרים בכל ענין וא"כ לאיזה צורך יהיב אביי סימנא עבי' קלי' וכו' אע"כ מוכח כהרמב"ם דאפי' אי חוששין לזרע האב ואסור פרד עם האם מדינא מ"מ גם ב' פרדות זע"ז אסורים עד שיהיו אביהן שוים וכהרמב"ם:
וטעמא י"ל עפ"י מה שהקשו תוס' לקמן פ"ב ע"ב למאי דקיי"ל אינו חייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה במפלת יד והיינו משום דכתיב כרמך לא תזרע כלאים שהי' כרם ואח"כ כלאים והכי ס"ל לר' יהודה א"כ בהמתך לא תרביע כלאים מה דרשת בי' והנה י"ל למ"ד אין חוששין לזרע האב וה"א למשרי פרד עם האם קמ"ל בהמתך לא תרביע כלאים פרדה שהוא נקרא כלאים שמעורב בו כח סוס וחמור ואי בעלמא חוששין לזרע האב ולא אצטריך קרא לפרד עם האם נימא דאתי קרא למתסר ב' פרדות שאינם דומים באביהם שלא להרביעם זע"ז ומיהו כ"ז בהרבעה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים אבל בהנהגה דשור וחמור יחדיו כתיב בזה ליכא קרא הדרן לכללן אי חוששין לזרע האב אסור פרד עם האם ומותרים הפרדות זע"ז. ולכן בכולה שמעתין י"ל דמיירי בהנהגה דמתניתין הנולדים מן הסוס לא מיירי להדיא בהרבעה אדרבא הך מתניתין דכלאים מיירי להדי' בהנהגה ועלה קאי שמואל זו דברי ר' יהודה וכו' וגם הכל מודים בפרד עם האם אהך פלוגתא קאי ור' אבא מיירי בהדי' בהנהגה א"כ א"ש שקלא וטרי' דהש"ס וכד הוה בעי למפשט מפרדה שרבעה דספוקי מספקא לי' הו"מ למדחי דלמא לעולם לענין הנהגה פשיטא לי' דאין חוששין והכא בהרבעה גלי קרא בהמתך לא תרביע כלאים אלא דלפ"ז פשיטא דאיכא לספוקי אי למילף מאו"ב דאין חוששין או מכלאים דחוששין שהרי גלי קרא דניחוש לזרע האב ולמיסר פרד עם האם ומשו"ה דחי דלמא לא דריש קרא כלל ומפשט פשיטא לי' דאין חוששין ובדלא ידעינן מינא דאימא. ומ"מ אינו אלא דיחוי בעלמא דקיי"ל ר' יהודה מספקא לי' וא"כ עכ"פ לק"מ לאביי כיון דפשיטא דלדידי' חוששין לזרע האב למה לו למיהב סימנא. ז"א דע"ג דחוששין מ"מ ב' פרדות שאינם שוים אסורים זע"ז וכפסק הרמב"ם ודע דלפי הנ"ל גם לרבא דס"ל כר' יהונתן נמי ס"ל בעלמא חוששין דלא הוה או"ב ומתנות ב' כתובים דהא מצרכין קרא אם שה לכוי שהוא ברי' בפ"ע כנ"ל:
ובמה שאמרנו מיושבים סוף כתובות דשלחו לי' הלכה כר' יהודה בפרדות ולרמב"ן צע"ג מאן פליג אהך דר' יהודה דפרדה שתבעה דהא רבנן דחנני' היינו ר' יהודה ולחנני' פשיטא טפי דאין מרביעין עליו אלא מינה וצע"ג לכאורה. ועוד דהו"ל לאתויי חנני' גופי' הלכה כחנני'. ומכ"ש לרבינו חננאל שבס' יוחסין דרמזו לי' למיחוש לזרע האב דאתו מדבית עלי א"כ ה"ל לאתויי חנני' ולפירש"י נמי דשלחו לי' הלכה כר' יהודה דספיקא א"כ טפי ה"ל לאתויי משנתינו דכלאים הנולדים מן הסוס דברייתא פרדה שתבעה נוטה טפי לומר דס"ל בברור חוששין כחנני' ולולי משנתינו דהנולדים מן הסוס דמכח דלית לי' לר' יהודה חוששין היו ראוי להביא מברייתא דפרדה שתבעה דאית לי' ממש כחנני':
אמנם לפי הנ"ל א"ש הכל דודאי ר' יהודה ע"כ מספקא לי' כמותך מצרוף משנתינו דהנולדים מן הסוס עם הברייתא פרדה שתבעה אמנם אנן לא קיי"ל כוותי' בהא דאיהו לטעמי' דס"ל ב' כתובים מלמדים ואיכא לספוקי אי נילף מאו"ב או נימא שאני או"ב כסברת הרמב"ן. אך אנן דקיי"ל ב"כ אין מלמדים א"כ ס"ל בעלמא חוששין ולא דקיי"ל כר' יהודה דמתניתין הנולדים מן הסוס אלא כר' יהודה דברייתא פרדה שתבעה ולא הו"מ למשלח לי' הלכה כחנני' דאדרבא לחנני' אפשר דאין חוששין אי הוה או"ב ומתנות ב"כ. ואינהו רצו לרמוז לי' שיחוש לבית עלי ע"כ שלחו לו ר' יהודה דפרדה שתבעה. וליכא למטעי דלמא רק ספיקא הוה א"כ ה"ל למשלח לי' מתניתין דהנולדים מן המות אע"כ דוקא כברייתא קיי"ל ולא כמתניתין דהנולדים דפשיטא לן שחוששין וק"ל. ושארי פסקי הרמב"ם בענין זה יבוארו לפנינו אי"ה אחת לאחת:
א"ר יהודה א"ש זו דברי ר' יהודה וכו' בכולהי שמעתין משמע דלר' יהודה מספקי לי' אי בעי קרא לחלק או לא ועיין לקמן פ"ו ע"ב תוס' ד"ה לחלק מדמו נפקא. יש ליישב דלקמן פ"ד ע"א מקשה אימא בהמה בכלל חי' לכיסוי ומשני עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים והשתא י"ל אי לאו קרא לחלק ה"א לעולם בהמה בכלל חי' אלא שאינו מחויב לכסות עד שישחוט שניהם חי' ועוף ומקיים על הארץ תשפכנו כמים בשוחט אחד מהם משו"ה איצטרך הכא קרא לחלק טפי מבעלמא:
ובזה י"ל לקמן פ"ח ע"א ד"ה ור' יהודה וכו' ע"ש דקשי' הלכתא אהלכתא. וי"ל דלכאורה הקו' דלמא בהמה בכלל חי' לכיסוי צריך להבין א"כ לא לכתב לא חי' ולא עוף לימא סתם השופך דם יכסה. וצ"ל דאצטריך למכתב לשון חי' למעוטי קדשים כמבואר שם דף פ"ד ע"א דאע"ג דהשתא קיימינן דבהמה בכלל חי' מ"מ מדאפקי' רחמנא בלשון חי' ש"מ למעוטי קדשים ולעולם אימא בהמה בכלל חי' לכיסוי כך צריך לפרש קו' הש"ס וא"כ צריך להבין הא לעיל מיני' מפיק למעוטי קדשים מדכתיב ושפך וכיסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסה יצא קדשים שמחוסר שפיכה גרירה וכיסה שצריך לגרור מעל המזבח דם הנזרק וא"כ לא צריך חי' ועוף למעוטי קדשים וממילא מוכח דבהמה ליתא בכלל חי' מדכתיב חי' ועוף כלל והדרי קו' לדוכתא. מיהו לר' יהודה דס"ל אין כל דמו צריך כיסוי א"כ אין קדשים צריכי גרירה ולא מימעט מושפך וכיסה ואיצטריך חי' למעוטי קדשים ושפיר ה"א בהמה בכלל חי' ואי משום על הארץ תשפכנו כמים. ה"א אי שחיט בהמה לבד תשפכנו כמים ואי שחיט בהמה עם עוף יכסה ע"כ צריך קרא לחלק. נמצא אי קיי"ל כר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא והכא כתיב קרא לחלק מוכח ממילא דדם אפי' מקצת דם וא"ש הלכתא ואמנם למ"ש לעיל דר' יהודה ע"כ ס' בברור כר' יאשי' קשה וק"ל:
והנה עיין בב"ק ס' ע"א גבי טמון באש משמע בביאור דס"ל לר' יהודה או לחלק דמשו"ה מחייב טמון באש ולא פוטר מהמוציא מחברו עליו הראי' מבואר דפשיטא כר' יאשי' ולפמ"ש לעיל ניחא. אמנם לפשטא דשמעתין י"ל כך לפמ"ש בשטה מקובצת שם דמשו"ה הו"א למפטר בעלי קומה משום דכתיב גדיש ה"א דמרבינן מעין הפרט מידי דמגדש שעושין ממנו גדיש לאפוקי ירקות ובע"ח שאין עושין מהם גדיש. משו"ה אצטריך קרא לרבות בעלי קומה ע"ש והשתא הוה סד"א לקיים כעין הפרט מידי דמגדש אין מידי אחרינא לא וקמה כמשמעו ולא לרבות בעלי קומה אלא לומר שאינו חייב אלא על גדיש וגם קמה שניהם ביחד משו"ה איצטריך או לחלק וכיון דידעינן דעל גדיש לחוד נמי מחייב ע"כ קמה אתי לרבות כל קומה אעפ"י שאינו כעין הפרט. ובזה יובנו דברי רבנן התמוהים שאמרו כבר כתיב או השדה. ותמוה מה בכך כיון דמצרכו או לחלק א"כ צריכין או בכל פרט ופרט בקמה ובשדה. והא"ש דרבנן ס"ל כר' יונתן דלא צריך קרא לחלק ולא איצטריך אלא שלא נטעה לקיים כעין הפרט וזה א"א דהא עכ"פ כתיב או השדה וכיון דאפי' על שדה לחוד חייב שאינו אלא ליחכה נירו מכ"ש על קמה לחוד וממילא שלא נצטרך כעין הפרט ונרבה כל בעלי קומה אע"כ קמה למעוטי טמון:
ויובן נמי מה שאמר יהודה איידי דכתיב או קמה כתיב נמי או השדה שהיא דחוק קצת. אבל הו"מ למימר כך אי לא הוה כתיב אלא או השדה ה"א לעולם כמעיקרא כי תצא אש ממילא ומעצמו. לא יתחייב אלא על הגדיש וקמה ביחד ולא נרבה בעלי קומה שהיא נגד הפרט. ואו השדה קאי אלמטה המבעיר את הבערה בידים זה יתחייב אפי' על ליחכה נירו לחוד ובזה הוה מתורץ סתירת הקרא מרישא לסיפא דרמי התם להדדי כי תצא משמע מאליו והמבעיר הבעירה משמע בידים ולפי הנ"ל הוה ניחא. ולק"מ קו' רבנן על ר' יהודה דמאו השדה לא מוכח מידי וע"כ נימא איפכא נכתוב או הקמה ולא או השדה ועל זה אמר ר' יהודה איידי וק"ל הקצרתי כי אין כאן מקומו:
אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. בעל ה"ג ס"ל דברירא לי' דאין חוששין ומקשים מנ"ל להש"ס דלמא מספקא לי' וי"ל לפמ"ש לעיל ק"ו דאיסי בן יהודה בירושלמי דאסור לרכוב על פרדה כלל. והרא"ש דוחה הק"ו דגם בשור וחמור אינו אסור אלא בקשורים והיינו כר' יאשי' דלר' יונתן איצטריך יחדיו לגופי' כמ"ש לעיל באריכות בביאור עפ"י דברי הרא"ש סוף הל' כלאים וא"כ מדעייל לי' כודנייתא ע"כ ס"ל בברור כר' יאשי' לחלק צריך קרא ואייתר יחדיו וליכא ק"ו ומותר לרכוב בפרדות ומוכח דאין חוששין וזה דלא כמ"ש לעיל דאדרבא לר' יאשי' חוששין:
ואזדא שמואל לטעמיה. דאית ליה חוששין בבהמות לזרע האב: הנולדים מן הסוס. נקבה: אע''פ שאביהן חמור מותרין. פרד זכר בן סוס נקבה עם פרדה נקבה בת סוס נקבה ולא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור שצד סוס וחמור יש בשניהם להא לא חיישינן ממה נפשך אי חוששין לזרע האב שניהם שוין שבשניהם יש צד סוס וחמור ואי אין חוששין הרי כולן מין סוס: אבל. פרדים הנולדים מן הסוס נקבה אסורים עם פרדים הנולדים מן החמור נקבה דשמא אין חוששין לזרע האב והוי האי כוליה סוס והאי כוליה חמור: זו דברי ר' יהודה. דאמר (שמא) אין חוששין לפיכך אסורים: אבל חכמים אומרים. כולן מותרים שבשניהם יש ב' צדדין ומדקרי שמואל לחנניה בלשון חכמים ש''מ סבירא ליה דהלכתא כחנניה: מיפשט פשיטא ליה. ומשום הכי אסר: או ספוקי מספקא ליה. ומשו''ה אסר: נפקא מיניה למישרי פרי עם האם. פרד בן סוס נקבה להרביע על סוס נקבה: פרי עם האם אסור. משום דלמא חוששין: אלא לאו דאבוה דהאי סוס ואבוה דהאי חמור. והכי קאמר ר' יהודה דמרביעים סוס גמור על פרד בן סוסיא ומאי שאביהן חמור אביו של פרד קאמר: לא לעולם. אימא לך ספוקי מספקא ליה ומשום הכי הנולדים מן הסוס ומן החמור מותרין זה בזה כדפרישית לעיל ממה נפשך: מהו דתימא אתי צד סוס וכו'. מהו דתימא ליתסרו הנולדים מן הסוס או מן החמור נמי זה עם זה משום דדלמא חיישינן לזרע האם ואתי צד סוס וכו': קמ''ל. דהא לא אמרי' שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הילכך אין מזכירין כאן צדדים דהא מבלבל זרעיה ומינא באפי נפשיה הוא דמקרי והוא מין בפני עצמו מעין סוס וחמור: אלא מינה. פרד: והא אלא מינה קתני. ואי לא ידעינן אי בת סוסיא ואי בת חמורה מאי פרד מרבעינן עלה האמר ר' יהודה הנולדים מן הסוסיא אסורין בנולדין מן החמורה: לא מין סוס. לא סוס גמור ולא פרד בן סוסיא: אלא מינה. כלומר עד שיודע לך מאיזה מין הוא: בר חמרא. אמו היתה חמורה: צניף. צלול והוא לשון צעקת הסוס: גנובתיה. זנבו: גידמת. מזנב ומאזנים: בריספק. עגלה שהיה רוכב בה: דדמיין להדדי. באזנים ובזנב משום מנהיג בכלאים: קסבר אין חוששין. והוי כלאים בני החמורה ובני הסוסיא דאי חוששין כולן שוין שבכולן יש ב' צדדים:
ולחנניה כתיב אותו וכתיב בנו. וא''ת ולשתוק מאותו ומבנו ולכתוב בן וי''ל דלא מדכתיב את בנו ולא כתיב בן קדריש אלא בן נמי משמע דכרוך אחריו: מהו דתימא אתי צד סוס ומשתמש כו' קמ''ל. לא דמי לחציו עבד וחציו בן חורין (חגיגה דף ב:) דאסור בחציה שפחה וחציה בת חורין משום דאתי צד עבדות ומשמש בצד חירות דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני וכל פרדות הבאין מסוס וחמור מין אחד הוא: עייל הנך דדמיין להדדי. משמע דרבי אבא סבר כרבי יהודה וכן אביי דאמר עבי קליה בר חמרא וכן רב פפא דאמר רברבן אודניה וזוטרא גנובתיה בר חמרא כולהו סבירא להו כרבי יהודה ובפרק ב' דייני גזרות (כתובות דף קיא:) אמרינן הלכה כרבי יהודה בפרדות ושור או שה דאותו ואת בנו מתרגמינן תורתא או שיתא (ויקרא כב) משמע דאין נוהג בזכרים והיינו דלא כחנניה ומיהו שמואל פסק כחנניה ועוד דסתם מתניתין דסוף פרק אלו מומין (בכורות מה:) אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה אותו ואת בנו מוקי לה התם כחנניה ועוד דחנניה כרבי יונתן ובפרק השואל (ב''מ דף צה:) אמר דאביי סבר לה כרבי יאשיה. ורבא סבר לה כרבי יונתן וקי''ל כרבא לגבי דאביי ומיהו אפילו קיימא לן כרבי יהודה בפרדות כדפסיק בס''פ בתרא דכתובות (דף קיא:) אין להתיר אותו ואת בנו בזכרים דהא מסקינן הכא דרבי יהודה ספוקי מספקא ליה וא''ת דמסקינן בשמעתין בסמוך דבין לרבי אליעזר ובין לרבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי לאו ואמאי מספקא להו והא אמרינן לקמן בפרק הזרוע (דף קלב.) גבי מתנות לר' אליעזר מבעי ליה אם שור אם שה לחלק ורבנן נפקא להו לחלק מאת זובחי הזבח ולר' אליעזר מאת זובחי הזבח אתא לכדרבא דהדין עם הטבח וא''כ מדבעי להו קרא לחלק מכלל דאין חוששין לזרע האב כדמשמע לעיל וי''ל דודאי אי חוששין לזרע האב לא צריך קרא לחלק אבל משום דמספקא להו שמא אין חוששין קבעי קרא לחלק משום דילמא אין חוששין ואתא קרא לחלק ואי חוששין לרבנן אתא קרא דמאת זובחי הזבח לכדרבא דהדין עם הטבח ולר' אליעזר אתא אם שה לחייב במתנות כדדרשי רבנן ומשום דמספקא ליה לרבי אליעזר אי אתא לחלק או לחייב במתנות פטר ר' אליעזר דהמוציא מחברו עליו הראיה וא''ת הא דקאמר רבי יוחנן התם דדרשי רבנן אם שה לרבות את הכוי דחייב במתנות היכי דמי אי בצבי הבא על התיישה כדמסיק בשמעתין דבהכי פליגי והתם נמי בריש ההוא שמעתא אמרינן הכי א''כ סברי דחוששין לזרע האב ואתא קרא לרבויי דחייב בכל המתנות דאי אין חוששין א''כ לא צריך רבוי וא''כ לא צריך קרא לחלק ונראה לפרש דלרבי יוחנן כוי דהתם לא מיתוקם אלא בתייש הבא על הצבייה ובין חוששין לזרע האב ובין אין חוששין איצטריך קרא לחייב בכל המתנות וא''ת דמשמע התם דלא פטר ר' אליעזר אלא ממתנות וכסוי אבל אהא דאמרו רבנן חלבו אסור כחלב בהמה לא פליג מדלא קאמר נמי מותר ואמאי והא אפילו חוששין לזרע האב הא אית ליה לר''א דשה ולא מקצת שה וא''כ תייש הבא על הצבייה לישתרי חלבו וכי תימא דקסבר ר' יוחנן דלרבי אליעזר נמי אמרינן שה ואפילו מקצת שה א''כ אמאי פטר הכא באותו ואת בנו וי''ל דסבר ר' יוחנן דפליגי הכא באותו ואת בנו למלקות ובצבי הבא על התיישה דלרבנן אפילו למלקות אמרינן שה ואפילו מקצת שה ור''א פטר ממלקות דמספקא ליה אי אמרינן שה ואפילו מקצת שה אבל מודה דאיכא איסורא אי נמי לעולם סבירא ליה דשה ואפילו מקצת שה לא אמרינן ושאני חלב דרבי קרא כדדרשינן בריש פרק בתרא דיומא (דף עד.) כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור ומיהו קשה בתייש הבא על הצבייה אמאי פטר ר' אליעזר מכסוי והא דלמא אין חוששין לזרע האב והוי כולו צבי וצ''ל דרבי אליעזר פוטר לא קאי אלא אמתנות וכן משמע לשון המשנה במסכת בכורים (פ''ב מ''י) דתנן ר' אליעזר פוטר שהמוציא מחבירו עליו הראיה וכן כתב רבינו תם בפרדות כרבי יהודה ואותו ואת בנו נוהג בזכרים לאיסורא ולא למלקות:
222ימים לסיום הש״ס