חולין פ ע"א

דף פ - א

ומתרצינן: נחלקו בדרשת "שה ואפילו מקצת שה", דרבנן סברי "שה" האמור ב"אותו ואת בנו" ובמתנות, משמעותו ואפילו מקצת שה! ורבי אליעזר סבר: "שה" ולא מקצת "שה", וכדלהלן: אמר רב פפא: הלכך, מה ששנינו לענין כסוי הדם, שאין שוחטין כוי ביום טוב, לפי שחיוב הכיסוי בו אינו אלא מספק, ומתנות, שנחלקו בהן רבנן ורבי אליעזר, לא משכחת לה, אלא - בצבי הבא על התיישה.

והיינו, שהמשנה בביצה לגבי כיסוי הדם היא כדעת רבנן, ולפיכך קבעה שאין שוחטין כוי ביום טוב שמא חוששין לזרע האב, והרי הוא חייב בכסוי משום שיש בו מקצת צבי מצד האב. ואין מכסין אותו שמא אין חוששין, והרי הוא כולו בהמה כאמו. [אבל לרבי אליעזר מותר לשוחטו ביום טוב. שהרי הוא פטור בודאי מכסוי. שאפילו אם נחשוש לזרע האב הרי אין בו אלא מקצת צבי ורבי אליעזר סבר "צבי ולא מקצת צבי"].

ומה ששנינו שנחלקו לענין מתנות, היינו משום דבין לרבנן ובין לרבי אליעזר מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא, וקא מיפלגי ב"שה ואפילו מקצת שה". לרבנן חייב ליתן חצי מתנות, כי אפילו אם נחשוש לזרע האב, שהוא צבי, הפטור ממתנות, מכל מקום הוא חייב בחצי, מצד האם התיישה. שהרי רבנן סברי "שה ואפילו מקצת שה". אבל יותר מחצי אינו חייב שמא חוששין לזרע האב ויש בו חצי הפטור ממתנות. ולרבי אליעזר פטור לגמרי ממתנות שמא חוששין לזרע האב, וכיון שיש בו חלק מהאב הפטור ממתנות הרי הוא פטור לגמרי, כי "שה" אמר רחמנא ולא מקצת שה. והואיל והדבר בספק, אין לחייבו במתנות, שהמוציא מחבירו עליו הראיה ^[38].

לענין "אותו ואת בנו" משכחת לה למחלוקת רבנן ורבי אליעזר בין בתייש הבא על הצבייה בין בצבי הבא על התיישה.

א. בתייש הבא על הצבייה. ולא נחלקו אלא לענין איסורא אם הדבר אסור או לאו, אבל מלקות לכולי עלמא אין בו.

דרבנן סברי: אסור לשחוט את הבת שנולדה מהתייש והצבייה ^[39] עם בנה ביום אחד, דלמא חוששין לזרע האב ויש בבת הזאת מקצת מאביה התייש, ומכיון ש"שה ואפילו מקצת שה" אמרינן, אם כן, אפילו אם הוא רק מקצת שה אסור לשוחטו עם בנו ביום אחד. [אבל אין לוקין, לפי שהאיסור אינו ודאי. שהרי שמא אין חוששין לזרע האב ונמצא שהבת כולה חיה היא כאמה, ומותר לשחטה עם בנה] ^[40].

ורבי אליעזר סבר: מותר לשחוט בת התייש והצבייה עם בנה. כי נהי נמי שיש צד דחוששין לזרע האב, מכל מקום, אין כאן אלא מקצת בהמה מצד האב. שאילו מצד האם היא חיה, שאין בה איסור "אותו ואת בנו". ו"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן! ונמצא שרק אם כולו שה אסור הוא ב"אותו ואת בנו". אבל אם רק מקצתו שה אינו בכלל האיסור ^[41].

ב. בצבי הבא על התיישה נחלקו אם חייבין עליו מלקות, או לא, אבל לענין איסור כולי עלמא מודים שאסור.

דרבנן סברי: השוחט את בת הצבי והתיישה עם בנה ביום אחד לוקה. כי נהי נמי דחוששין לזרע האב ויש בבת הזאת מקצת מאביה הצבי שאין בו איסור "אותו ואת בנו", מכל מקום יש בה גם מקצת מאמה הבהמה. ו"שה ואפילו מקצת שה" אמרינן! והלכך מלקינן ליה.

ורבי אליעזר סבר: איסורא איכא, מלקות ליכא.

איסורא איכא: דלמא אין חוששין לזרע האב, והאי בת של הצבי והתיישה שה מעלייא הוא כאמה, הלכך אסור לשוחטה עם בנה.

מלקות ליכא: דלמא חוששין לזרע האב ונמצא שהבת הזאת יש בה מקצת מאביה הצבי, ו"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן! ואם כן מותר לשוחטה עם בנה. וכיון שהדבר בספק אם עבר על הלאו ד"אותו ואת בנו" הלכך אין בו מלקות ^[42].

עד כאן נקטה הגמרא שכוי שנחלקו בו רבי אליעזר ורבנן הוא הבא מכלאי צבי ועז, אך מצינו דעות נוספות מהו "כוי":

אמר רב יהודה: כוי אינו נולד מבהמה וחיה, אלא בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים ^[43] אם מין בהמה היא אם מין חיה היא ^[44].

רב נחמן אמר: כוי זה איל הבר הגדל ביער ואין בו ספק אלא הוא חיה גמורה ^[45].

כתנאי: דתניא: כוי זה איל הבר, [וכרב נחמן].

ויש אומרים: כוי זה הבא מן התייש ומן הצבייה.

רבי יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה היא אם מין בהמה היא, [וכרב יהודה] ^[46].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כוי מין בהמה היא, ושל בית משפחת דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים.

אמר רבי זירא אמר רבי ספרא אמר רב המנונא: הני עיזי דבאלא, עזי היער, כשרות לגבי מזבח, לפי שאינן מין חיה [שאינה קריבה למזבח] אלא מין בהמה.

סבר לה רב המנונא, כי הא דאמר רבי יצחק: עשר מיני בהמות [ונכללו בהן גם חיות] מנה הכתוב! שהן מותרות באכילה, ותו לא! שמלבדם אין שום בהמה או חיה הכשרה באכילה.

והני עיזי דבאלא, שהן בודאי כשרות לאכילה, מדלא קחשיב להו הכתוב [בתור מין בפני עצמו] בהדי חיות, שמע מינה שבכלל מין עז נינהו, ונמצא שהעיזים הללו אינם בגדר "חיה" אלא בגדר "בהמה" ממין העזים, והן בכלל אותן בהמות שמנה הכתוב.

מתקיף לה רב אחא רב יעקב, על דברי רב המנונא שרק עשר בהמות המנויות בכתוב כשרות: ואימא "איל וצבי" הכתוב בתורה - פרט, ואילו "כל בהמה" שכתוב לאחר מכן - כלל! וכיון שכל מקום שכתוב פרט ואחר כך כלל נעשה כלל מוסיף על הפרט, אם כן איכא טובא, ונלמד מכאן הרבה מינים [שיש בהם סימני טהרה], שאף הם נתרבו להיות כשרים באכילה? ומתרצינן: אם כן, שתדרוש מפרט וכלל לרבות בהמות רבות נוספות, כל הני פרטי, כל הבהמות וחיות שמנה הכתוב, למה לי?! והרי בכדי לדרוש "פרט וכלל" היה די בכך שהתורה תכתוב מין אחד שהוא יהיה "פרט"! אלא, ודאי, לכך נמנו כולם כדי לומר שרק אלו כשרות ותו לא.

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא [על ההוכחה לעיל שעיזי דבאלא הן בהמות ולא חיות]: ודלמא עיזי דבאלא מינא ד"אקו" נינהו, שהאקו היא חיה שנמנתה בין עשר הבהמות, וכיון שאין אנו בקיאים מהו מין עיזי דבאלא יתכן שבאמת מנה אותם הכתוב כשהזכיר את מין האקו? ^[47]

וכן אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, ואמרי לה: אמר רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: דלמא עיזי דבאלא מינא דתאו או מינא דזמר, נינהו? שהתאו והזמר אף הן חיות שנמנו בין עשר הבהמות, ושמא עיזי דבאלא נכללים באחת מהן?

אמר ליה רב חנן לרב אשי: אמימר - שרי תרבייהו! אמימר התיר את חלב עיזי דבאלא באכילה. ומוכח שהוא סובר שהן חיות, וחלב חיה מותר באכילה.

בעא מיניה אבא בריה דרב מנימין בר חייא מרב הונא בר חייא: הני עיזי דבאלא - מהו שיקרבו לגבי מזבח? וספק זה תלוי אם הן חיות או בהמות?

אמר ליה רב הונא בר חייא: עד כאן לא פליגי רבי יוסי ורבנן אלא בשור הבר שגדל ביער אם הוא בהמה או חיה.

דתנן: שור הבר - מין בהמה הוא. רבי יוסי אומר: מין חיה הוא!

וטעם מחלוקתן: דרבנן סברי: מדמתרגמינן [דברים יד ה] "תאו" - תורבלא, שמשמעו שור היער [תור - בלא], ומכיון שהוא נקרא "שור" שמע מינה ששור הבר מינא דבהמה הוא! ^[48]

ורבי יוסי סבר: מדקא חשיב ליה הכתוב ל"תאו", שהוא שור הבר, בהדי חיות, שהרי כתוב "אקו ודישן ותאו וזמר", שכולן חיות, שמע מינה ששור הבר מינא דחיה הוא!

אבל הני עיזי דבאלא, שלא נמנו בין החיות - דברי הכל מינא דעז נינהו! שהרי הם קריין "עז", ורבי יוסי אף הוא יודה כאן שהולכין אחר השם.

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: ודלמא באמת עיזי דבאלא - מינא דאקו נינהו, וחיות הן?

אמר ליה רבינא לרב אשי: ודלמא עיזי דבאלא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו שהן חיות?

אמר ליה רב נחמן לרב אשי: אמימר - שרי תרבייהו! לפי שהן חיות ^[49].

שנינו במשנה: כיצד? השוחט אותו ואת בנו:

. קדשים בחוץ.

אמר רבי אושעיא: כולה מתניתין דלא כרבי שמעון!

ממאי? מדקא תני במתניתין שאם שתי הבהמות שהן "אותו ואת בנו" היו קדשים, ושחטן בחוץ לעזרה, הרי השוחט הראשון חייב כרת משום שחוטי חוץ והשני פטור מכרת. לפי שהבהמה השניה היתה פסולה באותו היום להקרבה, שהרי אסור לשוחטה משום "אותו ואת בנו". ואין חייבין על שחוטי חוץ אלא בקרבן הראוי להיקרב בפנים. ושניהם קרבנות פסולים, ושניהם שני השוחטים סופגים את הארבעים.

אמר רב פפא הילכך לענין כסוי הדם. כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו דמספקא להו ואזלינן לחומרא ולענין מתנות קא מיפלגי בשה אפי' מקצת שה:

בתיש הבא על הצבייה לאיסורא. כלומר כיון דאמו צבייה איסורא איכא מלקות ליכא:

(אלא איסורא היכא) בצבי הבא על התיישה ולמלקות כלומר כיון [דאמו] תיישה מלקות נמי איכא לרבנן:

ושל בית רישאי מקום:

עיזי דבלא אותו יער ששמו בלא:

עשר בהמות מנה הכתוב שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי וגו' עשרה הן בין בהמות וחיות:

ואיכא טובא. כלומר ואיכא טובא חיות:

א"כ כל הני פרטי למה לי. כל הני פרטי איל וצבי ויחמור וגו' למה לי אלא מדמנה הני פרטי ש"מ דליכא חיות טהורות עוד:

אמימר שרא תרבייהו כלומר דסבירא ליה דמין חיה הוא מדקא חשיב ליה בהדי חיות. כלומר דכתיב ותאו וזמר ומתרגמינן תורבלא:

כולה מתני' דלא כר"ש ממאי מדקתני. פי' אומר על ראשון ראשון אבל בבי טובא איתא במתני' דלא כר"ש ולא הספיק לפורטן עד ששאלו בגמ' פשיטא ותירץ.

לענין כסוי הדם ומתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה. פירוש מתנות ודאי לא משכחת לה אלא בהכין, דאי בתייש הבא על הצביה לרבנן היאך חייב דפלגא לא יהיב ליה אידך פלגא אמר ליה אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול, ולענין כיסוי נמי לא משכחת לה אלא בהכין כשתמצא לומר כמתניתין דרבנן הוא. ומיהו ודאי משכחת לה בתיש הבא על הצביה אי מוקמת לה לרבי אליעזר, דדילמא (א"ח) [חוששין] לזרע האב [ו]לאו בר כסוי הוא דשה ואפילו מקצת שה לא אמרינן, אלא דניחא ליה לאוקמה לרבנן, והילכך אמר דלא שמכחת לה אלא בצבי הבא על התיישה, ואי נמי משום דניחא ליה טפי לאוקמי כיסוי ומתנות בחד גוונא ומתנות ליכא לאוקמי כלל אלא בהכין כנ"ל.

בתיש הבא על הצביה לאיסורא רבנן סברי כיון דאיכא למימר דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן וכו'. על כרחין דצריכין אנו לפרש בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן כדאוקימנא ברישא דשמעתין, דאי בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה אפילו איסורא ליכא וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמה שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו, וצבי הבא על התישה למלקות בכי האי גוונא מיירי בצבי הבא על התיישה ולדה בת והבת ילדה בן ושחיט לה ולברה, ובכי האי גוונא [הוא] דקאמר רבי אליעזר דלא לקי, דדילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן והוה ליה צבי ובנו, אבל בצבי הבא על התיישה וילדה בן ושחיט לה ולברה בהא ליכא מאן דפליג, וכולי עלמא מלקה לקי וכדאמר רב חסדא הכל מודים בתישה ובנה צבי שחייב מאי טעמא שה אמר רחמנא ובנה כל דהוא, ואף על גב דאמרינן סתמא בתיש הבא על הצביה ובצבי הבא על התיישה (וילדה) [ולא קאמרינן דילדה] בת ובת ילדה בן משום דסמיך ליה אשקלא וטריא דשקלינן וטרינן עלה בריש שמעתין ופרקינן ומוקמינן לה הכי.
ותמיהא לי מה שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שמפרש לה כצורתה בתייש הבא על הצביה ושחיט לה ולברה לאסורה, שכן כתב (פי"ב מהל' שחיטה ה"ח) ונוהג בכלאים כיצד צבי שבא על העז ושחט את העז ובנה לוקה, אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה, ואם שחט אינו לוקה, פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה. ושמא הוא ז"ל מפרש דהא דמותבינן לעיל במאי עסקינן אילימא בתיש הבא על הצביה וילדה בן ושחט לה ולברה, והא אמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור, משום דהוה סלקא דעתין דמחלוקתן דרבנן ורבי [אליעזר] לענין מלקות הוא דפליגי הוא דמותבינן הכי, והיינו דפריך מדרב חסדא דאמר הכל מודים שהוא פטור דמשמע פטור ממלקות, אבל השתא דמוקמינן פלוגתייהו באיסורה אפילו בצביה ובנה תייש אסרי רבנן. ואינו מחוור דכיון דאמרינן דשה אמר רחמנא ולא הצבי והכא ליכא לא שה ולא מקצת שה מאי טעמא מפלגינן בין איסורא למלקות, אי שה ואפילו צבי אמר רחמנא מלקי נמי לקי, ואי שה אמר רחמנא ולא צבי איסורא מנא לן, וצ"ע.

הא דאמרינן: שור הבר מין בהמה רבי יוסי אומר מין חיה. פסק הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' מאכלות אסורות ה"ח) כרבנן דאמרי מין בהמה, ומתרגמינן תורבלא, ומיהו לפי גרסת הספרים שלנו דגרסי באתקפתא דאתקיפו על מילתה דרב המנונא ודילמא מינה דתאו הוא, משמע דרב אחא ורב אשי דבתראי נינהו סבירא להו כרבי יוסי דאמר דתאו היינו שור הבר מין חיה הוא, ומדסבירא להו כרבי יוסי ודאי הילכתא כותיה. ועוד דרבי יוסי נמוקו עמו. ומיהו מקצת ספרים יש דלא גרסי באתקפתא דרב אחא אלא דילמא מינה דזמר הוא ותו לא, ושמא אף בספרי הרב ז"ל כך הגירסא ופסק הלכה כרבנן, ועם כל זה יש לתמוה דהא ר' יוסי נמוקו עמו. ולענין עיזי (דבלא) [דבאלא] קיימא לן כרב אחא ורבינא ורב חנן דאמר מינה דחיה הוא ורב חנן נמי דאסהיד עליה דאמימר דשרי תרבייהו.

עז הבר מין חיה הוא ופסולה למזבח וחלב שלה מותר אבל שור הבר הוא מין בהמה וחלבה אסור:

שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה והילכך שחט הראשון חלין בעזרה אע"פ שהיא שחיטה שאינה מכשרת לאכילה אסור לשחוט את בנה ואם שחט לוקה אבל נחר או עקר או נבל את הראשונה מותר לשחוט את השניה וכן כל כיוצא באלו כמו שיתבאר למטה:

בד"ה [מתקיף לה וכו'] דלמא מינא דאקו כו' או זמר הנך דלא בקיאינן בהו כו' עכ"ל דקדק לפרש הנך דלא בקיאינן בהו דאי בקיאינן בהו כיון דהאי עז הבר לא ממש אקו או תאו או דזמר ניהו לית לן למימר דמינא דהני נינהו אלא מינא דעז משום דנקרא עז אבל כיון דלא בקיאינן בהו אית לן למימר דהני ממש נינהו אע"ג דנקרא עז נשתנה שמו בפי עולם ולאו מינא דעז ודו"ק:

תוס' בד"ה מדחשיב ליה כו' משמע דאי לאו דחשיב ליה בהדי חיות כו' עכ"ל לעיל נמי קאמרינן והני מדלא חשיב ליה בהדי חיות וכו' מה"ט נמי קאמר דעז נינהו משום דנקרא עז אלא דהכא לפי סברת המקשה הוכיחו דכ"ע אית להו הך סברא ולמאי דמסיק נמי ודלמא מינא דאקו או דתאו או דזמר נינהו באיל הבר ודאי נמי איכא למימר הכי דמינא דאקו או דתאו או דזמר נינהו ודו"ק:

בד"ה הראשון חייב כרת כו' דלא כרבי יצחק אתיא דאמר פ' אלו הן הלוקין חייבי כריתות שלקו כו' עכ"ל פי' דלא כהאי תירוצם דהתם דאמר דהך מתני' דמגילה אלא שזה זדונו בידי אדם וזה בכרת כרבי יצחק אתיא דאליביה ליכא מאן דפליג על ר' חנניא בן גמליאל דסבר התם דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתות אלא כהאי תירוצא דהך [מתני'] דמגילה לא אתיא כר' יצחק אלא דאיכא מאן דפליג על ר' חנניא וסבר לא נפטרו מידי כריתות ודו"ק:

בגמ' א"ר פפא הלכך לענין כסוי הדם וכו'. לפי סוגיא דשמעתתא לא היה צריך לאוקמי דר"א ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא אלא היה יכול לאוקמי דס"ל דודאי חוששין לזרע האב ואפ"ה בתיש הבא על הצביה וילדה בת וכו' אין אותו ואת בנו נוהג בו משום דר"א ס"ל שה ולא מקצת שה ואפילו איסורא ליכא וכן בצבי הבא על התיישה אין מלקות לר"א משום דכיון דחוששין לזרע האב ה"ל מקצת שה ולענין מתנות נמי אפי' בצבי הבא על התיישה פטור ממתנות לר"א משום דודאי חוששין לזרע האב וה"ל מקצת שה וכ"ש בתיש הבא על הצביה דממה נפשך הוי ליה מקצת שה דפטור לר"א דס"ל שה ולא מקצת שה וכן צ"ל לחנניה דסבירא ליה דחוששין לזרע האב אי ס"ל דשה ולא מקצת שה אין אותו ואת בנו נוהג בו וכן אין חייב במתנות ונראה דלהכי מוקי דר"א נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע אב כדי לאוקמי ההיא דכוי אין שוחטין אותו בי"ט אפילו כר"א ובתיש הבא על הצבייה דשמא חוששין וליכא אלא מקצת צביה ושמא אין חוששין וכוליה צבי היא ובעי כסוי ולכך אין שוחטין אותו בי"ט והא דקאמר לענין כסוי הדם וכו' לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה לא קאמר הכי אלא כדי לאוקמא כרבנן דלרבנן לא מתוקמא בענין אחר כמו שפרש"י. אבל לר"א מתוקמא בתיש הבא על הצביה ודו"ק:

בתוס' ד"ה כוי בריה בפני עצמה היא וכו' ולא אכוי שנחלקו בו ר"א ורבנן קאי וכו' כצ"ל:

ד"ה מדחשיב ליה בהדי חיות וכו' משמע דאי לאו חשיב וכו' וקשה קצת וכו'. יש לדקדק מפני מה לא הקשו התוס' גם כן לעיל על רבי זירא א"ר ספרא וכו' דאמר הני עיזי דבאלי כשרות לגבי מזבח מטעם דעשר בהמות מנה הכתוב ותו לא והא איל הבר הוי חיה אע"ג דלא חשיב ליה קרא בהדי חיות ועוד יש לדקדק למה להו לתוס' לאקשויי' ממשמעותא ה"ל לאקשויי' בפשיטות מדקאמר גמרא עד כאן לא פליגי רבי יוסי ורבנן וכו' אבל הני דברי הכל מינא דעז נינהו א"כ מבואר בהדיא דס"ל דכל מה שנקדא בלשון בהמה ולא חשיב ליה בהדי חיות הוי בהמה ולמה להו לתוס' לאקשויי ממשמעות' שור הבר דאי לאו דחשיב ליה וכו' ונראה דס"ל להתוס' דאיל הבר יש לו כל סימני חיה ולכך אתי שפיר דחשיב היה לכ"ע דעד כאן לא פליגי תנאי דברייתא אלא בכוי אי איהו הוי איל הבר או לא אבל איל הבר בעצמו לכ"ע הוי חיה דלא אצטריך קרא למחשביה כיון דיש לו כל סימני חיה הכתובים בקרא אבל בעיזי דבאלי על כרחך צ"ל דלא הוו יכולין לברר בסימניו כדפליגי ביה אי הוה חיה או בהמה ולכך קאמר ר' זירא מדלא חשיב ליה בהדי חיות ש"מ דעז נינהו ולכך ליכא לאקשויי אר' זירא מידי אבל ארב הונא שייך שפיר להקשות משום דמסתברא להו לתוס' דכל הני דחשיב להו קרא בהדי חיות יש להם סימני חיות וא"כ תאו יש לו סימני חיה ואעפ"כ קאמר מתרגמינן ליה תורבלא ונקרא בשם שור אי לאו דחשיב ליה בהדי חיות הוי בהמה לכ"ע אע"ג דיש לו סימני חיה א"כ יש להקשות שפיר והא איל הבר הוי חיה לכ"ע כיון דיש לו סימני חיה אע"ג דנקרא בשם איל ודו"ק נ"ל:

רש"י בד"ה בתיש הבא כו' מן התיש והצביה עם כו' התראה ולר"א כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה דלמא מינא כו' מאי ניהו הס"ד:

גמרא ודלמא מינא דאקו כו' דלמא מינא דתאו כו'. עי' פרש"י ומהרש"א. ובדבריהם מיושב הא דלא אקשו מיחמור ודישון דקדימו. משום דבהו הוו בקיאי כדאשכחן בבכורות (ז ב) חלי דיחמורתא כו'. ובזבחים (קיג ב) חזי לי אורזילא דרימא ועי' תוס' שם:

רש"י ד"ה לענין כה"ד. דמשמע ספק חייב בכסוי כו'. כ"נ דצ"ל. אמנם לשון דמשמע אינו מכוון דבהדיא תני בר"פ דלקמן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק כו'. וכן אינו מדוייק לישנא דגמרא לעיל בזה:

רש"י ד"ה בתייש הבא על הצבייה ולאיסורא. הילכך ה"ל התראת ספק כו'. וכה"ג כתב לקמן (פו) במשנה. ותמוה דאפילו למ"ד שמה התראה היינו דוקא דלבסוף עבר בודאי. אבל הכא ולקמן דמספקא לן אם עבר כלל לכ"ע לא מלקינן ליה מספיקא וצע"ג:

תד"ה ולא (בסופו). אם חדודות וכרוכות וחרוקות יפה. כ"נ דצ"ל. עי' לעיל (נט ב) תד"ה והרי עז:

תד"ה זה. וסבר כו' שהוא ודאי חיה כו' ופליגי אמתניתין. לא הבנתי דבריהם הק'. שהרי כ' לעיל בד"ה כוי דר"י קאי אמתני' דכה"ד ומשמע דגם ר"נ קאי עלה ואמר דעל איל הבר כוונה המשנה שהוא ספק. וגם מאי דמוכח מדבריהם דרשב"ג קאי על איל הבר. לא כן משמע פשטא דלישנא דברייתא אלא דקאי על כוי דר' יוסי. ולכאורה הי' נ"ל להגיה דכצ"ל שכוי (ור"ל אותו ברי' בפ"ע שנקרא כוי) ודאי חיה. ולמחוק תיבות ופליגי אמתניתין. אבל לקמן ד"ה מדחשיב מוכח להדיא כגי' שלפנינו. וי"ל בדוחק:

תד"ה הראשון. דלא כר' יצחק אתיא כו'. עי' מהרש"א שנדחק. והתוי"ט נראה שהגי' דלא כרחב"ג ונכון. ועי' נו"ב מ"ת חלק או"ח סי' קכ"ח שהגיה כן בנו הגאון מדעתו ז"ל ואישתמיטתיה שכבר קדמו התוי"ט:

גמ׳ א"ל רב נחמן. נ"ב נ"ל שצ״ל חנן:

רש"י ד״ה בריה בפני עצמה יכו׳ וה"נ אמרי' בפ"ק דבכורות דף ז ע"א כצ"ל:

גמ' הני עיזי דבאלא. עי' סוכה די"ג ע"א תוד"ה משום:

בתיש הבא על הצבי ולאיסורא. פירש"י דף פ' ע"א ה"ל התראת ספק ואין מלקות בלא התראה לשון זה צע"ג לישבו. ולולי דמסתפינא אמינא דתיבות אלו ט"ס הם ושייכי לקמן פ"א ע"א פירש"י ד"ה התראות ס' וכו' וכה"ג איכא ברש"י דע"ז וי"ו ע"א סוף ד"ה לפני עוור שייך לדף ז' ע"א סוף ד"ה הנראה ונדפס כן שם על הגליון:

עשר בהמות מנה הכתוב עיין תוס' יומא ע"ד ע"ב ד"ה כוי דאיכא כוי שאינו חי' ולא בהמה והקשה תלמוד אחד הא ליכא אלא עשר מיני בהמות וחיות והאי היכי רמיזי וצ"ע:

עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו עיין תוס' ועמ"ש הרא"ש סוף הל' כלאים תשובת ר' אפרים אין דעתו כן אלא לדעת ר' יאשי' אייתר יחדיו לומר שיהי' קשורים דוקא ולר' יונתן איצטריך לגופי' ומחייב במנהג שור וחמור אפי' אינם קשורים ואינו דומה לכלאי בגדים דהתם כלאים ושעטנז כתיב משמע ב' חתיכות דוקא אפי' בלא יתורא ע"ש:

ומבואר שם נמי דאיסי בן יהודה בירושלמי דמייתי נמי תוס' ריש חגיגה ב' ע"ב לישא וכו' שאסור לרכוב על פרידה מק"ו היינו נמי משום דס"ל דהנהגה בכלאים אסור אפי' אינם קשורים דאל"ה ליכא ק"ו כלל. וא"כ ס"ל כר' יונתן ע"ש בביאור. ובזה הבנתי מה דמקשה עליו מדהע"ה והרכיבו את שלמה בני על הפרידה אשר לי ותי' אין למדין מן התקוע פי' המלכות שתוקעין עצמן לדבר הלכה וחלילה למימר הכי על אדונינו דהע"ה. אבל יובן כי הנה כתיב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם וע"ד אשר שכר עליך בלעם. ומבואר ברמב"ן ויתר מפרשי' דטעמא אשר לא קדמו הוא לעמון אבל מואבים הקדימו בלחם כמבואר בדברי יפתח ואשר שכר עליך הוא טעם למואב ע"ש וא"כ לכאורה לר' יאשי' דס"ל דכל היכי דלא כתיב או ה"ל כמאן דכתיב יחדיו דמי א"כ ה"נ נימא לא קפיד קרא אלא על עמון ומואב יחדיו. ר"ל שיהי' א' ממואב נשוי עמונית או בהיפך ואותו הולד היוצא מבין שניהם דאית בהו תרי טעמא שלא הקדים בלחם ומים וגם שכר עליך בלעם וגו' אותו נאסר לבוא ולא זולת והא דלא אמרינן הכי היינו משום דקיי"ל הנקבות מותרות עמוני ולא עמונית ומשום דאין דרכה של אשה לקדם ולא להשכיר וא"כ ע"כ א"א לפרש כנ"ל שלא יהיו אסור אא"כ נשוי למואבית דהא בנקבות ליכא איסור כלל אע"כ או או קאמר וכל א' מהם אסור לבוא בקהל. א"כ לפ"ז יסכר פי דוברי שקר האומרים דהע"ה אסור לבוא בקהל דממנ"פ אי דרשינן עמוני ולא עמונית הרי הותר ואי לא דרשי הכי א"כ לא נאסרו אלא בחבור שניהם עמון ומואב דכמאן דכתיב יחדיו דמי ודהע"ה אתי ממואב לחוד בלא צירוף עמון אך כ"ז אי נימא כר' יאשי' אך לר' יונתן ליתא להנ"ל ואפשר שיהיו אסור בקהל. והנה משו"ה רכבו על פרדה לברר שהלכה כר' יאשי' דלר' יונתן אסור לרכוב על פרדה. והנה ביבמות ע"ז ע"א תוס' ד"ה אם וכו' מבואר דת"ח שאמר הלכה והוא נוגע בדבר אין שומעין והיינו דקאמר איסי בן יהודה אין ללמוד מן התקוע שהם נוגעין בדבר ואין למדין מהם:

ועיין שם ביבמות ע"ז ע"א. רבות עשית אתה ה' אלוקי נפלאותיך ומחשבותיך עלינו עלי לא נאמר אלא עלינו מלמד שהי' רחבעם יושב בחיקו של דהע"ה ואמר עלי ועליך נאמרו ב' מקראות הללו ופשטי' משמע ב' דרשות עמוני ולא עמונית על רחבעם דאתי מנעמה העמונית ומואב ולא מואבית על דהע"ה והוא דחוק דתרווייהו מקרא א' הוא ולא שייך רבות עשית אלא במקראות הרבה ע"כ נראה דקאי אדסמוך לי' דדריש נמי רבא מה דכתיב אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי אני אמרתי עתה נתחדש הלכה וכבר רמז עלי בתורה שתי בנותיך הנמצאות וכתיב מצאתי דוד עבדי ע"ש והיינו מתחלה לא נתגלה לו לדהע"ה דרש זה דהנמצאות ולא הוה צריך לי' דאיהו ממנ"פ מותר בקהל כנ"ל. אך כשנולד רחבעם שהוא מצד אביו שלמה ודוד ממואב ומצד אמו מעמון א"כ אזדא לי' הממנ"פ הנ"ל והוצרך הקב"ה להאיר עיניו בדרשא דהנמצאות והיינו אז אמרתי בשעה שנמשחתי אמרתי הנה באתי לחדש דרשא זו כי היא מוכרחת בממנ"פ אך עתה על כרחינו לחפש אחר הכרחים אחרים והנה במגלת ספר כ' עלי והיינו דקאמר לרחבעם עלינו עלי ועליך נאמרו ב' מקראות הללו של עמוני ול"ל הנמצאות דעל שנינו לא סגי בלא"ה:

ושם נמי דרש פתחת למוסרי שהתיר איסור עמונית ומואבית. וי"ל המשך הקרא עבדך ובן אמתיך פתחת למוסרי לך אזבח זבח תודה דהאוכל בזכות אביו אינו ראוי להודות כ"כ אדרבא הפסוק מגנה על ההרים אכל שאכל בזכות אבותיו והנה בסוף כתובות שלחו לי' אחוהו דרבה הלכה כר' יהודה בפרדות כ' רבינו חננאל שרמזו לו חוששין לזרע האב דאתי מדבית עלי מ"מ הנראה מזה דהוה ס"ל אי אין חוששין לזרע האב א"כ מי שבא מבית עלי אם לא יהי' אביו ואמו שניהם מבית עלי לא יזיק לו כי לזרע האב לחוד אין חוששין וה"ה לענין הטובה אי אין חוששין לזרע האב לא יועיל לו כ"כ זכות אבות. והנה דהע"ה הי' ראוי להנצל מכל צרה בזכות אביו ישי שמת בעטיו של נחש ואין כאן זבחי תודה אך להיות כי דהע"ה כשרצה לברר שמותר הוא בקהל ה' הוצרך לקבוע הלכה כר' יאשי' כנ"ל ולר' יאשי' אין חוששין לזרע האב וכיון דאין חוששין אין כאן זכות אבות כ"כ ושפיר הוצרך לזבחי תודה והיינו אני עבדך בן אמתך דייקא ולא בן עבדך ישי כי אין חוששין לזרע האב ועי"ז פתחת למוסרי האיסור של עמוני ולא עמונית וא"כ לך אזבח זבח תודה. ומיושב נמי פסוקי יחזקאל שמגנה הרשע על ההרים אכל ועיניו נשא על גלולי בית ישראל ומשבח הצדיק על ההרים לא אכל ועיניו לא נשא לגלולי בית ישראל ודרשו חז"ל אכילת ההרים שאכל בזכות אבות והנה אחז"ל משמאסו מלכות בית דוד מאסו בתורה דכתיב אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליך ישראל קרי לאלהיך ישראל דהיינו עגלי ירבעם ואין נגאלין עד שיחזרו משלשתן שנאמר ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם עיין פרק חלק ונמצא היינו מורד במלכות ב"ד היינו גילולי בית ישראל כי הכל חד והנה דקדקו המורדים באומרם אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי כי רמזו דס"ל חוששין לזרע האב ונקרא בן ישי ולא בן אמתיך ואזדא לממנ"פ הנ"ל והוא אסור בקהל והנה הם באו לידי מדה זו על שישבו עצמם שאינם כדאים בעולם אלא הם אוכלים בזכות אבותם ומזה הוכרחו דחוששין לזרע האב והיינו מי שאוכל על ההרים בזכות אבות הוא נושא עיניו אל גלולי בית ישראל דהיינו שמורד במלכות ב"ך וההיפך בהפכו כי זה בזה תלי':

והנה שלהי כתובות שלחו לי' אחוהי דרבה וכו' והלכה כר' יהודה בפרדות והמאמר תמוה מאוד וכ' שם מהרי"ט שמצא כ' בס' יוחסין בשם ר"ח שכ' ששלחו לו כן שאין לחוש לזרע האב כי רבה מבית עלי. והוא ז"ל כ' שז"א דר' יהודה ספוקי מספקא לי' וראיתי בפנים בס' יוחסין באמוראים אות רבה דשם לא נאמר אלא משום דאתי מעלי שלחו לו הלכה כר' יהודה ותל"מ וא"כ י"ל בהיפוך מידי ספיקא לא נפקא שמא חוששין לזרע האב ויחוש לעצמו ומכ"ש לפי מה שיבואר לקמן בחי' הלכה זו דחוששין ממש מודאי שלחו לי' ולא מספיקא ויהיו פי' המאמר כפתור ופרח שהרי הם שלחו לו שיעלה לא"י משום צער גלגול מחילות שבח"ל ואם אי אתה עולה והיינו משום ביטול תורה כמבואר שם שאין לו רב בא"י א"כ הזהר בשלשה דברים. אל תרבה בישיבה והליכה ועמידה שהם קשים לגוף והלכה כר' יהודה בפרדות. והענין בזה כי בחיים חיותו טוב לו ישיבת ח"ל לעסק התורה ורק משום חשש מיתה טובה יותר ישיבת א"י וא"כ הא לדינא קיי"ל מיתה לא חיישינן ודי לו שיעלה לעת זקנתו כי יקרבו ימיו למות בהגיעו לשיבה ולגבורות עיין גטין כ"ח ע"א דרבה גופי' אית לי' התם הכי והיינו טעמא רבא שלא יעלה עתה אך תינח אינש דעלמא. אך בית עלי שימותו אנשים בני י"ח א"כ כל ימיו ידאג מן המיתה ויש לו לעלות מהר אלא שאחז"ל בזבח ומנחה לא מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה וג"ח וא"כ הדר ה"ל בית עלי כשאר אינשי ולא יחוש למיתה אלא דהנה בטבע הליכה ועמידה והישיבה קשים לגוף ורוב בני תורה א"א לשמור גופם מאלה וכיוצא בהם כי מתנהגים כפי מה שיאותו לתורתם ואינם משגיחים על הטבע כי רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך ולכל בשרו מרפא ואמנם תינח לכולי עלמא אך לבני עלי שגם אם יתנהגו בטבע לא יארכו ימים אלא בזכות התורה וא"כ תרתי לא עבדו וא"כ אם לא יתנהגו עפ"י הטבעי הרפואה וישליכו נפשם מנגד א"כ יחושו לעצמן שלא ימיתו בנוער וימהרו לעלות לא"י למות שם והיינו דשלחו לי' לרבה אם אי אתה עולה על כרחך תזהר בשלשה דברים בהליכה ועמידה וישיבה שהם נגד הטבע ובשארי ת"ח זכות התורה מגינה אך הלכה כר' יהודה בפרדות שחוששין לזרע האב ואת אתית מעלי ודי להגן כשתתנהג בטבע ותרתי לא עבדו ולאו משום שמירת הגוף שלחו לו כן אלא שהי' יכול לעלות סוף ימיו עכ"פ:

ואיידי דאיירי עיין שם במגלה כ"ה ע"א ההוא דנחית קמי' דרבה וכו' ורבה נמי לחדודי לאביי הא דבעי וק' מאי חידוד במשנה מפורשת שהיו שגורה בפי כל ומה ראה ההוא דנחת קמי' דרבה לעבור על משנה מפורשת והנה במשנה לא הוזכר כ"א קן צפור ושביק או"ב דקדים וע"כ י"ל כך דוודאי אפשר הוא שיהי' הטעם משום שלא יתאכזר וע"ש בתוס' בשם הפייטן. והכי ס"ל לרמב"ם במורה ורמב"ן בחומש פרשת שלוח הקן וכ"כ במלחמות ה' בשמעתין. והנה מאן דס"ל כחנני' דאו"ב נמי נוהג בזכרים ע"כ גזירת המלך הוא ולא רחמנות דאין רחמי בזכרים על בניהם בבהמות כמ"ש מלחמות ה' וע"כ גזירה היא מלפניו וה"ה בשלוח הקן אך אם נאמר דשניהם אינו נוהג אלא בנקבות אפשר לומר דמשום רחמנות הוא. וע"כ אמרה מתניתין האומר על קן ציפור יגיע רחמך ושביק לאו"ב וע"כ משום דס"ל כחנני' או"ב נמי בזכרים ואינו משום רחמנות וא"כ גם בקן ציפור משתקין אותו. אך ההוא דנחית קמי' דרבה היו נזהר בלשונו יאמר תרווייהו אתה חסת על או"ב אתה חסת על קן ציפור והיינו משום דס"ל כר' יאשי' ואביי בעצמו ס"ל הלכה כר' יאשי' כדמייתי תוס' בשמעתין ד"ה עיין לי. ועוד רבה ואביי תרווייהו מדבית עלי אתו עיין ר"ה י"ח ע"א וניחא למימר כר' יאשי' כי היכי דלא ניחוש לזרע האב ושבחי' רבה. אמנם ז"א נהי דאין משתקין אותו משום דאין לנו הכרח וסתירה מיני' ובי' מדבריו מ"מ מיהו הוה שעשה מצותו של הקב"ה רחמנות ומטיל נמי קנאה במעשי בראשית לחד מ"ד. וממשנתינו אין לדייק התירא אלא שאין משתקין אותו אם הזכיר שניהם אבל מ"מ מגונה מיהו הוה ואין לשבחו על זה וכה"ג מסיק הש"ס התם על אותה המשנה בשמע שמע ומודים מודים בין משתקין למגונה ע"ש והיינו דאמר אביי והא אנן משתקין אותו תנן וליכא לדיוקא מזה אלא שלא להשתיק בהזכירו תרווייהו אבל לא לשבחו ומר הא שבוחי משבח לי' והיינו חידודא בוודאי:

והנה כתיב ויאמר לדואג לך ופגע אתה בכהני ה' ופירש"י עפ"י מדחז"ל נתפסת כדג שצריך אתה לפגוע בהם וי"ל דהנה הם היו כהני בית עלי חשב שאול דמם להיתר גמור כי גזרה נחרצה עליהם מאת ה' וכל הקודם זכה אך עבדי שאול חששו למ"ד אין חוששין לזרע אב ולית עליהם עונש בית עלי ולא רצו לפגוע בהם אך דואג הא אמר דהע"ה כמבואר במקומות שם וא"כ ס"ל אין חוששין לזרע האב וא"כ אתה נתפסת כדג ולך פגע בהם ואפשר משום כן נחשדו הכהנים שהם עם דוד משום דניחא להו למימר אין חוששין לזרע האב והיינו דקאמר לי' דהע"ה לאביתר כי אשר יבקש את נפשי יבקש את נפשך כי משמרת אתה עמדי דתלי' זה בזה וק"ל:

ויובן פסוק בתהילים גם אני בכור אתנהו מה לשון גם אני דלעיל מיני' כתיב מצאתי את דוד עבדי והוא היתר בפרסום לעמונית ומואבית כמבואר לעיל ומן אז והלאה לא הוצרך דהע"ה לתלות עצמו בפלוגתא דחוששין או אין חוששין והנה רש"י פי' בחומש פ' שבוע זו שאמרו מצרים כלנו מתים כי מתו גם מי שלא הי' בכור או גדול הבית נקרא בכור ומת ומייתי ראי' שגדול הבית נקרא בכור כמו גם אני בכור אתנהו או דהנשים זנו עם רווקים והיו בכורים לאביהם והנה בכור לאב תלי' בחוששין לזרע האב וכל זמן דהוה ס"ל לדהע"ה אין חוששין א"כ ע"כ מוכח מבכורי מצרים שראש הבית נקרא בכור ומכ"ש מלך גדול כמוהו. אך אחר שנכתב אני מצאתי והי' אפשר לקבוע הלכה כר' יהונתן ולמימר חוששין ובמצרים מתו בכורי לאב ואין הכרח שיהי' דוד בכור מ"מ הקב"ה נתנוהו לבכור וזה שאמר קויא אחר שאמר מצאתי דוד עבדי אמר גם אני בכור אתנהו אעפ"י שפרסמת התירו מ"מ לא יפסיד הראשונות כי גם בכור אתנהו:

ויש ליישב בב"ק ס' ע"ב דאמרו ויתאו דוד לשתות מים מבית לחם אשר בשער שנסתפק בטמון באש אי מחייב לשלומי ושלח לסנהדרין לשאול ונסתכנו שלשת הגבורים בשביל זה ע"ש. וק' הלא דוד עשה משפט וצדקה ואיך דקדק על עצמו בזה ולא שילם הטמון והדין יכול להתברר אחר המלחמה בשעה שאין סכנה. אבל לפי הנ"ל יובן דשם ס' ע"א מבואר דהך טמון באש תלי' אי דרשינן או לחלק או לא ולמ"ד לחלק צריך קרא צריך או קמה לחלק ומרבינן בעלי קומה מקמה וממילא חייב טמון באש ומה שקשי' ע"ז בשמעתין ביארתי לעיל בסמוך מ"מ ברור הוא אי לחלק צריך קרא מחייב טמון באש ואז עדיין לא נתפרסם התירו של עמונית מקרא מצאתי דוד עבדי והי' תלי' בהך דלחלק צריך קרא או לא כנ"ל ואי הוה מחמיר על עצמו לשלם טמון הי' נראה דלטובת עצמו אומר כן לומר שהוא מותר בקהל משו"ה נחית לעומקא דדינא:

מה כשחייב באם על הבנים כ' תוס' דאם דקרא משמע לי' דוקא רצונם לומר דהו"ל בהיפוך נילף אם על הבנים לחומרא מאו"ב שיהא נוהג גם בזכרות והא דכתיב אם אורחא דמילתא לכן כתב דז"א דשינה הכתוב בפ' אם ובמסקנא דליכא למילף שלוח הקן מאו"ב להחמיר שאותו ואת בנו נוהג במזומן צל"ע לחנני' תרי פעמים אם ל"ל דמה"ת לומר שיהא לאו דוקא אם ולחנני' ליכא למימר כתי' תוס' ד"ה מי וק"ל:

ובקו' זו מיושב קו' ת"ח שהקשה מנ"ל להש"ס דלחנני' חוששין בעלמא לזרע האב ונצטרך לומר דשלוח הקן הוא גז"ה שלא יהא נוהג בזכרים איפוך דלמא נילף משלוח הקן דאין חוששין בכל התורה ואו"ב הוא גז"ה שיהא נוהג בזכרים והא"ש דס"ל להש"ס אי לאו דסבירא לי' לחנני' מסברת חוץ דראוי לחוש בכל מקום לזרע האב לא הוה צריך למכתב ב"פ אם דמהיכי תיתי לומר אם לאו דוקא דמאו"ב ליכא למילף אע"כ בכל התורה חוששין וה"ה ה"א בשלוח הקן ואם הוא לאו דוקא:

מי שבנו כרוך אחריו. הקשו תוס' תרי פעמים אם למה לי ותי' דאי לאו דחזינן בשלוח הקן וכו' ותי' דחוק ונראה לפרש דה"א מנ"ל דאו לרבות כלאים ואותו לחלק ולמעט זכר א' ולא שנים איפוך אנא או לחלק ואותו זכרים משמע אלא משום דבלא"ה כבר מצינו בשלוח הקן דאם דוקא ניחא לנו להשוות או"ב לשלוח הקן:

ולולי דברי תוס' הייתי אומר דאה"נ דה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ואין מלמדין ובעלמא אית לן חוששין לזרע האב והא דאמרינן בשמעתין דלר"י ספוקי מספקא לי' וכ' רמב"ן במלחמות דר' יהודא הוא חכמים דחנני' ומספקא לי' אי ילפינן מאו"ב לעלמא או נימא התם היינו טעמא משום דאין האב מכיר את בנו בבהמות ואינו מרחם עליו ע"ש. ולפמ"ש הא א"א למילף מאו"ב דהא הוה ב' כתובים ולזה י"ל דהא לר"י קיימינן ואיהו ס"ל בעלמא בב"כ הבאין כא' אין מלמדין:

וצדקו דברי הרמב"ם דס"ל באו"ב נוהג בזכרים רק מספיקא ולענין תיש הבא על הצבי' וילדה כ' דלוקין דסבירא לי' דחוששין לזרע האב והא"ש דמספקא לי אי הלכה כחנני' דפסיק שמואל הלכתא כוותי' ונוהג או"ב בזכרים או הלכה כסתם משנתינו ויבואר לקמן דמסתמא דתלמודא סוף מס' כתובות דהלכה כר' יהודא בפרידות נמי ס"ל הכי נמצא לענין או"ב אי נוהג בזכרים או לא הוה ספיקא אמנם בעלמא בוודאי דחוששין לזרע האב ממנ"פ אי או"ב נוהג בזכרים ילפינן מיני' בעלמא מק"ו דהשתא באו"ב הסברא נותנת דלא לינהוג בזכרים כמ"ש רמב"ן ואפ"ה חוששין מכ"ש בעלמא ואי אינו נוהג בזכרים א"כ ה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ובעלמא חוששין לזרע האב:

ובזה מיושב נמי מה שכ' הר"ן לקמן פ' תזריע דרש"י פי' אם לחייב בכולהו מתנות קאי אצבי הבא על התישה והקשה הר"ן א"כ תפשוט מהכא חוששין לזרע האב מדאצטריך קרא לרבויי. והנה לכאורה אפי' אי מיירי בתיש הבא על הצביי' כמ"ש תוס' בשמעתין נמי קשה תפשוט ונילוף מהכא דחוששין בעלמא כי היכי דחייבי רחמנא במתנות והר"ן תי' דמיירי בכוי שהוא ברי' בפ"ע ומסתייע מפסק הרמב"ם והאמת שכן אפשר להיות דאם שה מרבה כוי שהוא ברי' בפ"ע אי איכא כוי שהוא ברי' בפ"ע והכי קיי"ל באמת אבל משמע דלמאן דפליג ליכא כוי כ"א הבא מן התיש וצביי' והיינו ר"א ומחלוקתו ולדידהו ע"כ קרא לתיש וצבי' אתא והדרא קו' הר"ן לדוכתא ולכאורה לפי הנ"ל קשה א"כ ר' אבא דאמר בשמעתין עייל הנך דדמיין להדדי ושמע מינה דס"ל אין חוששין לזרע האב איך אפשר לומר כן דהא הו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ואנן קיי"ל אין מלמדין וי"ל ס"ל כר' יהונתן דלחלק לא צריך קרא ואו"ב נוהג בזכרים וס"ל נמי כתנאי דליכא כוי שהוא ברי' בפ"ע אלא תייש וצביי' ואתי' אם שה לרבות תייש וצביי' והו"ל או"ב ומתנות ב"כ ואין מלמדין משו"ה אין חוששין לזרע האב ולמאן דמספקא לי' היינו ספיקא אי לחלק צריך קרא ואו"ב אינו נוהג בזכרים וה"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים נמצא בעלמא חוששין או כר' יונתן דלחלק לא צריך קרא ואו"ב נוהג בזכרים והו"ל או"ב ומתנות ב"כ ובעלמא אין חוששין ומיושב קו' הר"ן על פי' רש"י ומ"מ מוכח נמי כהרמב"ם דלמאן דס"ל כוי ברי' בפ"ע מוקמינן אם שה לברי' בפ"ע ולא הוה או"ב ומתנות ב' כתובים דאלת"ה תיקשי אשמואל דאמר חנני' ס"ל חוששין הא אדרבה אין חוששין דהא הו"ל או"ב ומתנות ב' כתובים אע"כ מוקי אם שה לברי' בפ"ע:

ובזה י"ל מה שמקשין לשיטת הרמב"ן דאי או"ב אינו נוהג בזכרים מ"מ אין ליליף מיני' בעלמא משום דהתם באו"ב הטעם משום היכר ואין האב מכיר בנו א"כ מאי מקשה בשמעתין אפלוגתא דרבנן ור"א בכוי לפלגו בחוששין בעלמא בפלוגתא דחנני' ורבנן מאי קושי' הא א"נ ס"ל לר"א כרבנן דחנני' ה"א דוקא באו"ב אין חוששין אבל בעלמא חוששין קמ"ל ר"א דאפי' בעלמא נמי אין חוששין ולפי הנ"ל א"ש דע"כ הכי מתפרש קו' הש"ס דלפליגו בפלוגתא דחוששין היינו דרבנן ס"ל אין נוהג בזכרים והו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים וממילא נוהג בתייש הבא על הצביי' דהרי חוששין לזרע האב ור"א יסבור כחנני' דאו"ב נוהג בזכרים והו"ל או"ב ומתנות ב' כתובים דאכתי לא אסיק אדעתין דפוטר ר"א ממתנות דס"ל דרשא דרבא לעיקר שהדין עם הטבח וא"כ הו"ל ב"כ ואין חוששין בעלמא וכיון דהכי הוא קו' הש"ס ממילא לק"מ על הרמב"ן ואדרבה יש להוכיח כהרמב"ן דאלת"ה קשה מאי פריך ולפלגו בחוששין ובפלוגתא דחנני' ורבנן דלמא תרווייהו כרבנן ורבנן דר"א ס"ל דהו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים ואין מלמדין משו"ה בעלמא חוששין. ור"א לטעמי' דס"ל לקמן ק"ט ע"ב דשלוח הקן נוהג בקורא זכר וליכא ב' כתובים ומשו"ה ס"ל אין חוששין דיליף מאו"ב כיון דליכא ב' כתובים אע"כ פשיטא להש"ס סברת הרמב"ן דמאו"ב ליכא למילף חוששין אלא ספיקא הוה והשתא סד"א דלר"א פשיטא לי' וע"כ ס"ל או"ב נוהג בזכרים וס"ל או"ב ומתנות הו"ל ב' כתובים וא"כ לפלגו בפלוגתת חנני' ורבנן ולקמן כדפריך הש"ס מדרבנן מספקא לי' לר"א פשיטא לי' ומייתי ממתנות הו"מ למיפרך מנין פשיטא לי' כיון דבמתנות גופי' מספקא לי' וליכא ב' כתובים אלא דכל זה נכלל בקו' הש"ס:

ובזה מיושב מה שפסק הרמב"ם בכלאים דהמרביע פרד עם האם לוקה וב' פרידות זע"ז נמי לוקה אם אין אבותיהן שוים דלכאורה צ"ע לפי הנ"ל לאביי דפסק הלכה כר' יאשי' כמ"ש תוס' ד"ה עיין לי וא"כ ס"ל לחלק צריך קרא ואין או"ב נוהג בזכרים וממילא הו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים וחוששין בעלמא לזרע האב ופרד אסור אפי' עם האם וב' פרידות זע"ז מותרים בכל ענין וא"כ לאיזה צורך יהיב אביי סימנא עבי קלי וכו' אע"כ מוכח כהרמב"ם דאפי' אי חוששין לזרע האב ואסור פרד עם האם מדינא מ"מ ב' פרידות נמי זע"ז אסורים עד שיהיו אביהן שווין וכהרמב"ם וטעמא נ"ל ע"פ מה שהקשו תוס' לקמן פ"ב ע"ב למאי דקיי"ל אינו חייב בכלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והיינו משום דכתיב כרמך לא תזרע כלאים שיהיו כרם ואח"כ כלאים והכי ס"ל לר' יהודה א"כ בהמתך לא תרביע כלאים מה דרשת בי' והנה י"ל למ"ד אין חוששין לזרע האב וה"א למישרי פרד עם האם קמ"ל בהמתך לא תרביע פרדה שהוא נקרא כלאים שמעורב בו כח סוס וחמור ואי בעלמא חוששין לזרע האב ולא אצטריך קרא פרד עם האם נימא דאתא קרא למיתסר ב' פרידות שאינם דומים באביהם שלא להרביע זע"ז. ומיהא כל זה בהרבעה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים אבל בהנהגה דשור וחמור יחדיו כתיב בזה ליכא קרא לכן הדרין לכללין אין חוששין לזרע האב אסור פרד עם האם ומותרים הפרדות זע"ז ולכן בכולהו שמעתין י"ל דמיירי בהנהגה דמתניתן הנולדים מן הסוס לא מיירי להדיא בהרבעה אדרבא הך מתניתין דכלאים מיירי להדיא בהנהגה ועלה קאי שמואל זו דברי ר' יהודה וכו' וגם הכל מודים בפרד עם האם אהך פלוגתא קאי ור' אבא מיירי בהדיא בהנהגה א"כ אתי שפיר שקליא וטריא דהש"ס וכד הוה בעי למיפשט מפרדה שתבעה דספוקי מספקא לי' הו"מ למידחי דלמא לעולם לענין הנהגה פשיטא לי' דאין חוששין והכא בהרבעה גלי קרא בהמתך לא תרביע כלאים אלא דלפ"ז פשיטא דאיכא לספוקי אי למילף מאו"ב דאין חוששין או מכלאים דחוששין שהרי גלי קרא דניחוש לזרע האב למיסר פרד עם האם ומשו"ה דחי דילמא לא דריש קרא כלל ומפשט פשיטא לי' דאין חוששין ובדלא ידעינן מינא דאימא ומ"מ אינו אלא דחי' בעלמא דקיי"ל ר' יהודה מספקא לי' וא"כ עכ"פ לק"מ לאביי כיון דפשיטא דלדידי' חוששין לזרע האב למה לי' למיהב סימנא ד"א דאע"ג דחוששין מ"מ ב' פרידות שאינם שווים אסורים זע"ז וכפסק הרמב"ם:

ודע לפי הנ"ל גם לרבא דס"ל כר' יונתן נמי ס"ל בעלמא חוששין דלא הוה או"ב ומתנות ב' כתובים דהא מצרכי קרא אם שה לכוי שהוא ברי' בפ"ע כנ"ל:

ובזה שאמרנו מיושבים סוף כתובות דשלחו לי' הלכה כר' יהודה בפרידות ולרמב"ן צע"ג מאן פליג אהך דר' יהודא בפרידה שתבעה דהא רבנן דחנני' היינו ר' יהודה ולחנני' פשיטא דאין מרביעין עליה אלא מינה וצע"ג לכאורה ועוד דהו"ל לאתויי חנני' גופי' הלכה כחנני' ומכ"ש לרבינו חננאל שבספר יוחסין דרמזו לי' למיחוש לזרע האב דאתי מדבית עלי א"כ הו"ל לאתויי חנני' ולפירש"י נמי דשלחו לי' הלכה כר' יהודא דספיקא א"כ טפי הי"ל לאתויי משנתינו דכלאים הנולדים מן הסוס דברייתא דפרדה שתבעה טפי נוטה לומר דס"ל בברור חוששין כחנני' ולולי משנתינו דהנולדים מן הסוס דמוכח דלית לי' לרב יהודא חוששין הי' ראוי להבין מברייתא דפרדה שתבעה דאית לי' ממש כחנני'. אמנם לפי הנ"ל א"ש הכל דודאי ר' יהודא ע"כ מספקא לי' כמוכח מצירוף משנתינו דהנולדים מן הסוס עם הברייתא פרדה שתבעה אמנם אנן לא קיי"ל כוותי' בהא דאיהו לטעמי' דס"ל ב' כתובים מלמדין וא"כ איכא לספוקי אי נילף מאו"ב או נימא שאני או"ב כסברת הרמב"ן אך אנן דקיי"ל ב' כתובים אין מלמדין א"כ ס"ל בעלמא חוששין ולא קיי"ל כר' יהודא דמתניתין הנולדים מן הסוס אלא כר' יהודא דברייתא פרדה שתבעה ולא הו"מ למשלח לי' הלכה כחנני' דאדרבה לחנני' אפשר דאין חוששין אי הוה או"ב ומתנות ב' כתובים ואינהו רצו לרמוז לו שיחוש לבית עלי ע"כ שלחו לי' ר' יהודה בפרדה שתבעה וליכא למיטעי דילמא רק ספקא הוה א"כ הו"ל למשלח לי' מתניתין דהנולדים מן הסוס אע"כ דוקא כברייתא קיי"ל ולא כמתניתין דהנולדים דפשיטא לי' שחוששין וק"ל. ושארי פסקי הרמב"ם בענין זה יבארו לפנינו אי"ה אחת אל אחת:

אמר ר' יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודא וכו' בכולהי שמעתין משמע דלר' יהודא מספקא לי' אי בעי קרא לחלק או לא ועיין לקמן פ"ו ע"ב תוס' ד"ה לחלק מדמו נפקא יש ליישב דלקמן פ"ד ע"א מקשה אימא בהמה בכלל חי' לכיסוי ומשני עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים והשתא י"ל אי לאו קרא לחלק ה"א לעולם בהמה בכלל חי' אלא שאינו מחויב לכסות עד שישחוט שניהם חי' ועוף ומקיים על הארץ תשפכנו כמים בשוחט א' מהם משו"ה אצטריך הכא קרא לחלק טפי מבעלמא:

ובזה י"ל לקמן פ"ח ע"א ד"ה ור' יהודה וכו' ע"ש דקשי' הלכתא אהלכתא וי"ל דלכאורה הקושי' דלמא בהמה בכלל חי' צריך להבין א"כ לא לכתוב לא חי' ולא עוף ולימא סתם השופך דם יכסה וצריך לומר דאצטריך לכתוב לשון חי' למעוטי קדשים כמבואר שם דף פ"ד ע"א דאע"ג דהשתא קיימינן דבהמה בכלל חי' לכיסוי רק צריך לפרש קו' הש"ס וא"כ צריך להבין הא לעיל מיני' מפיק למעוטי קדשים מדכתיב ושפך וכיסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסוי יצאו קדשים שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי שצריך לגרור מהמזבח דם הנזרק וא"כ לא צריך למכתב חי' ועוף למעוטי קדשים וממילא מוכח דבהמה ליתא בכלל חי' מדכתיב חי' ועוף כלל והדרא קו' לדוכתא ומיהו לר' יהודא דס"ל אין כל דמו צריך כיסוי א"כ אין קדשים צריכין גרירה ולא מימעט מושפך וכסה ואצטריך חי' למעוטי קדשים ושפיר ה"א בהמה בכלל חי' ואי משום על הארץ תשפכנו כמים ה"א אי שחט בהמה לבד תשפכנו כמים ואי שחט בהמה עם עוף יכסה ע"כ צריך קרא לחלק נמצא אי קיי"ל כר' יונתן דלחלק לא צריך קרא והכא כתיב קרא לחלק ממילא מוכח דדם ואפי' מקצת הדם וא"ש הלכתא ואמנם למ"ש לעיל דר' יהודא ע"כ ס"ל בבירור כר' יאשי' קשה וק"ל:

והנה עיין בב"ק ס' ע"א גבי טמון באש משמע בביאור דס"ל לר' יהודא או לחלק דמשו"ה מחייב טמון באש ולא פוטר מהמוציא מחבירו עליו הראי' מבואר דפשיטא לר' כר' יאשי' ולפמ"ש לעיל ניחא:

אמנם לפשטא דשמעתין י"ל כך לפמ"ש בשטה מקובצת שם דמשו"ה הו"א ליפטר בעלי קומה משום דכתיב גדיש הו"א דמרבינן מעין הפרט מידי דמיגדש שעושים ממנו גדיש לאפוקי ירקות ובעלי חיים שאין עושין מהם גדיש משו"ה אצטריך קרא לרבות בעלי קומה ע"ש והשתא הוה סד"א לקיים כעין הפרט מידי דמיגדש אין מידי אחרינא לא וקומה כמשמעו ולא לרבות בעלי קומה אלא לומר שאינו חייב אלא על גדיש וגם קמה שניהם ביחד משו"ה איצטריך או לחלק וכיון דידעינן דעל גדיש לחוד נמי מחייב ע"כ אתי לרבות כל קומה אפי' שאינו כעין הפרט. ובזה יובנו דברי רבנן התמוהים שאמרו כבר כתיב או השדה ותמוה מה בכך כיון שכבר כתיב או לחלק א"כ צריכין או בכל פרט ופרט בקמה ובשדה והא"ש דרבנן ס"ל כר' יונתן דלא צריך קרא לחלק ולא איצטריך אלא שלא ניטעה לקיים כעין הפרט וזה א"א דהא עכ"פ כתיב או השדה וכיון דאפי' על שדה לחוד חייב שאינו אלא ליחכו נירו מכ"ש על קמה לחוד וממילא נודע שלא נצטרך כעין הפרט ונרבה כל בעלי קומה אע"כ קמה למעוטי טמון:

ויובן נמי מה שאמר רב יהודא איידי דכתיב או הקמה כתיב או השדה שהוא דחוק קצת אבל הו"מ למימר כך אי לא הוה כתיב אלא או השדה ה"א לעולם כמעיקרא כי תצא אש מעצמו וממילא ולא יתחייב אלא על הגדיש וקמה ביחד ולא נרבה בעלי קומה שהוא נגד הפרט ואו השדה קאי אלמטה המבעיר את הבערה בידים זה יתחייב אפי' על ליחכו נירו לחוד ובזה הוה מתורץ קרא מסתירה הרמי התם אהדדי כי תצא. משמע מאליו והמבעיר הבערה משמע בידים ולפי הנ"ל הוה ולק"מ קו' רבנן על ר' יהודא דמאו השדה לא מוכח מידי וע"כ נימא איפכא ניכתוב או הקמה ולא או השדה ועל זה אמר ר' יהודא איידי וק"ל. הקצרתי כי אין כאן מקומו:

אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב. בעל ה"ג סבירא לי' דאין חוששין ומקשין מנ"ל להש"ס דלמא מספקא לי' וי"ל לפמ"ש לעיל ק"ו דאיסי בן יהודא בירושלמי דאסור לרכוב על הפרידה כלל. והרא"ש דוחה הק"י דגם בשור וחמור אינו אסור אלא בקשורים והיינו כר' יאשי' דלר' יונתן איצטריך יחדיו לגופי' כמ"ש לעיל באריכות כמבואר עפ"י דברי הרא"ש סוף הל' כלאים וא"כ מדעייל לי' כודניתא ע"כ ס"ל בבירור כר' יאשי' דלחלק צריך קרא ואייתר יחדיו לקשורים וליכא ק"ו ומותר לרכוב על הפרידות ומוכח דאין חוששין וזה דלא כמ"ש לעיל דאדרבה לר' יאשי' חוששין:

בין לר"א ובין לרבנן לישחט וליכסי צבי ואפי' מקצת צבי ואפי' מאן דס"ל בביצה גזירה משום התרת חלבו י"ל התם קאי הסוגיא לדרב יהודא אמר רב ממלא אדם קופתו עפר ור' יהודא ס"ל ברי' בפ"ע הוא ושפיר אתי למטעי למשרי חלבו אבל בשמעתין הבא מן התייש ומן הצבי' ידעו שמכסים משום חלק צבי שבו וחלבו אסור משום חלב תייש שבו דמאי אולמא דהאי מהאי ועט"ז הל' יו"ט:

צבי ואפי' מקצת צבי. הרמב"ם פסק דהבא מן התייש ומן הצביי' אין שוחטין בי"ט ואי שחטו אין מכסין את דמו והקו' מפורסמת הא ס"ל שה ואפי' מקצת שה גבי מתנות ותי' פרישה וב"ח לחלק בין מקצת שה למקצת צבי דלא אמרינן והש"ך טען משמעתין דמשמע דס"ל מקצת שה ה"ה דס"ל מקצת צבי. ולפע"ד ליישב דבשלמא מקצת שה ההכרח לומר כן דהא קיי"ל זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים נמצא בכל לשון שה דקרא הו"ל כאלו כתיב בהדיא שאביו ואמו כבש או עז ואפ"ה אתי או לרבות כלאים הרי שנתרבה מקצת שה וה"ה אם יש בו כח צבי מעורב בו נמי נימא אפי' מקצת שה אמרינן משא"כ לענין כיסוי לא מצינו שום רמז שיהיו חי' דקרא אפי' מקצת חי' ע"כ יש להסתפק אי נילף ממקצת שה או לא זהו סברת רמב"ם ומ"מ הכא פריך הש"ס שפיר לר"א לישחט וליכסי דמקצת צבי הוא ולא הו"מ לשנויי ולחלק בין מקצת שה למקצת צבי דע"כ לאו מהאי טעמא אתי עלי' דהא איהו ס"ל דגם לר"א אמרינן מקצת שה ור"א ס"ל בב"ק ע"ד ובבכורות פודין בשה משום דלית לי' הך בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים ואפ"ה ס"ל מסברא החצונה דמקצת שה ככל שה וא"כ ה"ה צבי דמ"ש. ואמנם למסקנא י"ל בהא פליגי ר"א ורבנן וכל א' לטעמי' אזיל ואי קשי' לפ"ז לרב פפא הוה מצי לאוקמי פלוגתא דכיסוי ומתנות בתייש הבא על הצביי' ובשה אפי' מקצת שה לטעמי' אזלי. ובכיסוי דם היינו טעמא משום דמספקא במקצת צבי וי"ל דס"ל לרמב"ם דר"א פוטר אכולהי מתניתין קאי בין אמתנות ובין אכיסוי וכן משמע להדיא למיינן במתניתן דבכורים וא"כ מ"ט דר"א דיפטור לגמרו מכיסוי בתייש הבא על הצביי' אם לא נאמר דס"ל בבירור דחוששין לזרע האב שהוא תייש ונמצא הו"ל רק מקצת צבי ומקצת צבי ל"א לר"א ואי ס"ד דברירא לי לר"א דחוששין לזרע האב ע"כ ס"ל כר' יונתן לחלק לא צריך קרא דאפי' לפמ"ש לעיל דגם לר' יאשי' יתכן דחוששין משום דהו"ל או"ב ושלוח הקן ב' כתובים מ"מ כבר כתבתי לעיל דלר"א דמחייב בקורא זכר בשלוח ע"כ ליכא ב' כתובים וא"כ אי ס"ל לר"א חוששין ע"כ ס"ל לחלק לא צריך קרא וא"כ אם שור אם שה דגבי מתנות למה לי דהרי לחלק לא צריך קרא וע"כ לחייבו במתנות ומ"ט פוטר ר"א במתנות ע"כ משום דמספקא לי' וא"כ קשה אמאי פוטר מכיסוי ולומר דפוטר לא קאי רק אמתנות ולא אכיסוי נראה לר"פ דוחק לכן מוקי בצבי הבא על התיישה דהשתא פוטר מכיסוי משום דברירא לי' דמקצת צבי ל"א ופוטר נמי ממתנות דמקצת שה נמי ל"א דאזיל ר"א לטעמי' כנ"ל ואין לומר לימא דאם שה מרבה למתנות ז"א דמספקא לי' אולי צריך קרא לחלק:

ובמ"ש מיושב מה שמקשים כי היכי דלרבנן מלקינן באו"ב משום סברא דמקצת שה אמרינן א"כ לחייב כרת על חלבו של כוי דה"ל מקצת שה ומשנה שלימה שנינו במס' בכורים דאין חייבין כרת על חלבו ולא אסור אלא מספיקא והתם פלוגתת ר"א ורבנן הוא שמיירי מכוי מצבי הבא על התיישה למסקנת ר"פ ולהנ"ל ניחא דלגבי חלב לא כתיב שה רק שור וכשב ועז והתם דומי לצבי דמספקא לן אי אמרינן מקצת ככולו או לא דוקא בשה דאתי להוציא כלאים ואתי או לרבות כלאים בהך אמרינן אפי' מקצת ככולו כנ"ל ולא בשור כשב ועז:

ודע לפמ"ש תוס' בשמעתין לחד תי' דלר"א אליבא דר"י מודה בחלב משום דרבי רחמנא כל חלב והנה תינח לר"א דס"ל מסברא חצונה מקצת שור כשב ועז לא אמרינן וחלבו מותר אתא כל לרבות איסורא. אמנם לרבנן דס"ל מקצת כשב ועז אמרינן הי' לנו לומר איפכא אתי כל החלב להתיר מכל וכל וכמ"ש תוס' לקמן פ"ח ע"א ד"ה ור' יהודא ולכאורה י"ל בפשיטות דהא איצטריך כל לרבות חצי שיעור ובשלמא למ"ד לרבות כוי דאיסורא נימא דשקולים הם כוי וחצי שיעור ויביאו שניהם לאיסורא אבל אי נימא דכל אתא להוציא כוי זה אינו במשקל עם ריבוי חצי שיעור לאיסורא וק"ל ואמנם לפי הנ"ל בלאה"נ א"ש דמקצת שור כשב ועז דגם לרבנן ספיקא הוא אי אמרינן או לא ומשו"ה אוסרים חלבו של כוי מספיקא:

ובסברא זו ניחא נמי למ"ש תוס' דמיירי פלוגתתם בתייש הבא על הצביי' ובהם מיירי נמי ע"כ מתניתין דבכורים והתם מיירי נמי מכיסוי וקשה אמאי אין שוחטין ביו"ט הא אמו צבי ומקצת צבי אמרינן דמה"ט לוקין באו"ב ולפי הנ"ל א"ש דבצבי ל"א הכי אלא בשה וק"ל:

הזרוע והלחיים והקיבה לקמן פ' הזרוע הקשה הר"ן לפירש"י דר' יוחנן דאמר מחייבי בכל המתנות קאי אצבי הבא על התיישה א"כ תפשט מהכא מדאיצטריך קרא להכי ש"מ חוששין וכבר כתבתי מזה לעיל ומשו"ה מוקי לי' הר"ן בכוי שהוא ברי' בפ"ע ומסתייע מפסק הרמב"ם ולבסוף הניח בצ"ע. ולפע"ד ס"ל לרש"י דבהכי פליגי רבנן ור"א לרבנן מדמספקא להו אי קאי ריבוי אכוי או אצבי הבא על התיישה ס"ל יותר נכון לרבות צבי הבא על התיישה בכל המתנות כיון דבלאה"נ מקצת שה אמרינן והשתא בצבי הבא על התיישה חייב ממ"נ בכל המתנות אי חוששין נוקי ריבוי אהכי ואי אין חוששין נוקי קרא אכוי שהוא ברי' בפ"ע ור"א לטעמי' דס"ל בעלמא מקצת שה ל"א נמצא ניחא לי' טפי לאוקמי קרא אכוי שהוא ברי' בפ"ע מלומר דאתי לרבות צבי הבא התיישה אפי' לחצי המתנות. ומיושבים דברי רש"י. ואמנם הרמב"ם אפשר נמי דפירש כן כפירש"י אך ס"ל דאינהו לית להו כל לרבות כוי אך למאי דקיי"ל כהך ברייתא לרבות כוי לענין חלב ודם ללאו עכ"פ א"כ איכא סברא טפי לרבויי לכולהו מתנות ולא להבא מן התייש ומן הצביי'. והשתא צבי הבא על התיישה מחייב בחצי מתנות אך מה שפסק בתייש הבא על הצביי' ולא כלום קשה לפי הנ"ל דהא פוסק חוששין לזרע ומקצת שה אמרינן והו"ל לחייב בחצי מתנות:

בשלמא פלגא לא יהיב לי' וכו' נראה כשפת יתר ולא הו"ל למימר אלא לימא אייתי ראי'. והנ"ל עוד דלקמן קל"ד ע"א איכא למ"ד בספק מתנות צדק משלך ותן לו ע"ש וא"כ ליכא לאקשויי כולי האי בפשיטות לימא לי' אייתי ראי' אך הא פשיטא לי' כיון דבעל בית הוא ודאי בחצי מתנות שמכח האם שהוא הצביי' והכהן אינו אלא ספק באידך חצי המתנות והו"ל כמו ספק ויבם דאמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי ובשגם הבעה"ב מוחזק כולי האי לא אמרינן צדק משלך ותן לו לכ"ע עיין לקמן מחלק הש"ס נמי בין פרה בחזקת חייבת או בחזקת פטורה קיימי ע"ש ומשו"ה הניח הכלל דפלגא בודאי לא יהיב וא"כ הו"ל בעה"ב ודאי והכהן ספק והוה נמי מוציא מחבירו איכא אידך פלגא נמי לימא לי' המע"ה ובזה מיושב קו' תוס' דהוה צריך לומר ר"א מיפשט פשיטא לי' דאל"ה הו"מ למימר דמיירי בצבי הבא על התיישה ולרבנן חייב בכל המתנות דהשתא הו"ל כהן ודאי ובעה"ב ספק דאע"ג דקיי"ל מוציא מחבירו ע"ה. מ"מ אמרינן צדק משלך בכי האי גוונא כמו קמה דבחזקת חייבת קיימא ור"א דפוטר לאו מכל רק מהיתרון דלא ס"ל הך סברא ופוטר מחצי מתנות אבל השתא דמיפשט פשיטא לי' דאין חוששין א"כ מ"ט פוטר אפי' מהחצי א"כ כולהי נמי לחייבו עיין ביבמות ובב"ב פרק מי שמת וריש ב"מ תוס' ד"ה זה נוטל רביע וכ' דפליגי תוס' אהך דינא דאין ספק מוציא מידי ודאי ועפ"י דבריהם יתישבו דברי על נכון דבכי האי גוונא דאיכא נמי צדק משלך מודו תוס' וק"ל:

במאי פליגי בשה ואפי' מקצת שה וכו' עיין לקמן קל"ב ע"א תוס' ד"ה וצריך ועיין ב"ק מ' ע"א ד"ה כופר דף פ' ע"א בתייש הבא על הצביי' ולאיסורא פירש"י הו"ל התראת ספק ואין מלקות בלא התראה לשון זה צע"ג ליישבו ולולי דמספינא דתיבות אלו ט"ס הם ושייכים לקמן פ"א ע"א פירש"י ד"ה התראת ספק וכי האי גוונא איכא ברש"י דע"ז וי"ו ע"א סוף ד"ה לפני עוור שייך לדף ז' ע"א סוף ד"ה הנראה ונדפס כן שם על הגליון:

עשר בהמות מנה הכתוב עיין תוס' יומא ע"ד ע"ב ד"ה כוי דאיכא כוי שאינו לא חי' ולא בהמה והקשה תלמוד א' הא ליכא אלא עשר מיני בהמות וחיות והא היכי רמיזא וצ"ע והרבני מ"ה נטע וואלף סג"נ אמר דהני פרטי לא מימעטי אלא בהמות וחיות אבל כוי שהוא ברי' בפ"ע שאינו לא בהמה ולא חי' אתי' ברבויי בכללא דכל בהמה כדמרבינן לי' לענין דם וחלב ונבלה ר"פ דם שחיטה מריבויי דכל ע"ש ונכון הוא:

מדקתני קדשים בחוץ וכו' כ' תוס' דלא כר' יצחק אתי' וכו' ודבריהם אין להם שחר ומהרש"א נדחק אמנם בתי"ט גרס בתוס' דלא כר"ח בן גמליאל ונכון היא לכאורה אלא שצ"ע א"כ במס' מגלה ז' ע"ב אמרי בי רב תנינא וכו' ודחי התם. ואמאי לא מייתי ממשנתינו דלא כר"ח בן גמליאל. והתי"ט כ' בדעת הרמב"ם דס"ל מתניתין כפשטי' אפי' כר"ח ב"ג וקאמר שחייב כרת אי לא התרו בי' למלקות וסופג מ' אי התרו בי' למלקות ואז נפטר. ולפע"ד להגיה בתוס' והכי צ"ל דלא כר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא ואתי' אפי' כמ"ד פ' אלו הן הלוקין חייבי כריתות שלקו נפטרו וכוונתם כמ"ש תי"ט בדעת הרמב"ם דמשנתינו א"ש כר"ח ב"ג ומשו"ה במגלה לא הו"מ לאתויי מהך מתניתין:

ואמנם רמב"ם רפ"ג דמכות וכן סוף המסכתא כ' דחייבי כריתות שלקו נפטרו עם התשובה ע"ש ובהגה משנה למלך ספי"ז מסנהדרין נדחק לומר דרמב"ם מיירי בחייבי מיתות ב"ד שלקו שלא כדין נפטרו מכריתתן אבל חייבי כריתות גרידא דבדין מחייבו מלקות עם הכרת לא נפטרו ומשו"ה פסק רמב"ם כמשנתינו דתרווייהו איתי' כרת ומלקות ולא נפטר ודלא כר"ח ב"ג. וכבר כתבתי מש"ס דמגלה דא"א לומר דמשנתינו דלא כרחב"ג וגם א"א לומר רחב"ג גופי' לא מיירי אלא בכרת של חייבי מיתות ב"ד דא"כ תיקשו התם במגלה איך אמרו בי רב תנינא ממתניתין דמגלה הא במגלה מיירי מיה"כ דלית בי' מיתת ב"ד אע"כ הא ליתא אלא רמב"ם מיירי מסתם כריתות וכרחב"ג ומשנתינו נמי כרחב"ג כמ"ש תי"ט הנ"ל או אפשר לומר לרמב"ם משנתינו חייב כרת אם לא ישוב בתשובה דלא נפטר במלקות ומשנתינו לא מיירי אלא מההתחייבות שחייב כרת ומלקות וכששוב בתשובה נפטר מכרת ע"י מלקות. והג"ה משנה למלך הנ"ל הביא בסוף דבריו ק' הרב בני חיי שהקשה אי כששב מלקות למה לו הלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ותימה לתמיהתו הא מבואר ספיה"כ ד' חלוקי כפרה וא' מהם עבר על כריתות ומיתת ב"ד ושב תשובה ויה"כ תולה ויסורין ממרקין. א"כ אי לא לקה אעפ"י ששב היינו מתחרט ומתודה שהוא התשובה הנזכרת בכל מקום מ"מ עדיין צריך מירוק יסורים וקמ"ל קרא ונקלה אחיך שאם התרו בו למלקות ונלקה נפטר מן היסורים ולעולם ע"י תשובה היינו חרטה ווידוי. ומזה יש ללמוד שיעור יסורים וסיגופים לחייבי כריתות ששבו בתשובה שהוא כשיעור ל"ט מלקות עם הבזיון שנתבזו ע"י כפיתה על העמוד בב"ד אם יסגף עצמו כשיעור הזה על כל כרת שעבר נפטר מיסורים:

(פ ע"א) עזי דבאלא.—פי' רש"י: "עזי הלבנון באלא יער". וכן למטה פירש "תורבאלא שור הלבנון". ור"ג כתב: "עיזי דבלא אותו יער ששמו בלא", וממנו בערוך ע' באלא. ולפ"ז "באלא" הוא שם מיוחד ליער ידוע. אבל דעת רה"ג (שהבאתי בע"ז יא ב), שבאלא עניינו מדבר ושדה (ע"ש). וכן מצאנו בעיטור הל' שחיטה חלק ה': תור באלא כמו תור ברא דלמ"ד ורי"ש מתחלפין ובדניאל וארו ואלו.

(שם רש"י) ד"ה מתקיף וכו' דלא בקיאינן בהו וכו'.—עי' מהרש"א, ואין דבריו מחוורין כמובן. אבל ענין דבריו ליישב למה לא שאלו: ודלמא מינא דאיל צבי יחמור ודישון נינהו אלא דבהני בקיאי וידעי שאינו מינן. אבל תמוה שהרי אקו ודאי ידוע, שהוא יעלא כפי' רש"י עה"ת שם (ועי' ב"ב טז א). ונראה דאקו תאו וזמר דקות הן, וכן עיזי דבאלא: אבל איל צבי ויחמור ודישון חיות גסות הן, לכן א"א דעיזי מינן.

(שם תוספות) ד"ה זה וכו' שהוא ודאי חיה וכו'.—אפשר בטעמם, דאי ספק הוא לת"ק א"כ היינו ר' יוסי ור' יהודה. אבל אינו מוכרח, די"ל דר' יוסי ור' יהודה נמי סברי דכוי הוא ספק, אבל אין זה איל הבר, שדינו כאיל, אלא שבריה אחרת היא הכוי, שהיא ספק חיה וספק בהמה (ועי' בהגהו' הרש"ש).

(שם) ד"ה דילמא וכו' דאי כרבנן דאמרי מין בהמה הוא א"כ וכו' כשר לגבי מזבח.—אין זה מוכרח, דגם אם היא מין בהמה אפשר דפסול לגבי מזבח, דלא התירה התורה אלא בקר וצאן בלבד (כדכתיב "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", ויק' א ב), אבל לא תאו ומיניו ולא שאר מיני בהמה. שוב מצאנו שהעיר על זה בהגהות פורת יוסף בש"ס החדש דפוס ווילנא.

(שם) ד"ה הראשון וכו' דלא כר' יצחק וכו'.—עי' תוי"ט שהגיה "רחב"ג" (במקום "ר' יצחק") בין כך ובין כך אין זה מוכרח, די"ל לצדדין קתני: "חייב כרת" אם לא התרו בו, ו"שניהם לוקין את הארבעים" אם התרו בו.