חולין פ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - ב

ואילו המשנה סוברת כרבי שמעון, הרי יקשה: מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: שחיטה שאינה ראויה להתיר את הבשר באכילה לא שמה שחיטה, ואין חייבין על שחיטה שכזו משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". אם כן, הרי קמא, הבהמה הראשונה, שהיא קרבן שנשחט חוץ לעזרה - מיקטל קטליה! שאין על השחיטה הזאת שם "שחיטה" אלא הרי היא כאילו נהרגה הבהמה, לפי ששחיטה שאינה ראויה היא, כיון שנשחטה בחוץ ואסורה באכילה. [ובכל זאת חייבים כרת על השחיטה הזאת, שכך היא גזירת הכתוב, שלגבי חיוב שחוטי חוץ יהיה עליה שם שחיטה]. ומאחר ששחיטת הראשונה לאו שחיטה היא, אם כן הקרבן השני - מתקבל בפנים הוא! שהבהמה השניה כשרה להיקרב על גבי המזבח ואין בה פסול של "מחוסר זמן" כיון שאין עליה איסור של "אותו ואת בנו". ואם כן, כרת נמי ליחייב השוחט השני על ששחט בחוץ קרבן שראוי ליקרב בפנים!? אלא, מוכח, שמשנתנו אינה כרבי שמעון, ולכן יש על השניה איסור אותו ואת בנו ופטור עליה מכרת של קדשים בחוץ ^[50].

עוד שנינו במשנתנו שאם שתי הבהמות היו חולין ושחטן בפנים בעזרה - שניהם פסולין, והשני סופג את הארבעים משום שעבר על לאו ד"אותו ואת בנו".

וגם מדין זה מוכח שמשנתנו אינה כרבי שמעון. כי מכדי, שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ואם כן קמא, הבהמה הראשונה [והוא הדין השניה], מיקטל קטליה! שהרי חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה ולאו שחיטה ראויה היא. ואם כן, השוחט השני אמאי סופג את הארבעים? והרי שתי השחיטות לא היו ראויות להתיר, ואין בהם איסור "אותו ואת בנו"?

עוד שנינו במשנתנו, שאם היו שתי הבהמות קדשים ושחטן בפנים, הרי הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים משום "אותו ואת בנו", ופסול הקרבן השני לפי שהוא "מחוסר זמן", שאינו ראוי באותו היום להקרבה משום איסור "אותו ואת בנו".

וגם מדין זה מוכח שמשנתנו אינה כרבי שמעון, כי מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ואם כן כל שחיטת קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא! שהרי השחיטה לבד עדיין אינה מתרת בשר לאכילה, דכל כמה דלא זריק דם של הקרבן על המזבח לא משתרי בשר באכילה. ואם כן - שני אמאי סופג את הארבעים? והרי לרבי שמעון אין בכלל איסור "אותו ואת בנו" בקדשים, לפי ששחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא? ועוד יקשה למה הקרבן פסול הרי עצם שחיטת הראשון אינה ראויה, ותלויה בזריקה, ואיך תגרום לשני איסור אותו ואת בנו ^[51].

אלא, שמע מינה, שמשנתנו דלא כרבי שמעון היא!

והוינן בה: פשיטא דהכי איתא, שמשנתנו אינה סוברת כרבי שמעון, ומה החידוש בדברי רבי אושעיא?

ומבארינן: שחיטת קדשים איצטריכא ליה להשמיענו דהוי שחיטה שאינה ראויה.

כי סלקא דעתך אמינא, שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא, דהא אי נחר את הקרבן ולא שחטו הרי לא מישתרי הבשר באכילה, ודוקא כי שחט מישתרי הבשר, נמצא שהשחיטה אף היא גורמת להיתר הבשר, ושחיטה ראויה היא, קמשמע לן דהוי שחיטה שאינה ראויה, כיון שעל ידי השחיטה בלבד עדיין אין הבשר ניתר באכילה.

ודנה הגמרא למה השוחט שני בקדשים בפנים השוחט השני סופג את הארבעים רק משום לאו ד"אותו ואת בנו": ולילקי נמי השוחט השני משום לאו דשחיטת קרבן שהוא מחוסר זמן, שעדיין לא הגיע זמנו להיקרב!? שהרי קרבן זה אף הוא לא הגיע זמנו, שהרי אסור לשוחטו היום משום איסור "אותו ואת בנו"? ^[52] ומנין שיש לאו בשחיטת קרבן מחוסר זמן? דתניא: מנין לכל הפסולים להקרבה שבשור ושבשה, שהוא עובר על הקרבתם בלאו ד"לא ירצה"? תלמוד לומר "ושור ושה שרוע וקלוט - נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה"! ומיתורא ד"ושור ושה" [שהיה יכול לכתוב "ושרוע וקלוט וכו'"], דרשינן: לימד על כל הפסולין שישנם בשור ושה שהוא בלאו ד"לא ירצה"! ו"מחוסר זמן" אף הוא פסול להקרבה, ויש בו לאו ד"לא ירצה".

ומתרצינן: כי קא חשיב התנא במשנתנו מונה דוקא לאוי ד"אותו ואת בנו", אבל לאוי נוכראי, על שאר איסורים מלבד "אותו ואת בנו", לא קא חשיב. אך באמת הוא לוקה גם משום לאו של מקריב מחוסר זמן.

ומקשינן: וכי התנא לא אינו מונה לאוין אחרים? והא לאו של קדשים בחוץ, דלאוי נוכראי נינהו, וקא חשיב במשנתנו.

דקתני: "קדשים בחוץ - הראשון חייב כרת, ושניהם סופגים את הארבעים"! בשלמא שוחט שני לוקה משום לאו ד"אותו ואת בנו", אלא ראשון אמאי סופג מלקות, והרי הוא לא עבר על "אותו ואת בנו"? אלא מאי לאו, הוא לוקה משום לאו דשחוטי חוץ. ומוכח, שהתנא מונה גם לאוין אחריני, מלבד "אותו ואת בנו". ואם כן חוזרת הקושיא למה לא מנה גם את הלאו של "מחוסר זמן"?

ומתרצינן: כל היכא דליכא לאו ד"אותו ואת בנו", כגון אצל הראשון ששחט קדשים בחוץ, שאין בו לאו של "אותו ואת בנו", חשיב התנא לאוי נוכראי של שחוטי חוץ. וכל היכא דאיכא לאו ד"אותו ואת בנו", כגון השני ששחט קדשים בפנים, לא חשיב לאוי נוכראי, ולכן לא מנה את הלאו של "מחוסר זמן".

רבי זירא אמר: אין להקשות למה התנא לא מנה את הלאו של "מחוסר זמן". כי הנח ללאו של "מחוסר זמן", שאין לוקין עליו,

הערות

^[50] לכאורה תמוה למה לא הוכיחה הגמרא ממה שהשני לוקה ארבעים על אותו ואת בנו. וביאר הרמב"ן שלדעת רבי שמעון השני לוקה משום קדשים בחוץ, וקושית הגמרא שיתחייב גם כרת. אך הראש יוסף דקדק מדברי רש"י "ושני נמי יתחייב כרת" שהנידון רק שיתחייב כרת, ודעתו כתוס' [סוד"ה דכמה] שבמשנתנו לא מצינו שהשני לוקה ארבעים אלא על או"ב.

^[51] רש"י פירש שההוכחה משני חלקי הדין, א. לפי ר"ש לא היה לו ללקות, כי אם האיסור נוהג בקדשים הרי שחיטת השני פסולה ולא עבר באיסור. ב. עצם האיסור לא יכול לנהוג בקדשים כי בשעת שחיטת הראשון היא שחיטה שאינה ראויה לאכילת בשר קודש, כיון שתלויה בזריקה, ואיך היא פוסלת את השני להקרבה. נמצא לביאורו שאם שחיטת קדשים נחשבת שחיטה ראויה, לרבי שמעון יהיה בשחיטת השני איסור ואינו לוקה, כי פסולה משום מחוסר זמן, והר"ן ביאר כוונתו, שאינו לוקה על השני כיון שעכשיו אינה ראויה, אך היא גורמת פסול כי נחשבת שחיטה הראויה לבא אחר זמן, ובלב אריה ביאר שכיון שהיא שחיטה שאינה ראויה שוב מותר לשחוט וחזר איסור או"ב למקומו, ואמנם הרמב"ן נחלק על רש"י ונקט משום סברא זו שחייב גם מלקות על השני. ודעת רש"י שאי אפשר לחייב מלקות "כיון שעכשיו היא שחיטה שאינה ראויה. וראה אחיעזר [ח"ב ה]. וגם תוס' נחלקו על רש"י, וכתבו שנכתב "ו" מוסיף לחייב מלקות גם כששחט קדשים, ולכן פירשו שכל קושיית הגמרא רק משחיטת הראשון, שאם אינה שחיטה נמצא שהשני כשר לגמרי, אך הרמב"ן כתב שאין ראיה מהריבוי, כי יתכן שהכוונה לשוחט חולין בתחילה ואחריו קדשים. ובעל המאור כתב שאם שחט את השני לפני זריקת הראשון אינו נחשב מחוסר זמן, כי עדין לא הוכשרה שחיטת הראשון, אך אם אחר כך יזרק דם הראשון יתחייב על השני משום או"ב. ומוכח שלא יחשב למפרע כמחוסר זמן, והיינו כמבואר לעיל שפסול מחוסר זמן אינו פסול בקדשים אלא שבפועל אינו ראוי, וכיון שבשעתו היה ראוי לא חל בו פסול למפרע.

^[52] תוס' [ד"ה ולילקי] הקשו הרי הוא לאו שבכללות - שכולל כל מחוסרי זמן - ואין לוקין עליו. והרמב"ן תירץ שבפסוק זה נאמרו הרבה פרטים וכללים, ובאופן זה לוקים על הכלל, ונקט ש"לא ירצה" נסוב גם על "אותו ואת בנו" והיינו שאיסור אותו ואת בנו נאמר להדיא בקדשים, ונמצא שהוא מפרטי הכלל, וראה להלן [פה א] שנחלקו בזה תנאים, וכל הנידון בסוגיין הוא משום שהגמרא העמידה את משנתנו כדעת רבי מאיר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ולכאורה קושית הגמרא על כל פסולי מזבח המפורטים בפסוק, שילקה גם משום לא ירצה, אך כבר כתב הרמב"ם [בסהמ"צ שורש ט] שריבוי לאוין על ענין אחד אין ראוי למנותם כל אחד בפנ"ע, ובהכרח שהנידון בסוגיין רק על אותו ואת בנו שאיסורו על השחיטה ביום אחד אינו כאיסור שחיטתו מצד פסולו למזבח, אך בשאר פסולין שנאמר לאו להביאן למזבח ודאי אין עוד מלקות.

אם כן, כששוחט קדשים בחוץ, אם ובנה — קמא מיקטל קטליה [את הראשון כאילו הרג אותו], ולא שחטו, ששחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא, ולפיכך שני — ראוי להיות מתקבל בפנים הוא, שאין איסור לשוחטו בו ביום. ואם כן כששוחט אותו בחוץ, מדוע שנינו שרק סופג את הארבעים? כרת נמי ליחייב [גם כן יתחייב]!

וכן מה ששנינו שאם שחט אותו ואת בנו חולין בפנים — שניהם פסולין, והשני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו; מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אם כן קמא מיקטל קטליה [את הראשון כאילו הרג אותו], ששחיטת חולין בפנים שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי נאסר בהנאה. והואיל ושחיטת הראשון אינה שחיטה, על שחיטת השני אמאי [מדוע] סופג את הארבעים? והרי לא שחט אותו ואת בנו!

וכן מה ששנינו: שחט אותו ואת בנו קדשים בפנים — הראשון כשר ופטור, והשני סופג את הארבעים, ופסול משום פסול מחוסר זמן, שכיון שאינו יכול להישחט באותו יום הריהו כנשחט קודם זמנו.

מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, הרי שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, ומדוע? דכמה דלא זריק [שכל עוד שאינו זורק] דם — לא מישתרי בשר [אין הבשר מותר] בהקרבה ובאכילה. וכיון ששחיטת הראשון אינה קרויה שחיטה, אם כן על שחיטת השני אמאי [מדוע] סופג את הארבעים, ומדוע הוא פסול? הרי לא נשחט קודם זמנו! אלא, שמע מינה [למד מכאן] שמשנתנו היא שלא כר' שמעון.

ומתקשים: פשיטא דהכי איתא [פשוט שכך הוא]! ומדוע היה צריך להביא את כל הראיות האלה? ומשיבים: בענין שחיטת קדשים אותו ואת בנו בפנים איצטריכא ליה [הוצרכה לו] להשמיע שאינה כשיטת ר' שמעון. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: שחיטת קדשים — שחיטה ראויה היא, דהא אי נחר וזריק [שהרי אם היה נוחר, הורג את הבהמה, וזורק] את הדם — לא מישתרי בשר [אין הבשר ניתר], וכי שחט [ורק כאשר שוחט] את הבהמה מישתרי [מותר] הבשר, ואם כן נמצא ששחיטה ראויה היא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

ושואלים על מקרה זה של קדשים בפנים, שלפי משנתנו הריהו לוקה על שחיטת השני משום אותו ואת בנו: ולילקי נמי [ושילקה גם כן] על שחיטת השני משום לאו של הקרבת קרבן מחוסר זמן, שאינו ראוי להקרבה עד למחרת. דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה, מן הבקר ומן הצאן, שאם הקדישם, או שחטם, או הקריבם, שהוא עובר ולוקה עליו באיסור "לא ירצה"?

תלמוד לומר באמצע פרשת איסור בעלי מום למזבח: "ושור ושה שרוע וקלוט... ולנדר לא ירצה" וגו' (ויקרא כב, כג), ולא היה צריך לכתוב "ושור ושה", שהרי בהם הוא עוסק באותה פרשה. אלא לימד על כל הפסולין להקרבה שבשור ושבשה, ובכלל זה מחוסר זמן, שהוא באיסור "לא ירצה"!

ומשיבים: אכן, כך הדין, אלא כי קא חשיב [כאשר הוא מונה] במשנתנו את הלאוים — לאוי [את הלאוים] של אותו ואת בנו הוא מונה, לאוי נוכראי לא קא חשיב [לאוים זרים, אחרים, אינו מונה].

ושואלים: ולא מונה אותם התנא? והא [והרי] קדשים בחוץ, דלאוי נוכראי נינהו [שלאוים זרים הם], וקא חשיב [והוא מונה אותם]! דקתני [שהוא שונה]: קדשים בחוץ — הראשון חייב כרת, ושניהם סופגין את הארבעים;

בשלמא [נניח, מובן הדבר] שעל השני סופג את הארבעים משום הלאו של אותו ואת בנו, אלא על הראשון אמאי [מדוע] סופג מלקות? לאו [האם לא] משום שהוא עובר על לאו של שחוטי חוץ? ואם כן, בדין קדשים בפנים גם כן היה צריך למנות את הלאו של "לא ירצה"!

ומשיבים: כל היכא דליכא [בכל מקום שאין] בשחיטה לאו של אותו ואת בנו — חשיב לאוי נוכראי [מונה הוא לאוים זרים], וכל היכא דאיכא [ובכל מקום שיש] לאו של אותו ואת בנו — לא חשיב לאוי נוכראי [אין מונה הוא לאוים זרים], אלא רק את הלאו של "אותו ואת בנו".

ר' זירא אמר הסבר אחר: הנח למחוסר זמן, שאין לוקים עליו, מפני שהכתוב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Therefore, when one slaughters a mother and its offspring that are both sacrificial animals outside the Temple courtyard, with regard to the first, it is as if he has simply killed it without ritual slaughter, since being slaughtered outside the Temple courtyard renders it unfit. Accordingly, the second would have been fit to be accepted within the Temple, and there would have been no prohibition against slaughtering it on that day. If so, when he slaughtered it outside the courtyard, why is he liable only to receive lashes? Let him also be liable to receive karet.

Likewise, the same question may be asked with regard to what is taught in the mishna: If both animals were non-sacred and they were slaughtered inside the Temple courtyard, both of them are unfit for sacrifice. And for the slaughter of the second animal, one incurs the forty lashes. Since we have heard that Rabbi Shimon says: An act of slaughter that is unfit is not considered to have the halakhic status of an act of slaughter, with regard to the first animal, it is as if he has simply killed it without ritual slaughter, since a non-sacred animal slaughtered in the Temple courtyard is rendered unfit, as deriving benefit from it is prohibited. If so, why, for the slaughter of the second animal, does one incur the forty lashes?

Similarly, the mishna teaches: If both animals were sacrificial animals slaughtered inside the Temple courtyard, the first is fit for sacrifice, and one who slaughters it is exempt from any punishment. But for the slaughter of the second animal, one incurs the forty lashes for the slaughter of an animal and its offspring on a single day, and it is unfit for sacrifice.

Since we have heard that Rabbi Shimon says: An act of slaughter that is unfit to permit consumption of the animal is not considered to have the halakhic status of an act of slaughter. One can then raise the question: An act of slaughter of sacrificial animals is also considered an act of slaughter that is unfit, because as long as one has not sprinkled the blood, the meat is not permitted to be burned on the altar or eaten. Since slaughtering the first animal is not considered slaughtering, why, for slaughtering the second animal, does one incur the forty lashes for slaughtering an animal and its offspring on a single day, and why is it unfit? Rather, conclude from this analysis that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that this is so? There is no need for this long analysis. The Gemara answers: It was necessary for Rabbi Oshaya to mention that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon due to the case of slaughtering an animal and its offspring that are sacrificial animals inside the Temple courtyard. This is because it may enter your mind to say that slaughtering sacrificial animals is considered an act of slaughtering that is fit, because if he stabbed the animal to death and sprinkled its blood, the meat is not permitted, but if he slaughtered it, the meat is permitted and it is considered slaughtering that is fit according to Rabbi Shimon. Therefore, he teaches us that it is not fit.

§ With regard to the ruling that one who slaughters an animal and its offspring that are sacrificial animals inside the Temple courtyard receives lashes for violating the prohibition of: Itself and its offspring, when slaughtering the second animal, the Gemara suggests: And let him be flogged also for violating the prohibition against sacrificing an animal whose time has not yet arrived, since it is forbidden to sacrifice it until the next day. As it is taught in a baraita: From where is it derived with regard to all of the disqualifications of the bull, i.e., any feature that disqualifies cattle brought as offerings, and of the lamb, i.e., sheep brought as offerings, that if one consecrates, slaughters, or burns on the altar an animal so disqualified, he violates the prohibition of: It shall not be accepted, and is flogged?

It is derived from the fact that, in the middle of the passage prohibiting blemished animals from being sacrificed upon the altar, the verse states: “Either a bull or a lamb that has anything too long or too short…but for a vow it shall not be accepted” (Leviticus 22:23). Since this passage is already discussing a bull and lamb, it is unnecessary to mention them. Rather, this verse taught about all of the disqualifications of the bull and of the lamb, including that of an animal whose time has not yet arrived, that if one offers an animal with one of those disqualifications, he violates the prohibition of: It shall not be accepted.

The Gemara answers: He receives lashes for violating that prohibition as well, but when the mishna lists the prohibitions violated by the actions described, it lists only prohibitions related to the prohibition of: Itself and its offspring, but it does not list unrelated prohibitions.

The Gemara asks: And does the mishna not list unrelated prohibitions? But there are prohibitions with regard to sacrificial animals slaughtered outside the Temple courtyard, which are unrelated prohibitions, and it lists them. As it teaches: If both animals were sacrificial animals slaughtered outside the Temple courtyard, then for slaughtering the first animal, one is liable to receive karet. And both animals are disqualified for use as offerings, and for the slaughter of both of them one incurs forty lashes apiece.

Granted, with regard to the second animal one is flogged due to the prohibition of: Itself and its offspring. But with regard to the first animal, why does he incur the forty lashes? Isn’t it due to the prohibition of consecrated animals slaughtered outside the Temple courtyard? Therefore, with regard to the case of sacrificial animals slaughtered inside the Temple courtyard, the mishna should also have mentioned the unrelated prohibition of: It shall not be accepted.

The Gemara answers: Wherever there is no violation of the prohibition of: Itself and its offspring, for slaughtering an animal, the mishna lists unrelated prohibitions, but wherever there is a violation of the prohibition of: Itself and its offspring, the mishna does not list unrelated prohibitions, but only the prohibition of: Itself and its offspring.

Rabbi Zeira said: Leave the prohibition against sacrificing an animal whose time has not yet arrived, as the verse

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שני סופג את הארבעים כו' כלומר אמאי סופג את הארבעים ותו לא כרת נמי ליחייב דאינו חשוב אותו ואת בנו דקמא מקטל קטליה ולא חשוב שוחט ושני אם היה שוחטו בפנים היה מקובל וקדשים גמורים שחט בחוץ וכרת נמי ליחייב ותו חולין בפנים שניהם פסולין והשני סופג את הארבעים והא ראשון לא חשוב שחיטה תדע דכמה דלא מיזדריק דם לא מישתרי בשר כלומר כיון דבשביל שחיטה לא מישתרי בשר שחיטה שאינה ראויה היא:

^א)נראה דצ"ל ושחיטה ראויה היא כלומר אפי' לר"ש קמ"ל דאינה שחיטה ראויה. קמ"ל כלומר ושחיטה ראויה היא אפי' לר' שמעון קמ"ל דאינה שחיטה ראויה:

ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן כו' כלומר קדשים בפנים דאמרי' השני סופג את הארבעים ופסול כלומר דסופג את הארבעים משום לאו דאותו ואת בנו:

לילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן הוא. הא כיצד לילה לקדושה כו'. כלומ' דיכול להקדישו בליל שמיני:

קמא מקטל קטליה שני אמאי סופג את המ' ותו לא. פי' בשלמא סופג את המ' לא ק"ל שאעפ"י שפטור ממלקות אותו ואת בנו דהא מקטל קטליה מיהו ודאי סופג את המ' משום לאו דשחוטי חוץ אלא קשיא אמאי סופג את המ' ותו לא מתקבל בפנים הוא וליחייב כרת אבל הא דאמרינן דחולין בפנים שניהם פסולים והב' סופג את המ' קמא מקטל קטליה שני אמאי סופג את המ' ל"ל למימר הכי [פי' – ל"ל לומר קמא] אלא לימא מקטל קטליה להאי שבזה אין ספק שכל שאיסור דבר אחר גורם לו ליפסל כגון זה שהוא פסול מחמת חולין בפנים אין חייבין עליו משום אותו ואת בנו ואפי' היה הראשון בחוץ ושחיטתו כשרה אלא דסירכא דרישא נקט ואיכא נוסחי דמפקי ליה.

הא דאמרי' קדשים בפנים הראשון כשר ופטור וכו'. שחי' קדשים שחי' שאינה ראויה דכמה דלא זריק וכו' שני אמאי סופג את המ'. פירש"י ז"ל לא מיבעיא לענין מלקות דפטור משום דשחיט' שני שחי' שאינה ראויה היא משום דהו"ל מחוסר זמן אי ס"ל אותו ואת בנו נוהג בקדשים אלא אפי' אותו ואת בנו נמי לר"ש לא נהיג בקדשים דהא אפי' שחי' ראשון שחיטה שאינה ראויה היא שאינה נתרת אלא בזריקה ושני אמאי סופג את המ' ואמאי פסול.
וכך הוא גורס: שני אמאי סופג את המ' ופסול וכן פי' לקמן בדרב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דשחי' שאינה ראויה היא שהיא מחוסר זמן כיון ששחט הראשון ונזרק דמו.
ומה שכתוב בנוסחאות תדע דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר בעידנא דשחיט הו"ל התראת ספק מעבר עליה קולמוס ואמר ופי' דגרסני היא אלא טעמא משום דשחי' שאינה ראויה היא דמחוסר זמן הוא ומיהו פסולא מיהא איכא כשנזרק דמו של ראשון ושחט הב' שכבר נראה ראשון ונעשית שחי' ראויה ולית לן דר' הושעיא דאמר אפי' פסולא נמי ליכא ואע"פ שנזרק דמו של ראשון שבשעת שחי' לא היתה שחיטתו ראויה אע"פ שחזר' ונראית והא דאמרי' פשיטא ומהדרי' שחי' קדשים אצטריכ' ליה לפי דבריו כך מתפרשא סד"א שחי' ראויה היא ונהי דמלקא ודאי לא לקי דשני ודאי מחוסר זמן הוא פסול מיהא הוי קמ"ל דר"ש בתרוייהו פליג ולית ליה אותו ואת בנו במוקדשים כלל, זהו תורף פירש"י ז"ל.
ואין דבריו במקום הזה מחוורין, שאין בכל הנוסחאות ולא בפי' ר"ח ז"ל אלא אמאי סופג את המ' ול"ג בהו ופסול ועוד שהוא צריך למחוק אותה גי' דלקמן הכתובה בספרים כולם ובפר"ח ז"ל ועוד ק"ל שא"כ היה לו לר' הושעיא לומר מריש' דמתני' דקתני ונוהג בחולין ובמוקדשי' דלא כר"ש דלדידיה לא נהיג במוקדשים כלל וא"ל נקט הנך דמוכחי בריש' והדר דמספק' ליה אלא ק"ל דע"כ לר' הושעי' נמי נוהג אותו ואת בנו במוקדשי' לר"ש כדמשמע לקמן בפ' כסוי הדם דקאמרי' אטו אותו ואת בנו בקדשים לר"ש מי לא נהיג והיינו דראה ר' דבריו של ר"מ ועוד דאי הכי הויא תיובתיה מההיא דאותביה רבה לרב המנונ' בשמעתי' לפיכך פירשו אחרים דודאי איסור אותו ואת בנו נוהג בקדשים לר"ש ורב המנונא ורב הושעיא סופג את המ' קשי' להו ולא מפני שהוא מחוסר זמן שמאחר שאמרה תורה אותו ואת בנו במקודשי' לא תשחטו אעפ"י שאינה מותרת ראויה היא לענין איסורא למה זה דומה לשוחט קדשים בחוץ לר"ש שהוא לוקה ולשוחט חולין כשרים בפנים שנאסרין בהנאה מחמת השחיטה כיון שאין שום פסול בשחיטה זו אלא מחמת איסור זה וכן נמי באותו ואת בנו קדשים בפנים אע"פ שהוא מחוסר זמן מפני שהוא בנו של ראשון אותה שחיטה ראויה היא ללקות עליה מחמת לאו האמור בה ולא מפני גזירת הכתוב דוקא דהא איכא לאוקמה בשוחט שלמים ואח"כ חולין אלא שאני אומר ממ"נ נוהג שא"ת שאין שמה שחיטה א) הרי הכשרת וחזר איסור אותו ואת בנו עליו אבל כשדבר אחר גורם לו שאין אותה שחיטה ראויה פטור עליה למה זה דומה לשוחט את הטרפה חולין בפנים שר"ש מתיר מפני שהיא שחיטה שאינה ראויה ולפיכך א"ר המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים כלומר כשהשני קדש ואע"פ שזרק דמו של ראשון או שהיה חולין משום דעד דזריק דם לא משתרי בשר וכו' ואפי' זריק בעידנא דשחיט התראת ס' היא הא למ"ד הויא התראה לכשיזרוק לוקה.
וא"ת והלא אין הזריקה מרצה אפי' כן כיון שאין דבר אחר גורם לפסולו אלא אותו ואת בנו לוקה כדפי'.
וא"ת בשוחט חוץ נמי נימא לר"ש שלא ילקה עד שיזרוק הדם בפנים התם אין פסולו בקדש דנבעי שיקרבו מתירין כהלכתן בתרוייהו מימר קאמרינן סלק איסורו והלך אחר שחיטת קדשים נמי בפנים סלק איסור אותו ואת בנו אינה ראויה עד שיזרוק ולזריקה קיימ' בחוץ סלק איסור שחוטי חוץ ואין בהם זריקה כלל ודרב הושעיא י"ל דסופג את המ' ק"ל בשלא זרק דהא פסול הוא ולא זריק א"נ אפי' עבר וזרק משום התראת ס' כולה כדרב המנונא והא דאמרי' סד"א שחיטת קדשים שחיטה ראויה היא ה"ק סד"א אינה התראת ס' שמשעה ששחט שחיטה ראויה היא ויצאת מידי איסורא הראשון וד"א הוא שגורם לה ליאסר עד שיזרוק הדם אבל היתר שחיטה כבר נגמר משעה ראשונה קמ"ל והיא גופה אתא רב המנונא לאשמועינן.
ולדידי קשיא הא דאמרינן בפרק מרובה דשוחט קדשים כשרים בפנים שחי' ראויה היא לר"ש אפי' נשפך הדם משום דהעומד לזרוק כזרוק דמי והלכך במחוסר זמן אי חשבת ליה (כבשר) [ככשר] ליכא התראת ספק ואי חשבת ליה אינו עומד לזרוק מחמת פסולו שחיטה שאינה ראויה היא אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה.
מ"מ דברי רש"י ז"ל עולים יפה ולשון הגמרא משמע כן ורב הושעיא סבר לה כר"א דאמר התם שחיט' מתרת והלא זריקה מתרת והיינו דקאמר בדרב הושעיא שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא ג) והדעת נוטה לדבריו ממה שהזכרתי דשחי' קדשים כיון דלא משוי לה שחיטה ראויה אלא משום העומד לזרוק כזרוק דמי בשני דהוא מחוסר זמן ליכא למימר הכי אעפ"י שאין איסור ד"א גורם לו ליפסול והיינו דרב המנונא דאיהו סבר שחיטת קדשים דראשון שחי' ראויה היא והיינו ודאי דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ד) וה"נ פריך ר"א התם במרובה וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת לומר דשחיטת קדשים לר"ש שחיטה שאינה ראויה היא אבל לבתר דאותביה רבה לרב המנונא ותירצה במלקות מתרצה דרב הושעיא נמי במלקות וסבירא לן דשחיטת קדשים כשרים לר"ש ראויה היא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כמסקנה דהתם ומאי דקמ"ל רב המנונא קמ"ל רב הושעיא.
ויש כיוצא בזה בכל התלמוד דמפרשי בגמרא מימרא דאמוראי ובמסקנא צ"ל שלא שמעו מהם כן וצריך לפרשם בפנים חדשות ואחת מהם פירש"י ז"ל במסכת שבת (כז, א) גבי הא דאמרי' ואבע"א רב פפא אמרה דאמר רב פפא למעוטי כלאים ואחרת בפ' במה טומנין בשל הפתק שנו ואפילו בעיקר הברייתות גורעין ומוסיפין ומפרשים כדתניא בפ"ק דמכילתי' וצואר בהמה למעלה ומפרשי' לה בעופא דקליל, ויש רבות.

ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן. איכא דק"ל והא הו"ל לאו שבכללות ואין לוקים עליו וה"נ אמרי' בפסחים פ' כ"ש דאי מדרי"ש אין לוקין על לאו שבכללות. וי"ל פרכא למ"ד לוקים דפלוגתא היא בפסחים ובתמורה ובכ"מ ואל תתמה שכיוצא בזה בפר' האשה שנתארמלה דאקשי' וליזיל בתר רובא סתם ואינה ק' אלא לרב אבל לשמואל הא אמר אין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא בפרק המוכר פירות (ב"ב צב, א).

ה"ג הנח לאו מחוסר זמן דנתוקי עשה הוא. כלומר לאו הבא מכלל עשה הוא דכתיב ומיום הח' והלאה ירצה מיום ח' אין מעיקרא לא ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ומחמת עשה הוא דאתי לאו הלכך אין לוקי' עליו דעקריה רחמנא מלאו דבכלל לא ירצה ואוקמיה אעשה מקרא יתירא ומאי דכתיב במקצת נוסחאות שהכתוב נתקו לעשה אינו מחוור שלאו זה לא נתקו הכתוב לתקנו לעשה שאם שחטו בשעת איסורו מחוסר זמן הוא לעולם ויש פותרין שהכתוב נתקו מעשה ואינו נכון כלשון זה שמעתי בשחיטה זו.
ואינו מכוון אצלי כלל דלאו שבכללות כי האי למד על כל הפוסלין שבשור ושה שהן בלא ירצה לדברי הכל לא לקי עליה כדאיתמר בפ' כ"ש ובפ"ד מיתות אבל ההיא דפליג בה אביי בפסחים ובנזיר ובכ"מ גוונא אחריתי היא בלאו שפורט וכולל באיסור א' ועוד דמייתי' הכא ניתוק עשה הוא ממחוסר זמן דתוך ז' למחוסר זמן דאותו ואת בנו ועוד דילמא לעבור עליו בלאו ועשה אתא.
לפי' נ"ל דה"פ: דפרכי' מעיקרא ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן דרחמנא אמר ושור ושה ללמד על הפוסלין האמורים בפרשה שהם בלא ירצה דהכי דרשי' ושור ושה שרוע וקלוט לנדר לא ירצה ומעוך וכתות וגו' ושור או כשב או עז כי יולד ושור או שה אותו ואת בנו וס"ל לאו זה כולל ופורט פסולין שבשור ושה וכה"ג לקי עליה כדלקי בנזיר מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג וענבים לחים ויבשים ולקי בנא ומבושל ופריק ר' זירא הנח לאו דמחוסר זמן דנתוקי עשה נינהו דכל פסולי לאוין שפרטן הכתוב כאן (רובא) [עובר] בלא ירצה אבל פסולי עשה ששם אינם בבל ירצה ומכיון שהפסיק בפסול מחוסר זמן דז' אף מחוסר זמן דאותו ואת בנו אינו בכלל והיינו ניתק לעשה דאפי' מחוסר זמן דאותו ואת בנו ניתק מלאו דלא ירצה ואינו בכלל לאו אחר משום מוקדשים א"נ דריש באותו ואת בנו גופי' נתוק עשה דתניא בספרא מנין לשוחט אותו ואת בנו במוקדשים ה"ז בלא ירצה ת"ל ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד מלמד שהשוחט אותו ואת בנו במוקדשים ה"ז בלא ירצה כלומר משום עשה הזה והיינו דקאמרי' לאוי דמחוסר זמן בל' רבים ולא אמרי' לאו ובזה הענין השיטה הזו מתיישבת.

שחיטת קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק דם בשר לא תשתרי. פירש רבינו שלמה ז"ל כלומר לא מיבעיא לענין מלקות דלא לקי משום שחיטת שני, דאי אית ליה רבי שמעון אותו ואת בנו בקדשים הויא לה שחיטת שני אינה ראויה, דהא מחוסר זמן הוא ופסול, אלא אפילו אותו ואת בנו נמי לרבי שמעון לא נוהג בקדשים דהא שחיטה שאינה ראויה היא דאינה מותרת בלא זריקת דם שני, אמאי פסול להקרבה ואמאי סופג את הארבעים. ומן הטעם הזה מחק גרסת הספרים למטה בסוף השמועה שכתוב בה אלא אמר רבא הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום התראת ספק, וכתב הוא ז"ל תיפוק ליה דשחיטה שאינה ראויה היא, ואפילו למאן דקסבר התראת ספק שמה התראה הכא לא לקי משום דמחוסר זמן הוא ואין כאן התראה כלל. וקשיא לפירושו דאי מחוסר זמן אמאי לא לקי, דכיון דכתב רחמנא אותו ואת בנו גבי קדשים כדדרשינן בריש פירקין אין לו להפטר משום מחוסר זמן ממלקות, כיון דלית ביה פסולה אחרינא אלא האי דגזירת הכתוב היא כדאשכחן גבי שחוטי חוץ דמחייב משום גזרת הכתוב היא אף על גב דבעלמא לא שמה שחיטה, ועוד דאם כן דלרבי שמעון אותו את בנו לא נהוג בקדשים אמאי לא מייתינן הכא רישא דמתני' דקתני ונוהג בחולין ובמוקדשין, ועוד דאם כן לותביה לרב הושעיא מברייתא וכדמותיב ליה רבא לרב המנונא. ועוד דהא שמעינן ליה לר' שמעון ודאי דאית ליה איסור אותו ואת בנו במוקדשין וכדאמר לקמן בפרק כיסוי הדם (חולין פה, א) ראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו, וסתם לן כותיה מאי טעמא דרבי מאיר דגמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ וכו' ור"ש חולין מקדשים לא גמרינן, ור' מאיר אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיג, והיינו דראה רבי דבריו של רבי מאיר וסתם לן כותיה, אלמא שמעינן מהתם דכולי עלמא אותו ואת בנו בקדשים נוהג, ועוד שאנו צריכין למחוק גרסת הספרים דלקמן דכתיב בהו משום דהויא להו התראת ספק. ועוד דבספרים ישנים ובפירוש רבינו חננאל ז"ל לא גרס הכא אמאי סופג את הארבעים הוא דקשיא להו, משום כך פירש רבינו תם ז"ל האי סוגיא (ב)[כ]מסקנא דשמעתין דפירש רבא אליבא דרב המנונא, דאין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים אליבא דר' שמעון, ומסופג את הארבעים הוא דקא פריך הכא משום דהוי ליה התראת ספק דעד כמה דלא זריק דם דשני בשר לא משתרי, וכי אתרו ביה משום אותו ואת בנו התראת ספק הוא דדילמא לא זריק דם והויא לה שחיטה שאינה ראויה דלא שמה שחיטה, והילכך לא לקי לר' שמעון וכדאמר רבא בשילהי שמעתין אליבא דרב המנונא.
ואם תאמר ואמאי חשבינן לה שחיטה שאינה ראויה, משום דאכתי לא זריק, והא שמעינן לר' שמעון דאמר (ב"ק עו, א) כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי, ומשום האי טעמא משמע בבבא קמא (שם) דחשבינן שחיטה לקדשים שחיטה הראויה, כדתנן התם מחייב היה ר' שמעון תשלומי ארבעה וחמשה בקדשים שחייב באחריותם, ומוקי לה בגמרא בשחט תמימים בפנים לשם בעליהם ונשפך הדם, ופריך וכי שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת, ומשני כל העומד לזרוק כזרוק דמי. יש לומר דהתם דינא הוא דחשבינן ליה כזרוק משום דמתחלתו מצוה לזורקו (דמחוסר) [אבל מחוסר] זמן ואין מצוה לזורקו לא הוי כזורק וכדאמר בכריתות (כד, ב) אימא דאמר ר' שמעון (במידעם) [במידי] דעומד לזרוק, מנחות (קא, ב) גבי עומד לפדות כפדוי, בשלמא פרה מצוה לפדותה אם מצה אחרת נאה הימנה, אלא הני מנחות מצוה לפדותן.

השוחט אותו ואת בנו בקדשים לוקה משום אותו ואת בנו כמו שביארנו ומ"מ אינו לוקה משום מחוסר זמן שהרי מחוסר זמן אין בו לאו אלא עשה שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו' הא מקודם שמיני לא ירצה ולאו הבא מכלל עשה עשה שמא תאמר הרי כל הפסולים שבשור ושה נכללו בלא ירצה כמו שאמרו ז"ל נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה למד לכל הפסולים שבשור ושה שהם בלא ירצה ולאו שבכללות אין כאן הואיל ופורט בו שרוע וקלוט מ"מ מחוסר זמן יצא מכלל זה שהרי הוציאו הכתוב בלשון עשה כמו שביארנו:

בד"ה שחיטה שאינה כו' ועוד דבהדיא תנן בפרק בתרא דזבחים כו' רש"א הרי הן בל"ת כו' ועובר בלאו דלא תשחטו עכ"ל (א) לא ידענא מי הגיד להם דלא תעשה דקאמר היינו הלאו דלא תשחטו ולמה לא נאמר דהיינו הך מתני' ממש דמייתינן לקמן בשמעתין ומקשינן מינה לרב המנונא דקתני בה אותו ואת בנו כו' רש"א שני בל"ת דההוא הלאו היינו לאו דלא תעשון דמלקינן עלי' אף אי לא חשיב שחיטה כנראה מדבריהם לקמן ואפשר דהוה משמע להו מדקתני אותו ואת בנו ומחוסר זמן דתרי מילי נינהו ומדמחוסר זמן היינו הלאו דלא תעשון הוי אותו ואת בנו ממש לאו דלא תשחטו ויש לישב עוד בע"א בדוחק וצ"ע ודו"ק:

בא"ד דלא מוכח הכא אלא מן הראשון כו' והרי הוא כאילו מיקטל כו' עכ"ל אבל מן השני ליכא להוכיח מה"ט כיון דשחיטת קדשים אינה ראויה הוה כאילו מקטל קטלה וליכא שחיטה כלל דע"כ כיון דר"ש סבר כשהראשון חולין והשני קדשים דאותו ואת בנו נוהג בו גזירת הכתוב הוא דלילקי אע"ג דהוי שחיטת שני שאינה ראויה כמ"ש לעיל דהכי איירי קרא שהראשון חולין והשני קדשים אלא דהכא מוכח מן הראשון מיהו למאי דמסיק דהוי התראת ספק ולמלקות קאמר ודאי דמשני מוכח כנראה מפרש"י לקמן וכן מוכח מהא דקאמר גבי חולין ואח"כ שלמים דפטור נמי משום התראת ספק שמא לא יזרוק ובראשון שהיה חולין לא שייך שמא לא יזרוק ואע"ג דגזירת הכתוב דלילקי דקמא שמיא גליא אבל אנן לא מלקינן ליה כיון דספק לן שמא לא יזרוק אבל דבמיתה ומלקות נמי פליגי אפרש לה ומדברי מהרש"ל נראה שהבין לקמן בתוס' שכתבו במסקנא דהכא כו' דליכא מלקות משום דהוי התראת ספק כו' דמחוסר זמן הוא ואין ראוי לזרוק כו' דהיינו הראשון לאחר ששחט את השני וא"א לומר כן כמו שהוכחנו מההיא דחולין ואח"כ שלמים דליכא למימר ביה אינו ראוי לזרוק אלא בשני ודעת רש"י דלית ליה האי סברא שכתבו התוס' דגזירת הכתוב הוא דלילקי אע"ג דלאו שחיטה ראויה היא לא הוה צריך לפרש דהא שחיטת ראשון אינה ראויה כו' אלא דמשני נמי ה"מ לאוכוחי הכי וצ"ע ודו"ק:

בגמ' וללקי נמי משום לאו דמחוסר זמן. ר"ל משום לאו דלא ירצה דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ובשה וכו' פירוש אע"ג דקרא דכתיב ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה לא איירי בפסולי מומין מ"מ מדכתב ושור ושה דקרא יתירה הוא דלא איצטריך למכתב ביה משום דהא בשור ושה איירי לעיל מיניה אלא בא לרבות דכל הפסולים שבעולם הן בגופן הן מצד אחר אם הקריב אותן עובר בלאו דלא ירצה:

ברש"י ד"ה שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא וכו' כלומר לא מבעיא לענין מלקות וכו'. קשה ליה לרש"י דלמה הוצרך לומר דבאותו ואת בנו הוי שחיטה שאינה ראויה בקדשים מטעם דכמה דלא זריק דם וכו' בלאו הכי הוי משני דעליה אתו המלקות שחיטה שאינה ראויה מטעם מחוסר זמן דכיון דשחט היום האם אסור ליה להקריב הבן ופסול הוא לכך קאמר לא מבעיא וכו' ר"ל דגמרא לא אצטריך לטעם דכמה דלא זריק וכו' לענין דלא ילקה דפשיטא אפי' הוי שייך בקדשים אותו ואת בנו לא נמצא בהו מלקות מטעם דהשני הוי שחיטה שאינה ראויה כיון דהוא מחוסר זמן ולא אמר גמרא האי טעמא דכל כמה דלא זריק אלא לומר שאפי' איסורא ליכא בשחיטת השני כיון שהראשון לא הוה שחיטה ראויה א"כ ליכא כאן שום איסורא דאותו ואת בנו הלכך כשהראשון הוי קדשים לא משכחת כלל שיהא נוהג בו איסורא דאותו ואת בנו אבל כשהראשון הוא שחיטה ראויה והשני הוא קדשים והוי שחיטה שאינה ראויה מטעם דמחוסר זמן נהי דמלקות ליכא כששוחט השני אבל מ"מ אסור לו לשחוט מטעם איסור דאותו ואת בנו וק"ל:

בתוס' ד"ה שחיטה שאינה ראויה היא וכו' ועוד דבהדיא תנן בפ' בתרא דזבחים אותו ואת בנו קדשים ומחוסר זמן ר"ש אומר הרי הן בלא תעשה וכו' דעובר בלאו דלא תשחטו. ואף על גב דגם לדברי התוס' לפי המסקנא אין מלקות באותו ואת בנו בקדשים מטעם התראת ספק כדלקמן בשמעתין מכל מקום יש בו לאו אלא שאין לוקין עליו אבל לפרש"י דהוי השחיטה שחיטה שאינה ראויה מטעם מחוסר זמן אין בו לא תעשה כלל אבל מ"מ יש לתמוה על דברי התוספות דהא שם בזבחים מבואר דהאי לא תעשה דקאמר ר"ש הוא לאו דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו' והתוס' בעצמם מביאים הסוגיא בשמעתין בד"ה הנח למחוסר זמן וכו' ולא איירי בלאו דאותו ואת בנו לא תשחטו ואיירי שם כששוחט אותו ואת בנו בחוץ דאמר ר"ש אע"פ שאין בו כרת לפי שאינו מתקבל בפנים מטעם איסור אותו ואת בנו מ"מ יש בו לאו דלא תעשון וגו' ורבנן סברי כל שאין בו כרת אינו בלא תעשה אבל בלאו דאותו ואת בנו לא תשחטו לא איירי שם דהא לרבנן דאית להו דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה חייב יותר בלאו דאותו ואת בנו טפי מלר"ש וא"כ אין מכאן שום סתירה לרש"י דלעולם איכא למימר לר"ש דאית ליה שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אפילו אי איסור דאותו ואת בנו נוהג בקדשים אפ"ה אין בו מלקות משום דשחיטה שניה שחיטה שאינה ראויה היא מטעם מחוסר זמן והאי לא תעשה דקאמר ר"ש בזבחים הוא לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגו' כדאיתא התם ואפשר לומר בדוחק שהתוס' סוברים דהא דקאמר שם בגמרא דטעמא דרבי שמעון דאמר הרי הן בלא תעשה הוא מדכתיב לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגו' לא קאי אלא אמחוסר זמן ולא אאותו ואת בנו והלא תעשה דאותו ואת בנו דקאמר ר"ש הרי הן בלא תעשה וכו' הוא לאו דאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד אבל אין הסוגיא דהתם ודהכא לקמן בסמוך משמע כן וק"ל:

בא"ד ולא מצי למפרך לרבי אושעיא [ואפי'] לרב המנונא דבסמוך מפ' בתרא דזבחים וכו'. מבואר בהדיא מדברי התוס' הללו דס"ל דהא דאיתא לקמן בסמוך מתיב רבא אותו ואת בנו קדשים בחוץ וכו' אינה מתני' דפ' בתרא דזבחים דממתני' ליכא למותיב מידי דאיכא לאוקמי כשהראשון הוה חולין אלא מברייתא קמותיב רבא ובדברי הברייתא מבואר שאיירי בשניהם קדשים וכן מצאתי ברייתא בתוספתא דפרק בתרא דזבחים דתנא בהדיא אותו ואת בנו שהקריבן בחוץ חייב על הראשון ופטור על הב' ר"ש אומר הב' בל"ת וכו' ומדקתני חייב על הראשון מכלל דאיירי שהראשון הוא קדשים א"כ ש"מ שפיר דס"ל לר"ש דאפי' כשהראשון קדשים נוהג בו איסור דאותו ואת בנו אלא שהוקשה לו לר"ש כיון דשחט א' בחוץ א"כ כאילו מקטל קטלי' שני מתקבל בפנים הוא וכו' ולכך מוקמי לה בחסורי מחסרא וכו' ואיירי בכל חלוקי דינים השייכים כששניהם קדשים ור"ש קאי אאחד בפנים ואחד בחוץ כו' וק"ל:

רש"י בד"ה משום לאו כו' ומשום בל תקטירו מקצתו. [נ"ב] פי' הן כולו חייב הן מקצתו חייב:

תוס' בד"ה שחיטה שאינו כו' אלא אפי' אין כו' כצ"ל:

בד"ה דכמה דלאו בפנים הוא חזרה כו' כצ"ל:

בא"ד ואינו ראוי ליזרק כו'. [נ"ב] פי'לאחר ששחט את בנה כו' נ"ל:

בא"ד ור"ת לא גריס הכא ופסול כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה שחיטה שאינה ראויה וכו' ועוד דבהדיא תנן כו' ועובר בלאו דלא תשחטו. וקשה לי הא בגמרא אח"כ ובתוספות מייתו אותו דהאי לאו דלא תעשו וקאי על שחוטי חוץ [דמשום שחוטי חוץ עובר בלאו] וא"כ לא דייקו מידי דהוי פירושו לרש"י כמו שפירש רבא הברייתא אח"כ אליבא דרב המנונא אלא נראה לי דה"פ ועוד דצ"ל גזירת הכתוב דהא בהדיא תנן אותו ואת בנו ומחוסר זמן כו' ולמה נקרא אותו ואת בנו מחוסר זמן הא אינו נוהג בקדשים לפי הה"א והיכי ס"ד דרב אושעיא ורב המנונא דאינו נוהג אלא צ"ל לכך נראה כו' לכך לא מצי למיפרך הא דבהדיא תנן די"ל דראשון חולין ושני קדשים לכך לא פריך בגמ' ממתני' אבל בברייתא שניהם קדשים א"כ עדיין קשה והא השני עצמו אפילו אם ראשון חולין והשני אינו ראוי לפי הס"ד השתא מטעם דכל כמה דלא זרק כו' אלא צ"ל אלו השני לבד קדשי' והראשון חולין דהוי ראוי לא קשה משני דגזירת הכתוב הוא (*ס) א"כ מדויק דצ"ל גזירת הכתוב דאל"כ לא הוי מתורץ הקושיא [דמוכח] ממתני' כו' דלא כס"ד השתא ודו"ק:

תד"ה שחיטה. אלא אפילו אין אוא"ב נוהג כו'. כצ"ל ומלת אי למחוק וכן ברש"י ליתא:

בא"ד ועוד דבהדיא תנן בפ"ב דזבחים כו' ועובר בלאו דלא תשחטו. עי' מהרש"א ומהר"ם. ותמיהני דהרי התם מיירי בשחטן בחוץ וזה הוה ודאי שחיטה שאינה ראויה. ול"נ להגיה דתחת משום. צ"ל משמע. ור"ל כיון דנקרא אינו מתקבל בפנים משום אוא"ב אלמא דלא תשחטו קאי עלייהו נמי ועובר על הלאו הזה דומיא דמח"ז דעובר עלי' בלאו:

בא"ד ול"מ למיפרך לר"א ואפי' לרה"מ כו'. מהר"ם העתיק ולרב המנונא:

תד"ה דכמה (בסופו). וא"ת ולימא כו' לאו דמח"ז דלא תעשון כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה דכמה דלא זריק וכו׳ לא חשיב שחיטה ראוי׳ וכו׳ הא חזרה קרן כצ"ל:

שם וא"ת ולימא דסופג ארבעים לא משום וכו' דמחוסר זמן דלא תעשון כצ"ל:

קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא כ' תוס' כיון דלא אתי' קדשים אלא מוי"ו מוסיף הרי דינו כחולין דשחיטה שאינו ראוי לא שמה שחיטה. ולפ"ז י"ל לרש"י דס"ל לר' אושעי' אין או"ב נוהג בקדשים כלל וכלל משום שהוא שחיטה שאינה ראוי' ודחק בראש יוסף דלפ"ז לית לי' לר"ש וי"ו מוסף ולא דריש וי"ו ולא צריכין לזה דהרי כ' תוס' רפ"ד דשור צריכין לשום דרשא והשתא אי לא הוה כתיב וי"ו לא הוה ידעינן שום דרשא אלא ה"א שור אתא להפסיק ענין דלא לינהוג בקדשים דאי לא הוה כתיב שור ה"א נוהג בין בחולין ובין במוקדשים והא כדאיתא והא כדאיתא בחולין שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה מטבוח טבח והכן ובקדשים שמה שחיטה משחוטי חוץ הכי הוה ס"ד קמ"ל שור הפסיק ענין דלא לינהוג בקדשים כלל הכי הוה סד"א ולא הוה ידעינן אותה שום דרשא. אבל השתא דכתיב ושור וי"ו מוסיף לומר אפי' ינהוג בקדשים מ"מ אינו אלא כעין חולין בשחיטה ראוי' וזה לא משכחת בקדשים שהרי כל קדשים אינו ראוי ממילא נדע השום דרשא נמי:

שחיטה שאינה ראוי' שיטת רש"י דאע"ג דאינו משום לא תשחטו מ"מ פסול הוא וכמו שהסביר בחי' ר"ן ע"ש והתוס' מיאנו בזה אלא דקרא קאי עלה ומשו"ה פסול ממילא לוקין גם עליו אלא שכ' ועוד דבהדיא תנן בפ' בתרא דזבחים וכו' ודבריהם תמוהים כמ"ש מהרש"א ומהרמ"ל דהתם מיירי מלא תעשון ולא מלאו דאו"ב ובס' תפארת שמואל רוצה ליישב כוונת תוס' דמדחייב משום לא תעשון ש"מ איכא לאו דאו"ב וז"א קושי' לרש"י דס"ל אע"ג דפסול משום או"ב והוה מחוסר זמן מ"מ ליכא לאו דבל תשחטו כמ"ש לעיל וכמו שהסביר בחי' ר"ן אלא שהתוס' מיאנו בזה והיינו ק' תוס' קמייתא ומאי ועוד בהדיא תנן מאי בהדיא תנן התם טפי מהכא וע"כ אין לנו אלא כמ"ש מהרש"א ומהרמ"ל דכוונתם מדנקיט התם תרווייהו או"ב ומחוסר זמן ש"מ מתרי טעמי נקיט להו. ואסביר הדבר בעזה"י והתם תני תלת בבי הום מום עובר ותורים שלא הגיעו זמן אימא מודו רבנן לר"ש קמ"ל. והנה ליכא צריכותא למה תנן או"ב ומחוסר זמן מיהו לגי' שלפנינו שם דה"א פסול שאינו בגופו קיל ומודו רבנן לר"ש א"כ ה"נ ה"א מחוסר זמן הוה פסול בגופו טפי שעדיין אין לו ז' ימים והוא ספק נפל משא"כ או"ב ה"א מודו רבנן. אבל תוס' גרסי איפכא דה"א פסול בגופו קיל שאפשר שיתקן מיד שיעבור המום או שיצהיבו התורים גמר צהיבתן אבל מחוסר זמן ואו"ב ה"א מודה רש"י לרבנן כיון דתלי בזמן קמ"ל וא"כ לגי' זו קשה כיון דתני מחוסר זמן או"ב למה לו ע"כ לומר דעובר על לאו דבל תשחטו ועי"ז עובר על לאו דלא תעשין כההוס' וזהו כוונת קושייתם. ומ"מ יש לפקפק ולומר אי הוה תני מחוסר זמן ה"א דלא נעבדה בה עבירה אבל או"ב מאוס טפי דבלא איסורא דקדשים נעבדה בו עבירה דאו"ב שאסור גם בחולין ומאיס טפי וה"א מודה ר"ש קמ"ל והעלו תוס' דלא משכחת אלא בחולין ואח"כ קדשים פי' דהכי עדיף טפי שיהיו או"ב נוהג בקדשים אבל קדשים ואח"כ חולין לא שייך שפיר או"ב נוהג בקדשים דהרי חולין הוא דבתרא ועליו מתחייב ולא אקדשים. ומיהו לקמן פ"ה ע"א ד"ה דנין בסוף הדבור כ' בהיפוך דהתם מיירי אי לא הוה ילפינן משחוטי חוץ אין לו לחדש גז"ה שיהי' חייב על קדשים שאינה ראוי' אבל בתר דיליף משחוטי חוץ ובקדשים הוה שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ניחא לתוס' למימר דבתרא קדשים:

ולילקו נמי משום לאו דמחוסר זמן הקשו תוס' הא הוה לאו שבכללות המעיין בת"כ פ' אמור יראה התם לא שכל הפסולים בלא ירצה אלא מיירי דבבעל מום עובר בה' שמות כמ"ש רש"י ומייתי ש"ס בתמורה וי"ו ע"ב ושוב מייתי מדכתיב ושור או שה שרוע וקלוט וגו' לומר שגם באינך פסולים עובר על כל ה' שמות הנ"ל ומשמע מקרבן אהרן דמפיק לי' מדכתיב ושור או שה והו"ל למימר ושרוע וקלוט לא ירצה אע"כ תרי מילי קאמר ומהופך הו"א ושרוע או קלוט. גם שור או שה והיינו מחוסר זמן דכתיב בהו שור ושה בכולם עובר בה' שמות הללו וצ"ל דמחוסר זמן כתיב בהדיא בקרא ושור ושה ושארי פסולים כגון רובע ונרבע אתי' בק"ו מאלו הקלים כנ"ל ומ"מ מחוסר זמן מפורש בהדיא בקרא ולמסקנא נתקו הכתוב מלאו וקמם בעשה עובר בה' שמות בעשה המקדיש עובר בעשה וכן השוחט והמקריב וכו' ולס"ד דש"ס דלאו נמי איכא הוה ס"ד דלילקי נמי לקי כיון דמפורש בקרא לא הוה לאו שבכללות כמ"ש תוס' לקמן ק"ב ע"ב ד"ה אכל וכו':

קמא מיקטל קטליה. דשחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא ונהי דלענין שחוטי חוץ להתחייב כרת הויא שחיטה דגזירת הכתוב היא אבל לכל מילי לאו שחיטה היא כדאמרינן בפ' כסוי הדם (לקמן דף פה.) דגמר מטבוח טבח והכן וכיון דלאו שחיטה היא מותר לשחוט את בנה ולא מחוסר זמן הוא דבאותו ואת בנו שחיטה כתיבא ושני נמי ניחייב כרת: חולין בפנים כו' קמא מיקטיל קטליה. לאו דוקא דה''ה לבתרא: ופסול. משום מחוסר זמן: שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא. דכל כמה דלא זריק דם כו'. כלומר לא מיבעיא לענין מלקות דלא בעי למילקי משום שחיטת שני דאי אית ליה אותו ואת בנו נוהג בקדשים הויא ליה שחיטת שני שאינה ראויה דהא מחוסר זמן הוא ופסול אלא אפילו אותו ואת בנו נמי לר''ש לא נהיגא בקדשים דהא שחיטת ראשון אינה ראויה דאינה מותרת בלא זריקה ושני אמאי פסול להקרבה ומאי סופג נמי דקאמר: ולילקי נמי. האי שני דקדשים בפנים: משום לאו דשוחט מחוסר זמן לגבוה. דאף על גב דלא אקרביה מיחייב אשחיטה מיד דגבי כל פסולים ילפינן בתמורה (דף ו:) עובר משום חמשה שמות משום בל תקדישו ומשום בל תשחטו ומשום בל תזרקו ומשום בל תקטירו כולו ומשום בל תקטירו מקצתו:

קדשים שחיטה שאינה ראויה היא. וא''ת והא בפרק כסוי הדם (לקמן דף פה.) מפרש טעמא דר''ש דיליף מטבוח טבח והכן ופריך ולילף משחוטי חוץ ומשני דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים א''כ הכא דבקדשים נילף קדשים מקדשים וי''ל כיון דעיקר אותו ואת בנו בחולין כתיבא דשור הפסיק הענין על כרחך שחיטה דכתיב ביה בשחיטה הראויה איירי משום דילפינן חולין מחולין: שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה כו'. פי' הקונטרס לא מיבעיא דלענין מלקות דלא בעי למילקי משום שחיטת שני אם אותו ואת בנו נוהג בקדשים דהשתא הוי מחוסר זמן ופסול אלא אפילו אי אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דשחיטת ראשון אינה ראויה דאינה מותרת בלא זריקה שני אמאי פסול דהשתא לא הוי מחוסר זמן ומאי סופג נמי דקאמר ומטעם זה מחק ספרים לקמן שהיה כתוב בהן אין מלקות דאותו ואת בנו נוהג בקדשים משום התראת ספק דלמה לי טעם דהתראת ספק תיפוק ליה משום דלא הוה ראויה משום שהוא מחוסר זמן ואין נראה דכיון דאסר הכתוב אותו ואת בנו בקדשים מוי''ו מוסיף על ענין ראשון (לעיל דף עח.) הרי גזירת הכתוב דלילקי אע''ג דלאו שחיטה ראויה היא דהוי מחוסר זמן כיון דליכא פסול אחרינא כמו שחוטי חוץ דחייב אפילו לרבי שמעון אף על גב דלשאר מילי חשיבא שחיטה שאינה ראויה ועוד דבהדיא תנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) אותו ואת בנו קדשים ומחוסר זמן רבי שמעון אומר הרי הן בלא תעשה משום דחשיבא שחיטה ועובר בלאו דלא תשחטו לכך נראה דלא מוכח הכא אלא מן הראשון דשחיטת קדשים אינה ראויה היא והרי כאילו מיקטל קטליה לקמא והשני כשר גמור הוא ולא מצי למיפרך לרבי אושעיא ואפילו לרב המנונא דבסמוך מפרק בתרא דזבחים דמשמע דלר''ש אותו ואת בנו נוהג בקדשים דאיכא לאוקומי כשהראשון הוה חולין ושני קדשים דהוי שחיטת ראשון שחיטה ראויה: דכמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר. ואפילו שחט שני אחר שנזרק דם הראשון חשיב שחיטה ראשונה אינה ראויה כיון דבשעת שחיטה אכתי לא היתה ראויה ואע''ג דלרבי שמעון כל העומד ליזרק כזרוק דמי היינו דווקא לאחר שנתקבל בכוס כדאמר בפ''ק דפסחים (דף יג:) ועוד כיון דעל ידי שחיטה גרידא לא משתרי בשר אלא משום דכזרוק דמי לא חשיבא שחיטה ראויה ואם תאמר דבמרובה (ב''ק עו.) משמע דשחיטת קדשים הויא שחיטה ראויה אפילו נשפך הדם דפריך אמתניתין דמחייב רבי שמעון ארבעה וחמשה בקדשים שחייב באחריותן שחיטה שאינה ראויה היא ומוקי רב דימי בשוחט תמימים לשם בעלים בפנים דהא חזרה קרן לבעלים כשנשפך הדם ופריך וכי שחיטה מתרת זריקה מתרת ומשני כל העומד ליזרק כזרוק דמי ולכך הויא שחיטה ראויה ורבי אושעיא גופיה אית ליה בפרק המנחות והנסכים (מנחות קב.) דלרבי שמעון כל העומד ליזרק כזרוק דמי גבי נותר וי''ל דדוקא להחשיב נותר אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אית ליה לרבי אושעיא דכזרוק דמי אבל לשוייה שחיטה ראויה משום דכזרוק דמי לית ליה וההיא דמרובה הוה משני רבי אושעיא כר''ל בשוחט בעלי מומין בחוץ ומשום דכל העומד לפדות כפדוי דמי ואע''ג דלית ליה כל העומד ליזרק כזרוק דמי היינו משום דזריקה תלויה בשחיטה ושחיטה צריכה לזריקה אבל פדייה אינה תלוייה בשחיטה דאף קודם שחיטה יכול לפדותה ובמסקנא דהכא הויא נמי שחיטת קדשים שחיטה ראויה משום דכזרוק דמי כמו במרובה (ב''ק עו:) דמסיק דאותו ואת בנו נוהג בקדשים אלא דליכא מלקות משום דהתראת ספק היא שמא לא יזרוק הדם ואז הוי שחיטה שאינה ראויה ואע''ג דבמרובה אמרינן דשחיטה ראויה היא אפילו נשפך הדם דכל העומד ליזרק כזרוק דמי הכא דמחוסר זמן הוא ואינו ראוי לזרוק דאסור לזרוק לא הוי כזרוק והכי אמרינן בהמביא אשם תלוי (כריתות כד:) אימור דאמר רבי שמעון כזרוק דמי במידי דעומד לזרוק ובפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קב:) בשלמא פרה מצוה לפדותה פירוש בשמצא נאה הימנה ולכך כפדוי דמי אלא מנחות מצוה לפדותם ואם תאמר אמאי לא פריך לרבי אושעיא כדפריך לקמן לרב המנונא וי''ל דרבי אושעיא לא אמר אלא דמתניתין דקדשים בפנים לא אתיא כרבי שמעון והש''ס הוא דקאמר שני אמאי סופג ופסול אבל לרבי אושעיא אפשר דלא דייק אלא מסופג את הארבעים לחוד אמאי סופג והא התראת ספק היא כמו שישאר במסקנא לכך לא פריך אלא לרב המנונא דאמר בהדיא דאין אותו ואת בנו נוהג בקדשים משום דשחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראויה ור''ת לא גריס הכא ופסול אלא אמאי סופג ותו לא ומכח התראת ספק מדקדק כמו שהוא לפי המסקנא ואם תאמר ולימא דסופג ארבעים לאו משום לאו דלא תשחטו אותו ואת בנו אלא משום לאו דמחוסר זמן דלא תעשון דאמר בפרק בתרא דזבחים (דף קיד:) דלקי לרבי שמעון וי''ל דלא חשיב בכל מתניתין דקתני והשני סופג הארבעים אלא לאו דאותו ואת בנו: ולילקי נמי משום מחוסר זמן. תימה היכי לילקי הא הוי לאו שבכללות שאין לוקין עליו כי ההיא דלא יאכל כי קדש הם דדרשינן מיניה כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וקרי ליה בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) לאו שבכללות: הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה. פירש בקונטרס דלא דמי לעשה דשלוח דהוי מעיקרא אבל האי עשה על כרחך אחר הלאו הוא דהלאו הוי תוך שבעה והעשה אחר כך משמע שרוצה לפרש כמו שאר ניתק לעשה שבש''ס ותימה דלא דמי לנותר וגזלה דהתם אחר שעבר הלאו בא העשה לתקן מה שעבר אבל כי ההיא דהכא לא מצינו ומיהו מצינו לעשה כה''ג בפרק אמר להם הממונה (יומא לו:) דא''ר ירמיה בלאו דנבלה קמיפלגי אי הוה ניתק לעשה במאי דאמר קרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה אבל אינה ראיה חדא דאביי פליג עליה ואמר דלכולי עלמא לאו מעליא הוא ואפילו לרבי ירמיה דאיכא מאן דקרי ליה ניתק לעשה היינו התם דנכתב לעשה מיד אחר. הלאו אבל עשה דמיום השמיני אינו נכתב מיד אחר הלאו דלא ירצה ונראה לפרש הנח למחוסר זמן דהכתוב נתקו מלאוי דלא ירצה ולא הוי בכלל שאר פסולים דהוו בלאו דלא ירצה אלא נתקו לעשה ולית ביה אלא עשה דמיום

דף פ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד