חולין פב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

ומקשינן: הרי האי "לא תשחטו" מיבעי לגופיה, לאסור שחיטת "אותו ואת בנו", ואינו מיותר לדרשא? ומתרצינן: אם כן, שנכתב רק "לגופיה", היה ראוי ליכתוב "לא תשחט" בלשון יחיד. מאי "לא תשחטו" בלשון רבים? שמע מינה שנכתב לדרשא, לאסור גם לשני אנשים.

ומקשינן: ואכתי מיבעי ליה לכתוב "לא תשחטו". דאי כתב רחמנא "לא תשחט" הוה אמינא אם שחט אדם אחד, אין, שהאיסור נאמר רק באופן שאדם אחד שחט אותו ואת בנו, אבל אם שחטו תרי אנשים, שהאחד שחט אותו והשני את בנו, לא אסרה התורה. ולשם כך כתב רחמנא "לא תשחטו", לומר לך: אפילו תרי ששחטו, אסור לשני לשחוט את הבהמה השניה. ואם כן אין הפסוק מיותר ללמד לאסור על שני אנשים לשחוט את הבן ואת בן הבן.

ומבארינן: אם כן, שהכתוב בא לאסור על השני בלבד, לכתוב קרא "לא ישחטו", שמשמעותו ש"אותו ואת בנו" לא יהיו נשחטין ביום אחד בין על ידי אדם אחד בין על ידי שני אנשים, מאי "לא תשחטו"? שמע מינה תרתי! כי נכלל במשמעותו גם שאם שנים שוחטין שניהם עוברין על "אותו ואת בנו".

שנינו במשנה: שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה, סומכוס אומר סופג שמונים! אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי טעמא דסומכוס שמחייב שתי מלקיות על שחיטה אחת שעבר בה פעמיים על "אותו ואת בנו"?

האם קסבר סומכוס שאדם שאכל שני זיתי חלב בשוגג בהעלם אחד ^[93], שלא נודע לו בין אכילת זית לאכילת זית שחטא, חייב שתי חטאות. שכשם שהוא מחייב שתי מלקיות על התראה אחת ועל לאו אחד, כך הוא חייב שתי חטאות על העלם אחד ^[94].

ובדין הוא דלישמעינן סומכוס את דעתו בעלמא, באכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שחייב שתי חטאות אף שאינן גופין מוחלקין. והאי דקא משמע לן התנא במשנתנו את המחלוקת של סומכוס ורבנן דוקא בהא באיסור "אותו ואת בנו", אף שבאיסור זה יש גופין מחולקין - היינו רק כדי להודיעך כחן דרבנן, דאף על גב ששתי המלקיות על שחיטת הפרה האמצעית חיובן הוא מחמת גופין מוחלקין, דהיינו שתי פרות, שמלקות אחת מתחייב מכח שחיטת אמה של הפרה האמצעית, והשניה מכח שחיטת בתה של הפרה האמצעית, בכל זאת פטרי רבנן משתי מלקיות, ואינו חייב אלא מלקות אחת.

כי לדעת רבנן אין גופין מחולקים מחייבים מלקות על כל גוף אלא כשהאיסור נעשה בשני גופין, אך כאן מדובר כשעשה את שני האיסורין בגוף האמצעית וכל חלוקתן היא מפני האם והבת שגרמו לאיסור, ובאופן זה אין חילוק גופין למלקות.

או דלמא, קסבר סומכוס שמי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. והכא ב"אותו ואת בנו" היינו טעמא דסומכוס שמחייב שתי מלקיות הואיל ועל ידי גופין מוחלקין של שתי בהמות ^[95] הם באים. מה שאין כן בשני זיתי חלב שנחשבים לגוף אחד ^[96]. וחכמים סוברים שמעשה הנעשה בגוף אחד אין בו חילוק גופין, וכדלעיל.

אמר ליה רב יוסף לאביי: אין! קסבר סומכוס אפילו לגבי אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, שחייב שתי חטאות!

ומבארינן: ממאי מהו המקור שסומכוס סובר כן?

מדתניא בברייתא: הזורע כלאיים, וחזר וזרע כלאיים, לוקה.

ודנה הגמרא: מאי "לוקה"? אילימא שלוקה מלקות אחת בלבד, והרי פשיטא שלפחות מלקות אחת הוא לוקה?

ועוד קשה. מאי לשון "כלאיים - כלאיים" שנקט התנא, והרי אפילו בזריעה אחת של כלאיים חייב מלקות אחת?

אלא פשיטא, ששתי מלקיות הוא לוקה.

ובמאי עסקינן? אילימא שזרע פעמיים כלאיים בזה אחר זה ובשתי התראות, שהתרו בו לפני כל זריעה, אם כן מה חידשה הברייתא בדין זה, והרי כבר תנינא במשנה שלוקין על כל התראה ^[97].

דתנן [משנה בנזיר מב א]: נזיר שהיה שותה יין כל היום, ולא התרו בו בין השתיות אינו חייב אלא אחת. אבל, אם אמרו לו אל תשתה מהיין ! והוא שותה, ושוב התרו בו אל תשתה, והוא שותה חייב על כל אחת ואחת!

אלא פשיטא שהברייתא עוסקת באופן שזרע בבת אחת, שבידו האחת זרע חטה וחרצן של ענבים, ובידו השניה שעורה וחרצן ^[98], ובהתראה אחת ^[99], ועל כך לוקה שתים.

ומני הוא התנא ששנה את הברייתא?

אילימא רבנן דפליגי עלה דסומכוס?

לא יתכן, כי השתא, ומה התם, בשוחט בת אחר אם ובת בתה דגופין מוחלקין, פטרי רבנן, הכא, ששתי הזריעות נחשבות לגוף אחד, [כי רק בעלי חיים נחשבים גופין חלוקים ולא זרעים] לא כל שכן שאינו חייב אלא אחת!?

אלא, לאו, סומכוס היא! ומוכח מהברייתא בכלאים שסומכוס חולק אפילו בגופין שאינן מוחלקין, ומחייב עליהן שתי מלקיות, והוא הדין באכל שני זיתי חלב בהעולם אחד, שחייב לסומכוס שתי חטאות.

ודחינן: לא! לעולם הברייתא של "הזורע כלאיים" כדעת רבנן היא! ומדובר בזורע כלאיים בזה אחר זה ובשתי התראות. ובכל זאת אין דין זה ידוע ממה ששנינו בנזיר שחייב שתי מלקיות בשתי התראות. כי יש לומר שהברייתא מדברת באופן שזריעה אחת היתה של חטה וחרצן, והשניה של שעורה וחרצן. ומלתא אגב אורחיה קמשמע לן הברייתא, דאיכא תרי גווני כלאיים! שבין חטה וחרצן ובין שעורה וחרצן כל אחד מהם בפני עצמו הוי כלאיים ^[100].

ולאפוקי מדרבי יאשיה.

דאמר רבי יאשיה: אינו חייב משום כלאיים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן כשהן שלשתן במפולת יד! כלומר, שזורע את כל השלשה בבת אחת, אך מין אחד עם חרצן ענבים אינו כלאים.

קמשמע לן הברייתא דכי זרע חטה וחרצן או שעורה וחרצן - נמי מחייב משום כלאיים!

תא שמע לפשוט את הנידון מהי דעתו של סומכוס:

דתנן: אכל שני זיתים משני גידי הנשה, כגון שאכל מזה - מהגיד שבירך ימין של הבהמה - כזית, ומזה - מהגיד שבירך שמאל - כזית, הרי הוא סופג שמונים! כיון שעבר פעמיים על לאו של אכילת גיד הנשה.

רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים! שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג אלא באחת מירכות הבהמה.

ודנה הגמרא: היכי דמי?

אילימא שאכל את שניהם בזה אחר זה ובשתי התראות, תיקשי, מאי טעמא דרבי יהודה שמחייב מלקות אחת? והלא בכלל לא היה צריך ללקות, שהרי רבי יהודה מסתפק [לפי צד אחד בגמרא להלן] באיזה ירך נוהג גיד הנשה, האם בשל ימין או בשל שמאל. ואם כן, כשמתרין בו לפני אכילת כל אחד משני גידי הנשה, הרי התראת ספק היא, כי שמא לא זה הוא הגיד האסור. ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר: התראת ספק לא שמה התראה? וממילא אי אפשר לחייבו מלקות על אף אחד משני הגידים? [עיין היטב בדברי רש"י].

דתניא [שרבי יהודה סובר התראת ספק לא שמה התראה]: אדם, שספק לנו בין שני אנשים מי הוא אביו, האם הוא איש זה או איש זה, והכה הבן את זה, וחזר והכה את זה, והיינו שהכה את שני האנשים שעליהם אנו מסתפקים בהם מי מהם הוא אביו. או שקלל את זה וחזר וקלל את זה. או שהכה את שניהם בבת אחת את זה בידו אחת, ואת זה בידו השניה ^[101], או שקלל את שניהם בבת אחת - חייב מיתה! לפי שהכה או קלל את אביו שהרי אחד מהם ודאי אביו.

רבי יהודה אומר: אם הכה או קלל שניהם בבת אחת - חייב! שיש כאן התראה אחת שהיא התראת ודאי. אבל אם הכה או קילל בזה אחר זה - פטור! לפי שעל כל אחת מההכאות יש התראה נפרדת שהיא התראת ספק כי שמא לא זה הוא אביו, ואין במעשה הזה חיוב מיתה. ורבי יהודה סובר שהתראת ספק לא שמה התראה.

אלא, פשיטא שהמשנה בגיד הנשה עוסקת באון שאכל את שני הגידין בבת אחת ובהתראה אחת ובאופן זה היא נחשבת כהתראת ודאי, ולכן מחייב רבי יהודה מלקות אחת בלבד ^[102].

ומאן הוא תנא קמא הסובר שלוקה שתי מלקיות על אכילת שני גידי הנשה בבת אחת ובהתראה אחת?

אילימא רבנן דפליגי עליה דסומכוס ב"אותו ואת בנו", הרי יקשה: השתא, ומה התם, בשוחט את האמצעית אחר אמה ובתה דגופין מוחלקין, של שתי בהמות נפרדות, ובכל זאת פטרי רבנן משתי מלקיות, הכא, בגיד הנשה, שאין שני הגידין נחשבין בתור "גופין מוחלקין" כי אין חשיבות "גוף" אלא לבעל חי ^[103] לא כל שכן שאינו חייב אלא מלקות אחת?

אלא, לאו, סומכוס היא ושמע מינה שסומכוס מחייב שתי מלקיות אפילו באופן שאין גופין מוחלקין.

ודחינן: לא! לעולם מדובר שאכל את שני גידי הנשה בזה אחר זה, והמשנה כדעת רבנן היא, ובכל זאת אין להקשות למה מחייב רבי יהודה מלקות והרי היא התראת ספק - כי האי תנא שהביא את דעת רבי יהודה בגיד הנשה, סבר לה כאידך תנא דרבי יהודה, דאמר: התראת ספק שמה התראה!

ומצינו שנחלקו תנאים בדעת רבי יהודה אם לדעתו התראת ספק שמה התראה או לא:

דתניא: "לא תותירו ממנו עד בקר, והנותר ממנו עד בקר - באש תשרופו"!

הערות

^[93] מדברי תוס' במכות [כ ב ד"ה לא] משמע שמדובר באוכל שני זיתים בבת אחת [ולדידן התראות מחלקות, ולסומכוס מתחייב בהתראה אחת] והקשה המנחת חינוך [רצח] איך יתחייב בכך שתי מלקויות והרי אינו אלא מרבה בשיעור אכילה, [שהרי אילו לא היה שיעור לאכילה לא היה מתחייב על כל משהו, וגם כשניתן שיעור אינו גורם שיהיו המעשים חלוקים, אלא רק פוטר את האוכל פחות משיעור]. והריטב"א [שבת כג ב] העמיד שאכלן בזה אחר זה, אך בבת אחת אינו חייב אלא אחת, וכן הסיק בראש יוסף כאן וראה זרע אברהם [ד יא], ומקור הנידון בירושלמי נזיר [ו ד] וראה קרן אורה נזיר מה א ד"ה היה] שהרחיב בזה.

^[94] החזו"א [כריתות סי' לז] תמה מה הדמיון בין חיוב מלקות באותו ואת בנו לחייב חטאת על אכילת שני זיתי חלב, והרי חיוב מלקות תלוי רק בחילוק גוף המעשים, ואילו חיוב הקרבן תלוי בהעלם הידיעה, וכל זמן שהוא העלם אחד לא חל חיוב קרבן נוסף, [וראייתו ממה ששנינו שם טו ב שהשוחט חמש זבחים בחוץ חייב קרבן אחד]. וביאר, שבאופן ששחט את האמצעית אחר אמה ובתה, נמצא שמתחייב על מעשה אחד, וחילוק המלקויות מפני שני גופין, ודומה לחילוק העלמות במעשה אחד, אך אמנם בחילוק מעשים יודה סומכוס שחייב שתים.

^[95] התוס' רי"ד [קידושין עז ב] כתב שיש חילוק גופין בבהמה, והגרעק"א [תוס' למשניות כריתות ג] הוכיח כך ממשנתנו. ותמה ממה ששנינו שם שהשוחט חמש זבחים בחוץ בהעלם אחד לוקה רק ארבעים, ולמה אין חילוק גופין מחייב על כל אחד. [וראה משנה למלך שגגות ו ב, ויד אליעזר שבת לדף עב]. ובאור שמח [שגגות ו ה] כתב שאין לומר שתורי"ד העמיד את משנתנו באופן שהתרו בו על כל אחת, שהרי מצינו בתמורה שהממיר מאה בבת אחת לוקה כמנין הבהמות שהמיר אפילו בהתראה אחת. ולכן הסיק שהאיסור ב"אותו ובנו" אינו איסור שחל על השני אחר שחיטת הראשון, אלא שהוא איסור בצירוף שחיטת שניהם ביום אחד, ולפיכך הגופין שחוץ לאיסור מחלקין, אך בשחוטי חוץ החילוק בגופי האיסור, והוא אינו מחלק למלקויות. וראה עוד בדבריו [פ"ב מאיסורי ביאה הי"א]. וכבר הבאנו שהחזו"א חילק בין מלקיות שתלויים בגוף המעשה ולכן גופין מחלקין אותן, לבין חיוב קרבן [בשחוטי חוץ] שתלוי בהעלמה, ולפיכך אין גופי בהמות מחלקין בו.

^[96] לכאורה תמוה, שהרי ודאי גופין מחולקין הן יתר סברא לחייב שתים, ומהיכי תיתי שסומכוס נחלק גם בשני זיתי חלב, ובהכרח שספקו של אביי היה דוקא באותו ואת בנו שבשחיטת האמצעית עושה מעשה אחד, ורק האוסרים חלוקים בשני גופין. והנידון הוא אם צריך שיהא חילוק בגופין שבהם נעשה המעשה או די בחילוק מחמת שני גופין או שני שיעורים. ובחידושי רבי שלמה [היימן] הקשה לדעת רש"י ותוס' שסומכוס מחייב שתים גם בשוחט שני בניה ואח"כ אותה, איך צידד אביי שיחשבו כגופין חלוקין, והרי זה כזורע שתי חיטים ואח"כ שעורה אך לפי המבואר הרי הספק דוקא באותו ובנו שהחיוב על צירופם, ואינו ככלאים שאין צירוף לכל יחיד, אלא זריעת כלאים אחת. שפשיטא שאינו חייב אלא אחת.

^[97] תוס' [ד"ה תנינא] כתבו שאע"פ שדרך הברייתות לשנות דינים המפורשים במשנה, קושית הגמרא היא שדרכם לשנות באותו ענין שמדובר במשנה ולא באופן אחר. והוסיף הרמב"ן שאילו כוונת הברייתא להשמיענו שהתראה מחלקת כמו במשנה, היה ראוי לשנות דין זה באיסורי אכילה ושתיה שהן מעשה אחד ארוך, שהרי אי אפשר ללמוד לחילוק התראות במעשה אכילה, מחילוק בשתי זריעות שהן שני מעשים רצופים. ובהכרח שכוונת הברייתא לחייב עם שתים גם בלי חילוק ההתראה.

^[98] כך פירש רש"י, ודייק הקרן אורה [נזיר מב] שאילו יהיו כל הזרעים בידו אחת לא ילקה אלא אחת, וכדעת הריטב"א שאין שני חיובים על ריבוי שיעור באכילה אחת, אלא רק בשתי אכילות בזה אחר זה, והכרחו של רש"י מלשון הברייתא "כלאים כלאים" שאינו שייך בבת אחת. וראה חזון יחזקאל [א, ה]. אולם בראש יוסף נקט שאף לדעת תוס' שאכילת שני זיתים נחשבת כשתי אכילות, זריעת כל הזרעים ביד אחת ודאי אינה אלא "כלאים" אחד, ועיין בחידושי רבי שלמה לסוגיין. והמהרש"א תמה למה הוצרך רש"י לפרש שבכל יד היו זרעונים אחרים, והרי אף אם בשניהן היה אותו סוג כלאים היה מתחייב שתי מלקות, וראה לב אריה שיישב קושייתו, ולכאורה למסקנא ניחא, כי חידוש הברייתא שיש שני מיני כלאים. וראה להלן.

^[99] תוס' פירשו שהכוונה או בבת אחת או בהתראה אחת ואפילו זה אחר זה, שהרי גם באופן זה רבנן פוטרים, כמו נזיר שהיה שותה כל היום שאינו חייב אלא אחת. ובאפיקי ים [ח"ב ה] הקשה מכאן לדברי הריטב"א כאן ותוס' במכות [כ ב] שחילוק ההתראות נצרך, משום שכל התראה מועילה רק על מעשה הנעשה תוך כדי דיבור, ואיך יחייב סומכוס בזה אחר זה בלא התראה. והעלה מכך שהפטור באכילת שתי זיתי חלב ובהמשך השתיה של הנזיר הוא משום שנחשבים כאכילה ושתיה ארוכה, ולפיכך לדעת סומכוס שמחייב בשני זיתי חלב יתחייב גם על שתי שתיות, ועל שתי זריעות ואינו יכול לומר שכחתי את ההתראה. וראה ראש יוסף כאן.

^[100] התבאר לפי רש"י, ובראש יוסף הוסיף שאין כוונת הגמרא שהברייתא מחדשת שיש שני סוגי כלאים בלבד, שהרי קיימים הרבה סוגי כלאים [ראה רמב"ם כלאים פ"ה ג] אלא דוגמאות הן לכלאים של מין אחד עם חרצן, שלא כרבי אושעיא שמחייב רק בשני מינים עם חרצן. [ונמצא שהברייתא יכלה להשמיע דין זה גם בחטה וחרצן בכל יד, וכקושית מהרש"א].

^[101] כך פירש רש"י כאן. ולהלן [צא א] פירש שהכם יחד במקל ארוך. ואילו במכות [טז א] פירש שהכם זה אחר זה בתוך כדי דיבור של ההתראה. ובקובץ הערות תמה שסותר משנתו, כי מדבריו כאן משמע שבזה אחר זה אפילו תכ"ד נחשב כהתראת ספק. וראה בערוך לנר [יבמות קא א] שדעת רש"י כאן שאפילו תכ"ד נחשבת התראת ספק, כי לא ידוע על מי מהן מתחייב.

^[102] רש"י [ד"ה מאי] ביאר שהוכחת הגמרא היא ממה שלא פשטו ממשנה זו את הספק דלהלן אם רבי יהודה מחייב בירך ימין בודאי או מספק, כי אילו מדובר בשתי אכילות הרי מוכח שהחיוב על ירך ימין הוא ודאי, שאל"כ הרי אין התראת ודאי, ובהכרח שאכל שניהם יחד ובהתראה אחת.

^[103] כך ביאר תוס' רי"ד [בקידושין עז ב] וטעמו שגופין חלוקים אומרים בכל בעל חי, ואפילו בהמות אך לא בבשר שחוטה, שאינו נחשב חלק מהחי, ואין לו חשיבות כאיסור בפני עצמו. אך המהרש"א ומהר"ם נקטו שהאיסור באכילת גיד אינו על גוף הגיד אלא על בשרו, וחילוק גופין שייך רק באיסור שתלוי בגופין, כגון בעריות שכל גוף נאסר בפני עצמו, אך איסור באכילת בשר תלוי בכל כזית ואין חילוק בין שני זיתים מגיד אחד או משני גידין.

ושואלים: האי מיבעי ליה לגופיה [כתוב זה נצרך לו לגופו], לעצם האיסור לשחוט אותו ואת בנו! ומשיבים: אם כן ליכתוב [שתכתוב התורה] "לא תשחוט" בלשון יחיד, מאי [מה, מדוע] "לא תשחטו" בלשון רבים? אלא מכאן למדנו אזהרה לשנים.

ושואלים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין נצרך לו] לשון רבים לענין אחר, דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] "לא תשחוט" הוה אמינא [הייתי אומר]: חד [אדם אחד] — אין [כן], אסור לו לשחוט אותו ואת בנו, תרי [שנים] — לא, ואם אדם אחד שחט את האם — מותר לאחר לשחוט את הבן, על כן

כתב רחמנא [כתבה התורה] "לא תשחטו" — ואפילו תרי [שנים]! ומשיבים: אם כן, שרק דבר זה למדנו מכאן, לכתוב [שתכתוב התורה] "לא ישחטו", לומר שאין חשיבות מי שוחט, אלא שלא יישחטו האם ובנה ביום אחד.

נמצא שבכל אופן, רק אחד עובר על האיסור, מאי [מה פירוש] "לא תשחטו", שיש איסור על שני אנשים שונים לשחוט? שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים], שתי הלכות: שהאיסור הוא גם בשנים, וגם שיש שני איסורים, לשחוט אותו ואת בנו, ולשחוט את בנו ואותו.

א שנינו במשנה: שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט את בתה — סופג ארבעים. סומכוס אומר משום ר' מאיר: סופג שמונים, שבשחיטת הבת עבר פעמיים על איסור אותו ואת בנו. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של סומכוס שלוקה פעמיים על שחיטת הבת?

האם משום שקא סבר [סבור] סומכוס באופן כללי, שאם אכל שני זיתי (שתי חתיכות בשיעור כזית) חלב בהעלם אחד, כלומר, בשגגה אחת, שלא נודע לו חטאו בין שני הזיתים — חייב שתי חטאות, כיון שעבר פעמיים על האיסור. וכן במזיד, אם לאחר שהתרו בו שהוא עומד ללקות, עשה איסור אחד פעמיים — לוקה פעמיים. והוא הדין במשנתנו, כשעבר בשחיטת הבת פעמיים על איסור אותו ואת בנו.

ובדין הוא (ראוי היה) דלישמעינן בעלמא [שהיה רבי מסדר המשנה משמיע לנו דבר זה בכלל, במקרה רגיל], כגון אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, שלדעת סומכוס חייב שתי חטאות, והאי דקא משמע לן בהא [וזה שמשמיע לנו במקרה זה], כששחט אותה ואת בת בתה, ואחר כך שחט בתה, הוא להודיעך כחן דרבנן [של חכמים], עד כמה הם מקילים, דאף על גב [שאף על פי] שגופין מוחלקין, שעל ידי שחיטת שתי פרות שונות, האם והבת, נעברה העבירה — פטרי רבנן [פוטרים חכמים] מעונש כפול.

או דלמא קסבר [שמא סבור] סומכוס: בדרך כלל, מי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, שעבר עבירה כפולה באיסור אחד ובהתראה אחת — אינו חייב אלא אחת, והכא היינו טעמא [כאן זהו הטעם] שלוקה פעמיים — הואיל וגופין מוחלקין? אמר ליה [לו] רב יוסף: אין [כן], קסבר [סבור] סומכוס שאם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד — חייב שתי חטאות.

ממאי [ממה, מנין]? מדתנן [ממה ששנינו בברייתא]: הזורע כלאים כלאים, שזרע פעמיים תבואה יחד עם חרצני ענבים — לוקה משום כלאי הכרם. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] לוקה? אילימא [אם תאמר] לוקה סדרת מלקות אחת — פשיטא [פשוט] הדבר, ומה באה הברייתא לחדש? ועוד, אם לוקה אחת, מאי [מה ענין] כלאים כלאים, שזרע פעמיים? והרי אפילו זרע פעם אחת לוקה! אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא שלוקה שני עונשי מלקיות.

ויש לשאול: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שזרע בזה אחר זה, ובשתי התראות שונות — לא הוצרכנו לומר דין זה בברייתא, שהרי כבר תנינא [שנינו] במפורש במשנה: נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב אלא אחת. אמרו לו: אל תשתה! והוא שותה, ושוב חזרו והתרו בו: אל תשתה! והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר שזרע פעמיים בבת אחת ובהתראה אחת, שלאחר שהתרו בו, זרע ביד אחת חטה וחרצן של ענבים, ובידו האחרת שעורה וחרצן של ענבים, ובא ללמד שלוקה על כך פעמיים.

ויש לשאול: ברייתא זו מני [כשיטת מי היא]? אילימא רבנן דפליגי עליה [אם תאמר כשיטת חכמים שחולקים עליו] על סומכוס במשנתנו, ואומרים שאם שחט את האם ובת הבת, ואחר כך שחט את הבת לוקה פעם אחת — לא ייתכן הדבר, שהרי השתא [עכשיו] ומה התם [שם] במשנתנו, שיש גופין מוחלקין, ששחט את האם ואת בת הבת, ואחר כך את הבת — פטרי רבנן [פוטרים אותו חכמים] משתי מלקויות, כיון שעשה מעשה אחד ובהתראה אחת. הכא [כאן] בזריעת כלאיים, שאין גופים מוחלקים של בעלי חיים שונים, אם זרע שתי זריעות בבת אחת — לא כל שכן שאינו חייב אלא אחת?

אלא ברייתא זו בענין כלאיים לאו [האם לא] שיטת סומכוס היא? ובא ללמד, שגם בגוף אחד של איסור, אם עשה את האיסור פעמיים, כגון שאכל חלב וחזר ואכל חלב — לוקה שתים? ודוחים: לא, לעולם תאמר שברייתא זו שיטת רבנן [חכמים] היא, ומדובר כשהתרו בו לפני כל זריעה, ולכן לוקה פעמיים. ואף שלכאורה אין בכך חידוש, מילתא אגב אורחיה קא משמע לן [דבר אחר בדרך אגב משמיע לנו] במה ששנה "כלאים כלאים" — דאיכא תרי גווני [שיש שני סוגי] כלאים בכלאי הכרם, חיטה וגפן, ושעורה וגפן.

ולאפוקי [ולהוציא] מדברי ר' יאשיה, שאמר ר' יאשיה: אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע גם חטה וגם שעורה וגם חרצן של גפן במפולת יד אחת (בבת אחת), קא משמע לן [משמיע לנו] התנא דכי זרע [שכאשר זורע] חטה וחרצן בלבד, וכן שעורה וחרצן בלבד, נמי מחייב [גם כן מתחייב] משום כלאי הכרם. ואם כן, עדיין לא נתבררה שיטת סומכוס במי שעובר פעמיים על איסור אחד, בהעלם אחד, או בהתראה אחת.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בענין אכילת גיד הנשה: אכל מזה כזית ומזה כזית, מירך ימין וירך שמאל של בהמה אחת — סופג שמונים מלקות. ר' יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שאכלם בזה אחר זה ובשתי התראות שונות — מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שלוקה? והרי לדעת ר' יהודה התראת ספק היא, שכן לשיטתו ספק אם איסור גיד הנשה נוהג בירך ימין או בירך שמאל, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' יהודה שאמר: התראת ספק לא שמה התראה.

דתניא [ששנויה ברייתא]: מי שספק אם הוא בנו של אדם זה או אדם אחר, אם הכה את זה וחזר והכה את זה, או קלל את זה וחזר וקלל את זה, או שהכה שניהם בבת אחת, או שקלל שניהם בבת אחת — חייב משום "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו), או משום "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שם יז).

ר' יהודה אומר: היכה או קילל את שניהם בבת אחת — חייב, בזה אחר זה — פטור, כיון שבכל פעם שהיכה או קילל — הרי זו התראת ספק, שמא אין זה אביו (והרי רק כאשר הוא ודאי אביו — חייב). ואם כן, הוא הדין אם התרו בו ואכל גיד הנשה מירך ימין, ואחר כך חזרו והתרו בו ואכל מגיד הנשה של ירך שמאל, שיהא פטור, שהרי בכל פעם היתה זו התראת ספק! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר שאכל אותם בבת אחת ובהתראה אחת, ולכן לוקה ארבעים לדעת ר' יהודה.

ומעתה יש לשאול: ומאן תנא קמא [ומיהו התנא הראשון], הסבור שבמקרה זה סופג שמונים? אילימא רבנן דפליגי עליה [אם תאמר חכמים שחולקים עליו] על סומכוס במשנתנו בענין אותו ואת בנו — דבר זה לא ייתכן לשיטתם, שהרי השתא [עכשיו], ומה התם [שם] ששחט תחילה אותה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה, שיש גופין (בעלי חיים) מוחלקין — פטרי רבנן [פוטרים חכמים] משתי מלקיות, הכא [כאן], בגיד הנשה, שאין מדובר בשני בעלי חיים שונים — לא כל שכן שאינו חייב אלא אחת? אלא לאו [האם לא] שיטת סומכוס היא? ומכאן, שלדעתו, האוכל פעמיים אותו דבר איסור, כגון שני זיתי חלב, בהתראה אחת — לוקה פעמיים!

ודוחים: לא, לעולם תפרש שאכל מגיד של ירך ימין ומגיד של ירך שמאל בזה אחר זה, ובהתראות נפרדות, ורבנן [ושיטת חכמים] החולקים במשנתנו על סומכוס היא. ומה שהקשית: אם מדובר כשאכלם בזה אחר זה, מדוע מחייב ר' יהודה? והרי בכל פעם התראת ספק היא! על כך יש לומר כי האי תנא סבר לה כאידך תנא [ותנא זה ששנה את המשנה סבור בענין זה כתנא האחר] בשיטתו של ר' יהודה,

דאמר [שהוא אומר]: התראת ספק שמה התראה. דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בקרבן הפסח "לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו" (שמות יב, י) —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara challenges: That verse is necessary for the prohibition itself, and it cannot be used to teach this additional halakha. The Gemara explains: If so, that the verse teaches only the prohibition against slaughtering an animal and its offspring in one day, let the Torah write: You shall not slaughter [tishḥot], in the singular. For what reason did the Torah write: “You shall not slaughter [tishḥatu]” (Leviticus 22:28), in the plural? It is to teach that two different people are prohibited from slaughtering, as explained earlier.

The Gemara challenges: But, nevertheless, the plural is necessary, as had the Merciful One written in the Torah: You shall not slaughter [tishḥot] in the singular, I would say: With regard to one person, yes, it is prohibited to slaughter an animal and its offspring in a single day, but with regard to two, it is not prohibited for one of them to slaughter the mother and the other to then slaughter the offspring on the same day.

Therefore, the Merciful One writes in the Torah: “You shall not slaughter [tishḥatu],” in the plural, indicating that even two individuals may not slaughter an animal and its offspring in a single day. The Gemara answers: If so, that only this is derived from the verse, let the Torah write: They shall not be slaughtered, indicating that whether by one individual or two, the slaughter of an animal and its offspring in a single day is prohibited, but only the one who slaughters the offspring has violated the prohibition.

What is meant by: “You shall not slaughter,” which indicates that two different people are prohibited from slaughtering? Conclude two conclusions from it: Conclude that the prohibition applies even if two people perform the two acts of slaughter, and that two cases are prohibited: Slaughtering the offspring after the mother, and slaughtering the mother after the offspring.

§ The mishna teaches: If one slaughtered the mother and its daughter’s daughter and thereafter slaughtered its daughter, he incurs the forty lashes. Sumakhos says in the name of Rabbi Meir: He incurs eighty lashes, because by slaughtering the daughter, he transgresses twice the prohibition of: Itself and its offspring. Abaye said to Rav Yosef: What is the reasoning for the opinion of Sumakhos that the transgressor incurs eighty lashes?

Does Sumakhos hold, in general, that if one unwittingly ate two olive-bulks of forbidden fat during one lapse of awareness he is liable to bring two sin offerings, since he transgressed the prohibition twice? If so, then in a case where one is forewarned that if he transgresses intentionally he will receive lashes and he then violates the same prohibition twice, as is the case in the mishna, he receives two sets of lashes.

And by right the mishna should have informed us of Sumakhos’s opinion in a general case, such as that of eating two olive-bulks of forbidden fat during a single lapse of awareness, but the reason that it teaches us this dispute in this situation, where one slaughters an animal and its daughter’s offspring and, later that day, slaughters its daughter, is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis, that even though the two animals that caused the daughter to be forbidden are separate entities, the Rabbis still exempt the transgressor from a second set of lashes.

Or perhaps, Sumakhos holds in general that if one ate two olive-bulks of forbidden fat during one lapse of awareness, he is liable to bring only one sin offering. If so, one who transgresses intentionally after being forewarned receives only one set of lashes even if he transgresses the same prohibition twice. But here, in the mishna, this is the reason that the transgressor receives two sets of lashes: It is that the two animals that caused the daughter to be prohibited are separate entities. Rav Yosef said to Abaye: Yes, Sumakhos holds in general that if one ate two olive-bulks of forbidden fat during one lapse of awareness he is liable to bring two sin offerings.

The Gemara asks: From where does Rav Yosef derive this? He derives it from that which we learn in a baraita: One who sows diverse kinds, diverse kinds, i.e., he twice sows grain together with grape seeds, is flogged for violating the prohibition of diverse kinds. The Gemara asks: What is meant by: Is flogged? If we say it means that he is flogged one set of lashes, this is obvious. And additionally, if he receives only one set of lashes, what is the reason that the case of: Sowing diverse kinds twice, is mentioned, where he transgressed twice? Even if he transgressed only once, he receives lashes. Rather, it is obvious that he receives two sets of lashes.

The Gemara asks: What are we dealing with? If we say that we are dealing with a case where one violates the prohibition twice, one time after the other and with two separate forewarnings, it is unnecessary for the baraita to teach this, as we already learn it in a mishna (Nazir 42a): A nazirite who was drinking wine all day is liable to receive only one set of lashes. If onlookers said to him: Do not drink, do not drink, forewarning him several times, and he drinks after each forewarning, he is liable to receive lashes for each and every drink. Rather, it is obvious that he violated the prohibition twice at the same time and with a single forewarning, i.e., after he was forewarned he sowed wheat together with a grape seed with one hand, and barley together with a grape seed with the other hand, and he receives two sets of lashes.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this baraita? If we say it is in accordance with the opinion of the Rabbis who disagree with Sumakhos in the mishna, who hold that one who slaughters an animal and its daughter’s offspring and, later that day, slaughters its daughter receives only one set of lashes, that would not be reasonable: Now, if there, in the mishna, where there are animals that are separate entities, the Rabbis exempt him from a second set of lashes, since he violated a single prohibition with a single forewarning; here, in the baraita with regard to diverse kinds, where, unlike animals, seeds are not considered separate entities (see 83a), if one sows diverse kinds twice at the same time, should they not all the more so exempt him from a second set of lashes?

Rather, is it not that the ruling of the baraita with regard to diverse kinds is in accordance with the opinion of Sumakhos and teaches that, even with a single entity, one who violates the same prohibition twice receives two sets of lashes? The Gemara responds: No, actually the baraita with regard to diverse kinds is in accordance with the opinion of the Rabbis, and he was forewarned before each act of sowing, which is why he receives two sets of lashes. And although this statement is redundant, by repeating the phrase: Diverse kinds, it teaches us a matter in passing: That there are two categories of the prohibition of diverse kinds: Sowing wheat together with grape seed and sowing barley together with grape seed.

And the baraita serves to exclude the opinion of Rabbi Yoshiya, as Rabbi Yoshiya says: One who sows diverse kinds is not liable by Torah law until he sows wheat, and barley, and grape seed with a single hand motion, i.e., by sowing in the vineyard he violates the prohibition of diverse kinds that applies to seeds and to the vineyard simultaneously. Therefore, it teaches us that when one sows only wheat and grape seed, or only barley and grape seed, he is liable as well. Consequently, a source clarifying Sumakhos’s opinion in a case where one violates the same prohibition twice during a single lapse of awareness, or with only a single forewarning when one violated the prohibition intentionally, has not been found.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a mishna with regard to the prohibition against eating from the sciatic nerve (96a): If one ate an olive-bulk from this sciatic nerve in the right leg of an animal, and an olive-bulk from that sciatic nerve in the left leg of the same animal, he incurs eighty lashes. Rabbi Yehuda says: He incurs only forty lashes. The Gemara analyzes the mishna: What are the circumstances? If we say that he ate them one after the other and with two separate forewarnings, what is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? According to Rabbi Yehuda, it is an uncertain forewarning, as Rabbi Yehuda is uncertain whether the prohibition against eating from the sciatic nerve applies to the sciatic nerve of the right thigh or that of the left thigh (see 90b). And we have heard that Rabbi Yehuda says: An uncertain forewarning is not considered a forewarning.

As it is taught in a baraita: If one is uncertain which of two men is his father, and he struck this man and then struck that man, or cursed this man and then cursed that man, or struck both of them simultaneously, or cursed both of them simultaneously, in all these cases he is liable for violating the prohibition of: “And he that strikes his father, or his mother, shall be put to death” (Exodus 21:15), or that of: “And he that curses his father, or his mother, shall be put to death” (Exodus 21:17), as one of them is certainly his father.

Rabbi Yehuda says: Although if he struck or cursed both of them simultaneously he is liable, if he struck or cursed them one after the other, he is exempt, as each time he strikes or curses one of them he receives an uncertain forewarning, as perhaps this man is not his father, and one is liable only after receiving a definite forewarning. Consequently, if one was forewarned before eating from the sciatic nerve from the right leg, and afterward he was forewarned before eating from the sciatic nerve from the left leg, he would similarly be exempt as each of the forewarnings was uncertain. Rather, it is obvious that the case in the mishna is one where he partook of the two sciatic nerves simultaneously and with a single forewarning, and therefore, he incurs only forty lashes according to Rabbi Yehuda.

And who is the first tanna who holds that in such a case one receives eighty lashes? If we say that it is the Rabbis who disagree with Sumakhos in the mishna about the prohibition of: Itself and its offspring, that would conflict with their opinion: Now, if there, in the case of the mishna that discusses various animals that are separate entities, the Rabbis deem him exempt from a second set of lashes, here, in the mishna that discusses the sciatic nerve, where there are no separate animals, should they not all the more so exempt him from a second set of lashes? Rather, is the mishna not in accordance with the opinion of Sumakhos? Consequently, in his opinion one who eats the same prohibited item, such as an olive-bulk of forbidden fat, twice after a single forewarning receives two sets of lashes.

The Gemara responds: No, actually the case is one where he ate from the two sciatic nerves one after the other and received separate forewarnings, and the first opinion in that mishna is that of the Rabbis who disagree with Sumakhos with regard to: Itself and its offspring. And as for the difficulty that Rabbi Yehuda does not render one liable if the forewarning is an uncertain one, this tanna holds in accordance with the opinion of another tanna with regard to the opinion of Rabbi Yehuda.

As that other tanna says that Rabbi Yehuda holds: An uncertain forewarning is considered a forewarning, as it is taught in a baraita: The verse states with regard to the Paschal offering: “And you shall not leave any of it until morning; but that which remains of it until morning you shall burn with fire” (Exodus 12:10).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חד אין תרי לא. כלומר אי (מאחד) בן אדם [אחד שחט] לאותו ואת בנו (והוא שחטן) יהא חייב אבל אי אחד [שחט] אותו [ואדם אחר שחט] את בנו לא יהא חייב. כתב רחמנא לא תשחטו דאפי' תרי:

ש"מ תרתי. דאפילו בנו ואותו:

אע"ג דגופין מוחלקין פטרי. כלומר כיון דכלל שני איסורין בשחיטה אחת אע"ג דאיכא אותו ואת בנו ובנו ואותו אינו סופג אלא ארבעים:

אלא לאו סומכוס היא. כלומר וחייב על כל אחת ואחת אע"ג דבבת אחת ובהתראה אחת:

לא לעולם רבנן היא. כלומר ומאי לוקה לוקה אחת כיון דבחדא התראה ובבת אחת היא אינו לוקה אלא אחת והא קמ"ל דאיכא תרי גווני כלאים ואי לאו דבבת אחת היא הוה מיחייב תרתי:

והיכי דמי תרי גווני כלאים. דבידו אחת שעורה וחרצן ובידו אחת חטה וחרצן והפילן בבת אחת וזרען:

בהא לימא ר' יהודה סופג ארבעים. כלומר אפי' ארבעים לר' יהודה אינו סופג דהוי התראת ספק דמתרין אותו מספק דלא תיכול דספק הוא אם של ימין הוא דר' יהודה אינו מחייב אלא על של ימין:

הכה את זה. כלומר ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון:

בזה אחר זה פטור. כלומר דהתראת ספק הוא שאין אנו יודעין אי זהו אביו או זה או זה:

אלא לאו סומכוס היא. כלומר מה דאמרי' סופג שמונים זהו סומכוס דלענין אותו ואת בנו מחייב שמונים הכא נמי מחייב שמונים אע"ג דבבת אחת:

ותו למה כלאים כלאים. כלומר אי בזריעה אחת ל"ל כלאים כלאים אלא ש"מ בב' זריעות וב' מלקיות (לא) לקי דאס"ד לוקה מלקות אחת והא אתא לאשמועינן שאינו לוקה אלא מלקות אחת א"ה ליתני אינו לוקה אלא אחת מדקתני לוקה ש"מ שבא להשמיענו שהוא לוקה ב' מלקיות ובמאי עסיקי' וכו'.
והא דאקשי' אילימא בזה אחר זה ובב' התראות פשיטא דתנן נזיר שהיה שותה יין תמיה הוא וכי כל מאי דתנינן במתני' אי תני לה תנא בבריית' מקשי לה פשיטא אדרבה בכוליה תלמודא אמרי דכולהו מתניין כמתני' וי"ל דפשיטא הוא משום דלא תנא דומיא דמתני' כגון שותה יין דלקי ב' (מדלא) [אף דלא] מפסיק דאלו כלאים כלאים ב' מעשים הם ומתני' עדיפא ליה.

הא דא"ר יאשיה דאינו חיייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. משום כלאי הכרם קאמר אבל משום כלאי זרעים בכל תרי מיני זרעים נמי חייב וטעמא דר' יאשיה משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים בעינן כלאים וכרמך שהוא חרצן בזריעה מדלא כתי' כרמך לא תזרע כלאים.
ובירושלמי דמסכת כלאים פ"ח כתוב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע ב' מינים בכרם דר' יאשיה וכו' על דעתיה דר' יונתן כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים פי' שהרי בכל ב' זרעים נמי לוקה משום כלאי זרעים חבריא אמרינן להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה כלומר באיזה מהם שהתרו בו לוקה ואם התרו בו משום שניהם לוקה ב' דב' לאוין הם.
ואיכא דרמי עלה הא דגרסינן בפ' הקומץ זוטא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ומפרשי לה משום דקנבוס ולוף אין זרעם כלה ועושין אשכולות ודומין לזרע הכרם וקרינן ביה כרמך כלאים אבל בשאר זרעים לא.
וא"ל דלעולם אינו חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן או כל ב' מינין וחרצן אבל קנבוס ולוף אפילו קנבוס וחרצן א"נ לוף וחרצן חייב דקרינן ביה כרמך כלאים ואותו שזרע כרמו של חברו סמדר מין אחד זרעו ולפיכך התירו הגפנים שאין איסורו אלא מדבריהם ולפ"ז משמע דלרבנן חטה וחרצן לא לקי דההי' לאו לר' יאשיה איתמר דמשמע דרבנן היא וק"ל מאי דכתיב הכא במקצת נוסחי קמ"ל דאפי' חטה וחרצן או שעור' וחרצן ועוד מצאתי בתוספתא דכלאים זורעים זרעוני אילן כאחד הזורע חרצנים עם החטים ה"ז לוקה את המ' והיינו משום כלאי הכרם לרבנן ועדיין י"ל דבר הלמד מעניינו דהתם לענין זרוע ובא שנאסר בתוספות קאמר לרבנן דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף דדמי לגפנים ואיכא ערבוב אבל שאר זרעים דלא דמי ליכא ערבוב ולא מתסרי בתוספת הא בזרוע מעיקרו בהשרשה ופילו חטה וחרצן לקי ואסירי דקא מערבבי בהשרשה (וכשרים כשהן. בקטנן) ד) ולר' יאשיה כיון דאיכא כלאים חוץ מן הכרם כולהו כהדדי נינהו וה"ג בנוסחאי דוקני התם אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסיר'.
ויש מתרצים שאר מיני זרעים דקאמר כגון מיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דקנבוס אבל תבואה דהיינו ה' המינים ודאי דבר תורה הן וגם זה אפשר נכון הוא שהתבואה גדלה הרבה וגבוה ונעשית ערבוב עם הגפנים אבל זרעוני גנה קטנים בין הגפנים לא עבדי כלאים כלל כנ"ל.
והראב"ד ז"ל כ' נ"ל דלענין איסור הפירות קאמר ושמא מדכתיב פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם והם זרע דומה לתבואה שאינן עושין פירות אלא לג' שנים כדאיתא במשנה פ"ב דכלאים אבל לענין מלקות כל תרי זרעים נמי עם חרצן במפולת יד חייב משום כלאי הכרם ומשום כלאי זרעים כל תרי מיני נמי חייב ודוקא במפולת יד כר' יאשיה דהא כתיב שדך לא תזרע כלאים בעינן כלאים בשעת זריעה מיהו לענין איסור הפירות דכלאי הכרם בקנבוס וליף וחרצן אעפ"י שלא נזרעו במפולת יד אסורים כדדרשינן כתיב המלאה וכתיב הזרע ומתרצינן זרוע ובא בתוס' זרוע מעיקרו בהשרשה כנ"ל א"ד הרב ז"ל.
ואינו נכון,דזרוע מעיקרו למלקות וזרוע ובא בתוספת שוין הן בין לרבנן בין לרבי יאשיה לרבנן במין א' ולרבי יאשיה בב' מינים לפיכך כ"מ ששנינו במשניות עציץ נקוב לענין קידוש משכחת לה לר' יאשיה (בענין) [בעציץ] של ב' מיני חטה ושעורה כנ"ל, והוא הנכון.

ת"ש אכל מזה כזית ומזה כזית לוקה. במאי אסיקי' וכו' מ"ט דר' יהודה וכו'. פירש"י ז"ל דהא מספקא ליה לר"י באיזה מהם הוא נוהג ומדלא פשטי' מיהא ש"מ לאו בב' התראות היא וכן עיקר דהנ תרי סוגיי אהדדי איתאמרו הכא פשיטא לספקא דהתם והתם פשיטא ספקא דהכא וכן בת"ש אידך.
וי"מ דהכי מקשי מכדי קים לן דר' יהודה מיחייב בשל ימין מדאורייתא ומאי דעת דעת תורה הלכך הא דתניא אכל מזה כזית ומזה כזית לא מתוקמה אלא כשנתערבו דאי בשלא נתערבו פשיטא דהא אשמועינן ר' יהודה אינו נוהג אלא בחד וכיון דבשנתערבו עסיקי' במאי אי בב' התראות התראת ספק הוא אלא בבת אחת ובהתראת אחת וקמ"ל דלרבנן לוקה פ' ולר' יהודה מ' בהתראה אחת ודחינן לה ואמרי' דהא קמ"ל דהתראת ספק שמה התראה. והתם בפ' ג"ה (צא, א) מקמי דתיקום לן אי דעת תורה או דעת נוטה אתי' למפשטה מהא דקס"ד דבשלא נתערבו עסקינן.

(ו)לעולם רבנן וכו'. והאי דקתני כלאים לאפוקי מדרבי יאשיה דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד קא משמע לן או חטה וחרצן או שעורה וחרצן. כלומר שבאחד מאלו חייב מה שאין כן לר' יאשיה עד שיזרע שלשתן חטה ושעורה וחרצן, וקיימא לן כרבי יאשיה כדאמרינן (לקמן חולין קלו, ב) נהגו עלמא כתלתא סבי וחד מינייהו כרבי יאשיה בכלאים, ומיהו הא דאמר ר' יאשיה דאינו חייב אלא בזורע שלשתן, היינו משום (ד)לאו דכלאי הכרם, וטעמא דידיה משום דכתיב (דברים כב, ט) לא תזרע כרמך כלאים כלומר בעי חוץ מכרמך כלאים, וה(ו)א דבעי כרמך בדרך זריעה כמו שזרע החרצן, משום דלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים, אבל משום כלאי זרעים בתרי (גווני) [גרעיני] כגון חטה ושעורה או שני מינין אחרים ודאי מלקא לקי משום שדך לא תזרע כלאים, וזורע חטה ושעורה וחרצן לוקה שתים, אפילו לרבי יאשיה, ומשום הכי אוקמה בזורע חטה וחרצן או שעורה וחרצן לאפוקי מדרבי יאשיה, ולא אוקמה כלאים בזורע חטה ושעורה וחרצן בבת אחת דלקי תרתי, חדא משום כלאי הכרם, וחדא משום כלאי זרעים, לאפוקי מדר' יאשיה דלא לקי אלא חדא, דהיינו משום כלאי הכרם, משום דלר' יאשיה תרתי נמי לקי כמ"ש, והכי מוכח בירושלמי במסכת כלאים פרק שמיני (ה"א) דגרסינן התם כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אפילו מין אחד, על דעתיה דרבי יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך כלאים כלומר שהרי בכל שני מינין חייב משום כלאי זרעים, חבריה אמרי להתרייה שאם התרו בו משום כרמך [ומשום שדך] לוקה באיזה שיתרו בו לוקה, ואם התרו בו משום שניהם לוקה שתים. כיון דשני לאוין הן, ולא פליגי רבי יונתן ורבי יאשיה אלא בלאו דכלאי הכרם, דר' יאשיה משמע ליה דכלאים בעינן לבד מכרמך מדכתיב כרמך כלאים. ורבי יונתן משמע לכשיהיה בכרמך יהיה כלאים דהיינו מין אחר בכרם.
ואם תאמר ולרבי יאשיה מאי שנא דבכלאי הכרם בעינן שני מינין מלבד כרמך, ובכלאי זרעים מחייב בכל שני מינין, דהא נמי שדך לא תזרע כלאים כתיב. יש לומר דשדך שדה בור משמע, ושדה לבן נמי שדה מיקרי, הילכך בזורע כלאים בשדה חייב, אבל כרם לא מיקרי אלא על ידי הגפנים, הילכך כי כתיב רחמנא לא תזרע כרמך כלאים לא חייב אלא על הזורע כלאים בכרם, דהיינו שני מינין לבד מן הכרם. ומיהו במסכת כלאים (פ"א, מ"ט) משמע דרבי יהודה לא מחייב נמי משום כלאי זרעים אלא בזורע שלשה מינין כגון חטה ושעורה וכוסמת או שני חיטין ושעורה או שני שעורין וחטה, דבעינן כלאי זרעים כראי כלאי הכרם.
והראב"ד ז"ל כתב נ"ל דלענין איסור הפירות קאי, ושמא מדכתיב (דברים כב, ט) פן תקדש המלאה הזרע ותבואת הכרם והם זרע דומיא לתבואה שאין עושין אלא לג' שנים כדאיתא במסכת כלאים בפרק שני (מ"ה), אבל לענין מלקות כל תרי מיני זרעים נמי עם חרצן חייב במפולת יד משום כלאי הכרם, ומשום כלאי זרעים כל תרי מיני נמי חייב, ודוקא במפולת יד כר' יאשיה דהא כתיב שדך לא תזרע כלאים בעינן כלאים בשעת זריעה, מיהו לענין איסור הפירות דכלאי הכרם בקנבוס ולוף וחרצן אף על פי שלא נזרעו במפולת יד אסורים כדדרשינן (לקמן חולין קטז, א) כתיב המלאה וכתיב הזרע, ומתרצינן זרוע ובא בתוספת זרוע מעיקרא בהשרשה, וכתב עליו הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל ואינו נכון דזרוע מעיקרא למלקות וזרוע ובא בתוספת לענין איסור הפירות שוין הן בין לר' יאשיה בין לרבנן, לרבנן במין אחד ולרבי יאשיה בשני מינין, לפיכך כל מקום ששנינו במשניות עציץ נקוב לענין קדוש משכחת לה לרבי יאשיה בעציץ של שני מינין חטה ושעורה, והוא הנכון, ע"כ.
צריך להוסיף כאן הערה על סדר הקטעים שאינו תואם עם הגמרא שלנו.

נזיר שהיה שותה כל היום כלו והתרו בו בתחלת המעשה אינו לוקה מצד איסור היין אלא אחת אע"פ ששתה כמה רביעיות בכמה פעמים ואם התרוהו על כל רביעית ורביעית לוקה על כלם:

הזורע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד בארץ לוקה משום כלאי הכרם ומשום כלאי זרעים ובחוצה לארץ אסור משום כלאי הכרם אבל חטה וחרצן או שעורה וחרצן אין בו דין כלאי הכרם זרע חטה ושעורה בידו אחת ושעורה וחרצן בידו אחת אע"פ שהכל בבת אחת יראה מסוגיא זו שאין כאן דין כלאי הכרם הואיל ואינן במפולת יד אחת אלא הרי הוא כדין חטה וחרצן וכבר ביארנו דינו במסכת ברכות פרק מי שמתו ויש חולקין בזו:

גיד הנשה נוהג בין בירך של ימין בין בירך של שמאל ואם אכל כזית מכל אחד מהם והתרו בו על כל אחת מהן לוקה שתים וכן אם אכל שניהן שלמים אע"פ שאין בהם כזית וכן על כל גיד וגיד הן מבהמה אחת והן משתי בהמות:

מי שנסתפק לו בשנים איזה מהם אביו ומ"מ אחד מהם אביו בודאי כגון אשה שנתגרשה ולא שהתה שלשה חדשים ונשאת וילדה לשבעה ואין ידוע אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לשני וגדל והכה את זה וחזר והכה את זה והתרוהו בכל פעם ופעם משום מכה אביו חייב אע"פ שלא הכם בבת אחת שנמצאת התראתו ספק שמא אינו אביו הואיל והתרוהו מספק ונתברר המעשה חייב שהתראת ספק שמה התראה ומחייבת לכשיתברר המעשה ואין צריך לומר אם הכם בבת אחת:

עבר על לאו הניתק לעשה והתרוהו ואמרו לו לא תעשה דבר זה שאם תעשהו תלקה אא"כ תקיים עשה שבו ונתברר שאי אפשר לו אחר כן לקיים העשה לוקה אע"פ שהתראה זו בשעתה היתה בספק:

כל לאו שאין בו מעשה כגון מותיר בשר הפסח עד הבקר וכיוצא בו אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם כמו שיתבאר במקומו:

גמרא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דגופין מוחלקין פטרי כו' וה"ה דהמ"ל להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהוי כשני שמות אותו ואת בנו ובנו ואותו פטרי רבנן כמ"ש התוס' דמה"ט פליגי בסיפא ולא נקט פלוגתייהו ברישא אלא דנקט תלמודא הך סברא דגופין מוחלקין דהא ברישא דליכא ב' שמות נמי פליג סומכוס כדמוכח מן התוספתא שהביא רש"י ז"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בבת א' בידו א' חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן עכ"ל בחנם נקט בכה"ג דבידו א' חטה וחרצן וכן בשניה חטה וחרצן נמי הוי כעין ב' זיתים וצ"ע ודו"ק:

תוס' בד"ה ולאפוקי מדר' יאשיה כו' ולהכי לא מצי לאוקמא כלאים בבת אחת כו' דהא לר' יאשיה נמי לקי תרתי כו' וחלב לזה אין לו כו' זה בזה אין מעשרין כו' עכ"ל כצ"ל פי' אבל אי לא הוי לקי לר' יאשיה אכלאי זרעים בחטה ושעורה הכא דאיכא חרצן בהדייהו לא הוי לקי תרתי דכלאי זרעים וכלאי כרם חד גוונא הוא דלא מחייב נמי אכלאי זרעים אלא בדאיכא נמי חרצן בהדייהו ולא הוי לקי אהני ב' לאוי אלא חדא וכן מוכח מירושלמי שהביאו ודו"ק:

ד"ה ולאפוקי מדרבי יאשיה וכו' אבל מודה דמשום כלאי זרעים מיחייב בתרי מינים. ר"ל דתרי לאוין בתורה כלאי זרעים וכלאי כרם ובכלאי זרעים מודה רבי יאשיה דמיחייב בתרי מינים דהיינו חטה ושעורה אבל משום כלאי כרם דהיינו חרצן לא מיחייב עד דאיכא תלתא מינים דהיינו חטה ושעורה וחרצן וכשזורע הני תלתא מינים מיחייב תרתי משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם אבל כשזורע חטה וחרצן או שעורה וחרצן לא מיחייב מידי לרבי יאשיה לא משום כלאי זרעים ולא משום כלאי כרם אבל לרבנן מיחייב מיהא משום כלאי הכרם:

בא"ד ובחד גונא מודה רבי יאשיה דהיינו כלאי זרעים דהוא חטה ושעורה וי"ס שכתוב בהן וכו'. ר"ל דלספרים שכתוב בהן קמ"ל דכשיזרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן משמע דלהכי קרי תרי גווני כלאים האחד הוא חטה והרצן והשני שעורה וחרצן אבל לספרים שכתוב בהן בהדיא או שעורה וחרצן דמשמע או הא או הא מכלל דתרי גווני היינו כלאי זרעים וחטה וחרצן או כלאי זרעים ושעורה וחרצן והקמ"ל קאי אחדא מינייהו אהא או אהא דתרוייהו חשיבי חדא גונא ולהכי לא מצי לאוקמא כלאים בבת אחת וכו' ר"ל דה"ל לשנויי דלעולם איירי בבת אחת ובהתראה אחת ואפילו לרבנן משכחת תרי מלקות וכגון שזרע חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי משום כלאי זרעים ומשום כלאי הכרם ולאפוקי מרבי יאשיה אלא ודאי גם רבי יאשיה מודה בזה דלקי ב' דבכלאי זרעים מיחייב בתרי מינים לחוד וכיון דאיכא תלתא מיני מיחייב תרתי דהיינו גם משום כלאי הכרם ולכך לא היה יכול לומר לאפוקי מר' יאשיה אלא שיש עדיין לדקדק מה בכך שלא היה יכול לומר לאפוקי מרבי יאשיה ה"ל לאוקמה בכלאים בבת אחת ובהתראה אחת כגון שזרע חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי אפי' לר' יאשיה ויש לחלק דס"ל לגמרא כיון דכה"ג לקי תרתי אפי' לר"י א"כ לא הוי שום רבותא ולכך לא רצה לאוקמא התנא דתנא הזורע כלאים וכו' בהכי אלא במידי דאית ביה רבותא ושום חדוש וק"ל:

[בא"ד] וכן משמע בירושלמי וכו' על דעתיה דר' יאשיה וכו'. ר"ל דבירושלמי פריך לר' יאשיה כיון דלא מיחייב אכלאי כרם אא"כ זרע חטים ושעורים וחרצן ובלא חרצן נמי חייב משום כלאי זרעים דכתיב שדך לא תזרע כלאים א"כ לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך ומשני משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה ר"ל כדי ללקות תרתי ודייק מינה התוס' דס"ל לירושלמי לר"י לקי כשזרע חטים ושעורים לחוד בלא חרצן משום כלאי זרעים דאל"כ לא הוי פריך מידי לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך דהיינו חרצן דהא בלא חרצן לא מיחייב מידי אלא ודאי ס"ל דבלא חרצן נמי חייב משום שדך לא תזרע כלאים ולהכי פריך לאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך והיינו דקאמרי התוס' דאי לא מחייב ר' יאשיה כלאי זרעים בלא כרם מאי קבעי פי' מאי קפריך וטעמא דרבי יאשיה וכו':

[בא"ד] מפרש ר"י משום דזריעת כלאים משמע שני מינים וכו' כצ"ל:

[בא"ד] אבל אין לפרש דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים וכו'. ר"ל דהקרקע עצמה לא נקראת כרמך ע"כ ר"ל כרמך דהיינו חרצן לא תזרע בהדי כלאים פי' עם שני מינים אחרים אבל שדך הקרקע עצמה בלא שום זרע נקראת שדך ולכך הוי כפשוטו שדך דהיא הקרקע לא תזרע בה כלאים דהיינו שני מינים ולכך בכלאי זרעים סגי בשני מינים:

[בא"ד] דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ר"ל דהתם לא שייך לומר בהמתך לא תרביע בה שני מינים:

[בא"ד] ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אין מעשרים וכו' כצ"ל:

[בא"ד] דגן ודגן שהן כלאים על ידי ד"א וכו'. ר"ל א"כ משמע דלר' יאשיה אפילו דגן ודגן דהיינו חטה ושעורה אינן כלאים כ"א ע"י ד"א דהיינו חרצן ואנו אומרים דבחטה ושעורה מודה ר"י לכך סיימו התוס' דלא נקט ד"א אלא משום תירוש ודגן דהיינו חטה וחרצן דלא מיחייב לרבי יאשיה משום כלאי הכרם עד שיהא חטה ושעורה וחרצן:

דף פג ע"א בגמ' ומה התם דגופין מחולקין פטרי רבנן הכא לא כ"ש. צ"ל דהכא אע"ג דאיירי בשתי בהמות סבירא ליה לגמרא דלא מקרי שני גופין מחולקים כיון דחד איסורא הוא דהיינו גיד הנשה ולא מקרי גופין מחולקין אלא כההיא דלעיל שאין האיסורין שוין שחטה ואת בת בתה ואח"כ שחט את בתה דחד הוי אותו ואת בנו וחד בנו ואותו אלא שיש להקשות על זה הא דכתכו לעיל רש"י והתוספות דפליג סומכוס נמי ארישא דקתני שחט שני בניה ואח"כ שחטה דמחייב ג"כ סומכוס שמונים והתם תרוייהו הוי בנו ואותו ואפ"ה משמע לעיל מרברי רש"י בד"ה דאע"ג דגופין מחולקין דמקרי גופין מחולקין וצ"ל דהתם מקרי גופין מחולקין דהאסורים מחמת ששחט שני נופין אבל גיד מבהמה זו וגיד מבהמה זו לא מקרי שני גופין מחולקין כי היכי דלא מיקרי גופין מחולקין כשאוכל שני זיתי הלב משתי בהמות וק"ל:

בתוס' ד"ה וכדברי רבי יוסי הגלילי וכו' גזירה שמא ישחוט בן עוף. פי' בשבת לצורך מחר כדחיישינן בנשואין שלא תנשא במוצאי שבת משום גזירה שמא ישחוט בן עוף ונקט בן עוף משום דנשחט בקל ויש לחוש שמא ישכח וישחוט מחמת טרדה אבל בהמה ליכא למיחש שמא ישכח:

בא"ד ואומר ר"ת דבשאר עי"ט שוחטין בהמות וכו'. ר"ל ובבהמות ליכא למגזר כדאמרן אבל ערב יוה"כ לא היו אוכלים אלא בשר עוף וכו' ר"ל וא"כ הא דפריך בכתובות מערב יוה"כ לאו לרבי יוסי הגלילי פריך אלא לכ"ע דהא דס"ל לרבנן הכא דבערב יוה"כ אינו צריך להודיעו היינו משום שלא היו רגילים לשחוט בהמות אבל עופות היו רגילין לשחוט אליבא דכולי עלמא וק"ל:

גמ' מ"ט דסומכוס מסבר קא סבר כו' ממאי מדתניא הזורע כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ולאפוקי כו' או שעורה וחרצן כו'. נ"ב אלמא דבחד גוונא חשבינן ודו"ק:

רש"י ד"ה לא ישחטו. דמשמע לא ע"י אחד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בבת אחת. חטה וחרצן כו'. ל"ד אלא ה"ה ב' מיני זרעים. ושיגרא דלישנא דגמרא לקמן נקט:

תד"ה ולאפוקי. וכ"מ בירושלמי כו' בפ"ח דקאמר כו'. כצ"ל:

בסה"ד ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זב"ז אפי' ע"י ד"א כו'. ה' תיבות אחרונות נמחקו בד"ח. והוא עפ"י המהר"ם. ותמוה כי כן איתא שם בגמרא והוא מוכרח ע"ש בפרש"י:

תוס' ד"ה ולאפוקי וכו' אבל מודה. עי' לעיל דף ס' ע"ב תוס' ד"ה הרכיב:

אבל תרי לא. שחט אחד האם ואחד הבת אפילו אחרון פטור קא משמע לן: לא ישחטו. דמשמע לא על ידי אחד ולא ע''י שנים לא יהיו נשחטין: מאי לא תשחטו. דמשמע דתרוייהו עבדי איסורא: בהעלם אחד. שלא נודע לו בנתים שחטא ובשוגג חייב שתי חטאות וה''ה נמי דמחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שני מלקיות: דלישמעינן בעלמא. היכא דאין גופין מוחלקים כגון בשני זיתי חלב: דאע''ג דגופין מוחלקים. שעל ידי שתי פרות באין לו שני מלקיות הללו ופליג סומכוס בסיפא וה''ה לרישא דקתני שחט שני בניה ואח''כ שחטה סופג מ' לסומכוס סופג פ' וכך מצאתי בתוספתא (פ''ה) שחט ה' בניה ואחר כך שחטה סומכוס אומר משום רבי מאיר חייב משום חמשה לאוין: הזורע כלאים כלאים. משמע שזרע וחזר וזרע: ועוד מאי כלאים כלאים. חדא זריעה נמי מחייב חדא: בבת אחת. בידו אחת חטה וחרצן ובידו אחת שעורה וחרצן: אלא לאו סומכוס. ושמע מינה אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב: לעולם רבנן. ובב' התראות ודקשיא לך פשיטא הא קמ''ל דאיכא תרי גווני כלאים דבין חטה וחרצן ובין שעורה וחרצן הוו כלאים ולאפוקי מדרבי יאשיה דבעי שלשתן כאחד: אכל מזה כזית ומזה כזית. משני גיד הנשה של שתי ירכות של בהמה אחת: ארבעים. ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' גיד הנשה אינו נוהג אלא באחת: מאי טעמא דרבי יהודה. דאמר אינו סופג אלא ארבעים לא הוה ליה למילקי כלל כל חדא וחדא התראת ספק הוא דהא מספקא ליה לר' יהודה באיזו מהן נוהג בשל ימין או בשל שמאל דקתני התם והדעת מכרעת שהוא של ימין ואיבעיא להו פשיטא ליה של ימין ומאי דעת דעת תורה או ספוקי מספקא ליה ומאי דעת דעת נוטה ומדלא פשטיה מהא דמיפשט פשיטא ליה ש''מ לאו בשתי התראות קאמר דהא שמעינן ליה דאמר התראת ספק לא שמה התראה: הכה זה וחזר והכה זה. מי שלא שהתה אחר גיטה שלשה חדשים וניסת וילדה ספק בן תשעה לראשון וספק בן שבעה לאחרון וכשגדל הכה את האחד וחזר והכה את חבירו: חייב. דקסבר התראת ספק שמה התראה: בבת אחת. הרים שתי ידיו והכה זה באחת וזה באחת: חייב. דהתראת ודאי היא: בבת אחת. דהויא התראת ודאי וקאמר ת''ק סופג שמונים: אלא לאו סומכוס היא. דלא אשכחן תנא דאית ליה הא סברא אלא הוא: באש תשרופו. עשה הוא ולאו שניתק לעשה אין לוקין עליו והמותיר בפסח פטור:

הזורע כלאים כלאים לוקה. תימה דמשמע הכא דבחד כלאים לא לקי אלא חדא ואמאי לא לקי נמי משום לא תסיג גבול רעך (דברים יט) דלענין איסור כלאים דריש לה בשבת בפ' ר' עקיבא (דף פה.) וי''ל דכיון דאתא נמי לאזהרה דמסיג גבול אין לוקין עליו משום כלאים כמו שאין לוקין על השגת גבול דניתן להשבון ועוד דהוי לאו שבכללות: תנינא נזיר שהיה שותה כו'. אע''ג דהך דהזורע כלאים ברייתא היא ובכמה ברייתות שונה מה שבמשנה מ''מ היה לו לשנות באותו ענין ששונה במשנה וכה''ג אשכחן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עד.) גבי אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי דפריך תנינא מה טיבו של עובר זה כו' ופי' שם בקונטרס דהכי פריך תנינא כלומר התם הוה ליה למיתני: אלא פשיטא בבת אחת ובהתראה אחת. פי' או בהתראה אחת ואפי' בזה אחר זה דאפילו בהא פטרי רבנן כמו נזיר שהיה שותה כל היום דאינו חייב אלא אחת: ולאפוקי מדרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. נראה דאינו חייב משום כלאי הכרם קאמר. אבל מודה דמשום כלאי זרעים מיחייב בתרי מינין בחטה ושעורה לחודיה וכן משמע דכי קאמר קמ''ל דכי זרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי חייב ולא נקט חטה ושעורה משמע דמודי בה ר' יאשיה ועוד נראה לפרש דקרי תרי גווני כלאים כלאי זרעים וכלאי הכרם חטה ושעורה וחטה וחרצן ובחד גוונא מודי רבי יאשיה ובחד פליג אבל חטה וחרצן ושעורה וחרצן כולה חד גוונא הוא ויש ספרים שכתוב בהם בהדיא או שעורה וחרצן ואפילו לספרים דכתיב בהם ושעורה יש לפרש כמו או שעורה ולהכי לא מצי לאוקומי כלאים בבת אחת כמו חטה ושעורה וחרצן דלקי תרתי לאפוקי מדרבי יאשיה דהא לרבי יאשיה נמי לקי תרתי וכן משמע בירושלמי במס' כלאים בפ''ט דקאמר על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים ולאיזה דבר נאמר לא תזרע כרמך פי' כיון דבלא חרצן מיחייב משום שדך דאי לא מחייב ר' יאשיה בכלאי זרעים בלא כרם מאי קא בעי ומשני משום שדך לוקה ומשום כרמך לוקה וטעמא דר' יאשיה דבכלאי הכרם לא מחייב אלא בג' מינים ובכלאי זרעים מחייב בב' מפרש ר''י משום דזריעת כלאים משמע שני מיני זרעים וחרצן לאו מין זרע הוא אבל אין לפרש דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים אבל שדך בלא שום זרע קרוי שדה דהא לא שייך לפרש כן גבי בהמתך ומיהו ר' יהודה במס' כלאים (פ''א מ''ט) לא מחייב בכלאי זרעים עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמת או שני חטים ושעורה או שני שעורים וחטה דבעי כלאי זרעים בהדי שדך והא דאמר בריש פרק בתרא דבכורות (דף נג:) יצהר ותירוש אין מעשרין מזה על זה דאמר קרא כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה אין לי אלא תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין אמרת ק''ו ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה אין מעשרין כו' ולרבי יאשיה מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זה בזה (אפי' ע''י דבר אחר) אין מעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים ע''י דבר אחר כו' לא נקט דבר אחר אלא משום תירוש ודגן: מאי טעמא דרבי יהודה התראת ספק היא. וא''ת והא מסיקנא בפ' גיד הנשה (לקמן דף צא.) דמפשט פשיטא ליה לרבי יהודה דשל ימין וי''ל דהכא בעי למימר דתפשוט מהכא דלא מספקא ליה ומסיק דלעולם לא תפשוט וסבר לה כאידך כו':

דף פב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד