חולין פג ע"א

דף פג - א

בא הכתוב ליתן עשה של שריפת הנותר בבקר אחר שעבר על לא תעשה של "לא תותירו", לומר שאין לוקין עליו על הלאו הזה, שהרי הוא ניתק לעשה. וכל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, דברי רבי יהודה. ותנא זה סובר בדעת רבי יהודה, שהתראת ספק שמה התראה. ולפיכך לולי הטעם שהלאו ניתק לעשה היה מחייב רבי יהודה מלקות על נותר, ואף על פי שיש כאן התראת ספק, שהרי בשעה שמתרין בו "אל תותיר" אין ודאות שהוא עובר על האיסור, כי שמא בסוף הלילה יאכל את הקרבן ^[104]. [וחולק על התנא ששנה את דברי רבי יהודה בהכה וקלל בזה אחר זה פטור משום התראת ספק].

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה! שלא מטעם "ניתק לעשה" הוא פטור בנותר ^[105], אלא משום דהוי ליה לאו שאין בו מעשה, שהמותיר את הקרבן אינו עושה שום מעשה אלא מאליו הוא נעשה נותר, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו!

תא שמע לפשוט את הנידון בדעת סומכוס, אם הוא מחייב שני מלקויות דוקא בגופין חלוקין או אף בכל שני זיתים. אכל שני גידין של גיד הנשה משתי ירכות משתי בהמות, ושתי הירכות הן ימניות ^[106] סופג שמונים! שתי מלקיות על שני הגידין שאכל.

רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים.

ודנה הגמרא: היכי דמי? אילימא שאכלן בזה אחר זה ובשתי התראות, הרי יקשה, מאי טעמא דרבי יהודה דאמר לוקה ארבעים ותו לא? והרי אכל שני גידין ששניהם אסורין, כיון שהן מירך ימין שהוא הירך האסור.

אלא, פשיטא שמדובר באופן שאכלן בבת אחת ובחדא התראה, ולכן סובר רבי יהודה שאינו חייב אלא מלקות אחת.

ומאן הוא תנא קמא שמחייב שתי מלקיות על אכילת שני הגידים בבת אחת ובהתראה אחת?

אילימא רבנן דפליגי עליה דסומכוס, הרי יקשה, ומה התם, בשוחט את האמצעית אחר אמה ובתה, דגופין מוחלקין, פטרי רבנן, הכא באוכל שני גידין לא כל שכן שיפטרוהו ממלקות נוסף, שהרי אין חשיבות "גוף" לחלק אלא בבעל חי, ולא בגיד שאין בו חיות.

אלא, לאו, סומכוס היא! ושמע מיניה שסומכוס מחייב שתים אפילו באופן שאין גופין מוחלקין.

ודחינן: לעולם מדובר כשאכל את הגידין בזה אחר זה. ולכן מחייב התנא קמא שתי מלקיות, ודקאמרת אם כן מאי טעמא דרבי יהודה שאינו מחייב אלא אחת? יתכן לפרש שמדובר כגון דלית ביה כזית באחד משני הגידים, שרק באחד מהם יש כזית והשני אין בו. ולכן אינו חייב אלא על הגיד שיש בו כזית. ותנא קמא סבר שהאוכל גיד הנשה שלם חייב אפילו אין בו כזית, שהרי הוא "בריה", ו"בריה" אינה צריכה שיעור ^[107].

דתניא: אכלו לגיד הנשה ואין בו כזית - חייב מלקות, משום שהוא "בריה".

רבי יהודה אומר: אינו חייב עד שיהא בו כזית, שגיד הנשה אינו נחשב כ"בריה".

מתניתין:

בארבעה פרקים זמנים בשנה ^[108], המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה של בהמה זו מכרתי היום, לשחוט! או - בתה מכרתי היום, לשחוט!

לפ שבארבעה ימים הללו נוהגים ישראל להכין סעודות גדולות לצורך מחר ומי שקונה בהמה דעתו לשוחטה מיד, ומסתבר שהקונה ^[109] הראשון כבר שחט היום. לכן צריך המוכר להודיע לקונה השני שלא ישחוט אף הוא היום ויעבור על "אותו ואת בנו" ^[110].

ואלו הן ארבעת הפרקים:

ערב יום טוב האחרון של חג הסוכות ^[111].

וערב יום טוב הראשון של פסח.

וערב עצרת - שבועות.

וערב ראש השנה.

וכדברי רבי יוסי הגלילי - אף בערב יום הכפורים בגליל צריך להודיעו. לפי שבגליל היו נוהגים לאכול בשר בהמה בערב יום הכפורים ואילו בשאר המקומות לא היו אוכלים אלא בשר עוף ודגים ^[112].

אמר רבי יהודה: אימתי צריך להודיעו - בזמן שאין לו ריוח, שלא היה הפסק זמן בין קנית הראשון לשני. דהיינו, שגם לראשון מכר בערב החג את אמה או את בתה. אבל אם יש לו ריוח, שמכר לראשון אתמול ולשני היום, בערב החג - אין צריך להודיעו ללוקח השני. שמן הסתם, הראשון כבר שחט אתמול ^[113].

ומודה רבי יהודה, במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו לשני אפילו אם לא קנו שניהם באותו יום, שהרי בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד, לצורך סעודת הנישואין ^[114].

בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו! שכופין את המוכר לשחוט את הבהמה, ואפילו אם היה השור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח באותו השור אלא דינר אחד בלבד, ששילם לטבח דינר כדי שיתן לו בשר בשווי דינר ואין לטבח קונים על שאר הבשר, אף על פי כן כופין אותו לשחוט ולתת ללוקח בשר בשווי דינר. ודין זה הוא רק בארבעה פרקים הללו, לפי שבזמנים אלו קונה הלוקח חלק בגוף השור על ידי נתינת מעות בלבד ואפילו אם לא עשה קנין "משיכה", וכפי שיבואר בגמרא הטעם. וכיון שהוא שותף בשור, הוא יכול לכפות את המוכר לשוחטו.

לפיכך, אם מת השור - מת ללוקח! שמפסיד את הדינר ששילם, שהרי גם החלק שלו מת. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. שאין כופין את הטבח לשחוט, שהרי לא עשה הלוקח קנין "משיכה" והטבח יכול לחזור בו מהמכר.

לפיכך, אם מת השור מת רק למוכר. שכל השור הוא שלו, והלוקח מקבל את כספו בחזרה. [ביאור זה במשנה הוא לדעת רבי יוחנן בגמרא].

גמרא:

תנא: אם לא הודיעו המוכר כלום ללוקח בארבעה פרקים האמורים - הולך הלוקח ושוחט היום, ואינו נמנע, שאין לו לחשוש שמא הוא עובר על "אותו ואת בנו" ^[115].

שנינו במשנה: אמר רבי יהודה אימתי ... ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה.

והוינן בה: למה לי למיתני "את האם לחתן ואת הבת לכלה" דוקא בסדר הזה, והרי הוא הדין אם מכר אם לחתן ובת לכלה, ועדיף לומר ש"מכר אחת לחתן ואחת לכלה?"

ומתרצינן: מילתא אגב אורחיה קמשמע לן מתניתין, דאורח ארעא למטרח בי חתנא טפי מבי כלתא. שהחתן עושה סעודה יותר גדולה מהכלה, לפיכך הוא קונה את האם, הגדולה. והכלה קונה את הבת, הקטנה.

שנינו במשנה: בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו.

והוינן בה: והא לא משך הלוקח את הבהמה, ולא נקנתה לו, ולמה כופין את הטבח לשחוט?

ומתרצינן: אמר רב הונא אמר רב: המשנה עוסקת כשמשך הלוקח את הבהמה.

ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא דמתניתין: "אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת - מת למוכר". ואם כדבריך הרי יקשה, והא משך הלוקח ואם כן אף בשאר ימות השנה קנה, ומדוע אין כופין את הטבח לשחוט?

ומתרצינן: אמר רבי שמואל בר רב יצחק: לעולם המשנה עוסקת באופן שלא משך הלוקח. וכגון שזיכה לו המוכר ללוקח על ידי אדם אחר. שהמוכר מסר את השור לאדם אחד שלא בפני הלוקח ושלא בידיעתו, על מנת שאותו אדם יעשה בשור מעשה קנין, ויזכה עבור הלוקח בשר בשווי דינר מהשור.

ולכן, בארבעה פרקים אלו, דזכות הוא לו ללוקח שיהא לו בשר לסעודת החג. אמרינן: זכין לאדם שלא בפניו. וקנה הלוקח את הבשר שפלוני זכה עבורו. אבל בשאר ימות השנה, דחוב הוא לו ללוקח קנית הבשר, מחמת ההוצאה הכרוכה בדבר, אמרינן: אין חבין לאדם אלא בפניו! וכיון שהקניה נעשתה שלא בפני הלוקח, לפיכך לא קנה כלום ^[116].

רבי אלעזר אומר: אמר רבי יוחנן: המשנה עוסקת באופן שלא משך הלוקח אלא שנתן מעות בלבד. ומכל מקום בארבעה פרקים אלו הוא קונה על ידי המעות, משום דהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה! ^[117] שמדין התורה הרי נתינת הכסף משמשת למעשה קנין, אלא שחכמים ביטלו את קנין ה"כסף" וכדלהלן, ולצורך יום טוב השאירו את דין התורה בעינו, שהכסף קונה בארבעת הפרקים האלו.

דאמר רבי יוחנן: דבר תורה, מדין התורה, מעות קונות! שהנותן מעות עבור חפץ מסוים נקנה לו החפץ שלא יוכל לחזור בו המוכר או הלוקח. ומה טעם אמרו חכמים - משיכה בלבד קונה ולא מעות!?

גזירה שמא יאמר לו המוכר ללוקח: נשרפו חטיך בעליה. שאלו היו מעות קונות הרי אם היתה נופלת דליקה ברשות המוכר ושורפת את החטים שהלוקח שילם עבורם, לא היה המוכר טורח להצילם, כיון שההפסד הוא של הלוקח, שיכול המוכר לומר לו החטים שלך הם שנשרפו. לכן, ביטלו חכמים את קנין הכסף כדי שכל עוד החטים נמצאים ברשות המוכר הרי הם שלו, ותקנו שרק על ידי משיכה קונים, שעל ידי כן לא יבא הלוקח לידי הפסד, כיון שבדרך כלל לאחר המשיכה הוא מביא את החפץ לביתו, ובפרקים אלו בטלו את הצורך במשיכה כדי שיחול הקנין ויהיה הטבח חייב לשחוט לצורך יום טוב ^[118].

מתניתין:

"יום אחד" האמור בתורה ב"אותו ואת בנו", דכתיב "לא תשחטו ביום אחד" - היום הולך בו אחר הלילה שלפניו. שהיום והלילה שלפניו הם יום אחד, שאם שחט את האם בתחילת הלילה אסור לשחוט את בנה כל הלילה וכל יום המחרת עד שתחשך. אבל אם שחט את האם בסוף היום יכול לשחוט את בנה מיד בתחילת הלילה שלאחריו כיון שהוא כבר יום אחר ^[119].

את זו דרש רבי שמעון בן זומא: נאמר במעשה בראשית "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", ונאמר ב"אותו ואת בנו" "יום אחד". מעתה אנו דורשים: מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית - היום הולך אחר הלילה שלפניו! שהרי כתוב "ויהי ערב ויהי בקר", תחילה ערב ואחר כך בקר, אף "יום אחד" האמור ב"אותו ואת בנו - היום הולך אחר הלילה שלפניו!

גמרא:

תנו רבנן: את זו דרש רבי שמעון בן זומא: לפי שכל הענין של "אותו ואת בנו" כולו, אינו מדבר אלא בקדשים, שסמוכה היא פרשת אותו ואת בנו לפרשה המדברת בעניני קדשים, ובקדשים הלא הדין הוא שהלילה הולך אחר היום שלפניו ^[120], שהקרבנות הנאכלים ליום אחד מותר לאכלם גם בלילה שלאחר יום הקרבתם, לפי שהוא נחשב ליום אחד עם יום ההקרבה.

אם כן, יכול אף זה, פרשת "אותו ואת בנו" כן, לכך אני דורש: נאמר כאן "יום אחד", ונאמר במעשה בראשית "יום אחד". מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית - היום הולך אחר הלילה! אף "יום אחד האמור ב"אותו ואת בנו" - היום הולך אחר הלילה!

לעולם בזה אחר זה ובשתי התראות כו'. לעולם בזה אחר זה ובשתי התראות ורבנן ומש"ה אמרי' סופג שמונים (ואם פרכת והא ר' יהודה אמר סופג ארבעים והתראת ספק לאו שמה התראה) ואי פרכינן לר' יהודה אמאי סופג ארבעים והא התראת ספק הוא. סבר לה כאידך דר' יהודה. דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו' בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה. כלומר דעשה זו והנותר [ממנו וגו' באש תשרפו] ולא תעשה זו לא תותירו ועכשיו^א)אולי צ"ל ועכשיו דאף דמה שיש ספק ולא ידעינן אם יותיר אם לאו מ"מ היה חייב מלקות אעפ"כ משום עשה דבאש תשרופו שבא אחריו אינו חייב. זה ספק לא ידעינן אם יותיר אם לאו ואעפ"כ חייב מלקות ומשום הנותר שבה אחריו אינו חייב ודברי ר' יעקב יביא כאן משום גררה:

אלא לאו סומכוס היא. כלומר וש"מ אכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת:

ערב יו"ט אחרון של חג כו'. כלומר דהשתא סתמא דמלתא ודאי מאי דהוה ליה אכל בימים שעברו ואינו קונה אותה אלא לשחוט לפיכך צריך להודיעו:

אימתי בזמן שאין לו ריוח. כלומר בערב יו"ט קנאה דודאי באותו יום ישחטנה לפיכך צריך להודיעו:

אבל יש לו ריוח בינתים. כגון שקנאה שנים או שלשה ימים קודם לחג א"צ להודיעו מאן נימא לן דבאותו יום ישחוט שמא למחר או ליום אחר ישחוט:

ואין ללוקח אלא דינר. כלומר שלא נתן לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט וישלם לו את השאר ושל לוקח חשוב:

מלתא אגב אורחיה קמ"ל דאורחא דמלתא למיטרח כו'. כלומר דחזינן המוטב לחתן והגרוע לכלה:

^ב)דבור זה שייך אחר ד"ה גזירה. היום הולך אחר הלילה. כלומר לילה ויום שאם שחט אותו ביום מותר לשחוט בנו בלילה אבל אם שחט בלילה אסור לשחוט בנו ביום שלאחר הלילה:

הכא במאי עסקינן כגון שזיכה לו ע"י אחר. כלומר שנתן לו לוקח דינר והלך לדרכו וזיכה לו מוכר ללוקח על יד אחר שלא בפניו שאמר לו טול שור ברשותך שתהא מזכה לו לפלוני:

בארבעה פרקים אלו דזכות הוא לו. כלומר שחייב לקנות בשר בשביל שמחת יו"ט וזכין לאדם שלא בפניו:

בשאר ימות השנה דחובה הוא. כלומר דלקונה הוא חוב ולא זכות אין זכין לו לאדם אלא בפניו:

דבר תורה מעות קונות. כלומר דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו מעות ומפני מה אמרו משיכה קונה דאינו קונה שום אדם עד שימשך:

גזירה שמא יאמר המוכר נשרפו חטיך בעלייה. ויהיו לו החטין קנוין בעל כרחו:

עכשיו אמרו חכמים שאינן חשובין של לוקח עד שימשוך כדי שישמרם המוכר אותם יפה יפה עד שיבואו ברשותו:

ובקדשים לילה הולך אחר היום. תודה שנאכלת ליום ולילה עד חצות וכגון זבחי שלמי צבור:

יום המיוחד טעון כרוז כגון הני ארבעה פרקים:

סליק פירקא

הא דאמרי' בזה אח"ז וכגון דלית ביה כזית. לומר שאם אכלן בזה אח"ז בב' התראות בתוך כדי אכילת פרס מצטרפין משום דהתראת שהם שתים לא הפסיד צרוף אכילתו הלכך לוקה משום התראה ראשונה בב' אכילות שנצטרפו לכזית ומ"ש רש"י ז"ל לאו דוקא.

והא דתנן בד' פרקים צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט. נ"ל דצריך להודיעו קודם מכירה קאמר ואם לא הודיעו מקח טעות עבד דע"מ לשחוט היום הוא לוקח דמסתמא יכול הוא לשחוט כדקתני עלה אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע.
והא [דקתני] א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח מפו' בתוספתא דאיום הכפורים קאי דתני התם א"ר יהודה בד"א בזמן שיוה"כ חל להיות בב' בשבת אבל אם חל להיות בא' מכל ימות השבת א"צ להודיעו מפני שזה יכול לשחוט היום הזה וזה למחר כלומר כשחל בב' בשבת הכל שוחטים בא' בשבת שהוא עיה"כ שאין מקדימין קודם השבת אבל בשאר הפרקים לעולם צריך להודיעו שהכל שוחטין ביו"ט.
ומיהו בכל הזמנים שא"צ להודיעו נראין הדברים שהוא צריך לשאול ואם נא' דתולה שאין לה אם לזו או שלא מכרה המוכר ודאי צריך לומר לו כן שישאל עליה דאיך יביא עצמו לספק איסור תורה אלא שא"צ להודיעו קודם מכירה ולית ביה משום מקח טעות אלא בד' פרקים הללו כמו שפיר'.

הא דאמרי' דבר תורה מעות קונות. מפ' בהזהב במקומו (מז, ב).

הא דאמרינן: לעולם בזה אחר זה וכגון דלית ביה כזית. פירש רש"י ז"ל דלרבי יהודה חייב משום דבחד אית ביה כזית ובשני לית ביה כזית. ואינו מחוור דהא לישנא לא משמע הכי מדקאמר אבל שני גידין משמע דבהדדי נינהו, דאם לא כן היה לו לפרש, ופירושו האחרון נראה יותר כגון שאכלן בזה אחר זה בשתי התראות בתוך כדי אכילת פרס דהתראות אינן מחלקות צירוף האכילה, הלכך לוקה משום התראה ראשונה בשתי אכילות שנצטרפו בכזית, ולרבנן דמחייבי עליה אף על פי שאין בו כזית משום בריה לקי שתים דהא שתי התראות איכא, ואף על פי שאכלן רצופות.

אמר רב יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח. פירש רבינו שלמה ז"ל כגון שלקחו שניהם ערב הפסח וערב העצרת ממש, אבל יש לו ריוח כגון שלקחו יום או יומים קודם ליום טוב אין צריך להודיעו, דדילמא ראשונה אתמול נשחטה, וכדברי רבינו ז"ל נראה מדגרסינן בתוספתא (פ"ה, ה"ב) אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת, אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו, מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר, כלומר אבל כשחל להיות בשני בשבת הכל שוחטין באחד בשבת ערב יום הכפורים שאין מקדמין לשחוט קודם שבת. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל פירש (פי"ב מהל' שחיטה הי"ג) בזמן שאין ריוח ביום כגון שלקח סמוך לערב והיה טרוד ומחזר ליקח בהמה, דמעכשיו מוכיחין דלשחיטה היום הוא רוצה, אבל בזמן שיש לו ריוח כלומר שקנה מבעוד יום שמא לא לשחטה קנאה, ולישנא דמתניתין ודאי כדידיה משמע, דהא רבי יהודה לפרש דברי חכמים בא, דאימתי אינו אלא לפרש, ותנא קמא בלוקח ערב יו"ט מיירי, ועלה קאמר ר' יהודה דאימתי בזמן שאין לו ריוח, אלמא ודאי משמע דיש חלוק בלוקח בו ביום בין שיש לו ריוח ביום בין אין לו ריוח ביום, אלא שאנו יכולין לפרש דערב דקתני לאו דוקא קאמר בלוקח ערב ממש קאמר, אלא פירוש היא לארבעה פרקים שאמרו כלומר שבאותן פרקים שהן ערב הפסח וערב עצרת רגילין לשחוט ולהרבות בסעודה והמוכר באותן פרקין צריך להודיע שמא לשחוט ערב הפסח הוא רוצה, ולולי דברי ר' יהודה היה במשמע דאפילו קודם יום או יומים לפסח או לעצרת צריך להודיע, דכל שסמוך להן לוקחין ומצניעין עד הערב ששוחטין ומתקנין לסעודה, עד שבא רבי יהודה ולמד דלא אמרו ממש בערב החג אלא קודם לכן (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל כתב דלא אמר ר'יהודה דאין צריך להודיע בשיש ריוח ביום אלא בערב יום הכפורים דוקא, וכדמפרש עלה בתוספתא, אבל בשאר הפרקים לעולם צריך להודיעו, שהכל שוחטין בי"ט, וכתב עוד דהא דקתני צריך להודיע, קודם מכירה קאמר ואם לא הודיע מקח טעות הוא, דעל מנת לשחוט היום לוקח דמסתמא יכול לשחוט כדקתני ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, ונכון הוא.
ובאותן פרקים שאינו צריך להודיע, יש לדקדק אם צריך הלוקח לשאול אם לא, ונראין הדברים שאינו צריך כלל לשאול, שאם כל לוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מה ראו חכמים לומר לו למוכר באותן פרקים שיודיע ללוקח, הא ודאי אף באותן פרקים אם לשחיטה הוא צריך הוא היה שואל מן המוכר, אלא ודאי מדאיצטריך מוכר להודיע באותן פרקים שמע מינה דלעולם אין הלוקח צריך לשאול כלל, אלא כל כמה דאין מוכר מודיעו הולך לוקח ושוחט ואוכל ואינו נמנע, וטעם הדבר לפי שאין מחזיקין שיש לזו בן או שיש לבן הזה עדיין אם קיימת, או אם יש לה שמא לא מכרה לאחר, ואפילו מכרה שמא לא לשחטה היום לקחה, הילכך אינו חושש לו מן הספק כלל ואינו צריך לשאול. ולפי הענין הזה גם הלוקח מן הנכרי באותן ארבעה פרקים אף על פי שהכל לוקחין ושוחטין, לוקח ושוחט ואינו נמנע, ואף על פי שאין הנכרי מודיעו, לפי שאין חוששין שמא מכר את האם לאחר עד שיודיענו שמכרה, שאם היה הלוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מן הספק היה לנו לאסור ליקח מן הנכרי לעולם, וכל שכן באותן ארבעה פרקים בין הודיעו בין לא הודיעו, ואפילו העיד הנכרי שלא מכר את האם לאחר, לפי שאין עדות לנכרי. ואיסור זה לא נזכר בשום מקום, ולא אמרו כאן והלוקח מן הנכרי לעולם אסור, ואפילו תאמר שמאמינין אותו בכיוצא בזה, במסיח לפי תומו היה להם לומר כן (אפי') אין לוקחין [אפילו מנכרי] ואם מסיח לפי תומו נאמן כנ"ל.

נהי דלמטה וכו' פי' תשלום הקושיא היא:

כרבי זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה הא דרבי זיר' עיקרי' במס' מנחות גבי הא דתנן אם אמר הרי עלי ששים וא' עשרון מביא ששים בכלי אחד ומפרש בגמ' משום דששים נבללין. וכו' ופריך וכי אין נבללין מאי הוי דהא תנן אם לא בלל כשר ובפרק רבי זירא כל הראוי לבילה כו' ואיכא למידק מאי מקשינן התם מדתנן אם לא בלל כשר דההיא בדיעבד אבל לכתחלה מצו' לבלול ומתני' דמביא בשני כלים לכתחלה היא וכיון דהתנדב סתמא רשאי להבי' בין בכלי אחד ובין בב' כלי' וכדתנן האומר הרי עלי ב' עשרון להביא בכלי א' והבי' בשני כלי' בב' כלי' והביא בכלי א' הרי אלו פסולין ואם בסתם במה שירצ' וכיון דכן יש לו להביא בענין שיהיו נבללין וי"ל דשני' היא שהתנדב סתם שיעור גדול דמשמע דלמנחה גדולה נתכוין וכל שהתנדב מנחה גדולה ואפשר להביא בכלי אחד הוי כאלו התנדב להביא בכלי אחד שאין לו להביא בשני כלים ולהכי ס"ד דכיון דאם לא בלל כשר דהכא נמי כדיעבד דמי כדי שלא יהיו כמתנדב להביא בכלי אחד והביא בשני כלים שהוא פסול ופריק רבי זירא כל הראוי לבילה וכו' ואיכ' דקשי' לי' למה אין ביל' מעכבת אף בראוי לבילה שהרי שנה עליהן הכתוב בכמה מקומות כדכתיב בלולה בשמן ותרצו בתו' דאי כתבו רחמנא בלשון מצוה לומר תבלול בשמן הוה מעכבת אבל השתא דלא כתיב בלשון עשה לא מעכב ומיהו ראוי לבילה בעינן או משום דשינה עליו מ"מ או משום שכן דין תורה בכל מקום כדאשכחן גבי חליצ' דקריאה אינה מעכבת ואפ"ה בעי' ראוי לקריאה דאלם ואלמת לא חולצין לפי שאינן בואמר ואמרה וכן לענין הפרה קיי"ל דשמיעה לא מעכבת ואפ"ה אין חרש מפר נדרי אשתו לפי שאינו ראוי לשמיעה ולענין טבילתן אמרינן נהי דביאת מים לא בעי מקום ראוי לבא מים בעינן:

וליגררי וליכסה מילא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסו' אלמא דגריר ומכסי לי' והנכון כדפירש"י ז"ל דאדם שעל הסכין פריך שא"א לכסותו במקומו לתת עפר למטה ודומי' דמוקדשין דאלו דם הניתז דילמא שאני התם דראוי הי' לכיסוי במקום נפילתו,

אי בקדשי מזבח ה"נ משמע דאלא קאמר דהא מעיקרא הוי משני דבקדשי מזבח לא אפשר כדרבי זירא אי נמי דמעיקרא לפום פירכא דמהדר ליה והשת' משני ליה קושטא דמילתא דמתני' בקדשי בדק הבית ששחט קודם פדיון שאסורין בהנאה והוי שחיטה שאינה ראוי' ומתני' כר"ש דאמר שחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אבל קדשי מזבח שחיטה ראוי' היא דהא חטאת העוף חזיא לכהן ועולת העוף נהי דלא חזי לכהן לפי שהיא כליל שחיטה ראוי' הוא כיון דחזיא לאכילת מזבח.

זה שביארנו שאם אכל הגיד שלם אע"פ שאין בו כזית לוקה טעם הדבר מפני שהוא בריה ועל זו אמרו בסוגיא זו כגון שאין בו כזית ופירשו בה גדולי הרבנים שאין כזית בכל אחד מהם אלא באחד מהם ולוקה על זה שיש בו כזית ולא על האחר לדעת ר' יהודה ולרבנן לוקה על שניהם הואיל ושלם היה ויש מפרשים אותה שאין באחד כזית אלא בין שניהם ואכלן בכדי אכילת פרס והדבר ידוע שכל האוכל כזית של איסור בשני פעמים אם אין ריוח ביניהם אלא בכדי אכילת פרס אין מצטרפין ואע"פ שהדבר כך הוא לענין פירוש מיהא אינו כלום כמו שכתבו גדולי הרבנים בפירושיהם:

יש מי שאומר שהאוכל חצי זית והתרו בו ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס והתרו בו פטור אף על זו שהתראה מחלקת ופוטרתו ואין הדברים נראין לגדולי המפרשים שאין הבא לחייב פוטר:

המשנה החמשית והכונה לבאר בה החלק הרביעי כלו והוא שאמר בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה ר' יוסי הגלילי אומר אף ערב יום הכפרים [בגליל] אמר ר' יהודה אימת בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אין צריך להודיעו ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו בידוע ששניהם שוחטים ביום אחד אמר הר"מ פי' סבה זאת מבוארת לפי שידוע שאין בני אדם לוקחין בהמות באלו הימים אלא לשחיטה באותו היום וענין ריוח שהוא שהות ביום לפי שפעמים לוקח אותו לשחוט אותו למחרת ואין צריך להודיעו אבל אם ראה אותו נחפז וקונה בערב בידוע שישחט עכשיו ולפיכך הוא נחפז לקחתו עכשיו וכבר ידעת שר' יהודה מפרש הוא דברי חכמים ודברים אמת:

אמר המאירי בארבעה פרקים בשנה מי שמכר בהמה לחברו וכבר מכר את בתה לאחר צריך להודיע לזה שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילין להרבות בסעודה וסתם הלוקחין לשחיטה הם לוקחין ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג שהיו מרבין בו בשמחה מפני שהוא יום טוב בפני עצמו וחביב עליהם ומתוך שהיו מניחין מקום ליום זה מתחלת החג לא היו מרבין כל כך בסעודות בשאר הימים אף ביום ראשון וערב יום טוב הראשון של פסח כדי להיות הפסחים נאכלין על השבע וערב עצרת שלא היה אלא יום אחד וחביב בעיניהם וכל שכן שכבוד מתן תורה מסייעתו וכן בערב ראש השנה לסימן טוב ולכבוד החג ולדברי ר' יוסי הגלילי שהיה אומר כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי אף ערב יום הכפרים בגליל שהיו מרבין בסעודות מצד התענית ועל אלו אמרו יום המיוחד טעון כרוז אבל בשאר ימות השנה אין צריך להודיע כלל יעשו מה שיעשו ובימים אלו אם לא הודיע אין צריך לחוש ולחקור על זה אלא הולך ושוחט ואינו נמנע ואף המוכר לא אמרו שיהא צריך להודיע בימים אלו אלא בשאין ריוח בנתים אלא שהיום מכר את האם אבל אם מכרה מאתמול אינו חושש שמא שניהם לשחיטת היום לקחו אלא כל הלוקח מן הסתם שוחט ביומו ומ"מ אם מכר האם לחתן קודם חתונתו ביום ב' והבת לכלה קודם חתונתה ביום ג' ודאי שניהם לשחיטת יום רביעי הם לוקחים וצריך להודיע:

זהו ביאור המשנה ומגדולי המחברים פירשו בענין ריוח בנתים אפי' ביום אחד ואין דבריהם נראין ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר שלא ביארנוהו ויש מן הגאונים שכתבו שהלוקח בהמה מן הגוי ורוצה לשחטה היום ראוי לו שיחקור עליה לפי תומו אם מכר את האם היום לשחוט אם לאו ואין הדברים נראין:

המשנה הששית ואינה מענין דיני זה הפרק אלא שבאה על ידי גלגול משנה שלפניה ואמר בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפי' שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר אמר הר"מ פי' ענין דין זה כמו שאני אומר שאם נתן לקצב דמי הבשר וקבלו ממנו כופין לטבח שישחוט אותה הבהמה ויתן הקצב הבשר בכדי הדמים שנתן לו ואין אומר לו הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע שאין אתה זוכה בקנין עד שתמשוך הבשר כמו שזכרנו בקדושין לפי שהעקר בידינו הדין דבר תורה מעות קונות וחכמים אע"פ שתקנו משיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כמו שביארנו במקומות מבבא בתרא בארבעה פרקים אלו העמידו דברים על דין תורה:

אמר המאירי בארבעה פרקים ר"ל אלו שהזכרנו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר"ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר והוא שאם קבל [מ]הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל ממנו ואע"פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי' היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומרים לו טול דינר מבשר הנבלה ואע"פ שבעלמא תקנו חכמים שאין מעות קונות בכאן החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הרי הן עומדין בתקנת חכמים ואין מעותיו קונות לו ואין כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וזה גובה הימנו דינר שנתן לו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא הוא זיכה בעל השור בשר מזה השור על ידי אחר בארבעה פרקים אלו זכות הוא לו שאי אפשר לו בלא בשר וקנאו והרי הוא יכול לכופו ולשחטו ואם מת מת ללוקח בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו ואם מת מת ברשות מוכר יראה מכאן שכל שהוא זכות מפורסם וזכו בו לאדם שלא בפניו אע"פ שנמשך ממנו חובה זכה ומ"מ אם לא ידע זה עד שנגלית החובה ולא רצה לקבל רשאי דבר תורה מעות קונות ולמה אמרו אינן קונות שמא יארע אונס למקח זה בביתו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו ומתוך כך תקנו שיהא הלוקח יכול לחזור וכן המוכר שמצד שהוא יכול לחזור גם כן אם יארע להם אונס יחוש לעצמו שמא יתיקרו ויחזור ומפני זה טורח ומציל ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמשי ואמר יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש ר' שמעון בן מנסיא נאמ' בבראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור בבראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה אמר הר"ם פי' כל זה מבואר וראוי שתדע שאין אנו חוששין באותו ואת בנו אלא באם בלבד אמרו אותו ואת בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו ואין דין זה חל אלא על שלשת המינין האלו בלבד ר"ל הבקר הצאן והעזים:

אמר המאירי יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כדין שבתות וימים טובים ואם שחט את האם בתחלת הלילה אסור לשחוט את בנה כל הלילה ומחרתה עד שתחשך אבל אם שחט בסוף היום מותר לשחוט בתחלת הלילה מצאת הכוכבים ואילך שנאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה כמו שביארנו בשבתות וימים [טובים] אף בכאן וכו' והוצרך להיקש זה מתוך שדין זה נכלל בפרשת קדשים והדבר ידוע בקדשים שהלילה הולכת אחר היום בהן שהרי אין נשחטין אלא ביום ואם שחט חטאת היום זמנו היום ולילה שאחריו והייתי סבור שאף באותו ואת בנו כן לכך הוצרך להיקש זה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שחט הראשון בין השמשות של יום ראשון הרי זה ספק שמא תחלת לילה הוא ולא ישחוט עד כניסת ליל יום שני ואם שחט אינו לוקה שמא סוף היום היה אין בדבר ספק שהשוחט את המעוברת אפי' היה בתוכה בן תשעה חי אין בו משום אותו ואת בנו שהרי אינו טעון שחיטה ובכלל איברי האם הוא אבל אם יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס על גבי קרקע אסור לשחטו באותו היום ואם שחט אינו לוקה אע"פ שכתבנו שאם עבר ושחט אותו ואת בנו שמותר מקצת גאונים כתבו שמשהין אותו מלאכל את השני עד הערב שלא יהנה במעשה איסור ואע"פ שאין זה מדין הלכה יפה הוא לעשות כן:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

גמ' אלא פשיטא בבת א' כו' לפום מאי דס"ד השתא לא הוי מצי למנקט פלוגתייהו בירך א' ואכל ממנו שני זיתים דלת"ק דסבר כסומכוס סופג פ' ולר"י סופג מ' משום דפשיטא ליה דבימין דא"כ ממלתיה דת"ק לא הוה ידענא דסבר כר"י כפרש"י דדוקא בימין דאין סברא למיתני בהדיא ימין מיהו מתוך הסוגיא דפרק ג"ה דקאמר דתרוייהו לאיסורא ולר' יהודה אצטריך כו' משמע דת"ק דר"י לא סבר נמי בהא כר' יהודה דדוקא ימין אלא משום רבותא דר' יהודה לחוד נקט שתי בהמות וע"ש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה דלית ביה כזית בקמא כו' ואין נראה בעיני שיהיו ב' התראות מצטרפות כו' בתוך כדי אכילת פרס היינו בת א' כו' עכ"ל דליכא לפרושי דליכא כזית בחד מינייהו ובהכי פליגי דלת"ק דמחייב אכל בריה ובריה חייב שתים בב' התראות כמו בב' זיתים בהעלם א' ולר"י דלא מחייב אבריה מצטרפות בכדי אכילת פרס וחייב א' דא"כ לא ה"ל לתלמודא למימר דפליגי בזה אחר זה דהא לר"י הוה בת אחת ושוב ראיתי בחידושי הרשב"א שהוא פירש כן וכן נראה מפרש"י בפ' ג"ה שהוא מפרש כן אלא דהכא ס"ל דליכא לפרושי הכי דלר"י לא הוה בזה אחר זה כמ"ש מיהו ק"ק לפרש"י אמאי לא מוקי לה תלמודא הכא בכה"ג דלא הוי בכל חד מינייהו כזית אלא ע"י צירוף דלת"ק הוי בזה אחר זה ולר"י הוה בת אחת ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' דברי ר"י הגלילי כו' שמא יאמר לו נשרפו כו' כצ"ל. :

במשנה אבל יש לו ריוח כו'. עפרש"י. ונראה דה"ה או כש"כ אם מכר לשניהם ביום אתמול וכ"נ מהלח"מ בפי' דברי הראב"ד. ולפי' הרמב"ם (במש"כ בחבורו שאותו שלקח באחרונה נחפז כו') נראה דא"צ להודיע רק אם יודע שהראשון ישחטנה היום וכ"נ מהלח"מ שם. וא"כ חולק על מה שפסק בשו"ע דבכה"ג אף בשאר ימוה"ש צריך להודיע. והאחרונים לא דברו בזה מאומה:

בד' פרקים בשנה וכו' הא דלא תנן פורים דבעי שמחה ואין שמחה אלא בבשר. י"ל דהיו רגילים בעגלים ולא באם אלא בבנה כדמשמע במס' ב"מ ע"ח ע"ב וטעמא לא ידענא. ואמג"א סי' תרצ"ו סקט"ו וא"כ לענין העמיד על דין תורה גם פורים בכלל:

עי"ט האחרון של חג מדברי תוס' פ"ק דע"ז יש ללמוד דבע"פ דבכל הרגל שוה על גאולתינו ופדות נפשינו ע"כ יום טוב ראשון חביב וזריזין מקדימין למצות שמחה משא"כ בחג דימים ראשונים מקריבים על או"ה ע' פרים וי"ט אחרון על ישראל ע"כ אחרון עדיף לן ובשמעתין שכ' משום שטרודים בסוכה ולולב הקשה תוס' דבר"פ מקום שנהגו מבואר בע"פ נהגו שלא לעשות מלאכה מפני שטרודים בביעור חמץ ותיקון מצה ופסח משא"כ בערב סוכות וצ"ע לכאורה ואולי י"ל היא הנותנת בע"פ דאיכא למיחש טובא שישכח בביעור חמץ ע"כ נהגו שלא לעשות מלאכה שאינה לצורך המועד לאיפרושי מאיסורא ות"ח בטלים בכל מקום וגם העושה בו מלאכה אינו רואה סי' ברכה ע"כ פנויים לשמחת יו"ט משא"כ בערב החג לא אסרו מלאכה בשם מקום שאין כאן איפרושא מאיסורא וגם לולב יכול לעשות בי"ט עצמו ע"כ אינם פנויים כל כך וכיון דאיכא נמי טרדא דלולב וסוכה טפי מבערב עצרת ור"ה ע"כ אין פנאי לשמחת י"ט והכלל בע"פ ליכא מלאכה ובערב עצרת ור"ה ליכא טרדא דמצוה משא"כ בערב סוכות איכא תרווייהו מלאכה ומצוה ע"כ ליכא פנאי להרבות בשמחה:

וכדברי רי"ה אף עיה"כ בגליל עיין תוס' שהקשו מכתובות ושוב כ' והא דלא חשיב עי"ט של חג והוא מהופך:

ואמר תלמידי הרבני מ"ה ישעי' דרעזניץ שהוא עתה דיין בק"ק באסקויץ דגם בס"ד אסקו אדעתי' דמחמת טרדת סוכה ולולב אין פנאי לשחוט בהמות כ"א עופות אבל השתא דכתבו משו"ה פריך בכתובות דוקא מעיה"כ משום דשוחטים עופות א"כ ע"כ בערב סוכות אפי' עופות אין שוחטין דאל"כ אכתי לפרוך סוכות שחל להיות ביום א' לדחי אע"כ אפי' עופות אין שוחטין משו"ה הקשו תוס' ותי' מחמת טרדא אין מרבין בשמחה אפי' מעופות. ויש לדחות כיון דפריך בכתובות דלדחי והיינו למ"ד מעברים לצורך ודלא כאחרים א"כ לא אד"ו ראש ובלא"ה אין סוכות ביום א' לעולם:

ולולי דברי התוס' י"ל אפי' אי ריה"ג דוקא בגליל קאמר ואפי' בבהמות אבל במקומות אחרים אינם מרבים בשמחה כלל עיה"כ אפי' בעופות מ"מ לק"מ קו' תוס' עפ"י מ"ש הר"ן בפ' י"ט של ר"ה דמשו"ה לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו משום דא"נ יעברנו ה"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ועכ"פ ליכא חיוב חטאת משא"כ בשופר ולולב דלא בקיאי בקביעא ודלמא אין היום י"ט נמצא בדבר מצוה וחילל שבת ולא עשה מצוה ע"ש ועיין פסחים ע"ב ע"ב דאפי' מצוה כל דהו הוה טעה בדבר מצוה וא"כ צריך לומר הא דפריך בפשיטות עיה"כ שחל להיות בא' בשבת ודחה גזירה שמא ישחוט בן עוף אע"ג דהוה טעה בדבר מצוה בשלמא נישואין שפיר דחו משום גזירה דאין לו לקבוע נשואין ביום שאפשר לבוא לידי מכשול. אבל עיה"כ לא ידחה ב"ד משום גזירה דה"א א"כ ישחוט הא הוי טעה בדבר מצוה י"ל כיון שאינו אלא מנהג גליל ולא פשטה בכל ישראל לא הוה דבר מצוה כ"כ ופריך שפיר אבל משארי עי"ט לא הו"מ למיפרך משום דהוה טעה בדבר מצוה וא"ש קו' תוס' וק"ל:

א"ר הונא אמר רב בשמשך עיין תוס' ס"פ חלון כ' דכוונת כמסקנא שזיכה לו ע"י אחר ואותו אחר משך ובשאר ימות השנה חוב הוא לו וי"ל רב לטעמי' ס"ל לקמן פ"ד ע"א צריכין אנו לחוש לדברי הזקן ראב"ע שלא יאכל בשר אלא מי שיש לו עשר מנה וא"כ חוב הוא לו ור' יוחנן לשיטתו פליג התם ואמר מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני א"כ כל השנה זכות הוא לו ע"כ חידש ר"י דבד' פרקים העמידו דבריהם על דין תורה ועיין בסמוך אי"ה:

ובד' פרקים העמידו דיניהם על דין תורה. ולמאן דס"ל משיכה מפורשת מן התורה מוקי למשנתינו בשזיכה לו ע"י אחר. ואמנם משנה דעירובין ס"פ חלון דא"א דאוקמא בשזיכה לו ע"י אחר כפירש"י שם במתניתין ע"ש צ"ל דס"ל דבהכי פליגי ר"א ורבנן התם לר"א מעות קונות ולרבנן משיכה דבלאה"נ פליגי ר"ש ורבנן בהא לריש לקיש עיין פ' הזהב. ולר' יוחנן ר"א ורבנן תרוויהו ס"ל מעות קונות ופליגי לר"א עשאו עירוב כד' פרקים ולרבנן לא עשאו עירוב כד' פרקים. אך אי קשי' הא קשי' הא ר"ה ס"ל בב"מ מ"ז ע"א מעות קונות וא"כ כיון דע"כ מוקי לי' מתניתין דפ' חלון דלר"א העמידו דבריהם על דין תורה א"כ מ"ט לא מוקי נמי מתניתין דהכא בהכי ומ"ט דחוק בשזיכה לו ע"י אחר וי"ל עפ"י מה דפליגו הריף והרז"ה פ' הזהב להריף לגמרי עקרו קנין כסף ויכול הלוקח לחזור אפי' אחר שנשרפו החטים ואינם בעולם ולהרז"ה לא לגמרי עקרו אלא כ"ז שהם בעולם יכול לחזור בו ולא אח"כ וכ' הרז"ה הא דתנן במשנתינו לפיכך אם מת מת למוכר אע"ג שכבר מת היינו משום שעדיין הבשר בעולם מה לי נבלה מה לי שחיטה ורמב"ן במלחמות ה' מחכו עלה א"כ י"ל נהי ר"ה ור' יוחנן תרווייהו ס"ל מעות קונות ובד' פרקים וכן בעירובין העמידו על דין תורה מ"מ בהא פליגי ר' יוחנן ס"ל כהלכתא כהריף הנ"ל וא"ש משנתינו אם מת מת למוכר אבל ר"ה ס"ל כהרז"ה והוה קשי' לי' משנתינו בשנתן מעות אמאי מת למוכר הא ליתי' לבהמה בעולם וסברת רז"ה דחוקה לי' דנבלה הוה כמו שחיטה ע"כ מוקי משנתינו דלא יהיב זוזי כלל רק זיכה ע"י אחר ובשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנה וק"ל:

אשר היו בעזרתינו, בפ' אותו ואת בנו: ישיב היכל על כנו, ובן לוי על דוכנו: הוא ימלא משאלות בנין ומחמדם: ונזכה אנחנו לשמוח בשמחת קהלם וסודם: ויבינינו בינה בפ' כיסוי הדם:

(פג א תוספות) ד"ה ומודה וכו' תימה למאן מודה וכו'.—עי' חדושי רשב"א גטין (פג א), דלפעמים יש "מודה ר' פלוני", ואין זה לבן־מחלוקתו, אלא להוציא מדברי עצמו, כמו בגטין שם, יבמות ח א, ב"מ כד א, מט א. ועוד כתב בחידושיו לעירובין סד א: "האי מודה פירושו אומר". וכעין זה כתב הריטב"א בגיטין ט ב, ועי' תוס' כתובות עו א ד"ה ומודה ובל"מ הל' יו"ט פ"ז ה"כ. וכן פסחים טו א: ומודים ר' אליעזר ור' יהושע (ועי' פירש"י שם), וע"ז מט א: מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר (ועי' פירש"י שם). ועי' בית יוסף ח"מ סי' רה סעיף ד.

בא הכתוב ליתן עשה. טעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי אע''ג דהתראת ספק היא דכל אימת דאתרו ביה מצי אמר אכתי ליליא הוא: לא מן השם הוא זה. לא מטעם זה הוא פטור: שאין בו מעשה. ישב לו ולא אכל ומאליו נעשה נותר: משתי ירכות. של שתי בהמות ומדנקט שתי בהמות שמע מינה בימינות קאמר ות''ק דהכא כרבי יהודה ס''ל דאין נוהג אלא באחת ומהא פשטינן בפרק גיד הנשה (לקמן דף צא.) דפשיטא ליה לר' יהודה דבימין: דלית ביה כזית. בקמא או בבתרא אלא בחד מינייהו ות''ק מחייב דקסבר בריה הוא ובריה [אין] צריכה שיעור כדתנן במסכת מכות (דף יג.) אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא [שהוא] חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה ואית דמפרשי דלית ביה כזית בחד מינייהו אלא בתרוייהו ואין נראה בעיני שיהו שתי התראות מצטרפות דאי אכיל ליה לבתרא בתוך כדי אכילת פרס היינו בבת אחת ואי לאחר כדי אכילת פרס תו לא מצטרפי: עד שיהא בו כזית. דקסבר לאו בריה חשיב אלא כחתיכה מן הבהמה: מתני' בארבעה פרקים בשנה. דרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט שמא כבר נשחטה: ביום טוב האחרון של חג. היו מרבין בשמחה מפני שרגל לעצמו הוא וחביב עליהן: שאין לו ריוח. הפסק בינתים שמכר האם היום: אבל יש לו ריוח. שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום: אין צריך להודיעו. שאני אומר אתמול שחט הראשון: ומודה רבי יהודה כו'. אע''פ שלקח זה היום וזה למחר: משחיטין הטבח בעל כרחו. כדמפרש ואזיל שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר: אפילו שור שוה אלף זוז. שוחטו על כרחו אף על פי שאין לוקחין לשאר ובגמרא מפרש טעמא: ואין ללוקח בו אלא דינר. שנתן דינר לטבח: מת ללוקח. ומפסיד הדינר: אינו כן. דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח: גמ' למה לי למיתני את האם לחתן. ליתני במוכר זו לחתן וזו לכלה ומאי פסקה דנקט לחתן אם ולכלה בת: למיטרח בי חתנא. ולעשות סעודה טפי מכלתא: שזיכה לו ע''י אחר. המוכר הזה מסר את השור לאדם אחר שלא בפני הלוקח ואמר לו זכי בשור זה לפלוני להיות לו בדינר בשר: דזכות הוא לו. מסירה זו זכות היא לו דהא לא סגי ליה בלא בשר: חוב הוא לו. להוציא הוצאות הפסד הוא לו: אין חבין לו. דאין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו להפסידו אבל להרויחו אנן סהדי דניחא ליה לפיכך זכין ואין חבין: על דין תורה. שקונין לו מעותיו בלא משיכה: דבר תורה מעות קונות. מכיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור דגמרינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו: ומה טעם אמרו משיכה קונה כו'. דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן מעות אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה: מתני' היום הולך אחר הלילה. שחט האם משחשכה לא ישחוט הבת כל הלילה וכל היום המחרת אבל שחט האם ביום שוחט הבת בלילה דאין הלילה הולך אחר יום: את זו דרש. משום דבעניינא דקדשים כתיב אותו ואת בנו איצטריך למדרשה כדתניא בגמרא: מעשה בראשית. ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר: גמ' לפי שכל הענין. הפרשה הזאת סמוכה לקדשים דכתיב ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו: בקדשים לילה הולך אחר היום. דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא לילה שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר:

וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל. תימה דבריש כתובות (דף ה.) פריך יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף ואמאי לא פריך משאר ימים טובים דהוי לכ''ע ואומר ר''ת דבשאר ערב י''ט שוחטין בהמות כדאמר הכא אבל ערב יוה''כ לא היו אוכלין אלא בשר עוף ודגים כדאמר בב''ר גבי ההוא דזבן נונא והא דלא חשיב הכא ערב יו''ט ראשון של חג אומר ר''ת משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להן פנאי להרבות בשחיטה כל כך: ומודה רבי יהודה. תימה למאן מודה דאימתי דרבי יהודה לפרש הוא כדאמרינן בסנהדרין בפרק זה בורר (דף כה.):